הפסקת הריון יזומה הסיפור שלי

[אלמוניה_לרגע*]

הפסקת הריון יזומה

אני כותבת כאן בעילום שם. אך מי שמכירה אותי ותתקל בדף זה תוכל לזהות. וזה ממש בסדר.
אשתף בפרוצדורה הממסדית ובחוויה האישית שלי. הפסקת הריון באמצעות כדורים.

הריון שלישי, לא מתוכנן ולא רצוי. יש לי שני ילדים. אהובים, מקסימים... מספיק לי.

נכנסתי להריון מישום שזמן המחזור שלי התארך בחודש הקודם מ25 ימים ל28 ובכל זאת החלטתי לקיים יחסים ביום שבדיעבד היה יום הביוץ. מיתוך עצלות שלי, לא למדוד חום ולבדוק הפרשות. טמטום האמת.

קיבלתי את בשורת ההריון ע"י בדיקה עם המקל, יום לאחר איחור המחזור. יום ראשון בשבוע.
הרגשתי שעולמי חרב עלי! פשוט כך.
אין לי כח לטפל בעוד ילד/תינוק. הרגשתי כעס עצום כלפי עצמי. על חוסר האחריות שלי. שאלתי את עצמי 1000 פעם איך יכול להיות שאני לא יכולה למצא בעצמי שום רצון לרצות עוד ילד. האם אין בי מספיק אהבה לחלוק...
לחיות בתוך סיוט.
היה ברור לי שאת הפסקת ההריון אני עושה כמה שיותר מהר ללפני שיש דופק או משהו שבאופן אישי יזכיר לי עובר ולא "פוטנציאל לעובר". - כך היה לי נח להגדיר את הדברים.
הבן הגדול שלי נולד עם הבעיה אורטופדית. יש לומר קלה. אך ראיתי אותו סובל. בעצם אחרי ההריון והטיפול בו, מתוקף היותי אם ראיתי הרבה תינוקות סובלים מתחלואות שונות. זה הורס אותי. אין בי יכולת להתמודד עם ילד סובל. חולשה עצומה שלי.
התקשרתי לשני ביתי חולים פרטיים. ההליך עם הכדורים עולה 3500 ש"ח. מאיה-סיינטס בתל אביב ועוד אחד ברמת השרון. התברר לי שאני חייבת לחכות שבוע עד שיראו משהו באולטראסאנד. זה חירפן אותי. מיצד שני חשבתי שאולי שבוע ישנה את דעתי הנחרצת.
יצאתי לשני לילות של שקט עם עצמי. שמרתי על בית של אנשים טובים מ"באופן". ספרייתם הייתה בדיוק כל מה שהייתי צריכה. בספרים שהבאתי איתי לא נגעתי. קראתי על גלגולי נשמות ועל המוות בכלל. ועל עוד תחומים. בביתם הייתה תלויה "תפילת התמסרות". שאני מניחה כי כתב אותה רודולף שטיינר או מישהו אחר. התפילה הזו הייתה הדבר הכי חזק שיכולתי להתקל בו (צירפתי בסוף הכתיבה). היא אילצה אותי לדמיין שאני משאירה את ההריון. וכך הלכתי במשך כמה שעות. כמו בתוך דמיון מודרך. ניסיתי לפנות ממני את הפחדים, המחשבות השליליות. ניסיתי לראות תמונה שלנו כמשפחה חדשה עם שלושה ילדים. אך זה פשוט לא הלך. תמיד הפחד ניצח! הפחד שיהיה לי ילד לא בריא, הרגשתי בכל פעם שהדם אוזל ממני. (אגב, שלא כל כך מתאים לסוגריים- אישי תמך בהשארת ההריון אך אמר בלב שלם שיתמוך בכל החלטה שלי ולא מופתע ממנה).

חזרתי מהחופשה עם החלטה שאני מפסיקה את ההריון. אך עכשיו ביחוד, לאחר סוף השבוע השקט ידעתי שלא אתחרט על ההחלטה ושזו ההחלטה הנכונה לי בשלב זה של חיי.

