טוב, אולי לא בזמן האחרון-אחרון, אבל בהחלט בזמן האחרון.
אני אומרת לו: בוא. אנחנו מחכים. באמת. כדאי לך לבוא. אנחנו, אני אומרת לו, סבבה לגמרי. כדאי לך.
(אבל אז אני מרגישה שאני מייפה את המציאות וזה כמובן פוגע באותנטיות של המונולוג ויש טענה כזו שנשמות של ילודים טרם זמנם מאוד רגישות לאותנטיות, אז אני מנסה בדרך אחרת.) תראה, אני פותחת, אני לא אומרת שיהיה קל, בכלל לא. תראה, אבא ואמא ידועים, למשל, בהיותם אסטרונאטים גמורים, אבל למרות התחזיות המחמירות של סבתא, אני לא צופה שנשכח אותך במקומות, אתה מבין, אתה תהיה חשוב מדי. וחוץ מזה, אתה חייב להבין, אם כבר להיות פה, על הכדור הזה, אז אצלנו באמת מאוד נחמד. אנחנו באמת, אנשים מאוד נחמדים. קצת מורכבים (נשמות של ילודים, כך סופר לי, לא יודעים שמורכבים זה שם קוד למתוסבכים מהתחת), אני מודה, אבל...
אבל אבא, אתה חייב להכיר אותו. יש לו איכות כזו שהוא הופך לבית, בשניות, למי שהוא אוהב. ויש לו ידיים של מכשף, ידיים של בודהה. הוא עוטף את כולך ככה שכל מה שנשאר לך לעשות זה לנשום בשלווה לתוך החזה החם שלו. ככה אבא.
ואמא, טוב, אין מה לומר, אמא היא טיפוס. סבתא אפילו אומרת: טיפוס מהתחת. אבל יש בה, באמא, משהו. והיא טיפוס שיפתח לך את העולם.
אז בוא, יאללה, בוא. אנחנו מחכים לך פה בזרועות פתוחות, ביציות בשלות וזרע מוכן לפעולה. רק תבוא, ילד, תבוא אלינו. אין לך מושג כמה אהבה אנחנו מסוגלים לתת.
- אנחנו מנסים להכנס להריון. אני אומרת אנחנו, כי זו אכן עבודת צוות מרגיזה ולא סקסית בעליל שכוללת מעקבי זקיקים, בדיקות זרע וכל החרטא הזה.
ואני רוצה לכתוב על זה, כי לכתוב תמיד עזר לי אפילו כשדברים אחרים לא עזרו ואומרים שאני צריכה להרגע (אומרים האלה - מה זה קרציות), אז באתי קצת להרגע. לפחות לנסות.
וזה דף בלוג.
>
