"אני? יולדת?" (תמר ס)
תחילת המסע
קשה להתייחס להריון וללידה האלה בלי להתייחס למה שקדם להם. הילדה הזאת לא היתה באה לעולם אילולא אחיה הגדול (קטן?) הלך לעולמו לפני שנה ו-4 חודשים.
המסע אליה התחיל לפני שלוש שנים בערך, בשלהי 2003 ותועד ב לוג מתכננים, המשיך ב תפילה לתינוק ולא הסתיים ב אובדנה של אם.
המסע אליה התחיל לפני שלוש שנים בערך, בשלהי 2003 ותועד ב לוג מתכננים, המשיך ב תפילה לתינוק ולא הסתיים ב אובדנה של אם.
הקדמה
במעגל הלידה עלתה השאלה החשובה - "מתי מתחילה הלידה?"
השאלה הזאת ליוותה אותי בכל התקופה האחרונה של ההריון, מתי היא באמת מתחילה, הלידה הזאת?
האם היא מתחילה בחדר הלידה ביום הולדתו של נתנאל, כשהרופא יידע אותי שאחרי 2 ניתוחים בפעם הבאה הולכים ישר לאלקטיבי, ואני שאלתי, מה? אחרי 2 ניתוחים עוד אפשר לנסות, לא? והתשובה שקיבלתי "אף אחד לא יכול להכריח אותך, את תמיד יכולה לחתום על 'סרוב טיפול'..."
רוב ההריון, מעבר להתעסקות בהריון עצמו, התמודדות עם השלכות האובדן ועוד התעסקתי המון עם איך איפה ומתי אני הולכת ללדת, למרות זאת, נהיינו רציניים בחיפוש בי"ח שיאפשר את הלידה הזאת רק בחודש שמיני.
בבית החולים הראשון שהיינו, למרות ההצהרות על אפשרות ללדת אחרי 2 ניתוחים, נתקלנו ביחס קר מצד הצוות וזלזול מצד מנהל חדרי הלידה. נסענו לשם לפגוש אותו במיוחד מאחר ודרוש אישור מראש ל-VBA2C וחזרנו עם הזנב מקופל בין הרגליים - כל הפחדים שעבדתי כ"כ קשה להפטר מהם במהלך ההריון (עבודה רוחנית ואישית) הרימו ראש וחזרו במלא עצמתם ואפילו הביאו איתם כמה חברים חדשים...
נכנסתי בעובי הקורה וקראתי וקראתי וקראתי כל פיסת מחקר שיכולתי לשים עליו את ידי... עדיין הפחד מקרע היה גדול מאוד וקשה להתעלם מהסיכון של 10%, זה כבר לא סיכון "שולי".
בניית האמון מחדש הצריכה עבודה רבה וקשה והתאפשרה בזכות האיש שלצידי וכמה ניסים קטנים: בדיוק כשאמרתי נואש חברה גילתה לי את האתר של זוהר כרמי ושם גיליתי את בי"ח מעייני הישועה, וכמובן את זוהר. נפגשנו איתה ומעבר למקסימות הבסיסית שלה היא עזרה לי להאמין מחדש ביכולת שלי ללדת כמו שאני רוצה. היא עזרה לנו ליצור את הקשר עם מעייני הישועה ועם מנהל מחלקת נשים ויולדות.
כמה תיקשורים (שלא אני עשיתי) ומדיטציות שחיזקו את הקשר שלי אלי ואל מה שנכון לי וגם את האמונה הבסיסית בטוב.
בכלל, לאמונה יש חלק לא קטן בסיפור הזה, בלי אמונה כל זה לא היה קורה...
אחרי פגישה עם מנהל מח' נשים ויולדות בבית החולים שלקח את הנתונים של שני הניתוחים הקודמים והעלה אותם לדיון במחלקה - קיבלנו תשובה:
הרופאים לא יכולים להמליץ על נסיון לידה במקרה הזה, יש יותר מדי גורמי סיכון. הדרך הבטוחה ביותר היא ניתוח קיסרי אלקטיבי. ד"ר חן (המנהל) שמסר לי את התשובה בטלפון, הביע השתתפות בצערי וניחם אותי על כך שהדברים לא הסתדרו... הודיתי לו ואמרתי לו שבסופו של דבר, ההחלטה היא שלי, למרות הכל ואני צריכה לחשוב על זה... הוא ניסה לשכנע אותי קצת, אבל לא יותר מדי.
היה קשה להחליט ללכת על זה למרות הכל, לא לשכוח את כל מה שלמדתי בשנה האחרונה - הכל בראש, מחשבה בוראת מציאות - הנפש חזקה מהגוף - ואפשר לשנות את הגורל.