הלכתי גם לרופא נשים של קופ"ח אך מההסברים שלו פחדתי שימתחו את הוועדה יותר מידי זמן ואז את הפסקת ההריון שוב ידחו ואז זה כבר יהיה לי מאוחר מידי. לכן בחרתי פרטי. לפי הקריטריונים איני זכאית להפסקת הריון. יש את הקריטריונים בהרבה מקומות האינטרנט. כך שידעתי שישלחו אותי לפסיכיאטר. בחרתי בסייניטס-מאיה מישום ששם כל התהליך מתבצע באותו הביניין. שלא כמו ברמת השרון.
הגעתי ביום שני (שבוע ויום אחרי שגיליתי את ההריון), רופא נשים עשה לי אולטראסאונד. יש שק הריון ושק חלבון. זה לא אומר לי הרבה. הרופא אומר "אין שום דופק או התהוות עובר אם זה עוזר לך". הוא מפנה אותי לפסיכולוג באותה הקומה- רוני עופר. אל תגיעי אליו.מאוד ממליצה ללכת לפסיכולוג/פסיכיאטר שאת בוחרת. ישבתי אצלו 20 דקות בהן הוא גרם לי לראות את חיי שכשחורים משחור. אמר לי שאני צריכה תרופות וכו'. זאת כאשר הגעתי אליו מראש שבורה לגמרי אם רצון וצורך עז להקשבה ותמיכה. הוא אפילו העז לשאול אם בגדתי באישי. כל משפט חיובי שאמרתי הוא זלזל בו או פשוט לא התייחס אלי. הודתי שלפעמים אני בדיכאון- אבל מי לא. הודתי שלפעמים ההחלטות שלי אימפולסבות- אפילו החשובות (אך לחלוטין לא במקרה הזה). אך הפסיכי הזה כנראה לחצתי לו על מקום מאוד רגיש והוא פשוט רמס אותי.
טוב יצאתי מישם עם המכתב שעלה לי 600ש”ח ואופציה לנזק נפשי ארוך. כל הליך הפסיכולוג לקח שעתיים (לחכות לו שעה, פחות מחצי שעה פגישה ועוד חצי שעה לחכות למכתב). הגניקולוג אמר "יופי המכתב מצויין- לא המצב הנפשי שלך כמובן...”. הרופא ואני נכנסנו לעובדת הסוציאלית- הילה, והתחילה הועדה. הילה מילאה טפסים וצירפה את האולטראסאנד וחוות הדעת של הפסיכולוג. היה יבש, יבש וקר.
נכנסתי עם הרופא לחדר בית החולים. לקחתי את כדורי המפיג'ין וחזרתי הביתה.

