ניחוח אדמה אחרי הגשם

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

נפל לי האסימון לפני כמה ימים, שהפחדים הגדולים של הילדון לאחרונה כנראה קשורים למצב של סבא.
כמה שבועות אחרי שסבא נכנס לבית חולים,
הוא סירב להיות בבית של הסבים, ממש פחד להיות שם (וזה קרה ממש פתאום תוך כדי שהיינו שם בלי סבא, יכול להיות כשדיברנו על הבית חולים),
אז נתנו לו את הזמן שלו, לא ישנו שם במידת האפשר ונפגשנו עם חמותי בעיקר מחוץ לבית ואם באנו לשם אז הבטחנו לו שזה לזמן קצר (וקיימנו)
אח"כ זה עבר (אמא שלי עשתה לו הילינג) והוא אמר יום אחד - אני כבר לא מפחד להיות פה ובאמת הוא בכיף שם.
אבל לאחרונה הוא באמת מסרב ללכת לכל מקום כמעט , אלא אם כן, במילותיו שלו - אני רוצה ללכת למקומות שאני כבר מכיר.
כמה פעמים הוא ביקש ללכת הביתה ממקומות, וממש היה נראה שהוא פוחד, ואני חושבת שזה קשור לזה שהוא ראה מישהו נכה...
ואני חושבת שהוא מרגיש חוסר ביטחון בעולם, שמשהו לא ברור קרה לסבא והוא נעלם.
כמובן שהסברנו לו כשזה קרה שסבא נפל והוא בבית חולים, הוא צייר לו ציור והקליט לו הודעות בוואצאפ של החלמה מהירה...
ואח"כ אמרנו לו שהוא כבר עבר מהבית חולים לבית אבות, שהוא עדיין לא מרגיש כל כך טוב ומטפלים בו אבל לא אמרנו לו שהוא בתרדמת...
והוא גם לא ממש שואל. ולכן אני לא אומרת לו עוד דברים... אבל אני תוהה אולי כן לדבר מיזמתי ?

[בשמת_א*]

הניקיון והסדר הוא בעיקר בגלל האמא של הילד... עדיין לא הגענו לשלב שמביאים ילד ומשאירים לשחק ...

אה! אם ככה מציעה להסתפק בלהתנצל על מצב הבית (-: באמת חבל על הכוחות שלך.

לגבי מה להגיד לילד, באמת לא יודעת. הייתי מסתפקת במה שאמרת. וכמובן הרבה חיבוקים והרגעה לגבי כל דבר אחר, ולאפשר לו לדבר על הסבא ועל מה שקרה (לדובב ולתמוך ברגשות שהוא מביע).

[תפילה*]

האם רלוונטי להציע לו לבקר את סבא? (כמובן להגיד שסבא חלש וצריך לנוח ושהוא יישן כשתבואו לבקר.)
נראה לי שהרבה פעמים ילדים מדמיינים לעצמם דברים מפחידים, כיוון שהם לא רואים את הדבר האמתי. ודווקא מה שיכול להיראות לכם כמבוגרים מפחיד מאוד - אדם שקוע בתרדמת - יכול להיתפס כמציאות פשוטה בעיני ילד.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

תפילה, חשבנו על זה, כמה פעמים... אבל הילד ממש פוחד מכל דבר רפואי ואני חושבת שיהיה לו גם מפחיד לראות את סבא ככה... כי הוא לא נראה כמו תמיד
וכל האנשים האחרים במוסד הזה גם לא קלים לתפיסה...
אני חוששת שזה יעשה יותר נזק... מצד שני אני גם לא יודעת מה הוא מדמיין לו אז אני גם בהתלבטות הזו.
אבל מהיכרותי איתו אני נוטה לחשוב שעדיף שלא יראה

תודה !

[גשם*]

ניחוח, את צודקת. לקחתי את ביתי בת ה13 לראות את אימי אחרי ניתוח וזו הייתה טעות חמורה. את יותר חכמה ממני.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

גשם, אני מבינה אותך, כלומר, אני מניחה שבגיל 13 הייתי כן שוקלת לקחת את הילד/ה לבקר אחרי ניתוח,
ובאמת אי אפשר לצפות מראש שתהיה תגובה קשה של הילד או מה יקרה בדיוק בזמן הביקור שאולי יהיה מבהיל או לא נעים...
@}

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

חוזרת לפה אחרי הפסקה ורואה את ההתכתבויות האחרונות... המילים החכמות של בשמת ז"ל (לא מאמינה ...)
וכל מי שייעצה לי בתקופה שעברנו
תודה על זה ...
הרבה דברים השתנו מאז
אכתוב עדכון אולי בהמשך אם יש פה עוד מי שקוראת מהתקופה דאז @}

[יולי_קו]

קוראת ומתעניינת. אשמח לעדכונים. כל טוב!

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

תודה יולי קו ! כיף שיש פה עוד קוראות מפעם

אז אני כרגע בבית עם תינוקת מתוקה, בת שנה וקצת. עדיין לא מאמינה שהעזנו לקפוץ למים גם חוויה מתקנת ללידה הקודמת ולתקופה שאחריה וגם אתגרים אחרים.
הייתי בהריון בשיא הקורונה והיו הרבה חששות והתלבטויות אבל שמחה שזה כבר מאחוריי והיא כבר כאן איתנו.
הגדול כבר בבית ספר ... הייתה הסתגלות לא פשוטה בשבילו לבית הספר, אבל להיות אח גדול מסתבר ממש כיף לו. הוא ממש דואג לה ומחבק וזה הוציא ממנו רכות ועדינות מדהימים, וגם קצת יותר עצמאות וביטחון.
אני מתגעגעת לעבודה, בהתלבטויות תמידיות מה הערך שלי בבית (ולכן חוזרת לקרוא בבאופן). מצד אחד בא לי לעבוד, גם כי אני אוהבת מאד את העבודה וגם כדי להכניס כסף.
מצד שני העבודה שלי לא רווחית בעליל ולא תכסה אפילו עלות של מעון באיכות לא הכי גבוהה, שלא לדבר על מטפלת ומצד שלישי לא בא לי להכניס בגיל הזה למעון... הקטנה מאד קשורה אלי ויונקת. (וישנה נורא! נורא! אין לי מושג למה, עדיין לא פוענח מה מציק לה בלילה)
חושבים גם לעבור דירה ויש עם זה הרבה קשיים . כרגע הדירה שלנו לא מתאימה לנו מכמה בחינות, אבל גם טובה מעוד הרבה בחינות... אנחנו בלימבו כבר כמה שנים, לא יודעים מה יהיה הצעד הבא (שלי ושל הבנזוג). כרגע החלטנו להישאר בשכונה בגלל בית הספר של הילדון.

אני רואה שכתבתי פה הרבה על התקופה שאבא של בן זוגי היה חולה... אז אכתוב עדכון עצוב - הוא נפטר בסופו של דבר ביוני 2020, לאחר שנה וחודשיים בתרדמת.
טוב שביקרנו הרבה באותה תקופה, בסוף הקורונה הפסיקה את הביקורים כשאני כבר התחלתי להתעייף מאד והתחילו הרבה חיכוכים ומריבות.
הילדון עבר תקופה של פחדים קיצוניים באותו הזמן וזה גם חלף כמעט לחלוטין, הוא השתנה מאד והתבגר ועבר פאזה. מה שעזר היה הומאופתיה, הילינג, ותהליך מאד איטי של לחשוף אותו מחדש למקומות חדשים (או חדשים ישנים), סיפורים שסיפרתי לו על ילד שפחד ואיך הוא התגבר ועוד הרבה הרבה דברים קטנים שעשינו.
עכשיו הוא נהנה מאד ללכת לים, קניון, טיילת - משהו שהיה גורם לו להתקפות חרדה וצרחות לפני שנתיים...
אז אם במקרה מישהי קוראת פה ויש לה תקופה קשה עם הילד/ה - דברים עוברים, חולפים עם ההתבגרות. וכן טוב שטיפלנו גם.
מסיימת בקצרנות כי התינוקת כבר רוצה אותי.