חזרתי לעבודה: המון רייקי לרחם, דימיון מודרך ועוד כל מיני פטנטים של הקורס בניסים. ליום הלידה הגעתי בטוחה לחלוטין שהלידה תסתיים כמו שאני רוצה.
הכנה ללידה
למרות שחשבנו על זה, בסופו של דבר לא עשינו קורס הכנה ללידה. שרהלה אמרה שלא צריך...
במילא היא הבטיחה להיות אתנו שם. שמחנו וסמכנו עליה שזה מספיק.
השתדלתי להופיע לשעור היוגה השבועי כדי שלפחות פיזית תהיה איזו שהיא מוכנות מינימלית.
הליווי של שרהלה התגלה כמציל נפשות. באופן כללי העובדה שהיא הסכימה להיות שם נתנה לי המון כוח במהלך ההריון והלידה עצמה, להמון דברים...
{- סיפור הלידה של שצית מס' 3
תכננתי ללדת בסוף שבוע 38, תוכנית שלא התממשה... גם שבוע 39 בא וחלף, ואני מתחילה להתייאש לאט לאט, התאריך המשוער ללידה מתקרב ולמרות שכביכול אין סיבות להלחץ אני מתחילה לפחד מהרופאים - הריון עודף יכול להיות סיבה נוספת שתמנע ממני להגיע ללידה טבעית.
אחרי 3 תקשורים שבהם מתברר לי מעל כל צל של ספק שהגברת לא מתכוונת להזיז את עצמה לכיוון האור, מכל מיני סיבות, הבנתי שאני צריכה לעזור לה לצאת, גם לטובתה וגם לטובתי. מכיוון שאחרי 2 ניתוחים אי אפשר לתת זרוז כימי, החלטתי ללכת לדיקור סיני. מצאתי מדקר מקסים, ממש במקרה - או שבעצם אפשר להגיד שגם פה היתה יד מכוונת, והוא "נשלח" אלי.
השיטה - 3 דיקורים (במחיר של 1.5) - אם לא תתחיל לידה עד אז, נראה מה עושים...
יום שני אחה"צ - הפעם הראשונה נתנה את רושם שהצירים מסתדרים להם, בבוקר למחרת היו לי ממש צירים כואבים אחת ל-10 דקות במשך קצת פחות משעה, הייתי בטוחה שאני יולדת, אבל הם הלכו כלעומת שבאו.
יום שלישי בעשר בבוקר, אחרי שהצירים נפסקו, אני חוזרת לדיקור נוסף שכאילו מרגיע את הכל, הצירים נעלמו לגמרי, אני רגועה ובפעם הראשונה מזה כחודש, לא לחוצה מ-מתי זה יתחיל כבר? כנראה שלמרות הכל התהליך היה נכון...
ביום רביעי אחה"צ אני חוזרת לנסיון אחרון, אחרי שהחלטתי שאם הפעם לא תתחיל לידה, אני לא אנסה שוב. אחרי הדיקור הוא בודק אותי ומכריז שהלילה אני יולדת, כך אומר הדופק, כשאני יורדת מהמיטה - צירון...
בשבע בערב, כשעה אחרי הדיקור, מתחילים צירים פחות או יותר סדירים, אחת ל-15-10 דקות. לא מאוד חזקים או כואבים אבל התחושה אחרת. שנינו מרגישים שזהו זה, זה קורה, הלידה התחילה. למרות שמדובר רק בתחושה אנחנו מבקשים מסבא שיבוא לקחת את הילדה, אני מספרת לאמא שלי שיש לי תחושה שהעובדה שהיא בבית וחולה, מונע מהצירים להגיע, אז שתקח אותה בבקשה לכמה ימים של פינוק...
אני מדברת במסנג`ר עם חברה ומספרת לה על הצירים, היא מתרגשת ומודיעה לי שלא תשן הלילה... מבחינתה אני בלידה, אני עוד מתקשה להאמין.
בסביבות תשע הצירים נפסקים כמעט לגמרי ואנחנו יוצאים ל-טיול זרוז, הזדמנות אחרונה של לבד ביחד.בנתיים יש ציר כל חצי שעה בערך ואני בטוחה שהלילה זה לא יקרה, אנחנו חוזרים הביתה. אני מתקלחת ומקבלת ציר אחד ויחיד במקלחת ומגלה כמה המים עוזרים, משום מה אח"כ כשהצירים כאבו באמת, לא זכרתי להשתמש בזה...
השעה 11.5, אני הולכת לישון במחשבה שמחר בבוקר אני קמה לעוד יום של המתנה. למרות זאת אני משכנעת את החצי ללכת לישון במחשבה שאם הלילה יולדים, לפחות יספיק לישון קצת...
