קט קטית מגיעה לנחלה

קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

דף בלוג

החדשות הרעות הן שפתחתי עוד בלוג
החדשות הטובות הן שאני מבטיחה לסדר את הישנים

בעקבות האם לשכנע פעוט לסדר אחריו :-)

אין זה _דף תמיכה
(נראה לי יש צורך בהבהרה 0-: אז מבהירה)
נהוג להגדיר דף בלוג כ _דף תמיכה לצורך התגובות
כאן מותרת על הכלל הזה
כל אחד מוזמן להגיב לפי מידותיו.
וככל בן אנוש תמיד אשמח לתגובות משמחות :-)
אין לבלוג הזה נושא, ואין לו מטרה .
הוא פשוט חי את חייו.
כתופעת לוואי מצפים לראות תגובת התכנסות,
במהלכה פחות אזבל את האתר כולו,
ויותר אשב לי פה בנחלה,
לבד,בחושך
ואכתוב על מה שקרה, או לא קרה, או אולי עוד יקרה.
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

_משנה שעברה לשנה חדשה
כלום לא השתנה
יש לי הכל
ואין לי כלום_
(לאה שבת, "ים של חלומות") .

אז איך זה להיות בת שלושים?- שאל אותי אישי היום
  • מרגיש רגיל
לא קרתה שום חגיגה משמעותית,
לא הייתה לי סיבה להתרגש,
ובכל זאת הפולניה הפנימית מתחילה לסדר בתוכי
מדפים מדפים, מגירות מגירות.
נו, שויין...
_השכבת אותי בעשר
כמו איזה תינוק
הלכת לאיזו מסיבה
דיברת איתי על כסף
ודיברת איתי על יופי
אבל לא דיברת על אהבה
זה מעציב אותי_

(אביב גפן, "השכבת אותי בעשר")

פעם מזמן ראיתי סרט, דוקומנטרי שכזה.
במאי מפורסם צילם את בתו בכל יום הולדת, עד גיל 18.
שאל אותה שאלות גדולות.
נורא התרגשתי לראות את הסרט.
וחשבתי - כמה חבל שהוריי אף פעם לא שאלו אותי שאלות גדולות.
מה את אוהבת?
ממה את פוחדת?
מיהו "אדם טוב"?
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

עבר עלי רגע של מבוכה, ונעשיתי מודע לעובדה שאף כי היתה במוחי מחשבה ברורה, לא יכולתי לדבר. רציתי להעיר על איכותם המשונה של המים, אך מה שבא אחרי-כן לא היה דיבור, היתה זו ההרגשה של מחשבותיי הבלתי-מושמעות-בקול, היוצאות מפי במעין צורה נוזלית. היתה זו תחושה חסרת-מאמץ של הקאה בלי התכווצויות הסרעפת. היתה זו זרימה נעימה של מילים נוזליות.

(קרלוס קסטנדה, "משנתו של דון חואן")


הזכרון הראשון של חיי לוקח אותי ליום קיץ נעים ושמשי.
אור. מלא אור.
אני יושבת בתוך לול ומסתכלת על הדשא הירוק,
על עץ הדובדבנים שמעל ראשי,
מקשיבה לרחש העלים שלו,
נושמת את הריחות שלו,
השמש מלטפת אותי,
בבת אחת אני נעמדת, יד אחת תופסת סורג של הלול,
יד שניה מושטת אל העולם ואני שרה את כל היופי הזה:
אההההההההההההההההההההההה!!!!!!! D-:
סבתא שלי עוצרת באמצע תלית הכביסה ומסתכלת עלי.
אני מאושרת שהיא מקשיבה לי ושרה לה:
סבתא, תראי איזה יופי, כמה צבעים!
והעץ הזה והאור והשמים!
ויוצא לי: אהההההההההההההה!!!! D-:
ואז אני רואה פס לבן צחור מדהים שחוצה את השמים,
בקצה שלו משהו כסוף ויפה וזורח,
ואני מתלהבת כמו שלא אתלהב היום גם אם אראה את אליהו הנביא יורד בסערה מן השמים,
מצביעה למעלה מאושרת ושרה:
אהההההההההההה!! D-: D-: D-:
מטוס! -מנחשת סבתי וחוזרת לתלות כביסה
כביסה כל כך יפה
כל כך לבנה
אההההההההה!!! D-:

אם היו שואלים אותי באותה השנה מה אני אוהבת, הייתי ודאי עונה:
אההההההההההההההההה!!!!! D-:

<אני אוהבת אותך, סבתא {@>
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

יום שני הוא תמיד יום מיוחד
ביום הזה מביאים לגינה קבוצת "ילדים מיוחדים"
גם ביום שני שעבר בעלי חזר מהעבודה והודיע:
כדאי לרדת לגינה, היא ממש מלאה עכשיו!
התארגנו מהר וגילינו שבעצם אין בגינה חברים
(כנראה הקור הבריח אותם),
אלא רק תריסר אורחים.
הילדים המיוחדים היו פזורים על החול ועל המתקנים,
כולם עם שיתוק מוחין ברמה כזאת או אחרת.
חלקם צעירים יותר, חלקם בוגרים יותר,
אבל מהתבוננות עליהם אי אפשר היה לנחש את גילם.
ילדה אחת בהתקף צעקות על הספסל.
נער עם כיפה מחבק אותה מהצד ומנדנד אותה קדימה אחורה,
הוא מחייך אבל לא מדבר,
ואני תוהה אם הוא מטפל, או מטופל... רגע, הם דומים - אולי זה אח שלה?
ועוד נערה על הנדנדה. היא לא יכולה לשבת, איכשהו תקעו אותה כמו בול עץ,
באלכסון, באיזושהי נקודה בה שיווי המשקל נשמר, ומנדנדים אותה.
היא שקטה.
עוד אחת יושבת על החול, לבושה מאוד קיצי.
לפעמים היא אוספת את החול אליה במעין תנועה מלטפת וצוחקת.
יושבת הרבה זמן בשקט. שוב צוחקת צחוק חזק בטני ופתאום מתחילה להתפלש בחול,
מאושרת.
עוד ילדה בקצה הגינה ממש לידנו, יושבת על קצה המגלשה, למטה
(לא למעלה מאיפה שמתגלשים, סביר להניח שהיא בחיים לא התגלשה).
בעצם אולי זה ילד ולא ילדה.
שיער קצר. לבוש חם מאוד. אולי בן 10. אולי בת 14.
יושבת ללא תזוזה, לועסת במרץ את לשונה. מגלגלת אותה, מוציאה החוצה כמה שיותר ומסתכלת עליה בפזילה מושלמת.
שוב לועסת אותה ואני מבחינה שהפזילה נשארה, גם כשהעיניים שלה זזות אני לא בטוחה על מה היא מסתכלת.
ואז היא מתחילה לצחוק. צחוק נעים, מצלצל. צחוק קטן כזה. מסיטה את מבטה, ממשיכה להתעסק עם לשונה.
הפעוטות שלי משחקות אחת עם השניה בחול, הגדולה רצה מסביב לקטנה, קופצת ומזמינה אותה להצטרף.
הקטנה מוחה כפיים ומסרבת לקום. מעת לעת שתיהן צוחקות.
ובכל פעם שהן צוחקות גם הילדה המיוחדת צוחקת.
ואני צוחקת איתן.
אני עוד לא מאמינה שזה באמת זה, עוקבת קצת כדי להיות בטוחה שהיא שמחה לראות את הבנות שלי משחקות.
ילדה נכה, שבחיים לא רצה, לא שיחקה בחול,
והיא כל כך שמחה לראות ילדים אחרים - אלה שכן רצים.
זו אהבת חינם שהתגלתה אלי בדמות ילדה נכה.
אני לא יכולה להפסיק להסתכל על הקסם הזה,
עד שהעיניים שלי מתמלאות דמעות. מרימה את צווארון הפליז ולא עוצרת בעדן.
זה האושר שממלא אותי.
אני מאושרת לראות ילדה נכה מאושרת לראות את הילדות שלי מאושרות
וכולנו מאושרות מעצם קיומנו

מה מסב לכם אושר
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

וואלה חשבתי שאכתוב בלוג אחר, אבל זה מה יצא
מסתבר באתי עם שק של סנטימנטים
המרגיעון אומר: אין אדם שיכול להכיל את כל זה, וכל אדם הוא גם חלק מכל זה
וכרגיל צודק
אולי לא כרגיל.
סתם במקרה הזה צודק.
לפעמים באמצע הלילה הוא שואל אותי: "מה את רוצה?" וזה ממש מרגיז אותי
כאילו מה זה קשור עכשיו?
אני בדיוק כותבת מה אני רוצה!
ואז בדף אחר - שוב "מה את רוצה?"
הממממ....
אתעלם ממך, אתה נודניק
מרעננת, ושוב הוא שואל אותי: "איפה היינו? אהה... מה את רוצה?"
רוצה לתפוס אותך, לחבק אותך עד שתכחיל ולשאול אותך בלחש מאיים בתוך האוזן:
לא, אתה בעצמך מה רוצה ממני?
לפעמים באמת בא לי לענות לו...
אבל אי אפשר.
כי הוא וירטואלי S-:
_Look at us
I'm frozen, and you're dead.
And I love you.
It's a problem._

(טום קרוז מגשים את חלומו ומגלם דמות מ-כ-ו-ע-ר-ת ב"Vanilla Sky")
ציפ_ציף*
הודעות: 1700
הצטרפות: 05 מרץ 2006, 14:45

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי ציפ_ציף* »

<גינה קוסמית יש לך ליד הבית> שיעור באהבה.
ציפ_ציף*
הודעות: 1700
הצטרפות: 05 מרץ 2006, 14:45

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי ציפ_ציף* »

והמרגיעון אמר לי "כולנו זקוקים לחסד"
מאמינה גדולה בהשגחה פרטית...
לא מאמינה בנפנוף מרגיעונים :-).
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

והמרגיעון אמר לי "כולנו זקוקים לחסד"
גם המרגיעונים שביננו ;-)

לא מאמינה בנפנוף מרגיעונים
המרגיעון אומר: הספק מבורך
הוא שמח שאת מטילה בו ספק :-)
<המוח שלי רתח.. הולכת להכין תה>
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

_אלהים שלי, רציתי שתדע
חלום שחלמתי בלילה במיטה_
(עוזי חיטמן)
  • מה, יתנו לי להכנס? - שואלת אני את המלווה שלי. הוא מחייך:
  • ברור. את איתי.
לא בטוחה מה תפקידו בכוח - אבל מה כבר יכול להיות?
רוב הסיכויים שיהיה בסדר.
אני נדבקת למלווה, מנסה להצמד כמה שיותר, להסתתר מאחורי המעיל השחור והארוך שלו כשאנחנו נכנסים לספריה.
מנסה לא להסתכל על אף אחד, לא להרים את העיניים, ככה לא יראו אותי, ככה לא יידעו...
לעבור מהר, אבל לא מהר מדי.
בביטחון, אבל לא בביטחון מופרז.
כמו במכס.
יש אולי 5 אנשי צוות בקומת הכניסה, כל אחד עסוק בענייניו -
מסדר ספרים, או כותב משהו מאחורי דלפק, ובכל זאת הם קולטים אותי ומלווים אותי במבט חשדן.
כל כך ברור להם שאני לא שייכת. רק שלא יעיפו אותי לכל הרוחות...
אבל אני לא לבד. הנוכחות של המלאך השומר שלי מרגיעה אותי.
עולים למעלה. כל הקומה מלאה בארונות עם ספרים. שורות ועוד שורות ועוד שורות של כונניות עם ספרים.
שמחה שהגעתי לפה.
המלאך אומר לי: תבחרי אחד.
  • איזה? - שאלתי
  • על מה היית רוצה לקרוא?
  • המממ... לא יודעת. איזה ספרים יש פה?
  • יש פה הכל. כל דבר שתחשבי עליו. מה היית רוצה לדעת?
השיחה הזאת מעגלית... - חשבתי לעצמי. מרימה עיניים ומסתכלת על הספרים. כולם נראים דומים. על אף אחד מהם לא כתוב דבר.
  • זה לא עובד ככה. את צריכה לחשוב על משהו. כל דבר. כל דבר שמעניין אותך
  • מעניין אותי לדעת על הדברים כמו שהם. לא הפרשנויות. הייתי רוצה לדעת מה באמת קרה באירועים הגדולים בעבר.
הייתי רוצה לדעת מה חשב נירון כשהבעיר את רומא
  • בבקשה, אמר המלאך ועזר לי להוריד ספר מהמדף מולי.
הספר התגלה כחוברת דקיקה בכריכה לבנה חלקה.
לא היה כתוב עליה דבר.
אך כשאחזתי בספר בשתי ידיי פתאום התחילו לרוץ עליו אותיות מאש, עד שנכתב שמו המלא של הספר:
"מה חשב נירון כשהבעיר את רומא"
  • מגניב ! (-8
הבנתי את הרעיון והורדתי בזה אחר זה עוד חמישה ספרים תוך כדי שאני שואלת שאלות הזויות לגמרי, והן מיד נצרבות על הכריכה.
ההתנהגות שלי מזעיקה למקום את אחת הספרניות. רזה, מחוייטת, עם שיער אסוף בקפידה, מזכירה את הסופר-נני. עצבנית מבפנים, מאופקת בחוץ.
  • צריכה עזרה? -שואלת היא אותי בקול של "רוצה מכות?"
אני מרגישה בנוכחות המלווה שלי, בלי להסתכל עליו, וזה מרגיע אותי קצת
הוא אומר לי: תסלקי אותה, אל תפחדי
מתמלאת ביטחון ועונה לספרנית ברוגע:
  • לא, תודה. אם אצטרך עזרה אקרא לך,
ומיד עם עזיבתה אני פורצת בצחוק.
  • מה בדיוק היא יכולה לעזור לי בספריה שבה כל מה שאני רק חושבת עליו קופץ לי לידיים?
המלאך שלי גם מחייך אבל לא עונה כלום.
  • למה הספרים כל כך דקים?
  • כי אין מה לכתוב הרבה. ברגע שאת יודעת בדיוק איך מרגיש בן אדם, אז את מבינה את הסיטואציה וגם את מעשיו.
בשלב הזה הועפתי מהספריה.
נשארתי לבד.
בלי המלאך.
בתוך ידי מפתח מארד.
מתבאסת שלא הספקתי לקרוא,
אבל שמחה על המפתח.
קושרת אותו על הצוואר.
עכשיו אני ילדת מפתח (-:
נקודות_ורודות_אגדיות*
הודעות: 3625
הצטרפות: 19 יוני 2007, 18:46
דף אישי: הדף האישי של נקודות_ורודות_אגדיות*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי נקודות_ורודות_אגדיות* »

