זה התחיל מחגיגות פגאניות. בדיוק ארני קראה את ספר המכשפות של רינה קסם. נפגשנו ביום הכי ארוך בשנה, אם אינני טועה.

ככה המכשפות חוגגות:
(כותבת בערך את מה שעולה בזיכרוני הרעוע. המועדים לא בדיוק מתואמים וזהים כל שנה, משום שהם על פי הלוח הגרגוריאני)

• היום הארוך – יוני, תחילת הקיץ, ביכורים. עונה מתה אצלנו, עונה חיה בצפון.
• יום ירידה לשאול – מתישהו באב, דומה ליום חורבן בית המקדש אצלנו, ירידה למטה ואז חזרה לחיים.
• יום השוויון – באזור ראש השנה שלנו. היום והלילה שווים.
• יום המכשפות – בין הסתיו לחורף.
• היום הקצר בשנה – בסביבות חנוכה, כריסמס – חג האור והחום בלב הקור והאפלה.
• יום אחד ביניהם – מקביל אולי לט"ו בשבט? תחילת הלבלוב?
• יום השוויון השני – בסביבות פורים, חג הקרנבלים וההתחפשות.
• יום האביב – בסביבות פסח, חג אביב ופריון.

זהו. שמונה פעמים בשנה.

אנחנו נפגשות. קרן, רקדנית לשעבר, עוסקת בריפוי בעיסוק, אמא, מסדרת בד קטן על הרצפה, ומסביבו כריות. על הבד מגש קטן עם נרות, בקבוק יין וכוס.
על החלונות מסביב היא תולה בדים, ויש גם בדים שאנחנו יכולות לרקוד אתם.
על שולחן קטן בצד מים וכיבוד קל, והמחשב של קרן עם מוסיקה.

אנחנו מתחילות בשיחה טקסית, לפעמים קטע מהספר על המועד, אחר כך מה עולה לכל אחת בהקשר שלו. שותות את היין.
קרן נותנת לנו "תרגיל" קטן לפתיחה. לא חייבים לעשות. לפעמים צריך רק להקשיב למוסיקה ולהישאר יושבות. לרקוד בישיבה. לפעמים בעיניים עצומות.
אחר כך פשוט רוקדות. יש מוסיקה מערבית, ערבית, אפריקאית, צוענית, ישראלית. אפשר גם להזמין שירים, אבל רק אני מזמינה.
לפעמים יש שיר שמתנגן לי ומבקש להירקד, ואז אני מבקשת אותו מקרן לפעם הבאה.

לא הרבה אנחנו. שש, ארבע, שמונה.
כל אחת זזה עם עצמה. לפעמים מגיעה מישהי יותר חברותית וזזה עם כולנו. לפעמים קרן מדריכה ריקוד בטן או אפריקאי כלשהו.
אני בדרך כלל נשארת בצד. זה מבלבל אותי לעשות תנועות עם אחרים. לעשות תנועות שאחרים אומרים.
הדרך היחידה שאני יודעת לרקוד, אוהבת לרקוד, היא לגמרי בלי שום חוקים.

יש שירים קצביים, יש שירים שקטים, יש מנגינות. אפשר גם לשבת ולנוח.
אפשר לקחת מטפחת כמו ילדה ולנופף איתה.
פעם אחת שיחקנו משחקי ילדות עם חבל וחישוקים.
הרבה פעמים העיניים בכלל עצומות. זה רק אני והמוסיקה. לפעמים הן דומעות. לקראת הסוף קרן שמה קטע טראנס ואני נכנסת לסערת חושים.
לא לקחתי שום דבר. אבל הגוף שלי כבר חם והנפש שלי כבר חסרת גבולות ואני רוקדת לתוך עצמי בלי לדעת לאן, עד שנגמר.
בצ'יל אאוט הסופי אפשר להאט, אפשר להשתרע. אפשר לנוח.

לאט לאט אנחנו מתאספות בחזרה סביב השטיח הקטן. לעוד סבב של מילים.
מנסות להעביר למילים את ההרגשה.
לפעמים שלל דימויים צפים ועולים, לפעמים אין מילים.

אנחנו לא חברות בהכרח, לא מתראות לפעמים מחוץ לקבוצה הזאת.
אבל הקשר בינינו חזק ועמוק כאילו אנחנו מכירות מימים ימימה.
זה הכוח של המכשפות.
זה הקסם של הריקוד.
תודה לקרן. תודה לארני.
תודה לכל מי שעוצרת את הכול ובאה.
תודה לאלה.

ויש גם ספר ילדים, כמובן.
קוראים לו ג'ירפות לא רוקדות וכתב אותו אנדריאה ג'יילס.
כתוב באתר: אחרי מסע באפריקה, שם פגש ג'ירפות דוהרות בקלילות חיננית.

אז יש ג'ירף אחד, שהרגליים שלו לא משהו.
ויש תחרות ריקודים בג'ונגל. אבל כשג'רלד, הג'ירף, מנסה לרקוד ברגליו הארוכות והגמלוניות, כולם צוחקים לו.
ג'רלד מתרחק משם, עצוב ומיותם.
לאור הירח הוא פוגש צרצר אחד.
הצרצר מבקש מהג'ירף להקשיב. קודם כול לשקט, ואז לקולות הלילה.
למנגינה ששרה הרוח בעלים, הצרצרים בעשב, קרני הירח הנשברות.
הג'ירף מקשיב. המנגינה כל כך יפה. הוא מתחיל לזוז.
הוא בכלל לא חושב על איך שהוא נראה, הוא פשוט נהנה.
נעים לו כל כך, והוא מאושר.
אבל אז רואות אותו חיות היער.
לאט לאט הן מתקבצות סביבו.
כל כך יפה אתה רוקד, הן אומרות.
לא ידענו. איך למדת לרקוד יפה כל כך?
זה לא אני, אומר הג'ירף. זו המנגינה.

כל אחד יכול לרקוד אם הוא מוצא את המנגינה שלו.

נושאים: מכשפות, נשיות, ספרות ילדים, פעילות גופנית, ריקוד