ברוך בואך לאתר באופן_טבעי‏ flower

ביקור ראשון שלך?
ילד_איך_קוראים_לך  left הפניות_לכאן‏, דפים_דומים‏
דף_מומלץ‏

ראו גם: על_ילדים_חברותיים_ואנשים_זרים‏, וגם הדף אל_תגעו_לי_בתינוק‏, שם התנהל דיון דומה ומעניין מאד

אם להיות נאמנה למציאות, בגיל של בני (2.7) הניסוח הוא "איך קוראים לך, חמודי?" ולא "ילד", אבל הפואנטה היא התיחסות ל *ילדים* לעומת למבוגרים ולכן בחרתי את הכותרת שבחרתי.

יש משהו שתמיד מטריד אותי, מענין אותי אם יש שותפים להרגשתי או שאני מגלה פה מוּפרעוּת.


אנשים זרים (ברחוב, בחנות וכו') שרוצים להגיב אל בני כמעט תמיד יתחילו ב"איך קוראים לך". וברוב המקרים אח"כ ההמשך יהיה או כלום (כאילו בזה ששאלו אותו לשמו עשו איתו איזה חסד כביר ומבחינתם מיצו את האינטראקציה) או איזו אמירה גאונית כמו "איזה עיניים/כובע/X יפה יש לך", "מה אתה עושה" (תוך חוסר הקשבה מוחלט לתשובה שלו אח"כ).
אנשים מבוגרים זרים יכולים לקשור בינהם שיחה קצרה, לאו דווקא סתמית לחלוטין, בלי לדעת איך קוראים זה לזה; אם היא תתמשך ותעמיק נגיע באיזשהוא שלב להצגת השמות. נכון שיש פה את הנקודה הישראלית של "חוסר נימוס", אבל גם אצל האירופאים/אמריקאים המנומסים לעולם לא ישאלו אותך מה שמך אלא הפתיחה תהיה שאדם יציג עצמו בשמו שלו, (כשברור שהוא מצפה שתענה לו באותה מטבע).
לי זה נראה קשור לתפיסת תחת כללית של מבוגרים כלפי ילדים. לנימה המתנשאת והדבילית וחסרת הכבוד שבה מדברים אל ילדים (ובד"כ גם לא טורחים להקשיב להם), שאנשים מרשים לעצמם לגעת בילדים (מילא נגיד ליטוף בראש אבל חופשי גם לדגדג ילד זר בבטן).
לזה שיש איזו תחושת בעלות כללית על ילדים בחברה, לכל דודה ברחוב יש הרי מה להגיד על תינוק שבא מולה (למה הוא עם/בלי כובע/גרביים, למה במנשא). אין לי ספק שלא תהיה פה אמא אחת לתינוק שלא העירו לה ולו פעם אחת ברחוב.
ואולי הייתי מקשרת את זה בכלל לתפיסת תחת כלפי אוכלוסיות בעמדות כח נחותות בחברה; ילדים ונשים הן אוכלוסיות כאלה. לכמה מהאבות פה העיזו להעיר הערות על התינוק שבידיהם? ומה עם המחווה המלבבת של שליחת יד והעברת סיבוב על הבטן ההרה ? שבאה מאנשים שהקשר איתם מעולם לא הגיע לרמת אינטימיות שכוללת נגיעות בכלל או נגיעה בבטן בפרט?
יש שתי חוקרות באונ' ת"א, ד"ר מירה אריאל (בחוג לבלשנות) וד"ר רחל גיורא (בחוג לספרות) , שהן גם (או לפחות היו לפני כמה שנים) עורכות של כתב העת הפמיניסטי "נוגה". הן לימדו קורס שנקרא "לשון וכח", שהתבסס על מחקרים שעשו הן ואחרים בהם נבדקה ההתיחסות המילולית לקבוצות אוכלוסיה שונות. למשל בכתבות בעתונים. אחד מהמדדים הוא: איזכור בשם מלא (פרטי ומשפחה) ואף הוספת התואר (פרו"פ) או רק משפחה או רק פרטי: ככל שהאדם בו מדובר שייך לקבוצה בעלת מעמד חזק יותר (הכי בישראל זה יהיה גברים יהודים אשכנזים) מתייחסים אליו "בכבוד" - בפעם הראשונה שמתארים אותו בידיעה יוזכר ב[תואר+] שם מלא, ובאיזכורים הבאים ייעשה שימוש ב[תואר+] שם המשפחה, בעוד שלקבוצות ה"נחותות" יותר (נשים, ערבים) תארים יושמטו, פחות יוזכר השם המלא מלכתחילה, וישתמשו יותר בשם הפרטי בלבד. (מחקרים דומים שנעשו בחו"ל מצאו אותן תבניות לגבי למשל כושים בארה"ב). אני זוכרת את המילים "כמו שמתיחסים אל ילדים" שנלווה לתאור הזה. (והכוונה היתה מתיחסים באופן כללי, ולא רק בענין איזכורים בתקשורת שבה יש מגבלות על חשיפת קטינים).

ענין "חשיפת השם" תמיד מעלה לי את האסוציאציה של הסיפורים על שבטים נידחים שמסרבים להניח לאדם הלבן לצלם אותם מפחד שהצילום יגזול חלק מנשמתם. ונדמה לי שלפני כמה זמן קראתי באיזו כתבה על שבט המסאים שהם גם לא מגלים את שמם בקלות אלא רק לאחר הכרות מעמיקה יותר אבל לא אשבע שזכרוני לא בוגד בי.

לכאורה, מה זה משנה. ותשאלו איך הילד שלי מגיב? הוא בד"כ משתתק, מפנה אלי מבט שואל. אני יודעת שאני משדרת לו מסר כפול ? מילולית אני אומרת לו "אתה יכול להגיד" או עונה במקומו כשהוא לא עונה או עונה לבסוף (כי הוא עדיין לא מבטא את שמו ברור, וממילא יש לו שם פשוט אמנם אך נדיר שצריך להגיד פעמיים ולאיית עד שרוב האנשים תופסים מה אמרו להם). אבל הויברציות שלי משדרות בברור "כוס אמק מה זה משנה איך קוראים לו".
ותמיד הדילמה: מה, אני אתחיל לחנך את כל העולם? יש לי משאבים לזה? לא לענות בכלל? לשאול במתק שפתיים "ומה שמך גברתי?" (או בפחות מתק שפתיים ומה מספר הזהות שלך?)

אם נסתכל איך ילדים נפגשים, הדיאלוג גם הרבה פחות מנוכר,מסוגר ומלא עכבות מאשר שני מבוגרים.
ואז נפגשים שני נציגים : מקהילת המשוחחים בעלי העכבות ומקהילת המשוחחים חסרי העכבות. אין זה רע בעיני שלפרוטוקול השיחה נבחר דווקא הפרוטוקול היותר נינוח.
אולי אבן בוחן היא השאלה : "ואיך קוראים לך ?" כלפי המבוגר, כדי לבחון האם יש פה מעבר פרוטוקול או התנשאות.
אפשר פשוט לתת לילד להתמודד עם זה, ולא להתעצבן במקומו.
לגבי אנשים זרים שמרגישים שמותר להם לגעת בתינוק – זה באמת מעצבן. פגשתי פעם אמא אחת (אמריקאית) שכל פעם שהיה מתקרב אליה מישהו זר שהיא היתה מרגישה שעומד לשלוח ידיים אל הילד שלה, היתה אומרת במהירות "Don't touch. Don't touch". זה היה מרתיע אנשים, הם היו מתבלבלים מהאגרסיביות של האמירה (בסך הכל זה הדבר הראשון שהאמא הזאת אומרת להם, והם אפילו לא מכירים), ולא שמים לב שבעצם מה שהם התכוונו לעשות היה אגרסיבי באותה מידה. היא נראתה קצת מיזנטרופית, אבל זה עבד מצויין. מאחר שהם היו מיד מסווגים אותה כמוזרה, הם היו נמנעים מקשר נוסף עימה, ולכן זה היה גם מונע שאלות "בן כמה הוא? איך קוראים לו? הוא הולך לפעוטון? הוא אוכל כבר אוכל מוצק?"
הרבה יותר מעצבן מ"איך קוראים לו?" (מי בכלל מדבר עם הילד, מדברים מעליו, אפילו שהוא כבר מדבר היטב) זאת השאלה שאנחנו נתקלים בה בתכיפות: "זה הבן או הבת? " (יודעים שיש לנו תאומים...) phased ארגגג.

דרך אגב, אני מכירה כמה אנשים, שגם למבוגרים הם יכולים לשאול שאלה, אפילו יומיומית כמו "מה נשמע?" ולא לחכות אפילו לתשובה הלאקונית "בסדר" (או מצוין או לא משנה מה). כששואלים מה נשמע, אף אחד לא מצפה לשמוע באמת מה שלומך ואת כל סיפור חייך, אבל או שתגיד רק "היי" ואם אתה שואל, לפחות תן טיפונת כבוד ותקשיב.

אני יותר מייחסת את זה לחוסר ההקשבה שנפוץ בעולם, מאשר להתנשאות (שמן הסתם גם קיימת). רוב השאלות המעצבנות שאנחנו נתקלים בהם (ותאומים, בגלל היותם אטרקציה, מזמינים שאלות מעצבנות עוד יותר מהרגיל), נובעות ככל הנראה מהצורך של האנשים לנסות ליצור קשר, אבל הם לא ממש יודעים איך, ולא באמת יש להם מה להגיד, או שהם רוצים לשמוע, אז הם אומרים את הדבר הראשון שבא להם לראש. רועי כבר אמר ש-רוב_האנשים_אינם_חושבים‏ (אחת השאלות הנפוצות שאנחנו נתקלים בהן היא אם הם תאומים זהים...)

אני באמת הייתי אמא כזאת, שלא נתנה לגעת בילדה במנשא.
"סליחה, היא לא אוהבת שנוגעים בה!" הייתי אומרת בתקיפות מרתיעה, ולעתים קרובות נאלצת גם לשלוח יד ולעצור פיזית את המבוגר ה"מתקיף" שניסה לפלוש לילדה שלי ואפילו לא הקשיב למה ש*אני* אומרת לו (לא רק שלא התייחס בכלל לאיתותים של התינוקת, שנלחצה אלי בבהלה או סובבה את הראש או אפילו בכתה מהיד שנשלחה לכיוונה).

אנשים נעלבו ממני, בעבודה היו כאלה שריכלו עלי אח"כ מאחורי גבי, כמה אני תוקפנית, ומה הם בסך הכל עשו? מה אני מגיבה ככה? הם היו כאלה נחמדים כלפי התינוקת שלי - ואני ממש התקפתי אותם!

הם בכלל לא קולטים כמה זה תוקפני וחוצפני לפנות לתינוק זר. באיזו זכות הם מנסים לגעת בה? מה פתאום הם אומרים לה דברים?
הבייביסיטר שהיתה לי היתה משחקת שהיא שולחת יד כאילו ללטף את הלחי שלהם, והיתה שואלת אותם אם זה נעים להם שמישהו זר פתאום נוגע בהם. מובן שהם היו נרתעים אינסטנקטיבית מידה הנשלחת, ומבינים את הנקודה. "כן, כן, נכון, את צודקת". אבל הם תמיד נראו מופתעים מזה שגם התינוק הוא בן אדם.

אני מעולם לא פניתי לדבר או לגעת בתינוק זר. אני לא מבינה למה כל האנשים האלה עושים את זה.
אחרי שקראתי את "עקרון הרצף" נעשה לי עוד יותר ברור, למה מעשיהם מהווים פלישה.

מה שנורא בעיני, זה שמרוב התקפות כאלה בתי התרגלה, ולמדה את הקוד החברתי. למרות קו ההגנה שלי. היום שואלים אותה "איך קוראים לך?" והיא לרוב עונה.

