בלוג החיים בבית

אנונימי

_{דף מומלץ}
דף בלוג

כבר הרבה זמן זה נכתב לי בראש, תמיד עם התהייה למה אני רוצה לכתוב את זה כאן לעיני כל,
הרי אפשר גם סתם לעצמי ואפילו בנייר ועט...
אבל הדברים הולכים בינתיים לאיבוד, ואני רוצה לזכור אותם.
היום שאלה אותי בתי הגדולה איפה המציאו את החינוך הביתי.
אמרתי שלא המציאו אותו. שהוא היה קיים תמיד כמו להתעורר בבוקר ולראות את האנשים בבית.
מה שהמציאו זה את בית הספר, וזה לא קרה כל כך מזמן. רוב הזמן, היה חינוך ביתי אבל לא קראו לו כך. אנשים פשוט חיו בבית שלהם ועשו הכל בבית. לפעמים כשהורים רצו שהילד שלהם ידע עוד דברים חוץ ממה שהם ידעו ללמד, הם הביאו מורה פרטי הביתה. אם המשפחה היתה עשירה היתה מביאה כמה מורים הביתה, למשל למוסיקה למתמטיקה ולציור. אם המשפחה היתה ענייה הילד היה לומד רק מה שההורים ידעו, ולפעמים היה לומד בעצמו מספרים. לפעמים הוא בכלל לא היה יודע לקרוא ולכתוב והיה לומד מאבא שלו אומנות כלשהי וידע רק אותה אבל ידע אותה טוב מאד.
ואז המציאו את בית הספר, ובמקום שההורים ילמדו,או שלכל ילד יבוא מורה, הקימו בנין שאליו היו באים כל הילדים ושם היה מורה אחד שמלמד את כולם ביחד.
ככה זה המשיך והפך לדבר היחיד שאנשים מכירים, וכולם כבר שכחו שפעם היה חינוך ביתי.
הילדה אמרה שהיא חושבת שיש אנשים שלא שכחו, אלא שהם בכלל לא ידעו אפילו שזה היה.
ובגלל זה הם חושבים שחינוך ביתי זה לא טוב.
נכון, והם פוחדים, שאם ילד לא ילך לגן או לבית ספר הוא לא ידע להתנהג , הוא לא ידע לשוחח וללמוד ולשחק ולהתווכח ולהיות מנומס, הוא לא ידע לספור ולא ידע לכתוב ולא ידע את כל הדברים החשובים שבעולם.
היא כבר מתפוצצת מצחוק, מנסה לקטוע אותי "אבל זה לא נכון!!!"
נכון. זה לא נכון. אבל הם לא יודעים את זה.
אבל אמא, יש אמהות שיש להן רק תינוקות קטנים אז זה לא נקרא שהן עושות חינוך ביתי כי בעצם אלה רק תינוקות, אבל זה טוב שהן באות לקבוצה כאילו בשביל עצמן ואז התינוק גדל ורואה שיש דבר כזה חינוך ביתי ואז כשהוא כבר גדול הוא מבין מה זה.
אבל אמא, את כן רצית לשים אותי בפעוטון כשהייתי בת שנתיים וחצי.
נכון, כי חששתי. חששתי שהם צודקים, שלא יהיו לך חברים, שלא תדעי לספור, שלא תדעי את כל הדברים ושתהיי בודדה.
והיא אומרת לי בפרצוף הכי רציני וחושב בעולם:
אבל אמא את עשית טוב שחששת לי. כי דאגת לי. (וכשהיא אומרת לי היא מצביעה על עצמה במחוות יד עמוקה שמבהירה היטב את הבנתה את מקומה בחיי, באופן כמעט אובייקטיבי)
ואז ראית שטעית ולקחת אותי משם והכל היה בסדר.
נכון.

עברנו לבית חדש.
התובנות עם המעבר עושות לי קרוסלה סלואו מושיין בתוך ענן.
החלומות, הבזקי המחשבה, לראות את הילדות, לראות את הכלבים, ההבנה שזה היה צעד נכון ומשמח כל כך, מביא אותי לחרדות הכי מגוחכות בעולם.
אני חולמת שאחת מחיות הבית שלנו היא אריה ענק. שרירי, עם פרווה זיפית כזאת במקומות מסויימים, קטיפתית באחרים.
אריה ! משוחרר ! בבית על השטיח והקטנה מתרפקת עליו. אל אלוהים, חייבים להחזיר אותו, זו חיית טרף, חיית בר, היא לא צפוייה , זה מסוכן לילדות, איזה חוסר אחריות , מה עשיתי, מה לעזאזל חשבתי לעצמי שהכנסתי אותו הביתה.
ויחד עם החלום הזה, פחדים, בפעם הראשונה, איזה בדיחה, מביקור של עובדת סוציאלית שתראה איך אנחנו באמת .
ככה אנחנו באמת. עם חצר ענקית ופראית, עם ילדות בגרביים ביום רטוב מכוסות בוץ וצוחקות. עם סיגריות וכיור מלא כלים.
עם בית צפוף, טיח מתקלף מהמשקופים, ריח תנור נפט וריח בישול וכלב על הספה.
הבית הקטן ריכז אותנו והעמיד לנו את עצמינו מולינו ממש. זה אנחנו. כמה מביך. כמה נעים. כמה יפהפה.
והילדה הגדולה שלי אמרה לי " אמא אני מרגישה שהבית הזה , אפילו שהיינו בו רק יום אחד, כאילו היינו בו כבר הרבה זמן."

זה יהיה לצאת בזול, להבין את האריה בצורה המתבקשת. למרות שגם הוא זיפי במקומות כאלה וקטיפתי באחרים. למרות שגם הוא לא צפוי. למרות שבהחלט, מה לעזאזל חשבתי לי כשהכנסתי אותו הביתה.
אבל יהיה מרתק להבין את האריה כ- ההעזה שלנו.
ועוד לא הספקתי להבהל מזה שהאריה מבין את התנועה המסוייגת שלי על השטיח, ויא אללה כמה שהגוף שלו היה מוחשי, כאילו באמת הייתי כל כך קרובה לאריה פעם, כבר נכנסת לי העובדת הסוציאלית ואני מנסה, מה? להתנצל על שיש לי אריה בסלון, להסתיר אותו, להגיד לו הנה אוכל?

גם כאן, קוראת נלהבת ו...וואוו, את יודעת לכתוב!

תודה על המילים שלך, ועל השיתוף. ריגשת אותי מאוד.

כמה חמים ונעים,וואו הריחות, הדיגדוגים האלה... הטיח הזה שמתקלף אלה דמעות התרגשות.
מצאתי משפחה

הדודות באות בשבת בבוקר, התרגשות היסטרית מתנות צהלה ובכי וצרחות בערבוביה.
מתכננות לקחת את הילדות לבית הדודה. קר בחוץ, בואי להסתרק וקחי מעיל. לא רוצה מעיל. היא לובשת רק חולצה דקה. קר בחוץ. לא רוצצצצהההה!! ובורחת ברחבי הבית וטורקת דלתות. אמא מתעצבנת כי היא כבר מתה שסוף סוף יקחו את הילדות ויהיה לה ולאבא רגע לבד אחרי שבועות רבים רבים רבים. היא לוקחת אותה בכוח מנסה להלביש לה את המעיל והילדה מתפתלת, בהתחלה צוחקת בפראות בשביל הדודות ואחר כך מתחילה לצרוח בזעם "את לא תכריחי אותי!! אני לא רוצה מעיל!! תעזבי אותי!" אמא ממש מתרגזת ולוקחת אותה בידיים בכוח, מטילה אותה, בכוח, בחדר אחר ואומרת משהו כמו עד שלא תביני שאת חייבת לעשות מה שאומרים לך את נשארת פה" .היא צורחת ופותחת את הדלת "תסגרי מיד ושלא תעיזי לטרוק את הדלת כי הזכוכית הזו דקה." ככה זה נמשך עד שהבכי (כעבור רבע דקה) קורע לי את הלב וכשהיא יוצאת לקראתי בינתיים הקטנה גם מתחילה פתאם "לא רוצה מעיל!"
ענין המעיל נשכח לשניה, מדברים, עוד קצת דודות ומתנות, ואז שוב "נו אז נצא?"
"בואי ללבוש מעיל" היא מסרבת ולאבא נשרף פיוז והוא לוקח אותה ומלביש אותה בכוח, וגם צועק עליה "את חייבת להבין שיש דברים שאת מחליטה ויש דברים שאנחנו מחליטים" . היא צורחת, בוכה, מובסת לגמרי הולכת עם המעיל והדמעות והדודות ומשתרר שקט בבית. שקט מבורך ורק הדי המילים המטומטמות נשארים לבאס אותנו.
את חייבת לעשות מה שאומרים לך
תישארי בחדר עד שתביני
מה זה? מי זה אומר את הדברים האלה?
אז אנחנו יושבים לאכול ביחד ארוחת בוקר נעימה ושקטה ומדברים על זה, ומדברים ומבינים שאנחנו בזמן האחרון נכנסים הרבה לעימותים עם הילדות. של מי תהיה המילה האחרונה. הפחד העלוב הזה שקיבלנו במתנה ישירות מההורים שלנו, שלא תהיה לנו סמכות. שלא תהיה לנו מילה בבית.
דמיינו מצב בו פתאם הוא היה מרפה ממנה ואומר "אוקיי. אני מבין שאת לא רוצה. בסדר." ונותן לה ללכת ככה ולקפוא. נותן לדודה את המעיל ביד. זו אפשרות שברגע הראשון היא מבהילה. מה? ולתת לה לנצח בויכוח? ולהיראות חלשים בעיניה? אז מה התוקף של כל מה שאמרנו והתעקשנו עליו עד עכשיו?
אבל אם לוקחים אויר שניה, אפשר לזכור שקודם כל:.
לא הרווחנו כלום מלהכריח אותה ללכת מובסת וארוזה במעיל, תוך הבנה שאנחנו יותר חזקים ממנה ונשתמש בכוח הזה ללא היסוס אם נצטרך. רק הפסדנו, שלושתינו.
לא נאבד כלום אם באמצע ויכוח נוותר. זה כאילו נראה הדבר הכי לא נכון לעשות, לוותר באמצע. אבל מה כן? להמשיך את הויכוח? יותר טוב? לנצח בו, פחות טעות?
לוותר מראש על עימות זה הכי טוב. אבל זו לא הבעיה. הבעיה כשהעימות כבר בשיא. לסגת? מצחיק שאנחנו חושבים על זה במושגים מלחמתיים. לסגת. לנצח. וגם במונחים של כבוד. וגאווה.
ומעל לכל מנצח פחד . פשוט פחד. שהן לא תכבדנה אותנו ואת מקומינו בבית ובחייהם.
כאילו שאי אפשר היה להגיד:
את רוצה מעיל?
לא
בטוח? נורא קר בחוץ
לא רוצה
טוב, אולי תקחי בתיק או תתני לדודה שתחזיק לך שתוכלי להתחרט.
מה הביג דיל? מה לילדה אין עור? אין לה שכל?
אבל כאמור המעיל והקור הפסיקו להיות הבעיה ברגע שהויכוח התחיל.
היה שם בפשטות: אמא ואבא אמרו, ודיר באלאק לא לקבל את זה, ילדה סוררת.

