זוהי רשימה שהתפרסמה במקור בבלוג סלואו
אחרי שבפרק הקודם כיבינו את הטלוויזיה והתנתקנו מהכבלים, אנחנו צריכים עכשיו לנסות להבין מה אנחנו עושים עם כל הזמן שהתפנה לנו בחיים (בממוצע שלוש שעות וארבעים וארבע דקות בכל יום) ולפיכך הפרקים הקרובים יעסקו בדרכים בהן ניתן למלא את החלל הרגשי והפער הרוחני שנוצרו כעת משהפסקנו לצפות בשידורים חוזרים של סיינפלד וחברים, והפרק הראשון מוקדש לאחת הפעילויות הפשוטות ביותר והמתגמלות ביותר שגילינו אי שם בגיל תשעה חודשים עד שנה וקצת, ובמהלך החיים איבדה מעט מקסמה – ההליכה.
איך נכון ללכת, לאט או מהר? האם בריא לרוץ? כמה כל אחד מאיתנו צריך ללכת ביום?
כהומו סאפיינס, התפתחנו כציידים-לקטים. באורח החיים שבו התפתח המין שלנו, הלכנו כל יום כמה קילומטרים. כמה קילומטרים? זה שונה מחברה לחברה, שונה בין המינים ובין הגילאים. הילדים הקטנים נישאו יותר משהלכו, הגברים הלכו לפעמים עשרות קילומטרים, כולל פרצי ריצה קצרים, בימי צייד, מסורגים בימים שבהם לא יצאו רחוק מהמחנה. הנשים הלכו כל יום כשהן נושאות משאות: תינוק או פעוט, ואת הצידה שליקטו.
קראתי את הרהורי הפתיחה שכתבה יונת לגיליון בנושא “ידע" ונעצרתי על השאלה "האם מידע הופך לידע?"
אני אוהב להיתקע על משפט אחד כשאני קורא טקסט ולקרוא אותו שוב ושוב. אני אוהב שאלות. למילה מידע אני אדיש והמילה ידע מעניינת אותי. בידע יש יישום של המידע, בידע יש משהו עתיק. ידע מועבר ממורה לתלמיד; מידע פשוט קיים ובדורנו מאד זמין; ידע הוא ברשות האדם. לפי ויקיפדיה: ידע הוא מידע אשר מצוי ברשותה של ישות בעלת תודעה. אולי זאת תשובה לשאלה: האם מידע הופך לידע? מידע הופך לידע לאחר שעבר לרשות האדם.
24 בנובמבר, 2011The Inner Game of Tennis
W. Timothy Gallwey
"המשחק הפנימי" הוא מה שקורה בתוך הראש של השחקן בזמן משחק הטניס (וגם לפניו ואחריו). הרעיון המרכזי של הספר הוא שבדרך כלל רובנו מפריעים לעצמנו להגיע למיצוי היכולות שלנו בגלל שאנו מנסים לשלוט בפעולות שלנו, במקום לתת לגוף שלנו לעשות כמיטב יכולתו, תוך התבוננות שקטה, מרוכזת, ולא-שיפוטית בתוצאות. למעשה, הספר עוסק בתהליכי למידה, במה שמעודד אותה ומקדם אותה, ובמה שמפריע לה להתרחש.
28 באוגוסט, 2011הרפסודה הבוהמית של Queen מהטלפון. במקום שעון מעורר. תמיד בחושך, תמיד מוקדם מדי.
העיניים עוד עצומות, רשימת התירוצים מתווכחת עם הרצון.
אני מרימה את העינים לחלון, אולי יש רוח חזקה, אפילו חלשה, שיכולה לתת לי בסיס לטיעון טוב?
ההתמקחות, הכתיבה בע"פ של חוזים והסכמים,
החפירה אחר מקורות אנרגיה, בעיקר חלופית,
והקימה. הכי קשה היא הקימה. אח"כ הכל כבר זורם.
בעצם לא. גם אח"כ, עד הרגע שבו הישבן נוחת על כסא האופניים, ממשיכים הוויכוחים הפנימיים.
