סוף לעידן ההריוני

[גיל*]

לאחר חיפוש ממושך היכן אני יכולה לחלוק את תחושותי, החלטתי לאחר התלבטות שזה כנראה המקום.
אני בת 38, אמא לארבעה ילדים מקסימים.
את ילדתי הבכורה ילדתי בגיל 27, מאז עד ללפני חודשיים אני או בהריון או/ו מניקה, אמהות במשרה מלאה ולצידה עבודה עם אמהות אחרות.
לפני חודשים הפסקתי להניק את בני הקטן( בן 2.10), פתאום מצאתי את עצמי במציאות חדשה -אותה אני חווה כמשברית - לא הריונית ולא מניקה.
בן זוגי ואני החלטנו שאין ברצוננו בילדים נוספים מסיבות רבות וכיונים שונים, ההחלטה היתה משותפת ואני עדין חושבת אותה כנכונה למשפחתנו.
ההתמודדות עם חיים ללא הזנה פנימית (הריונית) או חיצונית (הנקה) קשה לי ביותר ופוגשת את הדימוי הפנימי שלי על עצמי ב 11- השנים האחרונות והקושי בפרדה ממקום זה. מה יותר אני לא אהיה בהריון? מה אני לא הניק יותר? לא אלד יותר? הרי זוהי מהותי הבסיסית חלק בלתי נפרד מזהותי.
ועכשיו, דוקא עכשיו לאחר כל ההתנסויות והלמידה מהחיים מהעבודה ומלימודים פורמליים והלמידה הגדולה ביותר הממשיכה כל הזמן מילדי הקסומים
ברגע שאני יודעת הכי טוב איך להיות בהריון ואיך להניק ואיך ללדת - אני נפרדת ממקום זה בקושי גדול ותיסכול.
ברור שניתן להחליט אחרת ולהכנס שוב להריון אך אני יודעת שזו לא ההחלטה הנכונה למשפחתנו כרגע ולמרות הידיעה אני חווה פרדה וקושי .
ילדי זקוקים להזנה גם בהיותם גדולים, כל אחד עם הצרכים היחודיים לו, אך יש משהו אחר בראשית החיים ובשלב של יצירתם אותו כנראה לא אחווה שוב לעולם.

[אמא_ותיקה*]

מה יותר אני לא אהיה בהריון? מה אני לא הניק יותר? לא אלד יותר? הרי זוהי מהותי הבסיסית חלק בלתי נפרד מזהותי.
אני כל כך מזדהה. זה בדיוק התחושה שלי. גם לי היו 4 ילדים כשהייתי בגילך, הקטנה בדיוק בת 2.5. בגיל 40 ילדתי ילד נוסף, 6 שנים לאחר הלידה האחרונה. בגלל התחושה שאת מתארת ניסיתי להרות פעם נוספת החל מגיל 42, אבל אז זה כבר לא הלך. אני מבוגרת ממך בשמונה שנים, כך שמבחינתי אפילו האופציה של ילד נוסף כבר לא קיימת. כלומר - בסופו של דבר הרגע הזה מגיע, כם אם תחליטי בכל זאת ללדת ילד נוסף.
את יכולה לקרוא את קורותי ב אני בדכאון .
גם היום עדיין מאד קשה לי להשלים עם זה שהפרק הזה בחיי תם. והקטנה שלי כבר בת 6. בעשרים שנה האחרונות היו רק שנתיים בהן לא הנקתי או לא הייתי בהריון.
ובכל זאת - החיים ממשיכים, פתאום מתברר שיש זמן לעשות דברים לעצמי שבעבר אפשר היה רק לחלום עליהם - ערב שקט בבית, רק בעלי ואני, כל הילדים הלכו לחברים, יציאה ללימודים של יום שלם, הליכה לצעידה משותפת בחוף הים כאשר הילדים נשארים לבד בבית, ואנחנו אפילו מתכננים לצאת לפאריס לארבעה ימים, כאהילדים ישארו לבדם ( הגדולים בני 18,20).
וכמובן יש גם את ההסכלות על מה קורה עם הילדים, איך גדלו, איך כל אחד שונה, מערכת היחסים שלנו איתם כאשר הם מתבגרים וכבר לא ניתן לפתור בעיות בעזרת חיבוק ונשיקה.
ובכל זאת - זה לא פשוט. הפרידה משלב ההריונות וההנקה מעבירה אותי למחוזות זרים. כל חיי תמיד חלמתי על הריונות, תינוקות, לידות, הנקה. תמיד הסתכלתי קדימה לקראת הלידה הבאה. ועתה פתאום זה כבר לא קיים.
מה שעוזר לי זה מקצוע שאני אוהבת, לימודים מעניינים, מערכת יחסים נפלאה עם בן זוגי, וכמובן מערכות היחסים עם הילדים.
זה בודאי לא משעמם להיום אמא לילדים, גם כשהם כבר יוצאים משלב התינוקות. זה דורש לעיתים הרבה יותר השקעה וכוחות מאשר כשהיו קטנים. כפי שאמרו פעם ביידיש - ילדים קטנים לא נותנים לישון, ילדים גדולים לא נותנים לחיות (ביידיש זה נשמע יותר טוב....).