היה עוד קודם אירוע יותר מעצבן מהמעיל ופחות קל לפתרון. הן אוכלות דייסה ומבקשות לשים סוכר לבד מהכלי.
לשים סוכר, עוד כפית ועוד כפית והן אוכלות רק מלמעלה בלי לערבב.
אנחנו נלחצים וקופצים כעבור שתי דקות של איפוק הורי טוב "די כבר! מספיק עם הסוכר!" ולוקחים להן את הכלי. צרחות, תחנונים, הסברים, ויכוחים ובסוף הן מקבלות כלי קטן עם כמה כפיות סוכר בתוכו ובלי הכלי הגדול. הן לא מרוצות, משתמשות בכל הסוכר מהכלי הקטן ולא ממש אוכלות את הדייסה. אנחנו מרגישים כמו שני טמבלים וגם הן מרגישות די רע.
אז מה? לקחת את פתרון המעיל גם לכאן? קחו את הסוכר ושלום על ישראל ותנו לנו לשבת בשקט?
הביטוי הנאחס סמכות הורית התגלגל בהיסוס רב לתוך השיחה שלנו בבוקר, מודע לגמרי לבוז שאנחנו רוחשים לו ובכל זאת הבעת ניצחון קטנה על פניו. אה...מחפשים אותי?
והגענו יחד למסקנה שכל תרגילי הסמכות ההורית הזאת זה כולה פחד. לעזוב, להניח, לסמוך עליהן.
אבל לא בטוחה שהיינו עומדים במראה הקילו סוכר כולו בתוך הקערות שלהן.

קל לנו לייצר לתוך החיים איתן כעס איום כוחנות אשמה
לא קל לנו לייצר לתוכם כבוד, אמון, פאסיביות. לא מדברת על היום יום, על רגעים שלווים. אז כמובן קל לזכור כבוד ואמון. אבל ברגעי המשבר...שזה גם כן בעצם קורה ביום יום, על מי אני עובדת.

וגם, אנחנו כאילו צריכים להיות מעורבים בכל פיפס. קשובים יתר על המידה לכל אוושה מהכיוון שלהן, כל ויכוח ומכות בינהן, כל מצוקה. והאזניים לא עומדות בזה. וזה תיזוז אינסופי ואז מתרגזים.
הילדות האלה בעצם חיות בתוך הקשבת יתר וחוסר סבלנות שמשמשים בערבובייה.
לעתים נדירות מדי אנחנו שומעים מריבה והחלפת מהלומות מהחדר השני, ולא באים במרוצה. וראה זה פלא, העניינים ממשיכים ומסתדרים.
הן מזמנות לנו תרגילים, שתי המכשפות האלה, שזה לא להאמין.
לא סתם נכתב לי לא להאמין. רק אמון נדרש פה. לעזוב אותן בשקט ולתת אמון.
גם במחיר קילו סוכר על השולחן והרצפה. או שלא. לא יודעת.

שני אירועים על רקע דתי שרציתי לזכור:
הזמנתי חברות ובישלתי מרק עוף. סתם מרק עוף רגיל . חברה אחת שומרת כשרות. היא רק ילדה ומניקה ויותר מכל רציתי להאכיל אותה כבר במרק עוף הזה, אם לא להניק אותה ממש.
אז חיממתי את המרק ולקחתי את המצקת שהיתה ליד הגז בצלוחית ותוך ההורדה שלה אל המרק, כשהיא היתה עוד באויר כבר צעקתי כי היה ברור שמה שהתחיל לקרות ימשיך ואין עוד יד שתעצור לי את היד למרות שכבר הבנתי , והכנסתי את המצקת של הדייסה עם החלב לתוך המרק עוף.
אוי. אוי. אי אפשר לתאר. חירבתי את המרק. זהו. היא לא יכולה לאכול.
רגע, אבל היא לא יודעת. רגע. מה פתאם. מה זה המחשבות האלה. אבל בכל זאת היא לא יודעת, גם במסעדה זה יכול לקרות. נו, חלאס כבר, את חייבת להגיד לה. מה השאלה בכלל. אוי. כואב לי הלב. טוב אני אגיד לה. ולקחתי אויר ואמרתי לה והיא אמרה בשלוות מניקות, בזוהר נשים שאך ילדו, בטוב לב יהודי שיבורך הוא והשם יתברך וכל הגויים, היא אמרה: "זה בסדר. זה בטל בשישים."

האירוע השני, כמעט שכחתי, הוא פחות מעניין אבל איכשהוא רציתי לזכור גם אותו.
הזמינו אותנו לארוחת חג המולד, רשמית, של נוצרים אמיתיים עם העץ והכל.
כולם הוזמנו לשלוש בצהריים אבל אנחנו יכולנו להגיע רק בשבע בערב. לא נורא, אמרו לנו, נשמור לכם אוכל.
הגענו. כשיצאנו מהאוטו בהר סחוף הרוחות הזה נדהמנו מכמה קר. חשבנו שאצלינו הכי קר. גילגלנו את הילדות בכל מה שהיה באוטו ורצנו אל הבית. והנה, הפתעה. הבית נעול, אין איש. באמת גם האוטו לא היה בחוץ. מה זה? מהחלון אנחנו עומדים קפואים ורואים את האשוח מנצנץ בצבעוניות חגיגית עם הכדורים האלה המוזהבים האדומים שתלויים עליו בדיוק כמו בסיפורים שלא שמענו כשהיינו ילדים.
שתי שניות בדיוק לקח לנו לפרוץ את התריס כי אפילו סנטה קלאוס במדי שוטר לא היה עוצר יהודים קפואים שכמונו מלהכנס להיכל המשוקץ ההוא.
הסתכלנו סביבינו. הכל מקושט בצבעי חג לא לנו ומתחת לעץ מונחות מתנות, דווקא חלקן כן לנו, עובדה שכבר היתה ידועה לילדות שחטפו חורפה כשהבינו שמשהו כאן לא בסדר.
אולי כולם אכלו כבר וירדו לפאב להשתכר כמיטב מסורת הגויים? אולי אף אחד לא בא והמארחים המיואשים ירדו לפאב להשתכר כמיטב מסורת מי שלא באים לו למסיבות? או גרוע מזה. לך תדע מה קרה. ואז היבחנו בטרקי המפורסם (חשבתי שאוכלים אותו בחג ההודיה) עומד מופשר ולחלוטין בלתי ממולא או אפוי, ממתין, כמו תינוק פעור רגליים והפוך שמישהו החליט לעשות לו אמבטיה בכיור מטבח.
סתם פאדיחה, באמת סיפור לא מעניין במיוחד. באנו ביום הלא נכון. בעשרים ורביעי ולא בעשרים וחמישי שהוא הקריסמאס עצמו.
הם באו וקיבלו את זה בסלחנות חמימה, והילדות שכבר היו בדיכאון מתקדם קיבלו גרביים עם ממתקים.
שמעתי מלא מעט נוצרים שחג המולד מביא כל מיני דברים אבל בעיקר תחושת החמצה ודכדוך. אפילו שיעור ההתאבדויות הוא גבוה ביום הזה.
באנו למחרת עוד פעם.

הוי אחותי יקירתי אהובתי את יודעת כמה שאני אוהבת אותך???
מזל שאין אצלנו קריסמס גרנדיוזי כזה בכל שנה שינציח את המשפט: "כגודל הציפיות..."
וחוץ מזה רציתי להגיד שאת כל כך חכמה וחזקה אפילו שלפעמים מרגישה חלשה וטיפשה...

רק עכשיו גיליתי את הדף הזה!
את כותבת מדהים!

עוד!

מצטרפת לקריאה של חגית. יש לי עוד מה לי לכתוב אבל מדברים אתי עכשו אל תוך האוזן אז בפעם אחרת.