או שלפעמים היא שותקת. האדם השני לא קולט שהוא "פולש", אלא ממשיך ו"מנדנד". במקביל אותו אדם שולח חיצים וויבראציות אלי, שמשדרים לי "מה זה, למה הילדה שלך לא עונה לי, תכריחי אותה לענות לי". עוד לא נתקלתי עד היום אפילו באדם אחד מאלה שפנו אל בתי לפני שהיא יצרה איתם קשר - שהבין ש--הוא-- עשה טעות, ואמר לה "סליחה, את עוד לא מכירה אותי/אני מבין שאת צריכה עוד זמן, אשמח לדבר איתך כשתרצי".

להיפך! מכירים את : "מה, אתה לא זוכר אותי????!" (נאמר לתינוק בן שנה שראה את הדודה כשהיה בן שבועיים).
מה לא עושים כדי שהדבר התת-אנושי הזה שנקרא ילד גם ירגיש עוד יותר רע עם ההתקפה שלך!

אחרי שקראתי את מה שאביה כתבה, וחשבתי כמה אני דומה, החלטתי עכשיו שממש אעבוד על עצמי, ובפעם הבאה שבתי תבחר לא לענות לשאלות של מישהו, ואותו מישהו ישדר גם אלי ויברציות לא נעימות, אני אאחוז את השור בקרניו, אקח אותה ואסתלק, ואגיד לאותו בן אדם משהו כמו: "אולי אחר כך". לא מעליב, אבל גם לא עונה לו במקומה, ולא נותן לו הסברים ("היא עוד לא התעוררה").

מאז שמישהי (איריס יוטבת) הפנתה את תשומת ליבי לנושא, לפני הרבה הרבה זמן, אני לא מעזה אפילו לגעת בבטן של אשה הרה ללא רשות. אז מה אם הבטן בולטת, היא רשות הכלל? ואם האמא לובשת חולצה-חושפת-בטן, היא עדיין רשות הכלל? וכנ"ל ילדים. בדיוק היום היינו בבריתה של חברים והיתה נערה ששאלה אותי מה השם של אגם. אמרתי לה שתשאל אותו, ואגם לא רצה לענות. היא הסתכלה עליי באותו מבט שבשמת תיארה: "תכריחי אותו לענות לי" שמטתי את כתפיי ולא אמרתי. זכותו.

יש לבעלי דודה שאני מאוד אוהבת. בכל פעם שאנחנו במפגש משפחתי היא אומרת לילדים: "אני יודעת שאתם לא מכירים אותי וזה לא אומר לכם כלום שאני הדודה של אבא שלכם, אבל תדעו שאני אוהבת אתכם מאוד."
לרוב הם מתקשרים איתה באופן יפה, אבל לפעמים לא בא להם (אנחנו לא נפגשים הרבה) והם לא ממש זוכרים אותה, והמשפט הזה (לדעתי בלבד) מראה כבוד לאדם, גם אם הוא ילד. אין בו מניפולציות, ואני מרגישה שהילדים שלי מרגישים נוח וגם אני מרגישה איתו נוח מאוד.

כשהייתי צעירה (ויפה,עכשו אני רק יפה...), נורא התרגשתי מכל אישה בהריון, הבטן היפה הבולטת, והייתי חייבת לגעת.
כשהייתי בהריון בעצמי לא זוכרת שהפריע לי שנגעו לי בבטן זו היתה נגיעה אחרת,
רק מאוחר יותר קראתי באיזה מקום דברים דומים למה שכתבתן פה לגבי החדירה הזו לפרטיות של אדם זר ואז התחלתי לשים לב ואני נוגעת רק כשמסכימים לי, אני בחוצפתי שואלת אבל מוכנה גם לקבל לא.
לגבי הילדים,אתן מעלות דברים מעניינים אצלי זה היה אחרת,אני לא מנעתי ממנו אנשים אחרים גם זרים מוחלטים הוא היה נורא חברותי ומזמין חביבות מהסביבה שלו ולמרות ההסתיגויות שהיו לי לא רציתי להעביר אליו רגשות שליליים שלי ונתתי לזה לקרות,ופשוט למדתי ממנו נחמדות מהי,אני הייתי מאוד לא נחמדה,והוא היה כזה מקסים וחייכן ולא מפחד ופשוט שלח ידיים למי שנראה לו ,ייתכן שכל הסיבות שהזכרתן נכונות ,ולמרות שאנשים לעיתים תופסים בעלות עלינו ככה בלי חשבון,יש משהו מקסים במגע ,ולעיתים מעצבן ולא נעים .ופה המקום לדעת מתי לשים את הברקס,ומתי לשחרר לפי מה שמתאים לי.
עוד לא הגענו לשלב ה"ילד איך קוראים לך", אבל אנחנו בתוך שעור ענק מהילדים:
קשה עם תאומים. מיום שהם שניהם היו בבית, (מה - אפילו בבי"ח, השארתי את דולב עם דודה שלו, למרות החוקים של בית החולים, כדי לא לעבור על חוק אחר: אסור לו לפגוש את אחותו התאומה בפגיה (וכדי שלא יתנו לו פורמולה בניגוד לרצוני בתינוקיה) (סליחה. שוב אני שופכת כעס על הבית חולים. שוב אני מקווה שזה יעבור לי פעם)), כל אורח זכה להחזיק אחד - כדי שאני אלך לשרותים, אוכל, אתקלח... הם היו תמיד מאוד ידידותיים לזרים, וחשבתי שזה ככה כי הם "רגילים".

כמה שאני הייתי טיפשה -
עכשיו הם הגיעו לשלב ה"אני רוצה רק אמא". הם פשוט מכריחים אותי להקשיב להם, ולקרוא מה הם רוצים (הבוקר מישהי שאלה אותי "איך ידעת שהיא לא רוצה? היא הסכימה" - לגבי לבוא אליה לידיים, אחרי המון חיינדאלאך).

אני לוקחת מהעמוד הזה את השעור הבא.

(ד"א - לגבי בטן הריונית - יש בזה משהו מענין. יש לי חברה מאוד לא נוגעתית, שהיתה די סקרנית כדי לגעת).

יהונתן היה גם הוא ילד מאוד ידידותי וחברותי
אבל... שמרתי מאוד על הטריטוריה שלו ועל החופש שלו לבחור איך להגיב ולמי
בניגוד לרובכם, לא כעסתי על אנשים כי לא ציפיתי מהם לדעת שהוא בן אדם
רוב האנשים חושבים שתינוקות לא יודעים, לא רואים לא שומעים
לימדתי אנשים להיכנס בזהירות לטווח הראיה שלו - 30 ס"מ בשבועות הראשונים
והם נדהמו כל פעם מחדש איך השתנו פניו מיד עם כניסתם לטווח
היו אנשים שהוא חייך או דיבר אליהם והיו שתגובתו אליהם הייתה בכי
ברחוב, השכנים במיוחד היו מתנפלים עליו במעלית עם חיבוקים
בלי חשבון, לימדתי: תאר לך אתה הולך ברחוב, פתאום אדם זר לך לחלוטין מתנפל עליך בחיבוקים וב"איזה מותק?" איך תרגיש? - האסימונים נפלו מהר
כשהצלחתי, בלמתי אנשים לפני וביקשתי שיתקרבו לטווח הראיה שלו ויתבוננו, שידברו איתו.
ותמיד אמרתי שאם הוא ירצה שיקחו אותו - הוא יושיט ידיים - כשגדל כמובן, לא בגיל שבוע
עד היום אנשים שואלים: "מה הוא אוכל?" "הוא אוהב ...?" "מה הוא רוצה לעשות?"
אני תמיד עונה: "תשאלו אותו, מאיפה אני יכולה לדעת?"

אבל... אני פולשת כל הזמן ומנסה ללמוד להפסיק.

ולגבי בטן של הריון – זה כל כך . כ י י פ י
זה לא שזו בטן אחרת, זה המגע עם אנרגיה חדשה שעומדת להגיע לעולם
זה המפגש עם התום האינסופי, עם טוהר אמיתי
אז... בפעם הבאה שתרצו לגעת בבטן אישה בהריון או בפעם הבאה שירצו לגעת בשלכן
זיכרו, זהו מפגש עם אנרגיה אחרת - תהנו, ותנו לאחרים - זה . ע י ל א י

בקשר לפניה אל ילדים- אנשים פשוט לא יודעים איך לעשות את זה. צריך לסלוח להם, בהתחשב בזה שהם וגם אנחנו חיים בחברה שכל כך מבודדת את המטרד הנמוך והרעשן הזה מסדר היום הרגיל. פתאם הם נתקלים פנים אל פנים בגוש המתיקות הזה ולא יודעים לאן לתעל את היצר העז לבוא איתו במגע, לתקשר איתו. איך עושים את זה? חייב לדעת עליו משהו ומהר ולפתוח ערוץ !! ואז יוצאת להם הזוועה הזאת- "איך קוראים לך...?"
לא פעם שואלים את גאיה משהו בחיוך אמיתי (איך בגן...?),וחוזרים אלי "אוי היא מקסימה...בת כמה היא, איפה היא, מה היא "..., ואני רומזת להם ,היא עונה לך על מה ששאלת אותה...
המבוגר המסורבל הזה לא שם לב שהיא כבר עמוק בתוך תשובה מורכבת על שאלתו הכאילו סתמית. הוא בדרך כלל נבוך מה"גערה" שלי , נבוך מזה שהגמד הקטן מדבר אליו, ובכלל...נבוך, ואומר לה "יופי מותק" והשיחה די מהר נגמרת. אולי יש כאן חוסר כבוד, ניצול כוח, התנשאות, אבל איך הם ידעו אחרת? ככה התנהגו גם אליהם וככה גם לימדו אותם שבסדר.
בקשר למגע - כשזר מושיט יד ללטף אותה תמיד יש לי את הדילמה - מה יזיק יותר? הפלישה, או ההכרזה שלי ש"אנחנו לא אוהבים את זה" ? ואותו זר, מי יודע, אולי הוא חבר שלא הכרנו עדיין...האם נכון לזרוע בה את התחושה שהוא קודם כל לא אהוב עד שיוכח אחרת ? ( יש משהו מטריד בנגיעות של זרים , אבל רתיעה והכרזה מפורשת על איסור, נראות לי מזיקות גם הן.)
בני היה תינוק סופר-רגיש. בגלל ריח לא מוכר לו, כמעט היינו בדרך למיון (אחרי שלא הצלחנו להרגיע בדרכים הרגילות שלנו תינוק בן 3 ח' בהיסטריה טוטאלית - שנרגעה בשניה שסגרנו את דלת המכונית = נגמר הריח).
במפגש משפחתי, ממש חטפתי אותו מהידיים של קרובה-רחוקה, שלפני שהספקתי להרגיש כבר "גנבה" לי אותו מהידיים. אם הייתי מתעכבת רגע, כל הסביבה כבר היתה שומעת את הצעקות. "אבל הוא רק תינוק".
אנשים גם נוטים להשאיר תינוקות קטנים (לפני שלב חרדת הנטישה) יותר בקלות עם זרים - מתוך מחשבה שזה לא משנה להם (בעוד לאח הגדול "יותר משמעותי עם מי הוא נשאר") - לא קולטים בכלל שזה בדיוק ההיפך. ילד "גדול" יכול להסתדר עם מישהו שהוא לא הורה. תינוקות אולי לא יכולים להביע את עצמם (לא כולם גם חווים את הדברים באותה עוצמה) אבל ההזדקקות שלהם לאבאמא היא הרבה יותר גדולה (ואני לא מדברת על להעזר במישהו אחר למשכי זמן קצרים, אלא על פרידות ארוכות טווח יותר).
בפגישותי הרבות עם אנשים ... הכי מפריעים לי אלה שישר שואלים "בת כמה את?" ו/או "באיזה כיתה את?" לא מפריע לי להגיד בת כמה אני... או שאני לא הולכת לבית ספר .. אבל אנשים ששואלים ישר אחרי שתי מילות היכרות בת כמה אני זה אומר שהם לא יכולים לנהל איתי שיחה בלי לדעת בת כמה אני, אז אני אומרת להם שאני בת 15 ואז הם ישר מכניסים אותי בקטגורית "גיל-15" ונאמר שאחר כך אנחנו ממשיכים לנהל שיחה מעניינת כל מה שאני אגיד הם יחשבו "טוב נו, היא בת 15" ובמשך השיחה הם יכניסו לי משפטים כמו " את עוד צעירה...", "כשתגדלי תביני..." , "אוי... שאני הייתי בגילך...".
אנשים מבוגרים מרשים לעצמם לשאול אותי בגלל שאני נערה אז הם לא יכולים להתייחס אלי כבן אדם ... מה קורה אם הייתי שואלת אותם ישר
"בן/ת כמה את/ה?" (מישהו בן 25+) זה יהיה להם מוזר כי הם כבר לא רגילים ששואלים אותם והם יחשבו "איזו חסרת נימוס הבת-15 הזאת".
כמובן כשאני מנהלת עם מישהו שיחה, ובעקבות השיחה מעניין אותו באמת בת כמה אני או למה אני לא הולכת לבית ספר.. אז זה לגיטמי שהוא ישאל, ואני אשמח לענות לו ולשתף אותו במסעותי .
כשאני קולטת אנשים שמסתכלים עלי מלמעלה ושואלים שאלות כנ"ל אני כבר יודעת לענות להם ולספק להם את מה שהם צריכים ואז הם עוזבים אותי,
למשל:
"היי ילדה בת כמה את?"
"15 {מחייכת חיוך של ילדה בת-15 } "
"למה את לא הולכת לבית ספר?"
"עזבתי" . אני יודעת שאין צ'אנס שהאנשים האלה יבינו את החינוך הביתי אז אני מעדיפה לתת להם לחשוב שאני סתם עוד "טיפשעשרה" שעזבה את בית ספר כי היא חושבת שהיא יודעת בדיוק מה קורה בעולם ועוד שנתיים היא תגלה שהיא לא תסתדר בלי בגרות"
אז הם אומרים לי :
"... תאמיני לי עדיף לך לחזור."
"לא נראה לי....."
"טוב, תעשי מה שאת רוצה, אבל תדעי שאת עושה טעות "
וכך אני מתחמקת מהם בדרך קלה ונעימה .. הם חושבים לעצמם "עוד אחת בת-15 אבודה" ואני חושבת לעצמי "איזה כיף שאני לא צריכה לדבר איתם יותר". happy
גוני, כשהיו שואלים אותי בת כמה אני (לפעמים זה עוד קורה) הייתי נוהגת לחייך ולהוסיף לתשובה "...אבל בלב אני בת חמישים." זה מבהיר שלפחות מבחינתי הם לא יכולים להסתכל עלי מלמעלה למטה רק בגלל הגיל.
ענת, כתבת כמה דברים כל כך נכונים.
איזה מזל שנפתח הדף הזה.
יונת- רעיון טוב ... אולי אני אנסה את זה פעם. :)
גוני, למה בעצם מפריעה השאלה הישירה? משתמע מהדברים כאן שכולם מעדיפים פניה "כמו אל מבוגר" , אבל בעצם ההבדל יהיה שבשיחה עם מבוגר, השואל (או המת לשאול) הוא פשוט הרבה יותר מאוים ונמנע משאלות שלא נשמעות טוב, מסיבות כמו תרבות שיחה, נימוס, נורמות, או פחד טהור מפני נידוי חברתי (מה בעצם ההבדל בין אלה?).

