חוזרת הביתה

אז עברה כמעט שנה מאז שחזרתי לעבודה.
יש לנו מטפלת מופלאה. אישה מדהימה. מבוגרת אך היא כמו סבתא בשבילנו ואנו אוהבים אותה מאוד מאוד.
היא דואגת לנו כמו משפחתה שלה ואפילו יותר מכך. גם בלילות, גם בימים, גם כשחולים, גם כרעבים, גם כשעצובים...
נשמה נפלאה.
אבל אני מקנאה!!!!
מקנאה בקשר המיוחד שנוצר בינה לבין הילדים. ובמיוחד בינה לבין בתנו בת השנה ותשעה חודשים.
יש בינהם קשר מיוחד מאוד .היא מבינה כל מילה שזו הוגה, היא מבחינה בכל מבע של פניה ויודעת לזהות מה היא רוצה או מרגישה. היא מבחינה בכל המחוות שלה וידעת להגיב בהתאם.
היא יודעת להגיד מה הקטנה אוהבת לאכול ומה לא, אם עשתה קקי , איך המצב רוח שלה, היא יודעת אם יוצאת לה שן ומתי היא לא מרגישה טוב.
הן מבלות יחד באהבה ובשמחה.
והכי כואב ש :
הקטנה כל כך אוהבת אותה..וכשהיא בוכה היא קוראת בשמה ...ולא בשמי...
תארו לעצמכם איזה אושר אני חשה אם לפתע בזמן בכי היא קוראת "א..מ....א...."
וכשהיא חולה או פצועה היא רצה אליה לעזרה..ולא אלי.
הן צוחקות המון ביחד ,עליזות ושמחות.
כשהיא איתי היא מרבה לבכות, רוצה רק על הידיים, וציצי ציצי...
וכשהיא איתה היא יורדת ממני ורצה אליה בחיוך ואהבה.
וכשאנו הולכים לרופא אני לוקחת איתי את המטפלת כי איני יודעת בודאות מתי עשתה קקי, או האם יש לה תאבון או לא.

מצד אחד שמחה מאוד על הקשר המיוחד הזה. שמחה כי מצאתי אדם נפלא לנו ולה.ומצד שני כואב לי.
כואב לי כי אינני מצליחה להכיר אותה כמו שהייתי רוצה. כי גם כשאני בבית אני עסוקה בניהול הבית, ובבן הגדול שלוקח המון תשומת לב. כואב לי שאני מגיעה הביתה עייפה, רעבה, מתוחה. ולא מספיק פנויה אליה.
אז אולי לפחות מזל שיש מישהו שכן נמצא שם בשבילה.

לכן החלטתי לרדת במשרה. לעבוד יומיים בלבד.ולהיות באמת שם בשבילה. בשביל בני.בשבילנו.

אבל עדיין אינני שלמה עם זה. כי אני חשה שאני עומדת להכאיב להן מאוד. שאני מפריעה להן. שאני הולכת לקחת מבתי אדם שכל כך אוהב אותה.
ואז אני אומרת לעצמי אבל מטומטמת..את אמא שלה.....
אבל אולי אני לא יודעת איך להיות אמא כל כל טובה בשבילה. אולי אני לא יודעת להיות אמא מספיק טובה לילדים שלי.
נעשתי עצבנית, חסרת סבלנות, מותשת....
אולי טוב יותר שאמשיך ללכת לעבודה ואתן לאחרים שיודעים טוב יותר לגדל את הילדים שלי?
אולי כך, בסגרת החיים הקונבנצינלית הם יקבלו חינוך טוב יותר מאשר איתי?

ואז אני מרגישה עוד יותר מטומטמת שאני מרגישה כך.ובא לצרוח ולבכות.....

{ורד לב (2003-09-11T22:34:00):

{תבשיל קדרה (2003-09-12T08:19:00):
אני קוראתי כל מילה, וכל כך הבנתי אותך...
אשרי בתך שיש לה מטפלת כזאת (ולא אחרת).
מטומטמת? מה פתאום? כל הרגשות שלך לגמרי סבירים, בעיקר לאור העובדה שאת מסתכלת על המצב בעיניים פקוחות, בלי לטייח, ועם לחפש פתרונות.

