פרידה מבעל חיים אהוב

אנונימי

_{מדור בעלי חיים}

_{ראו גם הדפים: פטירה של חיית מחמד / פרידה מכלב אהוב / מה לעשות עם כלבה זקנה מופלגת}

שליחה על ידי עדי_ל* » 13 מאי 2007, 00:39

מחר אני נפרדת ממשי, חתולה אהובה.
מצאתי אותה גורה נטושה בת שבועיים ימים. הגיעה לגילה המופלג - מעל 18 שנים.
מעולם לא היתה חולה, והינה - התדרדרות פתאומית ומהירה בתוך חודשיים ימים. גידול. היא סובלת.
אמור היה להיות לנו מחר תור לאונקולוגית בבית החולים לחיות. נתקשר לבטל אותו.
החלטנו שלא להיכנס איתה לטיפולים ואישפוזים. קשה לי לקבל את זה שזהו זה, אבל גם לדברי הוטרינרית אין טעם.. עדיף לעשות עימה חסד.
בסוף השבוע, התכוונתי להיפרד, אבל אני לא מצליחה לעשות שום דבר שקשור לכך.
מה אפשר לעשות על מנת להתכונן לרגע כזה? רק אחרי אוכל להבין, וזה יקח זמן, להפנים. היא כאן, 18 שנים, מלווה את חיי, שותפה.
אולי כשכולם יירדמו, אני אשב איתה וניזכר ביחד בכל השנים הללו ביחד, במעבר מירושלים - עיר הולדתה, לתל אביב,בחצרות השונות בהן בילתה - דאגנו תמיד לגור בדירות שתוכל לצאת לגינה, בהצטרפות האיש לחיינו ובהמשך - תינוק קטן שמושך בכל הזדמנות בזנבה .
בימים האחרונים כבר לא. היא לא מפלרטטת איתו. חומקת ומחפשת פינה שקטה מתחת לשולחן (מחכה למותה?)
ועדיין - ההחלטה כ"כ קשה.
בשנה האחרונה , מאז הלידה, לא היו לי את אותם כוחות ואותו עיניין לחלוק איתה חיבוקים ומיטה. היא הבינה ופינתה מקום לאחיה הקטן. זקנה סבלנית וחכמה.
עקבה אחר ימינו במבט משתתף, צפתה במבטים חשדניים ובהמשך בחיבה באיש הקטן שגדל כאן.
עכשיו היא לא מביטה בי ואני לא בה. במקום להיות איתה, אני עם הפחד כאן, בוחרת מילים, מדחיקה, מבוהלת מהמחר.
בלילות האחרונים, כשמתעוררת להניק, בודקת אם היא חיה..
כשדמיינתי בעבר את האפשרות שתמות יום אחד, חשבתי שאני חוששת בעיקר מכך שלא תמות בבית. שתיעלם. מספרים שחתולים הולכים להם למות. פחדתי שתיעלם כך פתאום ומחוסר הידיעה הברורה על גורלה. עכשיו, המחשבה שתמות כאן, מבעיתה. האפשרות לצאת איתה מכאן ולחזור בלי - גם.
לא יודעת אם רוצה שתורדם (תומת, אני מזכירה לעצמי.. התלבטות? ) כאן, בבית, או במירפאה.
ואם כאן, ואם שם : מה עושים איתה? אנחנו מתגוררים בביניין בלב העיר.
שאלתי הערב את הוטרינרית והיא אמרה שרוב האנשים משאירים אצלה...
לא ברור לי שזוהי אפשרות מבחינתי.מרגיש קצת כמו לנטוש אותה.
ומה הן האפשרויות האחרות?
לא יכולה עדיין להשלים עם הרדמתה כשלא יודעת מה נעשה איתה אחרי.
האיש אמר שאולי נמתין יום נוסף. עד שנדע, שנחליט.
אני מרגישה שבכל רגע היא סובלת יותר.
שצריך לדעת ולהחליט , לעזור לה , לא להתלבט כשהיא סובלת סבל מיותר.
אודה לכל רעיון ועצה.

כמה קשה ועצוב

בקשר לאיפה להמית, מהנסיון שלי עם חתולים אני יודעת שכשהם עומדים למות (מוות טבעי) הם פורשים הצידה, מתרחקים מביתם והולכים למות לבד. אז אולי תעשו כך גם אתם ותתנו לה ללכת לבד עם הוטרינר, למרות שאני מבינה את הרצון והצורך להיות איתה בסוף ולא להשאיר אותו לבד...
אני מרגישה שיותר נכון לכולכם לתת לה ללכת לבד.
אבל זה רעיון בכלל לא רע לבלות איתה לפני בערב של פינוקים ונוסטלגייה.

כמה קשה ועצוב מאוד מאוד...

שליחה על ידי גלי* » 13 מאי 2007, 10:49

שלום עדי ל,
מעתיקה לך קטע מדף אחר:

כתומכת הוליסטית בבעלי חיים יצא לי ללוות חיות בית ואת בני הבית בתהליך הפרידה, המוות. במקרים בהם החיה מאוד מבוגרת או חולה ואיכות החיים שלה כבר לא ממש איכות, אפשר ללוות את החיה ולהכינה לקראת המוות. מה שאני עושה במקרה כזה- קודם כל בודקת עם החיה באמצעות בדיקת שריר או מטוטלת כמה זמן הכנה היא צריכה לקראת המוות. אז אני בודקת אילו תמציות פרחים יעזרו לה בתהליך הפרידה וביום הפרידה אני בודקת אילו תמציות יתאימו לה לאחר המוות (בדקות הראשונות, שוב, לעזור לה להשתחרר בקלות). לאחר מתן הזריקה, רצוי לעטוף אותה בבד ולהניח אותה במקום האהוב עליה בבית למספר שעות מסוים (משתנה מחיה לחיה) ואז לקבור אותה. התהליך הזה הוא תהליך המכבד את החיה ועוזר לה ולבני המשפחה- אני תמיד ממליצה להם גם להיתמך על ידי התמציות, והוא הופך את תהליך הפרידה לתהליך טבעי יותר.
נורא חשוב שבעלי החיות האהובות יבינו שלפעמים אהבה אומרת גם לתת, לשחרר, להפרד. תריך לראות את טובת החיה קודם כל, ולא לשכוח שלהם אין פחד מוות. בשבילם זה חלק מהחיים.
_אני מקווה שלא משתמע מדבריי שהיד קלה על המזרק. אני מפצירה בבני המשפחה להתבונן בסוגיה בכובד ראש ולהתייעץ עם הוטרינר. קלות דעת לא מתקבלת על הדעת..
במידה ומישהו רוצה פרטים לגבי הליווי שאני יכולה לתת, ניתן ליצור אתי קשר בטלפון 054-4316157_

אני, למרבה הצער, ראיתי את ההודעה הנ"ל כשהיה כבר מאוחר מידי ועכשיו יש לי הרבה צער ויסורי מצפון על כל התהליך שעברתי עם זאוס ז"ל יקיר עולם שלי.
מי יתן והאל טוב יהא עמכם.

שליחה על ידי עדי_ל* » 13 מאי 2007, 11:18

תודה לכם.
אני מתלבטת אם היום...
סיבה טפשית מעט, אבל היום יש לי יום הולדת. אתמול חשבתי שזה אך סמלי, לשחרר אותה היום. ממילא לא אחגוג.. ויתכן שזה מקום טוב, לראות בפרידה ממנה יום מיוחד, כי היו הרבה הרבה ימים טובים ביחד.
גלי, אודה לך מאוד אם תסכימי לשתף על מה יש לך צער ויסורי מצפון. אני מתלבטת אם להרדימה ולחזור איתה הביתה או ישר לנסוע ולקבור איפושהוא בפאתי העיר.
מפחיד (לי) לחזור איתה הביתה .. כאן היו חיים. אבל, וזו מחשבה שרלוונטית לא רק לבעלי חיים, האם המוות צריך לקרות מחוץ לבית ולא לגעת בו..?
יש דף חשוב באתר, לא זוכרת את שמו,על כך שפעם נולדו ומתו בבית והיום הניכור הזה של בתי החולים, הפחד שנוצר מהמוות כתוצאה מהאשליה שאנחנו יכולים לעשות הרבה מניפולציות ולהיאבק בו, לפעמים על חשבון איכות החיים ותוך גרימת סבל ארוך ימים לחולים.
אני רוצה להיות מסוגלת לקבל את המוות שלה, להסתכל לזה בעיניים, ומקווה לעשות כל מה שאוכל על מנת שלא להרגיש אחרי מעשה שיכולתי לעשות אחרת.

