לגדול להיות אהובה

[תמרוש_רוש]

אני פותחת את הדף הזה למען מישהי שהיתה פעם ילדה.
ילדה שלא קיבלה את הרוך, האהבה והקבלה שמגיע לה.
ילדה שכנראה היתה עדה או חוותה אלימות מילולית במשפחה.

היום היא אשה, שרוצה להגדיל את יכולתה
לאהוב, לקבל אהבה, ולהיות אהובה
ופחות לדחות, לחסום או להסיט אותה

איך מגדילים את היכולת לתת ולקבל?
איך אפשר להאמין, באמת באמת, שמגיע לך יותר ממה שאי פעם קיבלת?
איך השינוי הזה יכול לקרות?
מה יכול לעזור?

נשים שהיו שם וגדלו, אנשים בתחילת ובאמצע הדרך, אנא השמיעו קולכם.
@}

[נועה*]

_איך מגדילים את היכולת לתת ולקבל?
איך אפשר להאמין, באמת באמת, שמגיע לך יותר ממה שאי פעם קיבלת?
איך השינוי הזה יכול לקרות?
מה יכול לעזור?_
אפשר להצטרף לתור? כמי שהייתה עדה גם לאלימות פיזית ונפשית מצטרפת לשאלות שלך. תודה על הדף שפתחת.

[צמיחה_רוחנית*]

_אני פותחת את הדף הזה למען מישהי שהיתה פעם ילדה.
ילדה שלא קיבלה את הרוך, האהבה והקבלה שמגיע לה.
ילדה שהיתה עדה או חוותה אלימות מילולית במשפחה._


מה שאת מתארת קוה להמון אנשים. חלקם נשארים שם, מעבירים את זה לילדים שלהם וחלק ממשיכים הלאה.
את כנראה רוצה להמשיך הלאה.

הילדה ההיא, זו שסבלה סבלה בגלגול הקודם שלה. הילדה ההיא לא חיה כאן ועכשיו יותר.
בגלגול הזה, מספר תעודת הזהות של אותה ילדה שייך לאישה בוגרת מודעת שחיה את ההווה - כאן ועכשיו.
האישה הזו צריכה לסלוח לכל האנשים שפגעו בה. לא כי הם ראויים למחילה, אלא כי היא רוצה להשתחרר מהם.
היא לא רוצה לעסוק בכך שעקב סיבות שלא צריכות לעניין אותך נהגו כלפיך כפי שנהגו.
האישה הזו לא רוצה לזכור אותם ואת מה שהם עשו לה.
הם כבר לא קיימים כאן ועכשיו בחייה אבל הם חיים וקיימים בדימיון שלה.
אם את רוצה לממש את בחירתך תזכרי שאת היא זו שמסרבת לשחרר אותם לדרכם.
אם את רוצה לחיות את החיים שלך, תפרדי מהם לשלום ותתחילי לגמוע את גביע החיים ולא לחיות לפי מה שהם יעדו לך.

לאהוב, לקבל אהבה, ולהיות אהובה
מתחיל בלאהוב את עצמך. את ראויה לאהבה של עצמך.
את ראויה לכך שאת תאהבי את עצמך ותסלחי לעצמך שכל כך הרבה שנים פגעת בעצמך.
תלמדי לחיות בשלום עם עצמך כי את נפלאה כמו שאת. בלי לעשות בעצמך שום שינוי

לעוולות העבר שספגנו יש בדרך כלל תעלול אכזרי.
הם גורמים לנו לזכור אותם, להתעמק בהם, לחיות אותם שוב ושוב למרות שהם נחלת העבר.
יש גישות בפסיכולוגיה (הזרם של פרויד) הטוענות שהעיסוק בעבר ופתרון בעיות העבר מזכך את ההווה והעתיד.
גישות חדשניות ויתר מבינות שדוקא דשדוש בביצת העבר יכול לפגוע, להעלות בוץ מהתחתית ולהעכיר את המים.

הדף החדש הזה הוא זעקה של קול בך לצאת לדרך שלך.
הפתרון הוא להשלים עם העבר. מה שקרה קרה ועכשיו צריך לצאת לדרך.

[תמרוש_רוש]

דיסקליימר: זו לא אני, זו אשה יקרה אחרת.
אני רוצה וצריכה להבין יותר.
אני עצמי חוויתי אלימות רק מאנשים שלא הייתי באמת תלויה בהם רגשית. ילדים בבי"ס וכאלה.
גועל נפש, גועל נפש, אבל זה לא פגע לי בליבה.
אז זמנית חסמתי את עצמי לאהבה.
אבל זה היה זמני.
היה קל לפתוח את עצמי לאהבה, ברגע שנזכרתי בכל האהבה שאכן קיבלתי מהאנשים המשמעותיים.
אבל מה עושה מי שאין לו את עוצמת הזכרונות האלה?
ויש לו זכרונות אחרים, מסכסכים, מרעילים?
איפה מוצאים את המאגר הקיים (חייב להיות קיים, חייב להיות, חייב להיות) שנדמה כאילו איננו, של בטחה ובטחון ומוגנות?

[תמרוש_רוש]

_מתחיל בלאהוב את עצמך. את ראויה לאהבה של עצמך.
את ראויה לכך שאת תאהבי את עצמך ותסלחי לעצמך שכל כך הרבה שנים פגעת בעצמך.
תלמדי לחיות בשלום עם עצמך כי את נפלאה כמו שאת. בלי לעשות בעצמך שום שינוי_
כמה נכון וכמה קשה. וכמה נכון שוב.

אבל בלי שינוי בכלל? כולל לא לנסות לכוון אותה למיתון הביקורת העצמית והסרת כינויים לא-מחמיאים?
ניסיון:
את נפלאה כמו שאת. את נפלאה גם כשאת אומרת על עצמך שאת פחדנית
(הממממ. טעים)

[צמיחה_רוחנית*]

אני עצמי חוויתי אלימות
כולנו חווינו אלימות ברמה זו או אחרת.
יש אנשים שסבלו אלימות ברמות מקובלות (שהחוק אינו מתערב בהן) וזה פצע את נפשם לכל החיים.
יש כאלו שסבלו מאלימות שצריכה להכניס את אותו אדם שגרם לאלימות מאחרי סורג ובריח אבל נפשם נשארה שלמה.
מסתבר שיש כאן גם עניין של בחירה והחלטה מה רוצים לעשות עם החיים

בכל אחד מאיתנו יש את היכולת לאהוב ומנגד את הפחד לבטא את האהבה ולצאת פראייר.
לאהוב אדם לא ראוי, שאדם שנתנו בו אמון יבגוד בנו ושאר פחדים.
הפחד הזה הוא פחד שהחברה נותנת לו לגיטימציה.
וכי כמה סרטים וספרים יש על חברות טובה ומנגד כמה יש על בגידות...?
בגידה היא נורמטיבית בחברה שלנו והפחד ממנה והעלבון הכרוך בה משתק.

אבל האם למשל הפחד שלילד שלי יקרה משהו מונע ממני ללדת אותו?
האם הפחד שלי מהרצון לקבל אהבה ימנע ממני לתת אהבה?
האם אצפה שהצד השני יתן לי אהבה קודם, בלי שאתן לו ורק אחר כך אחליט אם לתת או לא?

http://www.youtube.com/watch?v=nwAYpLVy ... e=youtu.be

השינוי הנדרש הוא מהותי וכתוב בפסקה שציטטת.
תלמדי לחיות בשלום עם עצמך.
תאהבי ותקבלי בחזרה אהבה

[בשמת_א*]

יופי של דף (-:
קשה לי לתאר את כל מה שעשיתי, אבל אני אנסה לשחזר עוד כמה ימים.

[ראויה*]

תמרוש יקרה, תודה על הדף ותודה על הדיוק בניסוח החוויה.

אני הייתי ילדה שספגה אלימות מילולית ורגשית ממישהי שהייתי תלויה בה רגשית ופיסית - אימא שלי.
כמעט כל יום אמרה לי שאני רעה. כמעט כל יום אמרה לי שתזרוק אותי מהבית.

לקח לי שנים להבין את הצלקות שזה השאיר בי.

היום אני מבינה שאני לא רעה ושמגיע לי טוב. אבל זה בראש.
בלב או בבטן עוד לא מרגישה אהובה ואוהבת. עדיין חסומה ושומרת על עצמי.
עדיין שואפת להגיע בדיוק למקום שכיוונת אליו.
עדיין מאמינה שזה יקרה.
אבל לא יודעת איך.

אולי מישהי שהגיעה לזה תספר איך עשתה את זה?

[גם_אני_רוצה_לגדול*]

איך אפשר להאמין, באמת באמת, שמגיע לך יותר ממה שאי פעם קיבלת?
כמה שהשאלה הזאת מדוייקת בשבילי בדיוק עכשיו
תודה תמרוש רוש . מחכה ומצפה לראות לאן הדף יתפתח.
מנסיוני הצנוע- לשלוח ולשחרר ולקבל -הכל נכון עד מאד
אבל אחרי שזורקים את הזבל צריך למלא את הדלי במשהו (ואולי לא?)
ואז-
איפה מוצאים את המאגר הקיים (חייב להיות קיים, חייב להיות, חייב להיות)
למלא ממנו?
ואולי בכלל הדלי נסדק אי אז וצריך לחפש מאיפה הוא דולף גם כשכבר מתמלא?
(סליחה על כל המאטפורות יותר קל ככה....)

סיפור שהיה ממש לא מזמן- במסגרת הלימודים תרגיל: אני צריכה להגיד איזו שאלה מעסיקה אותי כרגע
שאר חברי הקבוצה צריכים להגיד מה המתנה שקיבלו מהמפגש איתי.
אני אומרת: לקבל את עצמי ולסלוח לעצמי
הסבב מתחיל...בסופו מצטיירת לי תמונה מוזרה: דרך העיניים שלהם אני רואה שאני הקטנה לא כ"כ שונה מאני הגדולה כמו שחשבתי
וכל הדברים שהם מציינים כמתנה הם אותם הדברים שאני הקטנה למדה לשנוא בעצמה (וכמובן העבירה הלאה לאני הגדולה) כי תמיד אמרו לה שהיא יותר מידי ככה ולא מספיק ככה
אז אני יושבת שם וכמעט בכוח משכנעת את עצמי שהם באמת מתכוונים לזה...הם רואים את כל מה שתמיד נראה לי מכוער כיפה....הייתכן?

[פלוני_אלמוני*]

אפשר להצטרף לתור? כמי שהייתה עדה גם לאלימות פיזית ונפשית מצטרפת לשאלות שלך. תודה על הדף שפתחת.
יש גם גברים כאלו. מקווה שלא מפריע.