למשל, כשאני פוגשת נגיד אשה שלא שוחחתי איתה מעולם, אני אדבר בנימוס , בצורה שלא תפגע בה ואולי אפילו תנעם לה.כשבעצם, אם לא היו לי כל העכבות הנ"ל ,היו לא מעט שיחות בהן לפני כל הדאווין המנומס הייתי מבררת כמה דברים קודם כל:
"תגידי לי, אין לך שערות ברגליים? את מגלחת או מורידה בשעווה? איך אין שום סימן?"
או "אינעל רבאק, הם לא שלך שני הילדים והתינוק? איך הבטן שלך כזאת שטוחה?"
או: "כמה בעלך מרויח? איך זה שאת יכולה לא לעבוד כל כך הרבה זמן??"
(טוב, לא בכל מפגש זה מה שבא לי לשאול...כולם להרגע בבקשה, נשבעת שאני בנאדם נורא עדין ועמוק ותרבותי...happy אבל זה בהחלט שם,אולי לא תמיד בקיצוניות,אבל שם.)
זה יכול להיות גם דברים חיוביים, שבנורמות שלנו עלולים להישמע כתוקפנות פטרונית:
"וואו יש לך גוף יפה,והבגדים שאת לובשת כל כך מיוחדים..."
"בעלך נראה כזה חתיך ונחמד..."
"את כותבת מקסים באתר"-את זה למשל כתבתי אתמול לאביה,וממש התפתלתי והזעתי עד שהעזתי לשלוח לה את הפירגונון הזה.כל כך לא נעים להחמיא סתם כך לאדם זר! זה ממש קשה!!אין לך שום מושג איך זה יתקבל. כהתנשאות? כהערה צינית? כחדירה לפרטיות?
ומול ילדים ואנשים מאד צעירים העכבות האלה מתמסמסות,תכל'ס פשוט משום שהם לא מאיימים.
נדמה לי שלרוב , אדם שפונה אלינו במה שנראה כחוסר כבוד ,לוקה במגבלה כלשהי.או שנצליח להאיר לו משהו, או שלא, אבל נראה לי די חשוב לזכור שזו מגבלה.לא כוחנות , אלא חולשה.שימת לב עשויה לעזור לנו להתעצבן נגיד תשעים אחוז מהפעמים, ועשרה אחוז לרחם.ומאחר ושימת לב זה כמו מצבר באוטו, שמתמלא תוך פעולה, אז יש לנו סיכוי פתאם להתעצבן שמונים אחוז מהפעמים,ועשרים לרחם...וכך הלאה. אחלה מחשבות לפני יום כיפור.
אני תמיד מסתבכת כי מעולם לא למדתי מה מותר באמת ומה אסור לומר happy
ואני מעידה לטובת אימא שלי - היא באמת ניסתה

יום אחד דודה אחת רחוקה תיחקרה אותי יתר על המידה - לטעמי
אז לשאלתה מה יש לי בבית עניתי: מקרר, מכונת כביסה, תנור, כורסה, המון מזרונים ובחור אחר כל לילה - אימא שלי החליפה צבעים אבל... זו הייתה שאלתה האחרונה blush
או דודה אחרת שחקרה אותי בפעם המי יודע כמה בחיי על "למה את לא מדברת רומנית?"
עניתי לה: אני כן מדברת. אני יודעת לומר: "פיז - דא - מאטי" ו- "דוטה - לה - דראקו" (שתי קללות עסיסיות). היא נרתעה לאחור ושאלה: מאיפה את יודעת כאלו מילים? החזרתי לה בקלילות מובנת מאליה: זה מה שאני שומעת בבית כל הזמן (שוב, אימי המסכנה עם הצבעים blush)

לי דווקא נראה שאת יודעת היטב מה מותר ומה אסור לומר mischievous
נאוה - נראה לי שאמא שלך אכלה ממך קצת מרורים blink
אגב, גם אני משתמשת באותן שיטות, אבל באידיש (סתאאאם) הכוונה שאני עונה תשובות מטופשות לשאלות מטופשות.
חחחחח, ענת, אני הייתי עונה על השאלות שלך...

גוני, גם אותי עוד שואלים בת כמה אני, ואני עונה (אני בת יותר מכפול ממך). ואז מי שמסביבי מזדעזעים הרבה פעמים: "את בכלל לא נראית! חשבתי שאת בת... (15 שנים פחות)! אל תגידי בת כמה את!" (כדי שאנשים ימשיכו לחשוב שאני נורא צעירה כשבעצם אני לא). איזה קישקוש, איזו צביעות יש סביב העניין של הגיל. יואו! אז יידעו בת כמה אני!! ביג דיל!

ולגבי שיטת נאוה: אני "מכרתי" להרבה בנות תשובות מזעזעות. תלמידות שסיפרו לי שלוחצים עליהן להתחתן בזמן שאין להן עוד חבר, אני אומרת "תגידו שאתן לסביות. יותר לא יבלבלו לכן את המוח". גם מי שלא רוצה להגיד דבר כזה, מתחילה להיות יצירתית לגבי תשובות שסותמות את הפה.

לכאלה ששמעו את ההרצאות שלי בנושא האמהות, ואח"כ ניגשו אלי (בדחילו ורחימו) ואמרו שהן לא רוצות ילדים אף פעם, אבל מה לעשות עם המשפחה? אמרתי שאני מאמינה שכל אחת שלא רוצה להיות אמא - זו זכותה וחובתה. אמרתי להן שיגידו, שהן עוברות טיפולים אבל זה לא מצליח... אין כמו תשובה כזאת (במיוחד לקרובים רחוקים שמבלבלים במוח!) לסתום פיות.

גם: עד מתי היא תינק? "אה, בטח עד הצבא".
מתי היא תישן במיטה משלה? "אנחנו לא רוצים שהיא תעבור" (אגב, בפועל היא עברה לישון במיטתה כמה שבועות לפני שמלאו לה 4, מיוזמתה ומרצונה).
מה יהיה כשהיא תלך לבית ספר? "היא לא תלך לבית הספר (אז אין בעיה)".

פעם הייתי כזאת "ילדה טובה" שהיתה עונה לשאלות וגם מסבירה. היום אני עונה רק למי שבאמת שואל. מי שהשאלות שלו הן ביקורת חוטף ממני רק תשובות מהסוג הזה, או חיוך והתעלמות (כשאני ממש לא עונה אני נותנת לעצמי צל"ש).

היי, איזה יופי של תגובות happy
שגית, אימא שלי באמת אכלה מרורים
"למה את יחפה?" - "כי אני בלי נעליים" וכאלו - גיבורה אמיתית ושורדת מומחית happy

נרגעתי קצת עם השנים (הגיל, הגיל....)
אבל אני עדיין נהנית מ"חוצפה בריאה"
ומ"תרגילים" על חשבון הרצינות של אנשים - עונג שמימי

בערב החג, שאלתי את אימא שלי, תוך שהיא מגישה את מרק העוף: "יש קניידלעך?"
היא הסבירה לי בחוסר סבלנות שקניילעך יש רק בפסח - ואחותי חייכה

איך אפשר לחיות בלי קצת הומור
אבל...
את זה אני הכי אוהבת:
ממש אחרי שאני מגלחת את ראשי, אנשים שואלים: "הסתפרת?"
אני אוהבת לענות: "לא" במין סתמיות לא ממש מבינה למה שאלו
הקונפליקט, הניסיון לפתור את הפער בין מראה העיניים לבין תשובתי - אין שני לו hilarious

זה מזכיר לי שרק לא מזמן למדתי שעל נעליים חדשות אומרים "תבלי".ידעתם?
ההסבר ל"תבלי" ? זה מחליף את "תתחדשי" אבל ספציפי לנעליים.כאילו שבתוך הנעליים החדשות תגיעי למקומות רבים ומעניינים ותבלי...כך לפחות אני הבנתי את זה .מתבקש הקשר גם למילה "בלאי": תלכי איתן המון עד שתתבלינה כהלכה, (שתהיינה בלויות, ז"א ישנות ),מה שיעיד שניצלת אותן כמו שצריך ושהן מן הסתם היו לך נוחות....happy
"תבלי" היא ברכה עברית ממש ותיקה, והיא באה לא מ"בילויים" (מלה חדשה מאוד בעברית) אלא מבלייה - שתזכי ללכת בנעליים עד שיתבלו...

נאוה, לגבי התגלחת: נשים עם ראש מגולח הן לא רק נשים שהסתפרו, אלא גם חולות סרטן ומקרים דומים, רחמנא ליצלן.
יכול להיות שמי ששואל אותך "הסתפרת?" רוצה לנסות לשמוע מהתשובה שלך, שהכל בסדר איתך, זה לא שחלית לפתע. וגם, אולי הוא לא זכר שאת מגלחת את הראש, ומנסה לברר: "היית ככה גם בפעם האחרונה שראיתי אותך?"