תודה לכן, כמה נעים שאתן קוראות.
הנה למה אני חיה עם אדם טוב לב, או איך הגעתי סופית למסקנה הזאת:
כאמור עברנו לבית חדש. יצאתי למרפסת עם האור הראשון, עדיין כמעט חושך לגמרי. אני עם תה ביד, טיפה קריר אבל לא נורא, ואני מתענגת על על המראה המדהים של החצר עם העצים, הצבעים, הריח...
פתאם אני מבחינה בחיה קטנה, עומדת ואז רצה ואז שוב עומדת על חוט טלפון או חוט של משהו אחר שמתוח מגגון המרפסת אל אי שם בין העצים. אני לא מעיזה לזוז, כמעט מפסיקה לנשום, באושר נדיר של הרגע בו נגלית לעיניך חיית בר שלא היית אמור לראות, קטנה, חמודה, חומה. אני מודה לאלוהים על כל שניית נצח נוספת שאני זוכה ללטוש בה עיניים בלי שהיא תבחין בי.
ואז פתאם ההכרה המבעיתה, שאני מסתכלת מקרוב וממושכות, בחולדה.
אז בארוחת בוקר אני מחליטה לא לספר לו. למה להגעיל את הבנאדם באמצע האוכל.
אני סוחבת את הסוד המבחיל כל היום עד הערב, ובערב חושבת שיש משהו לא הוגן בלספר למישהו שישן על מזרון על הרצפה סיפורים על חולדות. כעבור יומיים, אני שמה לב שהוא, בניגוד אלי, ממשיך לא להקפיד לסגור את הדלתות במשך היום וגם לא את דלתות הרשת, ומשאיר אותן בכיף פתוחות כמו שנהגנו כל הזמן, אז אין ברירה, חייבים לספר לו.
ואני מספרת לו ככה, מנסה בעדינות אבל יוצא בגועל.
והוא, החמוד שלי, אומר לי "זה לא חולדות. זה עכברי עצים. ברור שיש פה עכברי עצים"
כמובן. עכברי עצים. כמה תום וטבע וניחוח עלווה ירוקה יש בשילוב המילים הזה.

(-: (-: וד"ש לאדם. (-:

איזה יופי לי שנכנסתי פתאום אחרי הרבה זמן שאני רואה את הדף הזה...
את כותבת נהדר!

בשני המיקרים, של המעיל ושל הסוכר, הפתרונות שלך נשמעו לי מצויינים (לתת את המעיל לסבתא למקרה שהילדה תתחרט, ולתת להן לשחק עם הסוכר).

בקשר למשחק עם הסוכר, במקרים כאלו אני חושבת כמה בערך עולה הבזבוז ומחליטה אם אני מסכימה (ומסכימה, כי כמה זה לעומת השלושה חוגי העשרה בשבוע שאני לא שולחת אליהם...). וסוכר הוא מה שסבתא שלי קוראת לו "ליכלוך נקי" - אחרי שזה מתפזר פשוט מטאטאים (זה בניגוד לדייסה שנשפכת, מרק, ושאר ליכלוכים מלכלכים, שגם הם, אגב, כולל פיפי וקקי - "לא פסולת גרעינית").

אני בטוחה שאני לא מחדשת לך, רק טיפה מאשרת שאפשר להשתחרר מפרשנות נוקשה של המושג "סמכות הורית", ושאפשר להחליף אותה בפרשנות יותר מתאימה ונעימה...

ובקשר לכל השאר... נעים ללמוד ממך @}

אני רוצה להוסיף לא רק איזה יופי וכמה את כותבת נפלא, אלא התרגשות עמוקה מהאומץ והכנות במיוחד בחשיפת הטעויות וההתלבטויות וחוסר המושלמות. @}

ממש תענוג לקרוא. כאילו אני שם איתך ברגעים הללו. את כל כך חכמה, ועם כל הטעויות כיף לבנות שלך ולבן זוגך שיש לך רגישות כזאת ותובנות כאלה.

היום הסתכלתי על חדר העבודה שלנו. המחשב הישן שהכנסנו לחדר עבור הילדות תקוע כבר כמה שבועות כמו אדיוט באמצע השולחן, באמצע החדר. אי אפשר לשים צמוד לקיר כי אז לא יהיה ניתן לפתוח את החלון. והוא עומד שם. עדיין לא מחובר. הולכים מסביבו, שמים לידו סל כביסה עמוס בגדים לקיפול, וכל פעם אני מסתכלת וחושבת בצער: "אם רק אפשר היה לדחוף את זה עד הקיר הכל היה כאן מסתדר. חבל שיש שם חלון. קצה המסך גבוה רק במעט מקו החלון, ולא נוכל לפתוח אותו.
לא נוכל לפתוח את החלון. נכון? אז ברור שלא נשים שם את המחשב.
למה, כאילו, יעני מה, מי לעזאזל פתח את החלון הזה בחודשיים האחרונים, הרי קור אימים.
דחפתי את כל העסק אל החלון. הוא נשאר סגור כמו קודם והכל עלא כיפאק. החדר מסודר, נוח לגשת אל המחשב, וגם קיפלתי את הכביסה.
מזעזע ומרגש אותי לחשוב כמה הרבה רגעים בחיים שלנו תקועים ככה.
אני מקדישה את ההארה הקטנה הזו למרב ולמה שאורנה אמרה לה , על הנעת האצבע וכל העולם.

אני מרגישה צורך להסביר, אולי לעצמי אם אשכח, אולי לכל המבקרים החמודים של הדף הזה:
יכול להיות שהייתי מוותרת על המחשב בחדר עכשיו , כי אולי, עוד אלף אלפי רגעי עכשיו, כשיגיע מאי שם, פעם, אולי, הקיץ, ויהיה בו יום אחד חם באמת לבלי נשוא, אני ארצה לפתוח את החלון ולא אוכל.
אה? הגיוני לא? כי ככה חושבים על העתיד וככה זה להיות אנשים אחראיים. ובוגרים.
ת'אמת, בא לי לתת לעצמי בוקס בראש כי אני יודעת שיש הרבה דברים שהם פחות תקועים בבירור באמצע החדר כמו שולחן, שפחות קל לראות אותם אבל כבדים לא פחות, שאנחנו לא מזיזים אלא מקבלים את ההגיון שבהיתקעות שלהם שם ועוד מייחסים לעצמינו כבוד ויקר אחריות ומוסר על התקיעות הזאת.

את כל כך צודקת. ומה שמטריד קצת, כמו שכתבת, הוא
מזעזע ומרגש אותי לחשוב כמה הרבה רגעים בחיים שלנו תקועים ככה., כי

אני יודעת שיש הרבה דברים שהם פחות תקועים בבירור באמצע החדר כמו שולחן, שפחות קל לראות אותם אבל כבדים לא פחות, שאנחנו לא מזיזים אלא מקבלים את ההגיון שבהיתקעות שלהם שם ועוד מייחסים לעצמינו כבוד ויקר אחריות ומוסר על התקיעות הזאת.. בדיוק. בהחלט מטריד. ומצד שני, אני רוצה להאמין שכשמגיע זמנם של דברים להשתחרר, הם הופכים בולטים ואי אפשר להתחמק מהם גם אם נרצה, בדיוק כמו השולחן הזה. וברגע הנכון נעשית הפעולה הפשוטה של לדחוף אותם למקומם.
ועוד תקיעות שחשוב (לי) להשתחרר ממנה היא התקיעות של לרצות להזיז דברים תקועים עכשיו, עכשיו עכשיו עכשיו, ללא יכולת לנשום ולהמתין לזמן הנכון. כי הרגע הזה שבו הזזת את השולחן היה שיאו של תהליך סמוי. זה כנראה לא יכול היה לקרות קודם. אז (אני אומרת לעצמי)- אין מה לדאוג, או להילחץ, או לרצות כבר עכשיו להיות במקום שנהיה בו אחר כך. ולקבל את עצמנו בינתיים, ככה, עם הדברים שעדיין תקועים. ולעשות כמיטב יכולתנו כדי לשחרר. בקטנות, חלקיק אחד בכל פעם. עד שפתאום יהיה שם מרחב חדש.

כיף לקרוא. תמשיכי לכתוב @}

טעם בטטה.
כשהיינו קטנים אני לא זוכרת שבישלו בטטות בבית. הפעמים היחידות שאמא היתה קונה בטטה היו כדי לשים בצנצנת עם מים ולראות את הצמח היפה גדל וגדל וגדל עד שהיה מתחיל ריח לא טוב והיא היתה זורקת אותו. (אני מניחה שלא היתה מגיעה להחליף את המים לעתים קרובות כי הוא תמיד היה מונח נורא גבוה על הלמעלה של הארון מטבח, וזה גם נהיה לסבך בלתי אפשרי של שורשים.)
אבל אנחנו מבשלים כל כך הרבה בטטות, שתמיד מוזר לי שזה לא היה במטבח של אמא שלי כמאכל. אולי זה לא היה בתודעה הישראלית, בישול בטטות? אולי לא היו מהן הרבה בשוק?
ואיכשהוא, בכל זאת זכור לי הטעם שלהן. והוא היה הרבה יותר כבד ומתוק ואדמתי.
אולי זן אחר.
אלה של עכשיו קלילות ורעננות. הן מושלמות.
בניגוד להן, שהיו מושלמות עם הד. מושלמות פלוס.

כשאומרים בטטה... מרגישים בית.