[נועה_ברוך*]

_איך מגדילים את היכולת לתת ולקבל?
איך אפשר להאמין, באמת באמת, שמגיע לך יותר ממה שאי פעם קיבלת?
איך השינוי הזה יכול לקרות?
מה יכול לעזור?_

מנסיוני הלב הוא האחרון להאמין, וגם להשתנות.
השינוי יכול לקרות דרך הרמות הגבוהות יותר, ולאט לאט לחלחל פנימה. בשלב מסויים מתחילה גם עבודה בכיוון ההפוך אבל זה רק מאוחר יותר
השינוי צריך להתחיל מהראש, ועוזרת מאוד עבודת התפתחות רוחנית. הבנה של סיבתיות, הבנה של בחירות נשמתיות.
אם את מצליחה "להתעלות" מעבר לסיפור האישי, פחות להזדהות עם הקושי שעברת ויותר לראות את הרצון העמוק להמשיך בחיים ולשנות את ההסתכלות על החוויה שהיתה, שם מתחיל התהליך המרפא.
כל עוד החוויה "מתבצבצת" ברגש ובלב, ובאגו הפגוע (והוא פגוע, אין ספק בכך), אין באמת דרך יציאה למשהו חדש.

להאמין שמגיע לך יותר זה די קל השאלה אם את מבינה את זה לעומק פנימה, לרמת המקור שלך (לא לרמת הרגש)
המקור יודע שהוא מושלם ואהוב, ואת המקור יש קודם כל להזין - להכיר אותו, להכיר בו, לדעת בקיומו, להסכים בקיומו.
ההזנה הזו היא מעצימה את החיוב, את האור.
ברגע שאת מסתכלת על משהו הוא מתחיל לקבל משמעות, נוכחות. קיום.
קודם המקור היה בלתי נראה שרוי בחשיכה. כעת נדלק האור ואפשר להתחיל לראותו.


_היום אני מבינה שאני לא רעה ושמגיע לי טוב. אבל זה בראש.
בלב או בבטן עוד לא מרגישה אהובה ואוהבת. עדיין חסומה ושומרת על עצמי._
לא לזלזל בראש. ההבנה הזו היא מאוד חשובה. ההכרה כי הלב שומר על עצמו גם היא חשובה.
ישנם משפטים עוצמתיים שאת חייבת לשנן שוב ושוב כדי לחזק את ההבנה, ההכרה, הידיעה, וזה הרבה מעבר ל:
אני לא רעה ושמגיע לי טוב

את נפלאה כמו שאת. את נפלאה גם כשאת אומרת על עצמך שאת פחדנית
זה כבר נשמע יותר טוב

[חני_בונה*]

_איך מגדילים את היכולת לתת ולקבל?
איך אפשר להאמין, באמת באמת, שמגיע לך יותר ממה שאי פעם קיבלת?
איך השינוי הזה יכול לקרות?
מה יכול לעזור?_

3 דברים עיקריים שחוויתי בתהליך שעברתי כאמא וכאשת איש(תהליך שהחל במשבר)

1. ליפול ולחוות איך זה לא להיות חזקה. (להסכים להיות במקום החלש)
2. לא לתת כמעט 3 שנים. רק לקבל. (לא באמת לא נתתי אבל לא יכולתי לשמוע את המילה נתינה כמעט 3 שנים)
3. להבין שהרגישויות שלי הן לא חסרונות. שהן מי שאני.

אהבה ותודה

[ראויה*]

וואו! כמה דברים מעניינים.

קודם כל. באמת יש גם גברים כאלו. תשתף אותנו איך זה אצלך. נראה לי חשוב להרחיב את זה למשהו שהוא לא רק חוויה נשית אלא אנושית.

כל עוד החוויה "מתבצבצת" ברגש ובלב, ובאגו הפגוע (והוא פגוע, אין ספק בכך), אין באמת דרך יציאה למשהו חדש.
לא מבינה את זה. מה זה 'מתבצבצת' ?

_השאלה אם את מבינה את זה לעומק פנימה, לרמת המקור שלך (לא לרמת הרגש)
המקור יודע שהוא מושלם ואהוב, ואת המקור יש קודם כל להזין - להכיר אותו, להכיר בו, לדעת בקיומו, להסכים בקיומו.
ההזנה הזו היא מעצימה את החיוב, את האור.
ברגע שאת מסתכלת על משהו הוא מתחיל לקבל משמעות, נוכחות. קיום.
קודם המקור היה בלתי נראה שרוי בחשיכה. כעת נדלק האור ואפשר להתחיל לראותו._
גם את זה לא מבינה. מה זה ' המקור'? איך אני בכלל מגיעה לרמה הזו, נוגעת בה, מתחברת אליה?

לא לתת כמעט 3 שנים. רק לקבל. (לא באמת לא נתתי אבל לא יכולתי לשמוע את המילה נתינה כמעט 3 שנים)
חני יקרה. איזה רעיון מפתיע ומרגש. אני מרגישה שזה באמת מה שאני צריכה להרשות לעצמי:
לקבל, לקבל, לקבל ולקבל. אפילו בלי לתת בתמורה.
ועם זאת, פה עולה גם השריטה שלי.
אולי זה שאני רוצה רק לקבל אומר שאני באמת אגואיסטית ורעה כמו שאימא שלי אמרה. מחשבה שמעלה לי דמעות.
איך מתמודדים עם המחשבה המעוותת הזו על עצמי? מתי כבר אהיה בטוחה, בכל ליבי, שאני נפלאה?

[רסיסים_של_אור*]

ואיך אפשר להיות אמא וגם לא לתת כמעט 3 שנים. רק לקבל. (לא באמת לא נתתי אבל לא יכולתי לשמוע את המילה נתינה כמעט 3 שנים) ???

[ראויה*]

ואיך אפשר להיות אמא וגם לא לתת כמעט 3 שנים. רק לקבל. (לא באמת לא נתתי אבל לא יכולתי לשמוע את המילה נתינה כמעט 3 שנים) ???
באמת איך?

[חני_בונה*]

ואיך אפשר להיות אמא וגם לא לתת כמעט 3 שנים. רק לקבל. (לא באמת לא נתתי אבל לא יכולתי לשמוע את המילה נתינה כמעט 3 שנים) ???
אני מחלקת את ה3 שנים האלה ל2:
בחלק הראשון לאחר המשבר שכבתי ונחתי כ 3 חודשים. לא היה לי כוח לעשות שום דבר אחר כולל לראות אנשים אחרים חוץ מבני הבית הקרובים אלי. הבת הצעירה שלי היתה אז בת 14.
ההורה שתיפקד בבית באותו הזמן היה בעלי.
בהמשך החלמתי וחזרתי לחיים הרגילים. עם שינוי אחד. ההתכווננות שלי הייתה לקבלה עצמית וגם הייתה בי התנגדות פנימית למילה נתינה. ואת שני אלה בטאתי בתחום המיקצועי: לקחתי חל"ת 3 שנים רצופות מעבודתי כמורה.(שבסופם אושרה לי פרישה.) בשנים אלה למדתי והלכתי בעקבות קול פנימי (שאני קוראת לו הנשמה) שכיוון אותי לתחום האנרגטי. אלה היו 3 שנות חופש שבהם השלמתי את החסר שלי. בסופם הייתי כמו אדם רענן שהתעורר לאחר מנוחה טובה ויכול לתת בשימחה.
{*

[נועה_ברוך*]

_כל עוד החוויה "מתבצבצת" ברגש ובלב, ובאגו הפגוע (והוא פגוע, אין ספק בכך), אין באמת דרך יציאה למשהו חדש.
לא מבינה את זה. מה זה 'מתבצבצת' ?_
שוהה בביצה. שקועה, מתקשה לזוז כי היא טובענית ותובענית, נצמדת ונקשרת כמו בתוך גומי דביק - בבוץ.
חם ונעים בבוץ, או מלוכלך ומסריח. פעם ככה ופעם ככה. העיקר - קשה לצאת משם! את רק שוקעת יותר ויותר...

מה זה ' המקור'? איך אני בכלל מגיעה לרמה הזו, נוגעת בה, מתחברת אליה?
המקור הוא הניצוץ האלוהי השוכן בך. נשמה אם תרצי או חלק/ניצוץ נשמה.
הוא שלעולם חי, וכעת בחר להתגלם בצלם ותבנית אנושית - את.
בכל אחד מאיתנו נמצא המקור
המקור יודע שהוא מושלם ואהוב, ואת המקור יש קודם כל להזין - להכיר אותו, להכיר בו, לדעת בקיומו, להסכים בקיומו.
את יודעת אותו בתוכך. תוכלי גם לדעת אותו בהרגשתך או במחשבתך. אך קודם דעי אותו כמהות קיימת, מתקיימת. הסכימי בקיומו ודעי כי הוא איתך לעד, מאז ומעולם. יכולה לדמיין כרצונך, או אינך מחוייבת לראות, אלא לדעת. להסכים, לכבד, להודות - כל העולה בך.

בשנים אלה למדתי והלכתי בעקבות קול פנימי (שאני קוראת לו הנשמה) שכיוון אותי לתחום האנרגטי. אלה היו 3 שנות חופש שבהם השלמתי את החסר שלי. בסופם הייתי כמו אדם רענן שהתעורר לאחר מנוחה טובה ויכול לתת בשימחה.(חני בונה)
חני, זה נשמע כמו תהליך של לידה מחדש! לי זה ברור שהקושי הראה לך דרכך החדשה והאיר את יכולת הנתינה שלך אלפי מונים @}

[י_פה*]

נועה אני נהנית לקרוא אותך.
חני שלום, האם "לא לתת כמעט 3 שנים. רק לקבל" הייתה החלטה הכרתית, או פועל יוצא של מצבך אז? תודה

[חני_בונה*]

האם "לא לתת כמעט 3 שנים. רק לקבל" הייתה החלטה הכרתית, או פועל יוצא של מצבך אז? תודה
קודם כל הייתי צריכה מנוחה מהזעזוע שחוויתי במשבר עצמו. לצורך זה גם לקחתי את החל"ת הראשון. בהמשך הבנתי ברמה של צורך קיומי כמעט שאני צריכה לקבל-להיטען. זה שיש לי התנגדות למילה נתינה הבנתי כשמישהי הציעה לי לתת כדרך להרגיש טוב יותר. לא יכולתי להכניס לתוכי את הרעיון הזה משהו בי דחה אותו על הסף. את החל"ת השני והשלישי כבר לקחתי מתוך הכרה להמשיך לבדוק מהי הדרך שלי האמיתית. ברור לי שאם לא היו מאשרים לי פרישה הייתי מתפטרת.

לי זה ברור שהקושי הראה לך דרכך החדשה והאיר את יכולת הנתינה שלך אלפי מונים ( נועה ברוך )
היום זה ברור.
אז זה באמת נחווה כמו כיבוי והפעלה מחדש של הנפש. ההרגשה היאכאילו שהחיים שהכרת לא יחזרו ואין שום דבר אחר במקום.