בבלשנות למדנו על מה שנקרא "פעולת דיבור": אדם אומר משהו, אפילו קלישאה כלשהי, ומתכוון כך לפעול פעולה כלשהי. לא חשובות המלים המדוייקות, חשובה הפעולה. למשל, מישהי - שכחתי מי ובאיזה דף - דיברה על ה"נו אז מה נשמע, מה קורה, מה חדש" בתור פעולת דיבור (המונח שלי) שנועדה פשוט "לשמור על קו פתוח" איתה (התיאור שלה): פעולת הדיבור היא "שמירה על קשר והבעת רצון טוב". אז ככה גם "הסתפרת?" - ספרי לי על זה, למה עשית קרחת, מה הסיבות שלך, מה חשוב לך בחיים.... (זה לא אני שאלתי. אני מתה לשאול, אבל זה נראה לי חסר טקט... happy

בשמת מתוקה, רואים שזו תגלחת ולא נשירה ואני קצוצה המון שנים כך שכולם יודעים וזה בא מאנשים שמכירים אותי. זו אחת מאותן שאלות: מישהו מצלצל, את עונה. שואלים: "את ישינה?
"מן הסתם, אם ענית - את לא (למרות שאולי ישנת לפני שהטלפון צלצל) השאלה הנכונה תהיה: "הערתי אותך?" זה לא עניין של סמנטיקה, שימי לב שפנימית אדם מגיב אחרת לכל אחת מהשאלות
happy

אני מכירה אנשים שיותר מתאים לשאול אותם "את ישנה?" כי הם אומרים "כן" וצודקים... אחר כך הם לא זוכרים שצלצלתי... אני אומרת מייד "טוב ביי"...

תלוי אם הוא יודע לענות
אצל יהונתן הייתה תקופה שבעצמי לא ידעתי tilted
הוא אימץ לעצמו שמות של גיבורים:
טומי - האדום או הלבן בפאוור ריינג'רס
טרזן
הרקולס
אלו בעיקר
הוא פשוט אמר שזה שמו ודרש שיתייחסו אליו בהתאם happy
כמו נאוה, תלוי בגיל. אצלנו עוד לא היתה הזדהות כזו עם דמויות, אלא בגיל חודש אני נוהגת להגיד מה שמו, אבל מהרגע שהם מסוגלים להגיד, אני אומרת תשאלו אותם. ואם הם לא רוצים להגיד, תלוי מה אני מרגישה. אם מישהו רוצה לדעת מה שמם כדי לשוחח איתם, אני אגיד, ואם אני מרגישה שזה סתם כדי לצאת מדי חובה, אני עושה פרצוף סתמי.
שיתכוונו ברצינות יותר האנשים.
קרן בת שנתיים וחודשיים משתמשת בשמה כדי להתחיל בשיחה.
היא אומרת: "שלום, אני קרן." אחר כך היא עוקבת אחרי תגובה של אנשים.
אם היא קוראת בתגובה התענינות להמשך שיחה, אז היא ממשיכה לספר על דברים שמענינים אותה. היא נורא אוהבת גם ששואלים אותה והיא כמעת תמיד עונה. אם היא לא עונה, אז שום דבר גם לא יכריח אותה לענות.
אני בעצמי בן אדם תמים שמאמין שכוונות של אנשים הן טהורות עד שהם מוכיחים לי הפוך. כנראה היא ירשה ממני יכולת לסמוך על אנשים וזה מאוד משמח אותי. עכשיו שטסנו במטוס היא הכירה כמה אנשים ובילתה אתם כל הטיסה עד הנחיתה. אני ניצלתי את הזמן בשביל לנוח ולקרוא קצת happy
יווו, ישבתי וכתבתי לי דקות ארוכות ופאום עלתה לי חתולה על המקלדת והכל נמחק !!!
אוף, מהתחלה.

גוני,

הצחיק אותי מה שכתבת "... תאמיני לי עדיף לך לחזור."
"לא נראה לי....."
"טוב, תעשי מה שאת רוצה, אבל תדעי שאת עושה טעות "

אני ובן זוגי מתחתנים בקרוב, ומתכננים לנו בכיף חופה אזרחית, וכל פעם אותן תגובות - למה לא דתית, ואיך זה מסתדר (איך בכלל אפשר ולמה אתם לא עושים כמו כולם...), אז אולי לפחות רפורמית, ומה עם הילדים, הם לא יהיו ממזרים? זה בדרך כלל השלב בו אני נשברת ופורצת בצחוק, כי זה פשוט מצחיק - הבורות, הלחץ, והמבט המודאג על הפנים.
וגם לא שזו כזו מהפכנות, אבל בכל זאת אנחנו מרגישים שזו עוד הכנה קטנה לשאלות המציקות שבטוח יופיעו על הדרכים שנבחר בעתיד.

בהתחלה הייתי מתעצבנת, אח"כ מתחילה להסביר (ואת זה אני עדיין עושה, כמו שכתבת גוני, לאנשים אהובים שבאמת מתעניינים), והיום אני מחייכת לי בנחת. גם בעניין הזה גיליתי שהביטחון שלי בדרך שלי מקרין "ואל תשאלו כל כך הרבה שאלות כי לשכנע אותי אחרת זה בכלל לא בכיוון, אז באמת שחבל על המאמץ"...

( ההמשך הועבר ל חתונה_אלטרנטיבית‏ )
היי נטע, ברכות!!!
חכי חכי עד שתתחילי עם לינה משפחתית, בלי חיתולים, הנקה עד הצבא וחינוך ביתי
הם יחשבו שהחתונה זה "מה זה בסדר" hilarious
ומה כשמדברים אליכן דרך הילד?
מנסים להעביר בקורת עקיפה, (כשהילד אפילו לא יודע לדבר happy )
תגיד לאמא שקר היום, שאתה רוצה כובע,
ועוד כל מיני דברים שיודעים יותר טוב ממך מה טוב לילד.
אני עונה - "כי אמא החליטה כך" או "כי אמא שלו משוגעת/טפשה" (ככה בטוח לא יציקו לי). או "מי זו האמא הזאת?".
ואיך זה נשמע לכם? "תגידי לאמה שלך שתפסיק לעשות שטויות ותשלח אותך לגן" או "תגידי לאמה שלך שאת
רוצה את הנעליים" . זה אמרה לי מוכרת בחנות נעליים...
אותי מאד מרגיז ששואלים דרך הילדים ולכן אני לא עונה בצורה מופגנת. במיוחד כשהחותנת שואלת לידי "אז מתי תבואי שוב לסבתא?"
"תגידי לאמא שהיום את ואני נזרוק את המוצץ לפח"
אתם מתארים לכם את הבעת ההפתעה על הפנים של גאיה?
אני התפוצצתי מצחוק כי ידעתי עד כמה זה נשמע לה הדבר הכי מופרע שמישהו יכול להגיד.אז היא חייכה גם והביטה בו בסלחנות, או רחמים, או מה, לא יודעת.
"תגידי לאמא שאת רוצה להפסיק לינוק".
מה דעתכם?
זה באמת הזכיר לה שהיא מזמן לא ינקה, ותיכף ביקשה...
ויש גם ההיפך - אמא שלי שואלת אותי "הוא ירצה לאכול תפוחי אדמה?" - ועוד לידו. (ובכלל הקטע הזה של לדבר עליו בגוף שלישי כשהוא נוכח, ואח"כ להתפלא כשהוא מצטט משהו מהשיחה ולקרא בהתפעלות "הכל הוא שומע!".)
אני: "תשאלי אותו". (הוא איתה פעמיים שלוש בשבוע, מתנהג ומדבר איתה חופשי לגמרי, ובן שלוש עוד מעט. אני מצפה ממנה להבחין בין שאלות שצריך להפנות אלי ובין מה שצריך להפנות אליו, אבל זה חלק מהתפיסה הכללית שלה של delay - לא לשים לב מה הוא כבר יכול לעשות לבד. הבה לא נשכח שגם אלי עד היום היא מתייחסת כמו לילדה חסרת בינה ושיקול דעת, ומודיעה לי שאתלבש חם או שצריך להקטין את האש מתחת למחבת (כשאני עומדת ליד הכיריים ובוחשת בקלחת).
*גילה* - דיימון ראניון - קראתי לפני מליון שנים, אין סכוי שאזכור איפה זה.
אביה - כן. בדקתי עם מי שציטט לי. אני מאמינה לך כבר איזה שבועיים.
כן, גם אמא שלי שואלת אותי: הילדים יאכלו פירה? פעם, כדי להתעלל קצת (איזה רעה אני לפעמים) אמרתי לה כן על משהו שהיה ברור שהם לא יאכלו (פלפל ממולא. מכירים ילדים שאוהבים כזה?), והתוצאה ברורה, ואחר כך הסברתי לה שאם היא היתה שואלת אותם היא היתה יודעת בדיוק מה להכין להם.
זה אמנם הפיל אצלה את האסימון אבל היא חזרה לשאול אותי... לא משנים הרגלים. היום אני מפנה אותה אליהם.
אני מכירה ילד שאוהב פלפל ממולא. אפילו כמה...
אנחנו מכירים את ילדינו כל כך טוב ולכן יודעים מה צורת הפניה שמתאימה להם.
אבל לא כולם מכירים אותם כל כך טוב, ולפעמים הם רק רוצים את טובתם.

אני מצליחה להבין את הסבתות כשאני חושבת על עצמי לפני שהיו לי ילדים.
ממש לא ידעתי מה להגיד ורק רציתי להיות נחמדה...
או אפילו היום, אין לי מושג איך מדברים ועל מה מדברים עם ילד בגיל שמעבר לפרטיים שלי...
ואפילו עם ילד בגיל של ילדיי, נניח מהמשפחה או חברים אני לא תמיד מצליחה לתקשר...

אז חבר'ה קצת סלחנות....

אני רוצה להעיר תשומת לב לעוד משהו מרגיז: הטפסים הלתי נגמרי שאנחנו נאלצים להיחשף בהם עם כל מיני פרטים אישיים ומאד בלתי רלוונטיים. למשל את מחפשת עבודה או רוצה להתקבל ללימודים- מה אכפת להם , לעזאזל איך קוראים לאבא שלך? ואם הוא נולד בישראל??? וכמה שנות לימוד היו לו. אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה???
כשהייתי בקורס של החברה להגנת הטבע היה לנו מנהל בי"ס שדה אחד שעשה לנו שיחה (היה נחשב קצת משוגע , אבל משוגע לעניין)על זה שאנחנו לא חייבים לענות על כל השאלות בשאלונים שנראות לנו לא רלוונטיות. מאז אני ממש מקפידה (לפעמים בן זוגי היקר חושש שאני סתם מתווכחת- קיבוצניק ממושמע למערכת)לא למלא פרטים שנראים לי לא שייכים. גם לנו מותר להיות אנחנו עצמנו בלי שיחפרו וידעו עלינו דברים שהשד יודע מה הם משנים. מה משנה שנת הלידה של האב לחוג ג'ודו של הילד , למשל? או איפה אני עובדת בשביל אירובי? מה אם מתבטל שיעור אי אפשר להודיע לי הביתה???
אפי צודקת לגמרי. גם אני הייתי פעם "ילדה טובה" ועניתי על הכל, והיום אני פשוט לא ממלאה מה שלא נראה לי. והכי מדהים שאף פעם לא חזרו לנדנד לי! מה זה אומר לכם על החשיבות של כל השאלות החטטניות והמיותרות?
בשמת, זה הכל מרובעות וקיבעון של מערכות במדינה. אין מקום לגמישות, מעוף או חס וחלילה- הגיון.... מה שהיה הוא שיהיה . נראה לי שעד שלא נעלה את כמות המשכילים כאן, והמעורבים בקורה במדינה, ו...כן , כן- נפרק את ההסתדרות( אני מסתכנת בפיטורין נראה לי...) כלום לא ישתנה. עברו הימים שהאמנתי ב"מרד צרכנים"...
בטפסי הרישום של אוניברסיטת תל-אביב יישנה התעסקות רבה ולא מוסברת בפרטי ההורים (וזאת גם אם את בת חמישים שנרשמת לתואר שני). בין השאר יש רשימה של מקצועות, וצריך לסמן (בעזרת קודים, בכלל, הטרחה רבה) את מקצועו של כל אחד מההורים. היצירתיות שלי התעוררה ומייד סימנתי שאבא שלי ספן ושאמא שלי טבח. כשאנשים שמעו על זה הם הזדעזעו מה"אומץ" למלא פרטים לא נכונים בטפסים. אני לעומת זאת מחכה ליום שבו אקבל מהאונ' מלגה לילדי ספנים...