[תפילה*]

גם אני פה לפעמים. שמחתי לקרוא אותך.
איך בחיים האישיים אנחנו מתקדמים במאמאץ רגע אחר רגע, ואצל מישהו אחר יכולות לקפוץ כמה שנים בבת אחת.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

יא תפילה, כיף שאת כאן @} וכן מצחיק שהסיפורים שלי הם סיכום של כמה שנים ... גם אני לפעמים רואה מכרים רחוקים שפתאום יש להם עוד ילד/ים וזה נראה כזה טבעי ופשוט.
נחמד לי לכתוב כאן, בבאופן, כי אני מרגישה שאני צריכה קצת מבט באופני מהצד אולי...
אני מרגישה שאני כל הזמן בחיפוש של הדרך הנכונה לנו כמשפחה, שכרגע אנחנו חיים בצורה שלא נוחה ולא משמחת אותנו בסך הכל הכללי. בן הזוג החליף עבודה כחלק מהחיפוש הזה אבל באותו תחום, ועדיין התחושה שלו היא שזה לא הדבר הנכון לו. בינתיים הוא שם וחוזר בסביבות 19:00 וזה קשה ... כי הוא כזה אבא מדהים ומעורב והוא בקושי מספיק לעשות עם הילדים טיול בערב ומקלחת. אני יודעת שזה הסטנדרט אבל זה פשוט כזה לא נכון.
ואני כל היום לבד בבית עם התינוקת (בעצם, פעוטה!) מנסה טיפה לצאת לטייל אבל זה מרגיש כזה משעמם ... לפחות בשבילי.
לפעמים אני מרגישה שאני לא עושה טוב את העבודה שלי של להיות איתה בבית. גם הבית במצב על הפנים וממש קשה לי להספיק דברים איתה. וגם האוכל והבישולים לא בדיוק באיכות שהייתי רוצה...
לא פוגשת כמעט חברות... זה ממש קשה להכניס זמן לחברות בתוך סדר היום (כולל לאסוף את הילדון הגדול מבית הספר)
וגם מתגעגעת לעבודה שלי.
וגם אין מספיק כסף לדירה איכותית, לפחות לא בשכונה שלנו... ובן הזוג נושא לבד בכל עול הפרנסה וזה לא קל.
בקיצור אני מחפשת ומחפשת מוצא
כנראה אני לא לבד בחיפושים האלו ?

[לאורה*]

ציינת שלושה דברים:
א. אכזבה מההספקים שלך ושלכם כזוג (בישולים, סדר בבית, כסף)
ב. מתגעגעת לעבודה
ג. בדידות (אין חברות והבנזוג חוזר מאוחר)

בעיני הבדידות היא הבעיה הכי חמורה וזו שגם קל יחסית לטפל בה. הייתי מניחה להספקים שלך בבית או ליכולת הכלכלית שלכם כרגע. גם לחזור לעבודה אני מניחה שלא בראש סדר העדיפויות. תניחי לזה... זה יגיע בבוא הזמן. יהיה לך יותר קל אם פשוט תניחי לזה לגמרי לגמרי. זה מה שיש. להפיק את המיטב ממה שיש. אם את יכולה להכין רק אוכל פשוט אז תעשי רק מתכונים פשוטים ומהירים. אם אין זמן לסדר תעשי את המינימום ההכרחי. אם זו הדירה שיש לכם אז תראו איך אפשר לשפר כמה שיותר את איך שהיא נראית ומרגישה לכם ולהרגיש בה בבית. אל תצפי מעצמך ליותר כרגע.

הייתי מתמקדת בחברה ואיך אפשר להיות יותר בחברה. לא לפנות זמן אלא להזמין את החברות להיות איתך יחד עם התינוקת. ולראות איך אפשר להכניס עוד מפגשים נעימים לחיים. כשבודדים הכל נראה נורא ואיום.

[יולי_קו]

לאורה,
אני מאוד מתחברת למה שכתבת.
ניחוח,
קבלי חיבוק גדול! אני מאוד מתחברת לתחושות שלך מכיוונים שונים.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

תודה לאורה ו יולי קו, זה נותן לי חומר למחשבה !
אני בהחלט עושה את המינימום ההכרחי בלבד אבל זה כבר תקופה כל כך ארוכה וזה לא כיף לחיות בבלאגן.
אני מתמידה בפליי ליידי וזה מאד עוזר (לפחות הדברים הבסיסיים)
אחשוב איך להיפגש יותר עם חברות... בבקרים רב החברות עובדות ובערב אני לא ממש יכולה לצאת ולהשאיר את התינוקת כי היא יונקת וקשה להרדים אותה בלעדיי
אני גם לא הכי טוב בלייצר חברויות מקומיות. למרות שכן יש לי הרבה מכרות בשכונה... נראה עכשיו כשהתחילו המסגרות אם אמצא בגינה אמהות שעדיין בבית. עם הילדון הייתה לי קבוצת וואצאפ שהצטרפתי אליה של אמהות כאלו בשכונה וזה היה מצוין
ואנחנו מאד אוהבים את הדירה שלנו, והיא נעימה ומתאימה לנו בהרבה בחינות, לא באמת רוצים לעזוב אבל יש פה רטיבות וחדר שאנחנו לא יכולים להשתמש בו (כך שכולנו באותו חדר). התרגלנו לזה אבל הילדון כבר גדל, צריך יותר מרחב לשחק ולארח חברים וסוף סוף גם אולי לנסות לישון לבד (אני לא אומרת שהוא צריך אבל לדעתי הוא כבר יכול, וצפוף לנו מאד בחדר שינה ארבעתנו)
וגם התחילו לנו חיכוכים עם בעלת הדירה שלא מטפלת בתיקונים ודי נמאס לנו, אז זה נותן לנו מוטיבציה כן לחפש משהו אחר, לשנה הזו.
בהמשך אנחנו חושבים לעבור לעיר זולה יותר ואולי להתקרב להורים... לפני שנה כמעט ועשינו את המעבר הזה, ועצרנו בשניה האחרונה... מה שיצר גם המון אכזבה מצד ההורים

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

עדיין מתלבטים אם שווה לעבור רק לשנה הקרובה... ממש מבאס לנו בדירה , כרגע אין מים חמים במטבח ובעלת הדירה מעכבת את התיקון ובא לנו פשוט לצאת מכאן ולהשאיר לה את כל הבלאגן הזה...
מצד שני אני מתה מפחד לעבור ועוד פעמיים ?
בינתיים מנסה לפנות חפצים מהבית... לפעמים מרגישה שאנחנו טובעים בחפצים, למרות שאנחנו באופן יחסי די רגועים מבחינת צעצועים וציוד לילדים ואנחנו לא אנשים שמאד חשובים להם בגדים וכו' אז אין לשנינו כמויות של בגדים (וגם לילדים) ובכל זאת, טובעים...

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

במקביל חושבת למצוא מטפלת לכמה ימים לקטנטנה.. אולי ביחד עם עוד אמא שהכרתי מהגינה... אני נעה בין תחושה שזה יהיה טוב לשתינו ויהיה לי ממש טוב ומקרקע לחזור לעבודה
לבין דאגה ופספוס = מה אני לא אראה אותה כמה שעות ביום? איך??
מצד שלישי לפעמים אני כלכך חסרת סבלנות אליה אחרי לילה עם 10 התעוררויות... שאולי עדיף שאני אתרענן ואתאוורר קצת ואחזור אליה בגעגוע והתלהבות

[נועה*]

הי ניחוח, חשבתי עליך ובאתי לכתוב לך כאן במחשבה שבטח לא תראי ואז ראיתי שעדכנת לא מזמן, איזה יופי. עברנו לאחרונה לשכונה שלכם (זו שגרתם בה כשנפגשנו לפני שש שנים) ותהיתי אם את עוד כאן (וממה שכתבת מבינה שכן).