בחצות מתחילים צירים קצת יותר אינטנסיביים כל 10 דקות. עכשיו כבר ברור לי שהם פה בשביל להשאר, אני מנסה לתזמן אותם ומדווחת לאיש בין ניקור לנמנום. קצת לפני אחת אני מבקשת ממנו לעזור לי לסדר ערימה של כריות כדי לקבל את הצירים על 6 ואולי להצליח לנוח בינהם, עדיין משוכנעת שלפני עוד שעות רבות. הצירים הולכים ונעשים כואבים, אני משמיעה קולות ונאנחת, האיש כבר לא ישן...
מתישהו אני מבינה שאלה בדיוק אותם כאבי מחזור שהיו לי כנערה וכמה סבלתי, אני חוזרת למקום לא טוב, כמעט ובוכה, מגיע ציר נוסף ואני מתיישבת על השרותים, ככה פחות כואב, כשהוא עובר, עוברת לי מחשבה בראש "כשאין ציר, לא כואב" זה מחזיר אותי לכאן ועכשיו ואני נאחזת במחשבה הזאת בכל ציר, בנתיים זה עוזר.
מהר מאוד הצירים נהיים מאוד אינטנסיביים ואני כבר לא יכולה לדבר, בקושי נושמת, בוכה תוך כדי הציר...
ברבע לשתיים מחליטים להתקשר לשרה'לה שמזכירה למדוד ל"ד לפני שמחליטים לאן לסוע - אם לחץ הדם גבוה, נוסעים ללניאדו לניתוח, אם הוא תקין, ממשיכים בתוכנית ונוסעים למעייני הישועה ללדת. יש! ל"ד תקין, בהתחשב בנסיבות, אנחנו מחליטים לסוע ללדת, אני מעדכנת את שרהלה ומבקשת ממנה לצאת ולהגיע יחד איתנו לבית החולים.
בשלב הזה אני מקבלת את הצירים בעמידה, מתכופפת קצת קדימה ונשענת על השיש במקלחת או על השידה מזיזה את האגן אחורה וקדימה - מצליחה לסבול את הכאב. בין הצירים אני מתלבשת ואנחנו נוסעים.
יש לנו קצת פחות משעה נסיעה עד לבי"ח, האיש קצת נלחץ ולוקח גם מגבת ושמיכה, מפחד שאני אלד באוטו. אני מצליחה להתמקם במושב האחורי, נעמדת על הברכיים בצירים, נשענת על הכסא הקדמי, זזה כמה שאפשר... הלידה הזאת כואבת! ללדת בנסיעה זה באמת לא תענוג...
אחרי 20 דקות נסיעה אנחנו עוצרים בתחנת דלק (לשרותים) והאיש מודיע לי שעכשיו יש ציר כל 3 דקות... הלידה הזאת מתקדמת במהירות קצת מפחידה. אני מנסה להאט אותה ע"י תנוחת ראש ברכיים, אבל זה פשוט לא עוזר.
בשלוש אנחנו מגיעים לבית החולים מיד בכניסה לחדר הקבלה ברור לאחות שאני באמצע לידה (איך נראה ציר?) היא מזכירה לי את השששש הארוכה מכניסה אותנו לחדר לידה ושולחת את האיש לארגן את הניירת.
בחדר לידה מקבלת אותי מילדת שמבקשת ממני להחליף בגדים. בהתחלה לא הבנתי למה, ומכיוון שכל 3 דקות היה לי ציר של דקה, גם לא ממש הצלחתי לשתף פעולה, למרות הכל נכנסתי לשרותים בין הצירים והחלפתי בגדים, בדיעבד זה היה נכון...
נכנס רופא, מסתכל על המסמכים ושואל למה לא הולכים לניתוח. החצי מנסה להסביר, הם מתווכחים קצת, המשפט "טוב, אז תקרע לה הצלקת" נכנס לי לתודעה... אני מתעצבנת שמפריעים לי ולמה הוא לא הולך מפה כבר... מה שמן הסתם גורם לצירים להיות בלתי נסבלים.
הרופא התנהג בצורה די מחרידה – מהרגע שנכנס לחדר ניסה להכין אותי לניתוח, והכל מעל הראש שלי – נותן הוראות לאחיות "תכינו אותה לאפידורל" "תכניסו לה קטטר". הצורך להתווכח איתו, להסביר לו שאני לא מעוניינת בהתערבויות האלה מפריע לי לנשום, מפריע לי להתרכז, ואני רק רוצה שקט...
כבר לא אכפת לי כלום, אני צועקת עד לב השמיים ושומעת את עצמי כאילו מחוץ לגוף... לא ברור לי איך הסכמתי לעלות על המיטה בשביל שיחברו אותי למוניטור, אבל הסכמתי, צירים בשכיבה זה פשוט עינוי.
הרופא ניצל את ההזדמנות לבדוק פתיחה, בפעם היחידה בלידה הזאת, בערך 20 דקות מהרגע שהגענו - פתיחה של 7 ס"מ, השעה 3:20 לפנות בוקר.
