לאחרונה אני נמצאת בתהליך למידה של  קבלה עצמית על אף החולשות שלי ועל אף הציפיות שלי מעצמי. אני רואה איך קבלה של עצמי מאפשרת לי לקבל יותר את ילדי על אף חולשותיהם ועל אף הציפיות שלי מהם. מתוך העיסוק שלי אני פוגשת הורים לילדים שמנים ועלו אצלי מחשבות הקשורות לתהליך הקבלה של ילדים כאלו על-ידי הוריהם.

המשך »

כשהוא נולד, רציתי רק שהוא יהיה בריא ומאושר…. והיה לי כל הזמן שבעולם.

בגיל שנתיים הוא אובחן כאוטיסט, ורציתי רק שיירפא מהאוטיזם ויהיה נורמלי ודפוק כמו כולנו… ולא היה לי זמן! רק שנה או שנתיים, ואז חלון ההזדמנויות נסגר!

גיל שלוש. גיל ארבע. ההתקדמות המטאורית, הנסיגה הגדולה, ועוד התקדמויות ונסיגות קטנות יותר. רציתי שהוא "יהיה רק אספרגר"… והיו לי לכל היותר עוד שנה או שנתיים.

בגיל חמש, מאגרי התקווה והמאבק התחילו לאזול. רציתי רק שיהיו לו חיים בעלי משמעות – לכשיגדל. ועדיין הייתי במירוץ נגד הזמן.

גיל שש. הוא עדיין לא דיבר. רדופת סיוטים לגבי עתידו, רציתי רק שיהיה עצמאי – לכשיגדל.

גיל שבע יחול בעוד חודש ומשהו, והתקווה ההיא מתה סוף סוף. איזו הקלה.

עכשיו, אני רוצה רק שיהיה בריא ומאושר…. ויש לי כל הזמן שבעולם.

(שם המחברת שמור במערכת)

להיות לקוי שמיעה זה מאמץ אקטיבי, מעייף, מלחיץ, להקשיב. לקרוא לכל הצלילים לבוא אלי, במין ריכוז מאד נחוש שלא לפספס אף חוט של צליל, שלא יברח למקום אחר.
למשוך אותם בכוח, ואז כאשר הם באים, בבליל של קולות ורעשים, לעבד את הצלילים המוזרים, לשלב אותם עם תנועות שפתיים לא ברורות, להשלים מהרמזים והנתונים החלקיים תמונה מלאה. בליל צלילים שצריך לקשר למלים, מלים שצריך להבין ולקשר למה שמתרחש כרגע בחוץ.
כל זה זה לוקח זמן.
וכך כאשר כולם כבר בדבר הבא והמשיכו הלאה, לקוי השמיעה אומר לעצמו: אה! הבנתי!
מיד מתחיל שוב המירוץ הסיזיפי להבין מה קורה עכשיו, ומי אמר ולמה זה קשור ומה זה אומר לגבי המצב ולגבי עצמו.

המשך »