[י_פה*]

תודה חני

[נועה_ברוך*]

היום זה ברור.
כמובן. וגם מהכרותי אותך בשנים האחרונות. זה נהיה ברור מאוד דרך הסיפור שלך, וזו הזדמנות להודות לך על השיתוף הכנה והמרגש @}
י פה
תודה

[תמרוש_רוש]

תודה על כל מילה שנכתבה!
לצערי לא הספקתי עדיין לקרוא אלא ברפרוף, וחייבת לטוס, אבל אני אחזור
@}

[לירי_יער*]

תודה על כל מילה שנכתבה
כבת שעברה התעללות גם פיזית מילולית נפשית וגם וגם וגם
ממליצה על נאו הומנולוגיה
עשתה ועושה אצלי שינוי מהותי

[פלוני_אלמונית*]

לאהוב את עצמי

[בשמת_א*]

איך להיות עם אחד כזה? איך לתת בלי להבהיל?
צריך להיות מאוד מאוד מאוד קשובים ורגישים... לזכור שמדברים עם ארנבת, או עם איילה או עופר איילים. מוח שעבר טראומות בילדות הוא מוח שמפרש כמעט כל דבר כאיום הישרדותי S-:
מכירה את זה שאת מרימה את היד במקרה ומישהו לידך נרתע בבהלה כאילו את הולכת להכות אותו?
להיות מאוד עדינים.
לשאול, וגם זה, מאוד בעדינות, עם נכונות לסגת מיד "אם זה לא נוח לך".
לבדוק את עצמך טוב-טוב מאיפה את מציעה: אם זה משהו ש עושה לך כיף , שאת נהנית ממנו (מתחבר ישר לדיון
כאשר הדיבור הפנימי משתנה מחרדות וחובות להתפעלות מהעולם
)
אז ממש להדגיש: "תשמע, אני ממש ממש נהנית להכין עוגות גבינה. רק תן לי תירוץ! אני אשמח להכין בשבילך, ממש אין לי למי להכין ואני לא אצליח לאכול עוגת גבינה שלמה בעצמי! אבל תחשוב על זה, אם מתאים לך לשמח אותי ולעשות לי טובה, אחלה. אם לא בא לך כרגע על עוגות גבינה, זה ממש בסדר. אני אחזיק את עצמי D-: או אמצא קורבן אחר D-: "

כמובן, את הוריאציה על הטקסט הזה את צריכה למדוד עליו אישית בדימיון ורק אחר כך לנסות בעדינות על משהו קטן קטן. בשיטת הסלאמי, או בשיטת הפיחות הזוחל, או בכל שם שאת מכירה את השיטה: קודם להציע משהו קטן קטן קטן, ממש זעיר, שיכול לעזור לו המון ובשבילך הוא קלי קלות וגם כיף. הכי מבהיל זה כשמקריבים בשבילך. זה הופך אותך ל [זהירות זהירות] בעל ערך וחס וחלילה חשוב 0-:
לעומת זאת, מי שגדל בהתעללות, גדל מתוך ניצול. נוח לו לתת אבל לא לקבל.
הדרך הכי פשוטה ללמד אותו לקבל היא בכך שהקבלה שלו מוגדרת כנתינה לך. ושאת מבהירה מכל הכיוונים שאת בשום פנים ואופן לא מקריבה אלא רוצה לעשות משהו שעושה לך כיף.

ואם את לא נהנית? אם הצעת רק בשביל לעזור? רק בשבילו? רק כדי להקל עליו?
אז מצטערת. אל תציעי. זה למתקדמים מיטיבי לכת בלבד. לא לאנשים שעדיין נבהלים ומחפשים את תג המחיר מאחורי כל הצעה ואת העונש האורב מאחורי כל חביבות.

[תמרוש_רוש]

היי, תראו מה מצאתי....
אני קוראת ולא מאמינה כמה שהדף הזה רלוונטי לי היום, איך השאלה שפתחה אותו חזקה ובוערת בי יותר מתמיד.
והתשובות ההתחלתיות רק מעוררות בי רעב לעוד. רצון לפרק את החידה לגורמים, לזהות ולמצוא את אבני הדרך.

אהבתי את מה שחני בונה כתבה:

• ליפול ולחוות איך זה לא להיות חזקה. (להסכים להיות במקום החלש)
• לא לתת כמעט 3 שנים. רק לקבל. (לא באמת לא נתתי אבל לא יכולתי לשמוע את המילה נתינה כמעט 3 שנים)
• להבין שהרגישויות שלי הן לא חסרונות. שהן מי שאני.

אני קוראת את צמיחה_
רוחנית, והדברים שכתב/ה ממש מקוממים אותי:
_לאהוב, לקבל אהבה, ולהיות אהובה
מתחיל בלאהוב את עצמך. את ראויה לאהבה של עצמך._
מה זה "מתחיל"? הרי זה הדבר הכי קשה בכלל. לאהוב את עצמך, עד כמה שאני מבינה, הוא הישג נפלא שמגיע אחרי המון המון עבודה ממוקדת, ולא ההתחלה שלה.

בשמת, בא לך להצטרף?
הייתי רוצה להעתיק מהדף שלך את השיחה על איך לעזור לאדם במצב כזה. אפשר?
בשמת א (2018-02-13T15:55:24)

[בשמת_א*]

את מוזמנת להעתיק מה שאת רוצה.
בינתיים אני מקשיבה (-:

[תמרוש_רוש]

טוב, לא העתקתי את השיחה ההיא, ועכשיו היא נמחקה.
לא נורא.

הרצון שלי להחיות את הדף הזה עלה שוב, בעקבות מה שכתבתי עכשיו בדף מקום לנשום (2019-01-23T02:12:27)
נשים יקרות, בואו נעבוד ביחד. כולנו נמצאות על השביל הזה, כולנו רוצות להגיע למצב שבו נפסיק לדרוס את עצמנו פנימית ונוכל לתת לעצמנו לזולתנו את מה שאנחנו צריכים וצריכות.

הנה מה שכתבתי שם, שנראה לי הכי רלוונטי:

יקירתי, דרסו אותך.
דרסו, רמסו, ופגעו.
כבר מזמן ראיתי את הדפוס הזה. דפוס של לבטל את עצמך, את הלגיטימיות של תחושותייך, להחמיר עם עצמך הרבה יותר ממה שצריך ורצוי, לשפוט את עצמך לחומרה, ופשוט לא לתת לעצמך את מה שאת זקוקה לו.
יש בתוכך חסר, שנוצר מזה שמישהו, מישהם, מתישהו, לא הכירו בצרכים שלך וחרשו לתוכך (בלהבי מחרשה) את המסר ש"לא באמת מגיע לך, את צריכה להסתדר גם בלי זה, מה את מתלוננת בכלל"

עכשיו אני רוצה להיות הגונה ולהגיד ש- 90% סיכוי שהבנאדם / האנשים / הסיטואציה לא התכוונו ליצור כזה מסר, ומן הסתם בכלל לא היו מודעים בכלל לנזק שנוצר.
Nevertheless, זה לא משנה בכלל. הראיות מצביעות בבירור על פגיעה ועוול, גם אם לא מכוונים.

החדשות הטובות: את לא לבד.
למה אני לא הייתי מסוגלת במשך שנים לחגוג את יום הולדתי, אפילו שרציתי?
למה דרור נכנסת למיטה לרבע שעה כדי להקשיב לעצמה, וחושבת שזה מהפכני?
למה סחוטה נאלצת לריב עם בני משפחתה על ההכרה הבסיסית בזה שהיא חלשה פיזית ונפשית?
ולמה בשמת נמצאת איפה שהיא נמצאת?
כולנו שרות את אותו שיר.
כולנו נדרסנו, כך או אחרת, בידי אנשים שלא זיהו ולא ראו את הצרכים שלנו ממטר, והתעצבנו עלינו כשניסינו לבטא אותם מתוך מצוקה.

יקירתי, אני לא כועסת יותר על האנשים שבעברי. אני רק כועסת על האופן שבו כל כך קשה לכל כך הרבה נשים לקום ולומר: גם אני. נעשה לי עוול, בדיוק כמו לשכנתי לבלוג, וגם אני רוצה להחלים ממנו, להתאושש ולהחזק, פנימית וחיצונית, ולגדול להיות מה שאני מסוגלת להיות.

וזו לא עבודה של השכל. את יכולה להסכים אתנו מהיום ועד מחרתיים, יופי.
הטריק - ואת כבר יודעת את זה - הוא להגיע למצב בו תרגישי אחרת.
אז לא יודעת להגיד לך, כרגע, מה הצעד הבא, אין לי השראה מיידית. אולי בתור התחלה, להגיד לעצמך את האמת הבסיסית הזאת: שהמנגנון הרגשי הבסיסי שאומר לך שאת ראויה ליחס טוב - נפגע, וזקוק לשיקום.
ואולי כולנו ביחד צריכות להיכנס סוף סוף לדף לגדול להיות אהובה, להחיות אותו, ולתמוך שם יחד, זו בזו, בדף אחד מרוכז, בעבודת צוות, במקום בתפזורת בארבעה דפים שונים.
ביחד נוכל. אי אפשר לבד.

[בשמת_א*]

אני פה.

[יולי_קו]

גם אני.

[קור_את*]

גם אני.

[אני_מליה*]

אני מקשיבה כאן

[בשמת_א*]

_הייתי רוצה להעתיק מהדף שלך את השיחה על איך לעזור לאדם במצב כזה. אפשר?
בשמת א (13.02.2018 15:55)_


מעתיקה לך את ההודעה שחיפשת:

[פלוני_אלמונית*]

נוגעות בי המילים של הרבה ממכן.

תפסתי את אמא שלי כאמא מיוחדת. מהסוג ה"מושלם" . תמיד יש לה זמן, תמיד מצליח לה, תמיד היא משקיעה בכולם.
היא לא טועה, גם ה"טעויות" שלה היו כביכול מתוך מחשבה...
ואבא שלי עם השנים התכווץ לתוך עצמו. היה ולא היה.
מאז שהייתי קטנה המקום הבטוח שלי היה הלבד.
הייתי יורדת במדרון מתחת לבית ונעלמת בעצים ודעתי ששם יש דרור לעצמי. שאני לא צריכה להיות דומה לאיש מהם ולא לגשר בינהם.
עם השנים זה יצר אצלי קצת חוסר עדינות. הצורך שלי הפנימי לשחזר את המקום החופשי שהיה לי בילדות גרם לי להרחיק.
מסתכלת על עצמי מהצד לפעמים ולא מבינה למה הייתי צינית או ביקורתית ולמה הרחקתי?
כל מה שאני כל כך לא אהבתי שהופנה כלפיי.

אני מבינה היום שהמקום הזה צריך להיווצר בתודעה שלי קודם- שמותר לי להיות אני.

האמת, במסע הזה לא תמיד הולך לי....

[דרור*]

היי, רכשתי שמיכת כובד
היא עוזרת לי להרגיש מחובקת, מוכלת, נוכחת, נמצאת
בתמיכתה אני מוצאת את עצמי חוזרת לאהבה ראשונית שלי אלי
והדף הזה מקסים @}

[סחוטה*]

אז משום-מה, עכשיו, מרגישה נכונה להיענות להזמנה של תמרוש רוש מאי-שם לפני עידן ועידנים.
אני רוצה לגדול להיות אהובה.
אהובה על ידי עצמי, באמת. עם תחושת ערך עצמי, באמת. עם רוך פנימי במקום עם סרגל שנכון להכות לעצמי על היד בכל רגע נתון.