התאור של הגן משחקים היה ממש, אבל ממש מרגש. ואת יודעת מה עוד יותר ריגש אותי? שהאיש שלך מציע ללכת לגן כשהם מגיעים...
ולגבי התיקון האינסופי...זה פילוסופי מידי ובהחלט יכול לדכא או לשתק, אבל הכל עניין של השקפה ומבחינתי לפחות, עד כמה שהצלחתי להבחין, הכל בתנועה מתמדת (לא יודעת את המטרה הסופית, אבל התנועה קיימת) וזה דבר ששומר על שפיות דעתי. אם היו אומרים לי שאני הופכת לאלמותית (?), הייתי משתגעת תוך שניות.
ראית את הסרט של ווים וונדרס : מלאכים בשמי ברלין? אם לא, את חייבת להשאיל אותו (אולי באוזן השלישית), כי זה אחד הסרטים הטובים שראיתי בחיי.(עוסק גם בזה)
ומה את עושה עם משפט כזה:
כי אין מה לכתוב הרבה. ברגע שאת יודעת בדיוק איך מרגיש בן אדם, אז את מבינה את הסיטואציה וגם את מעשיו.
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

ואת יודעת מה עוד יותר ריגש אותי? שהאיש שלך מציע ללכת לגן כשהם מגיעים...
אההה זה קטע. הוא לא הבחין במי מדובר :-)
לא שלא היינו יורדים בכל מקרה, אבל בטח שלא היינו כ"כ ממהרים D-:


ראית את הסרט של ווים וונדרס : p]מלאכים בשמי ברלין prod[/po].aspx?id=24038 ?
טרם


ומה את עושה עם משפט כזה
המשפט הוא המפתח :-)
וכשיש מפתח הוא חייב להתאים לאיזו דלת.
את זה למדתי מפינוקיו ;-)
דליתוש_ב*
הודעות: 1383
הצטרפות: 14 דצמבר 2004, 11:40
דף אישי: הדף האישי של דליתוש_ב*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי דליתוש_ב* »

0-: מותר חלומות כאלו?
@}
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

מותר חלומות כאלו?

"מותר לחלום חלומות כאלה?"
"מותר לזכור חלומות כאלה?"
או "מותר לספר חלומות כאלה?" ;-)
הכל אפשרי {@
אפשר לחלום כל דבר, צריך רק לרצות
ואם רק לרצות לא עוזר - להגיד בתוך החלום
ולהתעקש בקול חזק ובטוח, עד שמתגשם
הכל אפשרי, אבל לפעמים זה לוקח זמן
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

אני בעיר זרה. ברכבת תחתית. קרונות ישנים (שפעם היו) בצבע כחול, נגועים בחלודה. המון אנשים ממהרים עוברים ודוחפים אותי. הם כל כך קרובים אלי שאני מרגישה את הנשימות החמות שלהם בתוך הדוחק של המנהרה.
איפה אני?
אדון בחליפה חומה עם מגבעת מטריה ומוסטאז' עובר לידי לאטטטטטט, מסתכל עלי במעין ערבוב של שנאה ולעג. מסתכל לי לתוך העיניים, מלמעלה למטה - מוזר אנחנו כמעט באותו גובה - אני חשה בילבול. ופתאום - איה! הוא דוקר אותי ברגל.רואה שיש לו ביד מעין מחט ארוכה ודקה כמו של מזרק בינוני, רק בלי המזרק. אני כואבת, נעלבת ומבולבלת עוד יותר.
ופתאום - איה!איה!איה! עוד אדון ועוד אדון ועוד אדון דוקרים אותי ברגליים מהשוקיים ועד הקרסוליים, וכל דקירה כואבת מקודמת, ועם כל דקירה אני מבינה יותר ויותר: זה חלום, זה חלום.
מתעוררת בתוך החלום. אני יודעת לשם מה הגעתי.
  • אני רוצה את אמא שלי! קחו אותי לאמא שלי!
  • איה!איה!איייייה!
  • קחו אותי לאמא!
קיבינימאט, אם זה חלום, למה זה כל כך כואב??
בטח כואב לי משהו על אמת...
אני עוצמת את העיניים בחלום ומתעוררת במציאות. מרימה את הראש, מחפשת את הרגליים. הן פה. יופי. האם אני מרגישה דקירות? לא. יופי.
אני רוצה לחזור לשם!- אומרת בלב, שמה ראש על הכרית ומיד נרדמת
לא חזרתי לשם.
חלמתי סתם חלום רגיל
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

פעם ראשונה פגשתי את אמא שלי בחלום חצי שנה אחרי שהיא נפטרה.

אני באה לפגוש אותה ואת בעלה בנמל.
מזג אויר סגרירי, יש מעט מאוד אור.
אומרת לה: תודה שבאת, למרות מצבך.
מהו מצבי? - היא שואלת אותי. היא לא מופתעת, יותר מבולבלת. מעורפלת.
בעלה קורא לי לבוא איתו. היא לא באה איתנו.
הוא מביא לי מתנה - קופסה לבנה ארוכה שקשורה בסרט אדום.
  • את צריכה לתת את זה למישהו.
  • בסדר.
<כאן בא קטע שלא אפרט, במהלכו התודעה שלי נעשית יותר ויותר ערה בתוך החלום,
ובהתאם הצבעים של החלום נעשים יותר ויותר חזקים ויש יותר ויותר אור>
אנחנו הולכים באיזה שביל כבר די הרבה זמן.
אני תוהה אם זה בסדר להעביר מתנה, כי זו מתנה ממת.
אסור לקחת מתנות ממת. אבל לא קחתי ממנה, אלא מבעלה...
אבל אני כן יודעת שזה ממנה... טוב, בכל אופן זה לא בשבילי...
הולכים עד שמגיעים לבית לבן בצורה של קוביה ענקית. אין דלת.
  • איך נכנסים?
אני רואה שמי שנמצא לידי כרגע הוא מלאך (אותו מלאך עם המעיל השחור). הוא מחייך:
  • עולים :-)
פתאום אני רואה סולם אדום, מתחת לתבע המשופשף נוצצת מתכת.
הגענו לדלת, דפקתי.
פתחה לי הבת של השכנה שלנו מהבית שגרנו בו כשעוד הייתי קטנה.
אני מזהה אותה מיד למרות שלא התראנו מעל 20 שנים.
היא כמובן לא מזהה אותי.
  • כן??
  • הבאתי משהו לאמא שלך.
  • תביאי לי
  • לא, הבאתי לאמא שלך
  • מי שם? -צועקת אמה מתוך הבית
  • זה בסדר אמא, אני כבר מביאה לך!
היא לוקחת לי את המתנה מהידיים וסוגרת בפניי את הדלת.
מאוד לא מנומס, חשבתי לעצמי...
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

שוב אני פוגשת אותה ליד הים. סגרירי. טיילת ארוכה, לצידה עמודים נמוכים מחוברים בשרשרת.
הולכות לאט. אני מדברת הרבה עם הידיים. היא שותקת. עננים אפורים כחולים מעיקים עלי.
אני רוצה שאמא תזהה אותי. שתדבר איתי. שתראה שמץ של התלהבות. כלום לא קורה בחלום הזה.
תחושה של ריקנות עוטפת אותי.
אני מתרגזת, כמו מי שיושבת בבית קפה והמלצרית חולפת על פני שולחנה הלוך חזור בלי להתייחס.
זה לא אמיתי, זה חלום.
רוצה לחבק את אמא שלי - היא מתחמקת. רק אני אמיתית כאן, כל השאר אשליה. הם לא באמת מפגישים אותי עם אמי.
אם אגע בה ידי תעבור דרכה. אלה רק צללים. כלום לא אמיתי כאן. מרימה את ראשי לשמיים למצוא את השמש.
לא יודעת למה, אבל מקור האור בחלום הוא תמיד אמיתי. איתו תמיד אפשר לתקשר.
מוצאת שמש לבנה דהויה ושואלת אותה: למה? למה החלום הלא אמיתי הזה? אני רוצה את אמא שלי.
את אמא האמיתית, לא את הצל שלה.
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

_והוא שאל: האם?
והיא אמרה: זוכרת..._

בחלומי הגעתי לעיר מולדתי. הולכת עם ב', בעלה של אמי לבית שלהם. חשוך. לילה. אני ממש מוציאה את העיניים כדי לא ליפול בחושך. הולכים מהר. נושמת אויר קר וטעון התרגשות.
אני יודעת שהפעם אפגוש בה.
  • היא לא פה, - כאילו עונה לי ב'
  • אני רוצה לראות אותה
  • היא במקום אחר
מגיעים הביתה. פוגשים אותנו 4 גברים עם מעילים שחורים. רק אחד מהם מרים את ראשו ומברך אותי לשלום.
הנוכחות שלהם היא בהחלט סימן טוב. זה הולך לקרות. הם יפגישו ביני לבין אמי. אחרת למה הם פה?
  • את לא מבינה מה את מבקשת.
  • אני מאוד רוצה לפגוש אותה.
המלאך מהנהן עם ראשו, כאילו אומר: כן, ידוע, זאת הבעיה. מנסה להסביר לי:
  • היא כרגע במקום אחר.
  • ברור!
  • אני לא בטוח שתעמדי בלראות אותה. היא מאוד קַטְנָה
  • קַטְנָה?... כאילו הצטמצמה? זה בגלל הקרנות והמחלה?
במקום לענות המלאך עושה סימן לא ברור עם הראש, משהו בין "כן","אולי" וצוואר תפוס.
אני מחליטה להכות בברזל כל עוד הוא חם:
  • אני מוכנה להכל. אני רוצה שתביאו אותה עכשיו.
המלאך זז הצידה. מאחוריו עומדים עוד 3. גם הם מתפזרים.
ואז אני רואה מולי רק ילדה קטנה אחת עם שמלה אדומה.
בת שנה וחצי בערך
לא דומה בכלל לבנות שלי.
כל כך עדינה, כל כך בהירה.
כורעת לידה כדי להיות בגובה שלה.
מתבוננת בה. נושמת אותה.
צוללת עוד ועוד לתוך העיניים הכחולות שלה.
עד שאני מזהה אותה.
עולות לי הדמעות, אבל אני מתאפקת. לא להפחיד אותה.
היא בסך הכל ילדה קטנה.
  • אל תפחדי, - אומרת לה- אל תפחדי
ומחייכת אליה :-)
היא ילדה אמיתית. עומדת בתוך קרן אור שנשפכת אליה מהחלון.
אני רואה את תוי הפנים שלה לפרטי פרטים ומנסה לזכור אותן.
מנסה לזכור אותה. אולי אפגוש בה יום אחד?
וככל שאני מסתכלת יותר אני יותר ויותר מבינה כמה היא באמת יפה:
  • את ילדה יפה.
רוצה ללטף אותה בשיער הבלונדיני הפלומתי שלה. אבל בסוף לוקחת את ידי חזרה.
הכי בעולם בא לי לחבק אותה חזק. אבל אני מבינה שזה לא מתאים.
שזה גדול עליה.
עכשיו רק שני מלאכים נשארו בחדר.
אחד מצד שמאל, השני מצד ימין.
אפילו יותר גבוהים ורזים מקודם.
אני מנחשת שאחד מהם הוא שלי, והשני שלה.
אני מתקרבת אליה, ולוחשת לה, כך שהמלאכים לא ישמעו:
  • התגעגעתי אליך
  • גם אני (היא ממלמלת נורא לא ברור, אבל הלב שלי מבין)
  • אל תפחדי. אני צריכה ללכת עכשיו.
מסתובבת ממש לאט, כאילו גונבת עוד רגע איתה.
יוצאת מהחדר בלי להביט לאחור.
ורק אחרי שהדלת נסגרת אני מתחילה לבכות.
ובוכה כל היום למחרת.

