מילים מילים אינדיבידואליות זהות הורות

תודה תודה

@}
מרגשת
מרגישה איתך

בעיקר:
מבט שמרטיט את כל צבעי הקשת בשמיי

קוראת אותי לבא
ואין עונה.
קולי נודד על פני מדבריות נפשי
ואין עונה.
מלטף את החולות החשופים
ואין עונה.
נשבר אל הצוקים האיתנים
ואין עונה.
מבקיע דרך הסדקים הפעורים
ואין עונה.
שועט במרחבים השוממים
ואין עונה.
נוסק במערבולות השמיימה
צולל אל התהום
מוצא אותה פעורה תחתיו.
זועק,
ואין עונה.
ושוב השמיימה,
גבוהה מעבר לגבוהה
אל החלל הדחוס האפל זרוע כוכבים.
קוראת אותי,
ואין עונה.

עוצמת עיניים
מקשיבה
שקט
הוא המענה.

שלום
כמה רחוק הלכתי.
חסרתי לי ועדיין חסרה.
מהר מהר היא אומרת
מהר מהר
ואני שבי אחריה
מצייתת ללא אומר ללא מילה
כי מילים לא ידעתי מעודי
מילים הם אינם שפתי
היא שולטת בי
היא יודעת אותי
היא מטווה את דרכי.
אותה אני אוהבת
נותנת לה ללוש את עצמותי
לטעום את דימעותי
לטעות על כאבי
להתממש בתוך
נקבוביות עורי
כולי כולי שלי
שלה הוא.
לפעמים היא חומלת אותי
ודמעה מחליקה על לחיה.
אך עודנה יודעת אותי.
משתמשת בונה והורסת.
ואני כולי אהבתי
כולי אהבתי.

ראיתי אותך ביתי
משתקפת בתוך זיכרונות ילדותי
אגרטל מנותץ על אם הדרך
תפוח חצי אכול מונח בסל
יפה את וברה
כמו עדנת ליבי
קשה את ומרה
כמו עזות מיצחי
חומקת הרחק ממני
והינה את בתוכי
מגששת אחר שובל של ריח
של זיכרון
והינה הוא חומק ממני
פורטת על מיתרי הכאב והאובדן
צומחת נעה על ציר הזמן
חלום בהקיץ מלטף את רוח הסתיו
ואני קפוצת כתפיים קמוטת שפתיים
נאחזת במחשבות נייחות
כדי לעבור עוד יום
שאוכל לשכב על כר
לברך אותי
לילה טוב

הכי אמתי שיש לי עכשיו
זה אותי, בכזה מצב
מרגישה שאני מטושטשת
לא ברור איפה אני מתחילה ונגמרת
איפה אני ישנה ונרדמת
איפה אני ערה ובועטת
איפה אני שותקת ואיפה מלהגת
משהו בי לא רוצה לנוח במקומו
לא רוצה לדעת מה שמו

טוב, אני אומרת.
בסדר,
בא ניתן ידיים,
נצא לטיול בארץ הבלבול.
אני היא חוסר הגבולות.
אני הטשטוש המבורך.
אני שמחה עכשיו.

מאחורי כל הבנה
מאחורי כל קבלה של משהו בי
מסתתרת עוד הבנה
מסתתר עוד משהו שרוצה להיות
אהוב ומוכר ונוכח ופשוט
לקחת את הבוקר הזה בשקט
עם עצמי, בשקט להיות איתי
כמו לטיפה של ראש על הכר
נוח נעים ומוכר
נשימה גדולה גדולה ואז אנחת רווחה
כל החלומות מחכים לי בביטחה
מעברו השני של היקום הזה
אני צריכה פה לנוח
כדי שהם יעשו בשבילי את העבודה
ככה זה ילדה
תני להם לעשות את העבודה.

_יפה את וברה
כמו עדנת ליבי
קשה את ומרה
כמו עזות מיצחי_

וואו, איזה יופי את כותבת
ממש הרגשתי ותרגשתי

@}

תני לזה לזרום דרכך
קוראים לזה חיים
לא תוכלי לאחוז בזה
זה לא באמת קיים
זה זז, זה נע
מתמתח, מתפתח
לא תוכלי לשלוט בזה ילדתי,
לא תוכלי.
זה כואב לפעמים עד העצם,
זה אובד
לפעמים זה בדיוק בדיוק מה שבקשת
ואת שמחה.
אבל זה
זה תמיד שמח
כי זה חי
כי אי אפשר לתפוס אותו
כי אי אפשר לדעת
ואם תתני לזה לזרום דרכך
גם את תהייה תמיד שמחה.
אז תני לזה
אז תני
יקירת ליבי
אהובתי הקטנה
תני לזה תני

לפעמים המוח שלי מבלבל אותי
הוא מנז'ס לי, ככה וככה
וככה וככה, וככה וככה.
נכון, הוא גם צודק.
נכון, הוא גם יודע
המממוון דברים.
בסדר. כן, כן.
אבל באמא שלך
זה כואב, אפשר להרגיש את זה רגע?
שם בבטן, זה לוחץ,
זה עושה לי דמעות בעיניים,
זה עצוב לי.
אפשר...?
במטותא ממך, ככה סתם.
ולמרות הכל, והסיבות.
ככה הם הדמעות,
עכשיו הם בוכות.
אך, זה כל כך נעים
לבכות.
ועכשיו היה לי לילה טוב במיוחד.
ועכשיו אני מוכנה לכל קרב.
נגולה מליבי האבן
שהראש שלי חסם
בחריצות מרבית
תודה

באופן טבעי

באופן טבעי