מאת: רינה קסם
(מתוך גיליון 24, אוגוסט 1999)
העבר שלי שופע מוסיקה. עשר שנות לימוד פסנתר קלאסי, קצת כינור, הרבה גיטרה, שעורי תאוריה, עבודה בסאונד, הלחנה, הופעות, זכייה בפרסים, ושירה עוד לפני שאני זוכרת את עצמי. בגיל הגן לקחה אותי פעם הגננת הצידה, והסבירה לי שאין טעם להתעצבן על הילדים האחרים, הם לא מזייפים בשירה בכוונה, הם פשוט לא מסוגלים לשיר אחרת, ואני זוכרת שלא השתכנעתי.
אבל היו כמה דברים שמעולם לא יכולתי לעשות ותמיד הציקו לי. לא ידעתי לאלתר, לא בקול ולא בשום כלי. היה לי קושי גדול להחזיק קול שני בשירה, אולי משום שבמקהלות תמיד שרתי סופרן. גם לא ידעתי לנגן לפי שמיעה, אלא לפי תווים בלבד.
הרגשתי שכל זה מעיד על כך שאינני "מוסיקאית אמיתית". אילו הייתי, וודאי הייתי יודעת לעשות את הדברים הללו.
כשנכנסתי להריון עם אמירה, עזבתי את המוסיקה לחלוטין. כשהיא נולדה, לא היה לי זמן אפילו לחשוב על זה, חוץ מלזמזם שירי ערש ו"שירי גרעפס" קטנים. מעל שידת ההחלפה היה תלוי מובייל שניגן מנגינה של בראהמס. אמירה נורא אהבה להקשיב לו. שמענו אותו אלפי פעמים, עד שמרוב שעמום דני ואני התחלנו להמציא לזה מילים, להוסיף תו פה ושם לקישוט, מצאתי את עצמי ממציאה קול שני חדש בכל סיבוב. עד אז היה לי ברור שאינני יודעת לעשות זאת, אך מרוב ששמעתי שוב ושוב את המנגינה הפשוטה, הרשתי לעצמי לשחק.
אחר-כך חיפשתי איך בכל זאת להחזיר קצת מוסיקה לחיי, עם תינוקת צמודה שיונקת ללא הפסקה. לשמחתי הגדולה מצאתי קבוצת נשים שנפגשה פעם בחודש לשיר, כולל ילדות, ילדים ותינוקות. השירים היו פשוטים מאד, עם מילים שדברו אלי ("שירי אדמה ורוח", כינתה אותם מי שהנחתה קבוצה כזו). המנגינות והמילים חזרו על עצמן שוב ושוב, ותמיד היו הרמוניות. בסביבה לא מקצועית ולא מאיימת כזאת, מצאתי את עצמי מספיק חזקה על-מנת "להחזיק" הרמוניות חדשות, ואם לפעמים זייפתי, לא נורא!
כשחזרנו ארצה, הבאתי איתי קלטת של שירים כאלו. שרתי איתה עד שהכרתי את כל השירים ויכולתי לשיר הרמוניות בכיף, ואפילו להמציא אותן, עד שהיה לי קשה להבין איך פעם זה נראה לי כל-כך בלתי אפשרי.
בגיל שש התחילה אמירה להתעניין בפסנתר. היא למדה לנגן כמה מנגינות מחברה, וביקשה ממני ללמד אותה עוד.
"איזה שירים את יודעת לנגן?" היא שאלה אותי יום אחד, ושתינו נדהמנו מהתשובה: "אני לא יודעת אף שיר, אבל אני יודעת לנגן מנגינה של כל שיר שאני מכירה".
באמת? כן! מדובר רק במנגינה, אבל אם אני יכולה למצוא כל מנגינה אני בוודאי יכולה ללמוד למצוא יותר. זה רק עניין כמותי, ולא הבדל ממשי בין מה שאני יכולה למה שתמיד רציתי.
אחר כך התחלתי ללמד אותה לקרוא תווים, והיא לימדה אותי המון על איך לומדים לנגן. הרבה פעמים היא בקשה שיעור וחשבתי שאין טעם כי היא לא התאמנה בכלל. אבל גיליתי, שהיא יודעת כבר את כל החומר. למדתי לסמוך עליה גם בלמידה הזאת. ראיתי שהלימוד הגדול מתרחש כשהיא משחקת בפסנתר. כשאני הייתי ילדה, "ישבו" עלי כדי שאנגן את השיעור ולא אשחק. היום אני רואה איך אמירה לומדת להכיר את הפסנתר דרך המשחק שלה, ויודעת היום לעשות דברים שלפני שנה היו בלתי אפשריים.
אני גם מתחילה לאלתר בשעורים שלנו. למרות שיש לנו ספרים מסודרים, אני אף פעם לא יודעת בדיוק מה נעשה בשיעור הבא. פעם אני ממציאה משחק שמיעה, פעם אני מסבירה משהו על סולמות, פעם אנחנו מנסות לנגן קנון בשני קולות, לפי השאלות שלה ומצב הרוח של שתינו. ואני בינתיים ממשיכה להביט ומודה על האפשרות שיש לי לצפות בתהליך.
אחרי כל השנים האלה, סוף סוף אני מתחילה ללמוד איך באמת לומדים מוסיקה – כמו כל דבר אחר, מתוך עניין, משחק, וכיף.
ומאד לא ברצינות.
איזה דבר נפלא כתבת כאן. תודה לך,
זה נותן לי השראה להרבה דברים אחרים ש"צריך ללמוד" כביכול.
הדברים נכנסו לי עמוק בלב, כל פעם נופל עוד אסימון על הקלות הבלתי נסבלת של החיים.
מרתק ומעורר השראה. תודה
הטקסט הזה כל כך התאים לי עכשיו, ובעצם תמיד. גם אני תקועה באותו המקום עם המוזיקה, המקום של ההעזה. יש המון רצון ובמקביל המון פחד וחוסר בטחון. תודה על השיקוף וההשראה