הבן שלי בן שלוש. הוא חי בשתי שפות ואין דבר מקסים יותר מלשמוע אותו מערבב אותן יחד ואז עוד מבלבל את הזכר עם הנקבה. אבל זה בעיקר מקסים שזה מגיע במשפט האולטמטיבי, שבו לא חשוב כמה שגיאות לשוניות ייאמרו, זה עדיין המשפט הכי טוב בעולם, בעיקר שבן שלוש אומר אותו.
משנה כוון
שנים הייתי אני. מאיה. ואז זכיתי והפכתי לאם, פעמיים, ומאז אני מאיה אבל אני מרגישה קודם כל אמא. עם כל התארים והפרסומים, הטיולים וההצלחות, החוויות והריגושים, מה שמגדיר אותי היום יותר מהכל זה האמהות והעניין שמסביב לזה, הכל זורם משם ולשם, הכל- גם מה שכאילו לא - קשור לזה ומזה.
22 באפריל, 2012
20 תגובות
20 תגובות
להיפטר מהעול
רגע לפני יומולדת ארבעים, הלא הוא "גיל התבונה המפורסם," אני מוצאת את עצמי שואלת שאלות שנשאלו תמיד ועדיין לא נענו, ושאלות חדשות שצצו פתאום עקב מצבים חדשים ומפתיעים.
הצומת "הכפויה" אליה הגעתי מורכבת מכמה רחובות, חלקם סואנים יותר, חלקן ממש סמטאות. די חשוכות.
רחוב סואן אחד הוא "הפיטורין" – המחלקה האוניברסיטאית בה אני מרצה מן המניין כבר כמה שנים צומצמה כמעט לחלוטין. אך האמת תיאמר שבשנתיים האחרונות מאסתי בתהליך הקורפורטיזציה שהאקדמיה עוברת בין כה. הפחד הפולני מנע ממני להתפטר, אך לבי ייחל בעוצמות כה גדולות למשהו חדש ושונה, שזה קרה.
וזה ממש לא מפחיד, להיפך.