חמותי ואני

שליחה על ידי תמרה* » 04 מאי 2003, 02:05

<קטוע>
משום שהיא אדם קר והיתה אמא גרועה לילדיה . היא בעצמה מעלה זכרונות איומים מתקופת האמהות שלה ואינני מבינה איך היא לא מתביישת בפניי או בפניי עצמה . כל יום שעובר הלחץ גובר . יש לה נכדות נוספות שבהן היא כן מטפלת אך במקום שהיא תעזוב אותי במנוחה קורה המצב ההפוך . בעלי בסיפור הזה - מצד אחד תומך בי אך לא " פאנאט" כמוני ומידי פעם אומר שבתור סבתא היא תעשה תיקון לעצמה . מבחינתי שתתקן את עצמה לא על חשבון הילד שלי מה גם שאני רואה אותה בפעולה עם הנכדות האחרות ובעצם גם עם בני כשאני בסביבה והעמדה שלי רק מתחזקת . אני זקוקה לעצה , איך אני "מורידה אותה מהגב שלי" ? יש לי תחושה חזקה שהיא מתחרה בי , מי תנצח בעניין הזה .אני רואה אותה בערך פעם או פעמיים בשבוע , אך היא מצידה ממש דורשת שאשאיר את בני אצלה , אני בינתיים מתחמקת ומצננת מאד את היחס שלי כלפיה אך היא בוחרת לא להבין רמזים ולא מפסיקה ללחוץ . מה עושים???

אולי תפתחי את העניין איתה?
אולי תהיו שתיכן יחד עם הילד שלך? יחד במגרש השעשועים? את יושבת על ספסל והיא רצה אחריו בנדנדות, מגלשות וכו'? ביחד-לחוד כזה.

וחמותי כל הזמן מנסה לשכנע אותנו לצאת לחופש בלי הילד ולהשאיר אותו אצלה ללילה - אז מה? אני כל הזמן חוזרת ומדגישה אני עוד לא מוכנה להפרד ממנו.
את צריכה לאמץ לך מן משפט כזה. היא צריכה לדעת שאמא שלך כן שומרת עליו?
גם אני עד גיל שנה וחצי בערך השארתי אותו רק עם אמא שלי ועם חמותי רק מגיל שהוא היה מסוגל להפעיל אותה במלים ולהגיד לה מה הוא רוצה.

מה בנך חושב?
הוא אוהב אותה?
הוא אוהב להיות על הידיים שלה?
איך הוא מגיב להתנהגויות שלה שאת שונאת? (אני מתכוונת - לדברים שהיא אומרת/עושה אתו).

שליחה על ידי תמרה* » 04 מאי 2003, 08:41

שגית , המטרה הסופית שלה היא להיות איתו לבד . ההתלבטות שלי היא לגבי תוכן השיחה איתה , מה אגיד לה- אני לא סומכת עליך , מבחינתי הילד לא נשאר אצלך לבד לא עכשיו ולא בעתיד . למשפחה שלו גם ככה קשה איתי ומאז התינוק , הנקה ארוכה ,מיטה משפחתית וללא גן או מטפלת בגיל שנה המופלג - אני בכלל נחשבת בעיניהם קיצונית ובעייתית .

גם המטרה הסופית שלי היתה שאוכל להשאיר את אמי/חמותי לבד עם הילדים, אבל זה לא קרה בין-רגע. זה בא אחרי הרבה מאוד זמן בו נפגשנו יחד פעם בשבוע, בעיקביות, ורק אחרי שהילדים שמחו לקראת הסבתות, ולא הפריע להם ככל שאני עוזבת.

שליחה על ידי תמרה* » 04 מאי 2003, 10:16

עירית - היא יודעת שאימי שומרת עליו . אולי אגיד לה בינתיים שבשלב הזה אני לא מסוגלת להשאיר אותו עם אף אחד אחר חוץ מאימי ובשלב יותר מאוחר אחפש תירוץ אחר . גילה - הוא לא אוהב אותה באופן מיוחד . הוא ילד שופע אהבה באופן טבעי אך היא כל הזמן מנסה לחנך אותו , גוערת בו על השתובבויות ומנסה ללמד אותו בכוח דברים . אני כמובן אומרת לו ישר ההיפך . אתמול היא באה לביקור ונתתי להם לשחק לבד , סידרתי קצת את הבית ולאחר מספר דקות הוא בא לחפש אותי . היא גם לא תרים אותו על הידיים כשהוא מבקש , אפילו לא לרגע . כבד לה מידי וזאת אמא שלא הוציאה את הילדים שלה לטיולים בחוץ כי היו 3 מדרגות מהבית לרחוב והיא לא רצתה להתאמץ עם העגלה. מה , לא מספיק להם להיות כל היום בתוך הלול בגינה?

שליחה על ידי סילן* » 04 מאי 2003, 15:34

תמרה - תעשי מה שטוב לך. אם בכל מקרה "למשפחה של בעלך קשה איתך" בגלל שיש לך דעות משלך, ואת מגדלת את הילד שלך איך שאת רוצה ולא איך שאחרים רוצים, אז שחמותך תוסיף גם את העניין הזה לרשימה. אבל אל תוותרי על העקרונות שלך.

בעניין השיחה, אם תרצי לדבר איתה אז הייתי מדברת יותר על הצד שלך, שאת לא מרגישה מוכנה כרגע להשאיר את הילד עם אף אחד חוץ מעם אמא שלך וכו'. לא הייתי ממהרת להגיד לה שאת לא סומכת עליה. זה גם יפגע ביחסים שלכם, וגם לא כדאי לסגור אופציות - יתכן ובעתיד תהיי זקוקה לעזרתה.

תמרה, ליבי לך. זה מזכיר לי שש שנים אחורה. אצלנו היה בדיוק אותו מצב - לא היתה לי בעייה כאשר אמי הגיעה והחזיקה את בתי על הידיים ורקדה איתה בחדר ולסים כדי שאני אוכל לנוח קצת במיטה - הס מלהזכיר לעזוב אותה לכמה דקות ולצאת מהבית. עם חמותי זה היה לגמרי אחרת - וכמה היא רצתה להחזיק אותה! עד שיום אחד היא חטפה לי אותה ישר מהציצי!! חשבתי שאני הורגת אותה. גם ככה לא בדיוק ידעתי לעמוד על זכויותי - אמא טרייה מול הדור הקודם. עד היום אני זוכרת לה את "הפשעים" שלה - שהם לא במרחאות בעיני. והיא גם היתה שואלת 'מתי תשאירי אותה אצלי לישון?', כי הנכדות האחרות ישנו אצלה. תמיד אמרתי שעוד לא. היתה בינינו מלחמה של כמה שנים שבהן אני לא ויתרתי על להיות קיצונית ומוזרה בעיניהם - ותתפלאי, כבר שנתיים אנחנו ממש ידידות טובות, גם היא הפנימה כמה דברים במשך הזמן וגם היא ראתה שאמי תומכת בי ולא מוותרת והיא גילתה שהדברים מוכיחים את עצמם ואפילו זכיתי לשמוע ממנה שאני האמא הכי טובה בעולם, כשהיא סיפרה לאמא שלה.
באמת, בהתחלה בתי לא סבלה להיות אצלה והיום היא הרבה יותר חברותית איתה- עדיין לא כמו עם אמא שלי. אבל אני חושבת שחמותי גם השתנתה כי היה לה נורא חשוב הקשר עם בתי, למרות שיש לה עוד נכדות, אז היא היתה מספיק פתוחה וחכמה לא להתבצר בעמדותיה ולבוא לקראתי. אבל זה לקח ש נ י ם!!!
עוד דבר, הנכדות האחרות הן מהבת וזה באמת אחרת, הבת קשורה לאמא והבנות הולכות אחריה בעניין הזה ואני קשורה לאמא שלי ובתי הולכת אחרי בעניין הזה, כך שאני חושבת שזה מאוד משנה.
עוד דבר, יש ספר שנקרא 'מחותנים מרעילים' מאת ד"ר סוזן פורווארד - שווה לקרוא.

אנו גרים עם חמותי כארבעה חודשים והמתיחות מרקיעה שחקים.
לאחר כשלושה שבועות של מגורים משותפים, בהם היתה התערבות בלתי פוסקת מצידה לגבי הטיפול בבתי, והתלהבות ותשומת לב חסרת פרופורציה לכל צעד ושעל שלה , יזמתי שיחה, למורת רוחו של בעלי ( הרוצה לעבור תקופה זו בשלום ). מעצם אישיותה היא חייבת להיות בשליטה מלאה.
בשיחה זו ניסיתי להציב גבולות ולהסביר את האופן בו אני רוצה לגדל את בתי.
תגובתה היתה כי דרישותיי מגוחכות, חסרות הגיון. היא טענה שאני אם היסטרית, ושהתלהבות כלפי תינוק הכרחית וחיונית עבורו.

הסברתי את רצוני לכך ששעת הארוחה תתנהל בצורה טבעית ולפיכך אין צורך להשתומם, להתפעל ולהתלהב מכל כפית שנכנסת לפיה.
הסברתי כי ההתלהבות חסרת המעצורים לכל הברה ותנועה שבתי עושה הינה מנוגדת לדרך שלי.
כל מכה קטנה זוכה ל " אוי מסכנה ".
כל פעם שהיא בוכה ( כי החלפתי לה חיתול, או בגדים ) היא מגיעה במהרה מסתכלת עליה ברחמים ואומרת " אוי, מסכנה שלי, למה את בוכה ".
מסרים מנוגדים.
.
כאשר היא נולדה נאמר לי בגאווה שהיא תיהיה אחראית לצד החינוכי שלה, לא התייחסתי לכך ( לא דמיינתי כי נמצא עצמנו גרים עמה ).
ואכן היא מלמדת אותה: " הנה בלון, את יכולה להגיד בלוווווווווווןןןןןןןןןןןןןןן? או כלב, כללללללללללללבבבבבבבבבב ? ( כיום יודעים כי הדרך הנכונה לדבר עם תינוק היא בצורה שוטפת כמו למבוגר ).
או שהיא מניפה את ידה בעל כורחה ללמד אותה את הכישור החשוב ביותר של הנפת ביי,ביי ( הנכדה של חברתה עושה זאת כבר מזמן ).