ואגב: באוניברסיטאות בחו"ל נתקלתי בכך שהפרטים האישיים האלה הינם אפוציונאלים, כשהאונ' מודיעה שהיא מעונינת בהם כדי לדעת, למשל , כמה בני מיעוטים שונים נרשמים לאונ' . או לצורך קבלת הטבה או קדימות. לאחר ההסבר יש אלטרנטיבה אם למלא את הפרטים או לא.

ליאת , כל הכבוד! נשמע מגניב...
אחד הדברים שהיו קשים לי ביותר כשבני נולד היה יחסם של זרים ואנשים לא מאד קרובים - לתינוק.
התחושה שקבלתי היתה שהתינוק הוא אוביקט, שכל מי שרוצה רשאי לגעת בו ולצבוט אותו ולדגדג אותו. שהתינוק הוא הפקר.
נלחמתי בכל נסיון למגע כזה, זה קומם, דכא והתיש אותי .
עד עכשיו לא נתקלתי כאן בשום התייחסות לנושא הזה ותהיתי אם זו בעיה פרטית שלי או שעוד מישהן חוו את זה.
יש לי זכרונות רעים מדיגדוגים,
אז כל מי שנוגע בילדים שלי, אפילו דיגדוג קטן ולא מזיק, מקבל צעקה "אני לא מרשה לדגדג!" ורק אז אני מסבירה ששנאתי שדגדגו אותי כשהייתי קטנה.
לאט לאט אני מתחילה להבדיל, ואם זה אדם קרוב, שאני סומכת עליו שיקשיב לתגובות שלהם, ויפסיק לדגדג עם אותות מצוקה, אז אני עוצרת את הצעקה האינסטינקטיבית.
קרה לי פעם אחת שמישהי נעלבה (חברה), ואחותי - שבכלל התעצבנה מזה שאני מעיזה להתערב באינטראקציה שלה עם הבת שלי. רוב הפעמים אנשים נרתעים מן הצעקה ואז "סולחים" לי כי זה טראומות ילדות, וכל אחד עם הטראומה שלו.
אולי אפשר לשנות את שם הדף ל צביטות_ודגדוגים?
אני יום אחד הלכתי בקניון ואישה אחת באה וצבטה אותי בלחי אז אבא שלי אמר לה את רוצה שיעשו לך את זה ? אז היה אמרה לו, לא סליחה
והלכה ואני נורא התעצבנתי
טוב ביי ביי רזhappyhappyhappy
רז, כל הכבוד לאבא שלך!! זאת בדיוק התגובה הנכונה!! ואני גם אמרתי לכל מי שדיבר לתינוקת שלי בכל תינוקי וצווחני "אוייש, מה קרה לקול שלך??"
happy
השבוע ברחוב עצר אותנו (אני, בני בן ה3.5 ותינוק בן 10 חודשים במנשא קדמי) איש חביב כבן 50, באמריקאית השתפך כמה התינוק חמוד ומקסים (מדהים איך ילד בן 3 שעד אתמול היה גורם לתגובות נעלם מהפריים ברגע שנולד לו אח תינוק) ואז הודיע שהוא פשוט חייב לתת נשיקה לבוֹבוֹלה (=בוּבָלע) ובלי להתבלבל התכופף ונשק לתינוקי בקצה חוטמו.
נכון, איש נחמד, אבל זר גמור, מי יודע איזה וירוסים וכו'...
האין גבול לחוסר הערנות שאני יכולה להפגין?
זה לא את זה הוא happy
באמת לא נעים..(במחשבה צינית של בקר: אם הוא היה מנשק גם את קצה חוטמך, היית מפתחת נוגדנים ומעבירה למתוקון.... עזבי עזבי אני עוד חצי ישנה...)
חוסר ערנות?
האם בד"כ כשאת פוגשת אדם זר את מתכוננת לנשיקה? (כי אני - לא).
אביה מותק, נו באמת, קצת אנרגיות חיוביות לתינוק...מה זה חיידקים לעומת זה?
בנוגע לוירוסים... איך את יכולה לדעת אילו וירוסים יש לכל בנאדם, אפילו ילדיך?
ואולי בעצם האיש החביב צריך לחשוב לפני שהוא מנשק כל ילד?
לא שאני לא מסכים עם אביה, אבל אילו סתם כמה נקודות למחשבה. הרתיעה מנשיקה של אדם זר היא פשוט רתיעה ממשהו שאנחנו לא מכירים.
אני עייף מדי כדי לפת את הנושא עוד אז
אולי אני אמשיך בפעם אחרת...
ואולי לא...
רונן, אני לא מסכימה איתך.
זו לא
רתיעה ממשהו שאנחנו לא מכירים,
אלא רתיעה מפלישה פיזית של אדם זר.
זה הרי דומה להטרדה מינית. הוא מתייחס לתינוק כצעצוע, ובחוסר כבוד מוחלט.
תן אהבה ברחובות תל אביב
תן צדיקים בירושלים
מי הצדיק - הנַשָק או התינוק?

ׁ("נשק" זה מהטירונות שלי, היתה שם בחורה שהתידדה עם הבחור מהנשקייה, הוא התקשר אליה הביתה ביום שישי והיא היתה באמבטיה. אמה שאלה "מי מבקש", ונענתה: "יוסי הנשק")

בשמת, מה המקור לרתיעה הזו?
רונן, לא יודעת לענות לך.
נגיד שאתה בא למפגש הבא של באופן. אתה לא מכיר אותי.
אני רואה אותך ומייד מתקרבת ומנשקת אותך.
איך אתה מרגיש?
(אל תדאג, זה תסריט דמיוני לחלוטין...)
}
בשמת, מה שאת אמרת ומה שאני אמרתי לא נוגדים אחד את השני...
אני אמרתי שהרתיעה המדוברת היא רתיעה ממשהו שאיננו מכירים, ואת אמרת שזו רתיעה מפלישה פיזית של אדם זר.
אדם זר הוא משהו שאנחנו לא מכירים... את פשוט היית יותר מפורטת.
רונן, העיקר בדברי היה עניין הפלישה הפיזית.
אבל גם מסתבר שלא הבנתי אותך היטב. חשבתי שטענתך היא: אנחנו לא רגילים למגע הזה, ואילו היינו רגילים זה לא היה מפריע. עכשיו הבנתי אותך.
יש איזשהו פרדוקס בדבריך...
"העיקר בדברי היה עניין הפלישה הפיזית".
פלישה פיזית מתרחשת הרבה כשהפולש הוא אדם מוכר ובגלל היותו מוכר הנפלש לא מרגיש נפלש. אם כך, העיקר חייב להיות הזרות.
אני לא לגמרי מסכימה איתך, אבל לענייננו: כזכור, הנושא היה *אנשים זרים* לתינוק שיש להם החוצפה לגעת בו כאילו הוא חפץ.
הי, אני חדשה, אז אני קוראת הכל (גם דברים מלפני המון זמן) ומתייחסת. אני בחודש השישי ויש אנשים שמנסים לגעת לי בבטן. אז אני אוטומטית נוגעת להם בחזרה, וואוו! איזה הלם זה בשבילם, חלקם לא מבין מדוע "התקפתי"...
ואז שנינו צוחקים... (דרך אגב, לשאלה הפולשנית "באיזה חודש את?" אני עונה "דצמבר")
ולגבי התינוק - כשהוא יהיה קטן, אם משהו יראה לי פולש או מוגזם, אני אגיב במקומו באותה צורה (מעניין אם יהיה לי אומץ ללטף ראשים ולחיים של זרים באופן מעושה), וכשהוא יהיה קצת יותר גדול, אני מקווה שאלמד אותו מספיק טוב לעמוד על שלו.
אנחנו בסופר , בתי בת הארבע וחצי שעונה אל דלפק הבורקסים ואני מחכה שם שיארזו לי . פתאם המוכרת מסתערת עליה בצעקה "לא ! לא! לא ! אל תעשי את זה!! זה אסור!!" והיא תופסת את ידה ומטלטלת אותה . אני נבהלת מאד וממהרת אליה , בטוחה שהיא נגעה בחשמל או משהו , ואז המוכרת מתרוממת ואני רואה שהיא זורחת ומחייכת ."אסור לשים אצבע בפה זה לא יפה !!" היא ממתיקה לעברי סוד אמהות עתיק.
אני לא מצליחה לשחזר את בליל המילים שעף לי מהפה . ממש נבהלתי והבהלה התחלפה בכעס כשהבנתי מה קה שם. מה שבטוח , שהבכי הגדול של גאיה נבע בעיקר מהתגובה המבוהלת שלי ומהשאגה של בן זוגי (העדין בדרך כלל) אל המוכרת : "תגידי משעמם לך??!!"
המוכרת האומללה החווירה ולא הפסיקה להתנצל , והבכי של הבת ניסר שם את כל מחלקת הבורקס .
אז מצד אחד , זה קטע איך אנשים בטוחים שהם יכולים לטלטל לך ככה את הילד מתוך "חיבה" .
ומצד שני , איך מגיבים לזה? התגובה שלנו גרמה לבת לחשוב שקרה שם משהו נורא ואיום . וכולה הטמבלית הזו נגעה בה קצת בנסיון מסורבל להביע חביבות , משהו שבתרבות שלה הוא כנראה בסדר לגמרי.
אה - אולי זה לא נורא שגאיה תסיק מהאירוע שההתנהגות של המוכרת לא באה בחשבון, מבחינתכם.
כנ"ל לגבי המוכרת.
מסכימה עם גילה.
נשמתי נעתקה כשקלטתי את גודל החוצפה!
ואני פשוט מתעבת את השכנות שנוגעות בילדים בידיים (ישר אני רוצה לשטוף להם את הידיים) או צובטות בלחי. זה לא עבר מהעולם? ומי אתם בכלל שאתן עושות לילדים פוצי מוצי? נראה לי לפעמים שזה קורה בעיקר עם אנשים שלנו עצמנו כהורים יש רתיעה מהם. כי את השכנות שלי האלה אני ממש לא אוהבת, הן מאד מבוגרות ומספרות לי תמיד על הנכדים שלהם (נורא מעניין אותי) ואולי אם זו היתה מישהי שאני מחבבת. אה, גם שאחות טיפת חלב עושה להם פוצי מוצי אני מתפתלת.
ובענין אחר, מה עושים כשאחת הסבתות אומרת משהו כמו "אמא הרעה לא מרשה"? קרה לי כמה פעמים עם חמותי (נו מה, עם אמא שלי?) הערתי לה אבל אני רואה שזה קורה שוב (ואז ישר היא אומרת לי סתם סתם אבל לילדים היא כבר אמרה מה שאמרה).
יש אנשים בקיבוץ שניגשים לקשקש עם ליבי (היא חברותית מאוד). אני שמחה כל עוד הם לא שולחים ידיים.
רוב האנשים שניגשים הם גם אנשים נחמדים (גם אליי). אם מישהו לא נראה לי, אני מתרחקת ומגינה עליה.
אמא הרעה????????????
אני חושבת שכדאי לספוג הרבה שטויות של סבתא בשביל יחסים טובים. אבל אמא רעה???????.
ברררררררר....
אני לא הייתי מרשה!!!!
אני מרעננת את הדף עם זקנה חביבה שעברה מולנו ביום קר למדי בתל אביב, כשהפיץ במנשא ושנינו עטופים במעיל וצועדים נגד כיוון הרוח: "אוי ואבוי לך שהוצאת אותו במזג אוויר כזה!"
הדבר היחיד שיצא לי זה "אוי ואבוי את!" או משהו כזה (הכול חוזר עליך blink)
אח"כ, בחדר המדרגות, חשבתי על אלף ואחד משפטי מחץ שיכולתי להמם אותה בהם ולשלוח אותה לביתה חבולה ומיוסרת ובעיקר מבינה ש*היא* זאת שלא מבינה כלום בגידול ילדים וחבל שהיא לא פגשה אותי כשילדיה היו קטנים ואז הכול היה נראה אחרת, גם היא הייתה שמה אותם במנשא וכו' וכו' ואז אולי הם היו באים לבקר אותה יותר היום וכו' וכו'.
אבל לא אמרתי.
והם בטח לא באים לבקר.
מגיע לה.

