פעם, בעת שיעור מוסיקה בו אני הייתי אמורה להיות המורה והיה מי שתפקידו להיות התלמיד, הצעתי לתלמיד תרגיל כלשהו שלעניות דעתי ומיטב ניסיוני היה אמור לעזור בקושי מסוים שנתקל בו. הצעתי את הצעתי בלשון עדינה ובנימה רכה, ובכל זאת פניו של תלמידי הצעיר נפלו. ראיתי את העינים נעלמות אל תוך ארובותיהן, את שפתיו נדחקות כלפי מטה, גופו התקשח והשמחה נמוגה מפניו. התכוונתי כבר להפליג בשבח רעיונותי ולהגן עליהם בחום "הרי אם היית יודע לבד, לא היית בא הנה, לכאן אתה בא כדי ללמוד דברים שאתה לא יודע". ידי היתה מונפת לעקוד את תלמידי על מזבח שיעור הנגינה, כשפתאום נראה אלי מלאך: "אל תשלחי ידך אל הנער" וקול מתוק עלה מתוכי ואמר: "אתה יודע, אתה בכלל לא צריך להצליח בתרגיל הזה, רק לעשות אותו."
באותו הרגע הכל השתנה. הוא חזר לעמידתו הזקופה, ארגן את הכלי לנגינה ועשה את התרגיל. ולמרבה הפלא אף הצליח, בקלות רבה לעשות את מה שהתבקש ממנו.
ידידתי, מורה לשיטת פלדנקרייז נוהגת לצטט אותו באוזני – "היו תלמידים גרועים", נהג משה פלדנקרייז לומר לתלמידיו. "כאן זה ההיפך מאולימפיאדה – נמוך יותר, חלש יותר, לאט יותר", "אם אתה יודע מה אתה עושה אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה" או באנגלית בה זה נשמע טוב יותר: If you know what do you can do what you want.
משה פלדנקרייז משמש לי השראה גם לתהליכי נפש ולא רק ללמוד תנועה.
מפלדנקרייז אני לומדת שהלמידה המשמעותית קורית במצב של מנוחה. אבל איך אפשר לנוח כש… הילדים רבים, הבית הפוך…. בן הזוג איננו……. פלדנקרייז מלמד אותנו להשען על הקרקע, להשתמש בכוח המשיכה. ללמד את הגוף לפעול כשכולו מונח על הרצפה ורובו יכול להיות במנוחה, מלבד האיברים שנעים.
וכשאני מנסה לגלות מה מפריע לי להיות במנוחה אני מגלה שאחת האמונות המחבלות ביותר ביכולת המנוחה שלי היא האמונה שאני צריכה להצליח. כשאני רוצה להצליח אני מתמלאת במתח, אני לחוצה, אני מאבדת את הספונטניות ואת היצירתיות, אני לא נשענת על הנסיבות אלא מנסה בכוח להכפיף את הנסיבות לתוכניות שלי. רמת הביצועים שלי יורדת ללא ספק, וההנאה מהעשיה ומהיצירה מתפוגגת.
היחס שלנו להצלחה וכשלון משפיע בצורה עמוקה על ההתייחסות שלנו אל תהליכי הלמידה של הילדים אבל גרוע מזאת – הוא משפיע על ההתיחסות של ילדינו לתהליכי הלמידה שלהם.
זה מה שילדינו לומדים מאתנו. הם לא לומדים חשבון או קריאה. את הנושאים האלה הם לומדים אולי בתחילת דרכם, אבל ההתייחסות שלנו ללמידה, להצלחה וכשלון תלווה אותם כל חייהם. בכל נושא שיבחרו לעסוק בו, בכל עניין בחיים גם אם אין לנו שמץ של מושג או עניין בתחום התענינותם הם יושפעו מהתיחסות שלנו להצלחה ולכשלון.
כשאנחנו מכוונים עשייה כלשהי, או למידה כלשהי להצלחה, אנחנו מעקרים את השמחה – שמחת העשייה, שמחת הדרך, שמחת המפגש.