אני מוצאת את עצמי מרחיקה את בתי ממנה, נועלת את הדלת, יוצאת מהבית כאשר היא חוזרת מהעבודה.

חמותי לא מקבלת את תפקידה כסבתא ומתנהגת כאמא ודרך התמודדותי היא כלביאה שחדרו לטריטוריה שלה.

ניסיתי שיחה בדרכי נועם אך עושה רושם כי היא לא הבינה דבר ממה שאמרתי, וכאן מנגנוני ההגנה שלי נכנסים למלוא העוצמה - להרחיק, להתרחק.
בעלי טוען כי כיום היא מפחדת ממני, אך אני מעדיפה כך מאשר להיות אמא מרגרינה -בעצם כך היתי מרבית חיי וביום שבתי נולדה הבטחתי לעצמי שאהיה יותר אסרטיבית בכל הנוגע אליה - ואכן כך היה - מנשא, הנקה, הרבה על הידיים, הענות מיידית לבכי וכו - כל זה הביא לבקורת תמידית מצד המשפחה.
האסרטיביות יוצאת לעיתים בצורה קשה, קשוחה.
ניתנה לי כאן התנסות, התוצאה היא יותר מרחב מחייה, אך הדרך בה עשיתי זאת אולי היתה הרת אסון לקשר העתידי שלה עם בתי.

אך הדרך בה עשיתי זאת אולי היתה הרת אסון לקשר העתידי שלה עם בתי
אני לא חושבת כך.
כשתעזבו למקום מגורים אחר, יהיו ביניהן יחסים רגילים של סבתא-נכדה, שיכללו אולי כמה שעות בשבוע של חינוך שאינו לרוחך.

> גילה שומעת את אמה מדברת עם ילדיה, ולא יודעת אם לצחוק או לבכות. הילדים מלמדים אותה לצחוק. <

אולי תוסיפי לגבי עניין המגורים המשותפים. למה זה כך? בגלל כורח כלכלי? בריאותי? אילו נסיבות הביאו אתכם להתגורר עמה ביחד?

שם בדוי. ארבעה חודשים???
איך את מחזיקה מעמד???
אני חושבת כמו גילה.
מגיל מסוים הם יודעים להתמודד עם הסבתא, יותר טוב מאיתנו.

<אנהאטה מודה שכאשר חמותה מגיעה לביקור, היא יוצאת לטייל עם התינוקת במנשא.>

שליחה על ידי הילה* » 25 מאי 2003, 22:36

גרה עם חמותך? אימלה!! אני מסתדרת נהדר עם חמותי, כניראה בגלל שאנחנו גרים רחוק...
המצחיק הוא שבהתחלה היא נסתה לגרור אותי ל"דרך שלה" כלומר בלי הנקה, שישכב בלי לבכות במיטה וכו', אבל זה לא ככ הלך ובדיעבד היא מאד גאה שאני מניקה, ומקטרת שהבת שלא לא מניקה. אני חושבת שכל הסיפור ההוא של "אתם הורסים את הילד שאתם מחזיקים אותו כל היום" היה יותר מעין הצגה של איך לדעתה "צריך" לגדל ילדים, אבל כשבעלי (שלדעת כולנו יצא מוצלח מאד) היה תינוק הוא היה לדעתי המון על הידיים כי הוא היה חולני..כלומר היתה לו סיבה לבכות (בניגוד לילד שלי כמובן, שסתם מפונק). היא גם נשארה עם כל ילד עד גיל 3 לפחות בבית (אצלי יש מטפלת). נראה לי שבסופו של סיפור, הגישה שלנו די דומה.
חוץ מזה אני חושבת שסבה וסבתה מאד טובים לנכדים, גם אם הם נותנים להם ממתקים ושאר דברים איומים. ותשומת לב מרוכזת מסבה וסבתה זה לדעתי בכלל בכלל לא רע. למה שהילד לא יהיה במרכז תשומת הלב פעם בחודש כשנוסעים לסבה ולסבתה? הוא נהנה, הם נהנים, מה רע?

היום שוב המתח שבר שיאים.
יצאנו לטייל בפארק ולאחר זמן מה הקטנה הראתה סימני עייפות, העברתי אותה למנשא. בזמן זה אמו של בעלי ואחותו לא היו נוכחות במקום.
כאשר הן חזרו הקטנה היתה רגועה לחלוטין מוכנה להכנס לתנומה, אך חמותי רצתה לקחת אותה.
הסברתי שהיא עייפה ורגועה ואני לא רוצה להסב אליה תשומת לה מיותרת, אך היא התעקשה והושיטה ידיה להוציאה מהמנשא.
הקטנה החלה לבכות ורצתה לצאת מהמנשא.
לאחר התלבטות קצרה התחלתי לצעוד איתה מתרחקת מכולם, אחרי 10 דקות היא שקעה בשינה עריבה.
כעסתי מאד על חמותי שהביאה אותי למצב זה שהיה עלי להתעלם מרצון בתי לצאת מהמנשא, דבר שהיה לחלוטין מיותר.
וזו בדיוק הנקודה - אין זה הוגן כלפי הילד לחשוף חילוקי דעות ולבטל את שיקול דעת האם לפניו.כיום זה בדברים קטנים ולכאורה חסרי משמעות.
בשלב מאוחר יותר זה נעשה מהותי.
שוחחתי עם חמותי וביקשתי לכבד את רצוני כאם, היא מיד הלכה זועמת בטענה שאסור לה שום דבר.

אולי כדאי, אם כן, להראות לה (לחמות) גם יחס חיובי?
למשל - "תראי, היא במצברוח מצוין עכשיו, רוצה לשחק אתה?". או אפילו - "היא ממש שמחה לראות אותך עכשיו!".
ככה תצברו יחד גם חוויות חיוביות. זה טוב באופן כללי, אבל גם תוכלי להגיד "עכשיו היא עייפה, לא כמו שהיתה אתמול בבוקר, אז לדעתי עדיף שהיא תישן, וכשהיא תקום היא בטח תוכל להנות אתך".

משפטים דומים לאלו שגילה כתבה עבדו מאוד יפה עם אמא שלי וחמותי. מומלץ. אחרי פעם פעמיים כבר יוסרו ממך כל החשדות לכך שאת לא רוצה שהיא תיקח אותה...

אני ממש שמחה שיש דף כזה. בדרך כלל אני רק קוראת מה שכתוב כאן. לפעמים מזדהה ולפעמים המומה עד restart. אבל אני חייבת לכתוב כאן שאני פשוט נטרפת מחמותי. בעלי מעריץ שלה וזה ממש דוחה אותי. אני שונאת את איך שהיא מדברת, מתלבשת. אני שונאת את ההיסטריה שלה. אני שונאת שהיא חושבת שהיא חינכה את הילדים שלה בצורה המושלמת ביותר. אני שונאת א החיוך שלה. אני שונאת את הבית שלה. אני שונאת שהיא נוגעת בילדים שלי. אני שונאת שהיא מסתובבת אצלי בבית (ומסתכלת בניירות). ויותר מכל אני שונאת שונאת שונאת את זה שהיא פשוט רוב הזמן צודקת.

פלונית חמודה, יש הרבה אנשים שנדמה לנו שהם כל הזמן צודקים בסוף ("את עוד תראי") אבל מסתבר שכולנו כל הזמן צודקים, כל אחד צודק לגבי עצמו.
<עדינה מאוד חושבת עכשיו שיש לה חמות זהב! -יחי החורף!!(-; >

מה זה (יחי החורף) אומר?

שליחה על ידי אמא* » 26 מאי 2003, 22:51

אמא שלי שנאה את חמותה. פחדה ממנה, תיעבה אותה. היא היתה אשה "קשה" , ש"עשתה מה שהיא רוצה" . מכירים את הביטוי הזה? זה ביטוי גנאי, למי שלא בעניינים. השנאה של אמי כלפיה הביאה בהדרגה לכך שחגים נחגגו רק עם הוריה של אמי, הביקורים אצל החמות הרעה הלכו ופחתו, ואנחנו כולנו קיבלנו הנחייה כללית ללא מילים שלא אוהבים אותה וזהו. היא נפטרה כשהייתי בת ארבע עשרה, ובעצם לא הכרתי אותה. נדהמתי לגלות בבגרותי שהיא עסקה בחו"ל בדיוק במה שאני עוסקת עכשיו. שסיפור חייה היה מפותל מרתק ואמיץ . אכן עשתה מה שהיא רוצה. היא גם כתבה הרבה, מסתבר, אבל הקשר אל הכתוב נעלם בטשטוש הכללי. האמת, היא באמת היתה מגעילה אל אמא שלי. לא סבלה אותה. אם אמא שלי היתה נכנסת לכאן אז לתנות את צרותיה היתה מקבלת בלי ספק המלצה להתרחק. וזה באמת מה שעשתה.

<אין מסקנה>

חמותי נהדרת. בעלי זה שבלתי נסבל. אפשר להתרחק מהבעל ולעבור לגור עם החמות?
(-;

אני דווקא חושבת שחמותי היא אישה מקסימה ומיוחדת במינה.
היא אישה שכולם אוהבים. יש לה המון מעריצות והמוטו שלה בחיים זה "לראות את חצי הכוס המלאה".
אבל אני, מה לעשות, לא מסתדרת איתה. זה הכול.
וסתם לדוגמה, היא מגיעה אלינו הביתה ורואה את בתי במנשא. למה היא חייבת להעיר: "עד איזה גיל את חושבת לקחת אותה במנשא" בקול קנטרני?
למה היא לא מנסה ללמוד מה הסיבה לכך שאני נושאת אותה במנשא?
למה היא לא רואה שהילדה נרתעת ממנה?
אז אנחנו מעדיפות להיות במקום אחר כשהיא מגיעה. זה הכול.