אני יודעת שכל אחת מגיבה אחרת לכדורים האלו. אני סבלתי מבחילות והקאתי פעם אחת. הייתי אמורה לחזור למרפאה אחרי יומיים כדי לקבל את הכדורים האחרים, שתפקידם לזרז את הוצאת "החומר ההריוני" החוצה. אך אביו של אישי נפטר בלילה ודחיתי את ההגעה למוחורת.
בינתיים ביום רביעי בערב- כיומיים וחצי אחרי נטילת המפיגי'ן, התחיל דימום. הדימום היה חזק ברמות של פד לכמה דקות! במשך כשעה וחצי שעתיים. היה לי מזל ויכולתי להכנס לאמבטיה ולא להיות עם הפדים. באמבטיה יצא ההריון. ופתאום המילים של הגניקולוג "שק הריון ושק חלבון" מוחשיים אצלי בידיים. הזכיר לי מאוד את השיליה. בגודל קטן, אליפסה של 7 ס"מ על 4 ס"מ פחות או יותר שבמרכזה שקוע החלבון, קבוצת גבישים לבנים. הרגשתי כל כך מוזר, פלא יש לי בידיים. התהוות חיים. מראה מופלא מאיין כמותו (רופא הנשים התחרפן מהתיאור שלי ואמר שנשים נורא נבהלות ונגעלות...). אני הייתי המומה. קצת בהיי. עד כדי כך שהבנתי שלכעוס על עצמי שאני לא בוכה ובאבל, יהיה מעשה צבוע לחלוטין, זו ההרגשה שלי למראה ההריון וזהו.
הדימום כמעט נפסק אח"כ אך המשיך מאוחר יותר במשך עוד כארבעה ימים. (יש לציין שהמחזור שלי בן 48 שעות אז אולי זה קשור). לא היו לי שום כאבים או התכווצויות לאורך כל התהליך. שמחתי מאוד על כך שאולי לא אצטרך לקחת את הכדורים השניים שגורמים להריון לצאת. הגעתי עם התקווה הזו למרפאה.
דבר ראשון שהגעתי, ביום חמישי בבוקר (שוב, זו הפעם השניה, שלושה ימים אחרי המפיגי'ן), היה ללכת לעובדת הסוציאלית הילה, ולספר לה מהקרה אצל הפיכולוג. זה מאוד שיחרר את הכעס והעלבון שהיה עצור אצלי. היא הייתה תומכת ומקסימה.
במרפאה הרופא הסביר לי שפעם היו נותנים רק את המפיג'ין ואז היו 70% הצלחה (כלומר שלא היה צריך לעשות גרדה אח"כ, ובגלל זה נותנים את הכדורים השניים.
הוא לא הבין למה אני לא רוצה לקחת אותם למרות שהסברתי לו שאין טעם אם ההריון כבר יצא.
עשיתי אולטראסאונד ביטני והכל נראה טוב. הוא רצה גם וגינלי- ואמר שלדעתו כדאי לי לקחת את הכדורים אולי אפילו רק אחד ולא שניים, כי הרחם עדיין לא חזר למצב הרגיל. שאלתי האם זה הגיוני שכך המצב מישום שרק 12 שעות קודם ההריון יצא והוא הסכים שכן. לכן בלית ברירה הוא הסכים לשחרר אותי בלי הכדורים וקבענו לאולטראסאונד לעוד שבוע. האולטראסאונד הזה היה מצויין. בזה הושלם התהליך.
אני חייבת לציין שיצאתי מישם בתחושה שההליך הפיזי היה קל עד כאב. כלומר בכלל לא תאם בעוצמתו את ההליך הנפשי שעברתי מרגע גילוי ההריון עד סוף הפסקתו. הרגשתי שלא נענשתי מספיק על חוסר האחריות שלי. אך אני מנסה לשנות את הגישה הזו.
אני רוצה לכתוב כאן את תפילת ההתמסרות מישום שאולי תהיה חשובה לך כמו שהייתה לי:

תפילת ההתמסרות, ניחוש שלי שכתב אותה רודולף שטיינר או אנתרופוסוף אחר.

את אשר יבוא בשעה הבאה, ביום הבא, אינני יכולה לשנות בפחד!
אני מצפה לכך בשלוות נפש פנימית
בשקט ים רוגע של פנימיותי.
פחד וחרדה משתקים את התפחתותינו!
בגלי הפחד והחרדה אנחנו דוחקים מנפשינו את אשר רוצה לבוא אליה מהעתיד.
ההתמסרות למה שמכונה החוכמה האלוהית במאורעות העולם, הוא הביטחון בכך שמה שיביא עימו העתיד מוכרח להיות, ושבדרך זו או אחרת הוא יפעל אתת פעולתו המוטיבה.
הקריאה ברוח זו, בתחושה שבמילים וברעיונות היא רוח תפילת ההתמסרות.
אנו חייבים לחיות בתקופתינו מיתוך אמון מלא בעזרה המתמדת של עולמות הרוח, אם אין אנו רוצים באובדן אומץ הלב.
על כן, נגייס את כוחות הרצון ונחפש את ההתעוררות הפנימית בכל בוקר וערב.

