סיפורי הלידה של ויויאן מיוחס

אנונימי

דף סיפור לידה
דף סיפור לידה בבית חולים
דף סיפור לידת פג
דף סיפור לידה קיסרית

עברו כבר שלוש שנים מאז הלידה של 1, וחשבתי שאני כבר בסדר עם כל הסיפור, אבל אחרי שקראתי את הסיפורים בדף פתאום שוב הרגשתי את הצורך לשתף.
ההריון היה תקין מאוד אבל איכשהו בשבוע 33 בוקר אחד לא הרגשתי אותה. באותו הזמן עבדתי ותמיד הייתי עסוקה בבוקר ולכן לא תמיד ספרתי תנועות, אבל איכשהו בבוקר הזה משהו ניקר בי, ויותר מזה - ערב לפני כן רונן ואני סידרנו את החדר שלנו לקראת התינוקת כדי שנתחיל להתרגל. אה, וגם סיפרתי אותו.
בקיצור, נסעתי לקופת חולים והם היו מגעילים אלי ולא הבינו למה אני לא מוכנה לחזור בארבע. חזרתי הביתה התקלחתי ונסענו לבית החולים.
חברו אותי למוניטור ותיכף היו בחדרון הקטן שלוש מיילדות ואז עוד שני רופאים, ולפני שאני יודעת מה קורה תקעו לי אינפוזיה, החתימו אותי על טופס, הספקתי לומר לאחת המיילדות שרונן נראה לי חיוור ושתיתן לו משהו מתוק לפני שהוא מתעלף. ואז כעשרים דקות מרגע שהגענו לבית החולים ראיתי את האורות של המסדרונות טסים מעלי ואז הגענו לחדר רחב ידיים. כל הזמן הזה החנקתי בכי. נתנו לי מסכה ביד ואמרו לי לנשום...
מבחינתי לא הייתי קיימת כל זמן הניתוח. זו החויה הכי קרובה שהייתה לי למוות, פשוט כלום, לא שקט לא שלווה אלא כלום.
התעוררתי עדיין מחניקה את הבכי - הצעקה שלא יכלתי לשחרר. לא הבנתי איפה אני ומה קרה ורק רציתי שיוציאו ממני את כל הצינורות שהיו מחוברים אלי ובעיקר את מסכת החמצן שכל הזמן דחפו לי כי עוד לא נשמתי מאז שהורידו אותי לחדר הניתוח.
באיזשהו שלב מצאתי את אחותי ואת רונן לידי ואז התחלתי להבין, הבטן ריקה אבל התינוקת שלי- 1 הזעירה שלי איננה! איפה היא? היא בסדר? ???????
התחלתי לבכות בכי עמוק ומשחרר של חוסר אונים של אובדן של...
כולם היו מאוד נחמדים אלי אבל כל מה שרציתי זה לעמוד על הרגליים וללכת לראות את 1.
מנעו ממני לראות אותה אני חושבת שמשהו כמו 24 שעות לפחות לי זה נראה כמו נצח!
הייתי אחרי ניתוח והייתי מחוברת להמון צינורות וכו', ניתוח בהול זה לא צחוק...
אבל זה לא עניין אותי, הרחם שלי היה ריק, וכל הנשים מסביבי קבלו את התינוקות שלהן להנקה ורק אני לא...
העובדת הסוציאלית של הפגיה נתנה לי תמונת פולרויד של 1, אבל מה זה עוזר לי !!!!
וסופסוף שהורידו אותי אל טיפול נמרץ פגים לראות את השרימפסית הזעירה שלי (קילו וחצי) במקום להיות מוצפת באושר,בכיתי אוי כמה בכיתי - בכי עמוק מלא דמעות ונטול קול. היא הייתה כל כך קטנה ומושלמת, אבל גם כל כך רזה וחסרת אונים - מחוברת למליון צינורות ומכשירים מצפצפים. לקח לי המון זמן - כמה חודשים טובים - להיתגבר על הכאב ועל תחושת הכישלון.
1יצאה מבית החולים אחרי שלושה וחצי שבועות במשקל 1.9 ק"ג ומאז היא איתי כל הזמן, כמעט.
2, היא סיפור אחר לגמרי, ליום אחר - חוויה מתקנת מכל המובנים !

ועכשיו לסיפור הלידה של 2- לידה נרתיקית לאחר קיסרי.
עברו כבר שלוש שנים מאז הלידה של 2- חוויה מתקנת בכל המובנים.