למה יש כ"כ הרבה חמות(ות?) - מה זה ברבים? - שהן חסרות רגישות כלפי הכלות שלהן? או שאולי הכלות הן בעלות עודף רגישות לחמות שלהן? או שאולי ההתנהגות של החמות גורמת לכלות לחוות איזה שהוא הידהוד בתוך עצמן מהילדות שלהן או מהחוויות שלהן עם אמא שלהן? אולי הן מתפרשות כגורם זר שמעיז להכנס לחיים ונתפס כלא שייך? הרי הן לא גידלו אותנו מילדות, הן לא האמא שלנו, הן באמת מישהו שגידל את הבעל שלנו וזהו - אז זה נותן להן לגיטימציה להפוך ישר למשפחה שלנו? אולי אנחנו לא מרגישות ככה, שהן משפחה שלנו אלא להיפך? גם ממשפחה קשה לקבל ביקורת אז ממישהו שמרגיש לנו זר וחושב לעצמו שהוא קרוב - על אחת כמה וכמה.
יש משהו מאוד מלאכותי בזה שהמשפחה של הבעל הופכת להיות "המשפחה" שלנו ברגע שאנחנו מתחתנים. אולי הבעייה מתחילה בהרגשת המשפחה שיש לנו קודם כל עם המשפחה שלנו, כי אולי יש בעייה בהרגשה המשפחתית שלנו עצמינו עם המשפחה שגידלה אותנו ואז בכלל קשה לנו לקבל עוד משפחה, ועוד זרה.
אני יודעת, שלמרות שיש ביני ובין חמותי סטטוס-קוו כבר כמה שנים, הנה, עם התפתחות ההיריון שלי (יאללה, זה כבר הסוף!!!) אני שוב בעמדת מתנכרת אליהם. אולי בגלל הטראומות מהפעם הראשונה, שאז נעמדתי על רגלי האחוריות שלא יתקרבו לבתי, כאילו הם מעוניינים לקחת אותה - אפשר לחשוב מה הם כבר יכלו לעשות לה. אבל אז באמת לא סבלתי אותם, והנה עכשיו זה שוב חוזר למרות שבמשך השנים למדנו לכבד ולהעריך אחד את השני פחות או יותר, אבל שוב, הרגשת הזרות הזאת פתאום.
אז ממה אני מפחדת? היום אני כבר לא אמא מתחילה שאפשר להגיד לה כל מיני דברים, יש לי דיעות מוצקות ומבוססות ותמיכה מאנשים שכן חושבים כמוני, אז מה הבעייה שלי איתה? שתחשוב מה שהיא רוצה - לעשות היא לא יכולה הרבה, הילדות מחוברות אלי לא אליה.

חמיות (כמו אחיות).

יש משהו מאוד מלאכותי בזה שהמשפחה של הבעל הופכת להיות "המשפחה" שלנו ברגע שאנחנו מתחתנים. - אבל גם מאוד יפה בפוטנציה.
כשסבא של בעלי נפטר, ההורים שלי באו, כמובן, ללוויה וגם לשבעה. אמא של בעלי הודתה להם ואמא שלי אמרה, באמת מכל הלב, ש"מה זאת אומרת, אנחנו משפחה - זה גם ברגעים הטובים וגם ברגעים הקשים". אמא של בעלי מאוד התרגשה מזה וגם אני.

שליחה על ידי אלה* » 28 מאי 2003, 22:01

ביהדות אומרים שהחמות זה התיקון הכי קשה של האישה (או אחד הקשים), עד כדי כך קשה שלגבר אסור להכריח את אישתו לבקר את החמות. אני עוברת עם זה עליות וירידות, (נראה לי שבעיקר ירידות

). מה שהכי נורא זה שמדובר באישה שפשוט בלתי אפשרי לתקשר איתה. היא לא באמת מקשיבה, רק מתכננת מה תהיה התשובה שלה. היא חושבת שהילדים שלי אומללים כי הם לא בגן, (וזה ציטוט), וכמובן שזו אשמתי ובעלי, בנה המסכן, נגרר אחרי מחוסר ברירה. והכמויות של מתנות טפשיות שהיא מנסה לקנות בהן את אהבתם, והממתקים. אגב מתנות וממתקים- גם דודות (בייחוד הרווקות) הן נוראיות בקטע הזה, או שזה רק אצלי? כל מפגש אתה זה חמש מתנות לכל אחד, ועוד מתנות מעצבנות כמו ברביות או משחק מחשב בלי שאנחנו בכלל מעוניינים שהם ישחקו על המחשב (הגדולה רק בת ארבע!). זה נראה לי מוגזם ומשחית, מעצבן אותי נורא, אבל יש גם פחד שבסוף הם יאהבו אותה יותר...(זה לא רק המתנות, זה כל היחס המפנק, הנסיון לרצות כל גחמה וכו').

אני אוהבת את החמות שלי.
תסלחו על האינפורמציה המעצבנת . נורא רציתי לכתוב את זה כי להגיד לה עוד לא הצלחתי.

אז ככה- החורף הוא בגלל הקרירות המאפיינת. ומה שעולה לי בראש עכשיו זה שאני אהיה חמות ואז מה יהיה? (זה לא ציני זה כואב!)(לא שאהיה חמות אלא שייתכן שהכלות שלי ירצו שאיעלם...)

עדינה, מישהי שגם את מכירה הכינה לה מחברת שבה היא רושמת לעצמה כל מיני חוויות מגידול הילדים, ובין היתר, דברים שהיא מבטיחה לעצמה שתעשה/לא תעשה בתור חמות. אני, אגב, מנהלת רישום כזה בזיכרוני העייף, ובינתיים יש שם דבר אחד - האמירה של חמותה של יונת שרון, על כך ש"לילד יש אמא" (שתדאג אם הוא לבוש מספיק טוב, לא קר לו, לא רעב וכו').

האמת, סך הכל גם לי יש חמות נהדרת.
ואני מסתדרת איתה מצויין.
פעם זה היה יותר טוב מאמא שלי, אבל אמא שלי מאוד השתנתה לטובה בשנתיים האחרונות.

ואני כבר יודעת שאני אהיה חמות איומה לשתי הכלות שלי.
ועם חמותי אמא של שרון ברקת למדתי להסתדר עם השנים. מקווה שזה נחשב בניקוד הכללי.

ואני כבר יודעת שאני אהיה חמות איומה לשתי הכלות שלי.
למה, נועה?

ברור שאי-אפשר להכליל, יש חמיות (תודה עירית ל) כאלה ויש כאלה, ויש מערכות יחסים שונות וכייף לכל מי שיש לו מערכת טובה עם המשפחה של הבעל - אבל לטנגו צריך שניים.

שליחה על ידי יעל_כ* » 29 מאי 2003, 13:18

אני חושבת שזו הזדמנות טובה שכל אחת תחשוב מה טוב בחמותה, ותסתובב עם הזכרון הזה למשך שבוע שלם. אני מאמינה שכל שני אנשים מסוגלים להסתדר, וזה תלוי ברצון שלהם (אולי לכמה אנשים כאן אין רצון טוב מראש?).

ושגם, נדמיין שלבן האהוב שלנו יש אשה. היא יולדת לו בת, ומגדלת אותה בדרכים שנראות לנו הכי איומות. לא מניקה מתוך עיקרון נלהב, שמה אותה אצל מטפלת מגיל שבועיים אבל לא אצלנו כי היא לא סומכת עלינו. רושמת אותה לשלושה חוגי העשרה בגיל שנתיים, צועקת עליה הרבה, מכה אותה לפעמים, מתוך אידיאולוגיה, ויוצאת לטיולים במקום אחר כשאנחנו באות לביקור. אה, וגם גורמת לבן שלנו להתרחק מאיתנו.
בררררר...

אמא של יונת*

מסעדה,
אם לכל אחת היתה חמות כמו ליונת - הדף הזה לא היה קיים...

תאמינו או לא, בלידה הראשונה שלי (בבית, באוסטרליה) חוץ מבן זוגי והמיילדת היתה חמותי. כן. כן.
שמה לי מגבות חמות על הגב, פינתה את מה שיצא ממני ללא חוקן... ועוד כמה שכאלו.
באותו היום לא התעצבנתי שהיא התעקשה לצלם בסוף הלידה ועשתה פלאשים לתינוקת שרק יצאה, ביקשתי ממנה להפסיק בשלווה אלוהית של יולדת פעם ראשונה...
היום אני משתגעת ממנה... ובאמת - אין לי סיבה אמיתית. אני מתחילה לחשוב שזה משהו עמוק שטבוע בנו, הנשים. משהו שההגיון לא יכול לו והבעל (שהוא תמיד קצת ילד שמגן על אימו, נעלב בשבילה ומתגונן - לא בפניה כמובן - אך בפני וזה מספיק..) לא יכול לו ו...ה פשוט שם.
כשאני מעט מתרוממת מרגשותי הקטנוניים, אני רואה איזו טרנספורמציה היא עוברת דרך ההתבוננות שלה בגידול ילדנו, איזה הבנה ותמיכה היא נותנת, איך היא פתוחה ללמוד ממני ועוד ועוד...
בכל זאת - היא מוציאה אותי מהכלים בכל פעם מחדש...

שליחה על ידי מייק* » 30 מאי 2003, 04:44

יונת,
בדף "מה חדש" כתוב שיש בדף "חמותי ואני" הערה של מייק (לפני ההערה הזאת). איך זה? הן לא זוכר שהערתי, וגם עכשיו לא מצאתי הערה לפני הנוכחית.
>מייק דוקא הסתדר מצויים עם חמותו<

ביתי היא נכדה יחידה ואמורה לספק את כל הצרכים הרגשיים העמוקים כבארות של חמי וחמותי (וגם של אמי אבל זה מחוץ לעיניין). השאלה הפופולרית ביותר שלהם היא "נכון שאת אוהבת את סבא/סבתא ?" (הרבה לפני שהיא בכלל ידעה לדבר) אותי זה מטריף וגם ההתלהבות שלהם מכל פעולה טבעית שלה - אכילה, צחוק ואפילו חירבון ! בעלי מרגיע אותי ואומר שהילדה אנטליגנטית ויודעת להפריד בין החיים האמיתיים (שאנחנו משקפים) לבין הפיקציה המשונה (שמשקפים הסבים) וגם שהשפעתם זניחה, כך שהיום בגיל שנה וחצי - אני כבר שמחה להשאיר אותה אצלם שעתיים שלוש בצהרי יום שבת וללכת לסרט - ממילא השהות המשותפת שלנו (עם התגובות שלהם כלפיה ) רק עושה לי רע ובכל זאת אינני רוצה להרחיק אותה מהם.

מייק,
אני חושבת שהשתמשו לך במחשב (טוב, נו, אני גם מנחשת מי), ושכחו לשנות את השם לפני הוספת הערה. ככה, ב"מה חדש" מופיעה הערה שלך, ופה למעלה תוכל לראות הערה בה שם הכותב נערך.