אני תוהה אם יש בעולם ילדה קטנה ועדינה,
בלונדינית, עם עור כל כך בהיר כמעט שקוף,
בת שנה וחצי בערך,
שחלמה חלום בו נגשה אליה דודה,
קצת מוזרה אבל נעימה,
ובצדדים עמדו שני מלאכים.
שני מלאכים בלבן עם כנפיים גדולות.

מקווה שהייתי לה לחלום נעים.
Moon_Child*
הודעות: 5
הצטרפות: 17 ינואר 2008, 09:40

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי Moon_Child* »

וואו מותק :)
נשמע עמוק ומלא תובנות אישיות.
משו מתוך החלומות הללו מקושר למציאות באיזה שהיא דרך?
תמונות או אנשים או מקומות או חוויות במה שתיארת האם הם מזכירים או נובעים מדברים שכבר קרו במציאות?
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

טוב את אמא שלי אני בטח מכירה. היא נפטרה לפני שנה וקצת ממחלת הסרטן. את בעלה גם מכירה.
את הניצבים - לא :-)
המלאכים - לא ראיתי אותם קודם. הם לרוב מאוד חתיכים :-)
את הילדה הקטנה - מרגישה שמכירה למרות שבפועל לא.
לא יודעת.
זאת תחושה מוזרה.
יש בה קצת מאמא שלי כשהייתה קטנה.
מקומות גיאוגרפיים - חלקם הייתי וחלקם לא.
כולם מזכירים משהו.
Moon_Child*
הודעות: 5
הצטרפות: 17 ינואר 2008, 09:40

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי Moon_Child* »

התובנות והדרכים שאת מפגינה ופועלת בהם פשוט מדהימים ומקסימים :)
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

תודה מותקקקקק {@
מי_מה*
הודעות: 2708
הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
דף אישי: הדף האישי של מי_מה*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי מי_מה* »

את כותבת חלומות כמו שאת משוחחת על סקס, בכישרון ובשטף ובאורח מרתק. תודה@}
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

תודה מימה'לה, פית הבלוגים הטובה של הבאופן {@
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

אז ככה קורה לפעמים: שנה שלמה מתכוננים לפגישה, גוררים שאלות, כעסים לא פתורים והרבה תקווה.
ובסוף כשמגיעים לנקודה המיוחלת, מגלים שהצד השני - בסך הכל ילד.
אין את מי לשאול. אין על מי לכעוס. אין במה להתנחם.
צריך לשחרר.
והשחרור מביא איתו הקלה.
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

massive attack- teardrop
איכשהו המקום הזה של לשחרר מזכיר לי את הלידה של אלה.
הסיפור החיצוני, כלומר המעטפת של הסיפור מופיעה ב סיפור לידה אלה של קט קטית
שם התעמקתי באיך הגעתי לבי"ח, איך העברתי את הצירים וכמה שקלה התינוקת.
אבל לא תיארתי את הלידה עצמה. אז זה היה גדול מדי עלי.
היום כבר אפשר.
זה הולך ככה.
אני עומדת על המיטה על שש כשיורדים לי המים ומתחיל השלב האחרון של לידה או איך שלא קוראים לזה אבל אני מבינה שעד עכשיו צחקנו ונהנינו ועכשיו מתחיל הדבר האמיתי - בעיקר מבחינת הכאב.
דמיינו לכם שיש לכם ציפורן חודרנית ברגל ומישהו די גדול נעמד לכם דווקא על הבהן הבעייתית. ובמקום לרדת משם רק לוחץ יותר ויותר.
ככה הרגישו הצירים סאותו שלב. זה אפילו לא היה ציר - רק כאב אחד מתמשך, שיש לו התחלה, אבל אין לו סוף.
אני בוכה, צועקת, משתוללת, מבקשת עזרה. המיילדות והבעל תופסים אותי ברגליים ובידיים כדי שאשאר לשכב על הגב.
אני תופסת יד של מיילדת: "תעזרי לי, בבקשה, תעזרי לי!" היא לא עונה כלום. "את עוזרת לי?" - שואלת אותה שוב, אבודה בין יאוש לכאב. היא לוקחת נשימה עמוקה ואומרת "תלחצי!".
מה תלחצי? איך תלחצי? למה תלחצי? ההצעה שלה נראית לי לא קשורה לכלום. קוויתי שתעודד אותי, שתגיד לי שתיכף הכל נגמר או שאני גיבורה, לא יודעת, משהו שנותן תקווה, חיזוק. לא הרגשתי צורך ללחוץ. כמו שלצורך העניין היו באים אלי כשאני בחודש שביעי ואומרים לי "תלחצי!" למה זה קשור עכשיו?
ואז הדברים קורים מהר, אבל המחשבות נעשות איטיות ומוזרות.
עונה למיילדת: תלחצי את בעצמך! - תוך כדי שמרוב הלם אני פסיקה לפרפר וחצי מתיישבת על המיטה
המיילדת מכניסה לי את היד לבפנים ואומרת במהירות: לא ללחוץ! לא ללחוץ! אין לך פתיחה מלאה!!
(איך תהיה לי פתיחה מלאה אם מחזיקים אותי בכוח בתנוחה שמכאיבה לי כ"כ?)
תוך כדי המשפט שלה אני מתהפכת על צד ימין.
אפשר לומר שהופכים אותי. לא יודעת מי. אולי עוח המשיכה.
אני ממש קורסת על הצד, באופן שמפתיע גם אותי.
הגוף שלי כבד בטירוף, אי אפשר להזיז אותו.
בו זמנית אני מרגישה שני דברים בתוך גופי: ראש התינוקת שנכנס לתעלת לידה, ואצבע בתחת.
אני מתמקדת בראש התינוקת, כמו ממששת אותו מבפנים (לא עם הידיים אלא עם הבפנוכו של גופי).
כדור מושלם. מזכיר אשכולית אדומה. ממששת שוב - אשכרה אין גוף, רק הראש.
אולי זאת באמת אשכולית אדומה.
מוזר, אני חושבת שהשלב הזה של הלידה אמור לכאוב...
אבל אין שום כאב.
רק חוש המישוש הפנימי.
ועכשיו ממש מרגישה את האצבע בתחת. למה שתהיה לי אצבע בתחת? של מי האצבע הזאת? ומה היא עושה שם?
פותחת את העיניים (לא יודעת מתי עצמתי אותן) ורואה שכל החדר נקרע טלאים טלאים והתפזר, הכל נראה מבולגן שפאזל שהתפזר קלות - עדיין מנחשים את התמונה, אבל לא מזהים שום פרטים. מנסה להרים את עצמי כדי לחפש את התחת של עצמי ולבדוק מה קרה לו, אבל לא מצליחה להתרומם, קורסת חזרה על המיטה.
המיילדת עומדת מול הפנים שלי ומעודדת אותי: "תלחצי, תלחצי! את לוחצת יפה!"
שוב היא יצאה לא קשורה עם ההלחצות - חשבתי לעצמי. כמו ילד קטן שמנופף עם עפרון ומדמיין שמנצח על תזמורת.
זה נורא הצחיק אותי, ממש צחקתי מבפנים, מבחוץ נמתח לי חיוך רק בצד אחד של הפה (בצד ימין בלבד, כי הוא זה שהיה למטה והיה לו קל יותר לזרום עם כוח הכבידה). פתאום תפסתי את עצמי עם זה שאני כבר בחצי לידה, ובמקום לחוות איזו חוויה מעצימה ו/או מתקנת אני עסוקה לי פה עם אצבע בתחת. זה נורא מעציב אותי. ונורא מצחיק.
אני מדמיינת שאין לי אצבע בתחת. מפזרת משם את תשומת ליבי. מפסיקה להרגיש את פי הטבעת.
וואלה, באמת אין לי כלום.
עכשיו מנסה להרגיש בחזרה.
אי אפשר.
אין לי פי הטבעת.
אין לי ידיים.
אין לי רגליים.
אין לי גבולות.
אני ענן כסוף ורך.
הריכוז שלי עולה מסביב לנקודה האדומה ומתפזר ככל שמתרחקים ממנה.
הנקודה מתקדמת בתוכי ומשאירה אחריה שביל, כאילו הייתי אויר או מים.
זה לא כואב בכלל והשביל נעלם מיד אחרי שהנקודה עוברת.
  • חכי! - אומרת אני לה
  • חכי!
היא עוצרת. פועמת, מקשיבה לי ולא זזה.
  • אני יולדת אותך עכשיו, - מסיברה לה . - וזה קורה לי מהר מדי. חיכיתי לזה תשעה חודשים. חכי קצת. אל תלכי עוד.
היא באמת עצרה.
  • מה אני עושה? - נבהלתי מעצמי.
  • את צריכה לשחרר אותה.
אני מסתכלת עליה ומבינה את הכל. מבינה את קסם הלידה. את זה שהחיים באו מעצמם ואני צריכה רק לשחרר אותם. הכאבים של הלידה היו הדרך שלי להחזיק בעובר, לא להפרד ממנו. אני משחררת את התינוקת שלי בלב. זה מרגיש כמו לבכות, בלי מילים ובלי דמעות. אני בוכה את התינוקת שלי החוצה, בכי מתוק של הקלה. משחררת אותה מעצמי. נפרדת מהעובר ופוגשת תינוקת. חיים משל עצמם.
אחת המיילדות מביאה לי אותה. אני עדיין מעורפלת, מנסה לשבת. לא מצליחה. כאילו אין לי אגן. שום דבר לא כואב אבל הגוף כולו חצי רדום. המיילדת מנסה לתת לי את התינוקת. יותר נכון היא שמה אותה עלי ואני מיד נכנסת לפאניקה מזה שהמיילדת תעזוב את הידיים והתינוקת תיפול על הרצפה מהמיטה הגבוהה בטירוף שלי. המיילדת מתעקשת שאניק.
זה מרגיש כמו להתעורר על ההגה ולגלות שיש לך גם נוסעים מאחור.
  • עוד לא, עוד לא...
אני רוצה רק ללטף אותה, אבל עוד לא יכולה לקחת.
היא קטנה ועדינה כל כך, מאוד אדומה ומאוד קטנה.
לא זכרתי שהם כאלה קטנים.
אני אוהבת אותה.
את הקטע שלוקחים אותה אני לא זוכרת. ולא יודעת כמה היא קיבלה באפגר.
זוכרת שאני כבר יושבת על המיטה ברגליים פשוקות והאושר ממלא אותי.
לא חושבת על שום דבר מוגדר, סתם מבסוטית מהחיים.
מאושרת שהכל מאחורי, שיש לי תינוקת.
חזרתי לראות ולשמוע.
עכשיו אני רואה בבירור את התינוקת, שתי המיילדות מתעסקות איתה ליד השולחן.
בעלי עומד לידי.
בחדר ליד צועקת יולדת שבתחילת הלידה שלי עוד צעקנו ביחד, ועכשיו היא צועקת לבד.
אני מרוצה מאוד גם מזה.
התחושה של שביעות רצון גוברת וגוברת עד שאני מרגישה שמשהו הולך לקרות.
משהו גדול הולך לקרות.
הנה זה קורה עכשיו! וואו!!!!!!!!!
  • אני גומ.. ג..
פתאום אני מבינה שזה לא פורום מתאים להכרזות כאלה, אבל מכיוון שכבר התחלתי לדבר בקול רם ובהתלהבות, אני אומרת:
  • אני חושבת שיש לי עוד ציר אולי 0-:
  • השיליה, - מנחשת אחת המיילדות ומזנקת לתפוס אותה, ולא כל כך מספיקה
וזה מוזר לי שזאת באמת שיליה, ואני מרוצה גם מהפטנט הזה
המיילדת אוספת את השיליה מהרצפה, אני מביטה עליה מלמעלה (שתי רגליי פשוקות מצדדיי):
  • כמה זמן זה נמשך?
  • מה? - לא מבינה המיילדת
אני כבר הערכתי זמנים ולי זה נראה כ-3 שניות. כל המסע הזה מרגיש כ-3 שניות
  • כמה זמן זה נמשך? -שואלת אותה שוב
  • מה "זה"? הלידה?
  • כן, - עונה לה, ומצחיק אותי לחשוב שלא ברור לה שהייתי במקום אחר ועכשיו חזרתי ואני רוצה לדעת כמה זמן נעדרתי
  • ציר - ראש, עוד ציר - היא יצאה. 2 צירים
  • 3,- מתקנת אני אותה. - זה נמשך 3 צירים
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

חושבת על אפידורל בזמן לידה, על הטישטוש
על הרצון לא להיות שם.
לא לחוש
לא להתמודד
לא לחוות
פשוט להיות אחרי
ועל לידה טבעית ופעילה
היא מלמדת אותי הרבה על מי שאני
חתיכת מפגש עם עצמי
מיד אחרי הלידה התחילו לחזור אלי זכרונות מילדות מוקדמת בטירוף
עוד לא הבנתי מה אני אמורה לעשות עם כל הבלגן הזה,
אבל נחמד לכתוב אותו

רוצה ללדת עוד ועוד. בבית.
<מזמנת לעצמי בן זכר עם בולבול>
חוחית*
הודעות: 470
הצטרפות: 24 ינואר 2008, 14:06

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי חוחית* »

סיפור הלידה המרגש ביותר שקראתי
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