תודה ורד וגילה על החיבוק, אני באמת זקוקה לזה.
היום בגינה באה אלי אחת השכנות ואמרה לי: "השבוע המטפלת עברה לגור אצלם?"
"לא, אמרתי, הייתי בכנס יומיים והוא נאלץ להשאר לעבוד עד 3 בבוקר."
"את יודעת, היא אומרת, היא כל כל אוהבת את הקטנה....זה משהו, והיא אומרת שהיא מרגישה אליה כמו אמא שלה...
איזו מטפלת מדהימה"
"כן מיוחדת מאוד "
"שמעתי שאת חוזרת הביתה"
"נכון"
"אבל יש להם כזה קשר יפה.אני במקומך הייתי מגדילה למשרה מלאה. תאמיני לי לא כל יום מוצאים כזו מטפלת.את יכולה להיות בראש שקט."
שכנה שניה ששמעה את השיחה: " מיץ, א' היא משהו, גם אני היייתי מגדילה העיקר שלילדים יהיה טוב. ככה גם את תרווחי וגם היא.וגם הם. בשביל מה לחזור הביתה?את תעשי לעצבנית והילדה רק תפסיד"
איי ! זה כאב!

זו פעם ראשונה שהשארתי אותם לבד, הייתי בטוחה שהוא יהיה שם ויטפל, ידאג.
מזל שהקשר בינה לילדים כה מיוחד שהם אפילו נהנו מהמצב. הגדול בא ואמר לי היום "אמא מתי אתם לא תהיו בבית, אני רוצה להשאר עם א." ונראה לי כי חוץ משדי הכואבים, לא נראה שזה הזיז לאף אחד.
יש כאלו שיגידו איזה מצב נפלא, הלוואי עלי....אבל אני, אני כואבת מבפנים.אני רוצה ללהרגיש משמעותית ,כזו שהנוכחות שלה חשובה, מורגשת. וכל אלו מראים לי כמה אני לא.ולכן אני פשוט חייבת לחזור הבייתה. פשוט חייבת.
ואני יודעת שהם אוהבים אותה. וגם אני אוהבת אותה מאוד. היא נמצאת לצידי תמיד. כשהיא באה בבוקר היא כבר יודעת מה אני מרגישה או אם ישנתי טוב, או מה המצב רוח שלי.
היא תמיד נשארת יותר, כדי לדבר, לקשקש. תמיד אומרת את האמת לגבי הופעתי, אם היא מחמיאה לי או דורשת שיפור.
אנו הולכות יחד לקניות,בסופר, בשוק, בגדים. תמיד יש לה בתיק איזו הפטעה או משחק לילדים ואין לה בעיה שהם מיד עטים עליה לוקחים את התיק ו:"א'..מה הבאת לי?" היא נשארה עם הגדול כשהלכתי ללדת, היא היתה לידי כשחזרתי הביתה עם הקטנה. היא פשוט מקסימה.סבתא או לא ?
ולכן כל כך כואב לי.
מזל שבן זוגי כה תומך, ומבין ואמר לי היום משפט מאוד מעודד :"עם מי הם ימשיכו לחיות ולגדול? איתך או איתה??
היום היא פה, עוד שנה כבר לא."את אמא נפלאה.את כל כך אוהבת אותם, ואותך הם צריכים, והיא תמשיך להיות עוד סבתא שלהם.. בדרכה שלה"
ברור לי שהם אוהבים אותי, וזקוקים לי, ושאני זו אמא שלהם, שאני הדמות המשמעותית עבורם. אני פשוט רוצה להמשיך להיות כזו ואפילו להעצים את זה.אני רוצה להיות נוכחת בחייהם ככל שאוכל. גם את אני עצבנית, גם אני לפעמים חסרת סבלנות, אני פשוט יכולה להבטיח לעצמי שאני יעשה את מה שאני יכולה . אני לא מושלמת. אבל אני אמא שלהם וככזו הם יצרכו לחיות עם זה ...ואני משוכנעת זה בכלל לא נורא .

{תבשיל קדרה (2003-09-13T23:08:00):
לאחי (צעיר ממני) היתה מטפלת, מגיל חודשיים, שהתיחסה אליו כאל בן שלה.
המטפלת ובעלה היו חשוכי ילדים, והיינו עבורם משפחה - בחגים, ובזקנתם.
אני לא ממשפחה כ"כ מלאת (סליחה. גלוית-) רגשות, כך שאני לא זוכרת תיאורים דומים לשלך. קשה לי לומר אם לאחי היה איזה משבר כשהמטפלת הפסיקה לעבוד אצלינו (וכשצומצמה לה המשרה, עם גדילתו), אבל אין לי ספק (לפחות לגבי, אבל בי היא טיפלה מעט מאוד) שהיה ברור שהורי ראשונים.