אני מסתכלת על הדפוס הזה, שתמרוש תיארה, של הרמיסה הלא מכוונת, ושל ההרגל המגונה הזה, הכה מגונה הזה, להאמין: שכנראה שמגיע לי. שכנראה שאני לא מספיק טובה. שכנראה שאם אשתנה קצת, רק עוד קצת, אז הכל יהיה בסדר, וכולם מסביב יהיו מרוצים.

השיעור שקיבלתי כאן אחרי אובדן ההריון שלי היכה שורשים, טלטל אותי, הפך אותי, חיזק אותי, הכה בי ובעיקר ליווה אותי מאז.
אלא מאי?
שאני מרגישה שעם ההבנה הזו התחדדה גם איזו תחושת עוול שמבקש פיצוי, וברור לי שזה לא עניין שיכול להצמיח משהו טוב. לא בזוגיות, לא בחיי המשפחה.
ועם ההבנה הזו התחדדה תחושה שאני כלואה באיזו סיטואציה שעל אף שאני מבינה פתאום את זכויותיי בה, אני עדיין לא יודעת איך לשנות אותה. כמו בחדר סופר-מבולגן שרוצים לסדר ולא יודעים איך להתחיל.

אז חשבתי על פליי ליידי שהתאהבתי בה לאחרונה (כאן, ברור שכאן), ועל כך שאולי הרעיון הזה של לעשות קצת כל פעם, בקטן, ולוותר מראש על הפרפקציוניזם ועל השאיפה הלא ריאלית ״לסיים הכל״ יכול להתאים לזה. איך היא אומרת? אם נשקיע רק 5 דקות ביום בחדר הכי מבולגן בבית, בסוף הוא יהיה מסודר. בטוח יותר ממה שהיה בהתחלה. ובטוח יותר מלהגיד ״אין סיכוי להשתלט על הבלאגן הזה״ וללכת.
אבל אני לא יודעת איך, ומאיפה להתחיל.
ואני רוצה לעשות בטוב. לבוא בטוב. לבוא באהבה.
להתנער מהביקורת האוטומטית, מהתסכול המובנה, מהאכזבה, מהדריסה, מהאכלו לי ושתו לי.
זה חלק מבניית הערך העצמי שאני שואפת אליה: לצאת מעמדת הקורבן. לקחת בעלות על הדברים. להיות פוטנטית ולא נגררת. לפתח עצמאות פנימית שתוביל לעצמאות חיצונית.
אז... מה המקבילה הנפשית, זוגית, סביבתית, של לשים טיימר ל-15 דקות ולהתחיל לגדול להיות אהובה?

[דרור*]

לואיז היי

[סחוטה*]

ערכתי פה קצת ומחקתי הרבה פרטים שהרגישו לי בגדר TMI. כדי לשמר את ההיגיון של הדף, אני מוסרת פה את עיקרי הסיפור:
לבעלי יש אחות שבלשון עדינה אינה כוס התה שלי, עקב היותה צרכנית תשומת לב אובססיבית וטיפוס כוחני, חסון ואטום במסווה של יצור שברירי, רגיש ועדין (חטא על פשע).
בשנות היכרותנו המרובות תמיד עשינו מולה את ״הדבר הנכון״ כפי שלימדו אותנו - להבין אותה, לעזור לה, לתמוך בה. במקרה שלי תוך ביטול העצמי, רצונותיו וזכויותיו הבסיסיות (לא להיות ליד מי שעושה לי רע).
לפני מספר שנים היא החליטה לעבור לגור בשכונה שלנו, תוך התעלמות מוחלטת מעצם קיומנו שם. שכונה קטנטנה ושכונתית ביותר. כשהרעיון עלה התחננתי בפני בעלי שינסה לעצור את זה, והוא נמנע בתואנה ש״אין סיכוי שזה יקרה״. כמובן שזה קרה, ומאז אני נמצאת במצוקה כפולה: אחת, מול הסיטואציה שמקשה את חיי מאוד מאוד (ילדים באותו שנתון, מרחב ציבורי זעיר שלא ניתן שלא להיפגש בו וכדומה), והשנייה, מול הכעס שלי על בעלי, שלמרות שהוא מודה שטעה, מבחינתי ביטל את החששות שלי, הפקיר אותי למצב ומתעלם מהמצוקה שלי, שנותרה מוחשית גם שנים לאחר מכן.
והקשר של זה לדף? שאני מרגישה שהמסר הוא שאני אשמה. אני כרגיל, הרעה. זו שלא משחררת, שמקשה, שלא מקבלת, שלא חברותית, שלא משפחתית, שלא... שלא...

שמרגישה קטנונית ועלובה ולא יודעת כבר אם היא לא נאהבת על ידי הסביבה או על ידי עצמה.

זה מכניס אותי למצוקה, ואת היחסים שלנו למצוקה. ומאז שאביהם נפטר - עוד יותר. נדחקתי לפינה וכמה שלא שברתי את הראש אני לא מוצאת פתרון למצב הזה.

[פלוני_אלמונית*]

וואוו, רק עכשיו ראיתי שחזרת. ואז קראתי בדף הישן על הולדת התינוק והתרגשתי עד דמעות. אני כל כך שמחה בשבילך. כל כך מגיע לך. הלוואי שיגיע לחייך עוד הרבה הרבה טוב.
מיכל (כחול וירוק)

[פלוני_אלמונית*]

מצטערת על הטיימינג המשונה, לא קשור בכלל למה שכתבת היום.

[סחוטה*]

תודה יקרה! התגעגעתי אלייך.
שמחה שאת עדיין קוראת פה

[מיכל*]

היי לך, שוב גם אני התגעגעתי אלייך...
מה שכתבת נשמע סיוט מוחלט. לא הייתי בדיוק במצב כזה בדיוק, מן הסתם, אבל אני ממש מצליחה להזדהות עם הרבה דברים שכתבת. הלוואי שהיה לי פתרון, אבל לצערי אין לי.
ובכל זאת... עלתה בדעתי הקלישאה הזאת, שתמיד כתובה על מגנטים למקרר, שאי-אפשר לרפד את העולם כולו, כדי שהקוצים לא יפצעו את כפות הרגליים, אבל אפשר לנעול נעלי עור... וזה בדיוק מה שכתבת בהודעה הראשונה היום - קודם כל לאהוב ולחזק את עצמך, כדי לא לאפשר למצב הזה להכאיב לך כל כך.
ולכן אני חושבת שהכי חשוב, בתור פתרון של עזרה ראשונה מיידית, למצוא פסיכולוג/ית ממש ממש מעולה, שיזכיר לך כמה את שווה ואיזה איכויות נדירות יש לך (כאילו, דה) וכמה את ראויה לאהבה.
האמת היא שאני מכירה מישהי כזאת. היו לי לא מעט פסיכולוגיות אבל היא נהדרת במיוחד - גם מבחינה מקצועית, וגם אכפתית וטובת לב במידה שאין לתאר. הייתי אצלה כמה שנים בתקופה ממש קשה, והיא פשוט החזיקה אותי, משבוע לשבוע.
אם תרצי, אחפש את הטל' שלה (נדמה לי שעכשיו היא עובדת בכפר סבא).
זה כמובן ברמת הפתרון המיידי, אס.או.אס. בתקווה שתוך כדי כך יימצא פתרון למה שתיארת.

[סחוטה*]

אני עדיין כועסת עליו, ומרגישה שאני לא יכולה לסלוח לו.
ולמה?
כי בעצם זה עבורי סימפטום מייצג למחלה. לדפוס התנהגות חוזר של: ״אופס, רמסתי, ממש סליחה, נכון, צודקת, אבל כבר אין מה לעשות לגבי זה, אז פשוט תחיי עם זה. לא עבר לך עדיין? אוף, את מבאסת לכולם את הנשמה ואת התוכניות ואת המשפחתיות. תרפי כבר.״

[סחוטה*]

מיכל, תודה. חושבת על ההצעה שלך ושוקלת אותה.
במקביל תוהה אם האהבה העצמית פה היא בעוכריי: יעני, איך מישהי הו-כה-מדהימה כמוני נקלעה למצב המחורבן הזה.

[בשמת_א*]

דעתי בקצרה:

1. באמת תסלחי לבעלך. הוא לא עשה שום דבר נגדך. הוא באמת לא קלט שזה באמת יקרה. ובעיקר, נאחז באשליות. אם זה איש שאת אוהבת, והיא כזאת, אז זה על חשבונו הרבה שנים לפני שאת הכרת אותה והוא באמת מפחד ממנה. אני מנחשת שהוא גם יודע, שאם יבקש ממנה לא לעשות משהו - זה יהיה תמריץ מאוד חזק בשבילה לעשות דווקא!
2. יש לך שתי אפשרויות: א. לעבור דירה בעצמך. הבית הנחמד שלך הפך קורבן לצרעות ומשפחת מאפייה קנתה את הדירה מעלייך? אולי סימן לזוז.

ב. להתחזק באהבה עצמית ולמצוא כל דרך מעשית להתעלם מקיומה ולחיות ללא היתקלות בה.

[בשמת_א*]

אגב, לזוז ממקום שכבר לא טוב לי בו - זה סימן לאהבה עצמית.
כך גם לזוז ממישהו שלא טוב לי לידו. לעולם לא לדבר איתה בטלפון, לא להיפגש, להיות אנטי משפחתית. שיתלוננו. את לא עושה מה שלא נעים לך ושיקפוץ העולם.

[א*]

מסכים 100% עם מה שבשמת כתבה.
הוא קיווה שזה לא יקרה בסוף, ובכל מקרה אם היה פונה אליה בעניין אין ספק שאצל טיפוס כזה זה היה רק מבטיח שזה יקרה.
לעבור דירה זה פתרון, אם כי לא ברור מה המשמעויות מבחינתך, אז בינתיים רק להתעלם ממנה.

[סחוטה*]

בשמת, אהבתי את דוגמת הצרעות והמאפייה (-;

לעבור דירה מבאס אותי. שונאת לעבור דירה, ושונאת את התחושה שהצרעות מבריחות אותי מביתי. עם זאת, מדובר בסוג של בחירה בין טריפה ונבלה, וקשה לי להחליט מה פחות עדיף.
לגבי הסליחה: אני מסכימה עם זה שהוא לא עשה את זה בכוונה, כמו גם שהוא השלה את עצמו מתוך תקווה שזה לא יקרה.
לצערי, מהיכרות עם המטריה, אני משוכנעת שהחלק השני לא נכון (עניין הפחד ממנה וה״לעשות דווקא״ כי ביקשו ההיפך). הוא פשוט חונך על ידי הוריו כאח גדול קלאסי, לטפל, לחמול ולפרפר סביב אחותו הקטנה, ה״רגישה״ וה״נזקקת״ (שחסונה נפשית ממנו בערך פי אלף). הוא לא פוחד אלא מרחם ומרגיש אחראי לשלמות המשפחה, והיא לא דווקאית. היא פשוט לא רואה אף אחד ממטר.
הקושי שלי לסלוח לו נובע קצת מהסבטקסט בו הוא רומז לי שהיא בעצם צודקת ואני חיה בסרט.