כמו עם 1ההריון היה תקין רק שהפעם הוא נמשך 39 שבועות (ולא 33). עוד בשבוע 33 בחרתי לי דולה שהיא גם מיילדת - ג'ודי סלום-כהן, ובמקום ללכת לרופא הנשים שלי הלכתי אליה למעקב הריון עד הלידה. הרופא שלי רצה לחבר אותי למוניטור "בגלל ההיסטוריה שלך" לטענתו - איזו היסטוריה? - הכל היה תקין אצלי, זו 1שבחרה לכרוך את חבל הטבור מסביב לצוואר. אז מרגע שהוא רצה לחבר אותי לכל מיני מכשירים לקחתי את רחמי בידיי. פעם בשבועיים ג'ודי בדקה לי לחץ דם ואת הדופק של 2 עם סטטוסקופ מיוחד. היא גם ידעה לבדוק את גדלה של 2 במישוש.
האמת היא שבסביבות השבוע ה-33 לא הרגשתי את 2 ומיד רצנו לבית החולים - שם חיברו אותי למוניטור ומיד היא החלה לנוע בפראות. הם היו מאוד נחמדים ואמרו לי שטוב שבאתי, ושעדיף לבוא סתם מאשר חס ושלום...
ועכשיו ללידה עצמה:
ביום שבת לפנות בוקר קמתי מתוך חלום בו ילדתי, והרגשתי שאני מטפטפת. מיד התקשרתי לג'ודי והיא אמרה לי שהכל בסדר ושאני יכולה לחזור לישון ושהיא תגיע במוצאי שבת. 24 השעות הראשונות של טיפטוף וצירים עברו בשקט ובקלות. הצירים היו קלים מאוד ואני לתומי חשבתי שאם אלו צירים אז על מה כל הרעש (כאבים, אפידורל ...).
לקראת מוצ"ש הצירים כבר היו חזקים יותר, ג'ודי הגיעה ובדקה אותי וראתה שהכל בסדר. במשך הלילה הצירים התגברו וכבר הייתה לי פתיחה של 3, אבל עדיין יכלתי לדבר ולשבת ברוגע על כדור הפיזיו. כולם (1, רונן וג'ודי) הלכו לישון כדי לצבור כוחות ורק אני לא יכלתי להירדם. מוקדם בבוקר אמא של רונן באה לקחת את 1. ואז, הכל הפסיק - חשבתי ש1 קטנה מידי להיות איתי בצירים הקשים (היא הייתה בת שנה ושמונה חודשים בלבד) אבל לא ידעתי שהפרידה ממנה תהיה לי קשה כל כך. הצירים חזרו בשלב מסוים אבל לא היו סדירים והפתיחה התפתחה בקצב מאוד איטי. ניסינו כל מיני שיטות זירוז טבעיות והיו צירים חזקים אבל רק לפרקים. את הצירים העברתי בפינה שרונן הכין לי עם כורסה קטנה שעליה נשענתי עם הראש למטה ונשמתי את הצירים בריכוז ובשקט.
בשלב זה ג'ודי הייתה גם בקשר טלפוני עם אילנה שמש . הייתי מאוד נחושה שהלידה תתקדם. התחלתי לשתות שמן קיק כל חצי שעה ובנוסף גם לשתות מיץ שזיפים. לקח אמנם הרבה יותר זמן ממה שחשבנו וגם כמויות מאוד גדולות של שמן קיק (איכס) ומיץ שזיפים - אבל זה עבד. המעיים שלי התנקו לגמרי והצירים החלו להשתולל, די מהר הגעתי לפתיחה של 8 וחצי. בשלב הזה אני ורונן הרגשנו שאנחנו רוצים ליסוע לבית החולים (מן חוסר ביטחון של וי בק), ג'ודי לא שמחה כל כך אבל כמובן הסכימה מיד ויצאנו לדרך. גרנו אז בירושלים וכרגיל נתקענו בפקק - אני עם צירים מאוד חזקים (אולי אפילו כבר צירי לחץ) על ארבע במושב האחורי ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. ג'ודי אמרה לי לדפוק על המושב שלה ועל התקרה וזה עזר קצת.
לבסוף הגענו למשגב לדך. המיילדת שקיבלה אותי לא כל כך שמחה שג'ודי באה איתי (בלשון המעטה) ואמרה לי שיש לי פתיחה של 5 ושאני יכולה להסתובב.
יצאנו החוצה לטייל ואני יודעת שכבר הייתי עם צירי לחץ משום שכבר לא שמעתי ולא הרגשתי שום דבר, כולי הייתי בצירים שהיו כבר כמעט בלתי נסבלים. כל מה שהצלחתי לסנן לרונן היה "די די די די", ולג'ודי אמרתי" bad bad bad ".