אתמול (יום חמישי) היה יום גדול
יום חג
על הבוקר הלכתי (עם הקטנה) לטייל ברמת גן הרבתית
הרגליים לקחו אותי לצומת ספרים
חיפשתי ספר על דבורים או נמלים
הנושא מעסיק אותי רבות לאחרונה
הקטע של התודעה הקולקטיבית
הקטע של קביעת המינים ותפקידים בחברה שלהם
הכל התחיל מזה שהבנות שלי מאוד אוהבות להתבונן בנמלים
ואיתן גם אני
לפעמים אנחנו יושבות איזה חצי שעה ליד שביל נמלים ומתבוננות כולנו
(טוב זה תמיד כיף לראות איך מישהו אחר עובד P-:)
אז.. אתמול הגענו הקטנה ואני לצומת ספרים
נגשתי למוכר (שהיה הומו, יש לי קטע עם הומואים, אוהבת אותם נורא)
הוא בא לחפש איתי ביחד.
המוכר היה מאוד חביב, והסתבר שהוא למד בפקולטה לחקלאות ברחובות.
מצאנו ספר של דסמונד מוריס שמדבר על אדם כמין של קוף,
מיד רציתי את הספר הזה (ועוד שני ספרים שלו),
אבל לא מצאתי על דבורים או נמלים.
  • דבורים... או נמלים, - חזר אחריי המוכר, מהורהר.
למה דווקא הם?
  • בגלל המבנה החברתי :-) פעם גם נמלים היו צרעות. היום יש כנפיים רק לזכרים ונקבות שמזדווגים גבוה בשמיים
  • אז למה הם איבדו את הכנפיים? כלומר מה הם הרוויחו מהבחינה האבולוציונית בזה שויתרו על הכנפיים?
  • נראה לי שזה פשוט קרה. הם עבדו ועבדו ועבדו ופשוט שכחו איך לעוף. כשאתה רק עובד אין לך צורך בכנפיים.
  • ממש כמונו. זה עצוב, נכון?
  • כן
יש תיאוריה שאומרת שאין דבר כזה צירופי מקרים. שכל אחד מאיתנו הוא עולם ומלואו,
וכל מי שאנו פוגשים בדרכנו הוא מלאך. מלאך שבא אלינו עם מסר.
הבחור הזה היה מלאך בשבילי, ואני בשבילו.
ושנינו יחד נזכרנו שפעם היו לנו כנפיים, והתמלאנו געגוע,
כל אחד בשביל עצמו.

פעם כולנו היינו יונקים. היום אנחנו נמלים.

בערב הלכתי לסדנת טנטרה.
כל פעם רציתי ולא יצא.
ככה זה כשיש תינוקות בבית...
אבל רגע התינוקת שלי כבר בת שנה וחצי!
ובדיוק יש סדנה שמתאימה ליחידים
(הבעל לא מעוניין לזוז מהספה)
האמת הבעל גם לא מעוניין לשמור על הבנות,
אבל לא השארתי לו ברירה.
הפסקתי לבקש ולהתנצל ופשוט הודעתי לו שזהו,
היום אני הולכת לסדנה (הכנתי אותו כבר שבוע קודם אבל כמובן הוא לא זכר).
למורה קוראים סמבביה, היא למדה אצל אושו 25 שנים. אפילו 30. וואו.
ראיתי אותה פעם בטלויזיה ומיד ידעתי שאצלה אצלה אני רוצה ללמוד.
אלף כי היא אישה. ובית - כי היא מלמדת את הטנטרה ההודית המקורית ולא את הפורנוגרפיה המקומית
(ויסלחו לי חובבי חילופי זוגות וטרום אורגיות).
החוג מתחיל בשמונה בערב, אני יוצאת מהבית (בקצה רמת גן) ברבע לשבע,
בתקווה שאספיק להגיע בזמן להכי דרום תל אביב שאפשר לדמיין.
מצויידת במפה שהדפסתי מהאינטרנט, מחליפה אוטובוס באלנבי,
הנהג מוריד אותי באמצע החושך ומצביע לכיוון כללי, השעה בדיוק שמונה.
אני רצה כמו משוגעת, מפחדת שיתחילו בלעדיי, ומה חשבתי לעצמי??!!!
(חשבתי לעצמי לא לצאת מוקדם מדי כדי שהבעל לא יתבאס עלי טוטאלית).
כל פעם נתקלת בתל אביבים עם כלבים, ומאטה את הקצב כדי שלא יקפצו עלי.
איפה אני? שואלת איזה נהג מונית, בקושי מצליחה לבטא את שם הרחוב (שהוא יותר מסורבל בהרבה משמה של סמבביה),
הוא מתחיל להסביר ואז אומר - לא, זה רחוק מדי
(כן-כן, בטח, אני צריכה מונית... 5 דק' 20 ש"ח? בחיים לא!)
ממשיכה לרוץ, שואלת בקיוסקים, הם מחזקים את הכיוון שלי.
עד שאני מגיעה לרחוב שלא מצויין כבר במפה המאולתרת שלי,
ואין את מי לשאול, ואני מצטערת שלא לקחתי מונית, 'סומו 20 שקל,
ובא לי לבכות. חושבת על איך לא אמצא את הרחוב הזה לעולם,
ואי אפשר כבר להתקשר לסמבביה, כי השיעור התחיל ממזמן,
מפחדת להסתכל על השעון.
סתם סתם נסעתי שעה בשני אוטובוסים. בחיים לא אמצא את הרחוב הזה...
איזו מחשבה סתומה ומתקרבנת, ככה אני בטח לא אגיע לשום מקום.
מתחילה לשיר לעצמי את שיר המאחרים: לא יתחילו בלעדנו, סע לאטטטטט
שוברת ימינה וממשיכה לרוץ
רחוב פלורנטין. וואו זה רחוב גדול. לפחות לא הלכתי לאיבוד לגמרי.
ליד איזה בית קפה עומד ברמן ומעשן, שואלת אותו והוא שולח אותי את כל הדרך חזרה.
פאקקקקקק
רצה חזרה לסלמה, חוצה לצד השני, משהו לא נראה לי הגיוני
לא, הוא טעה, אני צדקתי
פאקקקקק
רצה רצה רצה חזרה
איפה הרחוב הזה? איפה הוא? עוברת את פלורנטין אין את מי לשאול
למה לא מופיע לי פלורנטין במפה?
אני יודעת שאני ממש קרובה
שואלת עוד כמה אנשים, אף אחד לא יודע, אחד מהם שואל אותי בחזרה שם רחוב אחר...
פתאום אני בטוחה שאני כן בכיוון הנכון, צריך רק להתעמק עוד קצת לתוך השכונה החשוכה הזאת
רצה רצה
אין יותר רחובות צדדיים, הכל נראה מת וקודר
לא יתחילו בלעדנו סע לאט!!!
ופתאום
הנה הוא! הרחוב שלי!
שוברת שמאלה ורצה את כל הרחוב עד שמוצאת את מספר הבית, מחפשת מדרגות לעלות,
דופקת בדלת
  • הרגע התחלנו, - מחייכת אלי סמבביה
בא לי לנשק אותה. השעה שמונה וחצי. חצי שעה ארוכה, חשבתי לעצמי
כולם יושבים במעגל בתוך סטודיו שהוא גם הבית של סמבביה, אנחנו 10 אנשים כולל המנחה.
הבחור הראשון כבר הציג את עצמו בזמן שלא הייתי,
עכשיו מדברת הבחורה השניה.
היא כוסית ומאוד צעירה. מספרת על עצמה בהתלהבות.
הכי בא לי לשתות ולהשתין, אני לא מצליחה לקלוט מילה ממה שהבחורה אומרת.
מתלבטת דקה ואז קמה, נגשת למטבח, שותה מים, הולכת לשירותים, חוזרת.
איזו הקלה...
הבחורה עדיין מספרת על עצמה, מתלהבת, עם הידיים.
אני מצליחה להבין שהיא עיתונאית בתפקיד. אוף? נו, מילא.
אחריה עוד מישהו שגם הוא עיתונאי, אבל לא בתפקיד.
מאוד גבוה, מרושל ומכוער. אלי לקראת ה40 שלו.
מספר על עצמו עם המון טקס בישבן, הוא ככה וככה וגם בלוגר.
<וואלה אמרתי לעצמי, מעניין מה עם הבלוג שלי?>
אני מנחשת שהוא בא לחפש זיון וחשה המון דחיה כלפיו
הלוואי ויפסיק לספר על עצמו...
המנחה מנסה לעזור לו לסיים, הוא ממשיך רק עוד שני משפטים ודי.
עוד בכיר בהיי-טק, לא מגלה איך קוראים לו, בן 45 בערך, חשדן ודיסקרטי
אישה קטנה יפה אחריו, היא כבר עשתה סדנאות טנטרה אצל סמבביה והפעם הביאה איתה חברה,
עוד אישה יפה, היא עושה סדנאות של תנועה חופשית וריקוד - אם קלטתי נכון,
בכל מקרה חיבבתי את שתיהן מיד
בחורצ'יק צעיר, סטודנט, דוס לשעבר
עוד יזם בהיי-טק
והנה תורי להציג את עצמי
אומרת את שמי, מספרת שפעם גם הייתי בהיי-טק, אבל זה היה מזמן,
כמעט גלגול קודם
עכשיו אני מעבירה מסיבות רווקות וסדנאות
בנושא סקסולוגיה חווייתית
באתי להשתלמות
(חארטה, למה אני אומרת את זה? באתי בשביל עצמי. למצוא שלום ואהבה בתוכי. מה כזה קשה להגיד את זה בקול רם? מסתבר שכן)
<מודה לעצמי שדיברתי מעט. קודמיי עייפו אותי קצת עם סיפורים אישיים מסורבלים>
מתחילים עם פרחי בודהה. דומה לרעיון של פרחי באך, אבל לא באך, אלא בודהה.
אני לא מבינה בזה... לא משתמשת :-) אבל יאללה זורמת
סמבביה מטפטפת לי כמה טיפות מתחת ללשון.
נמרח לי חיוך על הפנים. אני תוהה אם היא שמה לי פרח מצחיק.
אף אחד לא מחייך חוץ ממני. סמבביה מבטיחה לגלות בסוף מה הייעוד של הפרח הזה.
החיוך נתפס לי לגמרי, שום דבר לא מצחיק אותי, אני סתם מבסוטית מכל המתרחש.
תמיד קורה לי בסקס ובריקוד.
מתחילים לנוע עם מוזיקה הודית, איזה רמיקס קצבי, נושמים לצ'אקרות,
סמבביה מסבירה תוך כדי על טנטרה, על אנרגית החיים,
על זה שאנרגיה מינית היא היא אנרגית החיים, ואני יודעת שזה נכון, תמיד ידעתי שזה נכון,
ואיזה יופי סוף סוף מצאתי תיאוריה שמסבירה ומנמקת את הדעות שלי.
מתחברים לאדמה, נושמים לכפות הרגליים...
עוברים לישיבה, ממשיכים לרקוד.
ריקוד קטן כזה בלי מאמץ. כולנו דומים לקופים מרקדים, וזה נורא נחמד שאין ממה להתבייש
סמבביה היא הקופה הראשית, התנועות שלה מדבקות את כולנו
נגענו לעצמנו בבטן, בלב, במקלעת השמש, בעין השלישית
איכשהו כל אחד מוצא את האינטימיות שלו עם עצמו
בחלק השני מתחלקים לזוגות
היא אומרת למצוא מישהו לעבוד איתו ומהר מאוד כולם מוצאים בן זוג
כולם חוץ ממני
לרגע הרגשתי כמו ילד בגן שאף אחד לא רוצה לשחק איתו
הבחור הראשון זה שסיפר על עצמו לפני שהגעתי גם נשאר לבד
נגש אלי עם חיוך
עשינו עוד תנועות, משהו בין ריקוד לחיבוק,
הפרטנר היה חזק מדי ומשתדל מדי.
כששם לי את היד על הקונדליני (מה? איפה? גב תחתון כזה) והיה אמור רק לתמוך,
למעשה הוא דחף כל כך חזק שכל הזמן היה נראה לי שעוד שניה אני עפה קדימה ופותחת לעצמי ת'ראש.
חשבתי איך הכל היה מרגיש אחרת אם מאחוריי הייתה אישה.
בסוף הנחתי למחשבה הזאת, אמרתי - ככה זה גברים, בואי קט קטית ותהיני מהכוח הזה,
הזזתי את הרגליים טיפה קדימה ונשענתי על הפרטנר כאילו אנחנו באיזה תרגיל של trust.
השתפר :-)
תוך זמן קצר לשמחתי היינו צריכים להתחלף.
גיליתי שלפרטנר יש חגורה למרות שסמבביה אמרה להוריד חגורות, וככה לא יכלתי לגעת לו בגב מבלי להתקע בגוף זר קשיח.
לחשתי לו באזן שיוריד את החגורה ועבר לו רטט כזה בגוף. חשבתי לעצמי שכנראה זה חירמן אותו רצח. משעשע.
במהלך כל השיעור הייתי על אפס חרמנות. היה לי כיף מאוד, אבל לא עמד לי גם לא לרגע קט.
ואז הוא היה הרוקד ואני הייתי התומכת.
שוב היה לי קצת קשה, הוא זז מהר מדי והיה לי קשה לשמור על הידיים שלי אחת על הקונדליני והשניה על הצ'אקרה של הלב.
עד שהתקרבתי אליו יותר, כמעט נצמדתי, אבל בלי לגעת עם הגוף, ואז כבר ממש יכלתי לזרום איתו והיה כיף.
ואז הסתכלנו אחד לשניה בעיניים תוך כדי נשימות.
הפרטנר היה מאובן, העיניים שלו לא אמרו לי הרבה חוץ מזה שהוא גם נבוך וגם חרמן,
לא הבנתי איך יכול להיות שהוא מסתכל עלי כל כך מחייכת ולא מחייך בעצמו.
אמרתי לו עם העיניים: חייך, חייך, תזרום, תזרום...
בסוף הוא חייך וממש עשה אותי מאושרת :-)
ואז נחנו קצת בשכיבה.
היה כיף לנוח אחרי כל כך הרבה תנועה.
מי שהיה הפרטנר שלי היה שרוע לידי והרגשתי עלי את מבטו הקודח.
בשיר הבא סמבביה אמרה להסתובב על הצד, ולא רציתי להסתובב על הצד כדי לא להיות שוב פנים מול פנים איתו
(כאילו - נגמר הקטע הזוגי, אם לא שמת לב)
במקום זה הרמתי את הרגליים על איזה פוף וכך קיבלתי את אפקט ההתכרבלות העצמית הנדרשת
בסוף שוב ישבנו במעגל, כל אחד אמר משהו, כלומר היה אמור להגיד משהו
הנשים ממש נהנו, היו מאוד מחוייכות בסוף
חוץ מהעיתונאית שהייתה די בבאסה
ראיתי שבקטע הזוגי היא רקדה עם העיתונאי הגדול והדוחה,
ומשום מה ניסתה לעשות לו מסאז' יסודי לגב תחתון ביד אחת,
כשהפנים שלה מבטאות סבל צרוף
הפרטנר שלי היה צריך ללכת, כך אמר, הוא סיפר על עצמו עוד קצת ונתן טיפים לחיים מאושרים יותר
ואז הלך
התארגנתי בנחת ואז ההוא חזר נתן לי חיבוק וכרטיס ביקור
אמר שלא יודע את שמי אבל בטוח שנהיה בקשר, הוא לא יודע איך,
ומיד עוד מישהו דחף לי את כרטיס הביקור שלו
הרגשתי חרא עם עצמי
לא רציתי לבלבל אף אחד
כלומר לא באתי לחפש זיון אבל גם לא אמרתי את זה במפורש בהתחלה
מה - זה מובן מאליו שבאים לטנטרה לחפש זיון?
במיוחד כשסמבביה אמרה בהתחלה שטנטרה לא שווה סקס
טנטרה זו דרך חיים
ומי שמחפש סקס לא עובר את הסינון הראשוני בטלפון, כך אמרה...
ואז בא צלם שהתלווה לעיתונאית, נשארתי להצטלם עם עוד שני בחורים וסמבביה
בינתיים דיברתי איתה, התעניינתי לגבי סדנה לנשים בלבד,
היא חייכה ורמזה (או אמרה?) שהבינה שאני אוהבת נשים,
מזמן לא אמרו לי את זה :-)