(האמת היא שזו רק דוגמה לשלוש מאות ההערות שאני שומעת מדי יום, אבל מכיוון שרובן מתחילות בחיוך רחב אל מול פני הבובון הצוהל, אני סלחנית ומאירת פנים)

אני חייבת להזכיר גם את זוג הזקנים שניגשו אליי והתחילו בשיחה שגרתית (נוח לו? נוח לך? כובע וכו') ואז הבחינו שיש לו ציץ בפה והגבר שאל "אותו":
אתה אוהב את הציצי של אימא?
זו אחת הפעמים שהובכתי מההנקה מול זרים.
עניתי משהו חביב כמו "הוא אוהב אותו הכי בעולם" והלכתי משם, אבל גם חיברתי נאומים...

למה הובכת? נשמע כמו שאלה ידידותית למדי.
כשאנחנו בשטחים ציבוריים אור במנשא קדמי. כזה עם ידים ורגלים משתרבבות.
היא ילדה חייכנית ועליזה שמאירה פנים על העולם וכל מה שבתוכו.
וכולם מאירים פנים אליה.
(אני לגמרי מרגישה שאני מפזרת אור ושמחה כשאני מסתובבת איתה. וזה טוב)
אבל רק עכשיו כשקראתי את הדף הזה קלטתי
שכשאיש זר (או איש שאני מכירה קצת) פונה אליה ואומר "איזה מותק" ומלטף לה את היד או את הרגל
ואני לא עושה כלום
זה לא מעיד על זה שאני "אמא לא היסטרית שלוקחת בקלות"
אלא פשוט שאני אמא שלא שומרת על הילדה שלה מהטרדות הסביבה
(אני מרשה לעצמי לחשוב שלתת אותה בצורה חופשית לידיים של הורים/אחים/סבים שלי זה לגמרי בסדר. אני משתדלת להקדים "לכי לסבא" כדי שהיא לא תהיה כמו חפץ אלא כמו אדם שמתיחסים אליו ומידעים אותו)
עכשיו אני לא יודעת איך אני אמנע את זה בלי להיות תוקפנית.
ראיתי פה "אנחנו לא אוהבים שנוגעים בנו" אבל אני חושבת שזה גורם לצד השני להתקפל ולהרגיש רע. הייתי רוצה שסתם יסוג מכוונתו המקורית ולא ירגיש רע.
יש רעיונות?
אבל זה תלוי בהרגשה שלך. אם עד עכשיו לא הרגשת שזה פוגע בך או בה, למה שההתנהגות שלך תשתנה בעקבות הקריאה על תחושות של אחרים?
אני מודה שגם אני לא כל כך רגישה לפוצי מוצי של זרים, אלא אם כן הילד מרגיש מוצק. אני הרבה יותר רגישה למסרים של חוסר נימוס או תוקפנות כלפי הזולת. לכן אני אשתדל לא להעיר, אלא מקסימום למנוע מגע בעקיפין.
עד עכשיו לא שמתי לב.
יש דברים שכשאני מבינה אותם בראש הם מתחילים להפריע לי בגוף
למשל - זה שהפניה בטפסים היא תמיד בלשון זכר (גורם לי לעצבים באזור מפתח הלב)
למשל - זה שהאוטו מאחורי לא שומר ממני מרחק (מרגיש לי כאילו מישהו נצמד אלי בתור ומתחכך בי מאחור)
אני מתארת לי שמעכשיו, אחרי שהבנתי שזה לא נכון (כי זה לא. היא קטנה ולא יכולה להגן על עצמה. זה התפקיד שלי) אני ארגיש את זה במפגש עם זרים.
פשוט לא הבנתי את זה עד עכשיו.
מה היא עשתה שמגיע לה שיגעו בה ככה כשאילו היא רכוש ציבורי?
אם מישהו היה מלטף לי את הרגל הייתי מתחרפנת. עכשיו היא קטנה ובאחריותי להתחרפן במקומה.
אני לא חושבת שזו אחריותך להתחרפן במקומה. אחריותך להגן עליה אם היא מתחרפנת וקטנה מכדי להגן על עצמה.
אני עם עירית. היא קטנה אבל כשלא טוב לה, אני מניחה שהיא יודעת טוב מאד להראות (להשמיע? blink ) את זה.
גם אני עם עירית. לא צריך לתקן מה שלא שבור.
היתה לי שכנה אחת בדירה הקודמת. אישה בשנות השישים לחייה, משומרת, קשה וערירית, עם עיניים קרות וקול נחמד... יום אחד כשאדון פונפון היה ממש קטון (חודשיים? ארבעה?) היא תפסה אותנו ברחוב והתחילה ללטף לו את הראש. ולא הפסיקה. ולא יצרה איתו קשר עין תוך כדי, כאילו שהיא מלטפת מפה, או גובלן. הוא אמנם לא פרץ בצווחות אבל ראיתי שלא נעים לו. אז עשיתי מעשה קצת דרסטי והתחלתי ללטף לה את הפן בתנועות קצת מכאניות, בלי לבקש רשות.
היא הזדעזעה! מה פתאום אני נוגעת בה! הורסת לה את התסרוקת! אמרתי לה: רואה? ככה תינוק מרגיש, רק שהוא עוד לא יכול לדבר. מיותר לציין שמאותו יום היא עברה לידי ברחוב כאילו אני מצורעת, נמנעת מלהיתקל במבטי.

לאנשים אחרים היתי מעירה רק בתקופה שהוא כל הזמן היה לועס את הידיים שלו. כי שמתי לב שאנשים מאוד אוהבים לגעת בידיים של תינוקות לנשק אותן וזה לא נראה לי כל כך בריא.

כיום הילד בן שנה וארבע, די חרמן, ויודע להתרפק או להתחמק בכוחות עצמו.

ומעניין לעניין -
לפני שעה קלה חיכינו, הפונפון ואני, לבת אחותי שתצא מהקייטנה. בינתיים העברנו את הזמן בנעימים בחדר משחקים ממוזג ונטוש.
פתאום נכנס בסערה לחדר ילד אחד בן ארבע בערך עם עיניים מקסימות. שותק.
התינוק ישר התחיל איתו עם קוקו ומבטים ואילו אני, אחרי שעברה פעימה נעימה של שתיקה שאלתי אותו: ילד_איך_קוראים_לך‏ ? הוא שתק, אבל העיניים שלו שיתפו פעולה. אמרתי: אני אנחש! נפלט לו הינהון קטן. התחלתי לנחש ולנחש, הוא עשה לא עם הראש על כל ניחוש. הפסקתי. היה שוב שקט, בני ואני שיחקנו במשהו, הילד הסתכל וחייך. ואז באו לי עוד כמה רעיונות: תומר, עומר, אופיר, אמיר....
  • תלכי אחורה! הפתיע אותי קול מתוק מאחורי אחד הפופים.
אופיר? לא... עומר! לא....
תומר!
כן!
יהההההה!!!!!
ואז אמרתי לו את השמות שלנו ואז אחותו נכנסה ואמא שלו באה והם הלכו והאחיינית שלי יצאה מהקייטנה ועכשיו כולם ישנים צהריים ורק אני פה יושבת, מכורה.
איזה סיפור חמוד!
אני אומרת קודם: "שלום, אני בשמת. ואיך קוראים לך?"
בשמת, גם אני בדרך כלל פותחת ככה, אבל הייתי במצברוח למשחק.....
ליטוף ראשי זרים או נגיעה בבטן שלהם בחזרה נראה לי שיקוף אפקטיבי מצוין, הפתרון האולטימטיבי, יש רק בעיה קטנה, לגעת בפן מפוחלץ של איזו גיברת זרה או ג'ל, או כרס מהבילה ורוטטת של מישהו זר - אני לא יודעת איך לומר את זה בעדינות, אתמצת זאת ב: "בעעעע". לולא נרתעתי מנגיעות בזרים מן הסתם מלכתחילה הייתי נרתעת הרבה פחות כשנוגעים בי/באקסטנציות שלי (קרי ילדָי).
אביה, מזדהה! אני פשוט לא מסוגלת...
וואו ברונית איזה אומץ! לגעת לה בפן. זה נשמע כמו משהו שמתחשק לעשות ועוצרים שם.
אני נוגעת בזרים כל הזמן. זו העבודה שלי. מדהים עד כמה כולם אוהבים אותו הדבר, מתביישים אותו הדבר, מתמוגגים אותו הדבר. אני מרגישה קירבה מאד גדולה לגוף שנכנס אלי לטיפול. לפי הקול הבוקע מהגרון ושפת הגוף אני כבר יודעת איך לגעת בהם. אפשר לומר שאם הייתי ציירת הייתי יכולה לצייר את הגוף בלי לראות אותו, רק מלראות את אופן תנועת הגוף בחדר, הכפיפה או זקיפות הקומה, סוג המבוכה הקלה, את העיניים, ואת הקול.
כיף לגעת באנשים. כולם רוצים להרגיש כמו תינוקות בני יומם שמטפלים בהם. כולם אוהבים שמן חם, אפלוליות בחדר, ומגע בוטח שלא שואל אותם מה לעשות אלא מחליט בשבילם.
כולם מעדיפים שיתחילו בשכיבה על הבטן. כך הם לא צריכים לשוחח או להיות בקשר עין. אחר כך כבר יותר קל להם, הם מסתובבים, מחייכים, נאנחים, מתנצלים שנרדמו.
חלקם הקטן מאד יתחילו לנהל שיחה, כי לא נעים להם שאני עובדת והם שוכבים. ישאלו אותי עלי, כדי שלא אעלב מהעמדה הנחותה של נותנת השירות. משבחים כל תנועה, משבחים את המקצוע, מתפעלים בקול רם מכל מיני דברים שאני ודאי עיצבתי בחדר. הכל רק שלא נרגיש מי המטפל ומי המטופל ושהם מקבלים משהו בלי להתאמץ. לאלה זה לא בושה להגיד "אם מדברים יותר מדי זה מקלקל את הטיפול". זה אישור רשמי לשתוק.
יש מי שבאים לסבול. "אני לא אוהבת את זה אבל אולי זה יעזור לי. אני שונאת שמן על הגוף משהו נורא אבל אם זה טוב אני לא אתקלח. מה זה חשוב אם זה נוח? ככה צריך לשכב לא? איך תעשי? אני זה לא משנה תגידי לי מה לעשות" (לזה מתלווה מבטא מסויים).
יש את אלה "שאלוהים יברך את הידיים שלך איזה מותק. בעלך בטח מבסוט שיהיה בריא כואב לי באמת כואב לי את מותק באמת זהו גמרנו אפשר לקום? אחחח, קמים שבורים. לא שווה כלום הגוף שלי ככה זה החיים מותק תהנו שאתם צעירים" (ב' דגושה בשבורים וגם מבטא.)
ויש את אלה ששותקים ונותנים לעבוד. מה לעבוד? נותנים לרקוד, לרחף, להינשא על גבי החיבור הזה של נוגע וננגע. של מטפל ומטופל. קשר שנמצא הרחק מעבר למגע חברי, או מגע מיני. ואז, מי מטפל ומי מטופל? דרך גופו השוכב תחת ידי אני מקבלת טיפול. הגוף נע, מתנקה, מתרפה, מתרפא. נעים לגעת באנשים. וטוב ובריא.
(גילה זה היה בשבילך flower )
ממש מפחיד, ענת.
flower
גילה זה היה בשבילך
תודה happy
קלעת בול. קראתי בשקיקה.
ענת, בעברי גם אני טיפלתי במסאג' אבל כמו הרבה דברים שעסקתי בהם מאסתי גם בזה, אבל התיאורים שלך יפים מדוייקים ומוכרים.
ברונית, לא נחמד מה שעשית לערירית, יש דרכים דיפלומטיות יותר להפסיק מגע לא רצוי אך מלא כוונות טובות של אנשים. קצת חמלה.
איך נהנתי מהדף הזה!
אני מהלביאות. כל מי שמנסה לגעת לי בתינוקת - חוטף. למדתי לעשות הסטת יד שלוחה (=להעיף את היד המתקרבת לפני שהיא נודעת בפני בתי), למדתי לדבר באסרטיביות ולא להתבייש ולפחד שאפגע במישהו (שאני ממילא לא מכירה וממש לא אכפת לי ממנו או להפך- חמותי, שאין ברירה אלא להגיד אחרת היא תמשיך) ועוד. הנה צרור ארועים:
  • ליה בת 9 חודשים, משחקת על הדשא. לוקחת עלה דק וירקרק, בוחנת אותו באצבעותיה, בעיניה, והופ-לפה. אני לא עושה כלום (בעצם כן עושה. אני מתמוגגת מהחקרנות והסקרנות של בתי). חמותי, שנמצאת שם עמי, שולחת יד ומסיתה את ידה של בתי מהפה, תוך אמירה תוקפנית: "פויה! (איכס, מה זה המילה המגעילה הזו????)!"
אני קופצת כנשוכת נחש "מה פויה? אילנה, שלא תעיזי לעשות את זה! אין שום בעיה עם מה שהיא מכניסה לפה, ותאמיני לי, אם תהיה בעיה- אני זו שאגיד לה!". חמותי מזדעזעת קלות ומנסה להכניס בי תורה: אבל זה לא אוכל!. אני מסבירה לה בארכיות על התקופה האוראלית, על העצבים המרובים בפה ועל איך שככה היא לומדת להכיר דשא מכל הכיוונים. החמות נראית כמו בחורה צעירה שהנה נזפו בה, ואני מרגישה נאחס מועט מחד, על הסיטואציה, וגאווה גדולה מאידך, על החינוך הנגדי.
  • דוד לא חביב, מביט בליה היושבת עליי. לא מביט בי. שולח יד כדי ללטף אותה, אחרי שבמפורש ביקשתי לא לגעת. ידו הנשלחת מועפת בטרם הגיעה ליעדה. באינסטינקט נלמד, פשוט מנעתי מבעדו לגעת. הדוד לא ניסה שוב. הבעיה היחידה- אמא שלי טוענת שאני יוצרת בילדה פחדים לסביבה. שבגללי היא לא תהיה חברותית. שכמה שיותר אנשים יגעו בה - ככה יותר חברותית היא תהיה. אני מרגישה שזה שטויות אבל מהססת יותר לפני שאני מעיפה ידיים או מבקשת לא לגעת. יש איזשהי אנרגיה כזו לתינוקות, מין תום וטוהר ואנשים מנסים לזכות ב"שלוק" ממעיין החיים והנעורים הזה, ולכן, לדעתי, רוצים לגעת. מצד שני- זה כל כך חודר לפרטיות, וזה עושה לי הרגשה כל כך לא נעימה, שאני פשוט רבה עם עצמי, ועד שסיימתי לריב- כבר עבר האירוע כולו...מוכר?
התשובה לנ"ל של הבת שלי היא "איך קוראים לך?"
אני מקווה שעד גיל שנתיים היא תפסיק עם זה.
ולגבי התינוק - כשהוא יהיה קטן, אם משהו יראה לי פולש או מוגזם, אני אגיב במקומו באותה צורה (מעניין אם יהיה לי אומץ ללטף ראשים ולחיים של זרים באופן מעושה), וכשהוא יהיה קצת יותר גדול, אני מקווה שאלמד אותו מספיק טוב לעמוד על שלו.

