המשך חיינו באפריקה 3

[אנונימי]

דף בלוג

בשל אורכו מתפרש הבלוג על פני עשרה דפים:

תחילת מעבר לאפריקה
ביקור בארץ
מעבר לאפריקה
המשך חיינו באפריקה
המשך חיינו באפריקה 2
ביקור בארץ 2
המשך חיינו באפריקה 3
המשך חיינו באפריקה 4
ביקור ארוך בארץ
בחזרה לאפריקה

[שירה*]

מחכים לשובך, אחרי מסע מפרך , עם אנרגיות חדשות להקסים ולרגש אותנו בכתיבתך.
אני חשה שיש לכם זכות גדולה, לטעום טעמה אמיתי של תרבות שהיא לא תרבות שפע.
תרבות השפע מקריבה כל כך הרבה קורבנות , קורבנות של כסף למען צריכה , קורבנות של
זמן למען כסף למען צריכה , שמשאיר את הילדים עם הרבה שפע ומעט מאוד הורים פנויים.
לנו או לכאלה שסתם נסעו לארצות מערביות אחרות , אין את ההזדמנות האמיתית לטעום טעמה של פשטות.
טעמו של מבחר "דל ועלוב", אפילו בעצם טעמם של החיים שהיו מנת חלקם של הורינו והוריהם ,
לפני ששועבדו לתחרות , לשפע ולצריכה האינסופית .....
אז שתהיה נחיתה והסתגלות מחודשת קלה. @}

[פלוני_אלמונית*]

הי אורית
איל סיפר לי על הכתיבה שלך כאן ונכנסתי פעם ראשונה...
כיף שאפשר לקרא קצת על ההתרחשויות אצלכם (אייל מצנזר...)
על החיים הרחוקים האלה שלכם
לא הספקנו בביקור אז לפחות כאן.
לפי הצפיה לביקור וההתרגשות יכולה לדמיין את החזרה...
מקווה שאתם בטוב

אבדתי את האי מייל שלכם-אנא שלחו לי כדי שאוכל לכתוב דרכו
נשיקות
שחר.

[עינת_טל*]

איפה את ?

[אורית_אוקו_ערוסי*]

טוב. אני כאן.
קצת קשה לי להתחיל.
חזרנו לפני שבוע. המחשב לא נידלק, התקלקל, השד יודע ממה . לכן לא כתבתי עד עכשיו.
אולי היה לי טוב פסק הזמן הזה מהכתיבה.
אני עדיין לא השלמתי עם החזרה. כשלא כתבתי יכולתי להדחיק ביתר יעילות.
מסתובבת עם סחרחורות ועייפות גדולה. קשה לי לתפקד. גם הבנות עייפות יותר. אני ממש מנערת אותן בבוקר בכדי שלא ישנו עד 11...
האמת, לא ממש בא לי להתחיל את היום בכל בוקר מחדש, ואני די מכריחה את עצמי לעשות את ההכרחי. הסחרחורת והעייפות משרתות אותי נאמנה.
בין לבין מנסה לחשוב איך ממשיכים, איפה אני בתוך כל זה, ואיך אני רוצה שתראה השנה הקרובה, במסגרת האפשרי כמובן, לא בפנטזיה...

כרגע אין חוגים. הרבה אנשים נוסעים בתקופה הזאת למולדתם, זמן החופש מבתי הספר.
זה נותן לכל אחת מאיתנו זמן לחשוב מה היא רוצה.
המורה לטניס, שכניראה ראה אותנו נוסעים ברחוב, כבר שלח לי SMS. אולי נתחיל בשבוע הבא.
אור אמרה שכרגע היא לא רוצה להמשיך בשיעורי פסנתר.
אולי גם נחזור לשיעורי אנגלית. נראה.

דיברתי עם אור על להמשיך ללמוד עיברית, ופתאום היא התנגדה "לא רוצה! אני יודעת מספיק טוב! לא רוצה ללמוד אותיות כתב! לא איתך!"
לתגובה שכזאת לא הייתי מוכנה. ניסיתי לברר למה, מאיפה באה ההתנגדות. היא התחמקה בתשובות מומצאות, לא אמיתיות.
היא כותבת באותיות דפוס, עם המון טעויות. הייתי רוצה שתמשיך לתרגל עברית. זה חשוב בעיני.
לפעמים היא נכנסת לסיחרור של חרדות\פחדים לא מציאותיים, מן חוסר ביטחון שכזה.
אני צריכה למצוא דרך להגיע אליה בנושא הזה.
חשבון היא עושה בשמחה. גם המורה לאנגלית אמרה שתעבוד איתה גם על חשבון. זה מכוסה מבחינתי.
הבאנו ערימות של חוברות עבודה בחשבון, לאור ולגאיה.

עדיין הכל מבולבל, עדיין הכל קצת מודחק, עדיין בתוך ערפל.
אני שוקלת להתקשר לאותה אישה שגידלה כאן את ילדיה בבית. צריכה ממנה כמה תשובות וחיזוקים.
הבעיה היחידה כרגע היא חברה. אין לבנות שלי חברים כאן. עדיין לא.
זה מקשה עליהן מאוד.
חייבת למצוא לזה פיתרון בהקדם.

אם נראה למישהו שהדף ארוך וכדאי לפתוח שוב דף חדש, רק תגידו. (המשך חיינו באפריקה 3 ? )
זו מן הזמנות שכזאת לפתוח שוב דף חדש...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שירה, תודה.
רק להזכירך שאנחנו כאן בעיקבות הכסף, חיים עם עוזרת בית כל יום כל היום, עם נהג צמוד וכולי וכדומה... האבסורד שבעיניין...

שחר, ואוו, איזה כיף לראות אותך כאן!
תמשיכי לעקוב.
אכתוב לך מייל.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אני מרגישה כאילו חלמתי חלום מתוק, חלום ארוך ונעים על אנשים מקסימים, ותחושת בית חמימה., על תחושת שייכות ונינוחות.
ועכשיו התעוררתי ממנו בחוסר רצון משוועה, עם מחנק בגרון, עם געגועים ,עם כבדות בכל הגוף ותשישות של עצב.
התעוררתי לתוך המקום הזה, הזר-מוכר, לתוך המציאות ששואבת אותי למרות הכל, לתוך הרגשה של חוסר שלמות, חוסר השלמה עם המציאות, מלווה בכעס ומירמור.
ועם זאת, השלמה שבכניעה, מתוך הידיעה ש"זה מה יש" ואולי גם "עם זה ננצח". בלי סימן קריאה, בלי תרועות הידד.בשקט מגשש.