31 ביולי, 2011כשיצאנו לחינוך ביתי, הדבר ראשון שעשינו היה כדורגל. היה לי בן ארבע נמרץ ותינוק כבד, וכדורגל איפשר לילד לרוץ ולהיות פעיל ואיפשר לי להיות נייחת יחסית (הילד תמיד שמח לרוץ להשיב כדורים סוררים). כדי לספק את תחושת החובה החינוכית שלי, ניסיתי ללמד אותו לבעוט מדויק יותר, לעצור כדור, להשתמש בשתי הרגליים, ועוד תכנים ראויים (כך חשבתי אז).
במשך כשמונה שנים ישבתי רוב הזמן. כשאני מעלה בזכרוני את התקופה שבה הילדות שלי היו קטנות, אני רואה את עצמי יושבת- על ספות וכורסאות, ליד השולחן, מול המחשב או על הדשא. מקריאה סיפור, מניקה, מחבקת, בוהה. בישיבה.
אני בטוחה שהזכרון הזה מתעתע. הרי וודאי היו גם טיולים, ריקודים, שטיפת רצפה ופעילויות אחרות, אבל בכל זאת, לא הייתה הרבה תנועה בתקופה ההיא, וכשקרתה הייתה מוגבלת, איטית, מותאמת לצעדים של פעוטות, לאקראיות חסרת המטרה האופיינית להליכה עם ילדים- צעד אחד קדימה, ואז עצירה של חצי שעה, לצורך בחינת נמלים או איסוף בלוטים או בכי וחיבוקים.
אבל מתישהוא, אחרי כמה שנים, הגוף שלי החל לבקש תנועה. וכשלא נעניתי הוא התעקש.
27 ביולי, 2011זה התחיל מחגיגות פגאניות. בדיוק ארני קראה את ספר המכשפות של רינה קסם. נפגשנו ביום הכי ארוך בשנה, אם אינני טועה.
ככה המכשפות חוגגות:
המשך »
25 ביולי, 2011הבידוד שלנו מהסביבה הפך להסגר. אנחנו בקושי חשים את המשיכה ארצה הנובעת מהטבע שבתוכנו וסביבנו. הטכנולוגיות שמחברות אותנו לאנשים ולמקומות ולידע סביב העולם מפתות אותנו להתרחק מההכרה החושית של טבענו ושל התנועה המחזורית המקיימת אותנו. אנחנו עומדים על קצות האצבעות, מנסים להגיע גבוה יותר ויותר.
כדי לאזן את הבריחה הזאת למעלה, צריך לתרגל שיטות המושכות את תשומת הלב חזרה למטה אל הגוף ודרך החושים. בהנתן מטרה זו, לא ממש משנה איזה שיטת תנועה בוחרים; מה שחשוב זה להיפתח כדי לחוש ולהעריך איך התנועות שאנו יוצרים – יוצרות אותנו.
זה מספר שנים שאני משתמש בשיטת פלדנקרייז.
אבל האם באמת השיטה נמנית עם הדברים שאפשר "להשתמש" בהם? על פי ההיכרות שלי עם שיטת פלדנקרייז, עליי לענות בשלילה לשאלה זו. שיטת פלדנקרייז איננה מסתכמת בלימוד סדר פעולות מסוים שמביא לתוצאה רצויה, כפי שנהוג בשיטות אחרות לעבודה עם הגוף. שיטת פלדנקרייז היא יותר דרך מאשר שיטה, היא מעין גישה, ואולי אפשר לומר שהיא דרך גישה – שכן באמצעותה אנחנו ניגשים אל לב המנגנון שעל פיו אנחנו לומדים להתנועע, ומתוך מערבולת התחושות והתנועות אנחנו יוצרים אפשרויות חדשות לתנועה. המשפט שפתחתי בו, אם כן, איננו מדויק. אינני יכול להגיד שאני משתמש בשיטת פלדנקרייז. איך אפשר לנסח ביתר דיוק את מה שברצוני לומר? דומני שזהו בדיוק נושא הרשימה, ותקוותי היא שאצליח לענות על השאלה הזאת, ולו באופן חלקי.