כשאנחנו מוותרים על ההצלחה בתור מטרה אנחנו מרוויחים את כל הגילויים שעשויים להקרות על דרכנו.
כשאנחנו מוותרים על הצלחה בתור מטרה אנחנו מרוויחים את כל החדש והבלתי צפוי שיכולים להתגלות בדרך.
כשאנחנו מוותרים על הצלחה בתור מטרה אנחנו מרוויחים את היצירתיות שלא יכולה לפרוח בתנאים מגבילים.
כך גם ילדינו.
תודה שהזכרת לי.
אורנה יקרה
התרגשתי ושמחתי מאד מדבריך , שמחה שאת כותבת ומשרה מרוחך כאן
שמחה להיות,בעקבות מילותיך הטובות.
lovely
תודה
אורנהלה, אהבתי !
אימצתי את " אתה לא חייב להצליח בתרגיל הזה. רק לעשות אותו…"
התנסחות מעולה בשביל לפוגג מתח להישגים… תודה שוב על הפנינים שלך.
אשתו של עודד
את נהדרת אורנה. תודה על הכתבה הנפלאה.
איזה יופי!
דוגמא שעוזרת לי היא כמה זרעים מוציא כל עץ עד שזרע אחד נובט?
אני מאוד מזדהה עם התחושה שצריך לזנוח את המוטו של הצלחה ולאמץ את הרצון להתאמץ (יצא לי חרוז!)
תודה
הי אורנה, לא הבנתי את המשפט באנגלית- אולי יש שם טעות?
בינתיים מנסה להצליח להיות מורה לפלדנקרייז. אולי הטיפ שלך יעזור לי פשוט לעשות, תודה.
לכרית_רכה
המשפט הוא אם אתה יודע מה אתה עושה אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה והמשמעות שלו היא שבכדי לעשות משהו חדש או בדרכים חדשות אנחנו צריכים קום לדעת מה אנחנו באמת עושים. זה נשמע מובן מאליו אבל פעם אחר פעם בפרקטיקה שלי עם תינוקות וילדים עם בעיות או עם מבוגרים (בשיטת פלדנקרייז)אני נתקל בכך שרובנו חושבים שאנחנו עושים משהו מסויים בעוד שאנחנו עושים משהו שונה ולכן לא מבינים מדוע הניסיון לפעול בכיוון רצוי לא מצליח.
מאוד מתחבר למה שכתבת, אורנה . הדחף להצליח מאפיל על היכולת לראות מה קורה באמת , את התהליך ומתמקד בתוצאות.
אורנה כתבת מאמר מעורר השראה. תודה
בתור מורה לקולנוע בתיכון אני גם שמתי לב כיצד בתקופה זו של השנה שהתלמידים קורעים תחת נטל העומס של בחינות פנימיות ובגוריות ועוד מטלות חברתיות ועובודות, הם נלחצים ומאבדים את שמחת היצירה שהייתה להם בתחילת השנה וכך כתופעת ללואי של הלחץ העבודה שלהם פחות ממוקדת ולכן יותר איטית.
המורים נותנים הרבה משימות כי להם יש יעד להביא אליו את התלמידים עד תאריך מסויים וכישלון של התלמידים הוא כשלון שלהם ולכן גם המורים לחוצים ומלחיצים
ואז נשאלת המשימה למה בכלל צריך להגיע ליעד המסוים הזה עד סוף השנה?
מי החליט? הרכז? המנהל? משרד החינוך?
למה?
ואני שואלת את עצמי האם יש אפשרת לרכוש את כל הידע, התבונות והכלים שרוכשים בבית ספר בצורה רגועה, אבל עדין במסגרת חיצונית לבית? אני מאמינה שכן, במידה ובית הספר ישנה את האידאה ההשגית שלו
תודה אורנה. זה נגע בי… גם אני אימצתי "לא צריך להצליח, רק לעשות". צריך לשמוע ולהשמיע את זה יותר.