היא אישה מדהימה, שמחתי להפגש איתה
כנראה שאני ממשיכה איתה לסדנה לנשים בלבד, למרות שכבר "פיספסתי" את הצ'אקרה הראשונה
עכשיו הן בשניה, ברגשות, ברגשי, בצ'אקרה של הבטן
והצ'אקרה הראשונה זה גם ככה "רק סקס", אמרה סמבביה

הלו? זה רדיו? לבוא לטנטרה ולא לדבר על סקס בכלל?
כנראה שזה מה שנכון לי לרגע זה, הרי אין דבר כזה צירופי מקרים

יכלתי לדבר איתה כל הלילה, אבל הייתי צריכה למהר הביתה להיניק
  • את? יש לך תינוקות? את ממש לא נראית!!
הפתעתי את סמבביה P-:
ולי נראה הכי מוזר שאני פתאום לבד, בלי התינוקת,
כאילו חסר לי איבר בגוף - אבל רק אני יודעת את זה

היה כל כך כיף לחזור הביתה, לגלות שהכל בסדר,
הבית מתפקד גם בלעדיי (טוב, כמה שעות בודדות ומאוחרות למדי)
וכיף שמצאתי את הזמן הזה לעצמי, רק לעצמי, רק עם עצמי

אפשר גם עם עוד מישהו/י, אבל מישהו רק לריקוד הזה,
רק למבט הזה, רק לנשימה הזאת ביחד,
לא עם מישהו שישאל לשמי וירצה לקחת אותי הביתה.
כמו להסתכל על פרח מבלי לקטוף אותו.
להסתכל, להתמלא ביופי, ולהמשיך הלאה.
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

יום למחרת כאבו לי קצת השרירים במהלך היום והתפלאתי-
הרי לא התאמצתי מדי בזמן הטנרטה...
פתאום נזכרתי כמה רצתי עד שמצאתי את הכתובת חחח
היה שווה
ללי_בן_דב*
הודעות: 66
הצטרפות: 23 פברואר 2003, 20:12

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי ללי_בן_דב* »

כייף לקרוא אותך מותק. פעם ראשונה שאני נכנסת לבלוג שלך. זה קצת כמו להציץ אבל את הרי מזמינה, לא? אחרת לא היית כאן. נשיקות.
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

הלו הלו דף מוצנע !
בבקשה תגידי שאת לא בת 8 |אוף|
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

זה קצת כמו להציץ
זה לגמרי להציץ
אבל את הרי מזמינה
ברור {@
לא?
כן!!! D-:

תודה
Moon_Child*
הודעות: 5
הצטרפות: 17 ינואר 2008, 09:40

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי Moon_Child* »

דרוש הרבה אומץ לעבוד עם עצמך, ועוד יותר אומץ לעבוד עם עצמך תוך כדי פתיחת עצמך לזרים.
את אמיצה את @}
שירי_בן_דב*
הודעות: 816
הצטרפות: 15 אוקטובר 2001, 14:57
דף אישי: הדף האישי של שירי_בן_דב*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי שירי_בן_דב* »

טוב נו... ככה זה כשהילדים מתחילים להשתלט על המחשב... ולחשוב שהבת שלי קוראת את הבלוג שלך, אופס...
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

ניסיתי לצאת מהדף של הרופאים מכתב גלוי לרופאים
מה עושה שם? טוחנת מים.
אבל! הבנתי ים דברים.
קודם כל על מה הדיון ההוא - כביכול על הדיאלוג עם הרופאים.
אבל הוא לא על, אלא הוא הדיאלוג עם הרופאים.
איזה מין דבר זה - דיון על הדיון? דיון על הדיון על הדיון...
הוא הוא הדיאלוג עם הרופאים
אבל מכיוון שלא יודעים כל כך על מה לדבר אז הולכים ומשחזרים דיונים וסיטואציות שהיו בעבר,
ומנסים לפתור אותם עם אנשים חדשים
כמו החיים כולם
ברובד הכי עמוק שלו הדיון ההוא מדבר על החיים ועל המוות.
ואז אם מסתכלים מקרוב - הדיון הוא החיים עצמם,
כי כשנוגעים במהות כל התיאוריות קורסות, ונשארת רק המהות,
שאותה אי אפשר להסביר. אז טוחנים מים.
מה שיפה בדף ההוא, שהכותרת שלו "כולנו אנושיים",
היא שבאמת הצליח להוציא אנושיות מכל אחד.
גם צפריר, שתמיד או מורחב או מצומצם,
עכשיו בא כאחד האדם ולא מגדיר את עצמו בחתימה.
הציקו לאורנה והוא בא לגונן.
כמה אנושי וכמה יפה (-:

הכעס
שלום, היום אני מביאה לדיון את הכעס
איכס, פיכס, מכוער, מה פתאום כעס?
ככה. זה מה יש. יש כעס אז מביאה כעס.
באה מישהי כועסת, וגיליתי שגם אני כועסת.
וכשאני כועסת על מישהי אחרת שהיא כועסת - אני כועסת על עצמי.
ככל שהיא מעלה יותר תכונות שאני שונאת אצלי בעצמי,
כך אכעס עליה יותר.
הכעס הוא תמיד כעס עצמי.
אז כשאחרים כועסים על זה שאני כועסת,
הם כועסים על עצמם.
מי שמחפש לכעוס תמיד מוצא.
גם אם הוא לא משתתף בדף.
יבוא, יכעס קצת - וילך.
מותר לכעוס. רצוי רק להיות מודעים לזה שכועסים.
לא "הכעיסו אותי", אלא אני כועסת.
אף אחד לא מכעיס אותי. זה שלי וזה ממני.
דף שלם של דבש וקינמון = משעמם,
תגובה אחת כועסת - ומיד יש התעניינות.
מסקנה: לכעוס זה אנושי.
עוד מסקנה: אני בוחרת למה להתייחס,
האם לחפש לכעוס או לחפש להתלהב.
לרוב אני לא כועסת בוירטואליה, כי היא וירטואליה, מה יש לכעוס?
אבל כשיש דף שנוגע במהות -אההההה, אז כולם פתאום אנושיים.
מגניב :-)

היום חלמתי חלום הזוי משהו
הייתי באיזה כנס משעמם עם חברה שלי
כשבאתי לצאת מהאולם איבדתי הכרה
(זה קטע לאבד הכרה בחלום)
ממש הכל הסתחרר לי, התערפל, שמעתי איך חברתי קוראת לי קטקטייייייייית והקול הזה נמרח ואני רוצה לענות,
להגיד שאני בסדר,
אבל בסוף מתעלפת ונופלת ...
כשהתעוררתי טיפל בי סטודנט לרפואה שבמקרה גם היה במקום.
ממש השתדל והיה מבסוט מעצמו כזה,
סיפר מלא סיפורים, ממש לא סתם את הפה,
ואני כל הזמן חשבתי "איפה הרולר בליידס שלי?"
כי כשהתעלפתי הם היו איתי, אבל כשחזרתי להכרה גיליתי שנאבדו.
הלכנו לאוטו שלו, קבריולט אדום עם רדיו בסגנון רטרו.
הוא דיבר ודיבר והתחיל לגעת בי. הבחור היה חתיך, אבל שחצן,
ואני ממש לא אוהבת להזדיין עם שחצנים כי הם זיון הכי גרוע שיש.
אז הוא נגע וחירמן ואיכשהו נגררתי לזה, לא התנגדתי, וממש "נתתי" לו.
היה זיון קצר מאוד ומשעמם מאוד. ואז גיליתי שיוצאת ממני הפרשה שחורה בכמויות.
נורא נבהלתי שמתי יד וקלטתי אותה. היא התפוררה בתוך ידי,
כמו אדמה יבשה, למיליוני גרגרים קטנים שחורים, כל גרגר בגודל של זרע פרג.

מסקנה: כשאני לא רוצה לתת לרופאים לדפוק אותי, אני לא חייבת.
חוחית*
הודעות: 470
הצטרפות: 24 ינואר 2008, 14:06

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי חוחית* »

מסקנה: כשאני לא רוצה לתת לרופאים לדפוק אותי, אני לא חייבת.
הרגת אותי, צחקתי בטירוף :-D

דרך אגב- את מפענחת חלומות כתחביב? כי אם כן אז אני מיד מביאה כמה לניתוח (בלי רופאים).
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

אני עוזרת לאנשים לפענח את החלומות של עצמם.
כלומר זה מחייב שיח, אני לא "קובעת" דברים
לפעמים זה מצליח ;-)
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

איפה הרולר בליידס שלי

אין לי. אולי יום אחד אקנה :-)
אבל ביום שאחרי החלום טיילנו בפארק,
שתי בנותיי ישבו בעגלה וגילגלתי אותן כל הדרך הביתה,
כשפגשנו שתי נערות דתיות, אולי בנות 14, הישר מבני ברק
לבושות חצאיות ארוכות ארוכות ארוכות
אחת מהן על רולר בליידס, לא יציבה, עם פישוק ברגליים,
מובלת ע"י חברתה, ושתיהן צועקות: אהההההההההה!!
כל הקונסטרוקציה הזאת נוסעת באותו שביל שאנו הולכות, וברגע שהנערות קולטות אותנו,
במקום להמשיך בקו ישר ולחלוף על פננו, שוברות את הכיוון ותוך כדי צעקה מוגברת (אהההההההההה!!!!!!!)
מתנגשות בעגלה של הבנות שלי.
לבנותיי שלום.
למתנגשות שלום.
  • את יודעת למה התנגשת? - שאלתי אותה..
  • אהה?
  • כי הסתכלת עלינו. ראית אותנו, רצית להזהר, אבל בגלל שהסתכלת עלינו - דווקא התנגשת בנו. את נוסעת לאן שאת מסתכלת
את המשפט האחרון שמעתי כאילו מישהי אחרת אמרה אותו והוא עשה לי צמרמורת.
זה היה מסר מעצמי אלי, תוך כדי עירות מוחלטת.

אני נוסעת לאן שאני מכוונת.
בין אם זה מתוך כוונה אופטימית, או מתוך פחד. מה שניצב מול עיניי - זה היעד שלי.