למה, נועה?
אני חושבת שזה ברור, לא? האם יכולה להיות מישהי בעולם שהוא יאהב יותר ממני?
האם זה לא מה שמונח בבסיס העניין? לפני שהמצאנו כל מיני הסברים?

טוב, לי זה לא היה ברור, אחרת לא הייתי שואלת... אולי זה גם קשור למודל שאיתו באים מהבית. ההורים שלי - או אולי יותר נכון, אמא שלי - פשוט "אימצו" את בני הזוג של ילדיהם, מוצאים בהם את התכונות החיוביות ומתעלמים מן השליליות, דואגים להם וחושבים עליהם כמו על ילדיהם שלהם. אבא שלי... טוב, אולי הוא קצת יותר ציני. אבל שניהם מסתדרים מצוין עם שני החתנים והכלה שלהם. זה נכס. הלוואי שאני אוכל להיות כמוהם. וזה עוזר לי מאוד לראות שאפשר ללמוד מהם הרבה דברים טובים וחשובים, כולל בגידול ילדים.

ההורים שלי הם כמו ההורים של המסעדה.
גיסי בכלל הוא בן מאומץ של אבי כבר שנים על שנים. אבא שלי משמש לו בתפקיד אב בלי השוואה בכלל לאביו האמיתי (שכנראה התעייף מהתפקיד כשגיסי היה בן 6 או משהו כזה).
אמא שלי רואה חסרונות רק בבנות שלה. החתנים - מושלמים. והיא מסתדרת איתם מצויין. אחותי תמיד שולחת את בעלה לדבר עם אמא שלה.
האמת, גם בעלי שולח אותי לדבר עם הוריו... אני זאת ש"סוגרת" מפגשים משפחתיים וכו' וכו'.
היו לי יחסים מצויינים, במיוחד עם חמותי, אבל לאחרונה פחות. לדעתי, שני גורמים שהשפיעו לרעה היו הריב על ברית המילה, ועל החינוך הביתי.

ערכתי את מה שכתבתי, כי בעלי ראה שכתבתי את הסיפור איך חמי וחמותי לקחו את בתי למוזיאון. אני הסכמתי, בתנאי (יחיד, שאותו הדגשתי, והם יודעים מזמן שזה קריטי בשבילי) שהיא בכסא בטיחות. בעלי העביר לאוטו שלהם את הכסא והכל. אבל - בחזרה הם "לא הצליחו לקשור אותה" ונסעו איתה כשהיא יושבת על כסא הבטיחות ולא קשורה לכלום. אמרו לבת הדוד שלה "להחזיק לה את היד".
אני החלטתי שבתי לא נוסעת איתם יותר, לבד.
כתבתי שלדעתי חמותי נעלבה מזה ( היא נעלבה מזה שאני אמרתי, שהואיל ולא כיבדו את התנאי היחיד שהעמדתי, אחרי שהבטיחו בהן צדק שהם ימלאו את בקשתי, אני לא אסתכן בנסיעות נוספות! היא נעלבה! ).

אז בעלי אמר שהיא נעלבה בצדק, שאני מגזימה, שאף אחד במשפחה לא חושב שזה לא בסדר, אז מה, זו רק נסיעה קצרה (המוזיאון נמצא עשר דקות נסיעה מביתנו), מה אני רוצה, הם לא הצליחו לקשור אותה, לא הם לא בסדר אלא אני לא בסדר שאני עושה עניין מכל דבר, כלום לא קרה, שום דבר לא היה יכול לקרות לה, זו בסך הכל נסיעה קצרה, בסך הכל כסא בטיחות, תמיד את אומרת דברים רעים על הורי, את היחידה במשפחה שאומרת דברים שליליים על אבא שלי (ראשית, הוא חולם, ושנית, יכול להיות ששני גיסי ושתי גיסותי לא יתרגשו אם הסבא ייקח ילד שלהן במכונית שלו לא קשור בכסא בטיחות. זה אומר שמה שאני אומרת לא מוצדק, מופרע ומעליב?).
הנה דוגמא חיה למורכבות היחסים.

לצערי או לשמחתי אין לי חמות, אבל אימי היא חמות של 3 נשים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
הן מתיחסות אליה כאל אמא, חברה, מודל, הן נשים אנטיליגנטיות!!!!!!!!!!!
אני יודעת שהן רואות גם את חסרונותיה אבל הן מכבדות אותה, וגם שומרות על הגבולות שלהן ושל הנכדים שכולם כמעט מכורים לסבתא קשות, כולל הילדים שלי.
לאורך השנים היו הרבה התמודדויות סביב גישות שונות, בשלב מסוים הבנתי שלמרות השקפות עולם שונות, טוב לילדים לחוות מבוגרים משמעותיים אחרים, אולי בתינוקות יש צורך להיות איתם ולשמור מכל מני "יהרג ובל יעבור" ו " ד"ר ספוק".
ביחסים עם החמות שתארו חלק מהבנון נפקד מקומו של הבן - בעל יקיר לנו? אין לו מה לאמר?
בדרך כלל דחיה זו התגובה הראשונה והאוטומטית , אבל אני מאמינה שאם יש כוונה טובה ואהבה וכבוד אל החמות כאדם על מגרעותיה ובורותה בחינוך אלטרנטיבי עם החששות שעולים מתוך בורות, אפשר ברגעים מתאימים לשוחח , להסביר את הגישה, לאפשר לה לשאול שאלות, להודות שלא תמיד אנחנ בטוחים כל כך שאנחנו צודקים ושנכון אנחנו חריגים אבל... וכו' , לנסות לקרב ולהיות סבלני, ההתפתחות שלנו נבחנת הרבה פעמים דווקא מול מי ששונה מאיתנו , ביכולת לקרב, להבין ולהרוויח סבתא שזו פונקציה נפלאה עבור הילדים וגם ידידה עבורינו, ולשלוח לפעמים את הבעל היקר להתמודד עם אמא שלו ולא להתחבא מאחורי הסינור שלנו ולשלוח אותנו לחזית

אתן זוכרות איך בשלב הראשוני של היחסים עם בן הזוג, הקטע של "להיות מוזמנת להורים שלו" כ"כ חשוב לפעמים? כמה מתאמצים לעשות רושם טוב על אמא שלו? (-;

בשמת - אני איתך, כסא בטיחות (גם אם זה כרוך בבכי של שעה רצוף בדרך מסיני או 200 הפסקות בדרך) והשגחה מתמדת בגיגית או אמבטיה הם התנאים שאני מעמידה לכל בייביסיטר כולל חמי וחמותי, גם להם קשה להבין אז הסברתי להם שתינוק שעף דרך השמשה הקידמית של מכונית אינו מראה מלבב וגם קרה שילדים בני שנתיים ושלוש טבעו בגיגית, אמבטיה ואפילו דלי ספונג'ה והם בטח לא רוצים שזה יקרה להם.

גם אני איתך, בשמת. למרות שכסא הבטיחות נכנס אצלינו לשימוש רק השנה (בת 6!!) כמובן בעקבות הפרסומות המבהילות בטלויזיה, נפל לי האסימון שאפילו בנסיעה קצרה עלול לקרות אסון ומאז אני לא מוותרת. גם קנינו בוסטר - שזה משהו חדש ונחמד אז לא צריך הרבה שכנועים ואין ויכוחים ודי. אני גם הייתי מתרתחת ומזדעזעת מהפרת הבטחה שקשורה לבטחון ילדי.

חמי (מהנדס חשמל בהכשרתו, בעל תואר שני, מנכ"ל בעיסוקו האחרון, מוכשר לתקן כל דבר - בקיצור, לא איזה טיפש שלא מבין בפיזיקה) - טוען בתוקף שחגורת בטיחות אינה נחוצה, ושכלום לא יקרה.
באוטו של אשתו נכנסו מאחור לפני כשנה, כשעמדה ברמזור. האוטו שלה עף קדימה על שני ילדים שחצו באור ירוק (היה מזל גדול), נזק קשה למכונית שלה, פגיעת צוואר לה, הלם גדול.
היא היתה חגורה. הפוגעת נסעה לאט.
לי היתה תאונה עם הילדה. לולא כסא הבטיחות לא היתה לי ילדה היום.
זה לא משכנע אותו לכבד אותי בעניין זה.
ובעלי, שמקפיד מאוד לקשור אותה, לא כועס כלל על הוריו באותה תקרית - אלא עלי, בגלל שאני כעסתי עליהם.

אוף, שכחתי להגיד את העיקר:
שהיחסים עם החמות אינם מנותקים מהיחסים עם הבעל.
בהמשך למה שכתבה יעל זלאיט: לפעמים מה שיש ל"בן היקיר" לומר זה להתקיף את אשתו ולהגן על הוריו, כי הם "מושלמים" ואשתו "מגזימה".

אני גם הייתי מתרתחת ומזדעזעת מהפרת הבטחה שקשורה לבטחון ילדי.
זהו, שהם טוענים נגדי שלא היתה שום בעיה של בטחון! שזה רק "בראש שלי" (המופרעת המגזימה הזאת) שקשירה בכסא בטיחות היא עניין של "בטחון ילדי" ו"סכנת חיים". ועל זה יש הסכמה גורפת בין בעלי לחמי לחמותי, ואולי אפילו לגיסים ולגיסות שלי. לכן הטענות שלי נתפסות שם כמטורפות.
כלומר, הם ציפו ממני שלשמע הידיעה, שבדרך חזרה לא קשרו את הבת שלי, אמשוך בכתפי ואגיד "לא נורא, לא קרה כלום", אעבור לסדר היום, ובפעם הבאה שוב אשלח אותה איתם (אולי אפילו בלי להתעקש הפעם על כסא הבטיחות).
זה מה שעושות בנות דוד של בעלי כל פעם אחרי שהסבים מתעללים להם בילדים (צועקים עליהם, מרביצים לנכדים, נרדמים בזמן שהם הבטיחו להשגיח על תינוקת זוחלת בת כמה חודשים, שולחים את הנכדים הקטנים לשחק בחדר שבו חלון בעל סף מאוד נמוך - שילד קטן יכול ליפול ממנו בקלות שתי קומות למטה - פתוח לרווחה ומסרבים לסגור אותו, מפחידים אותם, "מענישים" אותם - נגיד לוקחים את הנכדה לקנות לה גלידה ומוצאים איזה תירוץ טיפשי למה "לא מגיע לה" שיקנו לה גלידה, התעללויות כאלה). הן מתלוננות, נדהמות, ושולחות את הילדים שלהם שוב להורים.