בנקודה הזאת קרה משהו מעניין - הרופא מנסה לשכנע אותי לפקוע את המים, אני לא רוצה, סתם כי זאת נראית לי התערבות מיותרת, איפשהו במעמקי מוחי אני יודעת שהצירים יכאבו יותר, אבל הידיעה הזאת לא מתגבשת לכלל מחשבה. כואב לי כל-כך! והדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא שאני חייבת לקום כבר! כדי לקצר את הסיוט הזה של השכיבה במיטה, וגם כי הרופא הצליח להפחיד אותי קצת (אם יש דם במים, סימן שיש קרע ברחם!) אני מהנהנת להסכמה, סוגרת את הרגליים ומתקפלת... בדיוק באותו הרגע אלת המזל מתערבת ושרהלה מתקשרת לקבל הכוונה לבית החולים... האיש שואל אותה על פקיעת מים ומצליח להבין שחייבים לעצור את זה, ברגע האחרון הוא מצליח למנוע מהרופא שכבר היה עם הפוקען ביד להתקרב אלי.
ואני תוהה - למה לפקוע את המים בלידה שמתקדמת כ"כ מהר? ועוד אחרי ניתוח קיסרי - כשחשוב לשמור על צירים חלשים יחסית. מן הסתם עוד דרך (די בטוחה) להביא אותי לחדר הניתוח... במבט לאחור באותו הרגע התהפך הגורל והלידה הזאת קיבלה את הצ'אנס האמיתי שלה.
סוף סוף אני יורדת מהמיטה ויכולה לנוע בצירים, להשען קדימה ולקבל מהאיש עיסוי בגב מהאיש, שעוזר בערבון מוגבל. אני מצליחה לנשום בין הצירים אבל מתחילה להרגיש שזה כבר קשה מידי, בפעם השניה בלידה חולפת במוחי המחשבה "די, אני לא יכולה יותר" הפעם הראשונה היתה באוטו.
אין לי מושג כמה זמן זה עוד נמשך (לא הרבה). בשלב מסויים ניסיתי לשבת על הכדור כדי לנוח בין הצירים ואז הגיע ציר כואב במיוחד שגרם לי לעמוד על רגליי. יצאתי מהגוף מרוב כאב ושמעתי את עצמי צורחת משהו שאי אפשר לתאר בכלל, הקול שיצא ממני היה עמוק וגבוהה בו זמנית, ידעתי שאני בשלב המעבר.
הציר הבא כבר היה ציר לחץ, לא שמישהו בדק פתיחה או סיפר לי מה קורה איתי. פשוט שמעתי את עצמי צועקת "אני לא יכולה לא ללחוץ".
בערך בשלב הזה שרהלה הגיעה לבית החולים והאיש הלך לנסות לאפשר לה להכנס - כמובן שאת האישור שהבאנו איתנו לליווי שלה של הלידה הצליחו לאבד בקבלה - סוף טוב הכל טוב, האישור נמצא אחרי עיכוב של 10 דקות היא בדרך אלי.
בנתיים היגיעה מיילדת נוספת לחדר ונזפה בי (!!!) שככה אי אפשר לטפל ואם אני רוצה לקבל טיפול אני חייבת לעלות למיטה. אני מצליחה לשדר בסימנים שחייבים להנמיך את המיטה הכי נמוך שאפשר כי אני כבר עם הראש בין הרגליים ולהרים רגל במצב הזה זה פשוט בלתי אפשרי - המיטה מורדת ואני נעמדת עליה על 6.
הלחץ נהיה בלתי נסבל, אני מרגישה שאני מתפקעת אבל לא מצליחה להבין מה קורה עם הגוף שלי.
אף אחד מצוות בית החולים
פתאום שרהלה נכנסת, קופצת עלי, מלטפת לי את הראש מדברת אלי ומנחמת אותי ומספרת לי שהראש בחוץ! איזו הפתעה! בכלל לא הרגשתי שהיא היתה בדרך החוצה. אני מצפה להקלה מסויימת (כי ככה הבטיחו - אחרי שהראש יוצא כמעט ולא כואב), אבל עכשיו אני מרגישה גם את השריפה המפורסמת, ועדיין הלחץ והמתח של הרקמות כואב נורא, זה מבלבל אותי ומתסכל ואני תוהה מתי הסיוט הזה יגמר כבר, אני רוצה לנוח... שרהלה מזכירה לי לנשום, אני מנסה, לא לגמרי מצליחה.
שני צירים נוספים, אני מנסה לא ללחוץ. הכתפיים והגוף בחוץ. בעצם אין לי מושג מה קרה שם, הגוף שלי עשה את העבודה בעצמו...