[ליזה_ליזה*]

|אני כאן|

[עינת_טל*]

המשך חיינו באפריקה 3 נראה לי מאד !
זאת נראית לי עבודה לא פשוטה לתעד כ"כ הרבה זמן את החיים שלך,
תארתי לעצמי משהו שפותח את זה יום אחד בעוד כמה שנים וקורא הכל.איזה סוגי אינפורמציות הוא מקבל.
מזכיר לי סרט מצויר :תמונות תמונות שרצות אחר השניה מהר,אבל אם מריצים לאט רואים כמה עבודה הושקעה שם.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מזג האויר כאן נעים להפליא עכשיו. ממש כמו ימים אביביים. כיף. לא חם ולא קר. יש רוח נעימה.
ופעם ראשונה מאז שהיגענו לכאן, אנחנו משחקות בחצר.
כבר פעמיים יצאנו אחר הצהריים לקפוץ בחבל, והבוקר, הבנות יצאו לחצר בלעדיי, רצות ומשחקות במשחק שהמציאו. מידי פעם אחת מהן נכנסת בריצה נלהבת לקרוא לי לראות איזה משהו שמצאו, פרפר גדול ויפהפה, מת, שהנמלים מנסות למשוך, כונכיה גדולה וריקה.
הטלויזיה לא נדלקה בכלל. דבר שלא קרה כבר שבועות.
זה עושה לי קצת טוב על הלב, מעודד מעט.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

חוסר שקט.
יושבת וקוראת ספר.
מניחה את הספר בכדי להענות לאחת הבנות.
חוזרת לקרוא.
שוב מניחה את הספר וקמה לעזור לשניה.
מתיישבת מול המחשב, אולי מישהו כתב לי? ואולי בדף אחר שמעניין אותי?
כלום.
קמה מאוכזבת, מנסה לחזור לספר...
כמו אריה בתוך סורג.
אין שקט.

[נועה_ברקת*]

אני קוראת אותך, כבר הרבה זמן. אני שואלת את עצמי מדי פעם: מה הם עושים שם? נשמע שזה בכלל לא קל, כל הבידוד הזה. ובגלל הכסף? האם זה באמת מצדיק את זה? האם זה משהו שעושים כמה שנים ואז חוזרים מבוססים יותר? כמה שנים? מה היית רוצה אחרת?

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אך,אך, נועה היגיעה, ואיתה שאלת השאלות
האם זה באמת
מצדיק את זה?
בעלי מפרנס לבדו. הוא הירגיש שהוא לא יכול יותר, מבוקר עד לילה, נסיעות ארוכות, ולא גומרים את החודש...
אם מדובר על העול שהיה על כתפיו בילתי נסבל, ועכשיו מעט רווח לו, אז כן, זה שווה!

האם זה משהו שעושים כמה שנים ואז חוזרים מבוססים יותר?
כך אנחנו מקווים, ולזה מתכווננים.

כמה שנים?
לא ברור. הכוונה לכמה שנים ספורות, אבל אין מספר ברור. (3-5 ? )

מה היית רוצה אחרת?
הייתי רוצה שהזמן יעבור כבר, ונרגיש שאנחנו מוכנים לחזור...
אבל אם מדובר במה הייתי רוצה שיהיה ואין, זה אנשי חינוך ביתי כאן, או לפחות שנמצא בנתיים חברה לבנות. זה הכי "לוחץ" כרגע.
מה עוד? הייתי רוצה חברה גם לעצמי. מישהי שיהיה לי נעים ונוח איתה, כמו החברות שיש לי בארץ, משהו שמן הסתם יש לו סיכוי קלוש להתממש

התשובות לא פשוטות ולא הכל חד משמעי.
לדוגמא: תמיד קיימת האופציה שאני והבנות נחזור לארץ ,בעוד בעלי ישאר וימשיך לעבוד כאן.
אבל אז מה? אין משפחה, אין אבא, אין בעל.
זה עולה בדעתי מידי פעם, ונופל שוב ושוב.
אני לא אומרת שהמקום נוראי. הוא לא. אבל לי קשה עם צורת החיים, ולא מוצאת את מקומי בין האנשים.
הלוואי והיקום ישלח לכאן משפחה חדשה במשך החופש הזה (יש תחלופה גדולה תמיד בחודשים יולי-אוגוסט), משפחה שנוכל להתחבר אליה ולהנות מחברתה.
אמן!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ועוד דבר אחד לך, נועה.
זה לא קל בכלל. בעלי מודע לקושי שלי , ולשמחתי שותף לדעתי שזה לזמן מוגבל בלבד.
אני נושכת שפתיים וממשיכה כאן. שנים דחיתי את האפשרות לעבור לאפריקה, עד שראיתי שהוא ממש כורע תחת העומס, לא שמח, עייף .
וכל הבידוד הזה זה חרא אחד גדול!

אני מזמינה את כולכם להצטרף לתפילתי

הלוואי והיקום ישלח לכאן משפחה חדשה במשך החופש הזה (יש תחלופה גדולה תמיד בחודשים יולי-אוגוסט), משפחה שנוכל להתחבר אליה ולהנות מחברתה.
אמן
אולי המלאכים ישמעו ...

[ליזה_ליזה*]

אמן

[ציפי_נוראל*]

חזרנו ואנחנו שוב בבית ציפי

[רונית_סלע*]

מצטרפת לתפילה @} (כתבתי לך גם ב בדידות בחינוך ביתי )

[דנה_ה*]

הי אורית!
אני מבינה שחזרתם כבר. קוראת אותך כל הזמן, גם אם לא תמיד כותבת. מקווה שתפילתך תענה, ואולי אפילו יותר ממשפחה אחת נחמדה תצטרף לחייכם. שתהיה שנה טובה באפריקה, מלאה בהרפתקאות, גילויים, ג'ירפות ושמחות.

[יונת_שרון*]

אמן כן יהי רצון

[רסיסים_של_אור*]

אמן ואמן

[מיצי_החתולה*]

אמן כן יהי רצון

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה לכולכן.
מי יתן והתפילה תענה.

כמה מוזר לחזור לחיים הוירטואליים. כמה חיוור ודל.
כמה שקט ושטוח.
יקח לי זמן להתרגל לזה שוב.
ועם זאת, עובדה שאני חוזרת לכאן שוב.
בזכות המילים המקסימות שכולכן שולחות לי דרך השקט השטוח הזה.
תודה.
היום אני מרגישה פשוט עצוב.
עדיין לא עיכלתי לגמרי את העובדה שחזרתי לכאן.
ההבנות שוקעות לאט לאט, כמו רסיסי חול במים, אחד אחרי השני, ברכות, באיטיות.
ולאט לאט המים העכורים מתבהרים. המציאות מתבהרת, ו בום ,טופחת על פני.
עדיין לא בכיתי מאז שחזרתי.
אני מרגישה שזה מתקרב.

[רוח_על_המים*]

אך,אך, נועה היגיעה, ואיתה שאלת השאלות
מזל שנועה הגיעה, חשבתי שכולם יודעים למה אתם באפריקה ורק אני לא יודעת, ושצריך לקרוא את כל הדפים הקודמים.
התביישתי לשאול...

וכל הבידוד הזה זה חרא אחד גדול! כמה קשה,
מצטרפת לתפילותייך שבקרוב תגיע משפחה נחמדה , עם ילדים בגילאים המתאימים, ושתוכלו לפתח קשרים חברתיים.

_עדיין לא בכיתי מאז שחזרתי.
אני מרגישה שזה מתקרב._
בכי משחרר? שיפרוק את כל העצב והבדידות לזמן מה...

שמחה שחזרת לכתוב, משתדלת לעקוב
מקווה שאת מרגישה את החיבוק גם מרחוק...