אנחנו לא בקשר עם הוריו של בעלי, לשמחתי ולנוחיותי..
הם פגעו מאוד בבעלי בשלבים שונים בחייו וגם היו להם דברים "יפים" מאוד להגיד עליי אחרי שהתחתנו ובעלי פשוט "חתך" מהם.
לי זה מאוד נוח ונעים, כמו שאמרתי.
הם לא חסרים לי בגרוש, במיוחד לא היא.
זה הגיע לזה שאני ממש לא מעונינת שהיא תכיר את הילדים שלי אבל את זה אני אשאיר לשיקולו ולהחלטתו של יקירי, שכרגע גם לו הם ממש לא חסרים.
אני הכי שמחה בעולם שזה בא ממנו הניתוק ושלא הייתי צריכה להמשיך להיות איתם בקשר מתוך צביעות ולמען שלום בית (כמו שאמא שלי אומרת).
פעם היה לי חבר שבין אמא שלו וביני שררה איבה מוחלטת והיה לי מאוד קשה עם זה רק בגלל סיבה אחת: הוא היה בן של אמא כזה, תמיד מגן עליה, לא מוכן שאף אחד יגיד עליה משהו שלילי..
זה הטריף אותי!
מזל שבעלי ואני באותו ראש בנושא הזה.
בחיים לא הייתי מסתדרת עם בן של אמא, ששורץ אצלה יותר מבבית, שאוכל אצלה כי רק האוכל של אמא הכי טעים ושמספר לה הכל..
אני רק כותבת את זה וזה מכניס לי עצבים.

חמותי ואני בכאסח תמידי.
אבל רוב הזמן זה כאסח פולני: חיוכים, נשיקות, ו"הכל בסדר".
(ויסלחו כל הפולנים הטובים, יאללה, עוד לא התרגלתם?)
אז איך אני יודעת לכתוב את ההכל בסדר במרכאות?
כי יש גבול לערימת הג'יפה שהשטיח יכול לבלוע,
וכשכל מה שמתחת לשטיח מתחיל להסריח,
יוצאות עלי צעקות נוראיות, הנושאים משתנים בהתאם למצב:
בגיל 0 (של הילדה, לא שלי) זה היה על זה שהיא על הידיים.
בגיל שנה, על זה ש"לא נותנים לה לבכות".
בגיל שנתיים - על זה שהיא יונקת
בגיל 3 - על זה שהיא עדיין יונקת
בגיל 4 - טוב נו...
ועכשיו (5) , הנושא הטעון הוא המעשה הנלוז הזה, הניסויים שאנחנו עורכים בילדתינו, החוסר אחריות הנוראה, עצימת העיניים מול המציאות, או בקיצור, החינוך הביתי שלנו.
צפריר כתב לי נורא יפה על זה (ראו: האם חינוך ביתי מנוגד לחוק ) אבל לא מצליח לי.
הדבר היחיד שאני מנסה איתה זה - בואי נסכים שאנחנו לא מסכימות. (את מה שהינך וזה טוב, אני מה שהנני וגם זה בסדר. בואי ננסה, על התשתית הזו להמשיך הלאה).
אבל זה לא הולך ממש. להיפך!
זה ממש לא הולך.
הבחירות שלי לא מסתדרות לה עם ההגיון.
(גם לי, לפעמים, דרך אגב...)
טוב, הרשימה הזו לא הולכת לאיזשהו פיתרון או התרה או מסקנות חכמות.
רק שתדעו - גם אני במועדון!!!

?????
כל פעם הוספתי עוד סימן שאלה כי הרגשתי שאני פשוט לא מצליחה לבטא את התדהמה שלי. מה, הם משוגעים? לנסוע עם ילד לא חגור? יש להם נכדים ספייר?

שליחה על ידי יעל_כ* » 31 מאי 2003, 19:08

אני רוצה לתת כאן את הצד של הנכדים (ואני לא מדברת על לא לחגור את הילדים, ומצטרפת לסימני השאלה).
לי היה את המזל המיוחד לגור כל החיים עם סבתא שלי. אני רוצה לספר את הידוע - אני לא מאמינה שיש קשר בעולם שיהיה דומה לקשר בין סבתא לנכד. זו אהבה מיוחדת לפחות כמו בין הורה וילד. אני רואה את חמותי, שלא תמיד אני מסכימה איתה, מסתכלת באהבה אינסופית על הילד שלי, ואני מוכנה לשתוק על הרבה ולהבליג על עוד יותר כדי שהוא יזכה באהבה הזו. אני חושבת שזו אהבה שמגיעה לכל אחד. אחרי שסבתא שלי נפטרה, אני נשבעתי לעצמי שאני אדאג שהילד שלי יכיר טוב את הסבים שלו והם יבלו איתו זמן איכות משלהם. אני מאמינה שמה שילד מקבל בבית מההורים באופן עקבי ויומיומי לא ניתן לביטול על ידי אף אחד כולל הסבים. אז היא לומדת שהוא לא רגיל שנותנים לו לבכות, והוא כל הזמן על הידים ולאט לאט נמאס לה להעיר גם על דברים שלא משתנים בלאו הכי.
אני מאחלת לכל אחת פה שיהיה לה ילד שידע כל החיים שיש מי שאוהב אותו הכי בעולם, מעריץ אותו ואין דבר בעולם שמשמח אותו יותר מהחיוך שלו. כל זאת בלי עול החינוך (של הילד לא שלנו) ועם אהבה טהורה ומיוחדת ששונה משלנו לילד שלנו בכל צורה שיכולה להיות.

יעל תודה.
לא כל כך הבנתי איך בקהילה שלכם מדברים כל כך הרבה על השבט, חזרה לחיים הטבעיים וכולי, ובפועל מוציאים מהתמונה את סבא וסבתא.
ברור שזה טעון ולפעמים קשה, אבל הרעיון ש
הילדה אנטליגנטית ויודעת להפריד בין החיים האמיתיים (שאנחנו משקפים) לבין הפיקציה המשונה (שמשקפים הסבים) שחוזר פה בכל מיני צורות, תמוה בעיני.

אתמול באו אלינו כי אני מסרבת לנסוע למקרה שאלד ולא בא לי לסבול נסיעות ארוכות.
אז חמותי - שתמיד יש לנו ויכוח על רחיצת כלים שהיא מתעקשת לעשות אצלינו - הבטיחה שהפעם היא לא תעשה, מכיוון שקנינו מדיח לפני חצי שנה. כמובן שבסוף הארוחה המים התחילו לפשפש. תהיתי לתומי מה זה והיא אמרה שהיא בסה"כ ככה מנקה קצת שיהיה טוב למדיח.
ממש הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. עשתה שלושת-רבעי עבודה, הצלחות היו כמעט נקיות שלא היה לי מצפון להפעיל מדיח בשבילן ושטפתי אותן בעצמי שוב. די התעצבנתי, לעמוד עם הבטן ובקושי מגיעה לברז.
אין מה לעשות, אפילו כשהכוונות שלה טובות זה לא מצליח לה איתי.

מדברים כל כך הרבה על השבט, חזרה לחיים הטבעיים וכולי, ובפועל מוציאים מהתמונה את סבא וסבתא.
אח, תלוי איזה סבא וסבתא!
למשל, בשבוע שעבר הייתי עם שני הילדים אצל סבתא שלי (בת 91).
היה נהדר.
קודם כל היא התלוננה פחות על ההורות שלי מאשר התלוננה עם הבכורה.
שנית, הבכורה רצתה רק את מרק העוף של סבתא ולא את הדברים שאני הבאתי. איזה כיף...
שלישית, סבתא שלי החזיקה בשמחה את התינוק, וגם הוא שמח להיות בידיים שלה (עד שרצה שוב את אמא, כמובן... אבל היא הצליחה להרגיע אותו יותר זמן מאבא שלו, כשאני הכנתי לה ארוחת ערב או שטפתי לה רצפה).
אני מאושרת שלילדים שלי יש סבתא רבתה.
גם ההורים שלי נפלאים עם הילדים, ובעיקר - מכבדים את ההורות שלי ואת הבקשות שלי. טוב, אמא שלי לפעמים "מבלבלת במוח", אבל רק לי ולעולם לא לחתן שלה (איתו יש לה יחסים מצויינים).
הייתי שמחה מאוד לגור ממש קרוב לסבתא שלי ולאבא שלי, בשבט (כתבתי על זה בדף על הכסף שמסדר הכל).
כך שלא מספיק לדבר בעירפול על "מוציאים מהתמונה את סבא וסבתא".
יש סבים וסבתות שאנחנו מאוד רוצים בתמונה, כי למרות הבדלי השקפות הם מבטאים את שני הדברים החשובים מכל: אהבה וכבוד.
ויש סבים וסבתות שלא מתייחסים בכבוד אלינו או אל ילדינו, וגילויי האהבה שלהם, איך לומר, משונים לפעמים.

ודווקא כשהם לא מתייחסים בכבוד, וגילויי האהבה שלהם משונים, דווקא אז, הרחקתם מהשבט מטרידה. הם לא פקידה בבנק שמתייחסת לא יפה. הם אדם שהמשפחה שלו זה מה שיש לו. וככל שיתבגר, זה יצטמצם יותר ויותר, לכדי זה כל מה שיש לו.
סליחה על ההתקפה - אני מעדיפה שזה יתפתח לדיון ענייני ולא לסתם ביקורת. אבל יש פה איזו התפנקות, איזו התעלמות, מרידה אולי, ונסיון להמציא את הגלגל מחדש, בלי לראות את האדמה שעליה הוא אמור להתגלגל.
אני נדהמת לקרוא שיש הורים הכועסים על כך שכל פיפס של התינוק מביא לתגובות נרגשות מצד הסבים. מה יותר שבט מזה.

בשמת, בעקבות הסיפור על הסבא והסבתא וכסא הבטיחות - את צודקת לחלוטין. או שילמדו לקשור אותה בכיסא כמו שצריך או שישכחו מלקחת אותה לבד במכונית.