השעה 3:40 - היא נולדה. ילדתי אותה לגמרי לבדי. אני מנסה להסתובב ולהסתכל עליה, רוצה לקחת אותה אלי. היא קצת סגלגלה ולא בוכה, אני מבולבלת ולא מבינה כלום, אם שרהלה לא היתה אומרת לי שילדתי והכל בסדר, לא הייתי יודעת...
הכל קרה כ"כ מהר ובכל זאת הצוות נלחץ - הם רוצים לקחת אותה לאזור של הטיפולים ולתת לה חמצן, בשביל זה צריך לנתק את חבל הטבור. לפני שחגי מצליח למנוע מהם לעשות את זה, הוא כבר מנותק. כל-כך מרגיז! למה לא לתת לה להמשיך ולקבל חמצן מהשיליה, היא עדיין מחוברת אלי, ואני עדיין נושמת! וכל הזמן הזה היחידה שמדברת אלי ומספרת לי שהכל בסדר, ילדתי תינוקת בריאה, והיא בסדר, זאת שרהלה שבאה ללוות אותי והיא בכלל לא שייכת לצוות חדר הלידה...
מרחיקים אותה ממני. כל החודשים הארוכים האלה שחיכיתי וציפיתי לרגע האחד והמיוחד הזה, והופ! הוא נגזל ממני!
אחרי דקות שנמשכו נצח וויכוח עם רופאת הילדים שהוזעקה למקום אני מצליחה לקבל אותה אלי, עטופה למשעי.
אחרי ויכוח נוסף ואיזכור של האובדן (ע"י שרהלה) הרופאה מבינה שהיא לא תצליח להפריד ביננו, ומאז פחות או יותר היא מחוברת או לאמא או לאבא.
תודה ענקית למלווה היקרה! את מדהימה. למרות שהגעת קצת ברגע האחרון הידע שקיבלתי ממך, האמון שלך בי וההדרכה שלך היו איתי כל הזמן, כך שלמרות חסרונך היית איתי כל הלידה.
וכמובן תודה לאיש (והאגדה) – בלעדיך לא היה לי אומץ, תודה על היותך.
במילא היא הבטיחה להיות אתנו שם. שמחנו וסמכנו עליה שזה מספיק.
השתדלתי להופיע לשעור היוגה השבועי כדי שלפחות פיזית תהיה איזו שהיא מוכנות מינימלית.
הליווי של שרהלה התגלה כמציל נפשות. באופן כללי העובדה שהיא הסכימה להיות שם נתנה לי המון כוח במהלך ההריון והלידה עצמה, להמון דברים...
{- סיפור הלידה של שצית מס' 3
תכננתי ללדת בסוף שבוע 38, תוכנית שלא התממשה... גם שבוע 39 בא וחלף, ואני מתחילה להתייאש לאט לאט, התאריך המשוער ללידה מתקרב ולמרות שכביכול אין סיבות להלחץ אני מתחילה לפחד מהרופאים - הריון עודף יכול להיות סיבה נוספת שתמנע ממני להגיע ללידה טבעית.
אחרי 3 תקשורים שבהם מתברר לי מעל כל צל של ספק שהגברת לא מתכוונת להזיז את עצמה לכיוון האור, מכל מיני סיבות, הבנתי שאני צריכה לעזור לה לצאת, גם לטובתה וגם לטובתי. מכיוון שאחרי 2 ניתוחים אי אפשר לתת זרוז כימי, החלטתי ללכת לדיקור סיני. מצאתי מדקר מקסים, ממש במקרה - או שבעצם אפשר להגיד שגם פה היתה יד מכוונת, והוא "נשלח" אלי.
השיטה - 3 דיקורים (במחיר של 1.5) - אם לא תתחיל לידה עד אז, נראה מה עושים...
יום שני אחה"צ - הפעם הראשונה נתנה את רושם שהצירים מסתדרים להם, בבוקר למחרת היו לי ממש צירים כואבים אחת ל-10 דקות במשך קצת פחות משעה, הייתי בטוחה שאני יולדת, אבל הם הלכו כלעומת שבאו.
יום שלישי בעשר בבוקר, אחרי שהצירים נפסקו, אני חוזרת לדיקור נוסף שכאילו מרגיע את הכל, הצירים נעלמו לגמרי, אני רגועה ובפעם הראשונה מזה כחודש, לא לחוצה מ-מתי זה יתחיל כבר? כנראה שלמרות הכל התהליך היה נכון...
ביום רביעי אחה"צ אני חוזרת לנסיון אחרון, אחרי שהחלטתי שאם הפעם לא תתחיל לידה, אני לא אנסה שוב. אחרי הדיקור הוא בודק אותי ומכריז שהלילה אני יולדת, כך אומר הדופק, כשאני יורדת מהמיטה - צירון...
