אנחנו נוסעים לתומנו בדרך סלולה, ואז פתאום בלי אזהרה מוקדמת, מגיעים לקטע של בוץ. הוא תופס אותנו באמצע הנסיעה המהירה, ולמרות שאנחנו רוצים להמשיך בדרך, אנחנו שוקעים בו. מתחפרים. נתקעים. טעויות הן כמו בוץ טובעני. אנחנו "נתקעים" בהן. טעויות שלנו או טעויות של אחרים, זה לא משנה.

אנחנו רוצים להמשיך הלאה אבל לא מצליחים. לא מצליחים להודות שטעינו. או שכן מצליחים להודות, אבל אז לא מצליחים לסלוח לעצמנו על הטעות ונתפסים להלקאה עצמית. שלא לדבר על לסלוח למישהו אחר על הטעות שלו. לחלקנו טעויות של מישהו אחר הן בוץ טובעני אפילו עוד יותר.

הקושי הזה עולה מול טעויות קטנות וגדולות כאחד. החל מטעויות כמו לפספס את הפנייה בכביש, לשכוח להדליק את הדוד, לקנות את הטחינה מהסוג הלא-טעים, וכלה בטעויות כמו לבחור סביבת מגורים שמתבררת כלא מתאימה, לתת ללקוח הצעת מחיר שגויה, להיכנס לשותפות עם אדם שמתגלה כלא-הגון, וכן הלאה. כשמישהו עושה טעות קטנה או גדולה, בין אם זה אנחנו ובין אם זה אדם אחר – יש סיכוי טוב שאנחנו נתחפר מולה.

למה בעצם?

זה קורה משום שטעות מקושרת אצלנו לערך העצמי. אנחנו מאמינים, שלא בצדק כמובן, שאם טעינו, זה מעיד על ערכנו. או שאם האחר טעה, זה מעיד על ערכו. ואם הערך העצמי שלנו אינו מבוסס דיו, והוא תלוי עדיין בחיזוקים מבחוץ, ובדברים שיעידו עליו – אזי הודאה בטעות שלנו היא כמו מכה קטלנית וממוטטת, ואי ההסכמה לסלוח לאחר על הטעות שלו היא כמו גלגל הצלה שנאחזים בו בציפורניים.

במצב אידיאלי, שכמובן לא קיים במציאות באופן מוחלט ותמידי, הערך העצמי שלנו הוא עצמאי לחלוטין ואינו תלוי בדבר. הוא יציב וחסון ואינו מיטלטל מטה ומעלה כתוצאה ממילת גנאי, או לחילופין – ממחמאה. זהו מצב שאפשר לשאוף אליו, ואף להתקרב אליו עוד ועוד. זוהי דרך של התחזקות מתמשכת שאפשר לבחור ללכת בה, אבל צריך לזכור שיש בה עליות ומורדות, ויש תקופות בחיים בהן חווים פתאום "נפילת ערך עצמי".

ברגעי חולשה שכאלה אנחנו משתמשים בכל מיני תחליפים לחוויה האמיתית של ערך ועוצמה. כל עוד הערך העצמי איננו יציב ואיננו גבוה אנחנו מנסים, באופן טבעי, להגביה אותו. אנחנו שואפים לחוש בעלי ערך. ואם זה עדיין לא קיים בצורה מספקת מבפנים, אנחנו מנסים לייצר את זה בצורה אשלייתית מבחוץ.

אנחנו מקטינים את האחרים כדי לחוש מספיק גבוהים. מחפשים איפה הם "לא בסדר", איפה הם טעו, נפלו, פישלו – ונתפסים לזה. רושמים ב"פנקס" ומשמרים את זה. ונזהרים בכל מאודנו שלא להיות בעצמנו "לא בסדר". משתדלים תמיד להיות הצודקים, ומתעקשים ושהאחרים הם הטועים.

אנחנו יוצאים למלחמות יומיומיות, לעיתים קטנות ולעיתים גדולות. המטרה המוצהרת של כל אותן מלחמות מתישות היא להגן על הצדק אבל למעשה אנחנו מנהלים אותן כדי להגן על עצמנו מפני חוויה פנימית ומכאיבה של ערך עצמי נמוך. כדי לייצר עבור עצמנו חוויה של ערך גבוה.

זה טבעי

חשוב לזכור שזה מאוד טבעי, שזה מובן, ושזה קורה לכולנו. אין טעם להלקות את עצמנו על כך. זהו מנגנון הגנה הגיוני: כל עוד משהו חסר לנו מבפנים – במקרה הזה תחושה של ערך – נשיג אותו מבחוץ. ככה אנחנו בנויים.

רק אחרי שמכירים בנקודת המוצא הזאת, ולא מגַנים אותה או מתכחשים אליה – אפשר להתחיל לשאוף להזדקק פחות ופחות לחיזוק החיצוני. לשאוף להתחזק מבפנים. לשאוף להיות חופשיים מהצורך להקטין אחרים, וחופשיים מהפחד שמשהו שעשינו יעיד על ערכנו וכביכול יקטין אותנו.

ומה בינתיים?

עד אז, חשוב להיות ערים למנגנון האוטומטי הזה. ערים לחוטים שמפעילים אותנו כאילו היינו בובות מריונטה. ובזמן אמת, בעודנו מתחפרים ומתעקשים, לנסות לזכור לא "להיתקע" על זה. אולי אפילו לנסות לא להתחפר. להביט על עצמנו או על אהובי ליבנו בחמלה, ולזכור שהעיקשות שלנו ושלהם אינה נובעת משאיפה לצדק אלא מכמיהה לחוש בעלי ערך. כמיהה עמוקה ולגיטימית.

ככל שנעלה ונטפס במדרגות הערך העצמי, נתחיל לקטוף את הפירות גם בהקשר של התחפרות מול טעויות: נזדקק פחות ופחות שהאחר יחשב "לא-בסדר" על מנת לחוש "כן-בסדר", ופחות ופחות נפחד להיחשב טועים, לא צודקים, לא בסדר.

ויום אחד נגלה שקל לנו יותר לומר משפטים כמו – "סליחה, טעיתי". "וואלה, אתה צודק". "לא נורא, מותר לי". "מסכימה לסלוח לך, בוא נשים את זה מאחור". ניסע בדרך ונגלה שהגלגלים שלנו כבר לא שוקעים כמו פעם, לא מתחפרים. אנחנו לוחצים על הדוושה ופשוט נוסעים.

נושאים: התפתחות אישית, טעויות