אנונימי

ממש יומן יצא לי פה...
ההתחלה היא ב חזרה לעבודה

בסוף אחבר דפים לדפים ואקבל ספר....(מנפלאות האתר)

מהראשון לאוקטובר אני חוזרת הביתה ליומיים עבודה בלבד.
יש בי הרבה חששות.אחת מהן היא הקשר בין בתי למטפלת.(הדף של מקנאה _במטפלת הועבר לכאן)

אני מתרגשת מאוד לקראת החזרה שלי הביתה השבוע.
הצעד הזה היה כרוך בקשיים רבים, התחבטיות, והמו---ן התנגדויות.כמעט פוטרתי מהעבודה, חמי מסרב לתמוך בנו כלכלית יותר, חברה אחת לא מדברת איתי.....(אבל זה יעבור לה),והמון הרמות גבה מצד מכרים ,חברים וקרובי משפחה.
למי שבאמת מכיר אותי זה כלל לא היה מפטיע אלא מתבקש ביותר, כמו שהיו ששאלו למה את לא נמצאת בבית "מלא"?

הקונפליקט של אימהות וקריירה הוא כואב מאוד ומורכב.
אני פתרתי אותו עבורי בשלב זב של חיי כך.

אבל החל מהראשון לאוקטובר, אני בבית.עם בתי המקסימה. הגדול ישאר בגן כי ככה טוב לו יותר.
אני עדיין קצת חוששת. עם סימני שאלה רבים.אך מקוה שאני בדרך הנכונה לי ולמשפחתי.

ואני מודה לכם על הדברים הנפלאים שאתם חולקים איתי מידי יום באתר ובעיתון, ואני שואבת מכם הרבה עידוד ותמיכה.
יופי של התחלת שנה!!!

מיץ יקרה. אני מאד מתרגשת לשמוע על החזרה שלך הביתה. קראתי עליה בדף אחר אבל על ענין הקנאה במטפלת קראתי משום מה רק עכשיו. אני חושבת שזה נכון ונבון ומצויין שאת חוזרת הביתה. אני לא הייתי עומדת בזה שילדיי כל כך ייקשרו אל מישהי אחרת. לא מופרז להשוות את זה לבעל שנורא נקשר לסוכנת בית שמבשלת מנקה ומודיע לך "זה בסדר, את לא צריכה להיות פה, רק תבואי להניק בלילה...."
אני זוכרת עדיין בכאב את מה שעברת כשהיית צריכה לעזוב אותם ולחזור לעבוד. כמה זמן עבר? שנה?
ותראי, הצורך האמיתי מסרב לכבות. את אמא נפלאה ואשה חכמה. אשריי הבית שאת חוזרת אליו.

מה שענת אמרה...

מצטרפת

יופי שמצאת שביל ביניים , תראי שיהיה לכולכם טוב , וגם מרימי הגבה ירגעו , ספרי איך הולך.

תודה , תודה לכן.
אכן ענת בדיוק שנה עברה. שנה עגולה. ברור לי שקודם כל אני צריכה המון זמן לא לעשות כלום. פשוט להיות.
אבל החגים שבדרך מצריכים הרבה עשיה .
אני מתרגשת מאוד.
ומחר אני פשוט הולכת לחגוג.
יש לי יומן אותו אני מנהלת כבר שנים על גבי שנים. בכריכה הנוכחית כתוב :" אל תוותרו על חלומותיכם"
ואני באמת לא מוותרת!

אתמול חגגתי את היום. נהנתי מאוד מלהיות עם בתי כל היום. נסענו לגן לשים את הגדול אח"כ אכלנו ארוחת בוקר בנחת,
יצאנו לטיול קצר ונסענו לקניות.
משם חזרנו מוקדם לקחת את הגדול. הייתם צירכים לראות איזה חיוך של שמחה ופנים מופתעות היו לו. תמונה שלא אשכח לעולם.
חזרנו הביתה ואז הלכנו לנוח. אחה"צ בקרנו חברים אבל משום מה לא חשתי בטוב. חומי עלה וגופי כאב.
לפעמים זה קורה לי לאחר תקופות של מתח ולחץ.