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אני כאן איזה יופי שכתבת לי, וכיף שעברתם לשכונה
אשמח לפגוש אותך שוב יש לך את המייל / מספר שלי? אני חושבת שאין לי את שלך
@}

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

לא מצליחים להתקדם... איפה לגור? זו שאלה ענקית שמרחפת מעלינו שוב ושוב ואנחנו תקועים במקום.
ליד ההורים = מתוך רגשות אשמה מסויימים, וגם רצון לפגוש אותם יותר ולעזור להם, לשמח אותם (במיוחד את חמותי שהיא אלמנה וחיה לבד)
וגם לי ממש ממש נמאס מהנסיעות עצמן, הארגון של התיקים, ההיסחבות, הארגון בחזרה, חוזרים מאוחר בערב עם ילדים ישנים/עייפים, אין סופשים נורמלים... כלומר יש אבל אז התחושה שלי היא רגשות אשמה שלא מבקרים מספיק.
כרגע עם פעוטה שישנה ממש גרוע בלילה, בן הזוג חוזר ב7 בערב... בצהריים גם לא תמיד מצליחה לישון איתה (אם היא ישנה יותר מ30 דקות..) ובלי שום עזרה...
לא יודעת איך לעשות את זה
מצד שני התפתחות קריירה לבן הזוג - הוא אומר שהכי טוב להיות במרכז, בתל אביב, שם יהיו לו הכי הרבה הזדמנויות. ושוב, זה יהיה יקר... ועדיין רחוק מההורים אז שוב בלי עזרה ועם נסיעות מתישות
ולי אין כרגע כיוון ברור לקריירה, הסתבכתי עם זה גם... לא ברור במה אני אעבוד כשאחזור לעבוד עוד שנה כשנשים את הקטנה בגן (וכבר אין על זה שאלה או מחשבה לחינוך ביתי כי אנחנו רוצים לחשוב על קניית דירה... מה שאומר שאני צריכה להכניס איזושהי פרנסה)
לטענתו אנחנו צריכים לחשוב על להתקדם בחיים ולא להתנהל מתוך רגשות אשמה מול ההורים. מה שנכון.. מצד שני.. לא יודעת. אני באמת רוצה לשמח אותם עם הנכדים. לתת גם להם נחת. להיעזר בהם קצת (לא הרבה מדי כי גם לקבל עזרה מהם זה לא תמיד קל), לעזור להם במה שצריך..
ואני לא יודעת איך נסתדר במרכז כשהכל יקר יותר.
וזה שחשבנו לעבור לפחות לשנת הלימודים הזו לדירה טובה יותר בתוך השכונה - נגנז... דווקא ראינו דירה חביבה ולא הרבה יותר יקרה משלנו ... ובן הזוג ברגע האחרון אמר שלא..
קיבל רגליים קרות ואמר שזה לא שווה את ההוצאות והמאמץ בשביל תקופה קצרה יחסית
וכמה שאני אוהבת את הבית הנוכחי שלנו כבר כל כך רציתי שינוי ונמאס לי מכמה בעיות שיש פה ופתאום לעבור פה עוד שנה... אני מקבלת ממש ייאוש ותסכול מלחשוב על עוד חורף כאן

קמתי עייפה כרגיל עם מיליון התעורריות ועם כאב ראש והכל נראה שחור משחור.. מקווה שישתפר במהלך היום.

[נועה*]

המוח שלי מסננת אבל נזכרתי ששלחת לי תמונות פעם ויש לי את הטלפון שלך! שלחתי לך הודעה

[לאורה*]

מציעה לך תרגיל אנרגטי.
לחשוב על כל הדברים שאת רוצה בבית החדש שלך. אפשר גם לעשות רשימה. את כותבת דברים פרקטיים, אבל גם את המהות שעומדת מאחוריהם.
למשל, אם הסיבה להיות במרכז היא כלכלית, את לא כותבת שהבית יהיה במרכז, אלא:

• מיקום שיאפשר לנו לפרוח כלכלית

מה הסיבה לגור ליד ההורים? כתבת בעיקר "כי לא רוצה X ולא רוצה Y" אז תתמקדי במה שכן, למשל:

• לחזק את הקשר של הנכדים עם ההורים
• עזרה זמינה (שוב, זה משאיר את זה פתוח, ולא חייב להיות דווקא שם. את כותבת את הכוונה ולא את הפתרון)

ואז הרשימה שלך יכולה להיראות כזו:

• בית מרווח (תחושת מרחב)
• קרוב לעבודה טובה, לגנים טובים (קלות, ביטחון)
• בשכונה עם הרבה חברה ועזרה (קרבה, תחושת ביחד, הקלה בעומס)
• בית שחם ונעים בו בחורף וקריר בקיץ (חמימות, ביתיות)
• עם גינה ואור ואוויר (תחושת טבע)

וכו' וכו'. כלומר כל דבר שאת רושמת תחשבי למה, מה זה גורם לך להרגיש.
את יכולה להכניס גם מרכיבים שהם רק המהות בלי איזשהי צורה חיצונית. "אני רוצה להרגיש שלווה, חמימות, ביתיות, ביטחון כלכלי, הקלה בעומס, קרבה לאנשים, קרבה לטבע"
עכשיו יש לך את הרשימה הזו, את יושבת בכל יום למדיטציה וממגנטת אותה בראש. תזמיני את העצמי הגבוה שלך ואת ההדרכה שלך. את מדמיינת את הבית הזה, את התחושות הטובות שהוא גורם לך להרגיש, או סמל שמסמל עבורך את הבית הזה, ומדמיינת שיש בתוכך מקור-כח שמחולל אנרגיה. את מדמיינת סליל שמסתובב דרך גופך ויוצא למעלה והחוצה ומזרימה אנרגיה מגנטית דרך הסליל הזה. את מדמיינת איך הדבר שאת רוצה מרגיש את התהודה המגנטית שעולה ממך ונמשך אלייך, עד שתרגישי "קליק" או עצירה. זה אומר שמספיק להיום.
את יכולה גם לשאול את ההדרכה אילו צעדים קטנים צריך לנקוט כדי שיעזרו להתקרב למה שרצית. תקשיבי ותחכי לתשובה, אל תשלפי אותה מהשכל. זה ירגיש כאילו פתאום צץ איזה רעיון שלא חשבת עליו קודם, או שאת רואה דברים שחשבת עליהם באור אחר. גם אם שום דבר לא עולה, אל תתרגשי מזה, פשוט תמשיכי למגנט מידי יום ודברים יתבהרו. בד"כ במשך היום, ולאו דווקא ישר אחרי ששואלים את השאלה, נתקלים בהזדמנויות חדשות ומפתיעות שנפתחות, דרך שיחות טלפון, מודעות, שיחות עם חברים, ספרים ועוד ועוד. את הופכת לערוץ פתוח שמשדר את הבקשה שלך...

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

זה נהדר לאורה , תודה על הפירוט
אני אשב להכין את הרשימה

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

חוזרת קצת לעדכן. עדיין לא החלטנו לאן עוברים, כן החלטנו שעוברים...
ואנחנו חוששים להעביר את הגדול בית ספר. הוא בבית ספר רגיל ונחמד בשכונה והוא מסתדר שם טוב מאד ואני ממש בחששות להעביר אותו... כי אם יהיה לו קשה במקום החדש?
כמו שבן זוגי אמר, זה לא שעוברים לאנשהו מסיבה ממש טובה כמו עבודת החלומות לאחד מאיתנו או איזה משכורת גבוהה
כן יש דיבור לעבור קרוב יותר להורים אז זה יהיה היתרון הוודאי היחיד.
מצד שני, הדבר היחיד שכרגע מחזיק אותנו פה זה הבית ספר. הדירות יקרות ולא ממש איכותיות, גם אם נעבור בתוך השכונה לדירה טובה יותר זה לא יהיה שיפור כזה גדול.
כרגע כבר ממש בא לי לעבור, שיהיה מקום אחסון, שתהיה פינה מסודרת לגדול לציוד שלו ולמשחקים... שיהיה סלון קצת יותר מסודר בלי שכל הצעצועים מאוחסנים בו.
שנוכל לארגן לקטנה מיטה משלה, כרגע אנחנו 4 בחדר וממש צפוף.
וגם השינה של הקטנה מזעזעת. אני כבר אובדת עצות... אני חושבת שיש לה המון המון חלומות. לא בהכרח מפחידים, לפעמים היא מתעוררת ורוצה לשחק במה שהיא שיחקה בחלום, אז היא מתחילה לחפש את הבובה/בלון/עוגיה... ולפעמים כן מתעוררת בבהלה.
אני מנסה להפחית הנקות לילה. וגם הנקות יום...
רוצה למצוא אולי בייביסיטר כדי שהקטנה תתחיל להתרגל לעוד אנשים. כרגע היא מאד חברותית אבל גם נורא קשורה אליי, לפעמים נראה לי שיותר מדי... אפילו לפעמים לבן זוגי קשה להעסיק אותה בזמן שאני משלימה שעות שינה, היא כל הזמן רוצה "לפתוח את אמא" (לפתוח את הדלת של החדר...). לא רוצה להאשים את ההנקה כי אני מאד אוהבת להניק אבל זה נהיה יותר מדי ומרגיש לי לפעמים שהיא ממש מכורה

[לאורה*]

נראה לי שבא לכם לעבור.
למה שיהיה לו קשה?