[נועה_ברקת*]

אך,אך, נועה היגיעה, ואיתה שאלת השאלות

מקווה שלא לקחת את השאלות שלי קשה מדי. האמת שקיוויתי שפשוט תצהירי בברור על מה שאת רוצה. כי אני מאמינה שככה היקום מגיב. אני מצטרפת לתפילה שלך ומקווה שלא תהיי לבד בשנה הבאה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

רוח על המים, תודה. מרגישה.
ואת מוזמנת לשאול הכל.
"לא נעים" מת מזמן...

נועה, דוקא לא, אלה שאלות שצריכות להישאל כל תקופה, לבדיקה מחדש של העיניין.
תודה ששאלת. אני אוהבת ישירות.
ונראה לי שהצהרתי, בזכותך, מה אני רוצה.
מקוה שהיקום באמת יגיב.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

עכשיו זאת תקופת הסתגלות מחדש.
בטח יהיו הרבה בכיות וקיטורים מצידי עד שאצליח שוב להתרומם ולראות את האור בקצה המנהרה.
העידוד שלכם עוזר.
תודה.

[עינת_טל*]

מצטרפת !
הלוואי ובקרוב תגיע אליכם משפחה שתוכלו להתחבר אליה.

[נעמי*]

איפה בטנזניה אתם גרים? אחי עובר לגור שם עם משפחתו עוד שלושה שבועות, בעיר דודומה. אם זה קרוב אליך, אשמח לעשות את החיבור. (הבונוס - יש ילדים בגילאי 10, 8 ו-3.5)

[אילנה_לשם*]

הי אורית
בסוף לא נפגשנו ( היית בקומזיץ??(
הלוואי ויגיעו הרבה משפחות שתוכלו גם לבחור
אמן ואמן
ד"ש לאור

[אורית_אוקו_ערוסי*]

נעמי, עד כמה שידוע לי, דודומה אינה קורבה לדאר-א-סאלם,בה אנחנו גרים.(אברר עוד היום את המרחק).
אבל אשמח לקשר בכל מיקרה. קשה לעבור למקום שכזה, כל כך זר ומוזר, ואשמח מאוד לדבר איתם.
יש גם את דגנית שבארושה (שרחוקה מכאן כשבע שעות נסיעה...) אבל היא בביקור בארץ כרגע.
את יכולה לתת לי אי מייל בדף הבית שלי. אחזור בשמחה.

אילנה, לא היגענו לקומציץ ההוא.
אולי בשנה הבאה...
תודה

רורי, בנותי לומדות הרבה אחת מהשניה ואחת על השניה. לומדות להתחשב, לשחק ביחד, להציק אחת לשניה, להשלים, לאהוב,לכעוס,ושוב לשחק ביחד,ליצור, להשתעמם וחוזר חלילה. הבית הוא עולם ומלואו.
אבל הן גם דורשות חברה של ילדים אחרים. אור אומרת את זה במילים.
ברור לי שזה משהו שאני לא יכולה להתעלם ממנו עוד.
וזה לא אומר להיות כל יום כל היום מוקף בילדים, אלא להיפגש כשמתאפשר, ולהשאיר מקום גם ללבד ולבית.
תודה על ההשתתפות.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אתמול בערב
הוא: "נו, התקשרת אליה?"
אני: "לא".
הוא: "למה?"
אני: "כי לא היה לי חשק לדבר עם אף אח היום".
הוא: "או קיי", רך ומפוייס.
וזה אחרי שבצהריי אותו היום הוא נזף בי שאקח דברים יותר בקלות ואני החזרתי לו שאין בי שום קלילות עכשיו ושלא יגיד לי איך להרגיש!

אולי אני פשוט צריכה לתת לעצמי להרגיש חרא.
אני כל הזמן מחזיקה את עצמי, לא להישבר, לתפקד כמו שצריך.
אולי צריכה להרפות, לבכות, להתאבל, כן להישבר, להתנקות, ואז אוכל להמשיך הלאה.
שנים של הדחקות נותנים בי את אותותיהם, לרגע אני שוכחת שאפשר אחרת...

[רוח_על_המים*]

תתחדשי על הדף החדש{@
אולי הדף החדש יסמל גם דף חדש במובן המטאפורי?

נשמע שהגיע הזמן לשינוי מבחינתך.
מעבר להדחקות ולכבדות מה מחזיק אותך? מה ממלא אותך בתקווה?
למה את מחכה? מה את מצפה שיקרה או שישתנה?
עם איזו מחשבה את כמה בבוקר? עם איזו מחשבה את הולכת לישון?

מודה שלא קראתי את כל הדפים הקודמים,
האם הקושי נהיה עכשיו יותר?
האם הביקור בארץ עורר דברים? האם זה קרה כך בעבר?
איך התמודדת בעבר עם הקשיים? הגעגועים? הבדידות?

המון שאלות שאת לא חייבת לענות כמובן.
וגם מרחוק.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה למי שסידר.

ואוו, רוח, המון שאלות!
אין לי זמן לענות על כולן עכשיו.
מה מחזיק אותי? אני מעריכה שהבנות שלי ובעלי. זה הדבר הכי טוב והכי יציב בחיי. וכמובן הכי חשוב.
כרגע לא ממש בא לי לקום בבוקר, ואני פשוט מנסה לראות איך עוברים את היום, מה נעשה היום בכדי שיהיה כיף לכולם.
אני הולכת לישון לעיתים טרודה עם "מה יהיה?", ולעיתים עם תפילה לטוב יותר.

הקושי לא נהיה עכשיו יותר.
הביקור בארץ בהחלט מעורר דברים. מזכיר לי שבישראל אני יותר שמחה.
איך התמודדתי בעבר עם הקשיים?
נכנסתי לדיכאון, כתבתי באתר...

צריכה לזוז.
תודה

[חמוטל_בת_חוה*]

סוף סוף מצאתי אותך בדף החדש. אז חזרתם. מאד מזדהה עם ה"דיכאון שאחרי" ככה אני ואחי ואחותי, שכולנו בניכר, קוראים לזה
קים קלר הזכיר לי שהמילה ניכר באה ממנוכר
וחשבתי על הקשר בין המילים ניכר ומוכר דווקא
כמו הקשר בין גלות והתגלות

אני יודעת שהחיים הרחוקים האלה גורמים לתובנות מאד מאד מסויימות

אני איתך אורית

ובקשר לבנות, לפעמים אני חושבת, איזה מתנה אנחנו נותנים לילדים בחינוך הביתי, שהם באמת מבלים את הילדות עם האחים והאחיות. חווים שיתוף ותקשורת לאורך כל היום
כולל קונפליקטים וקשיים

[אורית_אוקו_ערוסי*]

לפעמים אני חושבת, איזה מתנה אנחנו נותנים לילדים בחינוך הביתי, שהם באמת מבלים את הילדות עם
האחים והאחיות. חווים שיתוף ותקשורת לאורך כל היום
כולל קונפליקטים וקשיים
תודה

[אורית_אוקו_ערוסי*]

קשה לי לחזור לשיגרה של כתיבה.
אם אין לי על מה להגיב, לא יוצאות לי מילים.
אני נזכרת בשמחה של בנותיי כששיחקו עם חבריהם, רצו בשבילים , צחקו, בנו, תיכננו.
ושוב חוזרת לשיממון של כאן.
אנחנו כאילו חיים כרגיל.
אפילו הלכנו לסרט ולבריכה. והיום היה שיעור אנגלית.
פעילויות מהנות מאוד. אבל זה רק אנחנו.
ואולי אין אבל? אולי זה ה-דבר? אני יודעת שכן.
ובכל זאת, יודעת שהחברה חסרה. גם לבנות וגם לי.