בשלב מסוים חשבתי שאני חייבת לרוץ לשרותים ובדרך לשם אחד הרופאים קלט אותי וצעק לי ללכת מיד לחדר הלידה. נשכבתי על הצד כשרונן בצד אחד תומך בי ומחזיק לי את הרגל , ובצד השני ג'ודי. רציתי שהמיילדת תשפוך עליי שמן נבט חיטה וחשבתי שהיא תעסה אותי אבל היא הסתפקה במעט שמן על פד גזה.
אני זוכרת שלחצתי שלוש פעמים עם הפסקות בין כל לחיצה, ועם כל לחיצה באה צעקה אדירה שבאה ממקום שלא הכרתי קודם או שלא ידעתי שיש בי בכלל. בלחיצה השלישית המיילדת אמרה לי לגעת בראש של 2 ופשוט לקחת אותה אלי ולהוציא אותה - ואכן, היא פשוט זרמה החוצה אל ידיי ומשם אל חזי ומיד חיברתי אותה אל השד והיא ינקה.
מעומק הכאב והצעקה שטף אותי פתאום גל של אהבה אל היצור הנפלא והמושלם הזה. זהו רגע אושר אותו אני יכולה לבטא רק בשיר, בריקוד או פסל, רגע שהוא גדול ממילים!
נשארנו במשגב לדך עוד כמה שעות ואז הביאו את 1 אלינו לשם וארבעתנו נסענו הבייתה.

איזה סיפור נהדר! מרגש כל כך, ומחזיר אותי שוב ושוב ללנל"ק שלי - שגם לך יש בו חלק, בזכות הספר הנהדר שנתת לי.
האם זו היתה אמורה להיות לידת בית? את רוצה לסווג אותה ככזאת? (ערכתי לך את כותרת הסיפור ע"י שינוי "לידה נרתיקית אחרי קיסרי" ל-לידה נרתיקית לאחר קיסרי - וכך זה ימצא בחיפוש המתאים. אם זה מפריע, אפשר לכתוב בכותרת למעלה).

ויויאן, מזל טוב ענק על כתיבת הסיפור! (או על פרסומו כאן אם הוא כבר היה שמור אצלך כתוב). סיפור מקסים מקסים, התאור שלך מוציאה את 2 בעצמך ומתמלאת אהבה אליה כל יפה בעיני, אולי הוא חלק מהשיר...

ויויאן, שני הסיפורים מרגשים מאוד,כל הכבוד שהעלת אותם לכתב.
כתבת בסיפור הלידה של 2שהיה לך מאוד קשה להפרד מ1, בעצם זה היה רק לכמה שעות, לא? בדיעבד היית עושה אחרת?

ויויאן, חיכיתי, חיכיתי והנה זה מגיע...
בשלב מסוים חשבתי שאני חייבת לרוץ לשרותים ובדרך לשם אחד הרופאים קלט אותי וצעק לי ללכת מיד לחדר הלידה.
החלק הזה בסיפור מעיד על רגישות ואבחנה דקה של "אחד הרופאים", נשמע אקראי כזה, ובכל זאת מדויק ומועיל.
שלוש לחיצות, גם זה נשמע מדויק, מרגש ומדהים.
תודה שסיפרת.

איזה יופי!
אני זוכרת שלחצתי שלוש פעמים עם הפסקות בין כל לחיצה, ועם כל לחיצה באה צעקה אדירה שבאה ממקום שלא הכרתי קודם או שלא ידעתי שיש בי בכלל. בלחיצה השלישית המיילדת אמרה לי לגעת בראש של 2 ופשוט לקחת אותה אלי ולהוציא אותה - ואכן, היא פשוט זרמה החוצה אל ידיי ומשם אל חזי ומיד חיברתי אותה אל השד והיא ינקה.
רק החיים מייצרים משפטים כאלה, שכשקוראים אותם צוחקים ובוכים יחד. כל כך יפה!

"סיפור הלידה של 3" או "You Don’t Always Get What You Want"
ויויאן מיוחס

למען אלו שלא מכירים אותי אקדים ואספר שאני ויבקית - בכורתי נולדה בניתוח קיסרי בהול בשבוע 33. את ביתי השנייה ילדתי לאחר שנה ושמונה חודשים בלידה נרתיקית טבעית מעצימה (להלן ויבק), שהתחילה בבית בליווי דולה שהיא גם מיילדת (ג'ודי סלום-כהן) והסתיימה במשגב לדך – הגענו לשם בעזרתה של ג'ודי כשהייתי בפתיחה של 8.5 ונותר לי רק ללחוץ (את שני סיפורי הלידה ניתן לקרוא באתר הקהילתי של באופן).