אני תמיד פינטזתי על חמות מקסימה, שתקבל אותי באהבה ותוקיר תודה לקוסמוס על ששלח אותי לבן שלה... אבל העניינים התגלגלו אחרת.
לחמותי יש שלוש בנות ובן יקר אחד, אני חיה איתו.
אחת הבנות חיה בחו"ל ושולחת את הילדים שלה כל קיץ לחודש לסבתא בישראל.
כשרק התחלנו לצאת, היא אמרה לי פעם שהבת שלה נותנת לה מנדט מלא בחודש הזה - לצעוק, להרביץ, מה שנראה לה. עוד לא היה לנו אז ילדים אז התייחסתי אל זה כאל עוד מידע (מפליל) שהיא מוסרת על עצמה, לא היתה שום סיבה קונקרטית להכנס איתה לעימות. בכלל, הם משפחה מאוד גסה, צעקנית, בלי רגישות לשפה. לדוגמה, היא לא תגיד לילד "אני לא מרשה את זה ואת זה" אלא "אתה לא יכול את זה ואת זה". הרבה "אין לך ברירה" וכל מיני דברים שאני בדיוק מנכשת עכשיו מהשפה של בן זוגי, כחלק מתהליך ההתעוררות שלו אלי. סליחה אם זה נשמע מתנשא.
עכשיו יש לנו ילד ואני לא דופקת חשבון, מתבטאת בחופשיות. בארוחה המשפחתית הראשונה שהאטמוספרה המשפחתית שם התחילה להתעבות סביב בני, ביקשתי באדיבות שעם הילד שלי ידברו בכבוד. מייד נזקפו אלי גבות שפיציות, מלגלגות, הגיס הבכיר הבליע גרפס ואמר לי במרירות: "בהצלחה". בקשר לחמות - עד היום, למרות ששתינו עובדות על הקשר, אני זוכרת לה את מסכת היסורים שהיא העבירה אותי עם הלידה. למשל, כמה שעות אחרי הלידה היא התייצבה בבית חולים ואני בתמימותי, בטישטושי, השארתי איתה את הבייבי ולהלכתי להחליף תחבושת. כשחזרתי גיליתי שהיא הפשיטה אותו כדי לחפש עליו סימנים של המשפחה שלה!!!!!! (אני והבן שלה לא נשואים, אז רץ לה תסריט בראש שהלבשתי עליו ילד של מישהו אחר). אחר כך, עם כל הלבטים של הברית, היא טחנה לו את הראש עם משפטים כמו "תראה לה מי לובש את המכנסיים בבית" ו"אתה מוריד אותי ביגון שאולה" המפורסם. אוף, לא בא לי להיזכר בעוד אלף ואחת הדוגמאות האחרות. אבל , והנה באה נקודת מפנה בסיפור, באופן פלאי היא סבתא אהובה על שבעת נכדיה, ביניהם בני. נראה לי שבחושי הקריסטל שלהם הם קולטים שהיא אדם שראוי לתיקון, ומסננים את ההפרעות שלה עד שמוצאים זהב.
נו, איך אומרים בניו אייג'? יש פה בשבילי שיעור מאוד חשוב.
שיעור בסובלנות, שיעור בלתת אמון מלא בבן שלי, ברגישות שלו לצלילים, ביכולת האבחנה והבחירה שלו מתי להתקרב ומתי להתרחק ממנה.
היום בילינו אצלה כל היום ו - לא תאמינו - היה ממש כיף.

סבתא לעתיד, שלום.
הדף הזה, דף חמותי ואני, הוא בעיני דף השתפכות וקיטורים חביב.
בנימה זו גם כתבתי את רשימתי שלעיל.
אבל אני מקבלת את הזמנתך לדיון בנושא. בשמחה!
את כתבת:
לא כל כך הבנתי איך בקהילה שלכם מדברים כל כך הרבה על השבט, חזרה לחיים הטבעיים וכולי, ובפועל מוציאים מהתמונה את סבא וסבתא
זה לא סותר בעיני.
(ואני גם לא חושבת שמישהו מפיק הנאה מ"הוצאת" הסבא והסבתא)

מבנה השבט (הקדום יותר או פחות) מביא עימו אסוציאציות של
חום, אהבה ועזרה הדדית והתרפקות וכמיהה להרמוניה כזאת גם אצלינו.
אני תמיד חושבת מה בעצם אני יודעת על סדר חיים שבטי חברתי כזה.
על השבטים באפריקה וכד' אני יודעת רק ממה שמועבר בספרים ובטלויזיה.
ואני תמיד משאירה מקום לספק: בדרך כלל אותם סדרי חיים מתוארים ע"י בעל עניין מתרבות מערבית, צופה, ולא משתתף, שמוסר לנו את פרשנותו למראה עיניו.
הוא תמיד יחטא לאמת. לא זו שנקלטת בעין המצלמה או בזוית העין, אלא לאמת שקשורה ברגשות.
ועל צורת חיים שבטית רחוקה פחות, כמו שהייתה נהוגה "בימים ההם" של הסבתא, דווקא שמעתי ממקור אישי. כן, סיפרו לי על קרבה ועזרה והכל. אבל גם על הכפשות, חיכוכים, ו"ברוגזים" כאלה שלא היו מביישים את ערוץ "ויוה"...
אבל הזמנים השתנו.
לטוב ולרע - אין כאן יותר מקום ל"אם גדולה" שמעניקה מחוכמתה לדורות הבאים. ה"דרך" היא אישית.
לא נקבעת מתכתיבי מסורת ומוסר.
מערכת היחסים עם החמות לעולם תהייה, בתנאים אלה, מערכת יחסים בין שני בני אדם.
יתכן שהדיבורים על חיי שבט "טבעיים" מקורם קצת בהאדרה, אידאליזציה, נוסטלגיה. קשיים היו גם ב"תקופות הטבעיות".
ומי יודע אם אותה אם אפריקאית לא נטרה לחמותה.
רק שהיא עשתה זאת בשקט. כי בלתי אפשרי היה לה אחרת.

וכך קיימת השאיפה לחיי שבט טבעיים והרמונים יחד עם ההבנה וההתפכחות שלא תמיד זה מצליח.

ברונית, רק רציתי לומר לך. כל הכבוד!!!
הלואי שגם אני אוכל ללמוד לשים את החוויות הקודמות בצד ולהסתכל על החיובי...

כשקראתי עכשיו את המשך הדף הזה באמת עלתה לי מועקה, בעיקר לאור המילים של אלמוניתית (ככה כותבים?) ששמחה שאין להם קשר עם הורי בעלה.
אני לא יודעת מה הרקע, אבל לכלכ אחד יש לב (כמעט..) ואינני מסוגלת לדמיין אפילו מחשבה של אחד מבני לא להיות איתנו בקשר לכשיגדל.
אם אחד הילדים היה עושה דבר כזה להורי, אבא שלי היה פשוט - מת! ממש כך...
אני שומרת על קשר טוב עם חמותי למרות הביקורת שלי עליה ועל דרך גידולה (או אי גידולה) את ילדיה.
אני מתנחמת בכך שגם בנותיה חשות בדומה (אם לא למעלה מזה).
אבל לא עולה על דעתי לנתק קשר. זה נשמע לי נורא.
אף פעם גם לא רבתי איתה (יש תקופות בחיים שלא בא לי לדבר איתה, אבל את בעלי אני תמיד מתזכרת לעשות זאת). אני אכן חושבת שהיא כל מיני דברים לא ממש מחמיאים , אבל מצד שני היא חושבת שאני בסדר גמור ואף פעם לא העבירה ממש ביקורת עלינו ועל דרך חיינו (ותאמינו לי , כייקית , לא קל לה לקבל אותנו, יחסית לייקים אנחנו שרוטים רבתי)
אני מעריכה אותה מאוד על הספייס שהיא מעניקה לנו כל השנים,
ולאור ההברקה החדשה שלה , אחרי התכנית שהיא ראתה עם צפריר על חינוך ביתי - "מאוד כדאי לכם לעשות דבר כזה , מה דעתך עדינה?", אולי אכן היא החמות האולטימטיבית? (אפרופו בשמת, טוב את בוודאי מבינה שבנושא המילה זה לא היה עובר ..-(-;

ברונית - אני מעריצה אותך. אני לא מאחלת לעצמי מצב כזה.

"מאוד כדאי לכם לעשות דבר כזה , מה דעתך עדינה?"
וואו! איזו חמות!

בשמת מה שאת מתארת הוא חמור ומסוכן, ובודאי שלא הייתי משאירה את הילדים עם מי שרשלן ומתעלל???? איזה ילדות היתה לבעלך!?
אני חושבת שמי שמתייחס כך לילדים הוא חולה, אבל...אין קשר לייחוס המשפחתי. נראה לי שחשוב מאוד לעשות חשיבה בזוג איך ליצור קשר עם סבא וסבתא (למרות הכל) באופן שהילדים מוגנים ולא נשארים לבד.

דרך אגב - לא לקשור ילד בכסא זו עברה על החוק ( מעבר לנושא הבטיחות)
בעלי היקר צילם את התשדיר " צריך לחגור גם מאחור" וסיפר לי מזועזע איך זה נראה כשהבובה פשוט טסה לתוך החלון הקדמי.