[סחוטה*]

מחדדת עוד שאלה, ולאט לאט מגיעה לרלוונטיות של הסיפור לדף הזה.
במשך השנים פיתחנו דינמיקה הרסנית מבחינתי: מתוך חוסר האהבה העצמית שלי, והמחשבה שאני לא ראויה ושעליי - כפי שטרחו להזכיר לי - להגיד תודה שבחור כה מוצלח, סליחה על הביטוי הבא, משתין בכלל לכיווני, הרגלתי אותו ״לא להפריע לקוצים שלו לשרוט את רגליי״.
ונמאס לי, כי אני שוות ערך לו, ולא מגיע לי להישרט בלי סוף.
הממזרות שינו את הכללים..!
אבל זו דינמיקה של שנים, ואף אחד מאיתנו לא יודע איך לשנות אותה.
_איך מגדילים את היכולת לתת ולקבל?
איך אפשר להאמין, באמת באמת, שמגיע לך יותר ממה שאי פעם קיבלת?
איך השינוי הזה יכול לקרות?
מה יכול לעזור?_

[דרור*]

סחוטה,
אני עדיין לא "אהובה גדולה"
אז קחי את העצות שלי בתור אחת שעמוק בדרך...
בהתחלה לואיז היי ממש היתה ה-5 דקות היומיות שלי
לא הייתי מסוגלת להגיד לי בשפתיים: אני אוהבת אותך. בקושי בשקט בלב.
לי עזר לשמוע את לואיז אומרת I love you ולחזור על זה, כמו מנטרה. בהתחלה - כאילו זה לא קשור אלי. ואז לא לאט זה מתאפשר.
בהמשך, דיברתי עם התינוקת שלי באנגלית, כי יכולתי כבר להגיד לה I love you, אבל לא "אני אוהבת אותך"
המילים פשוט לא עלו על דל שפתי.

ועכשיו שוב יש לי תינוקת וזו פתאום הזדמנות לזהות שאוצר המילים לאהבה ממש התרחב אצלי ואני כבר לא מסמיקה מלהכריז אני אוהבת אותך לתינוקת שלי.

אז אני מציעה להתחיל. פשוט להתחיל.
להבין שזה מסע, שזו דרך, שאת רוצה ללכת בה.
כל יום. כל יום. 5 דקות זה מקסים. אם אפשר פעמיים ביום - זה עוד יותר טוב.

אחר כך התחלתי לכתוב לי מחמאות על המראה. פשוט עם ליפסטיק/ עיפרון איפור כלשהו שהיה זמין באיזור. זה היה כיף. והכניס את האמונה הזו לרובד יותר עמוק בתודעה...

[דרור*]

ועוד משהו:
להשקיע בעצמך. גם אם זה בקטנה-בקטנה.
ככה. בשביל לפרגן לך. לשמח אותך. להזכיר לך שאת אדם יקר ורוצה בשבילו טוב. ולהשקיע. ממש. לדייק. בדברים הקטנים שמשמחים אותך.

דוגמא טרייה:
אני צריכה פיג'מה חדשה. ממש צריכה. הישנות מסורבלות וממש לא נוחות בהנקה. ויש קורונה בחוץ. ואי אפשר לצאת לקניות.

ביקשתי מאמא שלי - והיא הביאה מהמעצבנות האלו שאני לא סובלת...
ביקשתי משכנה שעובדת בחנות - ושוב, אותו הדבר.

קפצתי היום במיוחד לחנות, כדי למצוא אחת שתהיה לי נוחה ותשמח אותי.
תגידי: מה נסגר איתך? כולה פיג'מה?

אז אני מזמינה אותך לקרוא את הדברים יקרי הערך שתמרוש כתבה בדף שלי ביומיים האחרונים. פשוט מילות זהב.

ומהזוית שלי: להיות עם פיג'מה מעצבנת כשהאיש לא מבין אותי זה מתסכל שבעתיים. האיש - כרגע נתון. אבל הפיג'מה - היא ביידי. ואני ממש אשקיעה כדי שהיא תהיה מדוייקת ומשמחת לי. אני שווה את זה.

ואז, זה כמו דיאלוג, כתבה לי פעם עירית לוי משפט מהם שלקחתי איתי, בין הפנים לחוץ: פיג'מה מפנקת מעלה לי את תחושת הנוחות ומיטיבה את הדימוי העצמי (על פני אחת שניראית לי של סבתות, נניח) ןכאשר אני רואה את עצמי באור יותר חיובי אני יותר נכונה להשקיע כדי למצוא בדיוק את האחת שתעשה לי נוח, בגוף ובלב.

אני מקווה שאני נשמעת הגיונית...

[דרור*]

וואו.
תמרוש,
כשפתחת את הדף הזה הזמנת אותי לכאן והיה לי קשה להתרווח בנוחות.
לגדול להיות אהובה היה נשמע לי כמו מטרת על-חלל כזו. משהו שאפשר להשיג תוך 40-50 שנה כזה.

ופתאום, אני איזה ~3 שנים במסע
ויש לי עוד דרך
אבל וואלה. אני אוהבת אותי. ביג טיים.
מכבדת אותי. שומרת על הגבולות שלי. מטפחת את החלים המאירים שבי.

האין זה פלא?
ואיזה משואה אדליק לך, שהראית לי את הכיוון בדרך הזו?

[סחוטה*]

תודה, דרור יקרה
ומה פתאום ״כולה פיג׳מה״? זה צורך חיוני (-;
את צודקת, ותמרוש צודקת: להקל קצת, להוריד קצת ממקום אחד כדי לפזר את העומס. זה נותן קצת אוויר, וקצת אוויר זה המון.

[סחוטה*]

הדברים של תמרוש העלו לי לראש משפט שיוצא לי להשתמש בו הרבה בתקופת הקורונה: שליטה עצמית היא משאב מתכלה (-;

[תמרוש_רוש]

קודם כל: תודה לכן. אתן נפלאות.
כל אחת מכן בדרכה, בתורה, בשלב שלה, מגדילה את סך האהבה וההתנהגות האוהבת בעולם.
לוחמות אור, זה מה שאתן

איזה משואה אדליק לך, שהראית לי את הכיוון בדרך הזו?
תדליקי לבאות אחרייך. הן זקוקות לך

[תמרוש_רוש]

סחוטה,
תודה שבאת
ברשותך, אדלג על הסיטואציה הספציפית שהעלית עם בעלך וגיסתך, כי בעיני זה נושא למתקדמים, ואני מעדיפה, בתור התחלה, להתרכז בבסיס:
מה המקבילה הנפשית, זוגית, סביבתית, של לשים טיימר ל-15 דקות ולהתחיל לגדול להיות אהובה?
לדעתי?
לשים טיימר ל-15 דקות ולשאול את עצמך: מה יזין אותי, יענג אותי, ירפד אותי וייטיב עמי בחמש עשרה הדקות הבאות?
ואז לעשות בדיוק את זה.
ואת כבר מכירה את הטריק: "אבל מה שייטיב עמי זה לקום ולנסוע ליוון לשבועיים".
סבבה. אבל יוון לא בטווח האפשרויות. אז מתחילים אנליזה מעשית, ניתוח פעילות נוסח מרפאות בעיסוק: "למה דווקא יוון? מה האלמנט שם שקורץ לי ביותר? מה העיקרון? ואיך אפשר לקחת את האלמנט / העיקרון החשוב הזה וליצור אותו כאן ועכשיו?"
ואז, כמובן, לעשות את זה.
כי תמיד יש לנו בחירה. אפילו כשתקועים בתוך בית. יש רהיטים, יש אביזרים, יש כלים שמייצרים תחושות גוף וחוויות שונות, יש יכולת לתקשר (או לא ) עם אנשים אחרים - יאללה. להתניע, להשתמש במה שיש.
וליצור חווייה קטנה ומזינה, כאן ועכשיו.
למשל, לקנות פיג'מה - זו יצירת חווייה מזינה חשובה ונהדרת. גם הקנייה עצמה וגם הפיג'מה עצמה |Y||Y|

אז העצה שלי: תתחילי עם 15 דקות ביום, ותבואי לפה, אם כדי לדווח בסוף על רגעים של הצלחה, או של "כישלון" (אני מזכירה לך: כל כישלון קוגניטיבי הוא פתח להצלחה מטא-קוגניטיבית) ואם ברגע שאילת השאלה, עם הדילמה והערפול והתסכול והתקיעות - הכל הולך

---

אני עדיין כועסת עליו, ומרגישה שאני לא יכולה לסלוח לו.
לזה אני אגיב, בקטנה:
כעס כזה, בעיני, מוזן באופן מתמשך מתחושת פגיעות וחוסר אונים.
לפחות מניסיוני עם דמויות שפגעו בי בבלי דעת (היתה, לפני שנה, איזו כלבה-בת-כלבה שממש הרסה את החיים שלנו לחודש, הזיקה לכל המשפחה, ובזה חשבה שהיא עושה לנו טובה וממלאת את חובתה המקצועית, בלעעע). המשבר טופל היטב וחלף, ואני נשארתי תקועה עם הכעס. אבל אחרי שעבדתי על הפגיעות שלי, האיום שבאשה הזאת הפסיק להיות איום וגם הכעס הלך לו בדרך כל בשר.

אז אולי, כרגע, להשלים עם הכעס שלך עליו, ולהגיד: אני כועסת עליו כי א. הוא פגע בי מאוד ב. עדיין לא יצאתי מהפגיעה הזאת כי אני עדיין מרגישה חלשה וחשופה ושחיבלו בטריטוריה היקרה מפז שלי - וזה בסדר.
"בסדר" - במובן של "אני מבינה למה אני מרגישה ככה, זה לא הרגש הכי מוצלח בעולם אבל יש לו סיבה ואני מבינה את הסיבה. אשלים אתו לבינתיים עד שאוכל לטפל במקורותיו"
זה בסדר. ממש בסדר.
את מכירה באנושיותו, אבל גם מכירה באנושיותך ובמגבלות שלך. עדיין לא הגיע הזמן לסלוח, אפילו שזה מעשה ראוי ונכון. פשוט עוד אין לך מאיפה.

ולכן הדגש שלי היה על הבסיס, ועל ה- 15 דקות ביום של הזנה עצמית וטיפוח עצמי.
חמש עשרה דקות כאלה כל יום במשך שלושה חודשים, כבר יצמיחו אצלך את ה"מאיפה".

[תמרוש_רוש]

_אלא מאי?
שאני מרגישה שעם ההבנה הזו התחדדה גם איזו תחושת עוול שמבקש פיצוי, וברור לי שזה לא עניין שיכול להצמיח משהו טוב. לא בזוגיות, לא בחיי המשפחה._
דווקא כן, כן, כן!
תחושת העוול שמבקש פיצוי כן יכולה להצמיח משהו טוב!
כי עד עכשיו, בכלל לא היית מסוגלת להכיר בעוול הזה!
אני כמעט-כמעט בטוחה שזה היה דיאלוג בינך לבין בשמת, על האמירות הפנימיות המצמיתות האלה של "אבל מה לי כי אלין ואתלונן, כשאנשים אחרים סובלים יותר".
אין עוול. מה פתאום? בסך הכל אמרו לך ככה ועשו לך ככה. על זה את עושה רעש? כשאנשים אחרים מתים ברחובות / נמקים בתא טחוב בכלא / סובלים עינויים / וכו' וכו' וכו'?
פויה לך, מפונקת.
אז עכשיו, סוף סוף, תחושת העוול-שמבקש-פיצוי יצאה סופסוף מהמחשכים ומקבלת מקום משלה.
זה נהדר. עצם העובדה שאת יכולה לחוש ולהקשיב לה.