אוף. הכל יוצא לי מאוד מלנכולי.
אולי אני צריכה לחכות ולחזור לכאן רק אחרי שיעבור ה"דיכאון שאחרי"...

טוב, אני לא במרה שחורה.
השמש זורחת, מזג האויר נעים להפליא.
אבל יש לי מועקה גדולה, מרירה מעט, עצובה מעט, כועסת מעט, אובדת עיצות מעט, מקוה מעט.

[לילה_טוב*]

[קרן_שמש*]

גם ממני - חיבוק.

[מ_י*]

הי אורית
אני קוראת ועצובה אתך. מכירה כל כך את התחושה הזו - תלישות, להיות במקום שלא מתאים, שלא מכווננים בו. לנו יש משפט שאומר את זה בקיצור, אבל צריך הסבר קצר לפני כן. הורי מטפלים בחולי נפש, יש להם הוסטל קטן. באחת הפעם היה אצלנו מטופל שרצה לעזוב אחרי כמה ימים. שאלנו אותו למה והוא ענה פשוט:
"זה לא מקום בשביל מיונז".
מאז אנחנו יכולים לומר פשוט, כשאנחנו לא מרגישים שייכים לאיזשהוא מקום וזה אפילו לא אומר שהוא מקום לא טוב אלא שזה לא מתאים:
"לא מקום בשביל מיונז".
אולי יקל עליך לקום בבוקר אם יהיה לך איזה פרוייקט? משהו שרותם לטובתו את הזמן החולף? אני התייחסתי כך לעבודה שכתבתי כאן, ובאמת התקדמתי בה די יפה, ועכשיו אני יכולה להתבונן אחורה על שלוש השנים האלה ולומר לעצמי, טוב, לפחות כתבתי פה חלק ניכר מן הדוקטורט שלי. וגם תוך כדי היו ימים שזה החזיק אותי, נתן לי תחושה שבכל זאת אני מכווננת, שאני לא סתם הולכת לאיבוד פה בתוך המקום הזה, שהוא אמנם יפה לכשעצמו אבל באמת באמת לא מתאים בכלל למיונז.

[ליזה_ליזה*]

"לא מקום בשביל מיונז".
הי, אז זה מקום בדיוק בשבילי!

<ליזה שונאת מיונז>

ואורית, אין לי תובנות חדשות, רק

[אורית_אוקו_ערוסי*]

"לא מקום בשביל מיונז".
גדול! גרמת לחייך על הבוקר.
פרוייקט? הבנות שלי זה הפרוייקט שלי...
נראה מה ילד יום.
תודה לכולם על העידוד, לילה, קרן שמש וליזה.
כייף לפתוח כך את בוקר יום ראשון.
שבוע טוב לכולם .@}

[רוני_בלוני*]

הי אורית, רוצה לחזק ולא יודעת איך, אולי חיבוק.
אז מלבד לקריאה וכתיבה, יש לך עוד תחביבים במקום הזה? לך? לבנות? אולי תחביבים משותפים?
משהו שיחזיר לך קצת כוח, אולי משהו בשביל עצמך? אמנות? אפיה? תפירה? משהו אחר?
ועוד שאלה (מתנצלת שלא קראתי בדפים הקודמים) יש לך מטפלת בבית שבוודאי גם מבשלת לכם, איך מסתדרים עם האוכל? מה אוכלים?
יום טוב, שהשמש תמשיך להאיר לך פנים ושתשמעי את ציוץ הציפורים ואולי גם את הקולות של ילדי השכנים החדשים (אלו שהזמנתם בתפילה, הלוואי).

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אני אופה לפעמים, סורגת, עושה יצירות שונות עם הבנות. זה כיף.
אני אוהבת לקרוא= "תולעת ספרים". המנוחה שלי זה קריאת ספר. לוקח אותי למציאות אחרת ומשכיח ממני את "תלאות היום". אחרי חצי שעה-שעה של קריאת ספר, יש לי כוח להמשיך.
אין לי מטפלת בבית. יש עוזרת שמנקה, תולה כביסה, מורידה כביסה, מגהצת ומקפלת, ושוטפת כלים.
אני מבשלת. בעצמי. בניירובי היו לי שתי עוזרות, כשאחת גם עזרה לי במטבח, ואף בישלה לבדה אם יצאתי מהבית.
כאן יש לי עוזרת אחת, והבישולים חזרו אלי.
מה אוכלים? מה שיש. עוף, אורז,פסטה,איטריות אורז, ירקות כמו תפוחי אדמה, קישואים, דלעת, גזר, בצל ושום, כרוב. יש רסק עגבניות ועגבניות, מלפפונים, אפשר למצוא חסה, פלפל. לחם לבן, לחם מלא, טחינה, חומוס ביתי, טונה (יקר, אבל אנחנו קונים), זיתים, קמח, חלב,גבנ"צ.
בקיצור, יש את המוצרים הבסיסיים. אין מבחר. קונים מה שיש. ויש פחות פינוקים. צריך להכין את הפינוקים בבית..

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ושכחתי להגיד פשוט תודה,על ההשתתפות והחיבוק.
אז ...תודה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מ י, "זה לא מקום בשביל מיונז" הפך אצלי למשפט מפתח.
אני חוזרת עליו כל הזמן ומחייכת לעצמי.
תודה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שכתי להוסיף לרשימה שלמעלה גם ביצים, מרגרינה,חמאה, ו...
טוב, הבנתם את הרעיון.
יש מוצרי יסוד, וצריך להכין מהם אוכל.
מעט מאוד אוכל מוכן-קפוא.
יש צ'יפס קפוא, נקניקיות וקצת אוכל הודי (כי יש כאן המוווווווווון הודים).

[הגמד_חיוכון*]

אורית יקרה, רק רציתי להביע עוד השתתפות כנה , והבנה לקשייך בתור אמא שגרה גם אני בניכר, אמנם ניכר אחר ושונה אך גם כאן מבודד לפעמים .
בעבר היה יותר קשה אפילו והייתי שותפה להרגשה של לעצור את עצמי מלבכות כל הזמן. זה היה לפני שיצרתי חברים.. ומרוב שרציתי כל הזמן שיהיו לי חברים הייתי אפילו מתחילה סמול טוק מכלום ומיד מספרת את סיפור חיי כולל הזמנה לקפה... כשאני חושבת על זה עכשיו זה נראה לי מגוחך קצת אבל ככה יצאתי קצת ממעגל של בדידות..
יש לציין שהחברויות שיצרתי אז לא התאימו אחר כך אך פרצו איכשהוא את הדרך לעוד.
איך זה הולך עם השפה ואנשים סביבכם? האם יש בככל אפשרות לפגוש ולהיפגש וליצור חברויות?
ספרי על מפגשים שיש לך עם אנשים.. אני מחזקת אותך ושולחת לך המון חום ואהבה.