[גיל*]

אמא ותיקה!!, המון תודות לך על ההתיחסות, קראתי בשקיקה את הדף שלך - אני בדכאון. המפתיע הוא נקודות הדמיון הרבות - גם אני עובדת עם תינוקות, מדריכת הנקה ומלוה נשים לאחר לידה, יתכן שהדימוי המקצועי והעיסוק היומיומי בראשית חיים משאיר את תחושת האמהות הראשונית בהשתוקקות מתמדת, הלמידה המתמדת על המקום הראשוני של קשר אם-ילד, התבוננות בפלא השנתיים הראשונות לחיים מול המקום שלי והרצון להיות בו שוב עם כל אותן תובנות חדשות ומשופרות שרכשתי לעצמי עם השנים
עושות את הפרדה לדכאונית וקשה. אני מזהה בעצמי את המקום של הצורך להגדיר את עצמי מחדש ומנסה לקחת מקום זה למרחב של לידה מחודשת אחרת - לידה שלי את עצמי והמשך חיי.
אין ספק שההבנה שאני בפרדה הופכת זמן זה לצומת דרכים מרכזית וחשובה. אני כרגע בהליך שאינני יודעת את סופו אך כרגע בהחלט הדמעות בגרון ולפעמים גם זולגות קצת החוצה.

אחת השאלות הטכניות שבן זוגי ואני התלבטנו בהן המון היא סוגית אמצעי המניעה, לאחר התלבטות רבה החלטנו על התקן פנימי העולה כמעט כמו מזגן קטן...קניתי אותו במיטב כספנו והוא שוכב לו בארון כבר מספר חודשים, אני לא מצליחה להביא את עצמי להתקין אותו בתוכי...בן זוגי מתקשה להבין את הסיבות לכך (הוא מתחבר היטב לחששות הרפואיים שיש לי אך לא לרגשיים).

האפשרות לראות את ההשתוקקות להריון כהתמכרות היא צורה חדשה לי ואני מודה שיש בה משהו. הצורך והרצון לחוות חוויה רגשית עוצמתית כפי שיש בלידה והפחד לא להגיע שוב לאותה רמת חיות ותחושות כפי שחויתי בהבאת ילדיי לעולמנו. אף פעם לא הייתי מכורה למשהו אך נראה לי שלעוצמת החויה והרצון לחוות אותה בשנית יש קשר להתמכרויות.
תודה בשנית על ההתיחסות המעוררת מחשבות.

[אמא_ותיקה*]

חזרתי לקרוא את הדף שלי אני בדכאון. עברו מאז שנתיים וחצי, אני כבר בת 46.5. אני לא בדכאון. לעיתים אני עדיין מצטערת שלה השכלתי לתכנן את ילדי כך שיהיו לי עוד ילד או שניים, אבל ברור לי שזה לא היה משנה - מגיע רגע בו ברור שלא יהיו עוד ילדים. אני בפורום אינטרנט מחו"ל של משפחות מרובות ילדים, ושם גם אמהות עם שמונה, עשרה ושלושה עשר ילדים מצטערות שהן כבר לא מצליחות להכנס להריון. זה כנראה אותו זן נשים שעבורן הריון, לידה, הנקה, תינוקות היא סוג של התמכרות.
אין ספק שעדיין חסר לי הריגוש העצום של הריון חדש, ציפיה לתינוק חדש, אבל הזמן מביא השלמה. אני כבר הפסקתי לצפות למחזור כל חודש, אני כבר ממש לא זוכרת מתי הוא אמור להגיע, אם הוא מאחר וכו'. כבר ברור שבהריון לא אהיה. זה בסדר.
אולי בשלב הבא, של הנכדים, שוב אחווה התרגשות גדולה של חיים חדשים. אמנם קשה לי לראות איך אני מתרגשת ממש מהריון ולידה של מישהו אחר, אפילו ילדי, אבל כולם אומרים שנכדים זה נפלא. נחכה ונראה...