[מנסה_להיות_בת_אדם_טוב*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}


אני כותבת עבורך, ואולי בעצם עבורי.
עבורי – כי חשוב לי לשחרר החוצה את מה שחוויתי היום.
עבורך – כי אולי כמו שאני נעזרתי בפוסט ישן של אישה שהזכירה את המצב שלי, גם את תוכלי להעזר בזה.
אני אמא לשניים, חיה עם בן זוג מדהים, עובדת, חיים רגילים ושגרתיים לגמרי.
נסיעה לחופשה הראשונה של שנינו לבד קצת טרפה את הקלפים. את הטבלה שכחתי בבית ולא זכרתי באיזה יום אני. הזיכרון הזה היה פרקטי לו הייתי יכולה לחזור שלושה שבועות לאחור כנראה שלא הייתי לוקחת את הצ'אנס. אבל אווירת החופשה, הביטחון המופרז שהיה לי ואולי גם העובדה שבן זוגי אינו מעורב בתהליך "שיטת המודעות" גרמה לכך שנכנסתי להריון. ברגע הראשון כבר ידעתי. כשהגעתי הביתה כבר הייתי די בטוחה. לאחר שיחה עם המנחה שלי לשיטה, התחושה קצת התערפלה אבל ביום שני האחרון, ממש לפני כמה ימים, שני הקווים שהופיעו על המקלון לא הותירו מקום לספק.
הבכי שיצא אחר כך היה בעיקר תסכול וכעס על עצמי.
התחלתי לחפש באינטרנט דרכים להתמודד עם המתנה הבלתי רצונית שהתחילה להתפתח בתוכי. שיטוט מהיר הוביל אותי לפוסט של אישה מקסימה באתר "באופן טבעי" שסיפרה בפירוט על התהליך שלה. כך הבנתי, לדוגמא, שניתן לעשות הליך הפסקת הריון עוד לפני שיש דופק. בירור טלפוני קצר במקומות השונים גילה לי שבאסותא זה יכול להיעשות רק לאחר שרואים דופק וכרוך בבירוקרטיה רבה שממש לא רציתי בה. הטלפון השני היה לבחור בשם אורי מעתידים מדיקל סנטר (תל אביב!). אורי היה מאוד אדיב והסביר לי את כל האופציות העומדות בפני. ברצוני להדגיש שההליך שהוסבר לי בטלפון היה בדיוק מה שקרה היום במציאות, ועל כך ארחיב בהמשך.
אורי ביקש ממני פרטים מסוימים כגון תאריך וסת אחרון (שאת זה היה קל לשלוף מהטבלה!) וגם את היום שבו אני נמצאת מאז תחילת הווסת. ביום שבו דיברתי עם אורי הייתי ביום 33. אורי הסביר לי שעל מנת לבצע הפסקת הריון בזמן המוקדם ביותר צריך לפחות לראות שק הריון ואת זה, הוא אמר, יראו בטוח ביום ה35, 36. דופק, הוא הסביר, יראו כשבוע אחר כך.
אורי הסביר לי על ההבדלים שבין כדורים לשאיבה (גרידה) ואח"כ קראתי על זה עוד קצת באינטרנט. החלטתי שאני הולכת על שאיבה, מהסיבות האישיות שלי. אני חושבת שהבנת ההבדלים בין התהליכים היא קריטית לקבלת ההחלטה... יש המון מידע באינטרנט.
השלב הבא היה לבקש יום מחלה (בלי לפרט מדוע) מהמנהלת הנפלאה שלי שאישרה בלי לשאול שאלות.
בערב, כשישבנו בן זוגי ואני , שוחחנו על כך שוב. שיתפנו בפחדים, בחששות, ברצונות בבקשות. אני ביקשתי לחזור לגלולות. הוא ביקש שלא אחזור ושאל מה הוא יכול לעשות על מנת שאני לא אחזור לגלולות. השבתי לו בחיוך שרק אם הוא מוכן לעזור לי לספור את הימים וליישם את השיטה, אני אוכל הוא הסכים מיד. והמנחה הנפלאה שלי (שליוותה אותי לאורך כל הדרך ממש!!!) אף הסכימה למפגש זוגי פרטי.
לפני שנכנסים להליך חשוב לדעת פרט אחד מאוד קריטי! במדינת ישראל קיים חוק שבו ניתן לקיים הפסקת הריון במידה ואת עומדת בקריטריונים מסוימים. לדוגמא: מתחת לגיל 18 או מעל גיל 45. אם את לא בקריטריון הזה, ויש לך ילדים, ואת נשואה, עומדות בפניך שתי ברירות:
או שאת מצהירה שההיריון הוא מחוץ לנישואין או שאת מצהירה שנטלת גלולות (קרי ניסית למנוע הריון בדרך המקובלת והנחשבת לבטוחה ביותר מבחינת הרפואה הקונבנציונלית). כל אחת מוזמנת לעשות את הבחירה שלה. ישאלו אותך הרבה על הנושא. אני חושבת שזה היה החלק שהיה הכי קשה לי בסיפור.
מתחילים בצום.
ההליך נקבע לשעה 13:00. זאת אומרת שלא אוכלים החל משעה 8:00. מים ניתן לשתות עד שלוש שעות לפני. נסענו לתל אביב שותקים. כל אחד במחשבות שלו. מדי פעם מגניבים לטיפה או מבט אחד לשני. לפני הזמן אבל חיכינו. אבל התור היה בזמן.
תחילה נכנסנו לרופא שבדק אולטרסאונד וראה את השק הקטנטן שהיה בתוכי. לא הרגשת כלפיו כלום. שמחתי שבן זוגי איתי, שמחתי שעוד מעט אהיה מאחורי זה.
הבדיקה אצל הרופא נערכה כעשר דקות וכללה קצת הרצאה על אמצעי מניעה, קצת הטפה, הרבה שאלות ובדיקה וגינאלית.
משם יצאתי היישר לעובדת הסוציאלית שתקרא להלן "ועדה רפואית". החוק בישראל קובע כי מי שמעוניינת בהפסקת הריון לא בגלל הליך רפואי צריכה לעמוד בפני ועדה רפואית. נשמע מפחיד אבל בתכלס ישבתי מול בחורה נחמדה ביותר ששאלה אותי מדוע אני בוחרת לעשות את זה והשבתי לה תשובה כנה ואמיתית. היא שאלה על הגלולות, שאלה על ההריונות הקודמים ושאלות רפואיות נוספות. הפגישה אצל הועדה הרפואית ערכה 10 דקות.
משם חזרנו לקבלה וכעבור 5 דקות הגיעה האחות לקרוא לי. כאן בן זוגי נשלח לקנות לי אנטיביוטיקה לאחר כך ואני נכנסתי לחדר האחות. בדיקות קצרות ושיגרתיות ואני בחדר המיון. מתלבשת בחלוק הפתוח מאחור, לבדי, בלי פלאפון או כל דבר אחר שיכול להסיט את המחשבות (למרות שאפשר להכניס, אם תרצי!!). מדי פעם נכנס הרופא, שואל שאלות ומסביר, מבקש שאחתום. רופא מרדים, מסביר ושואל ומבקש חתימה וגם אחות חדר ניתוח. כולם מאוד אדיבים, נחמדים וסבלניים אלי.
בשלב הזה אני מתחילה לאבד תחושת זמן. השעון נשאר עם החפצים שלי בשקית לידי ואני במחשבות. חושבות על הילדים, על הבן זוג.
לפתע נכנסת האחות, מבקשת ממני לבוא איתה לשירותים, אני עושה פיפי ו...נכנסת לחדר ניתוח.
כן, זה קצת מרתיע בהתחלה. לגמרי. שלושה גברים, בחורה אחת והרופא שמלווה אותי מאותה בדיקת אולטראסאונד ראשונית. אני נשכבת על המיטה עם הרגלים למעלה. המרדים שואל שאלה ואני עוצמת עיניים כי האור מלמעלה מסנוור אותי.
פעם הבאה שאני אפתח עיניים יהיה אחרי שאני אשמע את קולו המרגיע של בן זוגי קורא לי להתעורר ולהסתכל עליו. בהתחלה לא בא לי, אני ישנה כל כך טוב! מרגישה כאילו ישנתי 10 שעות שלמות וטובות. אבל לאט, לאט העיניים נפקחות. השעון מראה שלוש וחצי. "כמה זמן אני ישנה?" אני שואלת את האחות. מסתבר שרק 15 דקות. כולל השאיבה וכולל הכל.
רבע שעה.
ההתאוששות לא קשה. לאט, לאט פחות כואב. קודם שותים מים. אח"כ קפה בקשית. אח"כ יושבים על הכורסא ואוכלים סנדוויץ טעים שהאחות מביאה (אין טבעוני.... ) . אח"כ מתלבשים, יש קצת דם, אז כדאי להביא תחתונים להחלפה ופד.
מוציאים את האינפוזיה ונפרדים לשלום מהאחיות הנפלאות. 16:15 אני בחוץ.
16:30 – כבר יושבים וזוללים סלט וקפה קר.
19:00 - אני חוזרת הביתה, לצפון, לחיבוק הארוך מילדי האהובים.