[רסיסים_של_אור*]

כתבת שאת תולעת ספרים ומעליי כתבו משהו על האוכלוסיה המקומית סביבך וחשבתי פתאם על שלושת הספרים של דלין מתיה שהראשון שבהם הוא "הקפות ביער" וכמה מתאים שתקראו אותו וגם את השאר כשאתם באפריקה.
ובכלל פתאם חשבתי, אולי המסע שלך הוא דווקא בהכרות עם האוכלוסיה המקומית האפריקנית ?
אין לי מושג איך המערך החברתי מתפקד שם אבל מכל הספרים ההם יש לי משיכה עזה לאפריקנים האמיתיים...

סתם רעיון בתוספת חיבוק

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה לך גמד.
קשה להכיר אנשים כשלא הולכים למסגרת.
אני רואה קצת אמהות כשאני מביאה את הבנות לחוגים.
בדרך כלל הן שומרות מרחק או מדברות עם אמהות אחרות.
פעם אחת אמא אחת היזמינה אותי לשבת איתה בזמן החוג, אבל כשהיגעתי היא היתה עסוקה בשיחה עם האמא השניה ודי התעלמה ממני, למרות שניסיתי ליצור שיחה.
כלומר, כל מה שנכתב למעלה, תופס גם לכאן, לצערי.
עכשיו אין חוגים ,כי יש חופש מבית הספר והרבה נסעו לארץ מוצאם.
לכן אני מייחלת למשפחות חדשות שכן אוכל ליצור עימן קשר.
כפי שנוכחתי, הזמנה לקפה היא פיקטיבית. לא יוצא מזה כלום...

רסיסים, אני לא מכירה את הספרים הנ"ל. אולי בביקור הבא אחפש אותם...
יש קצת בעיה עם "היכרות עם האוכלוסיה האפריקאית", כי יש בינינו מרחק שנות אור, פשוטו כמשמעו.
הם גרים בשכונות עוני שאני לא יכולה להיכנס אליהם, ואני המעבידה שלהם.
יש הבדלי מעמדות והבדלי מנטליות בילתי ניתנים לגישור.
אני יכולה ללמוד עליהם מהצד, אך לא להתערבב איתם.
קצת קשה להסביר מרחוק.
אין ספק שלגור כאן ולראות איך הם חיים זו חוויה מדהימה.

הלילה לא ישנתי טוב. היתושים העירו אותי, והמחשבות הטורדניות לא נתנו לי להרדם החזרה.
וכשהיגיע הבוקר, קיבלתי SMS מהעוזרת שהיא חולה ולא תגיע לעבודה.
קמתי עצבנית.
הכיור עמוס כלים לעייפה, הבית מטונף, ואני עייפה.
פתאום הבנתי שזה שיש עוזרת בבית עושה את החיים כאן קצת יותר ניסבלים.
זה שאין עלי גם את עול עבודות הבית, נותן לי קצת מרחב נשימה, מרחב חיים.
לא הכנתי את עצמי להיות בלי עוזרת היום, והזנחתי הכל, בידיעה שהיא תגיע ותנקה ותסדר.
אווווף!! הביא לי אותה בהפוכה היום.
צריכה לחזור לכלים ולכביסה ולמועקה בגרון.

[ליזה_ליזה*]

מצטרפת להמלצה על דלין מתיה, "הקפות ביער", "יום הסנונית" ו"הילד של פילה". וחוזרת גם על ההמלצה על "תורת עץ הרעל" של ברברה קינגסולבר, על משפחה אמריקאית בקונגו בשנות החמישים, מאלף.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

כיבסתי, תליתי, טיטאתי, שטפתי כלים, שוב שטפתי כלים...
חשבתי לקחת את הבנות לאכול צהריים בחוץ.
פתאום הרגשתי מחנק בבית.
הרגשה לחלוטין זרה לי!
אני, שהמוטו שלי הוא "ביתי הוא מבצרי", שיכולה ימים שלמים לא להוציא את האף מהבית ולהרגיש נפלא, פתאום הרגשתי מחנק בביתי שלי.
אבל אז הבנות אמרו שהן רעבות.
"בא לי עוף בתנור"
"אבל לא הוצאתי עוף מהפריזר"
"אז שניצל עם פירה!"
"בנות, לא הוצאתי שום בשר להפשיר."
"טוב, אז רק פירה, וגם מרק".
"אוקיי, אני צריכה עדיין לטאטא את הבית. בא לכן להיכנס למטבח ולהתחיל לחתוך ירקות למרק?"
"בסדר".
וכך, בעוד אני מטאטאת, הירקות נחתכים במטבח, ובכל פעם שאני נכנסת לרוקן את היאה ולראות איך מתקדם, גאיה מרגשת אותי החוצה.
הכנו מרק, ופירה, ואורז. יש אפילו קצת שקדי מרק מישראל.
וזה הפך להיות יום מקסים ונעים.
הבנות משחקות מהבוקר, שלושתם ביחד, דבר שלא קורה כמעט בכלל, כי בדרך כלל אחת הופכת להיות "גלגל שלישי"...
הטלויזיה לא נדלקה (טפו,טפו,טפו), הכל זורם בנעימות.
תודה ליקום על ימים שכאלה.

ולמרות זאת אני עדיין טרודה מאוד.
הופכת בראשי איך נמצא חברים, איך תראה השנה הקרובה. רוצה בנות שמחות ומאושרות בחלקן.
רוצה שתהיה להן אמא שמחה ומאושרת בחלקה.
האמת, היום הזה נותן לי הרבה אושר ונחת.אפילו שזה רק אנחנו, אפילו שזה רק בתוך הבית. זה הרבה, וזה שווה!

[דליתוש_ב*]

הי אורית, הייתי שבוע נטולת אינטרנט בחו"ל, זו ההזדמנות הראשונה שלי להכנס לאתר והדף הראשון שנכנסתי אליו זה הדף שלך...
אני כל-כך אוהבת לקרוא אותך
טוב, אני יושבת וחושבת ומנסה לנסח את ההרגשה שלי ולא מצליחה, אני רק יודעת שזאת הרגשה טובה, מאתגרת!
אז,
תודה שאת כותבת ותודה שאת את @}

ומצטרפת ל-
_הלוואי והיקום ישלח לכאן משפחה חדשה במשך החופש הזה (יש תחלופה גדולה תמיד בחודשים יולי-אוגוסט), משפחה שנוכל להתחבר אליה ולהנות מחברתה.
אמן_

[נהר*]

הבנות משחקות מהבוקר, שלושתם ביחד זה נראה כאילו המשאלה שלך כבר מתחילה להתגשם, כבר הגיעה משפחה חדשה ונהדרת- משפחת אוקו ארוסי
שהיקום ימשיך להאיר לך פניו

[הגמד_חיוכון*]