עדי,

את יכולה לקחת אותה אחרי ההרדמה וללכת לקבור אותה בשטח פתוח.
אנחנו הרדמנו ביום שגילינו את הגידול (חתולה בת 14) כדי לחסוך סבל מיותר. היה ברור שהיא כבר סבלה מאד עד שלקחנו אותה לוטרינר שאבחן את הגידול ולא היה טעם לתת לה להמשיך לסבול.

לגבי להרדים בבית- שאלתי והוטרינר אמר שהוא לא עושה את זה יותר כי יש לו נסיון לא טוב (כנראה מבחינת התגובה הרגשית של הבעלים. הבנתי אותו).

שליחה על ידי שרה_ק* » 13 מאי 2007, 12:10

I heared if someone uses zapper on the cat, some cases the tumor shrank and the cat was saved. ohter idea is to give the cat to eat only raw food like raw organ meat the cat was saved. but if nothing helps I believe its the best to let the cat go itself to die. don't hasten the death...

למה להרדים? לא אנחנו קובעים מי יחיה ומי ימות ומתי, תני לה את להפרד מהעולם בקצב שלה. כשהיא תהיה מוכנה היא כנראה תחמוק מהבית ותבודד (ותמודד) לבד עם מותה. תני לפחות חסד זה האחרון. ככה זה בטבע וככה זה הכי נכון. אל תטלי חיים של יצור כלשהו דקה לפני שאלוהים עושה זאת. לא בשם ההומניות ולא בשם ערכים אחרים. מקווה שהפרדה תהיה מהירה וקלה.

שליחה על ידי עדי_ל* » 13 מאי 2007, 12:23

תזמורת הים תודה ! אנחנו מחפשים מקום מתאים, יתכן שבחורשה באזור תל כביר, יש שם שטחים של הכנסיה, ועל כן עדיין ירוקים.
שרה ק משי כבר בת 18 וכרגע מחצית מפניה התנפחו מאוד , היא דומעת נורא, כנראה כתוצאה מהלחץ הפנימי של הגידול. זהו כנראה גידול של העצם. מלבד זאת, היא מריירת ריור דמי, כנראה שהגידול התכייב, לדברי הוטרינרית.
לא כואב לה המקום עצמו, כשלוחצים על המקום הוא קשה מאוד ואין תגובה שמעידה על כאב. אבל אין ספק שזה לוחץ על כל מיני מערכות מבפנים, וזה רק יתדרדר. היא זזה מעט מאוד. באה לאכול, אבל מעט. כמעט ולא שותה.
אני חושבת שלתת לה ללכת למות ייסר את כולנו. מילא אנחנו, אבל מה עם הסבל שלה? בשביל מה? הרי אינה חיית בר, היא גדלה בבית, גם אם יצאה לחצר. ברחוב לא היתה מגיעה לגיל כזה. גיל ממוצע של חתול רחוב הינו, נדמה לי, 3 שנים. המחלה שלה היא תוצר של הגיל ושל תנאים ביתיים. כך גם, נדמה לי, יכול להיות המוות, על האפשרות בתנאים אלו להקל אותו עליה.
אני מקווה שאני עושה את הטוב ביותר בשבילה.

שליחה על ידי גלי* » 13 מאי 2007, 13:20

שרה ק, גיליתי את עניין התזונה הטבעית גם כן באיחור ניכר, כשכבר היה כרות רגל אחת. לפני שהרדמנו אותו הוא שכב בבית במשך ארבעה ימים ללא יכולת קימה ולבסוף כבר ללא יכולת לתת שתן וכו'. היום אני מאכילה את החיות שלי בבשר נא בלבד. גם זאוס ז"ל הספיק לטעום קצת מהמזון הראוי אך מצבו היה קריטי.
עדי ל, הטעות שעשיתי היא שהקשבתי לוטרינר שאמר לי לקבור אותו כמה שיותר מהר. בחודש הבא יהיה שנה למותו. תוך שעה וחצי הוא כבר היה קבור. אני נורא כואבת על כך. כל הזמן יש לי חששות שהוא לא היה מת כשקברנו אותו למרות שהוטרינר בדק פעמיים וקבע את מותו.
אני גם כואבת על כך שבכל זאת לא לקחנו אותו לבית חולים. בביקור האחרון שלנו עם זאוס בבית החולים, כשכבר היה קטוע רגל, אמר לי הוטרינר התורן שם לחכות עד שהוא כבר לא ירצה לאכול יותר ואז להרדים. זאוס שלי כן רצה לאכול. לעומת זאת הוטרינר הפרטי שלנו, זה שהרדים אותו, אמר שגם את הכלבים שלו הוא מרדים כשהם אוכלים, ביד אחד הוא מציע להם אוכל וביד השנייה הוא מזריק את החומר הקטלני.

כואב כל כך לשמוע..
אין לי תובנות , רק חיבוק גדול לשתיכן..

שליחה על ידי סלעית* » 13 מאי 2007, 16:31

אוי, צר לי כל-כך לשמוע.

עם הכלב הראשון שלנו נפלנו על וטרינר דפוק שלא הצליח למצוא את הוריד. אמנם הכלב היה מאוד זקן, אבל דחילק, בשביל זה אתה וטרינר, לא? עד שבסוף קרא לאשתו המלאכית שתוך שנייה (והרבה דיבורי חיבובים אל הכלב) הצליחה למצוא את המקום. הדבר הטוב שיצא ממנו זה שהוא הסביר שכדאי לקבור אותו עמוק, ולא עטוף בכלום. העטיפה מפריעה לגופה להתפרק, והריח עלול למשוך טורפים.

עם החתול הראשון הוטרינר (אחר) קודם כל טשטש אותו בעזרת גז למעין הרדמה זמנית. לפני מתן הזריקה הוא התעקש שנצא מהחדר. עד היום אני לא סולחת לו (ולעצמי) על זה. כלומר, אני מבינה שהיה לו קשה, אבל גם לי. והדרישה הזו באה לי בהפתעה ולא הייתי במצב נפשי מתאים לוויכוחים. קברנו אותו בחורשה שרואים מהחלון שלנו.

עם החתול השני הוטרינר (אחר) שאל אם נרצה להיות נוכחים. אני הייתי. זו חוויה מאוד קשה. מאוד מאוד. אבל אני לא מצטערת. למרות שכשאני כותבת עכשיו ונזכרת בה יש לי דמעות בעיניים. אותו לא קברנו כי גרנו בחו"ל בדירה שכורה וזו עברה על החוק לקבור באדמות ציבור וממש לא התאים לנו להתעמת עם הרשויות במצב הזה.
מה שהיה מאוד מרגש שם זה שהצוות הטביע את הכפות שלו על לוח שמתקשה, ונתן לנו כמזכרת, וגם כמה ימים מאוחר יותר קיבלנו מהם בדואר כרטיס שהם משתתפים בצערנו ושהם יודעים כמה אהבנו את החתול וכמה טיפלנו בו באהבה כשהיה בריא וכשהיה חולה, ושהוא לא יכל לבקש לעצמו בעלים טובים יותר.

והערה - את לא צריכה להתנצל בפני אף אחד על החלטתך להרדים את החתולה שלך. מי שלא מבין - שלא יבין. מאחלת לו שלא יעמוד לעולם במצב הנורא הזה כשמי שסובל מולו הוא בן אדם, ואין שום דרך לעזור לו להיגאל מייסוריו.

כמו שכתבתי כבר במקום אחר אני באמת משתתפת בצערך
לקבור בחורשה ליד העבודה שלך זה רעיון מאוד יפה בעיני .
לטעמי חיות צריכות למות בבית ולא אצל הוטרינר. זאת שאיתי מאוד לא אוהבת ללכת אליו ותמיד שעוברים שם אני רואה את החשש שלה ולכן הבטחתי לעצמי שאם חס ושלום אי פעם נצטרך לתת לה זריקה אחרונה זה יהיה בבית.
הלוואי היו לי מילים מנחמות. מלבד המחשבה שהפרס הגדול של לגדל חיה כרוך בכאב הנורא שבפרידה ממנה.
מזל טוב ליום הולדתך

שליחה על ידי עדי_ל* » 13 מאי 2007, 22:15

הגענו אל הוטרינרית וליבי דפק בחוזקה, ממש פירפר.
חשבתי לסגת מההחלטה להרדימה, חשבתי שהיא תוכל למשוך עוד קצת, שאולי זה לא בסדר..
הוטרינרית היתה מאוד קשובה . שוחחנו והיא הדגישה בפני את השינוי לרעה שחל תוך מס' ימים .
ליטפתי אותה, נשארנו איתה לבד ואז ידעתי שזה מרגיש לי נכון. היא "עור ועצמות" , ומסתבר שגם כמעט מיובשת, מה שמעיד על כשל בתפקוד הכליות, דבר שאופייני לחתולים מבוגרים, ובד"כ צעירים הרבה יותר ממנה.
הוזרקה לה זריקה להרדים שהיתה אמורה להשפיע תוך כ 10 דקות, אבל תוך 2 דקות היא התחילה להירדם.
חיכינו שם עוד מס' דקות, ואז הזריקה שוב כשהיא ישנה, כאן כבר יצאתי החוצה והאיש נשאר.
לקחנו אותה עטופה, לאחר כשעתיים קברנו בחורשה .
האדמה שזה עתה נחפרה היתה ריחנית ונעימה. חשבתי שארצה לקבור אותה עטופה, אבל פתאום האדמה היתה מזמינה וטובה.
הנחנו אותה מכורבלת בתוך האדמה. ליטפנו, האיש אמר לה כמה היא חתולה אהובה וטובה.. אני לא יכולתי לדבר.
כיסינו אותה באדמת החמרה, בינות לאורנים.
חזרנו הביתה . היא שם אבל היא גם כאן, איתנו. תמיד.

