לאורך שנותיי כהיסטוריון נתקלתי בהרבה ספרי נוסעים, ספרות ענפה של אנשים שהסתובבו באזורנו לאורך ההיסטוריה וכתבו את זיכרונותיהם. המטיילים האלה היו חייבים לאכול, אבל לעיתים הם כל-כך מתרכזים במסע הדתי עד שהמזון נראה להם פחות חשוב והם כותבים רק מעט. עם זאת, כמעט בכל ספר יש כמה אזכורים של ארוחות מיוחדות או עובדות שונות לגבי תזונה או מצרכים מקומיים. נוסע מהמאה העשירית, למשל, סיפר שבחברון קיבל תבשיל עדשים חם עם שמן, וגם לחם ודבלים. נוסע אחר מהמאה ה-14 כתב שהדבש הטוב ביותר מגיע מהכרמל. נוסע מהמאה ה-15 תאר מסע עם נוודים בנגב, וכתב שהם אוכלים בשר מחומם קלות (נא) או מיובש בין אבנים לוהטות, אם אין עצים. עוד הוא פרט שהם אוספים צמחים ושורשים, שותים חלב נאקות ואתונות, מכרסמים ביסקוויטים יבשים ואוכלים דגים מהים האדום, שאותם הם צולים על אבנים לוהטות בשמש.

המידע הזה מאפשר לי לגלוש בדמיון שלי אל מחוזות העבר ולדמיין איך אני יושב ואוכל את אותו האוכל. האוכל הבסיסי של ארץ-ישראל. כי זו העבודה העיקרית של היסטוריון – לשבת, להרהר ולדמיין. לכן הכי טוב להיות היסטוריון של אוכל.

המשך »

המעברים בחיים שלי מלווים בשינוי טעמים, שינוי בסוג האוכל שאני רוצה או חושקת בו.

שוב אני מזהה תקופת מעבר. תקופה שבה אני לא יודעת מה אני רוצה לבשל. לא במקרה, מגיעה שעת ארוחת צהריים, ואני עדיין לא מוכנה. התחלתי להכין אותה ברגע אחרון, כדי שלא אצטרך להשקיע מחשבה. כך יש סיכוי שיצא משהו טוב, גם אם אין לי תשובה. מעניין אם האיש והילדים, מרגישים שמשהו השתנה. אני רוצה לחזור ולהתלהב מהבישול. מה יהיה?

המשך »

אני רוצה לספר על הדיאלוג אותו אני מנהל עם גופי…

אני רוצה לטעון כאן כי גופנו משדר לנו את צרכיו בכל שעות היום, וככל שנהיה בדיאלוג עם בקשות הגוף שלנו ונמלא את רצונו, הרגשת אושר ושלמות תמלא אותנו. השידורים של הגוף הן ההרגשות שלנו בבטן, בראש, בגב ובשאר אברי הגוף.

זה מתחיל בתזונה. בשנים האחרונות, שיניתי את התזונה שלי מספר פעמים, ובכל פעם, בחנתי את הרגשת הגוף שלי, ולפי תגובתו, התאמתי את התזונה שלי.

המשך »