אוריתי יקרה
אני ככ מבינה את ה"מועקה בגרון" הזאת.. זו נראית לי כתקופה ממש קשה לך כרגע, בכל זאת טוב שאת שואבת נחמה מימים כמו היום..אולי זה טוב פשוט לראות לאט לאט צעד צעד איך להפוך כל יום לקצת יותר נעים ויותר מאושר- בזכות חסדים קטנים כאלה- פשוט לפתור בעיות מקומית ולא לחשוב על הבגדול?
אני יודעת שכשאני יושבת לפעמים כאן בניכר וחושבת אם כל זה בכלל שווה, אז התשובה מבלבלת. כמו גוב שעובדים בו מלא זמן ולא מבינים כמה רע לנו בו עד שפתאום מפטרים אותנו.. ואכן מרוב מחשבות כאלה ולמרות העבודה של האיש, שאולי לא תתאפשר ממש בארץ אני רוצה עכשיו לחזור ולא מבינה איך סחבתי עד עכשיו. זו המטרה שלה אני שואפת עכשיו וכבר פצחתי בקמפיין השיבה ארצה.
חיכיתי עד שכבר כמעט אי אפשר יותר. אולי זה הזמן לשאול אותך גם כמה עוד אפשר ואם תעני לעצמך אפשר עוד מבחינתי או אי אפשר יותר- זה עוזר קצת להבין איפה את עומדת ולא כל יום לסחוב משא על הכתפיים. ככ הרבה זמן לוקח לנו להבין שככה לא טוב לנו! וממש לא חייבים לסבול!
או שאני ממש לא הבנתי את מצבכם?
בכל מקרה מחזקת את ידייך ואת הגב ושולחת לך המון אומץ ושמחה ואהבה

[אורית_אוקו_ערוסי*]

דליתוש, נהר יקירתי (אני מתגעגעת) וגמד, תודה לכן.
פתחתי את הדף ופרצתי בבכי...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

גאיה התעוררה קצת מוקם. בפעם הראשונה מאז שחזרנו.
עד היום הייתי מנערת אותן ממש בכוח ב9:00 .
זה אומר שהיא חוזרת לעצמה. בדרך כלל מתעוררת לפני כולם.
שמתי אותה מול הטלויזיה, והתיישבתי מול המחשב.
בוקר טוב עולם.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

יבש מעין המילים.
מחכה שיתחדש.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

חשבתי שריק, יבש.
בועה ריקה.
אבל כשניסיתי להרגיש מה קורה בפנים, הירגשתי מאוד מקורקעת, מאוד על האדמה.
אז אם על האדמה, לא יכול להיות ריק.
אוקיי, אם לא ריק, אז איפה הכל?
סגור ונעול. למה? בכדי לא להרגיש. למה? כי כבד וקשה.
אוווווף.
פתאום זה היכה בי.
זה לא רייקנות, זה הדחקה. ומאוד יעילה, אני חייבת לציין .
הכל שם, כל הרגשות הקשים, כל החששות, כל הפחדים, גם האהבה והשמחה שם.
פשוט נעלתי את הבסטה, שמתי על "טייס אוטומטי", ויללה, לדרך.
ואין לי כוח לפתוח את הסכר, כי אז תהיה הצפה.
אבל גם לא יכולה להמשיך ככה, זה עושה לי הרגשה של חוסר נוחות בתוך עצמי.
אז מה עושים עכשיו?!
ניסיתי להמשיך ולחיות את האשליה של הביקור בארץ.
זה ניגמר. אני כאן.
עם הבדידות, הגעגועים,הים, הנימוסים,הנהג והעוזרת (שחולה עכשיו),הקניות בשלושה מקומות בכדי למצוא הכל, היתושים של המלריה, הגעגועים, הבדידות...

[קים_קלר*]

זה מעניין מה שכתבת על הרסיסים של החול בכוס מים
סוגייל רינפוצ'ה עושה את אותה השוואה רק לגבי הראש שלנו
שאם מפסיקים לנער אותו ונותנים לו להרגע מכל המחשבות
לאט לאט הוא מתבהר ונרגע

[הגמד_חיוכון*]

יקרה,
לפעמים זה קורה ששמים על טייס אוטומטי כדי לצלוח את היומיום... לא תמיד אפשר להתמודד עם הצפה ומותר לך... לא חובה להיות עם לחץ על הראש.
את נאמנה ככ לעצמך, ככ בלי פשרות כמעט. אבל טוב ששמת לב לדברים. שיעבור יום בלי ניתוח של הרגשות...
אולי זה באמת יתבהר וירגע כמו שציינו כאן מעלי?
מה שכן אולי אפשר לחפש את החדר של האהבה והשמחה הנעול??
המון חיבוקי חיזוק וחיזוקי חיבוק.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

היום הכל כמעט בהיר לגמרי וברור. רוב החול כבר שקע.
ואולי באמת הפסקתי לנער את הראש בתנועת "לאאאאאאאאאאאאאאאאא" אין סופית.
בעלי קרא אתמול את מה שכתבתי ואמר לי "לא חייבים לפתוח את הסכר בבת אחת. לסכר יש ברז מווסת ואפשר לפתוח רק פתח קטן."
אז עכשיו זה מטפטף, מחלחל לאט לאט, הרבה רגשות, הרבה דמעות.
חברה אחת כל הזמן אומרת לי למצוא משהו לעשות, אפילו גן ירק.
ומה, אם יהיה לי גן ירק הבדידות לא תהיה שם? הגעגועים יעלמו?
לא, אבל אולי "היאוש יהיה יותר נוח"?...
אף פעם לא הבנתי על מה מדבר המשפט הזה בשיר של חווה אלברשטיין, עד הבוקר הזה.

טוב, קטעו לי את חוט המחשבה בצרחות ובכי.

תודה לך גמד. המילים שלך נעמו לי כמו ליטוף רך.

מה שכן אולי אפשר לחפש את החדר של האהבה והשמחה הנעול?
כן, הוא מתחבא מאחורי הרבה ארגזי עצב,כעס ותיסכול.
כשהם יתנקו, אגיע גם אליו.

אני צריכה עוד קצת זמן להתאושש.
נעה בין "טייס אוטומטי" ל"אז מה עושים עכשיו".
לפחות הדמעות באות בקלות עכשיו...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הסתכלתי מבעד לדמעות על סורגי החלון והירגשתי שאני נחנקת, שאין לי אויר.
אבל אז שיניתי את המיקוד למה בחוץ, וראיתי כמה פרפרים מעופפים בין עלי השיח.
זו עונה מלאה פרפרים מקסימים בכל מיני גדלים וצבעים.
פרפים זה סוג של חסד של היקום, grace .
זיהיתי את החסד שנישלח אלי.
תודה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