מצד שני, אני מבינה את הנקודה שלך
אז מה הפיצוי שהעוול הזה זקוק לו, כאן ועכשיו?
חושבת בקול רם...
אולי הפיצוי הזה יכול להיות אבל. רשות להתאבל על מה שהיה ועל מה שאבד ועל מה שלעולם לא קיבלת, שהיה חיוני לך כמים ולחם.

ואולי הפיצוי הזה הוא רשות הזעקה. היכולת והלגיטימציה לקחת דף (אלקטרוני או פיזי, לא משנה) ולרשום עליו את כל הפשעים והחטאים והעוולות שנעוו נגדך, מדעת ושלא מדעת, בתום וברשע, במעשה ובאי מעשה, בשוגג ובכוונה, מרצון ומאונס. ולהגיד: פגעו בי, פגעו בי, פגעו בי. וחלק אינהרנטי מאותה פגיעה היה: הכחשה מיידית שלה. וכאן הפשע הגדול.
לתת מקום לזעקה. לצרוח בקול רם: "זה לא בסדר! זה לא היה בסדר!!!!! זה פגע בי!!!"
מותר, חשוב, נכון.
ולא, את לא תישארי שם לנצח מבטיחה. את פשוט לא הטיפוס . את לא תסתפקי בזה. כי את יודעת שזו לא התחנה האחרונה, וגם לא השניה שלפני האחרונה. שיש דברים הרבה יותר טובים הלאה משם.

ואולי הפיצוי הוא נקמה.
זה קטע שאני נורא אוהבת. כל פילוסוף-בגרוש יגיד לך שנקמה לא מועילה לנוקם בגרוש, שהיא לא מביאה ריפוי או רווחה, כי היא גורמת נזקים נוספים, מקבעת תחושת מרירות ומה לא.
ואני, הקטנה והניבזונת, מגחכת להנאתי ואומרת לך: קשקוש בגרוש. החבר'ה האלה לא יודעים כלום על נקמות איכותיות, יצירתיות.
כאילו, כן, אם את חושבת על נקמה קלאסית, במובן של "לפגוע במי שפגע בי", וואלה, מזה באמת לא ייצא כלום.
אבל אנחנו, הנשים הפיקחיות, יודעות שנקמות גסות וערלות-לב כאלה זה רק מי הרקק של אוקיאנוס נפלא.
"נקמה" אמיתית איננה נקמה באדם כלשהו, כמכלול. היא נקמה ב- Dark side, בצד האפל של האדם הזה.
אז מבחינתי, וניקח את הקלאסיקה של "מלחמת הכוכבים - שובו של הג'די", האופן שבו דארת וויידר הפצוע שהוריד את המסכה שלו כדי לראות את בנו במו עיניו, היה נקמה נפלאה בצד האפל שלו-עצמו.

אני לא יכולה לספר לך על הנקמות האישיות שאני נקמתי - בחדווה רבה! ותוך כדי צחקוקים היסטריים - במהלך הריפוי הפרטי שלי, כי זה באמת אישי מדי שחבל על הזמן, אבל אני יכולה להגיד לך מהי הנקמה הגדולה מכולן שאני מתכננת לעתיד לבוא:

להיכנס כאשת מקצוע מכובדת לאולם מלא דמויות סמכות, להגיד להם, בתכלס (אם גם באופן מעודן וחיובי ותומך ביותר) מה הם עושים לא טוב ואיך אפשר לעשות את זה יותר טוב, להריץ הרצאה עם מצגת משובחת ודוגמאות מעוררות עניין, לתפוס את תשומת הלב שלהם בביצים, לגרום להם להקשיב לי, לענות על שאלותיהם, ולבסוף - וזה החלק הנוקם העסיסי - לשמוע אותם אומרים לי תודה
ולהגיד: "אח, מה, העונג כולו שלי".
ולמות מצחוק מבפנים.
כי ההקשבה שלהם והתודה שלהם תהיה נקמתי באבותיהם (המקצועיים) של אותן דמויות סמכות - שלא הקשיבו לי ולא שמעו אותי בגרוש.
איזו נקמה מתוקה זו תהיה!
כי - נתיבה בן-יהודה לימדה אותי את זה, בספרה המפעים "מבעד לעבותות" - הנקמה הכי טובה היא זו שבה ה"נקום" בכלל לא יודע שנקמו בו.
להיפך, מבחינתו עשית משהו לטובתו.
וזה באמת נכון. זה באמת לטובתו.
כי נקמה מהסוג הזה היא בעצם כנגד הצד האפל הפוטנציאלי שבו, היא היתה הלימוד, הקניית הכלים, העזרה שנתתי לו להתרחק כמה שאפשר מהצד האפל הזה.

אלה היו חמש דקות על נקמות קונסטרוקטיביות

אבל הכי חשוב, נחזור לנקודה שלך על "עוול שדורש פיצוי":
הכי חשוב זה שאת אחראית על הפיצוי.
לא שום "הם" שבעולם.
רק את.
כי רק לך הכוח.

[קור_את*]

פיג'מה מפנקת מעלה לי את תחושת הנוחות ומיטיבה את הדימוי העצמי (על פני אחת שניראית לי של סבתות, נניח) ןכאשר אני רואה את עצמי באור יותר חיובי אני יותר נכונה להשקיע כדי למצוא בדיוק את האחת שתעשה לי נוח, בגוף ובלב.

צודקת במיליון אחוז!!! חשוב להקפיד על לבוש ואביזרים שגורמים לנו להרגיש מצוין ולהימנע מכל דבר אחר. אסור ללבוש פיג'מות שמייצרות הרגשה של חוסר חן. זה לא טוב לנפש.

[קור_את*]

תמרוש, דרור, בשמת--כל מילה שלכן זהב טהור. איזה כותבות יש באתר הזה!!!!!! משהו.

[סחוטה*]

תודה תמרוש
חדה ונפלאה כתמיד (-:

[סחוטה*]

אז חשבתי: מה יכול לתת לי ״חוויה קטנה ומזינה״, בבית, עם שני ילדים בגילאי 7 ומטה ותינוק בן חצי שנה?
ושאלתי: מתי אני עפה על עצמי, כאילו, ממש?
ופתאום זה היכה בי: בכל פעם שאני פותחת את המגירות של המטבח.
למה?
כי כשעברנו לגור כאן, שמתי בכל אחת מהמגירות העליונות זוג מספרי מטבח טובים.
ומאז, בכל פעם שאני נאבקת עם חוט ביד אחת וערימת עשבי תיבול רטובים ביד השנייה, או, להבדיל, עם ניילון נצמד וידיים מלאות פירורי לחם, לא משנה לאן אושיט יד - הופ! יש לי מספריים בשלוף להושיעני.
ובכל פעם כזאת (ויש הרבה), אני אומרת לעצמי, וואיי, איזה גאונה את שחשבת לשים מספריים בכל מגירה.
אהבה עצמית פר-אקסלנס, וכזו שתפורה בהתאמה אישית ומותאמת למידותיי. כאילו, למי עוד אכפת מנגישותן של מספריים במטבח. רק לי! איזה יופי שנתתי לעצמי מתנה שכזו על בסיס יומיומי.

אז אחת, הזכרתי לעצמי, המספריים. כל יום - המספריים.
שתיים - הטיפ של בשמת על הברז בדף של פליי ליידי. גאונות. התמדתי קצת, נהניתי והפסקתי. באופן כללי ביתנו עמוס ומטונף למדי. יש לי מקלחת פצפונת לשימושי הבלעדי, עם חלון מערבי שפונה לאתר הבנייה שלידנו - אז היא תמיד מתמלאת אבק. אבל, כמה שאני אוהבת שהיא נקייה! והברז, הברז! אז היום, לפני שהתקלחתי, השקעתי עשרים דקות בפני השטח, ובכל הזמן הזה המהמתי: אני עושה את זה בשביל עצמי, אני עושה את זה בשביל עצמי...
לקינוח, אחרי המקלחת, גרבתי גרביים מעוטרות בכיתוב super mom, ו-כן, קניתי אותם לעצמי מתנה מהתינוק ליום האם. מצחיקולה שכמוני ולא אכפת לי בכלל שזה קצת פאתטי. כי זה לא.
שלוש - הלכתי לסלון ובהשראת העומס הסנסורי של תמרוש שאלתי את בעלי אם, מתי ואיך הוא מתכוון ללכת לעבודה מחר ואם, מתי ואיך הוא מתכוון לחזור (טוב, לא אם, אבל מתי ואיך). ולא קיבלתי את ״בואי נראה מחר בבוקר״ ואת ״תלוי איך יעבור הלילה״.
וארבע - כתבתי את הפוסט הזה (-:

[תמרוש_רוש]

איזה שאפה. איזו יפהפיה!

[תמרוש_רוש]

_תודה תמרוש
חדה ונפלאה כתמיד_
לא נעים לי לקלקל לכן את הפנטזיה, אבל 90% ממה שאני כותבת פה (לא כולל עניינים סנסוריגשיים וכאלה, תחום התמחותי), בשמת כבר כתבה הרבה קודם.

[סחוטה*]

איזו פנטזיה? בשמת נפלאה וחדה, וגם את. כאילו דה...

[קור_את*]

איזו פנטזיה? בשמת נפלאה וחדה, וגם את. כאילו דה...

המידע והאידיאולוגיה של בשמת ותמרוש משלימים זה את זה באופן מושלם! ממש אוצר נדיר.

[סחוטה*]

מחככת, מתחבטת, קמה, נופלת.
מתפעלת מהילדים, מחבקת את הילדים, מתוסכלת מהילדים, צועקת על הילדים, סבלנית עם הילדים, חסרת סבלנות עם הילדים, צוחקת עם הילדים, בוכה איתם.
אוהבת את החיים שלי, שונאת את החיים שלי. לפעמים מרגישה שטעיתי, שהרסתי אותם ושמאוחר מדי. בגלל שביטלתי עצמי אל מול בעלי ומשפחתו ושמעוות לא יתקון. ולפעמים מרגישה שאיני רוצה אלא את מה שיש לי.

[סחוטה*]

_אבל הכי חשוב, נחזור לנקודה שלך על "עוול שדורש פיצוי":
הכי חשוב זה שאת אחראית על הפיצוי.
לא שום "הם" שבעולם.
רק את.
כי רק לך הכוח._
לזכור, לזכור, לזכור ולהזכיר. אני אחראית. רק לי הכוח.
ואולי חלק מהפיצוי הוא לראות את עצמי ככה:
ולא, את לא תישארי שם לנצח, מבטיחה. את פשוט לא הטיפוס. את לא תסתפקי בזה. כי את יודעת שזו לא התחנה האחרונה, וגם לא השניה שלפני האחרונה. שיש דברים הרבה יותר טובים הלאה משם.