ההיסטוריה המיילדותית שלי חשובה לסיפור משום שלמרות שכבר ילדתי לידת ויבק עדיין אני נחשבת ויבקית – פעם קיסרית לעולם קיסרית (בתרגום חופשי מאנגלית).
בזכות חווית הלידה המעצימה והנפלאה החלטנו אני ורונן יקירי שהפעם הלידה תתרחש בבית. התחלתי לחפש מיילדת שתסכים ליילד ויבק בבית ובמקביל, רונן החל להתכונן בעצמו גם לאפשרות שהוא יצטרך ליילד אותי בעצמו.
התקשרתי למיילדת אחת ששמעתי עליה דברים נפלאים והיא סרבה בכל תוקף לקחת את הלידה שלי בטענה שאני גרה רחוק מידיי מבית חולים (בית החולים הקרוב ביותר הוא כרבע שעה ממני). הורדתי את השפורפרת ופרצתי בבכי. הזכרתי לעצמי שהחששות הם שלה ולא שלי והמשכתי הלאה.
כל הזמן הזה ידעתי שאני עדיין לא מתקשרת לשרי משום שהיא בטוח תיקח את הלידה שלי וגם נכחתי בלידה שהיא יילדה והיא הייתה מדהימה בעיניי. עם זאת, משהו בי לא היה שלם עם העובדה שהיא גרה רחוק ממני.
שפרה יילדה חברות רבות שלי, אבל בתחילת ההריון חלמתי שהיא מיילדת אותי, ואחרי הלידה בחלום היא אמרה לי "הצעקה הזאת בסוף לא הייתה במקום". קמתי מהחלום והחלטתי שאני אפילו לא אפנה אליה, ובדיעבד ידעתי שהיא גם לא הייתה לוקחת ויבק. המסע המשיך.
לא העזתי להתקשר לפועה משום שלא רציתי שוב לחוות אכזבה. למזלי שכנה שלי, שהיא גם חברה טובה של פועה, הסכימה לרחרח עבורי האם יש טעם שאתקשר. היא פגשה את פועה ואמרה לה שהיא מכירה מישהי שילדה בפעם הראשונה בניתוח קיסרי ובלידה שנייה ויבק ושעכשיו היא בהריון... ולפני שהיא הספיקה לשאול אם יש סיכוי שפועה תיילד מקרה כזה, פועה הסתובבה אליה ואמרה: "את מדברת על ויויאן"! (שכחתי לציין קודם שבהריון השני התקשרתי אל פועה והיא סרבה ליילד אותי אבל כן ליוותה את הלידה שלי בטלפון – ג'ודי התייעצה איתה כמה פעמים כשעוד היינו בבית).
פועה אמרה לשכנתי שתאמר לי להתקשר אליה ושיש על מה לדבר. הקלה! יש מיילדת!
לפועה היו מספר תנאים שלא הייתה לנו בעייה איתם. האחד היה שנחתום על מספר טפסים לפיהם אנחנו לוקחים אחריות מלאה על הלידה (חלקם בשל ביטול הביטוח למיילדות בית, וחלק משום שאני ויבקית). תנאי נוסף היה שיהיה אמבולנס בחנייה שלנו מפתיחה של 9 ועד שעה אחרי הלידה. פועה סמכה עליי מראש ולכן הסכימה בכלל ליילד אותי, ולכן גם אני הייתי שלמה עם הבחירה שלי בה.
ההריון התקדם ואני בחרתי ללכת לסקירה מאוחרת וכך גיליתי שיש לי בת שלישית – יש!
את מעקב ההריון המשכתי אצל פועה, שמידי פעם הגיעה אלי לבדוק את הדופק של העוברית, למדוד את גודל הבטן ואת לחץ הדם שלי. בשבוע 38 פועה נסעה באופן בהול עקב עניין משפחתי ואני נותרתי תחת חסותה הטלפונית של שרי.
בערך אז גיליתי שיש לי GBS, מה שקצת מסבך את הלידה. בדרך כלל מי שיש לה GBS מקבלת אנטיביוטיקה בוריד, פעמיים במהלך הלידה. אני אלרגית לפניצילין ולכן לאחר התייעצות עם רופא הנשים שלי, שהתייעץ עם מומחה בבילינסון, החלטתי לקחת כדורים של אנטיביוטיקה בשם Roxo החל מעשרה ימים לפני התאריך המשוער. בשלב הזה התחלתי להבין שלמרות שמאוד הייתי רוצה ללדת לפני השבוע ה-40 כנראה שזה לא עומד להתרחש. בזמן עד שפועה חזרה הייתי בקשר טלפוני עם שרי ואפילו השתתפתי במחקר נסיוני שבדק האם שיני שום יכולות למגר GBS בנרתיק. חשוב לציין שעשיתי תרבית שתן ולא היה שם GBS, מה שמקטין את הסכנות הכרוכות בהיותי נשאית.