אנחנו הרדמנו כלבה אהובה אחרי שהמחלה חזרה - בפעם הראשונה עשינו כימו חשבנו שהיא הבריאה אבל זה היה לזמן קצר בלבד. היה ברור שזה לא ייגמר טוב ודחינו ודחינו ודחינו ועד היום יושבת לי חזק חזק על המצפון היממה האחרונה לחייה שבה הידרדרה משעה לשעה. אם יש משהו שהייתי משנה בכל ההתנהלות סביב המחלה זה לתת לה את החסד ולחסוך לה את היממה האחרונה. טוב עשיתם שנתתם לה את החסד וחסכתם לה סבל.

טוב עשיתם שנתתם לה את החסד וחסכתם לה סבל.

אני קוראת ובוכה
היתה לי כלבה מתוקה בשם שולה שמתה כשהיתה בת 17 וכל כך אהבנו אותה. קיבלתי אותה כשהיתה בת 5 שנים ומאז ליוותה אותי תמיד.
היו לה המון גידולים (כנראה לא סרטניים) עם השנים , היא כבר בקושי הלכה בשנים האחרונות שלה עקב מתכת ברגל כי עברה תאונת דרכים אבל היא מתה בסוף מקרציות אחרי שלא הצלחתי לעשות כלום עם הארורות הללו. תמיד אני והבעל היינו משחקים איתה עם חתיכת נקניק - היא היתה מטורפת על זה ולא משנה כמה רע הרגישה היא תמיד שיחקה איתנו ובסוף חייה היא כבר לא רצתה , פשוט סירבה לשחק וידענו שזה הסוף. היא חיפשה יום שלם מקום למות אך לא מתה ואני כבר אמרתי שאם בבוקר היא תחייה אני ארדים אותה כדי לעשות עימה חסד. בלילה ישבתי איתה וליטפתי אותה ואמרתי לה שהיא יכולה ללכת עכשיו ושאני כל כך אוהבת אותה וראיתי שהיא כבר בקושי בהכרה אבל נפרדת ממני במבט שלה , מתמסרת לליטופים שלי בהכרת תודה. הלכתי בסוף לישון ובבוקר מצאתי אותה באותה פוזה בדיוק קרה וקשה , נראה היה שהיא כבר לא זזה אחרי שהלכתי וכנראה מתה ממש אחרי.
קברנו אותה בחצר הדירה שגרנו בה אז (שכורה) ואחרי כמה זמן עזבנו ומאז בעלי רוצה שנחזור לבקר את הקבר אבל אני לא רוצה לחזור לשכונה המגעילה הזו ובכל מקרה היא תמיד בראש שלי. אנחנו עדיין חושבים עליה ומדברים עליה מידי פעם ומצטערים שדגן לא הכיר אותה.
עברו כמעט שנתיים מאז...

תודה על הדף הזה שגרם לי לשחרר מעוקה שהיתה לי תקועה עמוק בנשמה כל כך הרבה זמן.
עכשיו דגן בדיוק התעורר ואני מחבקת אותו חזק חזק ומתעודדת מהריח הגורי שלו

רק עכשיו הבנתי שהדף שלכם ונכנסתי אליו...
עשיתם את הדבר הנכון שנתתם לה את החסד וחסכתם לה סבל

מקווה שאתם מרגישים קצת יותר טוב..

שליחה על ידי גלי* » 15 מאי 2007, 11:52

ואז ידעתי שזה מרגיש לי נכון.
מאוד מזדהה עם תחושת הידיעה הזאת, היא כל כך ממוקדת ונקייה מאותן רגשות שמפריעים לפעול בצורה הנכונה לפעמים.

גם לונה שלי מתה בשיבה טובה לא מזמן,
האמת שזה כבר שנה תכף...
בערך שעה אחרי שהחלטתי להרדים אותה בעקבות שיחת טלפון עם הוטרינרית,
היא מתה לבד, לידי, בעודני מלטפת אותה.
כשהיא מתה שמתי אותה עלי והמשכתי ללטף אותה עוד הרבה
להרגיש את המתיקות שלה עוד קצת, ואלי גם לעזור לה להשתחרר באהבה, כמו שכתבו פה.
אח"כ שמתי אותה משובללת בסלסלה האהובה שלה,
ויצאתי לארוע חשוב שהיה מתוכנן לאותו יום.
החלטתי שעדיף לי לצאת ולהיות עם אנשים אהובים ואוהבים מאשר להיות איתה לבד בבית.
בלילה, חזרתי והיא חיכתה לי במיטה
חשבתי לישון איתה לילה אחרון, כמו ב 20 שנה האחרונות
אבל בסביבות 3:00 AM ראיתי שזה לא טוב לי,
יש לי כל מיני חלומות כאילו היא קמה לתחיה וזה מלחיץ אותי
והנחתי אותה עם סלסלתה במקום האהוב עליה בסלון.

בבוקר בא ה"אבא" שלה, עם עץ רימון
וקברנו אותה יחד בשטח שלי, בתוך הסלסלה
עם צרור תלתלים שלי וצרור תלתלים שלו בחיקה
בתוך קופסת קרטון שחיכתה בדיוק למטרה הזאת כנראה, כי היא היתה בול בגודל של הסלסלה,
וסתם חיכתה ריקה בסלון ולא הבנתי למה אני לא זורקת אותה.
מעליה שתלנו את העץ
והוא עכשיו העץ הכי גדול ויפה שיש לי ואני מנשקת את עליו כשאני לידו ואוהבת אותו ואותה מאוד מאוד.
אח"כ קישרתי שקראו לה מון (לונה שם חיבה)
וזה עץ רימון, יענו רי-מון
עשיתי עליה מצגת קטנה במסגרת לימודי הפרמקלצ'ר שלי. זה כאן בסעיף 1.

כשהיא מתה, ב 14-6-06 - רציתי לכתוב עליה כאן אבל זה כאב לי מידי
ועכשיו הכל יצא.
אני מציעה שזה לא יהיה דף זמני, לשנות לו את השם
כי זה באמת נושא שמדבר לרבים מאיתנו.

עדי, מצטערת שלא נכנסתי לכאן בזמן להשתתף איתך,
ראיתי את הדף רק עכשיו.
מקווה שאת בטוב, יחד עם צער הפרידה.

מחשבה שהרגיעה אותי אז, היתה שזה שלונה מתה לא אומר שאני צריכה לאבד את האהבה שלי אליה,
האהבה שלי אליה בתוכי. עדיין.

אפשר לצרף עם הדף פרידה מכלב אהוב?<
ניסיתי ולא הצלחתי

וגם עם מה לעשות עם כלבה זקנה מופלגת

שליחה על ידי גלי* » 21 מאי 2007, 03:31

וגם עם פטירה של חיית מחמד

אני מקנאה במי שזכה להפרד ממחמדו, על אף הכאב, או יחד עם הכאב.
אני נאלצתי להפרד מכלבתי האהובה, החברה המסורה והחכמה שלי באופן פתאומי. ותחושת ההחמצה לא מרפה.
לא הייתי לידה כשהיא סבלה ומתה. לא הייתי איתה.

אולי לא לצרף אלא לרשום בראש כל עמוד את הדפים הקשורים בנושא, ולקטלג ב מפתח נושאים במקום הולם. מצטערת, אין לי כח לעשות בעצמי...