בהמשך לדף רופאים שהפסקתי להשתתף בו (הידד!|יש|).
למה להפחיד זה לא עוזר ולפעמים אף מפריע...
מי_מה*
הודעות: 2708
הצטרפות: 25 אפריל 2006, 19:47
דף אישי: הדף האישי של מי_מה*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי מי_מה* »

אח, עשית לי נחת. את יודעת, כשהתחלתי לנהוג אבא שלי היה מתלווה אליי בנסיעות הראשונות. הוא היה חוזר על המשפט הזה כמו מנטרה "את נוסעת לאן שאת מסתכלת". אז הצטמררתי חייחד איתך כשהבנתי כמה האמת הזו היא יותר מטיפים לנהיגה....
יאללה קני רולר בליידס, זה יעשה נפלאות לשרירים הפנימיים של הירכיים שלך @}
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

יאללה קני רולר בליידס, זה יעשה נפלאות לשרירים הפנימיים של הירכיים שלך

הלוואי!
יאללה קונה יאללה יאללה
(תמיד צריך לקנות עוד איזה משהו כדי להיות בריאים ;-))
ברצינות נראה לי אקנה , בקטע של תחבורה חופשית ולא מזהמת

תודה על ההצטמררות המשותפת {@
בודקת_אופציות*
הודעות: 3
הצטרפות: 14 פברואר 2008, 17:13

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי בודקת_אופציות* »

איפה הרולר בליידס שלי

<מבררת, מכירה בעלת רולר בליידס שתשקול למכור את שלה>
המידה שלה 41.
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

מזמנת 39
תודה
אירוס_כחול*
הודעות: 104
הצטרפות: 03 יוני 2007, 16:33
דף אישי: הדף האישי של אירוס_כחול*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי אירוס_כחול* »

נהנית לקרוא פה
אמיתי ולא מתחנף לא עצמך ולא לקוראים
תודה
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

תודה לקוראות

היום מקטקטת מסיבת רווקות, וכמחווה לדף הרופאים והפסיכיאטרים הכנתי קטע מרגש על היסטריה נשית

מחלה של שגעון הרחם, שפעם הייתה מכת העולם ה"נאור" - ואיננה עוד
מסתבר שרוב הנשים ההיסטריות פשוט צריכות ז'
מחדש? לא ממש.. אבל תמיד טוב להזכר שהריפוי נמצא, והוא רובץ על הספה
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

אתמול הייתה לי מסיבה פצצות, כל כך נהננו, זרמנו עם המשחקים שבסוף גם לא הגענו לסדנה, ולא היה צריך.
אשמור לי את הקטע המתוחכם הזה לאיזה מעגל נשים.

טוב, הגיע הזמן לעשות את שיעורי הבית שלי מטנטרה,
לכתוב כמה סיפורים מהילדות המזעזעת שלי.
אבל לפני כן, הבנתי מה הבעיה שלי בחיים.
אני תקועה בשלב ה"למה".
מאז שנולדה בתי הבכורה אני חווה את ילדותי השניה שנחתה עלי בבום.
השלב הראשון בילדות הוא :"אהההההה-בה-בה-בה-אההה-גרררררר"
זה השלב של הלם קרב
של תחושות מוזרות שאין להן עור ולא גידים

השלב השני הוא: "מה"
מה?מה?מה?
מה זה היה, מה אני חווה, מה אני זוכרת, מה אני עושה, מה עשו לי, מה אני עושה עם זה - מה?

ואת זה ראיתי בדף של אמהות שחוו התעללות מינית

מחפשות - מה?

ואני באותו הדף, כבר יודעת מה, שואלת - למה?

למה עשו לי? למה לי? למה בכלל לעשות דבר כזה? למה ההורים לא שמרו עלי?
למה? למה? למה?

ואחרי שתקועה בשלב הלמה הרבה זמן, התחלתי לשאול את עצמי - מה למה? או כמו שאומר המרגיעון שעיצבן אותי קודם "מה את רוצה?"
וזה לא שאני חושבת ש"ככה" היא כן תשובה (היא בשום פנים ואופן לא), אלא שאני לא שואלת את השאלות הנכונות.
או... למה היא לא השאלה.
אני צריכה להתחיל לשאול שאלות אחרות.

ועוד דבר.

פעם דן סיפר לי סיפור כזה (על דן נדבר בהמשך, דן היה פעם חבר שלי, או כך לפחות העדפתי לחשוב, ועכשיו הוא נזיר טיבטי בהתהוות).

אישה אחת זקנה יושבת בכניסה לאיזה בית קפה ונאנחת:
  • אוי כמה אני צמאה. אוי-אוי-אוי כמה שאני צמאה. אוי.... כמה צמאה אני.
וככה ממשיכה די הרבה זמן.
איש אחד שנמאס לו לשמוע את זה יוצא מהבית קפה ומגיש לה כוס מים.
היא שותה אותו בשקיקה, שותקת חצי דקה, ואומרת:
  • אוי! כמה שהייתי צמאה.. אוי-אוי-אוי כמה שהייתי צמאה ...
<ממשיך כחצי שעה>

זהו סיפור חיי.
כל הילדות חיכיתי שסוף סוף אגדל ואצאה מהגהינום הזה.
ועכשיו, כשגדלתי, אני רק נזכרת איזה גהינום זה היה כשהייתי קטנה.

הגיע הזמן להפרד מהמזוודה הזאת שאני סוחבת איתי כל חיי.
מתחילה בפירוק - עכשיו.
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

אני בת 4, אולי קצת פחות
אבא חוזר מהעבודה נורא מאוחר, תמיד הוא חוזר מאוחר, כי בדרך מהעבודה הוא הולך לשתות עם חברים שלו.
משתכר מוות ולפעמים אף לא מגיע הביתה אלא ישן בחוץ, חוזר בבוקר מקושט עלים.
אז גם היום הוא חוזר מאוחר, ומתחיל הסקנדל הרגיל, סבתא שלי צועקת על אבא שלי, הוא צועק על כולנו, אמא שלי בוכה.
הוא מביא סכין גילוח מהאמבטיה ותוך כדי צעקות "נמאסתם עלי! רוצים לשתות לי את הדם? קחו, תשתו!" מתחיל לחתוך לעצמו את הורידים.
אני מסתתרת מאחורי סבתא שלי, לא רוצה לראות. היא תופסת אותי דוחפת אותי קדימה ואומרת לאבי "תתבייש מהילדה! תראה תראה! לא אכפת לך שהילדה מסתכלת?"
אמא מסתירה את הפנים ובוכה.
סבא מביא סמרטוט לנגב את הדם מהרצפה.
ואני חושבת: "זה לא דם. זה לא יכול להיות דם. למה אף אחד לא רואה שזה לא אדום?"
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

אותו הגיל בערך.
אסור לי לבכות. לא חשוב ממה ולמה - פשוט אסור לי.
כשאני בוכה מיד ניצבות מולי סבתי ואמי וצוחקות עלי: את בוכה כמו פרה, נה-נה-נה-נה.
אני שונאת את זה, זה מרושע בעיניי.

היום אבא הרביץ לאמא, היא הלכה לבכות באמבטיה, סבתא עומדת לידה.
אני נכנסת ושואלת את אמא שלי - תוך כדי שאני מחייכת - למה היא בוכה כמו פרה.
היא נותנת לי סתירה חזקה ומצלצלת בלחי ימין.
אני בהלם. זאת הסתירה הראשונה שקיבלתי בחיי.
הפנים שלי בוערות ובא לי לבכות בעצמי.
סבתא שואלת איך אני לא מתביישת, הרי אמא לא בוכה סתם
ומצווה עלי להתנצל.
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

אני בת 5 ויש לי דלקת באזניים. כואב לי בטירוף.
יש לי צמר גפן באזניים, אני לובשת קפוצ'ון כחול כדי לחמם את הראש.
בוכה מכאב, עד שאבא שלי מרים אותי בידיים, כאילו הייתי קטנה,
מטייל איתי ככה בבית, מרחם עלי.
קטנה שלי, מתוקה שלי, הלוואי והייתי יכול לקחת ממך את הכאב.
אני רוצה להשאר בידיים שלו לנצח.
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

בת 5. בגן.
שעת פעילות חופשית. מותר לשחק בכל הצעצועים.
אני לוקחת ספר והולכת הצידה.
בא אלי ילד ומנסה לחטוף ממני את הספר.
אנחנו מתחילים לדחוף אחת את השניה.
באה הגננת, אומרת שאסור ללכת מכות ושמה את כל אחד מאיתנו בפינה אחרת בחדר.
אני מנסה להסביר שזה לא פייר, שאני קראתי בספר והוא בא לחטוף לי,
ושהמטומטם הזה אפילו לא יודע לקרוא.
המטומטם מבקש סליחה מהגננת עם פרצוף ממזר והיא מיד נותנת לו להמשיך לשחק.
אני מסרבת להתנצל ועומדת בפינה כל הערב, גם כשהאחרים אוכלים ארוחת ערב.
הגננת מזכירה לי שאני צריכה רק לבקש סליחה ואז אוכל להצטרף אל כולם.
אני מסרבת וממשיכה לעמוד בפינה עד סוף הגן.
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

בגן יש ילד אחד שמרביץ לכולם. קוראים לו א'
הוא לא מצליח לשחק עם אף אחד בלי ללכת מכות והוא עושה כל מה שאסור לעשות ובכלל נחשב בעייתי
אני לא סובלת את א' וגם פוחדת ממנו
א' הוא בן לאמא חד הורית. אחרי שכולם הולכים הביתה הוא נשאר לישון בגן. הוא יוצא הביתה רק בסופי שבוע. יש עוד 2-3 ילדים כאלה בקבוצות אחרות.
כשמישהו לא מתנהג יפה אומרים לו שישאירו גם אותו לישון בגן.
תמיד לוקחים אותי מהגן אחרונה.
שעה שלמה נשארים רק א' ואני.
זאת השעה בה אנחנו חברים ומשחקים ביחד.
בוקר למחרת אני מתחמקת ממנו.
הפחד שלי הוא שגם אותי ישאירו לישון בגן, כי לא התנהגתי טוב.
אני בטוחה שא' נשאר לישון בגן כי הוא ילד רע.
חוחית*
הודעות: 470
הצטרפות: 24 ינואר 2008, 14:06

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי חוחית* »

מורידה בפניך את הכובע
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

אני בת 3.
סבתא שלי הרגיזה אותי קלות ואיימתי לזרוק אותה מהחלון.
אבא שלי צוחק, מבסוט.
מעבירים את היציאה שלי מפה לאוזן, כאילו המצאתי משהו מצחיק.
זה משפט ששמעתי כבר כ"כ הרבה פעמים שאין לי מושג על מה ההתלהבות הגדולה.
אחר כך אבא מסביר לי, שכשמדברים עם הגדולים בשפה שהם מדברים איתי, זה נקרא "חוצפה"
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

סבא שלי לוקח אותי לאסוף פטריות ביער
קמים נורא מוקדם, אני קמה בכיף ובהתרגשות גדולה
חורשים את כל היער והוא מברך את העיניים שלי,
אני מצליחה למצוא פטריות גם במקומות שנראים לגמרי "מגולחים" על ידי אוספי פטריות אחרים,
המקדימים לקום ב4 בבוקר
הוא מלמד אותי על סוגי פטריות
אחרי שממלאים את כל הדלאים שהבאנו, הוא פורש שמיכה,
מוציא מהאוטו סיר עם תפוחי אדמה, מתובלים עם חמאה ושמיר
המאכל הכי טעים שאכלתי מימיי
סבא שלי איש צבא קשוח שלא מדבר הרבה
ובכל זאת יש ביננו חברות מיוחדת
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

נשבר לי מהסיפורים של עצמי :-P
איזה כיף!!!
פולה*
הודעות: 94
הצטרפות: 12 פברואר 2005, 18:25

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי פולה* »

רק הארה קטנה, בדרך כלל קונים רולר-בליידס 2 מידות יותר גדולות מהרגל, אז 41 יכול דוקא יכול להיות לך טוב.....למדתי את זה מהבן שלי...אולי אני אגנוב לו וגם אתחיל לתרגל.....
וחוץ מזה נהנית לקרוא אותך....
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

די באמת? כי זה בא על נעל?
אקח לתשומת ליבי, תודה {@
Moon_Child*
הודעות: 5
הצטרפות: 17 ינואר 2008, 09:40

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי Moon_Child* »

Know then, that as man is born into this world amidst the Darkness of Matter, and the strife of contending forces; so must his first endeavour be to seek the Light through their reconciliation.
Thou then, who hast trials and troubles, rejoice because of them, for in them is Strength, and by their means is a pathway opened unto that Light.