בשל היותי נשאית GBS שרי אמרה לי שעדיף שהמים יפקעו רק לאחר יציאת הראש, (משום שזה מקטין את סיכויי ההדבקות של העובר) אז מאותו רגע ואילך התחלתי לומר לעצמי בלב ואפילו בקול רם, מספר פעמים רב ככל האפשר כל יום "שק מי השפיר יפקע רק לאחר שהראש של צ'יקיטה יצא".
ככל שהתקרבתי לשבוע ה-40 גופי החל לאותת יותר ויותר שהמועד קרוב – התחילו לי צירים במשך היום שנעלמו במשך הלילה, גיליתי זאת כל בוקר מחדש שקמתי לאחר לילה של שינה רצופה (לפחות ישנתי טוב). בשבוע 39 הפסקתי את ההליכות הליליות שלי, כבר כאב לי מידי, וכל לילה לפני השינה אמרתי לרונן "יש לי הרגשה שהלילה זה יקרה".
עשרה ימים לפני הלידה פועה בדקה את גודל הרחם ואמרה שהיא קטנה – בגודל של שבוע 35 (בשבוע 38 היא העריכה את הגודל כמתאים לשבוע 37), ואמרה שכנראה הראש התבסס בתוך האגן ולכן הבטן ירדה. לא היה לה ספק שהמצג הוא מצג ראש, מסקנה שהיא הגיעה אליה מבדיקה ידנית. היא גם בדקה את הדופק עם דופלר (הפעם היחידה במהלך ההריון שבדקו אותי בדופלר, עד אז פועה השתמשה תמיד בסטטוסקופ מיוחד), ושמענו את הדופק רק כשהיא הניחה את המכשיר באזור שקרוב למפשעה, מה שחיזק עוד יותר את ההנחה שהעוברית במצג ראש – יש!
בשבוע 40 ושלושה ימים הלכתי לישון כרגיל בתחושה שהנה הלילה זה יקרה. והנה, קמתי אחרי כשעה בתחושה שהמים עומדים לפקוע. הערתי את רונן ורצתי לחדר האמבטיה. המים לא פקעו בבת אחת אלא טפטפטו – בדיוק כמו בלידה השנייה שלי – לא תארתי לעצמי שיש איזושהי תבנית בנוגע ללידות שלי (האמת היא שבאמת האמנתי שאוכל לגרום למי השפיר לפקוע רק לאחר יציאת הראש).
לאחר כשעה של טפטוף וצירים התקשרתי לפועה כדי להכין אותה, ומשום שעברו 10 ימים מאז שראתה אותי בפעם האחרונה היא אמרה שהיא תגיע לבדוק אותי. בנתיים, רונן יצא החוצה בגשם זלעפות כדי לנפח את בריכת הלידה (תודה אסנת) במשאבה שמתחברת למכונית, ונרטב לגמרי. אני הדלקתי את כל הנרות שקיבלתי מחברותיי בטקס הלידה שלי (תודה מיכל, שי-לי, קריסטינה), פתחתי את בקבוק מיץ הענבים (תודה דינה) ומזגתי לכוסות מיוחדים שגם אותם קיבלתי בטקס הלידה (תודה אירית). עיסיתי את הבטן עם שמן מיוחד לחיזוק הצירים, אותו הכינה לי אחותי ואחזתי ביד אחת באבן הקריסוקולה שנתנה לי אמא של רונן ובשנייה את האבן המיוחדת עם דמות העובר עליה, שעברה מדנה אל חגית, וממנה לאסנת ואז אליי.