הלו הלו,
אפשר לפזר את ההפגנה?
אין לכם כבר מה לערוך?
חכו שניה
יש פה רגשות
יש פה עצב
תנו להרגע רגע
בבקשה

שליחה על ידי מיכל* » 12 מאי 2009, 07:50

החתולה שלנו נדרסה היום למוות והיא עדיין לא בת שנתיים. דמינתי לי אותה איתנו לפחות 15 שנים. היא היתה חתולה מתוקה ופחדנית, אפורה מנומרת. אותי היא הכי אהבה מכל דיירי הבית. במיטתי היא ישנה, על שמיכה מיוחדת שהיתה שלה. התכרבלה בשמש וגרגרה. היא אהבה לצאת החוצה וידעה לעשות את זה ממרומי שתי קומות. כשהיתה חוזרת הביתה היינו לפעמים שומעים את הפעמון שלה, לפעמים היא "דפקה בדלת" ולפעמים חיכתה שמישהו פתח. כשהיתה בחוץ ומישהו מדיירי הבית היה חוזר היתה מלווה אותו במדרגות, לפעמים רק כדי לצאת אחר כך שוב. או כדי לעשות צרכים (את זה היא עשתה רק בבית), לאכול או לשתות, ואז חזרה. אבל באופן כללי היתה חתולה מאוד ביתית. היום בבוקר היא רצתה לצאת, כמו תמיד. התארגנתי לעבודה (הילדים ישנים בגלל חופשת לג בעומר) ויצאתי די מוקדם, משאירה אותם ישנים. פתאום אני רואה חתול דרוס על הכביש. בהתחלה חשבתי שזו לא שלנו, כי ראיתי את הבטן שלה שהצבע שלה שונה מהגב. אבל בכל זאת התקרבתי, ואז ראיתי את הקולר שלה והפעמון וזהו. זו היא. אספתי אותה בשמיכה שמיד התמלאה דם. היא היתה חמימה. הילדים עדיין לא יודעים. אני אחכה אם זה שיתעוררו. איזה יום חופשה עצוב.

)-:
מבינה כ"כ לליבך

כנראה שהחתולה של הבת שלי חולה במחלה סופנית של חתולים. למחלה אין מרפא אבל עם טיפול אפשר להאריך חיי החתול בכמה שבועות.
כרגע היא במרפאה ועדיין אין לנו אבחנה סופית, אבל זה כנראה זה.
אנחנו מתלבטים מאוד אם להשאיר את החתולה שם ולהרדים אותה, או אם להחזיר אותה הביתה כדי שלבת תהיה אפשרות להיפרד מהחתולה. הן מאוד קשורות זו לזו.
הבת בת 7. מה יהיה הכי פחות טראומטי לילדה ?
עד כמה חשוב לתת הזדמנות להיפרד ?
אולי פרידה רגילה (כשהחתולה נסעה לבדיקה) היא קלה יותר ומספיקה?

_עד כמה חשוב לתת הזדמנות להיפרד ?
אולי פרידה רגילה (כשהחתולה נסעה לבדיקה) היא קלה יותר ומספיקה?_
נראה לי שכדאי לתת לה לבחור. אם היא רוצה להפרד באופן שמתאים לה כדאי לאפשר את זה.
מנסיון בילדות, פרידה מחיה זה אבל כמו פרידה מאדם קרוב. אם ניתן לאפשר טקס פרידה שמתאים לצרכיה שווה להתאמץ.

גם אני חושבת שאולי כדאי לתת לה לבחור..
לספר לה על המצב ולפרוש בפניה את האפשרויות.
את יודעת כמה ואיך היא יכולה להכיל אבל גם אני חושבת ש פרידה מחיה זה אבל כמו פרידה מאדם קרוב. והצער על פרידה שלא נעשתה יכול להיות גדול וממושך..
שיהיה בקלות..

פרידה מחיה זה אבל כמו פרידה מאדם קרוב
אין לי ספק שבשבילה זה יהיה ממש כמו פרידה מאדם קרוב. אבל גם כשמדובר באדם קרוב, לא תמיד מאפשרים לילדים להיפרד מאדם אם הוא גוסס, נניח, ולא תמיד לוקחים אותם ללוויה. וגם אנשים מבוגרים רבים , למשל, לא רוצים לראות את הגופה של אדם קרוב. נדמה לי.
אני לא יודעת מה נכון ומה לא נכון לעשות.

הצער על פרידה שלא נעשתה יכול להיות גדול וממושך..
מזה אני חוששת, רק שאין לי ניסיון עם זה.

אין לי הרבה ניסיון אישי בעניין הזה..
לפני כמה חודשים חתול אהוב שלנו שחי איתנו 18 שנה עזב אותנו בוקר אחד ולא חזר..אנחנו מאמינים שהוא בחר להצטרף לאבותיו ו"חסך" לנו את הכאב שבלראות את מותו ועדיין מתגעגעים אליו..היינו עצובים מאד כמה ימים אבל הילדים הבינו את זה...

את חושבת שהיא במצב לבחור בעצמה אם תסבירו לה את המצב ותציעו לה את האפשרויות?

אולי אפשרויות כמו:
לכתוב לה מכתב / ציור פרידה שאתם תקחו אליה.
לבוא לדבר עם הוטרינר (אם הוא ידידותי לילדים...) ולהיפרד במרפאה.
להחליט איפה אתם (ההורים) תקברו אותה ושהיא תוכל להכין שלט או להביא קישוט לקבר..
וגם האפשרות לא לעשות כלום ו"לשכוח" מזה, אם זה מה שמתאים לה..

אני חושבת שהעיקר הוא שהיא תרגיש שיש לה אולי איזו "שליטה" על הפרדה הזאת...שהיא סוגרת מעגל עם העניין לפי יכולתה...שזה לא קרה בלי ידיעתה.
זה החלק הקשה בחיות חברות אהובות, הפרדה מהן..אבל זה חלק מהחיים ולפעמים הילדים לוקחים את זה יותר קל ממה שחששנו...

הגעתי לדף במקרה, בדיוק חשבתי על מה שעובר עליי. הכלב שלי מזדקן, זה מפחיד נורא ואני כבר רואה את הסוף, הקיום שלו שהיה כ"כ ברור מאליו בשבילי נהיה שברירי נורא ואני בוכה נורא כשאני חאפילו חושבת על סוף חייו הקרב, הגישה של המשפחה שלי היא שהכלב זקן וימות, אז מה, רק אני בוכה כל פעם שאני חושבת על זה.
תודה שנתתם לי מקום להעלות את זה.

החתולה חזרה הביתה. היא נראית הרבה יותר טוב כרגע, אבל זה זמני. היא לא תחיה עוד הרבה.
כל פעם שאני מסתכלת עליה אני חושבת על זה שהיא הולכת למות בקרוב

טרה -
איך ביתך מקבלת את כל מה שקורה?

ירושלמית -
חיבוק והשתתפות בצער..גם לי יש כלבה גריאטרית ואהובה מאד ואני יודעת שיום אחד ניפרד..

בינתיים לא סיפרנו לה שהחתולה חולה במחלה סופנית. (היא הגיעה כשהיא כבר ישנה והיום הלכה לבית ספר. נראה לי שנספר לה לקראת סוף השבוע, או כשהמצב של החתולה יחמיר).

אם קיבלתם עוד כמה ימים אפשר לנצל אותם להכין אותה יותר בעדינות ובהדרגה. עד כמה שאני זוכרת, פרידה מחתולה שהיתה חולה וגססה היתה פחות קשה מכלבה שנדרסה )-: בגלל שהיה לי זמן להתכונן.
וגם אנשים מבוגרים רבים , למשל, לא רוצים לראות את הגופה של אדם קרוב. נדמה לי.
נכון. אבל אני חושבת שזה תרבותי, ובתרבויות אחרות זה אחרת.
כל הילדים שראיתי במצב כזה העדיפו כן להפרד מהגופה של החיה שלהם, ולא נרתעו ממנה. אני חושבת שבתפיסה של ילד, הגוף של החיה הוא החיה עצמה, יותר מאשר אצל מבוגר (כי גם הקשר הוא בדרך כלל מאד פיזי)

כן, יש כאן אפשרות לפרידה הדרגתית ובפעם הבאה שתקחו אותה לוט' היא תוכל להיות מוכנה לפרידה אחרונה...
באמת עצוב. איתכם בצערכם

תודה.

היום מת לנו ארנבון בהפתעה. אבל ממש בהפתעה. ללא כל סימן מקדים. קמנו בבוקר, בום, מת.
זה השני, הקודם מת ממש תינוק בגלל רשלנות של וטרינר. נותר אחד, הותיק והבוגר מכולם.

התקשרנו לזוגי, שחזר לשעה מן העבודה. הוא חפר בור, ועשינו לוויה נעימה בחברת כל בני המשפחה. (אפילו הקטנצ'יק אמר "בובו. מת." במין גאווה שהצליח להגיד את המשפט הזה... הצביע על התלולית של מומו ואמר "מומו." אני חושבת שהוא קצת מבין, ונקי נקי מבחינה רגשית)
דיברנו על כמה אהבה הוא הביא לביתנו, ועל איך עכשיו נחזיר אותו אל האדמה כדי שיצטרף אל שרשרת המזון והגוף שלו יהפוך לאוכל לבעלי חיים קטנים, לקקי שלהם, להומוס פורה, לעלעלים צעירים, למזון לארנבונים אחרים שיבואו בעתיד. על השמחה שאנחנו חשים כשאנחנו חושבים עליו.