הי, חזרתי לכאן כדי לעדכן:
אמת יצא לי ללטף ראשים, לצבוט לחיים וירכיים (!!!) של אנשים שנראה לי שהגזימו וניצלו את גופו של בני בגלל החרמנות שלהם כלפי תינוקות.

שניים מהם אפילו היו תלמידי ישיבה!!
העיקר שהכל היה ברוח טובה.

שכמה שיותר אנשים יגעו בה - ככה יותר חברותית היא תהיה.
לוטם_מרווני‏ המקסימה, אני יודעת שאת יודעת שהמשפט הזה הוא שטויות במיץ, ואחד הדברים הרעים ביותר שאנחנו יכולות לתת לבנותינו ללמוד. ולכן אני יודעת שתתגברי מהר על מהססת יותר לפני שאני מעיפה ידיים או מבקשת לא לגעת.
ליה בת 9 חודשים, משחקת על הדשא. לוקחת עלה דק וירקרק, בוחנת אותו באצבעותיה, בעיניה, והופ-לפה. אני לא עושה כלום (בעצם כן עושה. אני מתמוגגת מהחקרנות והסקרנות של בתי). חמותי, שנמצאת שם עמי, שולחת יד ומסיתה את ידה של בתי מהפה, תוך אמירה תוקפנית: "פויה! (איכס, מה זה המילה המגעילה הזו????)!"

הי, ענבל,

אני מקבלת כל הזמן הערות מאימהות אחרות על מה שהבו שלי מעיז להכניס לפה.
קרה לי כבר כמה פעמים שהכנסתי גם אני לפה דברים טובים, כדי להראות ש"מה הביג דיל?"
אז הוא הכניס לפה, זה לא פויה, מלוכלך, אז מה. העיקר להיות רגועים. הנה מוציא לבד.
(הילד שלי יכול לדגמן את המאמר של יונת על הכנסת חפצים לפה)

מלל מלווה: מה את רוצה, זה טעים לו, זה מלוח, זה מדגדג בלשון, יותר בריא מארגז חול.
עלים ירוקים- ויטמין C (העובדות לא תמיד חשובות). עם הרבה צחוק.

מה יוצא בסופו של דבר- תשומת הלב מוסטת ממנו אלי, הוא יכול להמשיך לשחק בשקט.

של אנשים שנראה לי שהגזימו וניצלו את גופו של בני בגלל החרמנות שלהם כלפי תינוקות.
אני נמנעת מללכת לבית הסבים שלי. סבי כל הזמן תופס לילדה את הידיים והרגליים השמנמנות, למרות שהיא מנסה להתחמק, ומועך אותן בהנאה.
אין לי איך לגונן עליה, גם כשהיא עלי, מכוסה במנשא לגמרי, הוא תוחב את הידיים ומוצא את הפולקעס החביבים עליו.
ולמה אינני יכולה לגונן?
כי לא נעים לי. אני אומרת- זה לא עוזר. אז אני מסתלקת. ונמנעת לבקר.
אין לי אומץ לגעת ככה בסבא שלי, או אולי זה בעצם מגעיל אותי. עצות?
אוי, לא יודעת ענבל. זה מילכוד, כי לי יש נטיה להזהר מאוד בכבודם של סבאסבתא. ומצד שני...
יכולה להגיד לך על הגדולים שמאז גיל שנתיים-שלוש, כשהתחילו לדבר ולצחוק עם אנשים (להבדיל מקשר שהוא בעיקר פיזי) הם מאוד אוהבים את סבתא של בעלי.
עם הקטנה זה אחרת - כי היא שונה מאוד, והיא כבר עכשיו מחליטה (ומבהירה) איך היא משחקת עם סבתא-רבתא שלה (היא תופסת בעצמה את האצבעות של סבתא, ולא להפך).
אולי תנסי את לנהל את הפגישות עם סבא.
למשל - "רואה את שעון היד של סבא? רוצה שסבא יראה לך?", או - "אוי, את מזיזה את היד, טוב, סבא יעזוב".
יכולה?
ענבל, ממש מבאס. אמרת לסבתא שלך שאת לא באה כי הוא דוחף ידיים לתינוקת וזה לא נעים? זו טקטיקה עקיפה שיכולה לעזור tongue
אני פשוט הדפתי בידיים. עצרתי בזרוע שלי יד שנשלחה.
חלק מהדיון הועבר לדף תגיד_תודה‏.
נראה לי שהילדונת פתרה את הבעיה. כשמלטפים-מנשקים-נוגעים בניגוד לרצונה, היא אומרת :דאייי. די.
עכשיו, אם מישהו יגע בה ולא יבין רמזי הרתעות, על המילה "די" אני בהחלט יכולה להגיד לסבא- הילדה אמרה שמספיק, די. אז די. אם היא תרצה להתפנק היא תבוא ותבקש (והיא באמת באה ואומרת "בוק" (=חיבוק)).
heart גאונה קטנה, פתרה לעצמה ולאמא את הבעיה.
שתי נקודות שאני לא ממש מסכימה אתן עם הרבה מהכותבים כאן הן - היחס לשאלה 'איך קוראים לך' והיחס לליטוף של ילדים זרים.

  • ביחס לשאלה 'איך קוראים לך' אני חושבת שזו דרך של המבוגר לתקשר עם הילד. אין בזה שום רע. אלא אם כן תציעו משפטי פתיחה יותר מוצלחים. (לא קראתי את כל הדף, אז אולי הצעתם). ההשתוקקות של מבוגרים לתקשר עם ילדים היא עצומה, ואני לא רואה שום רע בזה. להפך. הרבה פעמים הילדים נהנים מלתקשר עם מבוגרים זרים, ונוצרת דינמיקה מאוד נחמדה.
    וכמובן, שבמקרה שהילד לא רוצה לענות, אז ברור שלא צריך ללחוץ עליו. אבל אי אפשר לדעת את זה לפני ששואלים.
    אני לפעמים שואלת 'איך קוראים לך' ולפעמים 'אתה רוצה לספר לי איך קוראים לך?' 'אתה רוצה שאני אגיד לך איך קוראים לי?' וכאלה. אם בא לו לתקשר אתי, אז כיף לי, ואם לא, אני עוזבת אותו.
    ברור שגם אני מתביישת לפעמים, ולמרות שנורא רוצה לתקשר, לא תמיד יודעת איך, כי לוקח זמן להכיר בן אדם או ילד. אז בגישושים. שאלות קטנות כאלה ואחרות שפותחות את הפתח. אח"כ אפשר לעבור לשיחות יותר מהותיות שמתאימות לאופי של הילד. (כך זה בעצם גם בפגישה בין מבוגרים. מתחילים משאלות חסרות משמעות רק כדי לפתוח פתח, ואז השיחה מתחילה להתפתח...).
    לפעמים אפשר ליצור תקשורת רק בחיוכים, מבטים (מתביישים) של שני הצדדים, ועוד חיוכים, וגם זה נחמד, ולפעמים גם הקרח כך נשבר.
    גם אהבתי את מה ש-ענת_גביש‏ כתבה: אבל בעצם ההבדל יהיה שבשיחה עם מבוגר, השואל (או המת לשאול) הוא פשוט הרבה יותר מאוים ונמנע משאלות שלא נשמעות טוב, מסיבות כמו תרבות שיחה, נימוס, נורמות, או פחד טהור מפני נידוי חברתי. [...] ומול ילדים ואנשים מאד צעירים העכבות האלה מתמסמסות,תכל'ס פשוט משום שהם לא מאיימים.
    ואכן, הסיבה שמבוגרים פונים בכזו פשטות לילדים ולא למבוגרים אחרים (מעבר לסיבה שהילדים הם פשוט מושכי לב), היא לא כיוון שבילדים הם מזלזלים, אלא כיוון שלילדים יש פחות עכבות, ואז גם למבוגר יש פחות עכבות מולם.
    ואולי בעצם היה מקסים אם יכולנו כמבוגרים גם לתקשר כך זה עם זה.
    כך שלדעתי, לא צריך לקחת את ההתייחסות העצורה שלנו כלפי מבוגרים זרים כדוגמא לאיך להתנהג כלפי ילדים זרים, אלא אולי להפך - את הדוגמא של קלות התקשורת עם ילדים וחוסר העכבות לקחת לתקשורת בין מבוגרים.
    (ושוב, כל הנ"ל *כמובן* בהקשבה לרצון של הילד ולמידת שיתוף הפעולה שלו).