בשבע בערב, כשעה אחרי הדיקור, מתחילים צירים פחות או יותר סדירים, אחת ל-15-10 דקות. לא מאוד חזקים או כואבים אבל התחושה אחרת. שנינו מרגישים שזהו זה, זה קורה, הלידה התחילה. למרות שמדובר רק בתחושה אנחנו מבקשים מסבא שיבוא לקחת את הילדה, אני מספרת לאמא שלי שיש לי תחושה שהעובדה שהיא בבית וחולה, מונע מהצירים להגיע, אז שתקח אותה בבקשה לכמה ימים של פינוק...
אני מדברת במסנג`ר עם חברה ומספרת לה על הצירים, היא מתרגשת ומודיעה לי שלא תשן הלילה... מבחינתה אני בלידה, אני עוד מתקשה להאמין.
בסביבות תשע הצירים נפסקים כמעט לגמרי ואנחנו יוצאים ל-טיול זרוז, הזדמנות אחרונה של לבד ביחד.בנתיים יש ציר כל חצי שעה בערך ואני בטוחה שהלילה זה לא יקרה, אנחנו חוזרים הביתה. אני מתקלחת ומקבלת ציר אחד ויחיד במקלחת ומגלה כמה המים עוזרים, משום מה אח"כ כשהצירים כאבו באמת, לא זכרתי להשתמש בזה...
השעה 11.5, אני הולכת לישון במחשבה שמחר בבוקר אני קמה לעוד יום של המתנה. למרות זאת אני משכנעת את החצי ללכת לישון במחשבה שאם הלילה יולדים, לפחות יספיק לישון קצת...
בחצות מתחילים צירים קצת יותר אינטנסיביים כל 10 דקות. עכשיו כבר ברור לי שהם פה בשביל להשאר, אני מנסה לתזמן אותם ומדווחת לאיש בין ניקור לנמנום. קצת לפני אחת אני מבקשת ממנו לעזור לי לסדר ערימה של כריות כדי לקבל את הצירים על 6 ואולי להצליח לנוח בינהם, עדיין משוכנעת שלפני עוד שעות רבות. הצירים הולכים ונעשים כואבים, אני משמיעה קולות ונאנחת, האיש כבר לא ישן...
מתישהו אני מבינה שאלה בדיוק אותם כאבי מחזור שהיו לי כנערה וכמה סבלתי, אני חוזרת למקום לא טוב, כמעט ובוכה, מגיע ציר נוסף ואני מתיישבת על השרותים, ככה פחות כואב, כשהוא עובר, עוברת לי מחשבה בראש "כשאין ציר, לא כואב" זה מחזיר אותי לכאן ועכשיו ואני נאחזת במחשבה הזאת בכל ציר, בנתיים זה עוזר.
מהר מאוד הצירים נהיים מאוד אינטנסיביים ואני כבר לא יכולה לדבר, בקושי נושמת, בוכה תוך כדי הציר...
ברבע לשתיים מחליטים להתקשר לשרה'לה שמזכירה למדוד ל"ד לפני שמחליטים לאן לסוע - אם לחץ הדם גבוה, נוסעים ללניאדו לניתוח, אם הוא תקין, ממשיכים בתוכנית ונוסעים למעייני הישועה ללדת. יש! ל"ד תקין, בהתחשב בנסיבות, אנחנו מחליטים לסוע ללדת, אני מעדכנת את שרהלה ומבקשת ממנה לצאת ולהגיע יחד איתנו לבית החולים.
בשלב הזה אני מקבלת את הצירים בעמידה, מתכופפת קצת קדימה ונשענת על השיש במקלחת או על השידה מזיזה את האגן אחורה וקדימה - מצליחה לסבול את הכאב. בין הצירים אני מתלבשת ואנחנו נוסעים.
יש לנו קצת פחות משעה נסיעה עד לבי"ח, האיש קצת נלחץ ולוקח גם מגבת ושמיכה, מפחד שאני אלד באוטו. אני מצליחה להתמקם במושב האחורי, נעמדת על הברכיים בצירים, נשענת על הכסא הקדמי, זזה כמה שאפשר... הלידה הזאת כואבת! ללדת בנסיעה זה באמת לא תענוג...
אחרי 20 דקות נסיעה אנחנו עוצרים בתחנת דלק (לשרותים) והאיש מודיע לי שעכשיו יש ציר כל 3 דקות... הלידה הזאת מתקדמת במהירות קצת מפחידה. אני מנסה להאט אותה ע"י תנוחת ראש ברכיים, אבל זה פשוט לא עוזר.
בשלוש אנחנו מגיעים לבית החולים מיד בכניסה לחדר הקבלה ברור לאחות שאני באמצע לידה (איך נראה ציר?) היא מזכירה לי את השששש הארוכה מכניסה אותנו לחדר לידה ושולחת את האיש לארגן את הניירת.