[סחוטה*]

בכל זאת, מחפשת פתרון אופרטיבי כלשהו לסוגיית בעלי/גיסתי.
מצד אחד - לא להיות בקרבת מי שעושה לי רע = אהבה עצמית.
מצד שני - לא להיפגש איתה, משמע, לשבת בבית לבד בלי בעלי והילדים, ועל הדרך לפגוע בו וגם להרגיש מוקצה = לא אהבה עצמית.
ניסיתי להריץ בראש גם תרחישים אלטרנטיביים (נניח, אם מישהו מאיתנו היה חוזר בתשובה והשני לא) כדי לנטרל קצת את המימד הרגשי העז ולפשט לעצמי פתרון. לא עזר. לא מוצאת.
מה שכן, העליתי מולו שההסגר הזה הוא הזדמנות לחשוב על פתרון למצב בלי להט החרב המתהפכת של ״נו, מתי נפגשים?״ מעל לראשנו. הסכים באופן תיאורטי. באופן מעשי, סביר להניח שהעניין מונח לפתחי בלבד.
רעיונות? הצעות?

[יולי_קו]

_מחפשת פתרון אופרטיבי כלשהו לסוגיית בעלי/גיסתי.
מצד אחד - לא להיות בקרבת מי שעושה לי רע = אהבה עצמית.
מצד שני - לא להיפגש איתה, משמע, לשבת בבית לבד בלי בעלי והילדים, ועל הדרך לפגוע בו וגם להרגיש מוקצה = לא אהבה עצמית._
קודם כל, אני רוצה לחזק אותך בבחירה שלך לא להגיע למקומות בהם את נפגעת.

רעיונות:

• האם אפשרי להזמין את בני המשפחה כיחידים ולא את כוווולללם בבת אחת? לדוגמא- להזמין רק את גיס אחד עם משפחתו בשבת אחת, ובשבת השניה את חמותך, וכן הלאה, וכך לשמור את הכינוסים בביתך מינימליסטיים ורק עם מי שנעים לך לארח?

• האם אפשר לראות את הזמן שבו בעלך והילדים הולכים למקום שאחותו נמצאת בו, ואת כבוחרת לא להצטרף, כזמן מתנה שבו את יכולה להספיק את הדברים שאת רוצה אבל אין לך זמן אליהם? לנסוע לחברה טובה שגרה רחוק, לראות סרט שממש רצית אבל בעלך והילדים לא מתלהבים, משהו שהוא מתנה או פינוק בשבילך. ככה יוצא שאת מרוויחה מהזמן הזה משהו, ואפילו מחכה אולי לזמנים כאלה, ולא נשארת בתחושת ׳השאירו אותי לסבול לבד בחושך׳.

• אולי לשקול שוב לעבור דירה- זה מוריד חיכוך מיידי. התגובה שלך אליה- יש בה סממנים אלרגיים (דוגמא- אלרגיה לחתולים). אז אם לא רוצים להשתמש בתרופות חזקות שיש להן מחיר בריאותי (זה דימוי, כמובן)- עדיף להתרחק מהאלרגן. אחרי תקופת המנעות מספיקה לעיתים התגובה האלרגית נעלמת.

הלוואי שיהיה לך יותר קל.

[סחוטה*]

תודה, מיכל ויוליקו.
מיכל, מתוך סקרנות, מעניין אותי לשמוע איזו עמדה או התנהלות נקט בעלך בסכסוך בינך ובין חמותך. התערב? התעלם? הרגשת שהוא איתך? נגדך? חצי-חצי?
אצלנו - חמי וחמותי שניהם נפטרו (חמותי לפני כ-10 שנים וחמי בשנה שעברה), כך שבקונסטלציה הנוכחית המשפחה היא רק שלושת האחים, בני/בנות הזוג והילדים. האח הצעיר צעיר מהם ביותר מעשר שנים, והוא נשוי, אך אין לו ילדים עדיין. כולם גרים באותה עיר אך רק חלקם גרים באותה השכונה (-;
לגבי הצעתה של יוליקו לפצל מפגשים - אז ככה: כידוע, ״מה שלאפיפיור מותר לכמרים אסור״. לאחות מותר להיפגש עם מי מאחיה באיזה שילוב או אופן שתבחר; לעומת זאת, כל מפגש שיתרחש בין האחים ולא יכלול אותה יגרור העלבויות, רטינות והתבכיינות. אז אנחנו לא נפגשים איתם בלעדיה כמעט בכלל (כי רק אם היא בחופש או בטיול אז מותר!) - לאף אחד מהם אין כוח לכל הדרמה שמסביב.
ודווקא חשבתי על הרעיון הזה לעשות משהו כיף או מגניב כשהם הולכים, ותמיד בפוטנציה זה נראה לי שזה יהיה מעולה, ותמיד אני בסוף מתגעגעת אליהם ולגמרי ״יושבת לבד בחושך״... )-:

[סחוטה*]

ועכשיו, לא 15 דקות, יותר כמו 15 שניות של לנער מעליי את הפיכסה מההתעסקויות של היום הזה, בבצבצת המשפחתית המחניקה ובניסיון (הכי לא פליי ליידי) להעלים שלוש שנים של בלאגן בשלוש שעות...
15 שניות של תינוק מתוק-מתוק וכחול עיניים;
של מצעים נקיים;
של כמה רגעי התבדחות עם הילדים;
של שירה בקול רם;
של ארוחת ערב שלא אני הכנתי.

[סחוטה*]

היי מיכל, תודה על התשובה. למרות הנסיבות השונות, מאוד רלוונטי ומאוד מזדהה.

[קור_את*]

אני סבורה ש:

1. מאוד קשה לאח לומר לאחותו היכן לגור. זה גם לא לעניין. זכותו וחובתו לדרוש ממנה לנהוג בך בכבוד. לא זכותו של אף אחד להגיד לבת משפחה היכן לגור.
2. יש לברר האם מקפיד להבהיר לאחותו שאינה נוהגת בך בכבוד.
3. נשמע שאחותו היא בעלת אישיות מרעילה, ולכן הייתי שוקלת מעבר למקום אחר עם כל הכאב שבזה. משום שאם לא, הילדים שלך יהיו בנוכחותה והיא תמרר לך את החיים.

[קור_את*]

היא כבר פגעה לך בחיי הנישואין.

[שי_לי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי סחוטה בעצם אין לך שליטה על שום דבר שהגיסה המאוסה אומרת או עושה. וגם לא מה שבעלך עושה או אומר או מרגיש או חושב. היא נשמעת לא מתחשבת, לא נעימה : - s אבל הבן אדם היחיד שאת יכולה לנסות לשנות אותו - זו את. נורא קשה לשנות חשיבה, רגשות, התנהלות. אבל זה אפשרי. יש המון שיטות. אחת השיטות שאני אוהבת היא הואופונופונו. (יש דף 100 אחוז אחריות את אולי מכירה(

[שי_לי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

או לעבור דירה...

[מיכל*]

וואוו, מישהו הזכיר הו'אופונופונו!!! השיטה הזאת שינתה את חיי, ואני מאמינה בה בכל ליבי. אבל (כותבת רק את דעתי, מהניסיון שלי) יש בה משהו מהפכני שמטלטל את כל תפיסת העולם, שמחייב התמסרות רבה (אני מדברת על השיטה המקורית, הנקייה, לא זו שהתפרסמה בספר הממוסחר של ויטלה), ואני לא בטוחה שמתאים להתחיל לתרגל אותה בעיתוי כזה, כשכל הפצעים עדיין פתוחים.

[סחוטה*]

תודה על כל התגובות.
קוראת, מסכימה לגמרי לגבי זה שאח (או כל אחד) לא אמור להגיד לאחותו (או לכל אחד אחר) איפה לגור; אבל לדעתי אפשר להגיד למישהו - לפני שזה נעשה ולא פוסט מורטם - שיש פה סוגיה של מרחב אישי, שכמובן אין לאיש שום זכות לקבוע לו איפה לגור, אבל שאם הוא מתכוון לעשות את הצעד הזה, הוא צריך לקחת בחשבון שזה עלול לפגוע במרקם היחסים.
ואז גם סדרי העדיפויות נהיים יותר ברורים, ויותר פשוט להגיד: סבבה, את פה, זכותך, אבל זכותנו להתבאס ו/או לא לבוא אלייך (והתרענו על כך בפנייך מראש וזה סיכון שהיית מוכנה לקחת על עצמך).
לא?

[סחוטה*]

שוב, לא רלוונטי עקב היותו פוסט-מורטם... (-;

ובמאמר לא מוסגר: משפחתו הגדולה של בעלה גרה באיזור. שם כולם גרים באותה השכונה ורצו שהם יעברו לשם גם. והיא אמרה ש״לא מתאים לה לגור בקומונה״ ושזה ״קרוב מדי״.
אגב, כשאני ניסיתי להסביר עצמי מולה באותם טיעונים בדיוק, היא אמרה שזה בכלל לא אותו הדבר, כי היא יודעת לתת ספייס והם לא.
דברים שרואים מכאן לא רואים משם, האין זאת?

[קור_את*]

שיש פה סוגיה של מרחב אישי, שכמובן אין לאיש שום זכות לקבוע לו איפה לגור, אבל שאם הוא מתכוון לעשות את הצעד הזה, הוא צריך לקחת בחשבון שזה עלול לפגוע במרקם היחסים.

גם בעייתי.

שוב, לא רלוונטי עקב היותו פוסט-מורטם...

זה רלוונטי בנוגע לכעס על בעלך. את מבינה שאת מרגישה בודדה במערכה הזוגית אל מול גיסה מרעילה. אז השאלה כעת היא אם הוא תומך בך ודואג שהיא תנהג בך באופן שמכבד אותך. לכעוס עליו על שלא אמר לאחותו לא לגור בקרבתכם זה לא כל כך לעניין לטעמי. לכעוס אם הוא נותן לה להתייחס אלייך בצורה בלתי נסבלת--לעניין מאוד. הוא חייב לתמוך בך אל מול המשפחה שלו.

אני לא הייתי נשארת לגור בקרבה גדולה למשפחה של בן זוג שהיא לא לטעמי. קל וחומר כשמדובר באחות מרעילה. זה ממרר את החיים וכואב הלב עלייך. זה ממש קשה. חוויתי דברים כאלה. זה בלתי נסבל.

[סחוטה*]

שני דברים, קשורים ולא קשורים:

אחד: לפני כמה חודשים, כשאמא שלי הייתה אצלנו, אמרתי לה שאני ממש במצוקה בגלל הסיפור הזה עם גיסתי, ושאלתי אותה מה דעתה. נכון יותר: שאלתי אותה בפירוש אם יש לה רעיון מה אני יכולה לעשות.
ותשובתה היתה: את צריכה שזה לא יפריע לך כל כך.
יופי.


