הגענו לבית חולים כי כבר לא היתה ברירה. הצירים, שהתחילו לפני כמה ימים, כבר לא אפקטיבים, נעמה עייפה רצח, והמים שירדו – מקוניאלים, מה שיכול להעיד על כך שהתינוק לא מרוצה.
בחדר לידה – נעמה התשושה שוכבת כמו פרח בתוך המסגרת של המיטה הגדולה באמצע החדר. הכל כל-כך שונה מהאוירה שהיתה בבית. היא מנסה להסתגל לנוכחות המיכשור, האנשים, המוניטור, הרעשים שמסביב. האפידורל נותן לה קצת מנוחה. שקט. עכשיו מחכים שהלידה תתקדם.
עד כמה קל לרמוס את חירותו הפנימית של אדם בשמה של חירות חיצונית
— רבינדרנת טאגור
הרפיה, הרפיה ועוד הרפיה, זה כל הסיפור. שנים של נסיון, חכמה ואינטואיציה מפותחת לימדו אותי שזה כל הסיפור, שלא צריך יותר מזה, שלשם הולכת הנשימה, התודעה והרצון.
זה תמיד עבד ככה.
לידה חמישית. היא כבר הייתה שם, ראתה הכל, ניסתה הכל, בבית חולים ובבית, בגרסה הארוכה ובגרסה הקצרה. היא לא רוצה לנסות כלום, מבחינתה, יש לה עכשיו צירים, הם אמורים להתחזק.
הוא ישן עכשיו. העור הרך, השלווה, הפנים הרגועות, כמו אומר: היה כדאי לבוא, עכשיו אפשר לנוח.
קודם, לפני כמה שעות, כשהוא רק נולד, הוא החזיק בידו רשימה ארוכה של צרכים. אימו התשושה ("אני-לא-מאמינה"), ערכה הכרות מחודשת עם התינוק שהכירה עד עכשיו בדרך אחרת. היא נאנחה אנחת רווחה, הוא בסדר. הוא בסדר?
בהסטוריה- סבתא ואמא נולדו וילדו בניתוח קיסרי. הסיבה הרישמית- תינוקות גדולים.
לטלי אגן צר – היקף אגן קטן מהיקף כתפיים. מין אגן גברי שכזה. לא ראיתי הרבה כאלה.
ראש גבוהההה. ממש. לא רק שזה לא אופייני ללידה ראשונה, זה ממש לא שכיח, זה מהווה סיבה לניתוח בעולם המערבי.
בפגישה עם טלי הייתי חייבת להגיד. לא להפחיד, לא להחליש, להיות מקצועית.
"יש הרבה סיכויים שהלידה תגמר בניתוח. תבדקי מה מתאים לך, לנסות לתת לזה להתפתח בבית, או מראש לוותר וללכת לבית חולים. אולי תרצי לחסוך את הכסף ועוגמת הנפש."
(זהו סיפור דמיוני, שאינו מבוסס על מקרה אמיתי, שלא קרה מעולם, וברור שאין קשר כלשהו בין הכותבת לבין המיילדת הדמיונית)
"אהבה היא מסע לקצה הגבול של עצמנו." –אלן אובראר
עפ"י הגדרה מיילדותית – הריון בסיכון. גם צלקת ברחם, גם נשאית GBS ועכשיו- גם ירידת מים ממושכת.
עפ"י קריטריונים רפואיים – מה פתאום בבית?
עפ"י מיכל – פחחחחח……
ובכל זאת, היא רוצה כבר ללדת. וזה לא קורה. זה לא קורה כי אין צירים משמעותיים שיובילו ללידה.
כריש. אמנם מחייך, אבל בכל זאת, כריש.
מסביב שוחים דגים, דגיגים, אצות, בועות, הרבה צבעים. כולם שוחים סביב סביב, נראים מאושרים, למרות שהם מצוירים על בריכה מפלסטיק. הם לא מודאגים מהנזק האקולוגי של הפלסטיק, לא מודעים לתכלית קיומם, לא ערים לנס שעומד להתרחש בקרוב. הם מאושרים בדרכם, מקרינים את האופטימיות שלהם על כולנו.
28 באוגוסט, 2011הרפסודה הבוהמית של Queen מהטלפון. במקום שעון מעורר. תמיד בחושך, תמיד מוקדם מדי.
העיניים עוד עצומות, רשימת התירוצים מתווכחת עם הרצון.
אני מרימה את העינים לחלון, אולי יש רוח חזקה, אפילו חלשה, שיכולה לתת לי בסיס לטיעון טוב?
ההתמקחות, הכתיבה בע"פ של חוזים והסכמים,
החפירה אחר מקורות אנרגיה, בעיקר חלופית,
והקימה. הכי קשה היא הקימה. אח"כ הכל כבר זורם.
בעצם לא. גם אח"כ, עד הרגע שבו הישבן נוחת על כסא האופניים, ממשיכים הוויכוחים הפנימיים.
בחלוף הזמן, ובעקבות עוד נשים שפנו אלי, התחיל להצטבר אצלי מידע על הפלות שמתרחשות ללא התערבות רפואית. המידע הזה לא מבוסס מחקרית, אלא נאסף על-ידי נשים שלא נרתעות מההקשבה לגוף, שלא מהססות לבחור בדרך שונה מהמומלצת על-ידי הרופא, שמוכנות לקחת אחריות על גופן ולחוות את ההפלה כחלק מהחיים.
המשך »