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

כן ממש בא לנו לעבור אבל כאילו אין כיוון ברור וזו קפיצה למים לא ידועים.
למה שיהיה לו קשה? הוא ילד ממש רגיש וביישן, לא הכי חזק מבחינה חברתית ומסתגל ממש לאט לאנשים חדשים ולכל המסגרות עד כה לקח לו המון זמן ומשאבים רגשיים עד שהתרגל

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

הדף שיש עכשיו פה באתר על קשיים חברתיים של ההורים שמקשים גם על הילדים, מאד מדבר עליי. גם אני ביישנית ולא פשוט לי ליצור קשרים
ויש לי קושי חברתי מסויים, לא עד רמה של חרדה חברתית אבל אני ממש אינטרוברטית וחייבת המון זמן לבד...
ולא פשוט לי לקבוע עבורו מפגשים, לארח ילדים מהכיתה... גם כי הדירה שלנו לא הכי נוחה. אני ממש צריכה להתאמץ ולהכריח את עצמי להיענות לבקשות של ילדים לבוא אלינו
זה בד"כ גורם לי לנקות, לסדר מלא, לארגן אוכל (בעצם דברים טובים... ) אבל קצת בלחץ. ואז לאסוף מבית ספר את הילד הנוסף, זה גם טיפה מלחיץ אותי.
(זה במאמר מוסגר ולא קשור לנושא המעבר... אבל לא מרגישה מספיק בעייתית מבחינה חברתית כדי לכתוב בדף השני). הבעיה שלי פחות חברתית, יותר אנרגטית.
דווקא הצלחתי ליצור קשרים טובים עם אמהות אחרות במסגרות הקודמות, בגן, ואנחנו עדיין בקשר אפילו שהילדים פחות

[יולי_קו]

_אני ממש צריכה להתאמץ ולהכריח את עצמי להיענות לבקשות של ילדים לבוא אלינו
זה בד"כ גורם לי לנקות, לסדר מלא, לארגן אוכל_

זה באמת מעייף! ובאמת קשה לארח ככה בשוטף, אם מתכוננים למסדר המפקד. זה ילד שבא לשחק עם הילד שלך, ולא ביקורת הסדר והניקיון למסוגלות הורית. כמה שיותר קל בשבילך זה יותר הזדמנויות לילד שלך לשחק, כי לך יהיה יותר קל לאפשר את זה. אז חופשי חופשי להוריד את הרף. לרוב הילדים המתארחים בית מבולגן לא מפריע, ואם הם לא רגילים לבלגן - אז הם יתרגלו אחרי פעם אחת. סבר פנים יפות וארוחת 4 קלה, ונגמר הסיפור. ואת זה אני אומרת מיני סיום של מי שהיתה מסדרת טיפטופ, והיום לא אוספת את גלגולי השיער שמשירים החתולים לפני ביקור של חברי הילדים.

אני לא מזלזלת, ואם פיספסתי, אז את מוזמנת לדייק יותר, או להתעלם / למחוק מה שכתבתי.

[לאורה*]

אולי יהיה קושי בהסתגלות אבל נראה לי שככל שהוא צעיר יותר ככה עדיף, לא? ככל שמתבגרים נקשרים יותר לחברים ופחות להורים ויותר קשה לעבור.
נשמע שאתם ממש נחנקים בבית הנוכחי ושהוא שואב אנרגיה. אני מאמינה שבבית שיהיה לכולכם יותר קל ונעים בתוכו, תוכלו לבלות בהתחלה בבית בשמחה כמשפחה, ובהמשך להתרחב כלפי חוץ, לארח ולהתארח.
הבנתי שעוד אין לכם יעד מוגדר לאן עוברים, אז בין היתר אפשר לברר לפי בית ספר שנראה מתאים לילד.
מניסיון שלי, מה שעושה את ההבדל הוא המחנכת. כשיש מחנכת שאכפת לה מהכיתה ומהמצב החברתי בה זה הופך את הכיתה למקום חברותי ונעים.
אנחנו הפכנו מכיתה של מופרעים שכולם פחדו ללמד לכיתה הרבה יותר נעימה וחברתית כשהתחלפה מחנכת.

בקשר לדיונים החברתיים, גם אני רגישה מאד וצריכה המון זמן לבד לעכל דברים, יחד עם זאת, תמיד היו לי חברים, גם בתור חלק מ'חבורה' גדולה וגם חברויות עמוקות אחד על אחד.
אני לא מרגישה שהמצב שלי מקשה עלי להתחבר, אני שלמה עם עצמי ועם הייחוד שלי ותמיד מחפשת את האנשים המתאימים להתחבר איתם שיבינו אותי ויהיה לי נעים בחברתם. לי לא נעים עם אנשים חברותיים בהגזמה, שמדברים הרבה ורוצים להיות מוקפים בחברה תמיד, אז אני לא מתחברת איתם.

לדעתי יש לנו דימוי לא נכון על החברה ועל היכולת להתחבר וליצור קשרים בתוכה. יש כל כך הרבה סוגי אנשים וכל אחד הוא שונה ורוצה דברים שונים, מסתדר עם אנשים אחרים. לדעתי ברגע שהופכים את השאלה "האם יקבלו אותי?" ל"עם מי אני רוצה להתחבר?" הכל נראה אחרת.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אתן ממש עוזרות לי לחשוב תודה!

יולי קו
אז חופשי חופשי להוריד את הרף. לרוב הילדים המתארחים בית מבולגן לא מפריע, ואם הם לא רגילים לבלגן - אז הם יתרגלו אחרי פעם אחת. סבר פנים יפות וארוחת 4 קלה
אני מסכימה איתך בעיקרון ואני מנסה להוריד אבל באמת שהבית על הפנים חלק גדול מהזמן (גם בשבילי זה לא נעים) ואין לי יותר מדי לאן להוריד...
אני חושבת שחלק מזה גם קשור לזה שאין לילדון חדר משלו ואנחנו לפני כל ביקור מארגנים את החדר הנוסף מחדש כדי שיהיה כמו חדר משחקים רגיל
ופעם אחת ילד אמר לו כזה "הבית שלכם מוזר" (ברור לי שזה ממש השתקפות של החששות שלי ולא התרגשתי מזה אבל בכל זאת)
אני חושבת שאולי עוד בעיה שיש לי עם האירוח זה שאני חוששת שהילד האחר יעשה מלא בלאגן/רעש ואני אצטרך להתמודד עם זה. למרות שעד כה היה בסדר

לאורה,
נשמע שאתם ממש נחנקים בבית הנוכחי ושהוא שואב אנרגיה. אני מאמינה שבבית שיהיה לכולכם יותר קל ונעים בתוכו, תוכלו לבלות בהתחלה בבית בשמחה כמשפחה, ובהמשך להתרחב כלפי חוץ, לארח ולהתארח.
זו ממש מחשבה טובה לי, תודה על זה!