פועה הגיעה באחת לפנות בוקר עם כל הציוד ללידה, ובדקה אותי, הייתי בפתיחה של 1.5, היא אמרה שזה יקרה היום אבל זה עוד ייקח זמן (בדיעבד היא דייקה – 12 שעות אחרי זה כבר הייתי בצירי לחץ). פועה שאלה אם אני צריכה אותה, ואני אמרתי שלא ושהיא יכולה ללכת הבייתה לישון ולצבור כוחות. אחרי כשעתיים המים החליפו צבע לירוק כצבע מרק אפונה (כהגדרתה של פועה כשהתקשרתי לדווח לה על השינוי) פועה אמרה שזה מים מיקוניאליים אבל שזה בסדר. אחרי עוד כשעה המים הפכו סמיכים ובצבע שחור כהה. זהו, החלטתי שהגיע הזמן ליסוע לבית חולים. רונן התקשר לפועה לומר לה מה המצב ולהודיע לה שאנחנו נוסעים לבית חולים, הצירים היו חזקים וסדירים ולא התפניתי כבר לדבר בטלפון. היא אמרה שאם המוניטור יהיה טוב (ולא יעיד על מצוקת עובר) אני אפילו יכולה לחזור הבייתה. במהירות הבזק אספתי כמה דברים לתוך תיק, מיותר לציין שלא הכנתי תיק מבעוד מועד משום שהיה לי ברור שלא אזדקק לו. רונן התקשר לחברתי, שגרה במרחק הליכה מאיתנו, כדי שתבוא להיות עם הבנות. קבענו איתה מראש שייתכן ש2, הצעירה בבנותינו, תרצה להיות איתה בזמן הלידה. 1
אמרה שהיא רוצה להיות נוכחת בלידה. השעה הייתה 5 לפנות בוקר וחברתי נבהלה מאוד. התכוונו לקרוא לה כש2 תתעורר בזמן הלידה, השעה המוקדמת הדאיגה אותה והיא הגיעה אלינו מיד.
לא החלטנו מראש לאיזה בית חולים ניסע, משום שהאפשרות הזאת כלל לא עלתה על הפרק. היו שתי אופציות במרחק כמעט שווה מביתינו. החלטנו ללכת לבית חולים אחד למרות שפועה המליצה לנו על השני. אין לי הסבר למה בחרנו דווקא בו, אולי יותר מאוחר העניין יתבהר.
כבר בנסיעה לבית החולים השלמתי עם העובדה שלידת בית כבר לא תהיה ושאני אלד בבית חולים, והחלטנו שנינו שבעצם כבר לא חשוב האיך אלא המה – כלומר העיקר שתיוולד לנו תינוקת בריאה ושלמה אמן!
הגענו לבית החולים, נרשמנו, אני עם צירים בקושי זכרתי את מספר תעודת הזהות שלי. כמובן שהצירים נחלשו, אך עדיין היו סדירים. לחדר קבלת יולדות חוייבתי להיכנס לבד אבל עוד לא היה עם מי לדבר אז העדפתי לצאת החוצה להיות עם רונן. ואיך שאני יוצאת אליו מי באה מולי – שפרה, מלאך בדמות אדם עבורי באותו הרגע, שהיא גם מיילדת בבית חולים לבד מהיותה מיילדת בית. היא בדיוק התחילה את משמרת הבוקר שלה. התחבקנו ואני התלוננתי בפניה על המים המיקוניאליים ועל לידת הבית שלא תהיה, והיא אמרה לי שלא נורא ושהיא תדאג לתת לי את החדר הטבעי בו יש ג'קוזי. אומנם ג'קוזי כבר לא היה רלוונטי עבורי אך זה נתן לי את האפשרות להתקלח באופן חופשי בזמן הצירים מבלי לצאת מן החדר. כזכור טפטפתי קקי שחור כל הזמן.
שפרה הלכה להתארגן לקראת המשמרת ואני נכנסתי לחדר הקבלה ושם בנתיים חיברו אותי למוניטור למשך שעה וחצי. שפרה הציעה שבנתיים רונן ייסע לקנות שמן קיק כדי לזרז את הלידה באופן טבעי. המוניטור היה תקין – אין מצוקת עובר – תודה לאלה! בזמן המוניטור שאלו אותי שאלות לגבי ההריון ומאוד עיצבן את הצוות שלא היה לי כרטיס מעקב הריון מסודר, למרות שהיו לי כל התשובות, כולל סוג הדם שלי, האנטיביוטיקה שאני לוקחת – עליה הם לא שמעו, מה שגם הרגיז אותם, וכו'. הם כעסו מאוד שהבינו שלא עשיתי הערכת משקל, אך עדיין לא שלחו אותי לאולטרא סאונד, למרות שראיתי יולדות אחרות הולכות לאולטרא סאונד בזמן קבלתן. יתרה מזאת, אף אחד לא הסתכל לראות את הצבע והמרקם של המים המיקוניאליים וגם לא בדק אותי בשלב זה שום רופא.