בחדר לידה מקבלת אותי מילדת שמבקשת ממני להחליף בגדים. בהתחלה לא הבנתי למה, ומכיוון שכל 3 דקות היה לי ציר של דקה, גם לא ממש הצלחתי לשתף פעולה, למרות הכל נכנסתי לשרותים בין הצירים והחלפתי בגדים, בדיעבד זה היה נכון...
נכנס רופא, מסתכל על המסמכים ושואל למה לא הולכים לניתוח. החצי מנסה להסביר, הם מתווכחים קצת, המשפט "טוב, אז תקרע לה הצלקת" נכנס לי לתודעה... אני מתעצבנת שמפריעים לי ולמה הוא לא הולך מפה כבר... מה שמן הסתם גורם לצירים להיות בלתי נסבלים.
הרופא התנהג בצורה די מחרידה – מהרגע שנכנס לחדר ניסה להכין אותי לניתוח, והכל מעל הראש שלי – נותן הוראות לאחיות "תכינו אותה לאפידורל" "תכניסו לה קטטר". הצורך להתווכח איתו, להסביר לו שאני לא מעוניינת בהתערבויות האלה מפריע לי לנשום, מפריע לי להתרכז, ואני רק רוצה שקט...
כבר לא אכפת לי כלום, אני צועקת עד לב השמיים ושומעת את עצמי כאילו מחוץ לגוף... לא ברור לי איך הסכמתי לעלות על המיטה בשביל שיחברו אותי למוניטור, אבל הסכמתי, צירים בשכיבה זה פשוט עינוי.
הרופא ניצל את ההזדמנות לבדוק פתיחה, בפעם היחידה בלידה הזאת, בערך 20 דקות מהרגע שהגענו - פתיחה של 7 ס"מ, השעה 3:20 לפנות בוקר.
בנקודה הזאת קרה משהו מעניין - הרופא מנסה לשכנע אותי לפקוע את המים, אני לא רוצה, סתם כי זאת נראית לי התערבות מיותרת, איפשהו במעמקי מוחי אני יודעת שהצירים יכאבו יותר, אבל הידיעה הזאת לא מתגבשת לכלל מחשבה. כואב לי כל-כך! והדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא שאני חייבת לקום כבר! כדי לקצר את הסיוט הזה של השכיבה במיטה, וגם כי הרופא הצליח להפחיד אותי קצת (אם יש דם במים, סימן שיש קרע ברחם!) אני מהנהנת להסכמה, סוגרת את הרגליים ומתקפלת... בדיוק באותו הרגע אלת המזל מתערבת ושרהלה מתקשרת לקבל הכוונה לבית החולים... האיש שואל אותה על פקיעת מים ומצליח להבין שחייבים לעצור את זה, ברגע האחרון הוא מצליח למנוע מהרופא שכבר היה עם הפוקען ביד להתקרב אלי.
ואני תוהה - למה לפקוע את המים בלידה שמתקדמת כ"כ מהר? ועוד אחרי ניתוח קיסרי - כשחשוב לשמור על צירים חלשים יחסית. מן הסתם עוד דרך (די בטוחה) להביא אותי לחדר הניתוח... במבט לאחור באותו הרגע התהפך הגורל והלידה הזאת קיבלה את הצ'אנס האמיתי שלה.
סוף סוף אני יורדת מהמיטה ויכולה לנוע בצירים, להשען קדימה ולקבל מהאיש עיסוי בגב מהאיש, שעוזר בערבון מוגבל. אני מצליחה לנשום בין הצירים אבל מתחילה להרגיש שזה כבר קשה מידי, בפעם השניה בלידה חולפת במוחי המחשבה "די, אני לא יכולה יותר" הפעם הראשונה היתה באוטו.
אין לי מושג כמה זמן זה עוד נמשך (לא הרבה). בשלב מסויים ניסיתי לשבת על הכדור כדי לנוח בין הצירים ואז הגיע ציר כואב במיוחד שגרם לי לעמוד על רגליי. יצאתי מהגוף מרוב כאב ושמעתי את עצמי צורחת משהו שאי אפשר לתאר בכלל, הקול שיצא ממני היה עמוק וגבוהה בו זמנית, ידעתי שאני בשלב המעבר.
הציר הבא כבר היה ציר לחץ, לא שמישהו בדק פתיחה או סיפר לי מה קורה איתי. פשוט שמעתי את עצמי צועקת "אני לא יכולה לא ללחוץ".
בערך בשלב הזה שרהלה הגיעה לבית החולים והאיש הלך לנסות לאפשר לה להכנס - כמובן שאת האישור שהבאנו איתנו לליווי שלה של הלידה הצליחו לאבד בקבלה - סוף טוב הכל טוב, האישור נמצא אחרי עיכוב של 10 דקות היא בדרך אלי.