ומבחינה טכנית, איך מבררים על מחנכת ? ואם יש לי שם של מחנכת טובה איך אני אוודא שהוא יכנס לכיתה שלה? בינתיים בן זוגי הצטרף לכמה קבוצות פייסבוק של שכונות בעיר שאנחנו חושבים עליה וחיפשתי שם דיונים על בתי ספר אז ראיתי כמה המלצות על הבית ספר עצמו

ובקשר לדיון החברתי, כשקראתי מה שכתבת ומה שיש בדף השני... וניסיתי לחשוב מה הבעיות החברתיות שלי, הבנתי פתאום משהו:
יש לי סיפור על עצמי שאני גרועה קצת בזה... שאני מוזרה ומגושמת חברתית.
אבל בעצם אני די טובה, כי באמת כשחשבתי בפועל במציאות מה קורה, אנ רואה שיש לי חברים טובים מכל מיני שלבים בחיים, יצרתי קשרים טובים בעבודות מגוונות שעבדתי בהן, אין לי בעיה לדבר עם אנשים חדשים. בד"כ אנשים מחבבים אותי
יש לי קשיים ספציפיים בכל מיני ניואנסים, למשל שיחות טלפון לאנשים שאני לא ממש מכירה (והם לא נציגי שירות שאז השיחה מובנית וברור למה אני מתקשרת ומה מצופה ממני/מהם) ואני לא טובה בלדבר כשיש שיחה בקבוצה גדולה. יצא לי ששאלו אותי אם אני יודעת עברית כי פשוט ישבתי בשקט
אבל חוץ מכמה כאלה אני ממש ממש בסדר. אני פשוט רגישה ממש ולפעמים מרב שאני רואה את כל הדקויות של הסיטואציה ומתלבטת איך ואם יהיה נכון להגיד משהו/לשאול אני פשוט מפספסת את ההזדמנות או את הרגע ולא אומרת כלום. ואני יודעת שבגלל זה אני אולי נתפסת מרוחקת / אדישה / קרה...
אולי אני יכולה כבר לסיים לתייג את עצמי כגרועה חברתית אני טובה מספיק.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

מצד שני ביסודי היה לי קשה חברתית ואני חושבת שעדיין יש לי טראומה מסויימת מילדים ביסודי. ובני נוער.
ילדים בגיל הזה חוץ מהילד שלי קצת מפחידים אותי אני חושבת שלפעמים אני מרגישה עדיין כמו הילדה בכיתה ב' שהציק לה ילד דוחה ורשע מהכיתה
ביסודי היו לי כמה חברות אבל הייתי בשוליים של הכיתה (לא הפריע לי, שוב, כי כן היו לי חברות והיה לי סה"כ בסדר). בכיתה ז' וח' כבר מצאתי את החבורה של הבנות שלי ומשם כבר הכל הסתדר לי מהבחינה הזו. אנחנו עדיין בקשר, שלוש חברות טובות מאז.
אבל אני יודעת שיש לי רקע חברתי לא פשוט ולכן קשה לי לראות לפעמים מהצד את הילדון שלי שהוא גם טיפה awkward בהתנהלות שלו עם אנשים. יחד עם זאת יש לו חבורה של בנים עכשיו והם משחקים ביחד ואני רואה שילדים אוהבים אותו. לכן אני עוד יותר חוששת להוציא אותו משם

[לאורה*]

אוף, ילדים זה סיוט... גם לי יש טראומות מבי"ס ומגיל ההתבגרות. היו בריונים שהציקו לי והיו חברויות שהסתיימו במפתיע ועוד... אבל אני לא משליכה את זה על עצמי או על הכישורים שלי. אני חושבת שכל אחד מצטלק באופן כזה או אחר.
גם אני שונאת לעשות טלפונים לאנשים שאני לא מכירה
ממש עצוב לי שהחברה שלנו כ"כ ביקורתית כלפי אנשים רגישים ושהפנמנו את זה. אני חושבת שזה משהו במנטליות המערבית ובמיוחד הישראלית שהוא כ"כ קולני, מלא מרפקים ו"מגיע לי" שמתפרש כביטחון עצמי.
למשל ביפן ובסין, הילדים הכי מקובלים הם השקטים, המנומסים והרגישים
בכל אופן אני חושבת שאת ממש יכולה להפסיק לתייג את עצמך כגרועה חברתית! מכירה את המשפט "פורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה"? אז גם חברותיות היא עניין של גיאוגרפיה. כי לא משנה כמה מוזר אתה, כשתמצא את החברה הנכונה שאתה מתאים לתוכה, פתאום אתה נהיה הכי מגניב ומקובל. זה קורה לכל האנשים הרגישים: חנונים, אמנים, אנרכיסטים, היפים, ילדי טבע...
אם תסתכלי לאורך ההיסטוריה, המון אנשים שהשפיעו על החברה ושינו אותה היו חריגים ולא מקובלים בילדותם, עד שפגשו את החבר'ה הנכונים ונעשו המקובלים שכולם רוצים לחקות.
בכל אופן לי בילדותי היה חבר שנראה הכי חנון בעולם - נמוך וצנום, עם משקפיים, שיניים בולטות, תספורת פטרייה וגם היה "חרשן" וטוב בלימודים - בקיצור חומר אולטמטיבי לירידות והצקות. אבל מה? הוא היה מזל אריה עם ביטחון עצמי מדהים. ראו שהוא יודע מאיזה חומר הוא עשוי, שהוא גאה באינטילגנציה שלו ושבאמת באמת לא מזיז לו מה כל מיני אפסים נחותים אומרים לו. ובאמת ההילה הזו הקרינה ונתנה לו המון כבוד, הוא היה מקובל מאד ואחרי שניסו וראו שזה לא מרגש אותו אף אחד לא נטפל אליו יותר.

לגבי איך מוצאים מחנכת - אין לי מושג איך עושים את זה טכנית... אני מניחה שאם הבי"ס עצמו טוב זה כבר אומר משהו טוב, ואז אולי לברר עם ההורים בכיתות על המחנכות ולבקש להשתבץ בכיתה הכי מתאימה?

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

תודה לאורה
מסכימה איתך שבסוף הביטחון הפנימי זה מה שחשוב. וגם לפעמים גם לגדול ולמצוא את האנשים שלך והכיוון שלך בחיים.
אני כל הזמן חולמת שאנחנו הולכים לראות דירה/עברנו/מדברים על זה בחלום... ולא מגיעה לשום דבר עדיין
הבן זוג כבר התייאש מלהחליט... אולי אנחנו חושבים יותר מדי

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

מספרת פה שבקיץ האחרון עברנו סוף סוף דירה, הצלחנו להחליט, הצלחנו להיפרד מירושלים, והצלחנו לבחור לנו דירה חדשה וכיפית

[תפילה*]

יופי לכם!!!

[פלונית]

איזה יופי, בהצלחה בסביבה החדשה!
 

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

 וואו איזה הפתעה שעוד כותבים לי באתר החדש

[פלונית]

זה כי אני נהנית לקרוא אותך אז חיפשתי את הדף שלך באתר החדש

[ותיקה_מחודשת]

שלום ניחוח אדמה, משמח שאת כאן
קצת קשה לתמרן כאן, אבל אני לא מתייאשת כי ממש כדאי ואני מחוייבת ומכורה, תמשיכי לכתוב את מקסימה

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

וואו, אני ממש מופתעת שמישהו מתעניין עוד לקרוא וזה מאד משמח.
באמת חשבתי לחזור לכתוב יותר בפירוט אז עכשיו אתן מעודדות ומדברנות אותי לעשות זאת. האתר החדש מוזר וזה לא מרגיש אותו דבר בכלל אבל אני אנסה. אני מרגישה שאני צריכה את זה כדי לעשות לי קצת סדר וגם להבהיר לי את המחשבות...
לא יודעת מאיפה להתחיל בכלל.
אז אספר רק עדכון כללי כזה - אנחנו גרים עכשיו הרבה יותר קרוב להורים שלי ולאמא של בעלי. שזה נחמד לכל הצדדים. לא קרוב מדי... עדיין לא מרגישה שממש למדנו והתרגלנו שיש את האופציה. יצאנו פעם אחת בלבד לממש דייט זוגי כשההורים שלי לקחו את שני הילדים לבילוי בשבת בבוקר. זה היה גם נחמד וגם קצר וגם הרגשתי טיפה בלחץ כבר לחזור הביתה (להספיק לפני השנצ של הקטנה, וגם לא להכביד מדי על ההורים למרות שהם אמרו שהם ממש נהנים).