אהבתי את מדריך הטיולים השני.(המדריך של מיכל מ מ איפה הגבול ) הוא נתן לי טפיחה על השכם עכשיו, כששיחזרתי בראש מה קרה קודם בשירותים. היא ישבה ושאלה אותי. רגע איך זה התחיל? היא שאלה איך נוצרת ביצה בגוף של התרנגולת, הרי היא לא אוכלת קליפות של ביצים וכל זה. עניתי איזה משהו חצי מעורפל על כך שהיא אוכלת דברים אחרים שיש בהם את החומרים שמהם נוצרת ביצה, גם לנו יוצאים מהגוף דברים שלא אכלנו, אמרתי בחושבי על המחזור הנשי כמקביל לביצים הלא מופרות.
מה, קקי למשל? היא שאלה בצחוק נגעל. אז קצת נכנסתי להשוואה על המחזור, עם תיאור של הבלון הקטנטן שהוא הרחם, דופן הרחם שמתכוננת להיות בהריון ואז אם היא לא...והיא: היא לא רק אם לא מתחבקים.
יאללה שקט, הורסת לי את חוט המחשבה שגם ככה לא תיפקד מי יודע מה. מה מתחבקים לא מתחבקים עכשיו ומי בכלל אמר לך את זה.
כן, נכון...רק אם לא מתחבקים ומתקרבים ועושים תינוק חדש...ואז הדופן הזו שהיא כמו מן גומי רך ששעשוי מדם, לא ממשיכה להתעבות ופשוט יוצאת מהגוף, ואז יש מחזור וסת. והרי גם את זה לא אכלנו...
איחס, אמא!
אבל איך התרנגולת יודעת אם יש או אין אפרוח ואם לדגור או לא?
היא פשוט יודעת. יש דברים שתרנגולות פשוט יודעות. אני אומרת בבטחון כי כל ההססנות שלי במהלך השיחה כבר מתחילה להמאס עלי.
בעצם אולי הן דוגרות גם על הביצים הלא מופרות. אולי הן לא יודעות.
אז למה אמרת שהן כן יודעות?
לא יודעת. אין לי מושג איך זה בתוך ראש של תרנגולת.
ואז היא עוצמת עיניים ואומרת "איזה מגדל יפה! וגבוה! ומלא צבעים!"
ופוקחת ואומרת בהנאה את מסקנת השיחה :
"אף אחד לא רואה לתוך הראש של מישהו אחר!"

וואו!

דף מקסים מקסים. תודה!!

שליחה על ידי שיחות* » 20 מרץ 2004, 09:36

יש קטעי שיחות שנקלטים לי באוזן בדרך מהמחשב למטבח, ואני חושבת על הדף הזה ולא מגיעה ואז המשפט תלוי לי על הגב ימים ושבועות עד שאפשר לפרוק אותו כאן:
אבא ותינוקת בשירותים:
"אבא, עכשיו אני ננגב לך טוסיק"
"עוד ארוכה הדרך, יפה שלי"

היום סוף סוף הבנתי משהו.
כבר שנתיים שאני חיה בטווח שמיעה של שכנים. קודם לא היו לי שכנים קרובים, חשבתי. אחר כך נזכרתי שקודם לא היו לי שתי ילדות. הבכורה לא היתה בוכה הרבה. בטח לא צורחת, בטח לא נתקפת התקפי צרחות מילוליות של דקה על אחותה.
וכל הזמן הזה, שנתיים, בבית הקודם ובבית הזה, לא נעים לי מהשכנים.
הם שומעים כל כך הרבה בכי, צעקות, נפילות, מריבות, התייפחויות. הבית שלנו מרעיש ברעש של ילדים לא מרוצים את כל הסביבה השקטה. הילדים של השכנים משמאל, אני בכלל לא שומעת אותם. לשכנה מימין אין ילדים קטנים.
ואצלנו...אני שומעת את הביקורת של השכנים על דרך חיינו שואגת מהשקט שעולה מחצרותיהם.
אני שומעת אותם חושבים "למה בוכים אצלם כל כך הרבה?"
לפעמים אני חושבת במרירות " בטח...אצלכם הם בוכים בגן, במעון, רחוק מהאוזן העדינה שלכם...הא?"
ופתאם חשבתי, לא, הם גם לא בוכים שם.
הילדות שלי בוכות, זועמות, מחטיפות, עושות לי בושות בלי חשבון.
פה זה החיים בבית. תודה לאל.

מאז שאני מסתובבת בעולם נדמה לי שלכולם יש משהו שלי אין. היכולת להעמיד שומר בשער. סלקטור? בדיוק המילה שחיפשתי.
ככל שאני מתבגרת, כך יותר נמאס עלי הקול הזה של הנשים החזקות, המודעות, הא-ס-ר-ט-י-ב-י--ו-ת שאומרות "אצלי לא היית רואה דבר כזה. הייתי מפסיקה את זה על המקום."
אני לא יודעת להפסיק את זה על המקום. מכילה רכה חמימה וסלחנית ויאללה תכנסו בעם רב ותעשו מה שאתם רוצים
כי אני נ-ח-מ-ד-ה.
השבוע באו כמה חברות, וחברה אחת הגיעה עם ילדים חולים במחלה קשה ומדבקת.
זו היתה חוויה מוזרה. כאילו שלחתי יד לשפכטל, גירדתי את עצמי מנמוך מאד ולמעלה , הכרחתי את עצמי לא לחשוב עוד שניה ניערתי ושמעתי את קולי יוצא רם ועליז משהו "מה, באת להדביק את כולנו? השתגעת לגמרי??!" ומבקש ממנה בנימוס לעזוב.
וכך, לא לגמרי בדיעה צלולה, בניתי כהרף עין שומר בשער.
אני מאוהבת בשומר. הוא חזק וחכם וכל מה שהייתי צריכה זה לבקש ממנו לבוא. כבר חודשים, חודשים רבים שאני מרגישה שביתי פרוץ, פתוח לכל מה שרוצה להכנס, ולא מבינה את הרמז, רק כשמתגלות חולדות במחסן מתחילה להבין משהו.
(חברתי החמודה לא מטומטמת. אין בלבי עליה כמעט בכלל. אני פשוט מבינה איך חשבה שזה בסדר. היא פגשה את כל החברות קודם לכן וכולן הבהירו לה שאין להן שום בעיה עם המחלה. אותי כבר נראה היה לה מיותר לשאול כי אני ידועה בפתיחות המדהימה שלי.)
פתח טוב צריך שער טוב. ושוער עירני.
דחיתי עוד ועוד את הטלפון אליה. הטלפון הכל כך מתבקש, איך הילדים, איך עובר עלייך הסיוט הזה, דאגה כנה.
ידעתי איך השיחה יכולה בקלות להפוך מדרישת שלום כנה למלמול התנצלות מביך "לא יודעת מה עבר עלי, זה כל כך לא טבעי להתגונן ממחלות על ידי בריחה מהן, אני מצטערת כל כך שדחיתי אותך דווקא בשעה שהיית כל כך זקוקה לתמיכה..."
לא רציתי את השיחה הזאת. לא ידעתי אם אני מסוגלת לא לגלוש אליה. לא התקשרתי. היא התאכזבה ממני מאד. יצאתי חברה חרא.

אז אני משערת שגם את המילה לא את מתקשה להעלות על בדל שפתיך, מזדהה איתך לחלוטין, אני מרגישה שאני צריכה להתאמן על זה, כי גם אני קצת נ-ח-מ-ד-ה.

עונג גדול לקרא את הדף שלך, הרבה

לך.

אני מדמיינת לי את חברתך (ה-נ-ח-מ-ד-ה, אגב) יושבת בבית וחושבת לה "לא יודעת מה עבר עלי, אני מצטערת כל כך שהבאתי אליך את החיידקים שלי בלי לשאול" וחוששת שהתאכזבת ממנה מאוד והיא יצאה חברה חרא.

יהיה טוב!

כל כך מבינה אותך, בתור נחמדה ותיקה שכמותי. הלוואי שנעמיק ביכולת להשתמש בשוער הזה, רק נשכלל אותה כך שתבוא בלי רגשי האשמה שמתלווים אליה...

"ברצות עם זאבים" (הנ-ח-מ-ד-ה הותיקה שבי מנסה להתנצל שאני חוזרת אליו שוב, אבל אני לא מסכימה

), בפרק "חיפוש אחר העובדות: שובה של האינטואיציה ככוח מאיץ" זה בדיוק הנושא.

הנה ציטוט מתוכו (ההדגשות הן שלי):

"(...) כדי לראות דבר-מה כמות שהוא דרושה אינטואיציה (...) יתכן שאנו מנסות להיות נחמדות, כשעלינו להיות יודעות. אפשר שלימדו אותנו להתעלם מתובנות חריפות על מנת להסתדר. אבל בנסיבות מדכאות, הגמול על נחמדות הוא התעללות נוספת. אף שאישה עשויה לחוש שאם היא תהיה היא עצמה היא עלולה להתכחש לאחרים, דווקא המתח הנפשי הזה הוא הדרוש ליצור בה נשמה ולחולל שינוי".

דף מענג!
סיפורים קטנים ומקסימים.
אני ממש מרגישה כאילו אני קוראת חתיכות קטנות של פאזל ענק שמתחברות אחת לשניה ויוצרות תמונה.
מסוקרנת מאוד לקרוא עוד ועוד חתיכות קטנות.

גם אני קראתי אותו שוב מהתחלה והתענגתי מחדש. תודה.

הבכורה במעיין היום: אמא, ככל שגדלים נהיים יותר טפשים בלהתבייש וכל זה.

אמא, אם באמת היה אלוהים והוא עדיין היה חי, ואני הייתי אומרת בלב אני לא אוהבת את אלוהים אני לא אוהבת את אלוהים הוא היה כועס עלי?
אם באמת היה אלוהים והוא עדיין היה חי, אז הוא היה רק אוהב. גם עם המחשבות הרעות עליו ומחשבות רעות בכלל.
אבל איך את יודעת?
אני לא יודעת.
אז למה את אומרת לי את זה?
כי זה מה שאני מרגישה.
את מבינה את זה בהרגשה אבל לא בטוחה בזה כי אז היית יודעת את זה? (הילדה הזאת לפעמים אני מחווירה לידה בכל השכבות.)
כן. כל מי שחושב דברים על אלוהים זה בהרגשה שלו. זה לא משהו שיודעים אותו או בטוחים בו. זה רק משהו שמרגישים, ואם מרגישים את זה לא צריך להסביר אם זה נכון או לא נכון, וגם אף אחד לא יכול להגיד לך אם זה נכון או לא נכון.