שתיים: שיטת הנקמה הקונסטרוקטיבית של תמרוש (כל כך לטעמי! לו רק היו לי רעיונות) הזכירה לי משהו.
חמותי, שכבר איננה, אהבה להתווכח. האמת, כל בני המשפחה נגועים בחיבה הזו והם סוג של קומפרסורים אנושיים שמטרטרים עד שבסוף אתה נכנע ואומר די, הפשיטו את בגדיי מעליי, קחו את כל רכושי, רק תפסיקו כבר...
ואנוכי, הקטנה, הצעירה, עם חינוך ה״לא-מגיע-לך״ שלי, שרק רציתי למצוא חן בעיניה, אבל בערתי מבפנים. היה לה צורך עז לנצח אותי, שידה תמיד תהיה על העליונה, שלא נשכח אף פעם מי נמצא באיזו עמדה. חטפתי ממנה לא מעט בשנות היכרותנו, כולל כמה מטווחים אלימים למדי, בנוכחות קהל (תמיד, כי אם אין עדים זה לא כיף).
בסוף, נדלקה לי הנורה מעל הראש. עליתי על זה. הידד!
בויכוח הבא שנקלענו אליו, אמרתי לה, ברוגע מוחלט:
״אני רואה שאנחנו לא מסכימות, אז מוטב שנקבל את זה שדעותינו שונות ונפסיק להתווכח.״
דינג-דינג-דינג!!!
זה הטריף אותה. הטריף אותה! ולא עזר כמה שהיא ניסתה לגרור אותי בחזרה פנימה - למשל, ״אז אולי תגידי לי שוב מה דעתך״ וכדומה. לא! ברוגע - ״אין טעם, אנחנו לא מסכימות וזה בסדר גמור״. הטריף אותה! והיא לא יכלה לעשות כלום חוץ מלהתחרפן מזה.
ניצחון מתוק, מתוק, מתוק. והיחיד שהיה לי (-;

[סחוטה*]

גם בעייתי.
קוראת, מעניינת אותי דעתך, מדוע בעייתי לנסח זאת כך? ואיך, בסיטואציה דומה, ניתן לפעול - כלומר, לא להיות צבועים ולהעמיד פנים שמשהו שממש לא לרוחנו (כמו מעבר הדירה שלה) הוא לרוחנו? האם לא זה המסר שעובר אם לא אומרים כלום?

[קור_את*]

_גם בעייתי.
קוראת, מעניינת אותי דעתך, מדוע בעייתי לנסח זאת כך? ואיך, בסיטואציה דומה, ניתן לפעול - כלומר, לא להיות צבועים ולהעמיד פנים שמשהו שממש לא לרוחנו (כמו מעבר הדירה שלה) הוא לרוחנו? האם לא זה המסר שעובר אם לא אומרים כלום?_

סחוטה יקרה, רק שיהיה ברור שוב: אני סבורה שהגיסה שלך מגעילה ומרעילה. אני סבורה שעל בעלך להגן עליך מפניה ולתמוך בך באופן מלא!!

באופן כללי, אוניברסלי, ההחלטה של אדם היכן לגור היא ברשותו ובמרחב האוטונומי שלו בלבד. ניסיון להתערב בה הוא פלישה למרחב שלא ראוי לפלישה גם בין אחים. פלישה כזאת היא בדיוק מה שהיא נוהגת לעשות.

זה הטריף אותה. הטריף אותה! ולא עזר כמה שהיא ניסתה לגרור אותי בחזרה פנימה - למשל, ״אז אולי תגידי לי שוב מה דעתך״ וכדומה. לא! ברוגע - ״אין טעם, אנחנו לא מסכימות וזה בסדר גמור״. הטריף אותה! והיא לא יכלה לעשות כלום חוץ מלהתחרפן מזה.

מושלם!

התגובה של אמא שלך, לעומת זאת, היא תגובה מחלישה. זה מפריע לך כי זאת התנהגות מעצבנת. זה מפריע לך כי הילדים מעורבים בזה וגם בעלך וכי את צריכה להשחית את זמנך בנוכחות בת משפחה מרעילה.

העניין עם מרעילים קרובים הוא שאם רוצים להתמודד עמם צריך להשקיע בזה אנרגיה רבה מאוד ולהיות דרוכים מאוד. האם זאת אנרגיה ששווה לך להשקיע? רק את יכולה לדעת.
מנסיוני האישי, זה לא ממש שווה כשזה קשור בנוכחות קבועה של המרעילה בחיי.

[סחוטה*]

בכל מה שקשור לבני משפחה שלו (אולי בעיקר לבנות המשפחה שלו) יש איזושהי נאמנות תמימה, מקסימה, נוגעת ללב. הוא לא מסוגל לייחס להם כוונת זדון. היא לא התכוונה, זה קרה בטעות, את פשוט רגישה מדי. היא אדם כל כך טוב...
מזדהה! אפילו פעמיים (-:

[סחוטה*]

התגובה של אמא שלך, לעומת זאת, היא תגובה מחלישה. זה מפריע לך כי זאת התנהגות מעצבנת. זה מפריע לך כי הילדים מעורבים בזה וגם בעלך וכי את צריכה להשחית את זמנך בנוכחות בת משפחה מרעילה.
נכון.
ומבחינתי, לגמרי לא שווה את האנרגיה. לגמרי לגמרי לא. אבל אני מרגישה שזו לא באמת בחירה שלי. ואמרתי לבעלי לא פעם ש״זו לא מערכת היחסים שלי להרוס״. יש פה מחיר מאוד כבד מבחינתו. כבר עכשיו הוא אומר שמערכת היחסים שלו עם האחים שלו גרועה ״בגלל הסיפור הזה״.
(כאן, אגב, העמדתי אותו על טעותו, והדגשתי שלמערכת היחסים האישית שלו עם האחים שלו יש רק שלושה אחראים, ואני לא אף אחת מהם).

אבל - ואני חושבת שכאן מתחדדת גם אצלי נקודה שמפריעה לי - יש לי תחושה שהוא מעדיף לשלם את המחיר הכבד בתוך הבית ולא מחוצה לו, כלומר במסגרת הזוגיות ולא במסגרת המשפחה שלו.
כביכול, או לא כביכול, זה כי אני ״יותר״ - אפשר יותר לסמוך עליי, אני מבינה יותר, אכפת לי יותר וכדומה.
מצד שני, רבאק!

[קור_את*]

יכול להיות שכן סביר להגיד בכנות שאתם לא שמחים על זה וחוששים מזה מאוד. ואז זאת לא התערבות, אלא הבעת רגשות.

[קור_את*]

אבל - ואני חושבת שכאן מתחדדת גם אצלי נקודה שמפריעה לי - יש לי תחושה שהוא מעדיף לשלם את המחיר הכבד בתוך הבית ולא מחוצה לו, כלומר במסגרת הזוגיות ולא במסגרת המשפחה שלו.

זאת בעיה נפוצה וידועה: אי היכולת של אנשים להעמיד את בני המשפחה שלהם במקום. זאת ממש בעיה נפוצה. מעניין למה.
משום מה אנשים לא מסוגלים לעמוד מול המשפחה שלהם. אני רואה אינספור זוגות שסובלים מזה. גם אני סבלתי מזה.

(כאן, אגב, העמדתי אותו על טעותו, והדגשתי שלמערכת היחסים האישית שלו עם האחים שלו יש רק שלושה אחראים, ואני לא אף אחת מהם).

מצוין. לא להסכים בשום אופן אפילו לדון בזה. חד וחלק להגיד על טענות כאלה שזה קשקוש ושהוא יודע את זה. לבלום את זה כשזה מתחיל.

ממה שנראה כעת, הפתרון היחיד זה מעבר. זה עלול או להרעיל אותך באופן קבוע, או לשים אותך במצב מוקטן או מורחק, או לפגוע בנישואין שלך. או שלושתם...

[קור_את*]

לקוראת, מקווה שזה בסדר מבחינתך שאגיב למשהו שכתבת.

ברור!! בבאופן לכולן מותר להגיב לכולן! זה נהוג וכך צריך.

אני מאוד מסכימה לשלושת הסעיפים שציינת. לא ראיתי אותם לפני שציינתי את התהייה מדוע אנשים מוכנים לשלם מחיר זוגי בשביל לא להתעמת עם המשפחה. מה שאת אומרת בהחלט עוזר להבין את זה.

[סחוטה*]

שני המקרים שסיפרתי עליהם קודם, עם אמא שלי וחמותי, בעצם ממחישים לי את כל הסיפור שהביאני עד הלום, לשאול איך אפשר לגדול להיות אהובה.

אחד זה המקום שבאתי ממנו, שמחליש במקום לחזק, ומקדש את העיקרון הפסאודו-נעלה של ״להפנות את הלחי השנייה״.
השני זה המקום שנכנסתי אליו, שהקווים המנחים שלו זה דורסנות וחוסר ראיית האחר, במסווה של ערכים כמו משפחתיות, רגישות וקירבה.

השילוב יצר, מבחינתי, קוקטייל גרוע מאוד.
וההתעוררות שלי למקום של ערך, מגיעה עם דפוסים והרגלים ארוכי שנים של ביטול עצמי אל מול הזולת ״המוצלח״.
המשפחה של בן הזוג לא מזמינה אותי לימי הולדת (כולל שלו)? בטח מגיע לי/בטח זה ככה במשפחות קרובות
ממליצים לו לחשוב פעמיים אם להתחתן איתי? צודקים. אני לא מספיק משפחתית/ראויה לו.
מדברים אליי בגסות? האח הקטן מעיר על הפצעונים שלי בשולחן ארוחת הערב וכולם צוחקים ונהנים? הוא רק ילד, אני כבדה/אין לי חוש הומור.
ומצד שני, מהבית: תביני, תכילי, תביני (בכל זאת, קצת קשה לאהוב אותך), או, לכל היותר, ״חבל שכל כך קשה לך״, ״תפסיקי לסבול״, ״תעשי שזה לא יפריע לך״.

ועכשיו - התעוררה היפיפייה הנרדמת, ומצאה עצמה מסובכת ברשת הקורים שהיא עצמה עזרה לטוות.
ושואלת: איך פורמים את הרשת, ומוסיפים לאהבה בין בני זוג - כי סליחה, רק אהבה זה לא מספיק - גם כבוד הדדי, ותחושת ערך, ושוויון?

[סחוטה*]

מקנחת ב-15 השניות היומיות של תעופה עצמית:

1. קמתי בבוקר מעוכה אחרי לילה של שיעולי ילדים וגירודים והנקה אינסופית, בתחושת סמרטוט שאין מצב שהוא שורד דקה בלי להתפחלץ. ועברתי את כל היום עם שלושתם בכיף ובסבלנות. קסם!
2. איזה כיף זה להצחיק תינוק. קסם!
3. לרגע, כשאני צוחקת ומשתטה ושרה בקול רם ומצחיקה את התינוק ומפעילה את הילדים, אני מרגישה שווה ומגניבה. קסם!

אולי אני צריכה להסתכל על עצמי דרך העיניים של התינוק, בשלב הזה שהוא צוחק אל ורוצה את ונרגע עם אמא שלו. מתוך הביטחון המלא הזה שהיא טובה וראויה ואהובה בדיוק כמו שהיא.