הרבה יותר כיף בדירה החדשה ונוח. סתם דברים קטנים כמו 2 שירותים ! ואחד מהם שירותי הורים (מעדיפה לקרוא להם השירותים הקטנים כי אחרת שירותי הורים מרגיש לי יותר מדי מבוגר כזה)
וזה ממש כיף לצאת מהמקלחת ישר לתוך החדר שינה המחומם בחורף (לעומת ירושלים שהיה ממש קפוא והתנור שם בקושי הצליח לחמם את האמבטיה עצמה, ואז לעבור דרך כל המסדרון הקר לחדר השינה...)
כיף שיש מדיח. וואו כמה חיכיתי כבר בכמה שנים האחרונות, הרגשתי שכל יום לפחות שעה מתבזבת על שטיפת הכלים.
וכל הבית הרבה יותר נקי כי יש יותר זמן לסדר ולנקות דברים שהם לא כלים. גם השירותים משופצים ונקיים אז כיף לשמור שם על הניקיון.

בינתיים לא ממש הצלחתי ליצור קשר עם השכנים בבניין מעבר לשלום-שלום... היו לי תכנונים, לבוא עם עוגיות, דברים כאלה, אבל זה מרגיש משונה ומאולץ, ובינתיים לא קרה...

(מאז המלחמה הולכת לישון נורא מאוחר... כי בשבועות הראשונים הייתי פשוט בחרדות וסטרס ומחשבות על ה... חייבת לשנות את זה ולסדר קצת את שעות השינה והקימה בבוקר)

אמשיך מחר אולי אם תמשיכו לכתוב לי פה תגובות שאדע שמישהי קוראת זה יהיה מאד נחמד לילה טוב!

 

[שקטה]

בטח שקוראת אותך, תמשיכי מקסימה|L|

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

תודה, *שקטה*

טוב אז ממה להתחיל...
עברנו בסוף הקיץ ממש שבוע לפני תחילת שנת הלימודים והיינו עסוקים מאד עד אז בלבחור בית ספר לגדול, להירשם וכו', הייתי ממש בלחץ מהמעבר בית ספר שלו. כי הוא ילד ממש ממש רגיש ועדין ומבחינה חברתית הוא לא הכי זורם, היו לו כבר חברים טובים בבית ספר הקודם וממש נשבר לי הלב שהוא צריך לעזוב אותם. האמת שהוא דווקא התייחס לזה בצורה הרבה יותר קלילה. הוא מאד מאד מסור למשפחה וחברים אצלו בינתיים זה נחשב מעגל רחוק, הוא מחבב אותם והכל, אבל אין לו עדיין את החיבור העמוק הזה. אחד החברים שלו ששמע שהוא עוזב ממש בכה כל הערב
ובכל זאת הוא היה ממש חלק מחבורה שם, ומאד דאגתי איך יהיה לו להתחיל מאפס במקום חדש.
אז אחרי התלבטויות אינסופיות בין בתי ספר ושכונות, בחרנו את המקום הזה, שכונה קטנה ונוחה, הילד יכול ללכת ברגל 3 דקות בלי כביש לבית ספר, ושמענו עליו גם המלצות טובות. בית ספר רגיל, לא דמוקרטי/פתוח/אנתרופוסופי. ולא רשמנו לצהרון כי אני עדיין לא עובדת...
אז קיבלו אותנו יפה בבית ספר החדש, מישהי מוועד הכיתה יצרה איתנו קשר וארגנה כמה ימים לפני ה1 לספטמבר מפגש כיתתי בגינת משחקים, זה היה ממש יפה מצידם. המפגש היה לי מאתגר, התלבשתי הכי יפה וניסיתי להיות הכי חברותית שאפשר יחסית לעצמי הילדון היה די בהלם אבל לפחות ראה כמה פרצופים שאח"כ ראה בכיתה...
ועכשיו חצי שנה אחרי אפשר להגיד שהוא די השתלב, יש לו כמה חברים שגם כבר ביקרו אותנו והוא ביקר אצלם וסה"כ אני מרוצה. אבל עדיין צובט לי נורא הלב כשאני חושבת על הבית ספר הקודם והחברים הקודמים... אני עדיין בקבוצה הכיתתית הקודמת בוואצאפ ולפעמים שולחים שם תמונות, ואני בקושי מסוגלת להסתכל עליהן, אני רואה איך הילדים שם גדלו ויש לי איזה כאב כזה כשאני חושבת שחבל שהוא לא ממשיך איתם...
זה לאט לאט מתקהה אבל עדיין ...

טוב יצא לי כבר ארוך. אז רק אכתוב שכל הסאגה עם הבית ספר גרמה לי להרגיש שאני לא מסוגלת במקביל גם להתעסק עם בחירת גן לקטנה, אז חשבנו שנכניס אותה לגן אחרי שקצת נתאקלם, התחלתי טיפה לברר וחשבתי להתחיל ברצינות אחרי החגים, כלומר אחרי סוכות... ואז התחילה המלחמה, קפאתי לחלוטין, ואחרי כמה חודשים הבנתי שכבר לא יהיה טעם להכניס אותה לגן, אז בספטמבר כבר תתחיל גן עירייה.
אז זהו אני איתה בבית עד עכשיו

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

אחרי כל ההתלבטויות בין השכונות השונות, ראינו כמה דירות, ובחרנו בסוף את הדירה והשכונה הנוכחית. היה לי מאד קשה לוותר על הדירות האחרות שראינו וגם על השכונות (יצא שראינו דירה אחת או מקסימום שתיים בכל שכונה אז בעצם ההחלטה הייתה על דירה+שכונה+בית ספר בו זמנית. וואו כמה שזה היה קשה לבחור...
וגם אחרי הבחירה, היו לי עוד במשך התקופה הראשונה מחשבות כאלה, כמו דלתות מסתובבות - ואם היינו בוחרים את הדירה והשכונה ההיא? מה היה קורה? איך היה לנו? וכו' וכו'. אני חושבת שעכשיו כבר הצלחתי יחסית להשתחרר מזה.

ואני גם רואה כל מיני דברים טובים ואנשים מיוחדים שהכרתי בשכונה הזו. קודם כל, יצא שיש לנו בשכונה קבוצה של אמהות ומטפלות שנפגשות כל יום בגינת משחקים ממש צמודה לבית. ומדובר בילדים בגיל של הקטנה שלי (כמעט 3) כלומר לא רק תינוקות ואמהות בחופשת לידה סטנדרטית. אז לאט לאט התחברתי לקבוצה הקטנה הזו וזה קצת כמו גן עם אמא, הנשים שם ממש נחמדות, יש לילדה ממש חברים, גם באו אלינו הביתה ואנחנו אליהם, זה מאד שונה מהחינוך ביתי שעשיתי עם הילדון הגדול שאז היו לי מפגשים עם אמהות וילדים אבל ממש בקטנה יחסית לעכשיו והוא לא יצר אז שום קשר משמעותי עם ילדים אחרים.

מבחינת חברות בשבילי, עוד אין לי פה, נגיד לא היה לי פה עוד משהו שיצאתי עם חברה לאנשהו.
אחת האמהות בקבוצת גינה שגם באים אלינו הביתה לפעמים, אני לא יכולה להגיד שהיא חברה, יותר כמו שותפה לplaydate . יש עוד אחת יותר חברותית ופתוחה ובראש שלי אבל לשתינו אין זמן באמת להיפגש, תמיד אנחנו מדברות כזה בין ההתעסקות עם הילדים והריצה אחריהם, אבל יש תחושה שאנחנו יכולות להתחבר...