אוהבת
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

או בעברית פשוטה, מה שלא הורג - מחשל
אוהבתותך {@
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

פעם כשאספנו פטריות ביער דרכתי לתוך קן צרעות
די הרסתי להן את הבית /-:
אני זוכרת ששתיים יצאו ועקצו אותי ברגל
לא זוכרת שכאב
[אחרי זה יש חור שחור בדכרון]
איזה שבועיים אחרי המקרה, כולי מרוחה ביוד מכף רגל עד הראש
שואלים אותי אם זוכרת איך הצרעות עקצו אותי
הממממ... לא /-:
<במציאות זה היה הרבה יותר מ-2... תודה לזכרון הסלקטיבי>
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

בת כמעט 3
נגשת לאבא שלי עם כוביה ושואלת "איזו אות זאת?"
"די, עזבי אותי, את יודעת איזו אות זאת"
ואני חושבת: למה הוא חושב שאני יודעת? הרי ברור ששכחתי, בשביל זה אני נגשת.
מכירה את כל ה33, ורק את האות הזאת שוכחת תמיד...
איזה באסה
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

סבתא-רבה שלי
הסבתא של אבא
כשנזכרת בה אני תמיד חושבת על אישה גבוהה מאוד
כמעט לא זוכרת את הפנים שלה
רק את החצאית הפרחונית הענקית ואת הידיים הגדולות שלה
היא מדברת אלי בשפה שאני לא מכירה, פי נפער בתדהמה
כולם צוחקים
היא אישה נעימה שמכינה את הלחם הכי טעים בעולם
לחם לבן ריחני בצורה של מאפין ענק עם חור בקודקוד

סבתא רבה שלי נפטרה כשהייתי בת 4
ההורים שלי נסעו ללוות אותה בדרכה האחרונה
לי אמרו שזו סתם נסיעה
נורא רציתי לבוא איתם ולא הבנתי למה זה לא אפשרי
נשארתי עם סבתא וסבא (מצד אמא, שגרנו אצלם)
סבתא שלי מספרת למישהו בטלפון הוריי נסעו כי סבתא י' נפטרה
אני חושבת על מה ששמעתי עד שמבינה את המשמעות של זה
גופי מתקרר
אני לא מאמינה שדבר כזה יכול לקרות
שואלת את סבתא אם זה נכון
היא משקרת לי
אני יודעת שהיא משקרת לי
שומעת אותה פעם נוספת מדברת על זה עם מישהי ששואלת אם "הילדה יודעת",
וסבתא אומרת שלא
אבל אני יודעת, אני יודעת - למה לא שואלים אותי? למה לא מדברים איתי?
יש לי סיוטים בלילה.
אני פוחדת למות בשינה.
אני חרדה כל כך.
רוצה לישון עם ההורים.
אסור לי.
פעם בורחת למיטה של סבתא, בוכה.
"סבתא, אני אמות"
"את לא תמותי, מותק. אני אמות!" (פולניה כבר אמרנו?)
זה לא מנחם אותי, אני בוכה עוד יותר.
זה רק מוכיח את מה שחשבתי.
היא תמות. אמא שלי תמות.
וגם אני אמות יום אחד.
הפחד הזה לא באמת עבר אף פעם
צוויליך*
הודעות: 2438
הצטרפות: 12 מרץ 2005, 20:35

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי צוויליך* »

את פשוט מותק
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

דבר נחמד ששמתי לב אליו: אחרי שהעליתי את הסיפורים הקשים, התחילו לבוא אלי סיפורים נחמדים מהילדות.
כאילו הזיכרון שלי היה סתום עם כמה דברים שביקשו לצאת, ועכשיו כשנתתי להם ביטוי - התגלו הסיפורים האוהבים מלאי נוסטלגיה.
עכשיו אני פוגשת את הילדה הפנימית שלי כמו שהיא. לא כועסת, לא כואבת, לא שופטת.

בשיעור האחורן בסדנת טנטרה התבקשנו לבחור מתוך כל הסיפורים על הילדות את הכמה האלה (סמבביה אמרה שלא יהיו יותר מ2-3) שהקיראה בהם עדיין מעוררת בנו רגשות עזים. ומתוך הסיפורים האלה להתבונן על פצע שיש לנו ואז לחפש ריפוי.
למשל אם דחו אותנו כשביקשנו חיבוק, אז זה הזמן ללכת להתחבק עד שנשבע ונשלים את החסר.

ומה אני עושה? הסיפור שלי עם מות סבתי - איך פותרת אותו?

סמבביה אמרה שאי אפשר לתת מענה לסיפור הזה. אפשר רק להשלים איתו. להגיד תודה על השיעור שקיבלתי בגיל כל כך צעיר.

***

נכון סיפרתי שאחרי שיעור טנטרה הראשון נשארתי להצטלם לכתבה? אז הנה יצאה הכתבה במעריב.
התמונות יצאו אחלה. הכתבה יצאה קורבנית.
התקשרתי לסמבביה לשאול מה דעתה.
צחקנו מלא. מהסיפור עלה שהעיתונאית כמעט נאנסה אל מול עינינו ואיש לא עשה עם זה דבר.
כלומר במקום לגעת לה בקונדליני עמית שלה, עיתונאי אחר, חרמן בעל גרביים מסריחות, נגע לה בתחת.
ועל זה מספרת בכתבה המתפרשת על 4 עמודים.
מצטטת :
_אני שולחת מבט אומלל מסביב, בתקווה למצוא זוג עיניים אחד שיעזור לי. זוג אחד ויחיד שיראה אותי, שיציל אותי, שינתק אותי מהמגע המחליא והמזהם הזה. אבל כולם מחוללים במקומם בריכוז טקסי מעצים, ומרוב רוחניות לא רואים את הטורנדו. בחיים לא הרגשתי יותר לבד. אין לי שום סיבה להרוס להם את המדיטציה, שום כוונה לצאת העיתונאית הרעה והסנסציונית
[...]
איך הם חגים מסביבי עכשיו בשמחה, מרוכזים כל כך בעצמם, ולא קולטים, ולא מגיבים, ולא עושים דבר?_

וואלה, דווקא פעם אחת פגשתי את המבט האומלל הזה, כתבתי עליו כשתיארתי את הערב בהודעה למעלה אז אצטט פה גם לצורך ההשוואה:

_הנשים ממש נהנו, היו מאוד מחוייכות בסוף
חוץ מהעיתונאית שהייתה די בבאסה
ראיתי שבקטע הזוגי היא רקדה עם העיתונאי הגדול והדוחה,
ומשום מה ניסתה לעשות לו מסאז' יסודי לגב תחתון ביד אחת,
כשהפנים שלה מבטאות סבל צרוף_

טוב, ממש לא הבנתי שהוטלה עלי המשימה להציל את הנסיכה (כתבת מעריב) מהדרקון (כתב תרבות) וכל זה בזמן שבאתי לסדנה להינות ושילמתי ממיטב כספי, ורוב הזמן נאלצתי לשמוע את הניג'וסים של העיתונאית. מעניין איך זה שכל הערב היא לא סגרה את הפה (כבר חשבתי לשאול מי מעביר פה את הסדנה, אבל בגלל שנשמתי עמוק במיוחד - העוקץ לא יצא לי), ודווקא כששמו לה יד על התחת היא פתאום בלעה את לשונה המחודדת.

סמבביה סיפרה שהתקשרו מהעיתון לפני כמה זמן אמרו שהכתבה מתעכבת כי הכתבת בפוסט טראומה. ואם אפשר לבוא לצלם שוב כי התמונות לא יצאו משהו. סמבביה אמרה שלא, שיסתדרו עם מה שיש.
ואכן התמונות שלנו יצאו מחוייכות מדי, על רקע כתבה מתקרבנת.

לזכותה של העיתונאית יאמר שאותי היא הזכירה רק פעם אחת (תודה לאל) כדרך אגב וקראה לי "מנחת מסיבות רווקות תוססת".

סבבה תוססת.
שמחה שתססתי D-:
מימה*
הודעות: 14
הצטרפות: 11 אפריל 2006, 22:01

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי מימה* »

שלא יעלו לך הגאזים לראש, תוססת אחת.
שבת שלום @}
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

שבת שלום ומבורך
מצחיק בדיוק עלו לי הגזים לראש ;-)
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

והנה ה{{}}זיכרון
הדבר הלא פתור הזה שממנו הכל התחיל
הפחד מ{{}}לבד
_לא טוב היות האדם לבדו,
אבל הוא לבדו בין כה וכה_
בהתחלה סבתא עזבה את הבית,
ואז סבא התאשפז,
ואז גם הוריי התגרשו.
אחד מהם, לא זוכרת אם זו אמא או אבא,
ואין זה חשוב כנראה,
יושב על הספה ואומר:
אמא ואבא מתגרשים.
כאילו הכה בי ברק.
אבל רק לרגע.
האם יש סיכוי כלשהו?..
<שוקלת כל מילה>
שזה לא יקרא?
  • לא.
לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא .
לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא
לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא
לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא
לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא
לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא
לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא
לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא לא

בעצם זאת הייתה האמא.
זה הסביר לי למה לא ראיתי את אבא כבר כמה ימים.
הוא עזב לבית אחר.
אבי לא היה מרוצה מחלוקת הרכוש וערך ביקור פתע בבית כשהייתי בבית ספר, יום למחרת השיחה.
המנעול הוחלף - אז פרץ את הדלת, לקח שטיח, טלויזיה קטנה ואולי עוד משהו.
הסבתא מספרת לכולם שאבי מפלצת ויכול להזיק לילדה.
אני מאמינה לה.
זה מפחיד אותי.
אבל הוא לא חזר יותר.
כעבור זמן מה גם האמא עזבה ונשארתי לבד.
אמנם היא לא ארזה דברים, אבל היא חדלה מלהופיע בבית.
איכשהו תמיד היה לי אוכל במקרר, ובגדים נקיים בארון.
אבל היא לא ישנה בבית.
אני יודעת את זה כי חיכיתי לה כל הלילה.
היה לי ספר עבה במיוחד ברוח פטריוטית,
על ילדים שהצטיינו במלחמת העולם השניה.
משהו כמו חיי הילדים הקדושים של הקומוניזם.
חלק מהילדים שרדו את ההרפתקה,
אך רובם נורו למוות/הוצאו להורג על ידי הפאשיסטים.
חשבתי שאם אקרא סיפור עם סוף טוב,
אולי אמא שלי תחזור הביתה.
אבל האמא לא הייתה חוזרת,
והייתי חייבת לקרוא עוד כדי לא להרגיש לבד.

שאבתי אומץ מגיבורי הסיפורים.
הם עזרו לי להשאר ערה.
שמא לא ארדם ותבוא המפלצת (אבא שלי), תפרוץ את הדלת
ותזיק לילדה (בשנתה).
סבתא אמרה שהמפלצת חכמה והיא יכולה לשכפל את המפתח.

עד היום יש לי צמרמורת כששומעת צליל של מפתח שפותח את הדלת מבחוץ.
בררררררררר.......
(גם אם מדובר בדלת שנמצאת קומותיים מתחתי 0-:)
אי אפשר לבטל את הצליל הזה?
מורינגה_רותמית*
הודעות: 355
הצטרפות: 26 פברואר 2006, 09:14

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי מורינגה_רותמית* »

אוי ואבוי
צוויליך*
הודעות: 2438
הצטרפות: 12 מרץ 2005, 20:35

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי צוויליך* »

יא אללה, איך יצאת סבבה תוססת , איך.
כולכבוד.
אחרים מאמללים את הסובבים אותם מתוך הכרת תודה לאלה שאימללו להם את החיים.
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

מאמללים את הסובבים אותם מתוך הכרת תודה לאלה שאימללו להם את החיים
הצד האפל של עיקרון הרצף? 0-:
חוחית*
הודעות: 470
הצטרפות: 24 ינואר 2008, 14:06

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי חוחית* »

את מדהימה
שירי_בן_דב*
הודעות: 816
הצטרפות: 15 אוקטובר 2001, 14:57
דף אישי: הדף האישי של שירי_בן_דב*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי שירי_בן_דב* »

יפה שלי,חיבוק
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

_חיים ומוות. אנרגיה ושלום. אם אני אפסיק היום, זה עדיין היה שווה את זה. אפילו הטעויות הנוראיות שעשיתי ושאותן הייתי מבטלת לו יכולתי. הכאב שבער בתוכי וצרב את נשמתי; זה היה שווה את זה בשביל הזכות ללכת היכן שהלכתי, גיהנום עלי אדמות וגן עדן עלי אדמות, וחזרה, פנימה, עמוק באמצע, דרך זה ומעל.
(ג'יה מריה קרנג'י)_
אוד_ליה*
הודעות: 930
הצטרפות: 01 ספטמבר 2007, 19:58
דף אישי: הדף האישי של אוד_ליה*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי אוד_ליה* »

((-)) ((-)) ((-))
מרגישה אותך עם הקריאה
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

לפני כמה ימים חלמתי חלום
בחלום ניגשתי לקיוסק מפעל הפיס הקרוב לביתי והגשתי כרטיס גירוד שהיה ברשותי
מהקיוסק הגישו לי חוזה ובחוזה היה כתוב שזכיתי ב 8842 ש"ח
לא רע
חזרתי הביתה, אמרתי לבעלי זכיתי בלוטו! 8821 ש"ח
ואז הסתכלתי בחוזה וראיתי 8842 - אמרתי וואלה, התבלבלתי, אבל עדיין נשארנו בחזקות של 2
בעלי צחק: מה זה החוזה הזה ואיפה הכסף??

בוקר למחרת (במציאות) קיבלנו מכתב ממפעל הפיס (ליומולדת של בעלי) עם גלויה-כרטיס גירוד עם זכיה סימלית שנועדה למשוך אותנו לקיוסק לוטו.
היה ברור לי שאני הולכת לזכות.
למרות שאני לא הטיפוס של לוטו ובחיים לא זכיתי אפילו שקל.
אבל לא הלכתי לקיוסק שקרוב לביתי כמו בחלום, אלא לקיוסק אחר שיה ליד משחקיה שהלכנו אליה.
ניגשתי עם כרטיס החינם קיבלתי במקומו כרטיס גירוד, גירדתי היה כתוב 20 ש"ח ולפי הסממנים זכיתי לא רק ב20 ש"ח אלא כפול 2.
טוב.
המוכר מיד הגיש לי עוד כרטיסים לגרד בכל הסכום ואני סירבתי והלכתי הביתה עם 40 ש"ח בכיס.
שהם הזכיה הראשונה שלי בלוטו.
בעלי נורא שמח כמעט התעלף מאושר.
ואני תהיתי אם לא הייתי צריכה להמשיך עד הזכיה של 8 אלף.
בעלי אמר שבכרטיסי גירוד גם ככה אי אפשר להגיע לסכום הזה אז נרגעתי.

