(מתוך הספר A Pattern Language מאת כריסטופר אלכסנדר, דפוס 112)
החוויה של הכניסה לבניין משפיעה על הדרך שמרגישים בתוך הבניין. אם המעבר פנימה הוא פתאומי מדי, אין תחושה של הגעה, ופנים הבניין לא מעניק פרטיות.
אפשר להבין זאת באמצעות ההסבר הבא: כשאנשים נמצאים ברחוב, הם מאמצים מעין ״התנהגות רחוב״. כשהם באים לבית, באופן טבעי הם רוצים להשיל את התנהגות הרחוב ולהתרגע לחלוטין לתוך האווירה האינטימית יותר שמתאימה לבית. אבל לא סביר לעשות את זה בלי מעבר בין השניים שעוזר להשיל את התנהגות הרחוב. המעבר צריך, למעשה, לפרק את תבניות הסגירות, הדריכות והריחוק שמתאימות להתנהגות הרחוב, לפני שאפשר יהיה להתרגע כליל.
[…] אפשר למשל ליצור מעבר באמצעות עיקול בשביל שמוביל אל שער ונושק לשיחים בדרך לדלת הכניסה. או שאפשר לשנות את סוג השביל, כך שיורדים ממדרכה אל שביל אבנים ואז עולים מדרגה או שתיים אל מתחת סככה.
בכל מקרה, מה שחשוב הוא שהמעבר קיים כמקום פיזי מוגדר בין החוץ לפנים, ושהמראות, הקולות, התאורה, והמשטח שעליו הולכים ישתנו כשעוברים דרך המקום הזה. אלה השינויים הפיזיים – ובמיוחד השינויים במראות – שיוצרים את המעבר הנפשי.
מדויק ביותר ומעורר השראה.
תודה.