(יומיים אחר כך):
אבא, אני גם אוהבת את אלוהים ואני גם לא מאמינה שהוא קיים.

אין תהיות. הכל ברור. זה גם לא קיים וגם אוהבים את זה. ילדה טהורה וזכה כמו מים חיים, שתמשיכי להתפשט במי מעין עוד הרבה הרבה, ותמשיכי לאהוב את אלוהים ככה, באהבתך העירומה והזכה. אהובתי.

וואו. אני תוהה אם "מר אל, כאן אנה" ידבר אליה.

הכנות, והפשטות, זה מה שכובש אותי. תודה!

תודה גם לך! איזה כיף שהדף מתאוורר לפעמים.

היא מדהימה!
אני חייבת לדעת "מה היא תהיה כשתגדל"!

נשיקות.

שליחה על ידי שיחות* » 01 מאי 2004, 17:22

הילדה, בעשר בבוקר יום שבת, מול מסך המחשב ממתינה למשחק שלא עולה. מנסים שוב, מחכים, אולי זה לאט, אולי עוד פעם, אוי זה נתקע, אולי נעשה ריסט. טוב לא מצליח נכבה לגמרי. רגע לוקח זמן להידלק אז חכי. ככה איזה שעה. אנחנו עושים כל מיני דברים בבית והיא יושבת בהמתנה ומתח ודריכות מול מסך ריק, עם הפנים המתוקות האלה מלאות ציפיה.
הרגשתי איך הכעס הולך וגואה בי ובסוף התחלתי לצרוח על כל מי שהיה בטווח שמיעה אני לא מוכנה שיהיו פה מכשירים שלא מבינים אותם!! אנחנו מעיפים את הדבר הזה מהבית! לא מעניין אותי! היא לא תשב ותסתכל ככה על המסך! עשר בבוקר!!
זה כמובן העלה נחרות בוז וקולות מחאה מכל הסובבים, אבל דרשתי בתוקף שהיא תצא החוצה ולא מעניין אותי. אין משחק מחשב, אני לא יודעת להפעיל את זה וזהו זה. החוצה.
וכעבור כמה זמן, ראיתי אותה יושבת מול גזע העץ. זה לא שהיא התכוונה לעשות איזה וויפאסאנה מטהרת בשיחה עם העץ, אבל היא ישבה בחוץ בישיבה מזרחית קרוב לעץ, עם הפנים אליו, אולי מקללת אותי ואולי נעלבת או ברחמים עצמיים, אבל היא נשארה שם ממש הרבה זמן, אולי חצי שעה אולי יותר, ושרה שירים.
וכשהיא נכנסה לא היה זכר למתח והאכזבה.

למה את לא כותבת עוד????????????????..

עוד עוד עוד! בבקשה. כל כך נעים לקרוא אותך.

כדאי לך את החרוז לב כי לב זה אהבה.
אבל אני בכלל לא חושב שאהבה זה בלב.
בטח שזה בלב.
לא נכון זה במוח.
אמא נכון אהבה זה בלב?
לא יודעת, נדמה לי שזה כל פעם במקום אחר בגוף.
לא נכון זה במוח.
לא נכון. אה, אתה מתכוון כי חושבים על זה?
כן.
אה.

יוד יוד, ליזה ליזה, תודה תודה

יופי שאת כותבת!
ויופי מה שכתבת!

עוד עוד עוד! בבקשה. כל כך נעים לקרוא אותך
איפה את????
רק עכשיו קראתי את הסיפור על הילדה עם העץ , איזה יופי!

החלון נסדק.
אני לא אקח אותו לתיקון. שהוא ייקח אותו לתיקון. שהוא ייזום את זה. יחשוב בבוקר וואללה, צריך לקחת את החלון לתיקון. ויודיע לי בצעקה מבחוץ: אני קופץ רגע לזגג לתקן את החלון.
אבל הוא לא. ואני לא מבקשת ממנו לקחת. רק מסתכלת על החלון כבר שבועות רבים וכועסת. כל ריב, כל ויכוח, כל מהומה בינינו והחלון מאחור ברקע ואני חושבת מילא זה אבל אפילו את החלון לא לקחת. בסוף גם צועקת את זה והוא צוחק מה הסיפור ניסע מחר נשים את החלון לתיקון.
מחר שוכחים אז בויכוח הבא החלון שוב מוצא את דרכו לסיכום הריב לפני ההתכווצות בחדר אחר והשתיקה. והוא: אבל הרי אמרתי לך שזה לא סיפור, נקפוץ לזגג, על זה את כועסת??
בסוף מחליטים על סדרה של מטלות דחויות באיזור התעשייה, מפקידים את הקטנה אצל הדודה ומתכוננים לנסיעה. הוא מוריד את החלון ושם באוטו ואני מתארגנת עוד שנייה בבית. עוד שנייה, והוא מלחיץ ואני מתרגזת: פתאם זה כל כך דחוף? ובשנייה שיוצאים מסתבר שהקטנה בוכה וכבר רוצה לאמא, ובטלפון אני שומעת אותו אומר טוב עוד לא יצאנו אז תביאי אותה. אני מתפוצצת, מה תביאי אותה? איך היא תתן לנו לזוז בחום הזה באיזור תעשייה? לא יכולת להגיד לה שתפתה אותה עם משהו? והוא: לקח לך שלושת רבעי שעה מאז שהיא יצאה!! אם לא היינו פה כבר היא היתה מסתדרת אבל עד שאת זזה!!
אני כמובן לא זוכרת באותו רגע את ההנחייה המפורשת שנתתי מזמן, שאם היא בוכה להחזיר אותה מיד ולא לנסות לשחד אותה בכלום ונכנסת בכעס לאוטו. עליו, על אחותו, על כל המשפחה שלו. יודעים לשמור על הילדה רק כשהכל נחמד אבל כשבאמת צריך אז נעליים.
נוסעים ולקטנה חם מאחור, היא רוצה ציצי, היא צורחת, היא נרדמת. לא הבאנו מנשא. יופי. איך נזוז איתה עכשיו.

לאן את נוסעת? זה כאן ימינה.
מה כאן ימינה? עכשיו אתה אומר לי? אני לא יכולה לעבור נתיב עכשיו! חשבתי שזה איזור התעשייה השני.
נו את עוד יכולה לעבור!
אל תגיד לי מה אני יכולה כשאני נוהגת!!
נוסעים לאיזור תעשייה הרחוק. אני נשארת באוטו בחום, הקטנה מזיעה ישנה בחום, הוא יורד עם החלון בחום. אני יוצאת לשמש מדליקה סיגריה וחוטפת סחרחורת ובחילה. כוס אמק. דמיינתי שיטוט שלנו לבד, בכיף, לבד. הנה אני מענה תינוקת בחום של האוטו במקום המסריח הזה והנה הוא חוזר כי אין פה זגג אבל נתנו לו המלצה על מישהו באיזה שכונה לא רחוק מפה. נוסעים בשתיקה. הוא נותן לי כיוונים ואני לא עונה יעני לא שמעתי ונוסעת לאן שאמר. בא לי לעצור את האוטו ולרדת אבל כשאת אמא את לא יכולה לעצור ולרדת.
מגיעים למקום שאמור להיות בו עזורי זגג. כלום. רק בלוקים. שואלים מישהו, עוד מישהו, אף אחד לא יודע. שכונה מתה וריקה של בלוקים אפורים באמצע הצהרים. אין שם צל של משהו שנראה כמו חנות.
בסוף עושים יו טרן ושואלים עוד מישהו, הוא מצביע על גרם מדרגות קטן ממש ליד המדרכה ואומר כאן כניסה שלישית קומה ראשונה.
אני באיזה צעד מחאה כדי להוכיח אותו כשאחזור עם החלון בידיים מודיעה בכעס שאני ארד. הקטנה מתעוררת והוא אומר שעדיף שהוא, אבל זה רק מרגיז אותי עוד יותר ואני לוקחת את החלון ומשאירה אותו עם הקטנה שבוכה ורוצה ציצי.
ושם, בדרך לכניסה שלישית קומה ראשונה, עזובה, ריח תבשילים מתערבב עם ריח ביוב. קירות מלוכלכים, אשפה מפוזרת, קדרות בכל מקום שהעין נופלת עליו. דלת בקומה ראשונה ועליה שלט צבעוני , זר ומוזר ומתעלם מכל הסובב אותו, מודיע בשמחה כאן גרה משפחת עזורי.
אשה מלאה וחייכנית פותחת את הדלת. ריח חזק של אקונומיקה.
לפני שאני מספיקה לברר אם טעיתי היא מבחינה בחלון, מצביעה על המרפסת ומורה קחי את זה לשמה ומדשדשת חזרה למטבח. אני חוצה את הסלון המבריק, ספות בורדו כבדות, ווילונות קטיפה בורדו עם שוליים מוזהבים וגדילים כבדים מוזהבים משתלשלים עד הרצפה. רצפה מבהיקה ושלושה ילדים מבויישים מציצים מהמטבח. המרפסת מתגלה כיציאה עם מדרגות אל המדשאה האחורית של הבלוק, חדר העבודה של האבא. חלקי עץ וזכוכית ומתכת מוטלים על הדשא, מראה גדולה עומדת נשענת על מחסן קטן מפח. אני מניחה את החלון והיא מציצה אלי מהסלון ומחייכת כאילו הכל בסדר.
אני חוצה שוב באלכסון את הסלון לכיוון הדלת ושואלת באי נוחות מתי זה יהיה מוכן כאילו שהיא חייבת לי משהו.
אני בעיקר אשתו, היא מחייכת ברוחב לב, אין לי מושג.
ו...יש לך מושג כמה זה צריך לעלות?
תשאירי טלפון והוא כבר יתקשר אלייך.
לא נעים לי לשאול אם הוא יתקשר לפני שיתקן או אחרי ואם זה יהיה שלושים שקל או מאתיים.
היא כנראה קולטת והחיוך יורד לה והיא מתעניינת: זה לא שאת צריכה הצעת מחיר או משהו?
לא, לא, שיתקשר כשיהיה מוכן, אני נכנסת בלית ברירה לדמות העשירה פתאם.