מרגישה שמאחורי.
נותרה לי עוד בדיקת אולטראסאונד אחת אצל הרופאת נשים. לוודא שלא נשאר כלום בפנים. וגם נותרו חמישה תשלומים שפרסנו...
אבל בעיקר מחכים לי חיים שלמים שבהם, למרות הכל ובגלל הכל, אני אעשה הכל בשביל לא לחזור על זה שוב.

[פלוני_אלמונית*]

אתן נותנות המון כוח. חיפשתי מידע ומצאתי שיתוף. תודה לכן

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}


לפני שלושה ימים עברתי הפלה יזומה. הריון לא מתוכנן בגיל 40, הקטנה כבר בת 7, לא יכלתי לדמיין עוד ילד.
זה היה תהליך קל מאוד ברמה הטכנית, איחור ביומיים, כדורים והופס זה בחוץ. אבל מאוד יקר נפשית.
מכיוון שלא לקחתי את זה בחשבון, מרגישה צורך לשתף אותכן, מראש מתנצלת מעומק ליבי מול אלה שרק מצפות לילד, ומראש מבקשת את חוסר השיפוטיות של אלה שמעולם לא היו עושות את זה ולא מסוגלות להבין איך עושים את זה.
היה לי 3 ימים להתלבט באחת החלטות הקשות של חיי, ולא הצלחתי להכריע. לא הייתי שלמה ושמחה אם אף אחת מההחלטות, לא רציתי עכשיו ילד, אבל הנה הוא פה. מה עושים?
בסוף החלטתי לעשות את זה כי אני מאמינה שילד צריך לרצות.ומאוד.
אני כותבת פה רק כי אם יום אחד תעמדי בפני המצב הזה, קחי בחשבון את כאב גדיעת הפוטנציאל -
לפעמים, במקרים ממש נדירים בחיים שלך, אתה צריך באופן יזום לקטוע פוטנציאל, איזה משהו יפה שהיה יכול להתפתח. מאלף סיבות ועלויות.
עכשיו פוטנציאל זה משהו שיודע רק לצמוח , בשביל זה הוא נולד, הבטחה כזאת שכל תכליתו היא לגרות אותך לממש אותו. ולפעמים.. וואלה, אין ברירה. הוא מגיע בזמן לא נכון עם כמה סיבות שלא מצליחות להשאיר אותו כאן.
זה תמיד כואב ועצוב לראות פוטנציאל שכבר בטוח לא יתממש.
לא לקחתי בחשבון את הכאב הזה, לא יודעת אם הייתי מחליטה אחרת, מים מתחת לגשר, אבל הייתי נערכת אחרת, זה בטוח.

אחרי שהכל נגמר חיפשתי קצת חומר בנושא, ודממה. רק מידע יבש על איך עושים את זה. ורק את עמותת אפרת הנוראית שאפילו לא מסוגלת ללחוץ על הלינק שלהם. אז כתבתי פה. שתדעו