בספרו "הביתה" מלווה אסף עינברי את הולדתו של קיבוץ אפיקים – הקיבוץ בו גדל. "בלית ברירה הוחלט לקלוט בזהירות צעירים שאינם חניכי התנועה – למשל את לובה רביץ, בחור ארוך ורזה כמו חרגול, בנו של החזן הראשי בתל-אביב, שבא לחצר כנרת עם עשרים כלי נגינה והודיע לקבוצה שהיא צריכה תזמורת. הוא ערך לחברים מבחני מוזיקליות, ומי שעבר את המבחן קיבל כלי. מה שנשאר לנגנים זה רק ללמוד לנגן."
רשימות בנושא מוזיקה
5 תגובות
מה שנשאר
מאת ג'ק ריימר, יוסטון כרוניקל
ב-18 בנובמבר 1995, עלה לבמה הכנר יצחק פרלמן לנגן קונצרט באולם אייברי פישר במרכז לינקולן בניו יורק.
אם אי פעם הייתם בקונצרט של פרלמן, אז בוודאי אתם יודעים שלעלות לבמה זה הישג לא קטן בשבילו. הוא חלה בפוליו כשהיה ילד ומאז יש לו התקן תמיכה וריסון בשתי הרגליים והוא הולך בעזרת זוג קביים. לראות אותו הולך לאורך הבמה, צעד אחד בכל פעם, בכאב ובאיטיות – זהו מראה שלא ניתן לשכוח. הוא הולך בכאב ועדיין באופן מלכותי ואצילי עד שהוא מגיע לכסא. ואז, הוא מתיישב באיטיות, מניח את הקביים על הרצפה, מתיר את התקן התמיכה מרגליו, מעביר רגל אחת לאחור ומושך רגל שנייה לפנים. ואז הוא מתכופף ולוקח את הכינור, שם אותו תחת סנטרו, מהנהן בראשו למנצח ומתחיל לנגן.
5 תגובות
למה נטע מנגנת?
(מתוך גיליון 22, אפריל 1999)
אצלנו בבית מנגנים. בני הבית מנגנים, גם אורחים מנגנים. מוסיקה היא לא "שפה זרה".
כלי הנגינה נגישים גם לקטנים. הפסנתר הוא לא מהמשובחים, כך שגם אם מנגנים בו בידים קצת דביקות אפשר להעביר סמרטוט לח על ציפוי הפלסטיק של הקלידים. אם מנגנים בדרכים לא כל-כך מקובלות – במרפקים למשל הלב שלי לא מפרפר. החליליות עשויות פלסטיק, כך שגם אם הן נופלות – וזה קורה הרבה – הן לא ניזוקות בצורה קיצונית. יש בבית גם דרבוקה ממתכת שאינה שבירה וגיטרה קטנה לא "משהו" שהילדים יכולים לשחק בה. כמובן שישנם גם כלים באיכות טובה יותר והם לא נמצאים בהישג ידם של הקטנים, בכלים אלו מנגנים רק אלו שכבר יודעים לנגן ויכולים לעמוד בתנאי השימוש.
6 תגובות
המשחק הפנימי
The Inner Game of Tennis
W. Timothy Gallwey
"המשחק הפנימי" הוא מה שקורה בתוך הראש של השחקן בזמן משחק הטניס (וגם לפניו ואחריו). הרעיון המרכזי של הספר הוא שבדרך כלל רובנו מפריעים לעצמנו להגיע למיצוי היכולות שלנו בגלל שאנו מנסים לשלוט בפעולות שלנו, במקום לתת לגוף שלנו לעשות כמיטב יכולתו, תוך התבוננות שקטה, מרוכזת, ולא-שיפוטית בתוצאות. למעשה, הספר עוסק בתהליכי למידה, במה שמעודד אותה ומקדם אותה, ובמה שמפריע לה להתרחש.
5 תגובות
גיטרה רכה
(מתוך גיליון 63, יולי 2006)
תגובה אחת
שירי ערש
אני חושב שכל אמא צריכה לשיר שירי ערש לילד שלה. חשוב לבטא את העצמי בשירה גם אם מזייפים. בזמן השירה נרקם הקשר הרוחני והמוזיקה היא אמצעי ריפוי.
שלמה בר, סולן להקת הברירה הטבעית
3 תגובות
לשחק במוזיקה
מאת: רינה קסם
(מתוך גיליון 24, אוגוסט 1999)
העבר שלי שופע מוסיקה. עשר שנות לימוד פסנתר קלאסי, קצת כינור, הרבה גיטרה, שעורי תאוריה, עבודה בסאונד, הלחנה, הופעות, זכייה בפרסים, ושירה עוד לפני שאני זוכרת את עצמי. בגיל הגן לקחה אותי פעם הגננת הצידה, והסבירה לי שאין טעם להתעצבן על הילדים האחרים, הם לא מזייפים בשירה בכוונה, הם פשוט לא מסוגלים לשיר אחרת, ואני זוכרת שלא השתכנעתי.
אבל היו כמה דברים שמעולם לא יכולתי לעשות ותמיד הציקו לי. לא ידעתי לאלתר, לא בקול ולא בשום כלי. היה לי קושי גדול להחזיק קול שני בשירה, אולי משום שבמקהלות תמיד שרתי סופרן. גם לא ידעתי לנגן לפי שמיעה, אלא לפי תווים בלבד.
הרגשתי שכל זה מעיד על כך שאינני "מוסיקאית אמיתית". אילו הייתי, וודאי הייתי יודעת לעשות את הדברים הללו.
תגובה אחת
אהבה וזמן
(מתוך גיליון 53, נובמבר 2004)
מוקדש באהבה רבה לקלאילן.
זה קרה לי לפני חודשים ספורים. וכן…. צפריר יודע. התאהבתי.
איזו הרגשה נפלאה. כבר שכחתי כמה זה נעים, מרומם. הציפייה לפגישה, ההתרגשות המחודשת בכל פעם מהרגע המופלא של המפגש; השקיעה אל תוך עולם שכולו טוב המקרין את יופיו על רגעי היומיום הקטנים; המלאות ששורה על כל מעשי לאור האהבה הזאת הרעננה; הפנים הזורחות בלי שום סיבה נראית לעין; ההתלהבות שגואה בלב; ההתמסרות. מסתבר שזה קורה. גם לבאה בימים כמוני. כבר לא האמנתי שאי פעם אחווה זאת שוב בעוצמה כזאת. ככה זה עם אהבה – היא נוחתת עליך כך סתם ללא כל התראה מוקדמת.
2 תגובות
רפואת המוסיקה
כמה אנשים בקבוצה היו בעלי יכולת לרפא במוסיקה. ריפוי היה המילה שבה הם השתמשו לעיתים בתרגום, אך הכוונה לא הייתה לריפוי ממחלות או לריפוי פיסי. ריפוי היה כל דבר טוב שאדם תורם לקבוצה…
באותו יום הודיעו לי שקונצרט מוסיקלי גדול עומד להתקיים. המיטלטלים הספורים שנשאנו לא כללו שום כלי נגינה, אך כבר מזמן חדלתי לשאול כיצד והיכן יופיעו הדברים.