אין לי גם ככה יותר מדי זמן, אבל הצעתי לה לצאת להליכה לפעמים, בינתיים עוד לא הצלחנו אבל אני גאה בעצמי שיזמתי להציע את זה.
החברות הרגילות והאמיתיות שלי גם ככה מפוזרות בכל הארץ ואפילו בחו"ל... ואני מבינה שחשוב לי כן לנסות לייצר לי פה קשרים. אבל מרגישה עדיין חדשה ואיכשהו קשה לי להגיד כבר שאני מכאן. כל הזמן כשאני מציגה את עצמי אני מספרת דבר ראשון שעברנו "לא מזמן". והאמת שבקרוב, זה כבר יהיה שנה...
מעניין למה זה ככה שחשוב לי להדגיש שאני מירושלים...
 

[תפילה]

אויש, הפורמט החדש של האתר כל כך לא כיפי, אבל...
מעניין ונעים לקרוא אותך, ניחוח!
בחיים אנחנו מועדים תמיד ל-FOM, ואת מתארת יפה את ההתלבטויות, ולצד זה, את היתרונות המשמחים שאת כבר רואה וגם את התהליך ההתפתחותי של הקליטה שלכם בשכונה.
אני חושבת, שכשתקראי את הדברים בעוד כמה חודשים, ותוכלי להוסיף עליהם, כבר תרגישי יציבה יותר על הקרקע החדשה. 

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

תפילה, תודה שהצלחת למצוא אותי וכתבת לי וכיף שאת כאן ! אכן ממש מוזר ולא הכי נוח באתר המחודש אבל אני רואה שחלק מהקבועות עוד כאן וזה מעודד אותי לנסות לכתוב ולשמר את באופן.

אכתוב עכשיו קצת על מה שמעסיק אותי בדיוק היום, והסתכלתי וראיתי שכתבתי על אותו נושא ממש לפני שנה,
אירוח חברים של הילדים. (ארוך... מזהירה כבר)

היום צריכים לבוא אלינו 2 חברים, בן ובת, מהכיתה של הגדול. (כיתה ג').
שמתי לב שעדיין נושא האירוח מאד כבד לי, אני לא קלילה אפילו שממש הייתי רוצה להיות. מכירות את אלה שאומרות - הבית שלנו תמיד פתוח, כולם באים, הולכים, זה הכי כיף ככה, לא משעמם?
הייתי רוצה להיות ככה, לפחות קצת יותר, אבל אני לא. כן יש לי שיפור בקטע של להכין את הבית, בגלל שהוא מראש נעים ונקי יותר באופן כללי, אז אין לי המון הכנות ואני כבר לא עושה "מסדר" לפני חברים. עם האוכל טיפה יותר מאתגר אבל מרשה לעצמי להשתמש בדברים הכי הכי קלים אפילו שלא ממש בריאים - שניצל מוכן, נקניקיות, פסטה...

לפני כמה זמן ביום שישי, בא אליו חבר שגר ממש ממש קרוב ככה שהוא יכל לבוא לבד. אז מיד אחרי בית ספר הילד שלי חזר ואמר שהחבר הזה רוצה לבוא, כתבתי לאמא שלו והוא אכן הגיע, בערך ב12 בצהריים. הוא כבר היה אצלנו פעם או פעמיים לפני כן. אז אכלנו צהריים, הם שיחקו, ואז הייתי צריכה להשכיב את הקטנה לישון (ורציתי לישון גם). ובעצם לא קבעתי עם האמא שלו מתי הוא חוזר הביתה. בגלל שהוא חוזר לבד לא ידעתי אם פשוט לשלוח אותו, לכתוב לה מתי? ולא רציתי שיישמע כאילו נמאס לי מהאירוח... מזל שבעלי היה בבית אז חלק מהזמן באמת הלכתי עם הקטנה לנוח ובעלי היה בהשגחה קלה עליהם. וככה כל שעה שעוברת אני תוהה לעצמי מתי הגיוני לבקש ממנו ללכת הביתה? שאלתי אותו אם אמא אמרה לו מתי הוא צריך לחזור והוא אמר שלא... בסוף היה עד 17 בערב שאז היא כתבה לי שהוא צריך לחזור. הייתה להם נסיעה לארוחת שישי (וגם לנו, ותכננתי להשתמש בזה כמוצא אחרון ולכתוב לה שאנחנו עוד מעט נוסעים)

ממש נכנסתי לסיבוך עם זה וכבר הייתי עייפה מהאירוח הזה, למרות שסה"כ הם שיחקו יפה.
וזה מביא אותי להתלבטות מספר 2:
כשבאים חברים אליו, הם משחקים בהתחלה בחדר ילדים (משותף לקטנה ולגדול) אבל אז מתפרשים גם לסלון, נגיד עשו משחק כזה של מכשולים שהם צריכים לקפוץ מדבר לדבר ואז זה דורש כמובן הרבה מרחב. או החביאו אחד לשני כל מיני דברים ברחבי הבית. חדר השינה תמיד מחוץ לתחום, פה יש לי ממש גבול אדום (פעם עוד בגן חבר החליט להתכרבל בתוך המיטה שלנו (הזוגית) עם כל הבגדים מהגן, ברגע של חוסר תשומת לב שלי שהם רצו לחדר שינה, ביזמת אותו חבר. ואז האמא שלו שהייתה אצלנו, התמוגגה מזה, איזה חמוד אתה מתכרבל !!!! לי זה ממש עושה חלחלה כי מבחינתי המיטה הזוגית ובעבר המיטה שלי בחדר אצל ההורים היא מקום סופר אינטימי ופרטי, ואני ממש לא מוכנה שמישהו אפילו יישן בה, או יראה אותה ללא כיסוי מיטה. מרגישה שזה כמו חלק אישי שלי, כמו יומן... אולי אני טיפה קיצונית בזה. ) באותה פעם נשמתי עמוק ואחרי כמה שניות , כדי שזה לא יהיה כזה דחוף ומיידי, אמרתי להם - טוב בואו לשחק בסלון, אני מעדיפה שתהיו איתנו בסלון.

בכל מקרה חוץ מהגבול הברור הזה וכמובן שלא מרשה לעשות דברים מסוכנים או הורסים, אני לא יודעת איפה לשים את הגבול בדברים שקצת עושים לי אי נוחות, אבל אין בהם נזק או הפרעה של ממש.
האם זה מקובל שילדים משחקים ככה בכל הבית? אני זוכרת את עצמי ביסודי ושיחקנו בוודאות בחדר של החברה. אבל אולי בנות זה שונה? אני זוכרת חברה שאמא שלה הייתה ממש קשוחה וצעקנית... ואצלה באמת היינו רק בתוך החדר.
אצל חברות יותר קלילות שגם ההורים שלנו היו חברים, גם שיחקנו כמעט אך ורק בחדר או אכלנו במטבח, וכשהיינו טיפה יותר גדולות אז כשההורים לא היו בבית היינו גם בסלון ועשינו מלא רעש ושטויות, אבל כמובן שזה לא הפריע לאף אחד כי ההורים לא היו שם... יש את האנשים שאומרים שהם ממש מביאים כל פעם חברים כי אז הילד שלהם עסוק ואפשר להתעסק בעניינים שלנו, אבל לי זה לא מרגיש ככה, אני עמוסה וגם משגיחה בעין אחת ולפעמים צריכה להתערב קצת. מציעה נשנושים וארוחת ערב יותר ברורה ומסודרת, צריכה להעסיק את הקטנה שלא תפריע לגדולים.

אני ממש רגישה לרעש ומסתבר שגם לבלאגן שהם עושים... בפועל אחרי שהחבר הולך אין באמת הרבה בלאגן פיזי, זה 3 דקות סידור, זה לא באמת הבעיה, יותר התחושה של הבלאגן וההשתוללות.
מצד שני לסגור בנים גדולים ופעילים רק בחדר אחד אולי לא כזה כיף? אז כרגע אני מרשה בגבולות הסביר אבל ממש בהתלבטות על זה.כי לא נוח לי. מצד שני רוצה שיהיה להם כיף אצלנו. מצד שלישי, הם באמת לא עושים משהו בעייתי במיוחד, סתם לי אישית זה מעמיס על מערכת העצבים.
בקיצור כל אירוח כזה אני ממש באה אליו בחוסר חשק... לצערי. כי ממש משמח אותי שחברים רוצים לבוא אליו... אבל זה כבד לי, ואני לא מזמינה הרבה.