צער הפרידה היה נוכח, אז לא הרגשנו צורך לדבר עליו באופן מיוחד.
במקרה היתה חשופית מתה לידנו. היתה התעניינות בה אבל שום צער לא היה כרוך בכך.
שמחתי שהחשופית היתה שם כדי להרגיש שהמוות, כשלעצמו, הוא לא דבר מצער, הוא חלק מהחיים, הוא נותן חיים.
הפרידה מצערת, אבל אך ורק כי ההכרות היתה מלאה שמחה ואהבה, והזכרונות טובים. אז כשאנחנו מדברים על מומו (שהיה אהוב במיוחד על הבת) אמנם יש עצב בעיניים ובלב, אבל אנחנו מתמקדים באהבה שהוא הביא אלינו, ובשמחה עליו.

מוסי החמוסי שלנו הלך לעולמו היום..
הדלת נשארה פתוחה מספר רגעים, והוא חמק לו החוצה..
כתבתי מייל לקיבוץ שאם מישהו מוצא אותו, או לחילופין שומע נביחות של כלב באטרף שיתקשר.. תוך 10 דקות הגיע הטלפון..
קברנו אותו ונפרדנו יחד עם הטנה והשכנים.. החמודה שלי כסתה אותו באדמה ואבנים. אחר כך היא ספרה לכולם שמוסי מת ועכשיו הוא באדמה.
ועצוב לי, כי נורא אהבתי אותו, והוא ממש חסר כאן..
אבל היו לו חיים טובים אצלנו, והוא טעם קצת חופש לפני שמת, ואני שמחה בשבילו.
זהו. חבל..
נחמד הדף הזה, ושאפשר לכתוב כאן:)

שליחה על ידי ענבר* » 19 יולי 2012, 20:46

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

באותו היום חזרתי מהבית הספר חולה וסובלת היה לי חום הלכתי הביתה ישנתי ושקמתי זה קרה ראיתי את הכי הגדול חוזר עם מדים מקופלות כאילו נישברו לו הידים שאלתי אותו מה קרה והוא אמר הדיף שלא תיידעי אלו בי חששות וניבעלתי מאוד בת דודה שלי חזרה ושאלתי גם אותה מה קרה והיא אמרה עם תשמעי את תיפקי ניבעלתי ולא ידעתי מה קרה אימי חזרה ושאלתי אותה מה קרה והיא ענתה לא כלום חתול אחד מת אז קברנו אותו ואז מיד נירגתי שלוש שעות לאחר מכן אימי אמרה שהיא קברה שם את גרפילד חתולי האוב שרהל למוות בגיל שלוש הוא ארבע שנים בכיתי ולא הצלחתי להבין מה קרה באמת נוגע לליבי אהוב חתול יפה אפך בין רגע למנה קפועה

יש לי חתולה בת 23 מאוד זקנה,
לאחרונה אני ואחי הגדול מני בשנה נקשרנו אליה מאוד קוראים לה טרמי.
עכשיו אני יודעת שהיא זקנה ועלולה למות כל רגע וכל פעם שאנני חושבת על זה אני בוכה ומפחדת אף פעם לא ביקר את המשפחה שלי המוות ואחרי שהיא תמות לא יקנו לנו עוד חייה היו לנו עוד חתולה שלפני שנולדתי היא נפלה מקומה חמישית ומתה והיה חתול שהיה בדיוק בן גילי וברח הייתי אז בת 5 ועכשיו אמי בת 12 ואני כבר מבינה את המשמעות של מוות ואני לא יודעת מה לעשות אני לא חשתי מוות ואני ממש בוכה עכשיו כשאני חושבת שהיא עלולה למות כול רגע
מה לעשות?????

מה אפשר לעשות

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היום הרדמנו את החתול שלנו, בן 13. לפני שנה עשינו לו ניתוח להורדת הגידול. לפני חודשיים הגידול חזר גדול יותר ומהיר יותר. הוטרינר הציע להרדים אותו או לתת לו משככים ולראות איך הוא. כל יום ראינו איך הוא נהיה פחות פעיל, ישן הרבה יותר אבל למרות הכל היה מתאמץ להגיע ולפגוש אותנו כשהיינו חוזרים. היום הוא כבר לא הצליח לקום, הוא נאבק בעצמו ובכאב אבל נפל כל פעם. אוכל ומים הוא לא רצה רק ניסה לעמוד. הבנו שהגיע הזמן

שליחה על ידי יעל* » 03 מרץ 2016, 05:29

גם אני נאלצתי להיפרד מהחתולה שלי, צ׳ינצ׳ילה היה שמה. אחרי 16 שנה ביחד, היצור המתוק עלי אדמות... פעם אחת לא נשכה או שרטה , מלאת אהבה והבנה. לקחנו אותה עוד לפני שנולדו לנו ילדינו וכשנולדו היא קיבלה אותם למשפחה באהבה נדירה... עם בתי הבכורה היא נהגה לשבת כשומר ראש ליד העריסה שלה בכל פעם שנכנס זר הביתה... לפני שהילדה נולדה צ׳ינצ׳ילה פחדה מזרים והיתה מתחבאה מתחת למיטות כשנכנסו אנשים לא מוכרים, אבל מאז שנולדה ביתנו צ׳ינצ׳ילה ניצבה בחירוף נפש ליד מיטתה והגנה עליה בכל פעם שמישהו נכנס לבית כאילו היתה הגורה שלה. וגם לבן הקטן שלנו היא היתה סבלנית ואוהבת, על אף הצקותיו מדי פעם... לא העלתה בדעתה אי פעם לשלוף ציפורניים. הם נקשרו אליה מאוד ולא עבר יום שלא חיבקו וליטפו אותה. בלילות נהגה לישון ליד הראש שלי והייתי נרדמת לקול הגירגורים הנעימים שלה. כל כך הרבה עברנו יחד ופתאום בגיל 16, בלי התראה מוקדמת התחילה לרזות במהירות ולהידרדר מיום ליום. הוטרינר אבחן כליות פוליציסטיות ולא היה הרבה מה לעשות. כשכבר הפסיקה לאכול ולשתות בקושי התהלכה והתחילה לחפש מקומות מחבוא בבית (כניראה כדי לסיים שם את חייה), החלטנו שלא לתת לה עוד לסבול והרדמנו אותה אצל הוטרינר. אי אפשר לעכל את חסרונה בחיינו... כשאמרתי לביתי (בת החמש),שבהמשך ניקח חתולה חדשה הביתה, היא נעצבה ואמרה לי ״אבל אז צ׳ינצ׳ילה תחשוב שאנחנו לא אוהבים אותה יותר״..... שובר את הלב. הסברתי לה שצ׳ינמ׳ילה תמיד תדע שאנחנו אוהבים אותה ושבלי קשר יש לנו הרבה מקום בלב לאהוב עוד בעלי חיים... השתדלתי לחייך ולהסתיר את הדמעה שעלתה... ובעיקר קשה לישון בלי הגירגורים הנעימים על הכרית, ובלי המיאו הנרגש וכפיפות הרגליים לקראתנו בכל פעם כשנכנסים הביתה... חלל גדול בלב.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אין מילים בפי לתאר את הכאב החד והמפתח הזה שאני מרגישה כרגע.. החתול המדהים שלי, מת אתמול... הוא היה בסך הכל בן 8 וחצי.. הוא הגיע אלינו מהרחוב בתור גור קטן עיוור ומסכן, הצלנו אותו ונתנו לו חיים מדהימים.. גם הוא החזיר לנו אהבה, אהבה ללא גבולות! הוא היה מתנהג כמו כלב, ישן איתי במיטה, עושה לי ״מיאו״ בכל פעם שחזרתי הבייתה, היה נשכב על הרצפה ומחכה שילטפו אותו.. לפני שנה וחצי גילינו שיש לו סוכרת.. הוא רזה מאוד, לא היה יותר מידי מה לעשות, הוא היה שותה המון ומשתין המון ואוכל בלי סוף כל היום.. אבל המחלה לא מנעה ממנו להמשיך להיות חתול מאושר שכל הזמן הולך עם הזנב למעלה.. היינו משחקים איתו המון ובכלל לא הרגשנו שהוא עיוור..
פתאום לפני כמה ימים, הוא הפסיק לאכול ולשתות, לא הבנו מה יש לו ולקחנו אותו לוטרינר שבדק ואמר שהסוכר שלו גבוה מאוד.. ההורים שלי לקחו אותו ואני הייתי באוניברסיטה אז לא יצא לי להיפרד ממנו .. הוא אושפז אצל הווטרינר וכך הזמן הייתה לי תקווה שהנה הוא חוזר, הסוכר שלו באמת התייצב אבל החתולי המשיך לסרב לאכול ולשתות והיה מאוד אפטי... ואתמול זהו, נדם ליבו.. הכאב חד כל כך! חור ענק נפער לי בלב! פשוט לא מצליחה להאמין שזה קרה.. הוא פשוט היה חתול מיוחד, לא חתול רגיל... וגם כזה יפה.. אני לא מפסיקה לבכות, לא מצליחה להתגבר על הכאב! זה כאילו בן משפחה, ממש כמו בן אדם.. אהוב שלי, לא אשכח אותך לעולם.. תודה על כל השנים והחוויות וכל האהבה שהענקת לי..

