ווייד דייוויס מספר איך נסע עם יליד אוסטרלי ושמע ממנו את הסיפורים המסורתיים של שבטו. הסיפורים היו מעניינים, אבל היליד סיפר אותם מוזר: הוא דיבר במהירות וקטע תיאורים רק כדי לעבור להמשך הסיפור, שגם הוא נקטע בתורו כדי לעבור לחלק הבא. עד שמתישהו דייוויס הבין מה קורה: בן לווייתו לא סיפר סיפור שידע בעל פה, אלא קרא את הסיפור בנוף שעברו — היו סלעים שסימנו דמויות, פיתולי דרך שהביאו לפיתולים בעלילה, צמחים שארגו יחד כמה קווי סיפור שונים. הסיפור היה כתוב בקצב הליכה, והנסיעה בג׳יפ אילצה את היליד להתאים את קצב הסיפור לקצב ההתקדמות בנוף – כמו הקראה מטלפרומפטר מקולקל.
רשימות בנושא אנתרופולוגיה
15 ביולי, 2012
8 תגובות
8 תגובות
קריאה היא מסע
1 ביולי, 2012
6 תגובות
6 תגובות
לגור במסע
אני יושבת כאן על מחצלת עלי הדקל, מול המחשב, כותבת בעברית. האויר חמים ונעים. לידי הבת שלי רואה סדרת ילדים מתוקה של הבי-בי-סי ברשת. אני שותה תה ג'ינג'ר (עוד כואב הגרון מהשפעת של שבוע שעבר) והיא אוכלת בננה. יום ראשון בבוקר, סופ"ש, והאיש עדיין ישן. בתוכניות היום ללכת למסיבת פרידה לחברים שעוברים למדינה אחרת.
אין הרבה רמזים הבוקר לזה שעברתי לצד השני של העולם, לאי קטן באמצע האוקיינוס השקט, ברפובליקת בננות בת פחות ממליון תושבים. מוזר.
17 במאי, 2012תגובה אחת
חיים בלי עבודה
בשפת היקואנה לא קיימת המלה "עבודה". […]
קיימות מלים לפעילויות השונות, אבל לא מונח כללי.
— ג'ין לידלוף
21 בפברואר, 2012
14 תגובות
14 תגובות
ידע אסור
לא יעלה על הדעת.
לא כדימוי, אלא פשוטו כמשמעו.
יש דברים שהם כל כך נוראים, כל כך אסורים, כל כך שומטים את הבסיס הקיומי, שאנחנו פשוט לא נותנים להם לעלות למודעות.
כמו רצח של תינוקות בידי הוריהם.
לא יעלה על הדעת.
27 באוקטובר, 2011
9 תגובות
9 תגובות
לשיר זה פשוט להפסיק לפחד
אני לא יודעת לשיר.
כשהייתי בכיתה ג', הצטרפתי למקהלה של בית הספר. אני מניחה שזייפתי בערך כמו האחרים, אבל יום אחד כשהלכתי לחזרה יחד עם ילדה "מקובלת" מהכתה היא אמרה לי שבחזרה הקודמת, אליה לא יכלתי להגיע, אמרה המנצחת שטוב שלא באתי כי אני מזייפת והורסת את השירה של כולם. אפילו אז היה ברור לי שהיא ממציאה את הסיפור מתוך רשעות, ובכל זאת לא יכלתי לעמוד בבושה והפסקתי לבוא. מאז אני לא שרה.
באמת?
11 באוקטובר, 20114 תגובות
ילד נולד עם שירו
במזרח אפריקה מתגורר שבט בו תאריך הלידה של הילד אינו נקבע על פי היום של לידתו הפיזית ואף לא לפי יום עיבורו. בשבט הזה יום ההולדת נחגג על פי הפעם הראשונה שבה עולה הילד בתודעתה של האם.
האם, מודעת לכוונתה להוליד ילד עם אב מסוים, פורשת ומתיישבת לבדה מתחת לעץ. שם היא יושבת ומקשיבה עד שהיא שומעת את שירו של הילד שהיא מקווה ללדת.