בחזרה לאוטו, הם יושבים על המדרכה רגועים, והוא מצביע על פח האשפה הענק שחנינו מאחוריו. תראי, הוא אומר, לא זוכר מתי ראיתי פעם אחרונה דבר כזה.
על פח האשפה תלוייה שקית עם פרוסות לחם.
אנחנו נזכרים בשקית הענקית עם בגדים וצעצועים ישנים שנסחבת בבגאג' עוד מסוף החורף, שלא ידענו למי לתת.
הנחנו אותה על המדרכה, קיפלנו את הבגדים יפה שיראו את הסוודרים.
איכשהוא יצא שמשלא לשמה בא לשמה.
אנחנו חוזרים הביתה במין תחושת הקלה והתרוממות רוח. אפילו האוטו נדמה קצת יותר קריר.
הוא מספר לי שעכשיו חודש אלול ושבאלול נהוג לתת. כחלק מההתנקות לפני השנה החדשה.

תודה. @}

(בשביל מה סיגריה, בשביל מה?)

תודה.@}

מקסים, נפלא@}
תודה.

יו איך אני אוהבת את הבלוג הזה. אשכרה החיים בבית (וקצת בחוץ).

מצטרפת לתודות בלב נרגש.
איזה סיפור מקסים, וכתוב כל כך יפה.
מאחלת לכם שהסדק בחלון (כמה סמלי...לא יודעת איך סמלי, אבל חלון זה תמיד נשמע מאוד סמלי, לא?), שתוקן באלול יפתח שנה חדשה וטובה בתשרי- שנה של פתיחות בלב, של תשובות חדשות זה לזו.

שיחות, תכתבי עוד! גם את הדף הזה גיליתי היום לראשונה. מקסים! הסיפור עם חג המולד פשוט נפלא.

שנה טובה יקירתי.
מתגעגעת קשות.

הסיפור מקסים ואת כותבת נהדר

ובכל זאת יש לי כמה השגות.
---(אורח, תודה שקראת, קראתי את השגותיך ואני מודה לך)----

אירוע משפחתי, הקטנה מסתובבת עירומה בבית המשפחה המארחת.
דודה א': ככה היא גם בבית?
כן.
גם הגדולה?
כן. לפעמים.
אבל עד איזה גיל?! (בכעס.)
כשבאים חברים הגדולה מתלבשת.
אבל עד איזה גיל את מרשה להם ככה??!
דודה ב' נכנסת לשיחה: לא נראית לי כל השיטה הזאת שלכם.
מממ....
הרי ילד לא מבקש מעצמו שילמדו אותו!
דווקא כן.
טוב זה בגלל שאין לכם טלויזיה.
אבל יש לנו טלויזיה.
כן אבל בגלל שאין לכם טלויזיה ואין חברת ילדים, אז הם אולי ישאלו שאלות. בגלל הריק, כי הם לא יודעים מה לעשות עם עצמם.
יש חברת ילדים. יש לנו טלויזיה.
אבל אין לכם הופ!

אין כבלים, אבל יש וידאו, יש תכניות טלויזיה...
ואת רוצה להגיד לי שכשיש תכנית טלויזיה הילדה תקום ותבקש שתלמדי אותה?!
לא.
נו, את רואה.

אבל אין לכם הופ??? ובגלל זה הילדה תשאל שאלות??? חי חי חי!
וגם:
בגלל שאין לכם טלויזיה ואין חברת ילדים, אז הם אולי ישאלו שאלות. בגלל הריק, כי הם לא יודעים מה לעשות עם עצמם.
דווקא נראה לי שילדייך יודעים יפה להעסיק את עצמם... וגם לשאול שאלות חכמות ולהשיג השגות עוד יותר חכמות על החיים!

חזקי ואמצי, שיחות. ותמשיכי לצחוק על שיחות שכאלה ואל תתני לדודים/דודות לשגע לך ת'שכל.

אגב, תודה על ההשראה: בעקבותייך גם אנחנו סוף-סוף הוצאנו את שתי שקיות הזבל הענקיות המלאות בגדים מהמרתף, והסתובבנו בעיירה עד שמצאנו מיכל "cloth drop" בסביבה... ואיזה כיף זה היה! (גם ה"להיפטר" וגם ה"לתת")

נו, את רואה.
גדול!

אבל לא הכרחת אותי. את לא שאלת אותי.

הולכות נרגשות לאולם ספורט. אני לא יודעת את נפשי משמחה והתרגשות.
בכניסה היא אומרת לי אני לא רוצה להכנס.
לא זוכרת מה עניתי אבל נכנסנו.
המורה פשוט מקסים. נמוך קומה, יחף, כל גופו גמישות ידידותית, חייכן ונינוח. תענוג.
הוא מסכים שאשאר. הוא מסכים שנשב בצד עד שהיא תתרגל. הוא מסכים שאעשה יחד איתה.
מגע הפרקט ברגליים היחפות בדיוק בול. נוקשה ורך והמכנסיים רחבות בדיוק במידה. אני לא מתאפקת ויורדת לרצפה לתרגילי חימום יחד עם המתאמנים, מאחוריהם, והיא מתיישבת לידי, קרוב מדי והברכיים שלנו מתנגשות בתנוחת הפרפר. הוא אומר לא לעשות חזק מדי כי ילד אחד פעם התעופף למעלה ויצא מהחלון. אני צוחקת והיא מחייכת במבוכה ונצמדת אלי שוב, מפריעה לי.
בואי נתקרב טיפה לכולם אני דוחקת בה והיא נגררת מחזיקה במכנסיים שלי והן נמשכות אני תולשת אותן מהיד שלה והיא ממהרת להתקרב טיפה יחד אתי. אחר כך הם עוברים לעמידה ואני נעמדת בשמחה. מאחורי השורה של כולם, מול המורה שלא מסתכל אלינו וזה נוח, מול המראה. יש לי אומץ. סוף סוף יש לי אומץ, אחרי כמה עשרות שנים שעברו מאז העמידו אותי ככה באולם בוהק מול מראות מול מורה. עכשיו אני יכולה וזה נעים ואני רוצה רק עוד תרגילים. רק שיגיד מה לעשות. והיא מושכת לי את המכנסיים ומתיישבת, מתקפלת לי ליד כפות הרגליים ואומרת די אני לא רוצה.
אני מתיישבת לידה בתסכול. בואי נלך הביתה. לא. נשארים עד סוף השיעור, אני לוחשת בכעס. לפחות שתראי מה הם עושים, שנדע לפעם הבאה. אבל אני לא רוצה לבוא עוד פעם היא אומרת לי ואני ממשיכה להקשיב לו ומנסה להדוף אותה בלי שיראו עם הברך שלי. היא יושבת מרוחה בעיקול רך מדי. אני רואה אותה מולינו במראה, אני בישיבה מזרחית זקופה והיא מעוקלת כמעט מפותלת סביב עצמה. וכל הילדים עושים. גם החדשים שהאמהות שלהם הכניסו אותם בדחיפה קלה בגב ועזבו, לא רואות את המבט הקטן בגבן .
כשהמחוג בדיוק על ארבע היא קופצת בשמחה אמא המחוג בדיוק למעלה. רגע, הוא מדבר! אני מהסה אותה.
קמים והיא מחזיקה את היד שלי ומתכופפת להוציא את הסנדלים שלה מתחת לספסל. היא לא מגיעה אז עוזבת את היד שלי ואוחזת במכנסיים כדי להתכופף יותר בלי שאברח והן נמשכות למטה. אני תופסת את המכנסיים ואת היד ומועכת אותה בכעס. היא מסתכלת עלי בהפתעה ובכאב ולא אומרת כלום כי אנחנו לא לבד.
כל הדרך לאוטו אני מלטפת ומנשקת את היד שנמעכה, סליחה, סליחה, והיא , זה עבר כבר אמא. אבל זה כאב לך נכון? כן אבל זה עבר אמא. אני רוצה לבכות. עליה, על עצמי. ממש בכוח לא בוכה. כל אחר הצהריים בכוח לא בוכה.
בלילה במיטה מתחבקות ואני אומרת לה אני מצטערת שהכרחתי אותך ללכת לקאראטה היום.
לא הכרחת אותי. את לא שאלת אותי. וגם, את התעניינת נכון? אז זה לא היה יפה אם היינו הולכות רק בגלל שלא רציתי.

תודה על ההערות. אני לא מגיבה עליהן אבל מאושרת למצוא אותן. תודה שאתן קוראות

בפיקניק, אנחנו יושבים ליד משפחה ואני בולעת אותם במבטים. הם דומים לנו קצת. שתי בנות, גדולה וקטנה, בערך בגילאים שלנו.
האמא מדברת איתן בשקט, בשקט, בקול עמוק מלא תבונה וסבלנות, מכינה להן אוכל בתנועות איטיות. אני מרגישה כמו חזיר בר לידה.
הגדולה שלהם בוכה הרבה. פעם מכה ברגל, פעם נופלת, פעם נעלבת ממשהו.
האמא מחבקת אותה ואומרת לה בקול העמוק הזה:
את יודעת למה קורים לך דברים כל הזמן? כי הפסקת לבכות מהר מדי בבוקר כשכאב לך. לא בכית עד הסוף אז הגוף שלך כל הזמן מחפש סיבות לבכות. תבכי. תבכי.
אני רצה וכותבת את המילים שלה ביומן.