הגיג: סבתות לפעמים מתיחסות אלינו, בייחוד בילד הראשו,ככאלה ש"לא יודעות".
ורוצות לעזור מי בנעימות ומי בנסיון לשלוט , לרוב לא במודע, מתוך דאגה ולעיתים מתוך הסריטה הפרטית שלה כשהיא היתה אמא צעירה.
אמא שלי לא קיבלה עזרה, נהפוך הוא, מאמא שלה או מחמותה ונשבעה שהיא תהיה אחרת, אבל היא גידלה ילדים בתקופה אחרת ועם ידע וגישה שבנתה לבד(!!!!!)
בתקופה שד"ר ספוק היה אליל.
כשבאתי "אבודה" ומחפשת דרך עם הילד הראשון שלי נתקלתי בעצות מאוד בעיתיות
אבל עם הזמן למדתי לאמר שאנילא רוצה ביקורת או שיפוט, שאני מבקשת תמיכה בדרך שלי גם אם לי אז היא מאוד לא היתה ברורה.
אמא הבינה מייד ורגש האמהות החם והתומך קיבל תפקיד ראשי בייחסים והיום היא
מעריכה ומתפעלת מהדרך שלנו וזה מרגש ונפלא.
לעיתים צריך פשוט להרפות להתבונן באדם שמולינו אמא שלי או שלו ולחפש את
הדרך כי כמו שסבתא לעתיד כתבה - השבט אמור להכיל ולא לשפוט ועלינו ללמד את עצמינו קבלה של האחר.
גם אני אהיה חמות אני מקווה לשתיים (יש עוד זמן ) ולא הייתי רוצה שידחו אותי בגלל שאני חושבת אחרת או בגלל סניליות...
מה יהיה אם כלתי תשים את התינוק שלה במעון בגיל 3 חדשים ותעבוד כל החיים מהבוקר עד הלילה ולא תניק... ובני יחשוב שזה נפלא שהיא מגשימה את עצמה ויקים חברת היי טק ויגור במטוס.?
האם אכבד ואקבל? למרות שאני חושבת שזה נזק בלתי הפיך...
הם בטח ישנאו אותי ויגידו שאני " אורגנית" "ומוזרה "מידי בשבילם, כמו שבודאי ההורים שלנו לפעמים חושבים עלינו...

וגם "אלטרנטיבית" יעלי

המחשבות של יעל באמת מטרידות, מזל שזה עוד הרבה זמן...אולי הנורמה תהיה אז אנחנו?
>עדינה מאוד חוששת בעצם להיות נורמלית<

בהמשך לשאלה אם נכון לומר סבתא רבתא או סבתא רבא, גיליתי אצל אבן שושן את האמירות הבאות:
סבתא בביתא - סימא בביתא (ערכין יט - לא שמעתי עדיין על "ערכין" - הסבר?) שזה - סבתא בבית - אוצר בבית; ולעומת זאת - סבא בביתא - פאחא בביתא (שם) - הסב בבית - קללה בבית.
אוי ואבוי...
ואכן - רבתא/רבתה או רבָּתי.

אני מסכימה עם סבתא לעתיד: אנחנו מפנטזים על רעיון השבט, אבל עם משפחה אחרת, לא עם זו שלנו, שליל סדר אחד איתה מספיק לנו לשנה.
אני מסכימה גם עם מי שכתבה לגבי האידיאליזציה שיש לנו (ככה אני קראתי את זה) לגבי תרבויות אחרות. אחות בבית חולים סיפרה לי לאחרונה על נשים ערביות שהחמות שלהן מכריחה אותן להניק, בניגוד לרצונן, באופן אלים ממש (שאני בטוחה שגם המטיפות הנלהבות ביותר להנקה לא היו מסכימות איתו). ברור שזה מתאפשר רק בחברה שבה לאם המשפחה מעמד כזה, שברור שהיא יכולה לכפות דברים על הכלה.
במשפחה הפרטית שלי: הדבר שהכי עזר לי להתמודד עם תעלולי החמות (לא יותר גרועה ולא יותר טובה ממה שצוין כאן), היה להזכר בקשר עם סבא וסבתא שלי- איך כילדה ידעתי היטב להבחין בין החינוך שלהם לזה של הורי, ולקבל מהם דברים אחרים לחלוטין (רק שתבינו- כשאנחנו הנכדים היינו משתוללים אז סבא שלי, אדם רציני וקשוח, היה מאיים שהוא מוריד את החגורה ומרביץ לנו- הוא אף פעם לא עשה את זה, עצם האיום הספיק) אבל: א. תמיד ידענו את ההבדל בין ההורים לסבא וסבתא ו- ב. מי יודע, אם היו אז פורומים באינטרנט, אז אולי היו מייעצים לאמא שלי לנתק קשר עם הסבא- ואנחנו היינו מפסידים המון אהבה!
בשורה התחתונה: לא לוותר על מי שאוהב את הילדים שלנו ולעשות הכל כדי לאפשר קשר. מסיפורי חמות (גם בפורומים אחרים- בתפוז יוחד פורום נפרד לנושא!) עולה שכל החמותות הן פריק קונטרולוס מוטרפות, נשים קשות באופן יוצא דופן, שלא ניתן לתקשר איתן וכן הלאה- סטטיסטית זה קצת לא הגיוני...אז כנראה שבמרבית המקרים זה משהו בקשר המיוחד בין אשה לחמותה.[

טוב, אני דווקא מטפחת את הקשר בין חמי וחמותי לנכדים שלהם.
אבל למדתי:
אסור לסמוך עליהם עם הילדה לבד.
אסור לתת להם להסיע את הילדים לשום מקום.
אסור להשאיר את חמי לבד עם אחד מהם.
אסור לסמוך על חמותי שתכבד בקשות כמו: להגן על בתי מהשמש, לשמור על הבגדים והחפצים שלה שלא יאבדו, וכדומה.
כן אפשר להשאיר את חמותי או את שניהם עם הילדה אצלי בבית.
כן אפשר לבוא אליהם יחד (אנחנו באים הרבה).
כן אפשר לתת להם לרדת עם הילדה למטה אצלנו, אחרי שאני הלבשתי ואני מרחתי מסנן קרינה, ודאגתי שהילדה תהיה אחראית על הכובע שלה, או שכבר מספיק מאוחר ולא צריך כובע...

שליחה על ידי מייק* » 02 יוני 2003, 17:39

מה זה ההפך מ-נִין?
סבתא רבא? סבתא רבתא?
לטעמי מתאים לרוח השפה העברית לומר רב-סבא ורב-סבתא (גם לאשה, כמו שאומרים רב-סרן גם לקצינה).
מה דעתכם?

רואה את חמותי, שלא תמיד אני מסכימה איתה, מסתכלת באהבה אינסופית על הילד שלי, ואני מוכנה לשתוק על הרבה ולהבליג על עוד יותר כדי שהוא יזכה באהבה הזו.
באמת הייתי מוכנה להבליג על הרבה, אם הייתי רואה שם אהבה. זה אולי יישמע לכם מוזר, אבל אני ממש לא רואה שם אהבה.
רואה קשר שבא לצאת ידי חובה. שבא לכסות את "מה יגידו" ולהראות כאילו הכול טוב והכול בסדר, אבל מבחינתם, שיהיה מינימלי ככל האפשר.
יש להם את הבת שלהם שגרה לצדם, את הנכדים שלהם ממנה שהם מעורבים בחייהם יותר מאבא שלהם, וזה מספיק להם.
שם משום מה אין "גילויי אהבה משונים", שם פשוט רואים אהבה וקבלה. שם יש דברים טובים, ויש דברים שאני לא אוהבת אבל הייתי בשמחה מבליגה עליהם.
אבל אני לא יכולה להבליג כשמישהו לא אוהב את הילדים שלי. מישהו שהילדים שלי אוהבים ורוצים בקרבתו ונדחים פעם אחר פעם. ולומדים לצמצם את עצמם למינימום ולהתנהג למופת רק כדי לזכות בפרור של תשומת לב ממנו.

איך יודעים שלא אוהבים?
כשאנחנו רוצים לבקר, ונדחים באמתלות שונות ומשונות. כשהם מעולם לא באים לבקר מיוזמתם (גם יוזמתנו נחלשת מאוד עקב כך). כשהביקורים אצלם הם בד"כ ביוזמתנו, פעם בשבועיים-שלושה, תחומים לשעתיים אחר הצהריים בד"כ, רצוי ללא ארוחה, עדיף בביתה של הבת...
כשמרימים טלפון לעתים נדירות בלבד, בד"כ בכל מיני עניינים פרקטיים.
כשבפעם היחידה שישנו בביתם, בשעה מסוימת הוכרז שהילדים אינם רצויים עוד בסלון. ואז הייתי צריכה להסביר למה אי אפשר להיות עם סבא וסבתא. הלילה נגמר בהתקף סטרידו קשה.
כשבפעם אחרת הצטרפנו לטיול רגלי במקום מגוריהם, וכשהילדה נעצרה באיזו נדנדה הם המשיכו את הטיול בלעדינו.
כשאפילו ביום ההולדת של ילדיי כל תשומת הלב מוענקת לילדים של הבת.
כשבקושי יש התייחסות ודיבור לנכדים, שלא לדבר על מגע, וכשהבת שלי באה להתרפק עליה היא שולחת אותה לשחק עם שאר הילדים.

ברור שהרבה יותר קל לאהוב את מי שקרוב אליך ושוהה זמן רב במחיצתך, אותו אתה מכיר הרבה יותר טוב ובאופן טבעי נקשר אליו יותר. השאלה היא אם אתה עושה מאמץ כדי להיות זמן רב יותר עם הנכד הרחוק, ומה אתה עושה איתו בזמן הזה. נדמה לי שהתשובה כאן ברורה.
ואין להם בעיה לנתק קשרים. עם אחיו הגדול של בעלי הם לא דיברו במשך שנים, כשילדיו היו קטנים, אני מניחה שעל רקע דברים דומים. מה שזכור לי מאותה תקופה הוא בעיקר תלונות בלתי פוסקות על כך שהילדים רועשים ומשתוללים ומפריעים להם לנוח. אין שום דבר דומה לזה ביחס לילדים של הבת, שמתנהגים כמובן בדיוק אותו הדבר, כלומר, כמו ילדים.
מי שחידש את הקשר, אגב, הוא הבן. ומה שהכי הטריד אותה אז הוא שהבן מגיע לבקר במקום מגוריהם אבל לא אותם, וכך "כולם יידעו"..
בקיצור, לא אנחנו מנתקים כאן את השבט/הקשר. להיפך, לדעתי זה מעורר התפעלות שאנחנו עדיין בקשר, וזה נעשה אך ורק למען הנכדים, שאני רואה עד כמה המעט הזה חשוב להם.

ודווקא כשהם לא מתייחסים בכבוד, וגילויי האהבה שלהם משונים, דווקא אז, הרחקתם מהשבט מטרידה
למה?! למה אנחנו צריכים לסבול יחס לא אוהב ולא מכבד? ודווקא ממישהו חשוב. כי את מי מעניינת הפקידה בבנק? שלא תאהב.
אבל סבתא שלא אוהבת? עדיף שתהיה רחוקה.