14 בספטמבר, 20113 תגובות
טקסי חניכה
בזמנים עברו היו טקסי חניכה שהובילו את הילד לבגרות, כשמבוגרים אחרים העבירו הלאה את החוכמה והאחריות המשותפת. אבל היום אין לנו טקסים. לא מובילים אותנו לבגרות; אנחנו פשוט מוצאים את עצמנו שם.
19 ביולי, 20112 תגובות
תקציר התוכנית הקדמונית
[…]
2. לזוז הרבה בקצב נמוך
אבותינו צדו, ליקטו, סיירו, נדדו, טיפסו וזחלו. הפעילות המתונה הזאת עודדה בניית מערכת כלי דם חזקה כדי להעביר דלק לתאי השריר, לאכסן עודפי מזון כשומן, או להפוך שומן לאנרגיה.
[… לכן כדאי] לעשות איזושהי פעילות אירובית מתונה 2-5 שעות בשבוע, כמו הליכה, טיול, אופניים, שחיה. כשאפשר, עדיף להיות יחפים או קרוב לכך. פעילות מתונה היא הכרחית (במיוחד למי שמרותק לשולחן כל היום). היא משפרת את זרימת הדם, שריפת השומן, והשילוב בין כוח לגמישות.
28 ביוני, 2011
6 תגובות
6 תגובות
של נעליך מעל רגליך – על הליכה וריצה יחפים
חול הים החם מתחת לרגלינו ביום קיץ. הבוץ שעולה לו מבין האצבעות כשאנו דורכים יחפים בשלולית ביום חורף גשום. התחושה של הליכה על כרי דשא בסתו. יחפים באנו אל העולם, וכך כנראה גם נצא ממנו. באמצע – אנו מעבירים את רוב ימינו עם סדים על הרגליים.
ריצה – הזמנה לפציעה?
מאז ומתמיד אהבתי להסתובב יחף. כאשר לא היתה ברירה עברתי לסנדלים ונעליים לבשתי מעט ככל האפשר. כאשר הלכתי את שביל ישראל עם בני, מעין, בשנת הבר מצווה שלו, עברתי את כל השביל עם סנדלים ונהניתי מאד. הבעיות התחילו מהריצה. רצתי כמובן עם נעלייים – הכי טובות שיכולתי לקנות. התאמנתי למרתון ורצתי מרחקים הולכים וגדלים, עד 36 ק"מ. ואז הופיעו, ללא התראה מוקדמת, כאבים עזים בברכיים, שכפו עלי חצי שנה הפסקה. התחלתי לחקור בנושא ולהתעניין, והתברר לי שלמרות השיפור הגדול לכאורה בנעלי הריצה – בולמי זעזועים, רפידות, סוליות – הרי שיותר ויותר רצים נפצעים מתחביב זה.
20 ביוני, 2011תגובה אחת
ריקוד כהתעמלות קדמונית
ריקוד הוא פעילות קדמונית. […] בכל תרבות מסורתית אפשר למצוא ריקוד, יחד עם מוזיקה. למעשה, אלה בכלל לא דברים נפרדים. אחרי הכל, ריקודים נערכים לקול המוזיקה. ומאחר שיש מוזיקה בכל תרבות, סביר להניח שהומו ספיאנס הלם בתופים וזימר שירים כבר לפני כ-50,000 שנים בתקופה שבה יצאנו מאפריקה והתפזרנו בעולם. יש ארכיאולוגים שמשערים כי הריקוד קיים יותר ממיליון וחצי שנים, אולי כביטוי ממשי ל״ריקוד החיזור״ שמשמש למציאת שותפים להזדווגות.
כמו צורות אחרות של משחק, הריקוד יכול לשחרר מתחים, להניע אותנו, לאפשר לנו לבלות זמן איכות עם חברים וקרובים, ולשפר את הקואורדינציה, קלות התנועה, והגמישות. כשלומדים סדרה מסובכת במיוחד של צעדים או תנועות, הריקוד דורש קואורדינציה וזכרון טוב. כשרוקדים עם בן זוג, המוח צריך לחזות את תנועותיו ולהגיב בהתאם. כל הדברים האלה הם התעמלות גם לגוף וגם למוח.
— מארק סיסון, התפוח היומי