בנתיים היגיעה מיילדת נוספת לחדר ונזפה בי (!!!) שככה אי אפשר לטפל ואם אני רוצה לקבל טיפול אני חייבת לעלות למיטה. אני מצליחה לשדר בסימנים שחייבים להנמיך את המיטה הכי נמוך שאפשר כי אני כבר עם הראש בין הרגליים ולהרים רגל במצב הזה זה פשוט בלתי אפשרי - המיטה מורדת ואני נעמדת עליה על 6.
הלחץ נהיה בלתי נסבל, אני מרגישה שאני מתפקעת אבל לא מצליחה להבין מה קורה עם הגוף שלי.
אף אחד מצוות בית החולים
פתאום שרהלה נכנסת, קופצת עלי, מלטפת לי את הראש מדברת אלי ומנחמת אותי ומספרת לי שהראש בחוץ! איזו הפתעה! בכלל לא הרגשתי שהיא היתה בדרך החוצה. אני מצפה להקלה מסויימת (כי ככה הבטיחו - אחרי שהראש יוצא כמעט ולא כואב), אבל עכשיו אני מרגישה גם את השריפה המפורסמת, ועדיין הלחץ והמתח של הרקמות כואב נורא, זה מבלבל אותי ומתסכל ואני תוהה מתי הסיוט הזה יגמר כבר, אני רוצה לנוח... שרהלה מזכירה לי לנשום, אני מנסה, לא לגמרי מצליחה.
שני צירים נוספים, אני מנסה לא ללחוץ. הכתפיים והגוף בחוץ. בעצם אין לי מושג מה קרה שם, הגוף שלי עשה את העבודה בעצמו...
השעה 3:40 - היא נולדה. ילדתי אותה לגמרי לבדי. אני מנסה להסתובב ולהסתכל עליה, רוצה לקחת אותה אלי. היא קצת סגלגלה ולא בוכה, אני מבולבלת ולא מבינה כלום, אם שרהלה לא היתה אומרת לי שילדתי והכל בסדר, לא הייתי יודעת...
הכל קרה כ"כ מהר ובכל זאת הצוות נלחץ - הם רוצים לקחת אותה לאזור של הטיפולים ולתת לה חמצן, בשביל זה צריך לנתק את חבל הטבור. לפני שחגי מצליח למנוע מהם לעשות את זה, הוא כבר מנותק. כל-כך מרגיז! למה לא לתת לה להמשיך ולקבל חמצן מהשיליה, היא עדיין מחוברת אלי, ואני עדיין נושמת! וכל הזמן הזה היחידה שמדברת אלי ומספרת לי שהכל בסדר, ילדתי תינוקת בריאה, והיא בסדר, זאת שרהלה שבאה ללוות אותי והיא בכלל לא שייכת לצוות חדר הלידה...
מרחיקים אותה ממני. כל החודשים הארוכים האלה שחיכיתי וציפיתי לרגע האחד והמיוחד הזה, והופ! הוא נגזל ממני!
אחרי דקות שנמשכו נצח וויכוח עם רופאת הילדים שהוזעקה למקום אני מצליחה לקבל אותה אלי, עטופה למשעי.
אחרי ויכוח נוסף ואיזכור של האובדן (ע"י שרהלה) הרופאה מבינה שהיא לא תצליח להפריד ביננו, ומאז פחות או יותר היא מחוברת או לאמא או לאבא.
תודה ענקית למלווה היקרה! את מדהימה. למרות שהגעת קצת ברגע האחרון הידע שקיבלתי ממך, האמון שלך בי וההדרכה שלך היו איתי כל הזמן, כך שלמרות חסרונך היית איתי כל הלידה.
וכמובן תודה לאיש (והאגדה) – בלעדיך לא היה לי אומץ, תודה על היותך.
מסקנות וסיכום
כרגע אין... בטח יהיו בהמשך
<איך סידרתי לכם פרוטקציה? הא?>
{תמר ס (28.06.2006 19:09):
מתה ממך.
מרגיעון: כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי.
{תבשיל קדרה (28.06.2006 21:13):
איך הכותרת הצליחה להפתיע אותי למרות שהיא לא חדשה לי. }
<איך סידרתי לכם פרוטקציה? הא?>
{תמר ס (28.06.2006 19:09):
מתה ממך.
מרגיעון: כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי.
{תבשיל קדרה (28.06.2006 21:13):
איך הכותרת הצליחה להפתיע אותי למרות שהיא לא חדשה לי. }
כל-כך מתסכל!!! אבל היי, גם ככה כל היתר כל-כך לא ייאמן...
וימים ארוכים של בריאות ואושר.
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}