שפרה כבר הייתה מוכנה ולקחה אותי לחדר הטבעי, שם ביליתי כארבע שעות של לידה פעילה. רונן כבר הגיע עם שמן הקיק ומיץ תפוזים, ואני התקלחתי. שפרה שאלה אם אני מוכנה שהיא תפתח לי וריד וגם תיקח דם להצלבה למקרה של ניתוח, ואני הסכמתי (בית חולים או לא בית חולים) ואז היא הלכה ליילד מישהי בחדר סמוך. הייתי מחוברת למוניטור כל זמן שלא התקלחתי או הלכתי לשירותים, שלא היו בתוך החדר. המוניטור איפשר לי לשבת על כדור פיזיו ולהיות בתנועה מסביב לאיזור המיטה, שממילא נשענתי עליה מידי פעם.
בשלב זה הצירים היו חזקים וסדירים ולחלוטין נסבלים. רונן עיסה לי את הגב התחתון מה שהקל עליי מאוד, או שפשוט התחבקנו ואני הרגשתי ש50% מהציר עובר אליו – תחושה מדהימה!
בקיצור עברו עלינו כשלוש שעות קסומות. ישבתי על כדור פיזיו, נשמתי, התחבקנו, ובין הצירים אפילו שרתי בקול את שיר המעלות ועוד שיר של זמרת בשם רונית שפי שמתחיל במילים "קבלי את מה שמזמן לך היקום, את כל שביקשת וכל שחלמת, לכי עם הפחד הוא חלק ממך..." וכמובן לא שכחתי לדבר עם העוברית, משהו שהבטחתי לעצמי שאעשה בעקבות שיעור הכנה ללידה על פי ימימה שלמדתי לפני הלידה (תודה דרורה). בשלב מסוים שפרה הכינה לי קוקטייל משמן קיק ומיץ תפוזים, והצירים אכן התחזקו והואצו. לפי עצתה של שפרה גם הרמתי רגליים לסירוגין על שרפרף, מה שמדמה עלייה במדרגות וגם אמור לקדם את הלידה.
בערך בשעה 12:00 סוף סוף האישה מן החדר הסמוך ילדה ושפרה באה לראות מה שלומי, אמרתי לה שהצירים על סף להיות בלתי נסבלים והיא שאלה אם אני רוצה שהיא תבדוק פתיחה - הסכמתי. לא רציתי לשכב על המיטה אז היא ביקשה שארים רגל על השרפרף ובדקה אותי כך. הפתיחה הייתה 5 והיא אמרה שהראש נמוך. בשלב זה הכל הואץ, אני הייתי חייבת להיות בתנועה, בעיקר תנועות אגן תוך כדי השענות על המיטה, העיסוי של רונן בשלב זה היה ממש חיוני לי, לא יכולתי כבר לשיר, רק נשמתי, התרכזתי והייתי. בערך בשעה 13:00 מתוך דחף פתאומי עליתי על המיטה ועברתי להיות "על ארבע", רונן קרא לשפרה, שאמרה לו לשים מגבות במים רותחים ולהניח אותם על הגב התחתון שלי, מה שמאוד הקל עליי. זהו זה, הייתי כבר בשלב צירי הלחץ.
ואז פתאום הכל השתנה שפרה ביקשה בדחיפות שאעבור לשכב, אני לא ממש הייתי שם בשלב זה ופשוט פעלתי כאוטומאט. נשכבתי על הצד ורונן עזר לי להרים את הרגל. זהו השלב שבו הרגשתי כמו בעל חיים נפתחת ונאנקת לקראת יציאת התינוקת שלי. יותר מאוחר רונן סיפר לי שמתוך האנקות והנשימות עוד הצלחתי לומר לעוברית המתוקה שלי "ברוכה הבאה לעולם".
היא עוד לא יצאה, ושפרה ביקשה שאעצור את התהליך, שמעתי את המילה שלפוחית, כנראה ששפרה חשבה שיש צניחה של שלפוחית השתן שלי. שפרה יצאה למסדרון וקראה לרופא (את זה סיפר לי מאוחר יותר רונן) אני הייתי כבר בצירי לחץ בלתי נסבלים משום שהייתי צריכה לעצור אותם. מספר רופאים נכנסו לחדר וכולם דיברו מעל הראש שלי. נלחצתי, לא הבנתי מה קורה, מה לא בסדר? למה לא מדברים איתי. שמעתי את המילים חדר ניתוח, עכוז, שלפוחית, הייתי בסרט, סרט שהיה מוכר לי מהלידה הבהולה של 1. החתימו אותי על טופס, עדיין בלי להסביר לי מה קורה, ואני בצירי לחץ, מבוהלת, התחלתי לצעוק "הצילו", אני לא יכולה יותר", ובין לבין נשמתי נשימות כלב, כנראה משום שהגוף שלי הבין שמשהו לא בסדר ואסור לעוברית לצאת, אבל הראש שלי לא בדיוק היה שם, הוא היה מעורפל. רונן חיבק אותי חזק ואני צרחתי, צרחה שחדרה לנשמתו והטביעה את חותמה שם לעד.