לצאת לגינה פחות רלוונטי, גם כי הם די גדולים והגינה בשעות האלה מלאה בהורים עם קטנטנים ובכלל מלאה, וגם כי לא אוהבת להיות אחראית בחוץ על ילדים לא שלי.



 

[info]

היי ניחוח, את כותבת ממש יפה ומסקרן,
ואם תרשמי לאתר תוכלי לאחד את המשתמשים ובנוסף לערוך ולהעלות כאן תוכן מבלי להמתין לאישור, כרגע את שולחת לאישור במידה ותרשמי התוכן יעלה ישר לעמוד.
אם את צריכה עזרה או אם יש שאלות תשלחי מייל ל [email protected] או דרך כפתור יצירת קשר בתחתית העמוד.
בנוסף ברישום את תוכלי לקבל התראות שיש פעילות בדף בנוסף לעוד הרבה יתרונות שיש ברישום (את לא חייבת להרשם במייל האישי שלך או עם הפרטים האמיתיים, את רק צריכה לזכור את פרטי ההתחברות)

אני אמחק את ההודעה הזו מאוחר יותר.
#הודעהזמנית
 

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

היי, תודה, כתבתי מייל

[info]

היי שלחתי תשובה במייל

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

טוב מעדכנת שהאירוח היה לא פשוט ולא אהבתי את ההתנהלות של עצמי ...
בהתחלה היה נחמד והם שיחקו די בטוב ואפילו שיתפו קצת את הקטנה (עשו כאילו מסיבת ריקודים והזמינו אותה לחדר, היא כל כך שמחה והתלהבה שהם קראו לה!)
אבל בהמשך הם ביקשו לצאת לגינה, וכמו שכתבתי לא ששתי לעשות את זה, וגם לא קבעתי מראש עם ההורים שלהם שזה יהיה בגינה - לדעתי בבית ובגינה אלה דברים שונים, אפילו שהגינה הזו נמצאת 50 מטר מהבית. אז אמרתי שאני צריכה להכין ארוחת ערב ולא יכולה לצאת איתם. אבל הם התעקשו, והבעיה שבן הזוג אמר לי שהוא מוכן לצאת איתם, אני חשבתי שזה פחות מתאים ולא היה לי חשק להתחיל לדבר עם ההורים שלהם לבקש אישור. אולי פה הייתה הטעות שלי (טעות מספר אחת) - שהייתי צריכה לזרום עם זה שבן הזוג מוכן לצאת איתם ופשוט לתת.
ואז הילד שלי והחבר הבן התחילו לעשות משחק שהם עושים לנו הפגנה שהם רוצים לצאת. אוקיי זה היה משעשע וזרמנו, אמרנו להם שיכינו גם שלטים (בתקווה שזה יעסיק אותם) אז הם הכינו מלא שלטים (בינתיים הילדה שבאה שיחקה במשהו אחר...) ועדיין אמרנו להם שלא. אבל אני יודעת שהילד שלי כן הרגיש שיש ביני לבין אבא איזה אי הסכמה והוא שיחק על זה, ממש לחץ, ונהיה מצב שלמרות שכבר הצעתי להם הרבה משחקים אחרים, הם לא רצו כלום, והילד שלי ממש התנהג בצורה לא נעימה אלינו, ולא היה מוכן לנסות שום דבר אחר. הוא גם בא לחברים ואמר להם שהסכמנו שהם יצאו (לפעמים הוא עושה את זה, פשוט אומר משהו כאילו שהסכמנו)
בינתיים הילדה ביקשה שכבר היא רוצה ללכת הביתה וכתבתי לאמא שלה וחיכיתי שהיא תענה...
אח"כ הבנים עשו עוד קטע שהחבר אמר לו "בוא נעשה כאילו אנחנו יוצאים" והם הסתודדו כזה (כמובן ששמעתי הכל אבל הייתי עסוקה עם הקטנה) ואז שמעתי אותם פותחים את הדלת עם המפתח, לא נראה לי שהם התכוונו לצאת אבל זה גם היה ממש לא מתאים. ובדיוק בן זוגי תפס אותם ואמר להם להפסיק עם זה.
אז כבר בשלב הזה התחלתי להרגיש שזה ממש ממש עובר את הגבול והתחלתי להגיד שאולי כבר נסיים את המפגש אבל בן הזוג לקח אותי לצד ואמר לי שניה תירגעי את יותר מדי לחוצה (זה היה נכון... כאילו, זה לא היה בקטע רע ודיברנו מראש שהסיטואציות האלו קשות לי ככה שזה היה צפוי שהוא יבוא לתת לי פרופורציה בשלב מסוים)
בקיצור בסוף בסוף כבר כשהאמא של הילדה אמרה שהיא תכף באה אמרתי לבן זוג שבסדר שייצא איתם כבר
אבל הרגשתי לא בנוח עם זה בכלל, מכל הבחינות

יצאתי עצבנית בטירוף מהמפגש הזה וסחוטה.

הרגשתי שהילד שלי כועס עליי , שהוא נגרר אחרי החברים בצורה מוגזמת (כאילו הבנתי שהם ביקשו כמה וכמה פעמים, אין בעיה, אבל הוא נכנס כבר לפינה כזו שהוא ממש מתעקש ומתעלם לגמרי מזה שאנחנו לא מסכימים)
 

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

טוב בא לי לכתוב קצת על נושאים אחרים, רציתי להמליץ על כמה פודקאסטים נחמדים
אולי מי שקורא/ת פה ומתחבר לראש שלי גם יתחבר לסגנון פודקאסטים

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

קודם כל אספר שבכלל כל תחום הפודקאסטים ממש נחמד לי בשנים האחרונות, התחלתי איתם לפני שזה היה פופולרי בטירוף, ועכשיו המבחר כבר ממש מטורף, אין לי זמן לשמוע הכל ויש דברים כאלה מעניינים ושווים...
דבר שני, לא מאזינה להם בפלאפון, כי הרבה פעמים אני מאזינה לפני השינה, או אפילו באמצע הלילה אם אני לא מצליחה להירדם, ואני לא רוצה להיות עם הפלאפון במיטה כל הלילה. אז הפיתרון שלי הוא נגן MP3 ישן רגיל ואני מורידה את הפרקים למחשב ומעבירה אליו. הוא קטן ופשוט וזה ממש נחמד ונוח. עושה לי שקט (יחסי) להיות עם זה ולא עם הפלאפון (נכון שהרבה פעמים הפלאפון כן בסביבה או שאני משחקת באיזה משחק חשיבה פשוט כזה תוך כדי האזנה).

אז בעברית אני אוהבת את הפודקאסט על הארי פוטר של כאן - ההסכת שאין לומר את שמו. הם קוראים כל פעם כמה פרקים ואז מנתחים אותה בצורה סופר מעניינת. בתור חובבת מושבעת של סדרת הספרים ממש ממש ממש נהניתי וגיליתי את הספרים מחדש (לא שאי פעם זנחתי אותם, אני קוראת אותם שוב ושוב כל תקופה)
הפודקאסט כבר הסתיים, יש עונה אחת לכל ספר בסדרה.

לפני כמה זמן גיליתי פודקאסט בשם אמא אתיופית, של בחורה ממש ממש מעניינת, חכמה ועם חשיבה עמוקה שמספרת על התרבות האתיופית ומביאה את החכמה שלה לתוך חיי היום יום שלנו עכשיו. היא גם אמא בחינוך ביתי. מעט פרקים יחסית. לא בטוחה אם הוא מתחדש או לא.
אהבתי במיוחד את הפרק על שכנות ואת הפרק על הקשבה לגוף ומנוחה.

דווקא פודקאסטים על הורות הייתי מאזינה המון פעם ובתקופה האחרונה קצת מיציתי לשמוע וללמוד על זה, אני חיה את זה ולפעמים בא לי לחשוב על דברים אחרים.

פעם הבאה אכתוב על פודקאסטים באנגלית