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום חברים..רציתי לשתף אתכם במות כלבי המדהים והטוב לב..בן 11 היה במותו..אני יחסוך לכם את הפרטים על מותו..רק אומר שזה היה פתאומי ןלצערי אני מצאתי אותו מת וגם יצא לי לקבור אותו...רציתי לשאול אם למישהו יש מושג תוך כמה זמן בערך תחושת האבל נעלמת..? אני מחשיב את עצמי כאדם קריר או מדחיק רגשות באופי שלי..אבל המוות שלו פשוט שבר אותי...לא תיארתי לעצמי שככה יהיה..הגעתי למצב שהלכתי ברחוב ופשוט בכיתי..למזלי היו עליי משקפי שמש...המוות טרי זה קרה שלשום....תודה מראש

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לפני 4 שנים ו-10 חודשים בחורף הקר והמושלג שבירושלים , ראיתי חתולה בגינה של אמי שהכרתי קודם , והיה נראה עליה שנמאס לה מהחיים בחוץ.
הבאתי אותה לביתה של אמי כדי שתעבור לפחות את הלילה המושלג במקום חם.
החתולה נשארה עמנו מאז.
שכן ותיק אמר שהיא לפחות בת 10,נכון לינואר 2013.
תמיד אהבתי בעלי חיים ובעיקר חתולים.
אך ההיכרות עימה חשפה בפניי עולם חדש.
מצאתי עצמי מגיע לפחות פעם ובדרך כלל יותר מכך בכל יום לאימי בכדי להיות עם החתולה.
היא אפורה,שמנה ויפהפיה.
קניתי לה ממיטב המזון.
החלפתי לה מים בכל ביקור לאחר ששטפתי הכלי.
בכל עת בו רצתה לצאת החוצה , איפשרנו לה ,וכאשר רצתה לאכול , הייתה עולה אלינו.
חכמה בצורה שלא תאמן.
מבינה שקוראים לה בשמה,מיצי,ואף עונה מיאו קצר,יודעת לשתות כאשר אמרתי לה שתי,באה כאשר אמרתי בואי,ועוד.
ביוני השנה,2017 עזבה לפתע את הגינה ועברה לגינה סמוכה.
לא הבנתי מדוע.
לאחר חודש ימים הייתה בסלון ,עייפה ומרוטה.
היססתי אם לקחת אותה לוטרינר מכיוון ומעולם לא הייתה בשבי.
אזרתי אומץ,ולקחתי אותה לוטרינר,שלא אכתוב שמו בכדי לא להגיע לתביעת לשון הרע.
הוטרינר הזריק זריקה לא ידועה,החתולה שבה לבית,ואכלה במרץ.
חשבתי שהכל מאחוריי.
כמה שטעיתי.
לאחר מספר שבועות שוב הייתה היא כמו סמרטוט.
התחילה להקיא את כל מה שאכלה.
לקחתי אותה לאותו וטרינר בשנית.
ביצע בדיקת כימיה בדם בלבד ואמר כי יש לה אנמיה,זה הכל.
לאחר חודש החמרה נוספת,הקאות וירידה במשקל.
בביקור הנוסף,השלישי אצלו הצהיר כי טיפול יעלה יקר,והסכמתי כמובן.
הוא נתן אינפוזיה,וסטרואידים.
בשחרור המשכתי לתת לה סטרואידים ולאחר חודש שיפור ניכר.
כל כך שמחתי.
הייתי מכין לה פעמיים ביום חזה עוף על האש, בשר על האש,טונה,אוכל יבש איכותי,בקיצור חדר אוכל רויאל ביץ אילת.
כאשר הנחה הוטרינר להתחיל להפחית מהכדור,החלה שוב להקיא,או אז הבאתי אותה אליו,ונתן לה זריקת סטרואידים.
לצערי לא היה זה מספיק.
4 ימים החתולה לא אכלה וכמעט ולא שתתה ,וכבר כיפור בפתח,ובלילה אחרי כיפור סבלה מאוד.
בילתה את 4 הלילות האחרונים בתוך האמבטיה,ללא מים,ובבוקר לאחר כיפור הקיאה את מיצי הקיבה שנותרו,פירפרה ונפטרה בזרועותיי.
ניסיתי לבצע החייאה ,וללא הצלחה.
נהרסתי.
לא פחות מאובדן של ילד.
היא הייתה עמי ברגעיי הקשים ותמיד נשארה נאמנה.
לא התלוננה,לא אמרה שאני מחמיץ פנים.
הלכה אחריי לכל מקום.
נשבר לי הלב.
אני באבל , ומי שרוצה שייגחך,אך זו האמת.
הצטערתי שלא דאגתי לה יותר.
שלא לקחתי אותה לוטרינר אשר היה למן ההתחלה עושה בדיקות דם נרחבות ויודע מה יש לה.
קברתי אותה בגינה, בה גדלה , בקבר שלא היה מבייש אדם מכובד שנפטר.
אני לא אעלה כרגע את הרגעים בהם שכנים היו מגרשים אותה ואני הייתי רב איתם ללא גבול, או עת הפחידו אותה ועוד.
גם לכך יבוא זמן החשבון.
אנא,לכל מי שיש לו חתול :
אם הוא עוזב את האזור בו שהה בדרך כלל,הוא יודע שימיו ספורים.
קחו אותו מיד לוטרינר אמין וטוב.
כזה שאיכפת לו מבעח ולא רק מכסף.
אם יש אחד כזה אני מתכוון...

כלכך מוכר. כלכך מצער.
לפחות את שנותיה האחרונות בילתה אצלך, שכלכך אהבת אותה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה רבה על התגובה
עדיין כואב מאוד
זאת בגין טעויות שביצעתי למול המצב ואשר עלו בחייה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש לנו חתולת חצר שגדלה איתי מאז שנולדתי (אני בן ארבע עשרה), אני גם נתתי לה שם (קוסט), ויש לנו שתי אפשרויות, לתת לה למות טבעי וללוות אותה או לנסות לטפל בה ולהציל אותה. מהטיפול היא אולי לא תתעורר ואולי יהיה לה עוד שנה-שנתיים, אך איני יודע אם יהיו לה ולנו עוד שנה-שנתיים יפות וטובות או שהיא תסבול ורק נרחיק את המוות שלה, מה שכמובן אני לא רוצה שיקרה. יעוץ כלשהו?

כמה קשה. אני לא יודעת אם אפשר לענות לך ככה, בלי להכיר את המצב הרפואי של החתולה. אולי כדאי לשאול את עצמכם (ואת הוטרינר) מה הטיפול? האם היא תסבול ממנו? איך ייראה הזמן שנשאר לה אחרי הטיפול (האם תבריא לגמרי, יהיו לה כאבים)?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ייי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום אנשים טובים,אוהבי בעלי חיים! השבוע הלך מאיתנו ״אריק״ חתולנו האהוב,שחי איתנו באהבה ענקית 17 שנים. היה חתול מיוחד במינו ועדיין בבית כולנו בוכים,עצובים וכואבים את לכתו. מודה, שהפרידה אכן היתה קשה, במיוחד לאור העובדה,שבשבוע האחרון היתה היתדרדרות קשה ובאופן טבעי ניסינו כל מה שרק היה אפשר,על מנת למנוע ממנו סבל ומצאנו את עצמנו כל בוקר אצל הוטרינר,שגם הוא לא הצליח לאבחן את הבעייה,אבל ביום האחרון לא היתה ברירה ואחרי צילום הגיעה הבשורה הנוראה - גידול קשה בבית החזה....התלבטנו לגבי ההחלטה ואחרי שהבנו מהוטרינר,ששבוע ימים בלי אוכל ושתייה אין מנוס וחייבים לגאול אותו מייסוריו.. רגע קשה ביותר… הפרידה ממנו לפני הזריקה, המבט השובה לב שלו אלינו גמר אותי ואני מחבקת,מנשקת ובוכה …לעולם לא אשכח את החזרה הביתה בלעדיו… היה קשה לעכל שזה נגמר … הכנתי לזכרו פינת זיכרון המנציחה אותו באופיו וביופיו!!!!!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אגב, לפני שנתיים הלך מאיתנו חברו הטוב של אריק… החתול האהוב ״ טייגר״… שאותו וטרינר הרדים לצערנו גם אותו, כי היה קשיש וחלה במחלה סופנית .היה חתול מהמם!!!חשבנו הרבה איך אריק ישרוד בלעדיו, כי היו צוות לעניין ואהבו להיות יחד והרגשנו, שגם לאריק הפרידה מטייגר קשה ואני זוכרת, שכמה ימים הסתובב בבית חסר אונים,הביט בנו, הרגיש את העצב ששרר בבית והתאבל כמונו. נפש טהורה וזכה של חתול!!!!!