אבל היום בבוקר המטפלת הגיעה ובשניה שנכנסה אמרה : סוף סוף היית עם הבת שלך אה?
אח"כ הקטנה ציירה בטוש על הקירות. נזפתי בה וכעסתי והיא רצה בוכה "א'. א'." והיא מנחמת אותה : אוי מסכנה שלי...בואי אלי...מסכנה קטנה. מה היא עושה לך"
וכשחזרתי מהעבודה אמרה לי : כל היום היא רק רצתה פינוקי וידיים. לא ירדה מהידיים וגם רצתה לאכול לי מהיד כמו תינוקת.מה עשית לה אתמול?
הילדה ממש לא היתה היא. אולי תחשבי עוד פעם מה את עושה?
נתתי לה מבט של שנאה ואמרתי לה שאני עושה לה בדיוק מה שאמא עושה. ואם יש לה בעיה עם זה אז עדיין לא מאוחר ללכת.
היא כמובן התנצלה ואמרה שרק צחקה, אבל לי כאב. ועוד איך!

היחס של המטפלת נשמע לי ממש פוגע. אני הייתי נעלבת וכועסת. קשה לי לדמיין את ההערות שלה עם הדמות הנהדרת שציירת בהתחלה.

ניסיתי להבין מהיכן באות ההערות שלה - אולי גם לה קשה השינוי? אולי היא מרגישה מאוימת (על מעמדה בעיני בתך, העסקתה, מקצועיותה כמטפלת)?

שיהיה לך ולבת בהצלחה ובשמחה בימים הבאים.

מיץ -

בטח קשה לשמוע הערות כאלה מהמטפלת!
נסי להמנע מהשוואות, ומתחרות "את מי היא אוהבת", גם אם זה נמצא שם באופן מאוד חזק (גלוי או סמוי).
את לוקחת בנוק-אאוט!

ניסיתי להבין מהיכן באות ההערות שלה - אולי גם לה קשה השינוי? אולי היא מרגישה מאוימת (על מעמדה בעיני בתך, העסקתה, מקצועיותה כמטפלת)?
או סתם נקשרה מאוד לבתך.

האם תכתירי את זה בתואר דף בלוג?

אחלה, אך עושים זאת??

אז קצת עדכונים....
עברנו את חופשת סוכות...ואני ממש גאה בעצמי.
הכנתי פנקס רשימות ותכנונים על תיכנונים, של סדר יום מפורט, פעיליות יפות ומגוונות , תכנון כל ערב לפני,
הכנת אלטרנטיבות , וגמישות.
הילדים החלו את היום ב 5 בבוקר, וסיימו אותו ב 8 בערב.
למה תיכנונים ??
כי למרות שאני די זורמת, מרחפת, הבן שלי דורש ממני להוציא חלקים אחרים לידי ביטוי.ורק כשאני כזו אני מצליחה להיות בשליטה על מה שקורה . ואז היום עובר חלק ובלי "בעיות".
עכשיו מתחילים החיים ה"אמיתיים " של השגרה. של היום יום ....וכדאי שאמצא שוב איזון חדש של היום של השבוע.
אני מרגישה הקלה שאיני חוזרת לעבודה מחר. שאני יכולה להיות בבית...
פתאום מצאתי כל כך הרבה דברים לעשות , ולטפל בהם..ואני תוהה אם זה לא נובע מצורך שלי, מהפחד שלי של "לא לעשות ", או שבאמת דחיתי כל כך הרבה דברים כי לא היה לי זמן , ועכשיו הצטברו להם...
האם אני באמת מסוגלת להיות במצב של "להיות" ופחות במצב של "לעשות" ?

הנה! עלית על הנקודה בדיוק. גם אני שואלת את עצמי את השאלה הזו כל הזמן.

מיץ, מזל טוב, תתחדשי\ו ובהצלחה!!!
"להיות" ולא "לעשות".... מממ... זו עבודת חיים, לא? יש ימים שמצליחים יותר ויש שפחות...
בכל אופן תני לעצמך קרדיט בהתחלה, תלכי עם מה שמרגיש לך לעשות, גם אם זה נראה יותר מדיי "לעשות", לאט-לאט תחזרי ודאי לאיזון מבורך....
ואגב, המינון הזה של יומיים עבודה והשאר בית, נראה לי מעולה!!

יש לי "בשבילך" אמא לבילויי בקרים, אם בא לך... תרימי טלפון...

באופן טבעי

באופן טבעי