מעדכנת
קודם כל תודה לכל המגיבות
זה עוזר לדעת שיש מי שקורא ואני לא לבד בעניין...
יש לי אמנם בן זוג, אבל הוא מבחינתו לא היה נכנס בכלל לעניין הגן עכשיו, הוא מאד מבסוט שהילדון בבית
ויש לו גם מטענים על גנים, מהחוויה שלו
לי דווקא יש זכרונות וחוויה טובה מגן
וגם- אני מרגישה שלי לא יהיה נכון לעבור חודש תשיעי ופוסט-פארטום עם האפרוח בבית
לפחות זה התחדד לי בימים האחרונים ואחרי הקריאה כאן- הצורך כרגע הוא שלי.
יכול להיות שהאפרוח גם ירוויח מכך, אבל הקביעה על העיתוי, היא אילוץ שלא קשור אליו
זה קשה להכיר בכך, כי עד עכשיו השתדלנו להיות מאד מדוייקים בבחירות שנוגעות אליו ומעולם לא הרגשתי שאני "מקריבה"- בהנקה הממושכת (עדיין...), בכך שהוא מגיע למיטה שלנו מתי שרוצה, ובאלף ואחד דברים ששינו לי ת 'חיים מאז שהוא הגיע...אבל בנקודה הזו אני לא בטוחה שאעמוד בכך. אני מכירה את עצמי ויודעת שכשאני עייפה אני לא בן אדם. והמחשבה על תינוק שאני איתו בלילה והאפרוח האנרגטי ביום- מפחידה אותי. לא יודעת מה יצא ממני. זה מעלה בי מחשבות על הסיפור של צ'כוב "לישון".... חוץ מזה, שיש לי צורך אחרי שהרגשתי כל כך לא מחוברת רוב ההריון- שיהיו לי כמה שעות ביום עם התינוק החדש, להכיר אותו... יתכן שכפי שכתבו לי כאן- הדברים הללו יתגלו כלא רלוונטיים או ניתנים לפתרונות אחרים, אבל כרגע אני מרגישה שזה הצורך
אז-
נפגשנו עם הצוות ביום שישי אחה"צ בגן, לדון בקליטה. החלטנו להתחיל דף חדש השבוע.
בהמון דברים הרגשתי שבמעט זמן שהם ראו את הילדון הם קלטו אותו טוב, ועם הרבה רגישות (מבחינת להבין מי הוא)
והרגשתי שגם אני יותר סומכת עליהם ופחות מבוהלת
עם זאת, יש ת'גישה על הפרידה, והם מאד נחרצים
והרגשתי גם אני, שמהרגע שכבר הלכתי- הוא יודע שזה יקרה ולא יהיה נינוח גם כשאני שם, כאילו כבר אין באמת דרך חזרה.
זה או לנסות את זה או לפרוש מהגן ולוותר על הדברים הטובים שאולי יצאו משם.
אם מראש היה אוויר והיינו יכולים להיות שם כמה זמן שצריך, עד שהוא ישחרר- זה היה מדהים.
אבל המיקוח על עוד יום, או עוד שבוע, כשהאווירה היא שאין באמת אוויר מקום להורים שם- זה סתם.
הבנתי שזה הקטע עם הגן הזה. הם לא ישתנו. יש שם המון דברים אחרים שאהבתי ובחרתי, אבל הקטע הזה- ככה זה
הגעתי איתו היום, אחרי שלא היינו מיום שני שעבר.
אתמול סיפרתי לו שנלך לגן והוא שמח, והתרגש
הוא ישן מצוין, אבל בבוקר כשהערתי אותו (שזה גם קטע- כי אנחנו רגילים לישון עד 10... ההשכמות האלה פתאום...) הוא פחות התלהב
הוא שמח להגיע לגן, אבל אמר לי שלא רוצה שאני אלך.
אמרתי שאני אשאר איתו קצת, ונשארתי קרוב לשעה
הרגשתי שבשעה הזו הוא בכזה מתח מהידיעה שאני אלך באיזשהו שלב, שזה רק עושה לו רע
ובסוף החלטתי שיאללה, קופצים למים
סיפרתי את סיפור הפרידה שלנו. הוא בכה ואמר שלא רוצה, ובסוף ככה נפרדנו
איזה חרא
עוד לפני שיצאתי מהדלת הוא הפסיק לבכות, אבל כפי
שתפוח אדמה אמרה- יתכן שפשוט הבין שאין טעם...
מצד אחד, אני מכירה אותו והרגשתי שהמתח והבכי היו מהדבר החדש שהוא לא רגיל אליו, וייתכן שבעוד שעה כשאבוא לקחת אותו הוא דווקא יהיה גאה בעצמו שניסה משהו חדש, שיראה שזה בסדר
שזה כמו לעמוד על סף מקפצה- שאתה מפחד, ואחר כך הקפיצה היא דווקא משחררת
מצד שני- איזה מין דבר זה- להשאיר את הילד שלי בוכה בזרועות מישהו אחר וללכת??? איזה חרא זה
כל כך לא קשור לכלום...
מחר הבןזוג שלי הולך לפגוש מנהלת של גן אחר שבמצוקתי דיברתי איתה בימי ההפסקה. זה גן ששמענו עליו המלצות רבות ובעיקר- שאין שם דד-ליין בקליטה
(עם זאת אני בטוחה שיש שם דברים אחרים...)
החלטנו שננסה את השבוע הזה בגן הנוכחי, האנתרופוסופי, ואם זה לא יילך- נעזוב את זה
ונחשוב מה הלאה
הפחד שלי הוא מאיזה נזק יכול להגרם לאמון ביננו- ביני לבין בני, מפרידות כאלו?
זה משהו זר ביחסים שלנו
).
אבל לחץ חברתי של "הקיבוץ", כלומר, כמה פרצופים שייתנו לך חיוך עקום בדרך לחדר אוכל או משהו - בעיני זה לא היה כלל שיקול.
אז אני כבר לא כל כך בטוחה... וגם בגלל שאני אחזור לעבוד אז יהיה לי יותר קל רק עם התינוקת מאשר עם שלושה ילדים איתי, אז אני מעדיפה שיילכו לגן (לחצי יום), ואני אעבוד כמו שצריך ואהיה פנויה בצהריים להיות איתם.
ואני הייתי נאבקת עם עצמי כמה פעמים בשבוע, האם עדיף לתת לנו (תינוק + אני + סבתא) מנוחה מההתמודדות הקשה הזו אתו, או להשאיר אותו בבית ולספוג ולנסות להיכנס למסלול? כל פעם אחרי "יום בית" היה גם קושי ללכת שוב לגן..