את ארוחת הצהריים של העובדים מבשלת העוזרת במגורים שלהם בכל יום.(הם לא גרים שם, אבל יש "מגורי עובדים" בחצר, וזה משמש אותם בהפסקה, כולל שרותים בלי אסלה ומקלחת עם מים קרים).
אתמול העובדת היתה חולה ולא היגיעה לעבודה. האוכל שלהם -אורז ושעועית, נימצא בתוך הבית שלנו, וכשהעוזרת לא נימצאת, השומר דופק על הדלת בצהריים, ומבקש שנוציא לו קצת אורז ושעועית לארוחה. כשיצאתי החוצה אתמול אחה"צ, ניזכרתי שהשומר לא ביקש ממני אוכל היום. שאלתי אותו אם אכל צהריים.
הוא אמר :"לא, חשבתי שאת עסוקה ולא רציתי להפריע".
"אני פשוט שכחתי", עניתי,"אתה צריך לדפוק על הדלת ולבקש. זה לא בעיה".
"לא נורא, מחר", הוא חייך חיוך מבויש והלך לדרכו...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אני מוצאת את עצמי לומדת לחסוך, להשתמש בכל דבר וגם בשאריות.
למשל, היה לגאיה תיק קטן שאבא הביא מסין, עשוי מבד סטן שחור ואדום.
התיק ניקרע ללא תקנה.
במצב אחר הייתי זורקת לפח.
אבל עכשיו, הסתכלתי, והתחלתי לפרק אותו, ופתאום הקישוט האדום הפך לשמיכה לבובה, והגב השחור הפך למיזרון לבובה אחרת, והביטנה הפכה... כבר לא שמתי לב למה., הבנות לקחו פיקוד.
והקישוטים מנייר קרפ של יום ההולדת, שבארץ היו ניזרקים כלאחר כבוד לפח, נאספו לשקית לשימוש חוזר, ליצירות או כל דבר אחר.
לכל דבר אני מנסה למצוא שימוש, כל פיסת בד נאספת בקפידה ל"שקית שאריות הבדים". אפילו כשקיצרנו מיכנסיים אצל חייט, ביקשתי שיחזיר לי את מה שגזר.
בבוא היום נמצא גם לזה שימוש.
יש משהו צנוע ונעים בלהישמש במה שיש.
נכון שכהייתי בביקור ארץ ניכנסתי לסיחרור קניות מטורף של דיברי יצירה למיניהם. אבל עכשיו, כשאין איפה ליקנות עוד, אנחנו משתמשים במה שיש.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

זה לא מקום בישביל מיונז!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

גם לי.
אבל זו המציאות כאן.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תביני שארוחת הצהריים שהם מקבלים אצלנו היא פריבלגיה, שכנראה אפשר גם בילעדיה, מבחינתם.
הם באים מעוני אמיתי. זה מה שהם מכירים ורגילים.

שוב אני אומרת שקשה להסביר את אפריקה למי שמעולם לא חווה את אפריקה,
כי זה פשוט נשמע תלוש מהמציאות.
אבל זאת המציאות כאן.

[תמרי_ל*]

אורית יקרה,
אכן רק מי שחי באפריקה יכול להבין ולהאמין למציאות ההזויה...
אין מציאות כזאת בשום מקום אחר בעולם.
אהבתי את המשפט "זה לא מקום בשביל מיונז:-) "
מחזקת את ידיך ואת רוחך
ואוהבת מאוד לקרוא אותך
תמרי

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה תמרי.
נעים לשמוע ממך שוב.

[ליזה_ליזה*]

_מחזקת את ידיך ואת רוחך
ואוהבת מאוד לקרוא אותך_
גם אני.

[הגמד_חיוכון*]

אורית, אני זוכרת שהוריי היו פעם לפני שנים באפריקה וסיפרו על השחורים העבדים שמנקים ומשתחוים, כבר אז זה נשמע הזוי..
אכן רק מי שחי באפריקה יכול להבין ולהאמין למציאות ההזויה...
וגם - איזה יופי שאת אוספת ושומרת וממחזרת לך בתוך העולם שלך. את יוצרת לך כך אי של שפיות ויצירתיות קטנה משלך.
הקטנות רואות ולומדות ממך, ואת מרגישה נכון ונעים עם זה.

[שרון_המתחדשת*]

אכן רק מי שחי באפריקה יכול להבין ולהאמין למציאות ההזויה...

או כמו שתמרי קראה לזה פעם-"אפריקה- מציאות שעולה על כל דימיון".

[תמרי_ל*]

בוקר טוב לאורית ולחברים/ות
שרון המתחדשת, כייף לראות אותך
אחחחחח "החיים באפריקה מציאות שעולה על כל דימיון"....והיום אני לא בטוחה שאי אפשר לומר את אותו הדבר גם לגבי ישראל:-)
תלוי מאיזו נקודת מבט מסתכלים

[אורית_אוקו_ערוסי*]

טוב, אצלי לא משתחווים, ובטח שלא עבדים, אבל בהחלט שונה עד הזוי.

[תמרי_ל*]

פלונית שלום,
שירותים ללא אסלה, מים קרים וכו'... וכו'... הם חלק בלתי נפרד מחייהם של אפריקאים רבים בכל רחבי אפריקה...
כך הם נולדו וכך נולדים ילדיהם וילדי ילדיהם.....
ומה קשור לכאן הכבוד ש"אנו נותנים לבני האדם תלוי בנו ולא בהם או בתרבות שלהם" ???
וכן אפריקה היא מקום שונה מכל מקום אחר שאת חושבת עליו, ולא קשור כאן הכבוד שאת רוחשת לאנשים, אלא התרבות שרחוקה מיליוני שנות אור והחיים שהם חיו והתרגלו אליהם...

[תמרי_ל*]

סיפור קטן
לידינו(כשגרנו באפריקה) גרה משפחה אפריקאית ששימרה את המנהגים/תרבות וגם הביאה איתה מהכפר את האומנת/עוזרת בית....הבתים שגרנו בהם היו מאובזרים בשלל פלאי הטכנולוגיה ובינהם מכונת כביסה ומייבש...העוזרת בבית זה היתה מכבסת את הכביסה ותולה אותה על הדשא, על אף החרקים המסוכנים שהיו שם, על אף הכלב שהסתובב וניסה לסחוב בגדים...על אף הבוץ בגינה(בכל זאת ירדו שם גשמים עזים 7000 מ"ל בשנה)שום דבר לא שיכנע אותה שעדיף להשתמש במייבש הכביסה(אגב הם לא שילמו על המוצרים ובטח לא עבור חשמל/מים)...דיברתי פעמים רבות עם מקומיים והקידמה ומה שאנו רגילים אליו היו זרים ומפחידים עבורם...אפילו פעולה פשוטה(עבורנו)של שטיפת ידיים עם סבון, אינה מובנת מאליה.
כדי להבין באמת על מה מדובר צריך לחיות בקרבתם ואיתם.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

פלונית, תרבות ה"לבנים" כאן נוצרה בזמן הכיבוש הקולוניאלי.
אז היו באמת אדונים-משרתים.
מאז הכל נשאר כאן כך, יש מגורי עובדים, המטבח הוא חדר נפרד, ולא חלק מהחלל של הסלון או פינת האוכל, וכולי וכדומה.
המקומיים שעובדים אצלי מאושרים מעצם העובדה שיש להם עבודה ופרנסה, ומתייחסים אליהם בכבוד, תאמיני או לא.
לי לקח לפחות שנה להתרגל לחיים "הקולניאליים" האלה.
וכן, כשמקומי עומד מול לבן, הוא הרבה פעמים מרגיש נחות. תוצאה של מאות שנים של דיכוי.
עד היום מצבים כמו זה שתארתי מביכים אותי. לא אני המצאתי אותם. זאת המציאות ההזויה שאליה היגעתי.

בזה אני מבקשת לסיים את הדיון על כך כי אינו שייך לבלוג .
אם ממש מעיק עלייך העיניין, את מוזמנת לפתוח דף בנושא.