היום, בביקור אצל חברים מתארחת שם כלבה שחורה גדולה עם גורים. הקטנה שלי ממהרת אל הגורים בשמחה ומשחקת איתם, מרימה, מנשקת, מערסלת, מתגלגלת איתם.
פתאם בלי אזהרה הכלבה מתרוממת בכבדות ונובחת סדרה של נביחות רמות ובלתי צפויות קרוב קרוב לתוך הפרצוף שלה.
היא מסתובבת אלי ועל פניה רצה סדרה של הבעות, פליאה, המילים היא כעסה עלי מתגמגמות לה, הפרצוף משתנה למין צחוק עקום חסר קול ואני חושבת הנה הבכי בא וחשה אליה והיא רצה אלי ומחבקת לי את הצוואר בשתי ידיים ומתנשפת, מתנשפת, לא בוכה. אני אומרת לה תבכי, תבכי, והיא רוטנת, ואני אומרת זה היה מבהיל, היא נבחה חזק, תבכי, הנה, ככה, ואני משמיעה קול אואואוהההה, והיא דוחפת לי את הראש מהאוזן שלה ומתפתלת ממני למטה והולכת נבוכה.
התיישבתי על הערסל שם והצעתי לה לבוא לציצי. היא מדלגת בשמחה לכיוון שלי, טראח אבן בדרך והנה היא על הרצפה, מעידה קטנה ורכה, והזעקות באות, גלים, גלים ,גלים. דמעות, בכי, בכי, ציצי. שקט.

מאוד נהנית לקרוא אותך. שנה טובה. @}

שניה לפני שהתעוררתי בבוקר חלמתי שאני נוסעת לבדי לשדה בוקר. למדבר, לבד. הגוונים היו מאד חזקים בחלום, של זהוב כהה, של יובש, של מרחב, רוח צורבת כזאת חמה נעימה מאד. לא הייתי אף פעם בשדה בוקר ומה פתאם נסעתי לשם פתאם בשינה.
כשאני מתעוררת אני מספרת על זה וכמובן מתגנב איזה צליל של צחוק על עצמי לסיפור: "נסעתי להשתטח על הקבר של בן גוריון" ובלב החמצה וכעס. רוצה לנסוע לבד למקום פתוח. רוצה לבד. הציפיה וההתרגשות מהנסיעה לא מיטשטשות כל הבוקר כאילו אני באמת עומדת לפני נסיעה.
במקום זה מספרת על זה חצי בבדיחות הדעת ומכל עבר עטים עלי לציצי לשוקו לארוחת בוקר ולקצת שקט בבקשה אני צריך לעבוד.

אמא אני הייתי בבטן שלך במים הנעימים ואת אמרת קקי קקי אבל זה לא היה קקי.

הקטנה בכל פעם לפני שהולכת לעשות פיפי מורידה את כל הבגדים. מנהג חדש כזה.
הגדולה מסתכלת עלינו כשאני עוזרת לה להוריד את כל הבגדים מהר מהר לפני שיוצא לה.
אני אומרת לה: כשהיית בגילה בערך גם לך היתה תקופה כזאת, שהיית חייבת להוריד את כל הבגדים לפני השירותים.
באמת??!!
כן. ואז נורא דאגתי שככה זה יהיה לנצח, שתמיד תרצי להוריד הכל לפני השירותים, אבל בסוף זה עבר לך. אז איתה אני כבר לא דואגת. אני יודעת שזה יעבור.
היא מקשיבה. שותקת. מבינה.

אנחנו יוצאים כולנו לטיול קצר ברחוב לפני החושך. אבא והקטנה הולכים לפנים, נמרצים, אנחנו מאחור נגררות עם האופניים הישנות שקיבלנו במתנה עם גלגלי עזר. הן נמוכות לה מדי והיא בקושי זזה איתן. עלייה קטנה והיא מתייאשת ומקטרת. אני גוררת לה אותן חלק מהדרך והיא רוצה לנסות שוב. והפער בינינו לבין אבא והקטנה גדל. הם נעצרים, אומרים לנו נו בואו אנחנו רוצים לטייל איתכן ביחד. נו תתקדמו לא נורא אני אומרת ורוטנת אליה כי כבר ממש נמאס לי מהקצב הזה ושמחכים לנו ושאנחנו לא הולכים ביחד: " נו כבר, לעכב אנשים ככה זה ממש...ממש..." אני לא מוצאת את המילים כי לא בא לי להגיד לה זה ממש מעצבן, את גוררת אותי עם האופניים המחורבנות האלה ורציתי טיול איתם ולא שהם יסתובבו כל הזמן ויעצרו ויחכו ואנחנו כל הזמן לא נגיע. אז בסוף אני אומרת לה "זה ממש לא מנומס!"
"אבל אמא!" היא נוטשת את הטון היבבני של האופניים ומחזירה אותי לפוקוס בקול צלול "אתם ההורים שלי!"

אבל מי האיש של יום כיפור? היא שואלת אותי.
מה זאת אומרת מי האיש של יום כיפור?
מי האיש? בפסח זה משה נכון? ובפורים זה אסתר המלכה וכל זה, אז מי של יום כיפור?
אני נתקעת כמה רגעים ובסוף יוצאת לי תשובה כל כך מדוגמת שאני ממש מתרגשת:
ביום כיפור כל אחד זה האיש של יום כיפור. כל אחד לעצמו. כי בלה בלה בלה בלה אני שוטחת לפניה בהתרגשות משפטים שיש בהם את המילים התכנסות ונפש ושקט וסליחה ומאזניים ושמיים נפתחים ולא רק לבקש סליחה בלב אלא גם לסלוח בלב ובלה בלה בלה
והיא כבר מה זה לא מקשיבה לי. מהשנייה הראשונה נדמה לי שלא הקשיבה. כי איך שלקחתי אויר לשמוע את משאית המדליות להורה המצטיין לחגים וסתמתי את הפה לשנייה אז היא אמרה "אבל המצופים החדשים הם רק יפים ולא נוחים בכלל."

הגדולה אומרת לי: אמא אני רוצה שנוסיף לבית שלנו עוד חדר שיהיה רק שלי.
שרק אני אחליט עליו ואתם תוכלו רק לבדוק אם אני עושה משהו שלא טוב לי ורק אם זה ממש מסוכן תגידו לי לא אבל לא בדברים אחרים וגם שקטנה תוכל להכנס רק אם אני ארשה לה.
אמרתי: זה באמת כיף חדר לבד. לי היה חדר לבד כשהייתי בת ארבע עשרה.
ואיפה היית עד אז?
הייתי ביחד בחדר עם אחי ואחותי הקטנים.
ואיפה המיטה שלכם היתה?
לכל אחד היתה מיטה משלו, ולהורים היתה מיטה זוגית בחדר שלהם.
וואו. אמא! היא מסתכלת עלי מוקסמת.
מה?
זה כמו בפיטר פן!

הדף הזה מזכיר לי לנשום
נעים להיות פה
תודה

את כותבת אותי לפעמים.

Wow, I have been reading you all day, and am having a great day in return

תודה רבה לכן על תגובותיכן. זה מרגש מאד למצוא אותן.

אמא, הקקי נמצא בכל המקום בין הטוסיק לגרון?
אני מסבירה ומשתמשת במקום קקי במילה צואה. בסוף ההסבר הארוך והמרתק לדעתי על מיקום המעיים וההתפתלות שלהם בתוך הגוף היא שואלת :
אבל מה זה צואה?
צואה זה קקי.
אז למה לא גילית לי את זה עד עכשיו?
לא יודעת. כי אנחנו בבית מדברים על קקי בחיבה, וצואה זה שם רציני כזה.
אבל למה קוראים לזה צואה?
אולי זה מהמילה לצאת. אני לא בטוחה.
אה. ובטח קקי זה שם חיבה ובעצם צריך להגיד קק.

זה מזכיר לי שלפני שנה או שנתיים היא גילתה לתדהמתה שלא כולם אומרים צ'יפס כובע על אפרופו. וגם אז שאלה אותי בזעם ועלבון:
למה לא אמרת לי את זה עד עכשיו???!!
אוף. כמה אחריות.

אני מוצאת פתק:
אמא אניני ראאבה
היא מתחבאת מאחורי ומחכה לשמוע תגובה אבל אני קוראת שוב ושוב ולא מבינה.
נו אמא! את לא מבינה??אני רעבה!
אה! את רעבה! אוי, איזה פתק נהדר! את רעבה!
נו אבל תשאלי למה כתוב ככה.
למה כתוב ככה?
כי זה כאילו שאני צועקת לך את זה אז כל מילה יותר ארוכה.

אוי זה יפה, יפה. @}

הקטנה מפזמת שיר ורוקדת:
כוכב בודד כוכב לבד כוכב מסכן אני לא מעז...
ואומרת לי אמא תשירי גם כוכב מעז.

איך זה שכוכב אחד לבד מעז

איך הוא מעז, למען השם
כוכב אחד לבד
אני לא הייתי מעז
ואני בעצם לא לבד.*

היא מקשיבה במתיקות אין סופית ובסוף שואלת:
מה, היא מדברת?
מי?
העז.

אוי. קפץ לי ההמשך הצידה. טוב, אולי ככה צריך להיות.

בדרך הביתה ברחוב שלנו בחושך ראיתי מישהו הולך על המדרכה עם זר פרחים גדול, עטוף, הפוך. הפרחים כלפי מטה כמו שצריך ללכת עם פרחים. הוא הלך לאט, שפוף, שמוט כתפיים, כמעט גרר רגליים. איזה מין מחזה! למה הוא הולך ככה? מי דחה אותו עם הזר הזה?
ואז כשהוא התקרב ראיתי שהוא הולך עם שקית אשפה.