[מניקה_סדרתית*]

כתכתי משהו בדף אחר, עד מתי להניק, וחשבתי שגם כאן זה מתאים, ולכן אעתיק את זה גם לכאן. (סליחה עם אלה שקראו כבר בדף הקודם). למעשה לפני כחודש הסתיימה עבורי תקופה של כמעט 21 שנה מתוכן רק שנתיים וקצת לא הייתי בהריון או הנקתי (או שניהם ביחד...).

_הבת שלי עוד מעט בת 6 . היא עדיין יונקת פעם - פעמיים ביום. יש ימים שגם שלוש פעמים או יותר, בשבת למשל, ויש ימים שבכלל לא - תלוי כמה היא ואני עסוקות, וכמה היא עייפה ומשעמם לה.
היא ילדה מאד מפותחת, כבר קוראת וכותבת (שנה הבאה כתה א), חברותית מאד ואוהבת לישון אצל חברות.
מצד אחד - זה נראה לי לגמרי טבעי שמידי פעם היא באה אלי ומבקשת לינוק, מתכרבלת עלי עם השמיכה שלה ויונקת, מצד שני לפעמים כבר אין לי סבלנות - אני ממהרת בבוקר, או שאני עסוקה במשהו אחר.
בשיחה איתה היא ממש לא חושבת שיש סיבה כלשהיא להפסיק לינוק. זה טעים לה (למרות שלדעתי יש אולי טיפות בודדות של חלב), זה נעים לה, היא ממש אוהבת את זה, זה לא מפריע לה לשום דבר בחיים שלה, כמו לישון אצל חברות וכו'.
אני מתלבטת אם לנסות יותר בתקיפות לשכנע אותה שהיא כבר יכולה לוותר על ההנקה. גם מבחינתה, וגם מבחינתי - אני מודה שלעיתים זה כבר מעיק עלי, אבל כמובן לא משהו נורא.
כמובן שאין הרבה אנשים שהניקו לטווח כל כך ארוך, וכמובן שלא תיכננתי את זה, אבל כך זה יצא. כך שאין עם מי להתייעץ. אולי יש גם בינכן כאלה שהניקו עד גיל כזה? לרוב הרי לא מדברים על זה, כי יחשבו שירדנו לחלוטין מהפסים. ואנחנו הרי נורמליים לחלוטין - רק שהיא יונקת מידי פעם._
שלושה שבועות וחצי לאחר שכתבתי את זה לבת שלי מלאו שש.
יומיים-שלושה לאחר מכן היא הפסיקה לינוק. היא פשוט לא ביקשה יותר, אלא הלכה לישון במיטה וביקשה שאבוא לכסות אותה. מה שלא היה בעבר. לרוב היא היתה נרדמת בהנקה, או על הספה לידנו. ומאז זה כך, כבר כחודש - היא הולכת לישון במיטה שלה או שלנו, אומרים לילה טוב, נשיקה, מכסים - וזהו. בלי שאי פעם ניסינו לשכנע אותה ללכת לישון כך.
שאלתי אותה כעבור כמה ימים אם היא החליטה כבר לא לינוק יותר, אז היא אמרה שכן - שהיא חשבה על זה, והגיעה למסקנה שהיא כבר לא צריכה חלבי (השם שלנו להנקה). שהיא כבר גדולה, והיא יכולה פשוט לבקש שנכסה אותה. שאלתי אם זה לא קצת עצוב לה, והיא אמרה שלא. אמרתי לה שלי קצת עצוב, אבל שהיא צודקת, היא כבר גדולה.
וזהו. כך הסתיימו 15 שנים מצטברות של הנקה. חישבתי ומצאתי שבמהלך כמעט 21 השנים האחרונות היו רק שנתיים וחודשיים בהם לא הנקתי או הייתי בהריון.
הגיע הזמן לעבור הלאה.

[אמא_בבית*]

אוי גם אני ממש כמוכן
לא מרגישה במשבר, אבל מרגישה מאוד שמשהו בסיסי מהזהות שלי משתנה.
הבן הקטן שלי הפסיק לינוק וזה לתמיד.
אין יותר את גילוי ההריון, את הפרפורים הראשונים של התינוק ברחם, את הכבדות של הסוף, את הלידה, את הרגע המופלא הזה שבו התינוק מחליק החוצה ואת ההנקות הארוכות ביחד במיטה.
בעצם אולי אני כן בדיכאון....

[א_ל_א_ן*]

מתרגשת להתחיל לכתוב. זה הדף, הנושא, שכנראה בשבילו אני מתדפדפת פה, באתר הזה.
המשך יבוא....