שליחה על ידי שרון* » 20 יוני 2018, 10:33

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חייבת עזרה
כלבתנו האהובה נפטרה השיבה טובה. הבת שלי בת 17 היתה הכי קשורה אליה ונמצאת בהכחשה מוחלטת.
היא עדיין לא חזרה הביתה ..יומיים - מאז שהכלבה איננה - לא עונה לנו לטלפונים והכי נורא - לא משתפת אפילו את חבריה הקרובים שאיתם היא נמצאת.
מה לעשות??

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אתמול חזרתי מהלימודים וחיפשתי את החתול שלי המון עד שלפתע מצאתי אותו בגינה של השכנה, שוכב בתנוחה רגילה וקראתי לו אך הוא לא הגיב. ניגשתי וראיתי שהוא מת. קר ומאובן עם קצף מהפה ומהאף. אציין שהחתול הזה הסתובב לו בגינות של השכנים ואהב את חיי הבחוץ (הוא היה חתול של בית סגור עד לפני שנה וחצי). בכל מקרה, אני שבורת לב ואני לא מבינה למה זה קרה או איך קרה הוא גם לא היה מבוגר הוא היה שובב ומושלם והייתי מחוברת אליו כל כך ואני ממש מרגישה כאילו משהו נשבר אצלי..
למעשה אני רוצה לדעת איך לעזאזל אני מתגברת על הכאב הזה כי אני לא מפסיקה לבכות מאז שמצאתי אותו
והאשמה הורגת אותי כי אולי הייתי צריכה להבין לפני שמשהו לא כשורה או בבוקר לפני הלימודים שקראתי לו והוא לא בא כהרגלו הייתי יכולה להציל אותו? או שהיה כבר מת? אוף

שליחה על ידי יוסי* » 17 מאי 2019, 08:53

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גקי הכלב האהוב, החכם והיפה שלנו הורדם לפני יומיים. גקי סבל מסרטן הניתוחים שעבר לא הצליחו.
מצבו הלך והתדרדר, הוא התבודד בפינות הבית סירב להליכות משותפות. כל כך קוונו שיהיה איזה נס
וגקי יבריא אבל זה לא קרה. ההחלטה הייתה קשה אבל הבנו שגקי סובל ואנחנו צריכים לשחרר אותו.
עכשיו יומיים אחרי ההרדמה הכאב עצום, לחזור לבית ללא גקי ללא הליטופים הצעידה המשותפת, בלתי נתפס.
ייסורי המצפון שאולי לא עשינו הכול כדי לעזור קשים.
מצד שני גקי נח לא סובל לא כואב כמו שהבטחנו לו כאשר חלה.
גקי היה בן 15 ואנחנו שאימצנו אותו כגור מרגישים ברי מזל כי הוא הכלב הראשון שלנו.
אוהבים וכבר מתגעגעים אבא ואמא

גק'י האהוב
עברה בדיוק שנה, שנה בלעדייך ללא הנביחות המשחקים והאהבה שלך לכולנו.
שנה של געגועים, היום ביקרנו את הקבר המטופח שלך ושתקנו. ודמעה קטנה ירדה על הלחי.
נוח בשלום ושלווה לעולם לא נשכח אותך.
אבא ואמא

שליחה על ידי אושר* » 08 יולי 2020, 21:45

אתמול איבדתי את היקר מכל נמו חתול אהוב שלי לפני 13 שנה מצאתי אותך ברחוב בגיל שבועיים צורח עם עיניים מפוצצות במוגלה מהרגע הראשון שטיפלתי בך התאהבתי בך כל כך החתול הראשון שלי חתול חכם יפיוף אמיתי ועקשן,בשנה האחרונה חלה הדרדרות הקאת המון ירדת במשקל ואכלת פחות ,עד יום מותך האבחנה לא היתה חד משמעית כנראה סרטן המעי.נלחמת כמו נמר שהמחלה הכניעה אותך
אתמול נאלצתי לקחת החלטה מאוד קשה ולתת לך המתת חסד כדי לגאול אותך מייסורים בקושי עמדת על הרגליים להפסקת לאכול,נפרדתי ממך אתמול בצער רב הלב שבור לרסיסים מסרב להאמין איך ברגע אחד אתה כבר לא איתנו אוהבת אותך המון תמיד תשאר בליבי השארת חלל עצום

⁦

⁩

שליחה על ידי נטלי* » 09 יולי 2020, 08:47

אושר ליבי איתך תנחומיי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

החתולה המדהימה שלי מהרגע הראשון שראיתי אותה הבנתי שזאת החתולה שלי שאותה אני רוצה וחרף התנאים שלא היו מתאימים כי הייתי גר אצל סבתא שלי בזמנו החלטתי שאני לוקח אותך לחיות איתי ולהעניק לך את כל הטוב שבעולם , קראתי לה סטלה , הבאתי אותה חתולה ספינקסית רזה ושברירית עם אופי קסום מכיל ואוהב בשנת 2015 ושמרתי עליה מכל משמר , אוכל איכותי , אהבה בלי סוף , היינו ישנים ביחד וממש מדברים כל יום .
הייתה לנו שגרת טיפוח של מקלחות מידי שבוע , אהבה מאוד להשתזף בשמש בחלון בכל דירה שהיינו , עברה איתי מעברי דירה , קיבלה באהבה את בן הזוג שלי , שלשום 25.6.2021 הלכה לעולמה בטרם עת .
הייתה חלשה יומיים לא אכלה ולא שתתה , הגעתי לוטרינר בבית חולים לחתולים שהייתי בטוח שתקבל שם טיפול נכון אבל או שהיה לא נכון או שהיה כבר מאוחר מידי או שהיא פשוט כך רצתה .
כל כך רציתי שהיא תישאר איתי , הכאב הוא עמוק כל כך שבכל יום ושעה אני חושב עליה , זאת חתולה שהייתה עושה איתי הכל , יושבת לראות טלויזיה , אוכלים יחד , אפילו מקלחות הייתה מגיע ומתיישבת לידי .
היא סבלה מנזלת כרונית ומספר פעמים ביום טיפלתי בה לניגוב הנזלת , אדים של שמן אקליפטוס ותמיד בחורף דאגתי שיהיה לה חם עם סדין חימום או פוך ומיטות מפנקות , אין לילה שלא ישנו ביחד מחובקים , הייתה מלקקת ונותנת אהבה בלא תנאים .
קיבלה אוכל איכותי שהייתי מזמין במיוחד עבורה כי הייתה מפונקת ולא אוכלת כל דבר .
הייתי קונה עבורה בגדים וסריגים שיהיה לה חם ובאוקטובר 2020 גם הבאתי לה חבר כדי שלא תהיה לבד גור חמוד ואפור מאותו הגזע .
צורתה הייתה מיוחדת , והצבעים שלי כמו שאין לאף חתול אחר , פנים מוארכות , זנב אפור , גוף ורוד וכתם אפור נוסף על הראש , עיניים ירוקות שמשדרות שלווה , רוגע וטוב .
בחיים לא נשכה , לא שרטה ולא פגעה בשום דבר ואף אחד .
הייתה נחמדה לכולם ומקבלת את כל האורחים והחברים בהרבה הרבה אהבה .
אני מתנצל סטלה שלי שאולי לא הייתי שם בזמן ואולי זה היה נמנע .
קברתי אותך עם נתן שכל כך אהב אותך וקיבל אותך כאילו היית שלו , בפארק הירקון , מתחת לעץ מהמם וסמוך לנחל , עם הרבה ירוק הרבה שלווה ורוגע בדיוק כמו ששידרת תמיד ובדיוק כמו השקט שכל כך אהבת , באזור מדהים ביופיו ליד ספסל , שמתי שארצה לבקר אותך אני יוכל להגיע , לשבת איתך וכמו תמיד לספר לך מה עובר עלי , תמיד הרגשת אותי וידעת לחזק שהייתי עצוב .
היום אני חוגג יומולדת עם עוד חבר , זה לא יהיה אותו הדבר , השמחה תהיה עם הרבה הרבה עצב וזה עוד כמה שעות ואני לא יודע איך אני עושה את זה .
לא תהיה לעולם אהבה כזאת כלפיי שום חתול או חיה אחרת בחיי , הלוואי שהנשמה שלך תגיע אלי בדרך כלשהי ואני ישר אזהה .
אני אוהב אותך מאוד והמבט שלך חסר לי כל כך החיבוק בבוקר ובלילה .
סטלה שלי אני שבור לרסיסים יושב כותב את זה ובוכה , כל כך רציתי שתישארי איתי , ילדת פלא קטנה ואהובה שלי , כל תמונה , כל בובה בבית וכל זכרון מציף בי הכל שוב ושוב . אני אוהב אותך , הלוואי ויכלת לחזור אלי , אני מרגיש שיכלנו להיות יותר .
כל כמות האותיות בעולם לא יספיקו לתאר את כל החוויות שעברנו ביחד וכל דקה ודקה אני נזכר במשהו חדש שמציף בי את הכל .
תנוחי בשלום ושלווה ותודה על כל דקה ודקה שהיית שם בשבילי , תמכת בי וחיזקת, ותמיד תיהי בליבנו .
נתן ודניאל