הנושא מטריד אותי לא בגלל הסכום שלא זכיתי,
אלא בגלל חוסר האמון בעצמי וב"מזל" שאני מביאה לעצמי.
עכשיו אני מתכננת להעיז בתחום אחר לגמרי,
אבל שוב פוחדת לסכן את מה שיש בעבור הזכיה האפשרית.

אבל אני מעיזה.
זה כבר בא.
יש חלום, יש מוטיבציה, יש ים של רעיונות.
עשיתי פתיחה בקלפי טארוט האם ללכת עם הרעיון.
התושבה הייתה : 8 מטות (פירושו של הקלף: עכשיו זה הזמן לפעול ולעשות, אין זמן ומקום עכשיו לדיבורים ולשאלות),
שני התומכים - אס מטות (התחלה חדשה המביאה להצלחה) וכוכב (להתחבר לטוהר הפנימי)
אם הייתי מנסה לסדר פתיחה יותר ברורה ומפרגנת מזו - לא הייתי מצליחה.
טוב יש הכל, הכוכבים איתי, אני יודעת מה אני רוצה,
ועדיין פוחדת...

איך מחזקים את התעוזה?
חני_בונה*
הודעות: 1693
הצטרפות: 05 פברואר 2005, 19:09
דף אישי: הדף האישי של חני_בונה*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי חני_בונה* »

איך מחזקים את התעוזה?
קודם כל: לא לגרש את הפחד
ותבדקי מה יכול לחזק אותך: דימוי, תמונה משפט או אולי פיה טובה....

אהבה
ותודה על השיתוף
יער_ה*
הודעות: 776
הצטרפות: 12 מאי 2006, 11:47

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי יער_ה* »

עכשיו זה הזמן לפעול ולעשות, אין זמן ומקום עכשיו לדיבורים ולשאלות
יאללה!
נחזיק לך אצבעות כאן מרחוק!
(קוראת אותך כבר כמה זמן.. וגם בדפים אחרים..)
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

קודם כל: לא לגרש את הפחד

וואי וואי אלף-בית של גימל-דלת!!!
ברור שלא לגרשו אלא לבדוקו, מה חשבתי לעצמי?
עכשיו בדקתי והפחד איננו מפחיד,
אין לו הרבה מה להגיד,
הראתי לו שאנחנו לא מפסידים כלום (אני והפחד, שהפחד הוא גם אני והוא בעדי),
מקסימום סתם "נתקע" עם ציוד, סיפור של כמה אלפי שח בודדים.
הפחד קטן והמצטמק, והופך לבן ברית.
ויש גם את הפחד מכישלון, שהוא בעצם כמו פחד במה,
ועליו אני עובדת לפני כל מסיבה גם ככה - ובסוף הכל נפלא וכולם נהנים :-)


ותבדקי מה יכול לחזק אותך: דימוי, תמונה משפט או אולי פיה טובה....

בודקת....

תודה חני!!!

וכשיערה שלמה מחזיקה לי אצבעות - כבר מרגישה מעודדת!!!!
צפריר_שפרון*
הודעות: 2659
הצטרפות: 04 יולי 2001, 00:31
דף אישי: הדף האישי של צפריר_שפרון*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי צפריר_שפרון* »

קט,
בזכות, וגם בחסד.
מה שמחפשת זה את העוז.
תעוזה זו, מתקיימת בתוכך, כפועל יוצא של תולדות חייך, או שתולדות חייך הן פועל יצוא של התעוזה הזו.
תעוזה מכלילה בתוכה את הזיע, את התנועה, במובן הזה של התנועה הפנימית.
זו, עולה מהרחם, עוד בטרם אגן הירכיים נענה שם, ומאפשר למפרקיו לנוע פיזית.

כך, שעל פני מפחדת, מזהה את הרטט הזה, כרטט של התרגשות.
לאו דווקא התפעמות מוקצנת, אלא יותר לכוון הזה של טנטרה.
אותו מבט, אותו הווה, בו את עצמך, תהי אשר תהי, טבלת באגמי עיניו של אותו אדם, והנחת לו את הטבילה הזו באגמי עינייך, הוא הזיע הזה, בו תנועה מתקיימת מבלי תנועה כלל.
כך, גם שם, באותו אירוע, מיניותך אז, מתרחבת אל המיניות האולטימטיבית, ההכרה המוחלטת בהיותך משתייכת לזן הזה - אדם, מתוך מגע.
שזו משמעות כל המין, כל יחסי המין, היזכרות או זהוי הזולת כמשתייך לאותו זן שאת עצמך מזהה את שייכותך אליו - דרך המגע.
ובמובן הזה, שמירת איזורי היזכרות אינטימית, אל אהובך, נמצאת מקדשת את פריונך.

כך, כאשר רועדות הרגליים מפחד, ניתן להתמיר את תדר הרעידה הזו, להתרגשות מגודל המעמד.

לכן, יוצאת אל הדרך הזו, או ניתן לומר, מסכימה להצטרף אל מה שנדמה לה שהיא עצמה יוזמת.

תודה רבה.

<שלם>
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

מסכימה להצטרף אל מה שנדמה לה שהיא עצמה יוזמת

מסכימה

תודה רבה
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

הרבה יותר קל לחשוב שהדברים מסתדרים מעצמם
ואני מצטרפת אל החגיגה הזאת
יותר מעצים לחשוב על הדברים שעשיתי בחיי כאל דרך,
הדרך שלי, שעדיין צועדת בה,
ולא כאל בלבלות :-)
דף שיתופי מעניין בטירוף בנושא תעסוקה
כל המקצועות שניסיתי בחיים
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

חלום מוזר שחלמתי לפני כמה ימים.
הבטיחו לי להפגיש אותי עם איזה בחור מעניין שעובד בתחום.
והוא אגב גם מאוד נעים.
  • מה זה אמור לעניין אותי? (חשבתי לעצמי...)
בכל אופן המשיכו לשכנע אותי...
ואז הוא בא והלכנו לאיזו מסיבה ברגל, דרך איזו טיילת.
הוא נמוך ממני, עם בייביפייס, נראה ממש ילד לידי.
הוא דיבר ודיבר ולא ממש הקשבתי עד שהוא אמר:
  • מעניין איך זה יהיה אחרי שנתנשק?
  • מה???
  • הכל
אותי בעיקר עיניין איך הוא הגיע לזה כי אני ממש לא הייתי בכיוון.
עלינו לקומה שניה של איזה בניין.
מסיבת יומולדת של איזו באופנית.
מציגה את עצמי, את מי שמתלווה אלי.
אנחנו יושבים ליד שולחן צר וארוך,
בעלת הבית מערבבת משהו בקערה,
שתי חברותיה יושבות מולה, מפטפטות איתה בעניין,
אני מסתכלת על החנון שבא איתי.
אלוקים, כמה הוא משעמם.
  • רגע!-הוא קופץ.
יש לי הפתעה בשבילך!
הוא רץ לארון כלים, הוציא מגש כסוף אובאלי,
אירגן על זה הר של שוקולד,
קפץ אל בעלת הבית, מזג עם המצקת שלה כמה כתמים של איזה רסק ורדרד,
על מרגולות ההר על פסגתו
<בעלת הבית ושתי חברותיה בהלם, עוקבות אחריו>
הבחור תוקע כמה נרות בתוך הכתמים הורודים ומכריז:
  • מזל טוב!
קורן מאושר ומתחושת סיפוק עצמי
שלושת הנשים מסתכלות עכשיו עלי בפיות פתוחים,
כאילו יש לי איזה שמץ של מושג מה זה אמור להביע.
  • נו, איך?
אין לי מושג מה להגיד לו.
אני רוצה שכל הקרקס הזה יגמר.
ו...פתאום! אני נזכרת שאני נשואה!
חה-חה איזה כיף! אני לא חייבת להיות תקועה עם השמוק הזה!
  • אני חייבת ללכת
מה??? זה כזה דחוף?
  • כן כן, מאודדדדדד דחוף! - עונה לו בציניות, קמה מהשולחן, אומרת שלום ויוצאת מהדלת.
  • רגע! - הוא צועק לי שניה לפני שאני טורקת
  • איך אנחנו הולכים להמשיך לדבר?
  • אני מה זה אתקשר אליך!- צוחקת וסוגרת
ואז כל החלום הייתי עסוקה בלצאת מהעיר ולמצוא את בעלי.
היה ארוך ומייגע.
איזה גשר שלא נגמרררררררר
עד שנהייתי ממש עייפה.
נרדמתי בחלום
התעוררתי במציאות
מצאתי את בעלול מכין סנדביץ' במטבח
בוקר טוב!
חוחית*
הודעות: 470
הצטרפות: 24 ינואר 2008, 14:06

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי חוחית* »

בוקר אור (למה אין אייקון של שמש?)
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

טוב אולי אי אפשר להעריך את זה סתם מקריאה...
אבל להזכר בתוך החלום בפרטים מחיי בעירות - זה חתיכת דבר.
בד"כ אני רק נזכרת שאני בחלום.
דווקא ההזכרות הזאת חסרה לי לאחרונה.
אבל גם החלום הזה האחרון היה צלול, ברור,
ועצם העובדה שכשהסצינה לא התאימה לי - אני קמתי ועזבתי אותה, ולא שהדברים סביבי התחלפו -
מעידה על צלילות החלימה.
וואו כמה התגעגעתי לחלום צלול.
ברוכים השבים, חלומותיי הברורים.

בוקר אור חוחה |H|
חוחית*
הודעות: 470
הצטרפות: 24 ינואר 2008, 14:06

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי חוחית* »

וואלה יש אייקון של שמש!
איך עושים?
(הפסקתי להכנס ל הבעות בצ'יק צ'ק כי זה מנתק אותי מהשרת מאיזה שהיא סיבה)
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

שמש עושים ככה:
| H |

רק בלי הרווחים כמובן
H is for HOT I guess
but it could be HIGH as well
קט_קטית*
הודעות: 2387
הצטרפות: 01 מאי 2007, 10:49
דף אישי: הדף האישי של קט_קטית*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי קט_קטית* »

היום היה לי חלום מ'ניין
הייתי עם מישהו שהיה בעלי בחלום
אני לא מכירה אף אחד שדומה לו במציאות,
אבל הוא מרגיש קרוב ומוכר
אנחנו באיזו מלחמה או צבא ומחפשים מקום לה*דיין
ואני ממש חרמנית ועצבנית, כי אין לנו מקום
עד שמוצאים איזו פרצה בגדר הטיל, זוג אחד עובר לפנינו,
ואותנו עוצרים - חיילים עם פרוג'קטורים.
אני כולי עצבנית, מסבירה להם שאנחנו זוג נשוי,
יש לנו אישור לה*דיין, ומה נסגר, ושיתנו לעבור.
בסוף נתנו לנו לעבור אבל כשעברתי הסתבר שאני כבר עם תינוקת.
היא ארוכה, בהירה ויפה.
והיא ללא רוח חיים.
לזוג השני יש בן והוא חי.
התחושות שלי בחלום די רגועות.
שואלת מה אני אמורה לעשות עם הילדה שלי.
נותנים לי להניח אותה בסל שיירד לתוך באר.
אני חושבת שהולכים לקבור אותה.
מסתכלת עליה, והיא מאוד יפה.
אני לא רוצה להפרד ממנה.
מישהי לוחשת לי באוזן: היא בסדר, היא נושמת, את יכולה לקחת אותה, הכל יהיה בסדר.
אני מרימה אותה ואומרת בלב: יופי, עכשיו יש לי עוד בת

סיפרתי את החלום לשירי והיא פירשה לי אותו שבעצם ילדתי את עצמי (שזה לפי קייטי ביירון).
אני זו שלא נשמה, ועכשיו ילדתי את המקום הזה שלא נשם, ועכשיו הכל בסדר.

מדהים כמה שזה מדוייק.
באמת לא נשמתי כל התקופה האחרונה, ולפני יומיים התחלתי לנשום.
כמו שאמר צפריר,

כך, שעל פני מפחדת, מזהה את הרטט הזה, כרטט של התרגשות.

בעבר כל כשעלתה ההתרגשות, לא נשמתי אותה עד הסוף,
חנקתי אותה - והיא הפכה לפחד.
עכשיו כשהרטט הזה עולה אני ממש נושמת אותו עד הסוף
ואומרת לעצמי : אני מתרגשת (-:
עכשיו כיף (-:
כוכב_נגה*
הודעות: 500
הצטרפות: 01 אוקטובר 2007, 18:14
דף אישי: הדף האישי של כוכב_נגה*

קט קטית מגיעה לנחלה

שליחה על ידי כוכב_נגה* »

תודה על ההזמנה. האמת שכבר ביקרתי פה, אבל לא התמדתי ויש לי הרבה מה לקרוא פה עכשיו.
נתראה בהמשך@}
שליחת תגובה

חזור אל “דפים למיון”