[אמא_של_יונת*]

אורית,

[חמוטל_בת_חוה*]

גם אני רוצה לתת לך חיבוק, אבל עדיין לא למדתי איך עושים את זה ב צ'יק צ'ק
אז יהיה חיבוק מחשבתי בלבד... כמו בימים לפני שהיה בכלל צ'יק צ'ק

כשאני קוראת על השימוש החוזר וכל זה, אני מקנאה בכם, כי אני עושה מאמצים עליונים לחיות קצת מחוץ לשפע האיום ששורר בחברה המערבית... ואני משתמשת שוב ושוב כמו שתארת וככה... אבל השפע הוא כמו איזה פריחה כזאת, שמזדחלת לכל הפינות

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה אמא של _יונת.
וגם לך חמוטל.
זה באמת נעים לי למחזר, ומלמד אותי לחיות בלי שפע, אבל בהחלט כיף גם להנות מהשפע, זה לא בהכרח רע, רק לשמור על פרופורציות...

[רסיסים_של_אור*]

ואני עוד מוקסמת מסיפור הפרפרים ...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אךךךךך, רסיסים, את תמיד יודעת למצוא את הטוב והנעים בדברים.
אני צריכה אותך לידי עכשיו...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בתקופה הזאת לפני שנתיים ימים עזבנו את ביתינו האהוב בישראל.
בתחילת ספטמבר היגענו לניירובי שבקניה, והשאר הוא היסטוריה...
שנתיים. קשה לי להאמין.
בספטמבר, לפני שנתיים נחתתי בניירובי, בוכה, אחרי לילה סיוט ארוך בשדה התעופה באתיופיה.
זוכרת הכל בבירור, כאילו קרה אתמול.
ועם זאת, כל כך הרבה עבר מאז.
אז, בתקופת ההתחלה באפריקה, תהיתי איך ארגיש אחרי שנתיים. לא יכולתי אפילו לדמיין את זה. ובטח שלא ההעליתי על דעתי שאזכה לעבור שוב למדינה חדשה.
היום, כמעט שנתיים אחרי, הגעגועים עדיין עזים אבל פחות מטלטלים. עדיין קשה לי להשלים עם העובדה שאני כאן, אבל יש בי פינה שכן מקבלת את זה.
הבדידות בעינה. תחושת התלישות בעינה. הגעגוע לתחושת בית ושייכות בעינו.
אני רואה גם יופי סביבי ומחייכת אליו. זה לא מוריד מהקושי, אבל מרכך אותו מעט,מוהל אותו, מעלה חיוך של תודה.
לא יודעת מה ילד יום.
הביקור בארץ ניראה לי עכשיו כמו חלום. חזרנו בסך-הכל לפני שבועיים וחצי, ובכל זאת.
ועם זאת, זה עירער בי משהו, העיר בי משהו.
כל השיכנועים העצמיים של "כאן ועכשיו" ודומיו נמוגו אל מול תחושת השייכות העמוקה, הנינוחות והשורשים.
אני מגיעה לישראל רק פעם בשנה, לטוב ולרע. לטוב, כי אז אני מצליחה להדחיק היטב את כל הרגשות הקשורים בכך, ולרע, כי זה ממש לא מספק.
אני מרגישה מותשת. מילחמת התשה אין סופית מתחוללת בי. אין בה מנצחים. רק מפסידים. אני.
צריכה למצוא דרך לחיות בשלום עם הבחירה לחיות כאן לזמן מה.דרך לחיות בשלום עם עצמי.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

כמו בימים לפני שהיה בכלל צ'יק צ'ק
חמוטל, לפני שהיה צ'יק צ'ק , לא היה לנו איפה להיפגש...

[עינת_טל*]

היי אורית,נקודות ציון בזמן הן חשובות לטעמי,עדיין יש לך חודש וקצת עד ספטמבר...
חשבתי על השיגרה שהישגתם מאז הגיעכם ליבשת זרה,ועל כמה זה לא מובן מאליו.וגם על הקושי העצום שאת פורסת ומתארת ועל זה שלא עוזב,רק מרפה קצת לפעמים.אני קוראת אותך ומרגישה ידיים פרוסות קדימה כמו אומרת את -קחו אותי,חלצו אותי,אני צריכה יותר מדי כוחות כדי לייצר לעצמי מציאות אפשרית כאן.אבל ישנם גם הימים הטובים שבהם הכל מסתדר ואפשר להתרווח ,וממש מרגישה את זה כשקוראת אותך.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

קחו אותי,חלצו אותי,אני צריכה יותר מדי כוחות כדי לייצר לעצמי מציאות אפשרית כאן. 0-|

[רסיסים_של_אור*]

צריכה למצוא דרך לחיות בשלום עם הבחירה לחיות כאן לזמן מה.דרך לחיות בשלום עם עצמי.
מסכימה, אבל רוצה גם להגיד, שלפעמים, במהלך החיפושים, מותר ואפילו חשוב, לתת לדמעות לזלוג. לפעמים, מרב שאנחנו מנסות להכיל את הקושי ולעצור בתוכנו את כל ים הרגשות שהוא מחולל בתוכנו, אנחנו הופכות את הכל לגוש נוראי בתוכנו. לבכי יש סגולות רבות בעיניי והוא יותר מלגיטימי.
גם מרגיש לי, שלפעמים רק אחרי הבכי הטוב והמשחרר, אחרי ש"שטפנו" את העיניים, או אז אפשר לקום ולנסות לראות את הדברים קצת אחרת.

גם קצת מרגיש לי, כאילו הביקורים האלו בארץ, מחזירים אותך כל פעם אחורה ואני תוהה במחשבתי, האם חשבת פעם אולי לוותר עליהם, בגלל כל הכאב שמגיע אחרי ?
מכיוון אחר, אני יודעת, שבשלב מסויים, החלטתי שמותר לי להמנע קצת ממפגש צפוף עם תינוקות. כי הכאב שבא אחרי, היה גדול מדיי...

בכל מקרה, שולחת לך חיבוק שרוצה להכיל ולתת גם כתף מאפשרת...

[חמוטל_בת_חוה*]

לפני שהיה צ'יק צ'ק לא היה לנו איפה להפגש

וואללא נכון

[אורית_אוקו_ערוסי*]

רסיסים יקרה, עכשיו דיברתי במסנג'ר עם חברה, והיא אמרה לי דברים דומים לשלך,על כך שצריך לתת לבכי לצאת, לבכות את כל הקושי והאיכסה, לתת לעצב וליאוש להשתלט בתוך הבכי, ואז, מתוך זה יבוא האור.
תודה לשתיכן. אני כבר מרגישה את זה בגרון.
ובקשר לביטול הביקורים, זה לא שאני נוסעת כל חודש ואין לי זמן להתאושש. אני נוסעת פעם אחת בשנה! לחלוטין לא צפוף.
ואני ממש לא מוותרת על זה. לפחות לא כרגע.
אמנם קשה לי להתאושש עכשיו, אבל היה שווה כל רגע!
וחוץ מזה, מתוך הקושי העכשווי, שהביאה לי החזרה אחרי הביקור, עולות הבנות ותובנות חדשות.
כמו שאמרה לי אותה החברה, "עליתי כתה".

[עינת_טל*]

אז יש לכם מסנג'ר ?גם סקייפ ?
אנחנו מצוידים בשניהם,וגם לקרובים שלנו בארץ.
אשמח לדבר איתך,ולבכות לפעמים ביחד.אבל גם לצחוק!
אולי נייסד מעגל נשים אווירי ?