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני קורא את מה שרשמו כאן ואני עם דמעות בעיניים ;(
גם אני לפניי מספר שבועות איבדתי את החתול שלי עם המון כאב ודמעות בעיניים !
החתול שהיה אצלי 6 שנים וזו תקופה ממש קצרה .
מיד שראיתי אותו ברחוב ידעתי שהוא היה החתול שלי והוא גרם לי לאושר רב ההיכרות הראשונית שלי עם החתול באה בעקבות פטירה של חבר קרוב אשר נפטר מהמחלה הארורה ואני הייתי במצב ממש דיכאוני והרגשתי שהחבר שלי שנפטר שלח לי החתול בכדי שלא אהיה עצוב וכך היה ומאוד התחברנו וכמובן מאוד אהבתי אותו ולכן הפרידה מאוד קשה לי כי ההיכרות שלנו הייתה קצרה לצערי ;(
ויתרה מכך שלפניי 5 שנים הוא נעלם לכמה ימים והייתי יוצא ומחפש אותו עם דמעות בעיניים והייתי מאוד עצוב אבל הוא חזר אחרי שלושה ימים עייף ומותש וחיבקתי אותו חזק
והוא הבין שדאגתי לו מאוד ,החתול שלי היה מאוד חמוד וחכם וגם מאוד עצמאי כי הוא היה יוצא בחוץ לבד לעשות את צרכיו אבל תמיד ידע לחזור לבית או שהוא היה מחכה לי ליד הדלת של הבניין או במקומות קבועים שאני יודע שהוא היה נמצא בהם ותמיד אני נזכר איך שהוא היה יודע לחבק עם כפות הרגליים שלו הייתי מרים אותו ואז מבקש מאמא שלי להושיט את היד ואז הוא היה מחבק את היד שלה אלו הדברים הקטנים שתמיד היו משמחים אותי אבל לצערי החתול מאוד חסר לי והוא השאיר חלל גדול בבית
גם אמא שלי מאוד עצובה כי גם היא טיפלה בו במסירות .
הכי חסר לי שהוא לא נמצא לידי תמיד הוא ישן איתי ותמיד
באותו החדר וחסרונו מורגש מאוד .
הרבה זכרונות אני יכול לעלות כאן אבל זה היה ארוך כי מאוד אהבתי אותו והוא מאוד חסר לי ביום יום אני כותב שורות אלו עם דמעות כי הפרידה ממנו הייתה ממש קשה לי
אבל קצת אספר על החתול שלי איך הוא נפטר בהתחלה הוא הפסיק לאכול והיה לו ריח לא נעים מהפה אז אמרתי לעצמי נחכה עוד יום ונראה מה היה וכמובן שלא זיהיתי בעיה אלא אמרתי לעצמי אולי הוא לא אוהב את האוכל שלו ואולי לא בא לו לאכול כמו שאנחנו בני האדם לפעמים לא אוכלים כי האוכל חוזר על עצמו אפילו כאשר הבאתי לו אוכל שהוא אוהב הוא לא רצה לגעת בו אבל לשתות הוא שתה הרבה ופה כבר הרגשתי שמשהו לא בסדר אז אמרתי לעצמי נלך היום לעבודה ושנחזור נלך לבדוק אותו וכאשר אני חוזר מהעבודה אני יוצא החוצה פתאום אני שומע יללה שכאילו קוראת לעזרה ואז החתול בא אליי והוא שוב יילל ואז הרמתי אותו והכנסתי אותו לבית וכאשר הרמתי אותו הרגשתי שהוא לא במשקל הרגיל שלו ופה התחלתי יותר להילחץ ישר התקשרתי לחברה שהיא לוכדת חתולים והסברתי לה את המצב וישר נסענו למרפאה בכדי לטפל בחתול בדרך הוא קצת בכה אבל הרגעתי אותו וכאשר הגענו ישר הוא נכנס לטיפול ואני מרוב הלחץ הייתי בחוץ .
היינו שם חצי שעה לבסוף נקבע שהוא יישאר לבדיקות נוספות וכך היה ואני הגעתי לבית ומאוד בכיתי ואמרתי לעצמי בלב אני מקווה שהוא יחזור ושלא אהיה בכאב לב כמו לפניי כמה שנים כאשר הוא נעלם ;(
אחרי חצי שעה מתקשרת אליי החברה ומסבירה לי את שיש כמה בעיות לחתול הראשונה לסת שבורה והיא שאלה אותי האם הרביצו לו ? אז אמרתי לה יכול להיות שלפניי שהוא אומץ על ידי אז קרה הדבר ואף פעם לא הבחנתי בזה כי החתול אכל רגיל כל השנים ! והבעיה השנייה גילו שיש לחתול איידס אבל אפשרי לחיות עם זה אבל אסור לו לצאת בחוץ יותר אבל הבעיה שלישית שהתגלתה שיש לו בעיה עם הכליות בנוסף לכל הבעיות גם הייתה שן שהציקה לו אז עקרו לו אותה אני בכל הזמן הזה הייתה לי תקווה שהכל יסתדר כי הוא נכנס עם בעיה קטנה ויצא עם שלל בעיות
לי כמובן הראש לא היה במקום גם בעבודה הייתי מאוד בלחץ בימים האלה ,ביום השני עדיין תפקודי הכליות לא היו טובים אבל מצאו בעיה נוספת באי מתן שתן באופן תקין ואמרו לי שצריך לנתח את החתול ואני הסכמתי כי רציתי מאוד שהוא יחיה ! ביום השלישי הייתה מעט אופטימיות זהירה למרות שהחתול הראה סימנים של שמחה ואני חשבתי שהוא חוזר לעצמו אבל אמרו לי בוא נחכה לערב לאחר הבדיקות כי אם הם לא ההיו טובות אז נצתרך להחליט מה לעשות ואני בלחץ אטומי ואז בסביבות הערב אני מקבל שיחה עם הבשורות הלא טובות שהחתול לא מצליח לעשות שתן בצורה תקינה ללא קטטר ועדיין תפקודי הכליות לא טובים ולכן ההמלצה לבצע המתת חסד עם החתול ואני כמובן פורץ בבכי ושואל אם אפשרי לעשות עוד משהו בכדי לעזור לו ולצערי לא היה אפשרי והרגשתי שזהו שאני מאבד את החתול שלי , ואז שאלו אותי מהמרפאה האם אני רוצה להפרד ממנו ולקבור אותו וזה הזכיר לי את הפטירה של החבר לפניי 6 שנים שאפילו לא נכנסתי להפרד ממנו כאשר קברו אותו ;( אז הרגשתי שגם במקרה הזה היה לי קשה לעשות זאת וזה הדבר האחרון שאזכור ממנו אז אמרתי למרפאה בקול חנוק תגידו לחתול שאהבתי אותו מאוד ותודה לכם על הטיפול המסור בו ברגעיו האחרונים .
כי אני מעדיף לזכור אותו שהוא היה בריא ולא חולה .

היה קשה לי לכתוב את כל זה והדמעות לא פוסקות ,

לכן הפרידה ממנו קשה מנשוא וכאן אסיים במשפט הזה שהיה חקוק בזכרוני לעד - אהבתי אותך מאוד חתול יקר שלי תחסר לי מאוד ;(

הייתי צריכה את הדף הזה