הורידו אותי לחדר ניתוח. רונן נשאר בחדר הלידה. בלי הסברים ובלי מילים מלטפות שני גברים (המרדימים) דחפו לי מסיכה לפנים, התנגדתי כמו נאבקת על חיי. בסוף הבנתי שזו ההרדמה הכללית וויתרתי. התעוררתי לאחר זמן רב כשגופי משותק לגמרי ואני בערפילי הזיות איומות, מבעד לסדק צר בעיניי ראיתי שאני בחדר עם אנשים אבל לא יכולתי לזוז או לדבר וכל גופי היה מכוסה בצינורות ומסיכה על פניי (הפעם מסיכת חמצן). השתעלתי למרות שניסיתי להימנע מכך והכאב היה בלתי נסבל. ניסיתי לנוח ואז אט אט התעוררתי ומצאתי את רונן לצידי אומר לי שיש לי תינוקת מדהימה ושהוא הולך להיות איתה וד' חברתי תהיה איתי (תודה שוב מלאכית יקרה).
לא בדק אותי רופא כל מהלך הלידה. פעם אחת הוא נכנס בעודי מתקלחת אמר "עושים ספונג'ה?" והלך, אחר כך כנראה חזר, אבל לטענתו הייתי על הכדור אז הוא שוב הלך. לא הבנתי מה הקשר. הקשר הוא שלא שכבתי על הגב כמו חיפושית טובה, עם רגליים פסוקות בציפייה לבדיקה המיוחלת של הרופא. אני, ילדה רעה שכמותי התמודדתי עם הצירים, ישבתי על כדור, נשמתי, שרתי, רקדתי, קיבלתי עיסויים.
כשהחלה מתוקתי לצאת פתאום שפרה ראתה שמשהו לא בסדר, בתחילה היא חשבה שיש צניחה של שלפוחית השתן, אבל אז הבינה שזהו עכוזה הצנום של צ'יקיטה. היא קראה לרופא מהר וביקשה שייקח את הלידה, משום שיש לו נסיון כלשהו בלידות עכוז. הוא העדיף לרדת לחדר ניתוח ושם להחליט.
חבל, חבל, שלא דיברו איתי, אלא מעליי, חבל שצעקתי ונלחצתי, חבל שהם היו לחוצים, ואולי עדיף שהוא ניתח אותי ולא ניסה ליילד אותי – בשעת לחץ הוא יודע לנתח למופת, אני לא בטוחה לגבי מיומנותו בלידת עכוז בהולה של ויבקית!
אחר כך הסתבר שהמים המיקוניאליים השחורים היו צריכים להיות סימן עבור כולם כי העוברית במצג עכוז, היא פשוט עשתה קקי משום שהטוסיק החמוד שלה התבסס בתוך האגן שלי ונמעך. הרבה דברים הובנו בדיעבד. הרבה מסקנות הוסקו וצעדים ננקטו .
אך זה הכל בעבר, ולי יש תינוקת מתוקה ובריאה וזה מה שחשוב באמת. אמן!
תודה לרונן יקירי על היותך ואהבתך, תודה ל3 על הכל, תודה ל1 ו2 על האהבה, על אורך הרוח והיכולת לקבל שינויים, תודה לכל חברותיי הנפלאות שעזרו ועוזרות לי כל כך, תודה לאמא שלי, תודה לחמותי, תודה לגיסתי, תודה לשכנותיי, תודה לפועה על הליווי בהריון ועל ההסכמה ליילד אותי בבית, תודה לשרי על הבייביסיטינג ושיחות הטלפון, תודה לשפרה על הליווי הרגוע בשעות הקסומות של הצירים, תודה לדר' ב' על הניתוח המוצלח, תודה לצוות האחיות במחלקת יולדות על הטיפול המסור, תודה לאל ולאלה.
נשארנו בבית החולים חמישה ימים. 3הייתה איתנו בביות מלא – באמת, ומאז ועד היום אנחנו כל הזמן ביחד.

ויויאן אני רוצה להגיד לך מזל טוב גדול
וגם שאני בוכה עכשיו
וגם מחבקת אותך.

הסיפור שלך היה כל כך מרגש . תודה שכתבת אותו . קראתי בעיתון ועכשיו אני רואה שיש אותו פה .
חשבתי על זה שישבתי אצלכם בבית וכל הזמן הזה לא ידעתי מה שעברת ...
ובכל אופן שולחת לכולכם חיבוקים והמון מזל טובים .