פעולת הציור היא, בראש ובראשונה, המבט.

דמיינו אותנו יושבים בסלון ומתבוננים בקוביית עץ גדולה המונחת על השטיח.

מה אנחנו רואים? בודאי תאמרו: קובייה. ולה שש פאות. כל פאה בצורת ריבוע. אלא שמהיכן שאנו נמצאים, איננו רואים קובייה. אם נשב בדיוק מולה, נראה פאה אחת, כלומר ריבוע. אם נביט קצת מהצד נראה את הפאה שמולנו בצורת ריבוע, ועוד פאה מהצד ופאה מלמעלה שנראות, בגלל נקודת המבט שלנו, כמו מקביליות. מה שאנחנו בעצם רואים זו צורה המורכבת מריבוע ושתי מקביליות. אם נצייר אותם, כפי שהם נראים לנו, נקבל את הקובייה בה אנו מתבוננים.

ישנם פרטים נוספים – הקוביה צבועה אדום ומצופה בלכה. בפאה העליונה בוהק האור מן החלון ומשתקפת הכרית הכתומה עם העגולים הלבנים מהספה הסמוכה. הפאה הרחוקה מן החלון כהה במקצת מן האחרות ונמשך ממנה צל אפרורי על השטיח הכחול. כל הפרטים הללו הולכים ומבדילים את הקובייה הזאת מכל הקוביות האחרות שבעולם, ואת רגע ההתבוננות בה מכל הרגעים שקדמו לו ושיבואו אחריו.

בעוד שהגרפיקה, לדוגמא, חותרת ליצוג כללי של אובייקטים לצורך העברת מידע, עוסק הציור בדימוי הפרטי, החד פעמי. לא בקובייה הסכמטית, הגיאומטרית, אלא בזו הייחודית, המזוהה, וביכולתו של הצייר לאפיין אותה ככזו.

נקודת המוצא של ההתבוננות היא אי הידיעה. בעצם, אין דבר כזה לדעת לצייר, מכיון שהציור אינו ידיעה מוגמרת. הציור הוא מסע, מסע של התבוננות והפנמה. מי שלומד איך לצייר איש, איך לצייר עץ, איך לצייר כלב – חוטא למהות. אמנם, לעיתים, שיטה המסייעת ליצירת "ציור יפה" מפיחה אומץ במצייר ומעודדת אותו להעז ולהתנסות. אך מהותו של הציור היא התפתחות וזיכוך ההבעה ולא שכפול דימויים. פעולה שטחית מייצרת הבנה שטחית.

התבוננות שלמה כרוכה בחופש, חופש מהרצון לשקף, חופש מהידע אודות האובייקט. מן החופש עולה מציאות, המציאות שבאפשרותי לתפוס, האמת בה אני, בכוחי וביכולותיי, יכולה לגעת.

כשלא יודעים מה רואים, רואים דברים חדשים.

נושאים: אמנות, ידע, מודעות, ציור, תשומת לב