טוב, אתה נולדת בין נשים היא אמרה והזיזה קצת את הכסא פינתה לו מקום בעזרת הנשים הקטנה שהתאספה פתאם לתוך המטבח שלה.

היום זה כבר לא ככה. היום ללכת בית חולים, אין בבית, היא מקילה עליו את פילוס הדרך והמבוכה .
הוא מתיישב ושניהם ממשיכים להסתכל על עדת הגברים, ברובם זרים, שהתנועעו בתפילה בסלון.
מה תגיד, איזה נכדות יש לך, מכוערות, טפו, היא טופחת על ברכו והוא נבהל וממהר להבין את הבדיחה הישנה ומחייך. איזו הקלה, הסבתא נתנה אישור לחייך. לא מזכירה לו, אפילו לא בהטיית הגוף, את הנטישה מלפני עשרים שנה.
היה טוב הסבא, היה טוב, סופקת כפיה, מכה על ברכיה , סוחטת את פיה היבש במעיכה אל הסנטר וטופחת שוב על הברכיים. נעה אל קדמת הכסא, לא נשענת. נכונה לקום להציע בוטנים.
יא חביבי לי אסור לתת לך. אסור מהיד של האבלים. אתה מכיר הבית אולי תיקח. הנה רחל תתן לך יש אוכל יש מה שאתה רוצה, ועיניה מתרחקות בעוד המילים נהיגות מהפה מכוחו של הרגל. וחוזרת וסופקת שוב כפיים ונאנחת.
אבל הוא כבר נינוח. קיבלו אותו. הוא עשה את הכבוד וקיבלו אותו. כמעט שוכח להיראות עצוב. נינוח מדי.
היא מרימה מבט אל אמא שלי שלא יושבת, בטח לא לידו, משחקת עם הילדות בהול בשמחה, נראות כמו שלוש ילדות, כאילו אמצע החופש עכשיו וסוף סוף נפגשו. מסתתרת בתוך הילדות. המבט הזה בעיניים של סבתא שלי, היא רוצה להפעיל אותה. תוציאי מחדר הקטן את הפיילה עם הדברים שקנה אחיך תשימי לרחל פה שיהיה לה. יבואו אנשים אחר כך שיהיה מה להוציא. לא הפיילה מהארון את שומעת אותי? אסתר? לא זותי מהארון.
היא קמה אחריה וכלתה חשה אליה תשבי תשבי אמא, את אל תעשי כלום.
היא מתיישבת חזרה בחוסר רצון, מרוגזת, מבטה מופנה אל דלת החדר הקטן הסגורה ונודד, מחפש עיניים ואומרת לי בחוסר אונים מה אל תסי כלום ממה, אני שואלת אותך, ככה צריך להיות הבנאדם? ככה הסוף של הבנאדם? אני ביד אחת את כל הבית הזה הייתי הופכת ומבריקה עד שאלה עוד הסתובבו במיטה. עכשיו עם העין אני כמו פוסטמה ככה. אני צריכה שיעשו בשבילי? רק העין הזה לעזאזל איתו הרופאים מה עשו לי. רק ללמוד על אנשים. הסבא שלך אמר להם לא תגעו! היא מניפה אצבע גרומה, גדולה, ומחקה במדוייק את תנועתו ואת עיניו שהיו מתרחבות וקולו שהיה מתעבה: לא תגעו! תלכו לעזאזל אמר להם, לא תחתכו אותי ולא תגעו בי איפקא עליכום . ככה עד הסוף, היא מחייכת , הוא לא סבל כלום. ככה כמו תינוק מה אכפת לו לא יודע כלום.
אנחנו סבלנו... החיוך הופך מריר. שלא תדעו מותק שלי, שלא תדעו, שיחיו הצעירים. שיחיו הצעירים. איפה הפיילה? הבאת לי משמה? את זה אל תוציאי, לא עכשיו, היא לוחשת ברעם , יש עוד הרבה ימים אין מי שירוץ יקנה לכל הימים.
אבא שלי עובר לשבת ליד מכרה מהעבר, מדברים על ביטוח חיים.
אני מתיישבת לידה במקום שהתפנה והיא לופתת לי את הירך בכוח רב כמנהגה תמיד ומתחילה לצחוק: שמעת איזה בושות עשה לי הסבא לפני כמה ימים? איך פתאם פתח עיניים כמה חודשים מסכן לא דיבר איתי פתאם ככה אומר לי את תשבי פה! את לא הולכת שום מקום! מה זרקתם אותי פה כמו כלב?! תשמעי טוב מה אני אומר לך , אני אתן לך גט! את האשה שלי אסור לך ללכת שום מקום! גט אני אתן לך!!
הדוד שלך אמר לו אבא אבא ששש...אל תצעק ככה לא יפה
תשתוק אתה! אל תגיד לי ששש!
אחות צעקה מהמסדרון "לא לצעוק שמה" והוא עונה לה, לא מתבייש, כולכם נבלות בני נבלות!
והיא נזכרת וצוחקת. בוכה. צוחקת. אלוהים יודע איך טיפלתי בו. את הנשמה הוצאתי. לא רוצה להגעיל אותך ממה. עם כל החרא והחיתולים כבר לא היה לי כוח.. המטפלת כבר לא רצתה. הבנים שלי מסכנים כבר לא היה להם כוח. איך טיפלו בו. איזה בנים טובים יש לי... קולה עולה במין זימרה משונה ונושר מהגובה כמו קינה. איזה בנים, אח, איזה בנים טובים יש לי
ואז שוב בענייניות לופתת את ירכי ואומרת איך בא דוד שלך פעמיים בשבוע לגזור לו השיערות באף, שידע שמפריע לו גם כשלא דיבר. הציפורניים ברגליים, הכל, בשקט, לא נגעל, רחץ אותו, דיבר איתו כמו כשהיה עוד מבין , כל יום מתקשר, כל הזמן מביא הקניות, מה שצריך, אם היה חלון אם היה ברז הכל לתקן מהר מהר בודק לבד מילה לא מוציא. אומר לי אמא אל תדאגי ואני רואה אותו הפנים שלו לא טוב, לא טוב, רזה, רזה מאד. למי יש כוח תגידי לי , ככה.
מזדקפת, מותחת שמלה, טופחת, מרימה מבט וסוקרת את קהל המתפללים בסלון בעיניה הלא רואות, שמה מי זה? עכשיו נכנסו אלה? וואללה לא ראיתי. ככה כמו וילון רואה . כמו ששמת לי משהו.
משנה נימה ותוקפת: מה ונשים אין להם ? וילדים ונכדים שיהיו בריאים? רק האבא האבא ככה? אף אשה לא תחייה עם דבר כזה בשלום , תאמיני לי מותק, את מבינה אותי מה שאני אומרת לך. יש מתח גם שמראים הפנים יפה. האשה רוצה את בעלה בבית. תראי כמה שנים ככה. ללכת לבוא אצל האבא, באמצע הלילה, באמצע העבודה. מה פתאם, הא אומרת בכעס, בהזדהות עם כלותיה. מה פתאם. לא עושים ככה. הן טובות, אבל ככה אי אפשר.
שלא תדעו, שלא תדעו, היא חוזרת ואומרת בזמירת החיבור בין סיפור לסיפור. איך לא נדע, מה לא נדע, סבתא. זה מדכדך יותר מכל העניין לשמו התכנסנו, כל השלא תדעו הזה*

עוד לפני שנפטר דיברתי עם בתי על זה. על סבתא הגדולה שגרה לבד עכשיו כי סבא בבית אבות. דיברנו על זה שזה עצוב. שאם כולם היו גרים ביחד היא לא היתה לבד, ועכשיו בזקנתה, אין לה אומץ לעזוב את הבית ולגור ליד כולם. וגם ליד מי תבחר? מי מהילדים? מי מהנכדים? בניה, על מסירותם הנדירה, פזורים בדירות משפחה בבניינים שונים ברחבי העיר.. אף אחד מהם לא ערוך לקלוט את אמו לביתו , וגאוותה לא תניח לה "לשבת להם על הגרון" גם אם יבנו עוד חדר עבורה.

ככה גומר הבנאדם? היא שואלת אותי בעין עם וילון.

לא יודעת מי את אבל יודעת מה חוללת בנפשי בלילה סוער וקודר כל-כך. את, ילדותייך ומילותייך שהצליחו לבקע בי עצב עצום וחרטו ממנו צחוק בריא וחיוך.
אלוהים, איך המילים האלו שוטפות אותי ומרתקות אותי ואני רוצה רק עוד ועוד ועוד. זה הדבר הכי חי שקראתי מזה זמן רב.

אין מספיק מילים להגיד לך - תודה.

הרגע גיליתי את הדף הזה, שבטח חיכה וחיכה עד שאגיע, והתמלא קצת בינתיים, שיהיה עוד מהטעם המתוק המתוק הזה... איזה כיף!! מחכה בציפיה לבאות! זה נפלא כמה שזה מהחיים, ואיזה הסתכלות מופלאה עליהם!!
<מחזירה בהוקרה את הביסקויטים והשוקולד

>

_אלוהים, איך המילים האלו שוטפות אותי ומרתקות אותי ואני רוצה רק עוד ועוד ועוד. זה הדבר הכי חי שקראתי מזה זמן רב.
אין מספיק מילים להגיד לך - תודה._
גם אני נפעמת. תודה. זה נושא שמעסיק אותי הרבה לאחרונה.

תודה, לכולכן. מביך ומענג לקרוא את מה שכתבתן ואין לי מושג איך ממשיכים לכתוב אחרי כאלה תגובות. תודה רבה