אבל סבתא שלא אוהבת? עדיף שתהיה רחוקה
אכן.
גם לי היו שתי סבתות. אחת שהיתה - ועדיין - ממש סבתא שלי, והשנייה שרצתה שנבוא לבקר רק בגלל שהשכנים שואלים למה אנחנו לא באים (אז שנבקר כדי שהיא תקבל נקודות זכות אצל השכנים).

נעשה אך ורק למען הנכדים, שאני רואה עד כמה המעט הזה חשוב להם
באמת מעניין איך הנכדים רואים את זה. בתור הנכדה, אני לא רציתי קשר עם הסבתא השנייה. לגמרי הסכמתי עם ההתרחקות של הורי.
עם הסבתא הראשונה (אמא של אבא) יש לי קשר חם ונהדר עד היום, ואני מקווה שגם בשלושים השנים הבאות. טפו טפו טפו.

כלה פגועה

כלה פגועה,
את רואה?
לפעמים עדיף בלי...

כלה פגועה יקרה, ממש עצוב מה שאת מתארת, גם חוסר האיזון וגם האטימות והקור, הבחלט מגיע לך הצדעה רבתי שאת עדיין מנסה...
<עדינה מאוד יכולה להעריך שעם הכבוד הפולני שהיא הביאה מהבית היא מזמן היתה מתנתקת.>

מייק, עכשיו ידעו מי אתה

כלה פגועה. ואוו. ואני עוד מתלוננת על יותר מדי אהבה
אני במקומך לא הייתי מתאמצת! לא רוצים, לא צריך! חבל לפגוע בילדים. אני גדלתי בלי סבא וסבתא בכלל. ונראה לי שבמקרה שלך זה עדיף.

תודה על התגובות. אנחנו כבר מזה זמן באיזשהו סטטוס קוו, שהדברים שסיפרתי עליהם קודמים לו, ורק הדף הזה שב והעלה אותם. אני לא כל כך מאמינה בעימותים חזיתיים ובניתוקי קשרים, וגם אין לי כרגע סיבה ממשית לצעד דרסטי שכזה.
אני גם חושבת שבסופו של דבר הילדים יגדלו מספיק בשביל לדעת מה טוב בשבילם ויצביעו ברגליים. אני לא רוצה להגיע למצב
שמישהי תיארה למעלה שבו היא מצטערת על כך שלא איפשרו לה להכיר את סבתה. אם ילדיי לא ירצו, לא אכריח אותם ללכת. אני כשלעצמי הייתי בשמחה מוותרת, אבל אני הולכת כי אני לא מוכנה שהם יהיו שם בלעדי.
ויש כמובן גם הבעל בתמונה המשפחתית. זה לא ממש פשוט לנתק קשרים עם בני משפחתך והוריך. הוא פשוט רגיל לזה. זה סוג הקשרים המשפחתיים שהוא מכיר.
אני לימדתי את עצמי להנמיך ציפיות, ולהשלים עם זה שמה שהם נותנים הוא כנראה המקסימום שהם מסוגלים לתת (לנו), ובעיני זאת הנכות שלהם. אפשר אפילו לרחם עליהם (לא בא לי). הם מפסידים הרבה (את הילדים המקסימים שלי!). ואנחנו מקבלים המון מהצד השני, אז איכשהו הדברים מתאזנים וחוויית הסבתאות בכללה היא חיובית.
לפעמים זה עדיין מעצבן אותי, אבל בדרך כלל זה חלק כל כך קטן ומצומצם ושולי בחיינו (כאמור למעלה), שזה לא ממש משפיע עליהם.

לסבתא לעתיד ולכולנו - הגיג - האידאל הוא המשפחה השבטית אבל מאחר ורובינו לא מרוצים מהדרך (או כפי שאומר בן זוגי -חוסר הדרך) שבה גדלנו, אנחנו פה - מחפשים אלטרנטיבה והיא לא תבוא מההורים או מהחמים שלנו, לכן הרבה מאיתנו לא מעוניינות בהשפעה חזקה של החמות (ולפעמים של אמא) על ילדינו. אצלנו אני די מרוצה מהאופן שבו גידלו אותי ולכן אני סומכת על אמי בטיפול בילדיי (בתנאי שיש לי האפשרות לבוא בדרישות מסויימות) ואנחנו גם גרים בשכנות אליה ולמעשה נפגשים כל יום , כך שבאופן מסויים אנחנו כן עומדים בתנאי ה"שבט". לעומת זאת בעלי (וגם אחיו) מאוד לא מרוצה מהאופן שבו גידלו אותו ושומר עם הוריו על קשר בסיסי, הוא סבור שקשר אינטנסיבי יותר עם ילדינו כן יפגע בהם רגשית. אני בטוחה שאם היו לנו אידאלים משותפים עם דור הורינו קונספט השבט היה הרבה יותר מצליח (ראו דוגמאת החברה הדתית והחרדית).

מי לא רוצה חמות כמו של גרג מדארמה וגרג? (מהפרק של אתמול בערב).

שליחה על ידי מירב* » 10 יוני 2003, 23:18

חמותי ואני כרגע בתקופה לא כל כך טובה, ואני מנסה להבין למה. היא אישה קשה מאוד, מאוד אגואיסטית, אבל תמיד זה לא הפריע לי.
לדעתי מה שמפריע לי עכשיו זה מין הרגשה שהיא משדרת שהיא פשוט לא רואה אותי. אני פונקציה בשבילה. היא אוהבת מאוד את עצמה, את הבן שלה, את הילדים שלו.
בא לי לפעמים להגיד לה , ומה איתי, הוא לא הביא אותם לעולם לבד, אבל אני לא עושה את זה. מה שהכי יפה בהורים שלי זה שכמו שמישהו כתב קודם, הם אימצו את החתן לבן שלהם, אימוץ והתחשבות שהיא לא היתה מסוגלת לעשות . ושיא השיאים הוא שהיא גרמה לניתוק קשר בין בעלה לבין אמא שלו.

אחת הדרכים להטריף בן אדם זה להתנהג כאילו לא רואים אותו. זה נשמע קשה מאד.
אולי תנצלי את הזמן שהיא בסביבה לקצת חופש, לבדך?
אולי היא רואה בך איום לאור נסיונה, שתעשי את אותו הדבר.

מירב,
לולא ידעתי שלא, הייתי חושבת שאנחנו חולקות אותה חמות... ואותם הורים, המאמצים את החתן לבן. לפעמים, בדיונים האינסופיים עם אמא שלי על איך זה ככה ולמה וכמה ומדוע, אנחנו תוהות אם אין קשר כלשהו בין יחסה של החמות (או החמים) ליחסם של ההורים. אולי חמותך מאוימת מכך שלצד השני יש יכולת נתינה שלה אין. ועם הנתינה הזו אולי עוד ייקחו לה את הבן שלה, ולכן היא נצמדת אליו. לי אין ילדים (עדיין), ולעיתים אני נבהלת מהמחשבה על הצפוי. יש תחושה שזה רק הולך לסבך יותר את העסק.
ענת,
עצתך ל"קצת חופש" היא העצה החביבה על אמא שלי. הצרה היא שבן זוגי מצהיר השכם והערב שכשהוא במגע עם הוריו, הוא רוצה אותי שם לצדו. הוא מאד לא נלהב ללכת לבד. כשאמרתי לו שזה אולי ירגיע את אמא שלו, עשה זאת כמה פעמים, אבל חזר עצבני. ומנגד, אני לא ראיתי שזה משפר את המצב. מצד שני, הוא לא מוכן לדלל את הביקורים שם: "הרי אצל ההורים שלך לא נדלל". האמירה שלי שלא צריך לחפש סימטריה במקום שהיא אינה קיימת לא שכנעה אותו. הוא לא רוצה להיות במצב שבו יצטרך להסביר להורים שלו למה אצלם אנחנו מבקרים פחות.
אגב, מירב, אם תקפצי שוב לדף ויתחשק לך לענות (דברייך הם מלפני שבועיים), איך מתייחס בן זוגך ליחסים שלך עם אמא שלו, או אולי נכון יותר, שלה איתך?

נקלעתי לאתר הזה במקרה ואני המומה. כאם לשני בנים בשנות הארבעים וסבתא לארבעה נכדים שהבכור מתגייס בקרוב ברצוני לכתוב כמה שורות. אין אנו מושלמות. לא הכלות ולא החמיות. כולנו טועים לפעמים, אנו רק בני אדם. איך אפשר לשפוך קיתונות של רותחין על החמות? איך אפשר לטעון שהיא איננה אוהבת את הנכדים? יש נשים בודדות שהן יוצאות דופן אבל לעשות הכללה ולטעון טענות כל כך קשות? אני חושבת שכל בעיה אפשר לפתור ברוח טובה ובשיחה פתוחה. בחיים חייבים לעשות פשרות, לוותר ולגדל את הילדים באווירה משפחתית טובה ויחס של כבוד לשני זוגות הסבים. האוירה הטובה מיטיבה לבני הזוג ובמיוחד לילדים. זכרי כלה חביבה, את עשויה להיות חמות ברבות הימים ורצוי שילדייך יגדלו ויכבדו את אמך וגם את חמותך.

נקלעתי לאתר הזה במקרה ואני המומה
משמע, דף אחד יש בפורום?

אמא חמות וסבתא יקרה, "לאהוב" זה דבר אחד ולעשות משהו לטובת העניין זה דבר אחר לגמרי - חמותי מוכנה לעשות מעט מאוד (חוץ מלילל בטלפון כמה היא מתגעגעת לקטנה) כדי לקרב את היחסים עם הקטנה ואיתנו ולפעמים נדמה לי שהיא רוצה עוד נכדים רק כדי לספר לגיסות שלה שגם לה יש.

מיצי פיצי יקרה, אולי באמת קשה לחמותך לעזור לך פיזית? אולי היא מבוגרת ועייפה? אולי הפגישות עם הקטנה הן נדירות והיא באמת מתגעגעת?
מילה טובה בוודאי שתעשה טוב לכולם.

אמא-חמות-וסבתא יקרה, יש כל מיני סבתות.
יש נהדרות ואוהבות, יש חסרות לב וקרות, ויש כל מה שביניהן.
למה את מוצאת לנכון להגן על נשים אחרות רק בגלל שכאילו יש לכן אותו סטאטוס בחיים?