  • בקשר לליטוף ילדים זרים - אני דווקא בכלל לא מתנגדת לזה. להפך. אבל כמובן תלוי איך עושים את זה.
    אם זה נעשה לא בהתנפלות, אלא בהתקרבות עדינה שבוחנת עד כמה הילד מעוניין - אז זה דווקא יכול להיות נפלא.
    אני מאוד אוהבת ללטף ילדים. ובד"כ הם מאוד אוהבים שאני מלטפת אותם.
    אני מקרבת את היד בעדינות, ורואה אם הוא נרתע. ואם אני רואה שלא, אז אני מעבירה בעדינות אצבע על הלחי, או לטיפה עדינה על הראש.
    אם זה מתקבל בברכה, אז אני מרשה לעצמי יותר - עוד ליטוף בראש או בלחי. או לפעמים אני מלטפת בעדינות את כף היד, ונותנת להם לתפוס לי את האצבע (תינוקות) וכד'. ואם זה זורם טוב, אז לפעמים אני גם מושיטה ידיים, ורואה אם הוא רוצה לבוא אליי. (תלוי כמובן גם עד כמה האמא שלו משתפת פעולה).
    בצורה הזו בד"כ ילדים משתפים אתי פעולה. מחייכים אליי ונהנים.
    האמת, כשאני חושבת על זה, כמעט לא קרה שילד התנגד. (אולי יש לי אנרגיות טובות happy).
    כן, קרה עם ילדים מסוימים שעוד לפני השלב הזה ראיתי שהילד מסוגר ולא מראה רצון לקירבה. אז בכלל לא הגעתי לשלב של להציע ליטוף.
    כל זמן שזה לא בהתנפלות וכן מתוך הקשבה לרצון של הילד - אני חושבת שזה דווקא מאוד טוב לתת לילד לחוות את ההזדמנות למגע עם הרבה אנשים. כן לתת לזה עידוד.
    אני בכלל לא מסכימה עם אמהות שמגוננות על הילד ולא מניחות לאנשים זרים להתקרב. אלא אם כן הן יודעות שהילד לא אוהב את זה.
    אבל השאלה, האם לא הן בעצמן גורמות לו לא לאהוב את זה ע"י הגישה שלהן?
    אני לא אוהבת את הגישה המסתגרת הזאת. המורידה חיץ בינינו לבין 'זרים'. המחשיבה אנשים אחרים כ'זרים' רק בגלל שאיננו מכירים אותם, ומתייחסת אליהם בחשדנות. התפיסה הזו שיש 'אנחנו' ויש 'העולם', ואנחנו נישאר רק בדל"ת אמותינו, ונגן על עצמנו מפני העולם.
    ולמי ששאל 'האם אתה בעצמך היית רוצה שאנשים זרים ברחוב ייגשו וילטפו אותך?' אז התשובה שלי היא: כן! בהחלט. אם זה מאותה תמימות של רצון ללטף ילדים (ולא מסיבות של חרמנות למשל), אז כן. אבל כמובן, כפי שהזכרתי, לגשת בעדינות, מתוך בדיקה זהירה שזה מתאים לי.
    אנחנו כמבוגרים לא עושים את זה ולא מרשים לעצמנו, כי יש לנו המון עכבות ומעצורים ותפיסות תרבותיות שלא מאפשרות. (ואולי זה דווקא היה יכול לעשות לנו טוב?)
    אבל לילדים אין את זה, והם לא כאלה שיפוטיים כלפי אנשים זרים כמונו, והם גם לרוב מגיבים טוב למגע כאשר אינו אגרסיבי. ואם הם לא רוצים, אז לא לגעת בהם ! אבל הרבה פעמים הם כן רוצים. למה לחסום את זה?

ודוגמא מהשבוע: לפניי באוטובוס ישבו אישה וילדה. הילדה משכה את לבי, ולכן כל פעם שהביטה אליי שלחתי אליה חיוך קורן. היא חייכה אליי בחזרה. כך כמה פעמים. היא נעמדה עם הפנים אליי, מחזיקה את המשענת של הכסא. אז שלחתי יד וליטפתי את כף היד שלה. היא חייכה אליי. תוך כדי התפתחה שיחה עם האישה. ובמקביל אני והילדה המשכנו בסשן של חיוכים ומגע עדין עד שהן ירדו מהאוטובוס. ברור לי שהילדה הייתה פתוחה לזה ורצתה את זה.
איך הייתי יודעת אם לא הייתי מנסה?

<לב_אדום‏ מפחדת ללטף ילדים במפגשים של באופן... tongue>

לב_אדום‏ אהבתי את שכתבת. יש בך הרבה רגישות.
קישור | העבר | מחק *פלונית* (09.08.2006 19:32):
<לב_אדום‏?‏ מפחדת ללטף ילדים במפגשים של באופן...
וטוב שכך. אני לא עוקצת, אני רוצה למסור מסר.
לב_אדום‏, את כותבת מתוך הסתכלות על מה טוב לך, לא מה טוב לתינוק, שמת לב לזה ?. באמת היית רוצה שכל זר יושיט ידיים לתינוק שלך ? איך את הרגשת כשזר הושיט ידיים ונגע בתינוק שלך? מה שאת כותבת נשמע מאוד אקדמאי ופחות מחובר לעולם האמיתי. אשמח לתגובתך.
המחשיבה אנשים אחרים כ'זרים' רק בגלל שאיננו מכירים אותם
זו ההגדרה של זרים, לא? happy

השאלה, האם לא הן בעצמן גורמות לו לא לאהוב את זה ע"י הגישה שלהן?
אני לא רואה שאפשר להפריד בעניין הזה בין האמא והתינוק, במיוחד תינוק רך שנמצא בידיים של האמא. הם מערכת אחת, דיאדה, שפועלת באופן דו-כיווני.

תוך כדי התפתחה שיחה עם האישה.
שהילדה הייתה פתוחה לזה ורצתה את זה.
הנה - מערכת אחת... שבאותו מקרה ספציפי היתה על תדר חיובי. לו הילדה היתה עייפה וחסרת סבלנות, אני לא רואה שהאמא היתה מפתחת איתך שיחה נינוחה. ולחלופין, לו האמא היתה עצבנית ומרירה באותו רגע, הילדה לא היתה מסתכלת עלייך לרגע אלא מתמקדת באמא. הורים וילדים מתכווננים זה לזה (גם במקרים שהתקשורת הגלויה ביניהם רעועה או לא מודעת).

מפחדת ללטף ילדים במפגשים של באופן...
וכלבים? tongue

אני מהלביאות. כל מי שמנסה לגעת לי בתינוקת - חוטף
סיבוב שני. השתנתי.
כל מי שרוצה לגעת בתינוק- סחתיין. כל עוד הוא נהנה- יופי. אם הוא מתחמק או מקטר- בד"כ מבינים ומפסיקים. אם לא- אז אני מתרגמת ומבקשת די.
אני מסכימה עם לב_אדום‏.
וגם עם אמי. טעיתי.
ינוקא בוכה, מקווה לחזור לזה אח"כ.
לפלונית, אמנם איני לב_אדום‏ אך אני רוצה לנסות-
אמת היית רוצה שכל זר יושיט ידיים לתינוק שלך ? איך את הרגשת כשזר הושיט ידיים ונגע בתינוק שלך? מה שאת כותבת נשמע מאוד אקדמאי ופחות מחובר לעולם האמיתי. אשמח לתגובתך.
  • כולנו אחד. כשזר מושיט ידיים זה בד"כ אחרי שהוא יצר קשר עיין, החליף מבטים, התווה נתיב של אהבה טהורה. המגע שבא אחריו מתבקש, כמו כדי לבסס את הקשר שנוצר. הרבה פעמים אני כאמא לא מבחינה בקשר העין הראשוני אך על פי נינוחותו של התינוק כשהיד מושטת אליו- אני יודעת שהיה קשר ראשוני. כשאין ביסוס של קשר ראשוני אלא מחטף- ושליחת יד מבלי כל התייחסות לאדם שהתינוק הינו, התינוק נרתע, מתחמק, נצמד אלי. אז אני מבינה את בקשתו ומגוננת אליו, לא לפני זה.
  • עם הבכורה, הרגשתי כאילו נוגעים לי בחלקים האינטימים של הגוף כשזרים ליטפו את ביתי התינוקת. לקח לי הרבה זמן להפסיק להיות הפה שלה (תודה לאלו שהסבו את תשומת ליבי שאני עונה במקומה ומונעת ממנה אינטרקציה לפני כשנה) ואני עדיין משתדלת לאפשר לה להחליט עבור עצמה מה נעים לה ומה לא ואיך להתנהג. בינתיים נראה שדווקא כשאני מרפה היא שולטת טוב יותר במצבים, אבל החרדות שלי ממגע עולות על פני השטח ברגעי כעס אצלה.
ואחרי שהרפיתי, לקח זמן אבל נראה שהיא מאוד נהנית ליצור קשר מילולי עם "זרים". הם בעצם לא זרים, הם אנשים, הם מחייכים, נעימים, ויש בהם אהבה, אהבה טהורה. קשר מילולי הוא כמעט תמיד הקדמה לליטוף של חיבה. כרגע היא ממש נרתעת, נסגרת, כשהקשר המילולי שביססה לפני דקה הופך ללטיפה. אני רואה בזה את אשמתי המלאה, כשמנעתי את זה ממנה כשהייתה תינוקת. אני בוטחת בה שתדע להבחין לכשתגדל, אך כעת אני מאחלת לה להנות יותר, לחשוש פחות. היא נושאת בליבה את החרדות המיותרות שליsad.
עם הצעיר, אני מרגישה שזכיתי להיות לו לאם אבל הוא שייך לעולם ואני- מצדי- "רק" אמו.
הוא מחייך לאנשים שיוצרים עימו קשר עיין, ומוכן להתלטף בהנאה. אבל ברגע שמושיטים אליו זוג ידיים עם מחוות "בוא אלי" הוא נצמד לאמא כמו קופיף בג'ונגל. בקיצור- הוא מסוגל לבחור...
ודוגמא מהשבוע: לפניי באוטובוס ישבו אישה וילדה. הילדה משכה את לבי, ולכן כל פעם שהביטה אליי שלחתי אליה חיוך קורן. היא חייכה אליי בחזרה. כך כמה פעמים. היא נעמדה עם הפנים אליי, מחזיקה את המשענת של הכסא. אז שלחתי יד וליטפתי את כף היד שלה. היא חייכה אליי. תוך כדי התפתחה שיחה עם האישה. ובמקביל אני והילדה המשכנו בסשן של חיוכים ומגע עדין עד שהן ירדו מהאוטובוס. ברור לי שהילדה הייתה פתוחה לזה ורצתה את זה.
איך הייתי יודעת אם לא הייתי מנסה?

זה נחמד והכל... רק ש...
ניסית לחשוב על המסעדה מנקודת ההשקפה של המלצרית? כלומר, ויכול להיות שאני מתפרצת לדלת פתוחה פה, אבל דברים שרואים משם לא רואים מכאן.

יש לי כלב מקסים, נינוח ומאד אטרקטיבי. לכן אני לא יכולה לטייל איתו במקומות הומי אדם כי *כולם* מבקשים ליטוף ושואלים איך קוראים לו, ואם הוא גולדן, האם מסורס ועוד ועוד שאלות מן תיז אל נבי. כל אחד יחיד ומיוחד ובדיוק אותו הדבר. לא מעניין אותו הכלב, מעניין אותו הוא עצמו. הוא לא שואל: "וכמה כבר ליטפו אותך זרים היום?" רק מניח שליטופו, שאלותיו ועיכובו זה מה שהכלב ובעליו צריכים.

נולדתי באחד באפריל, עוד בפעם הראשונה ששמעתי "יו, אז את בדיחה??" זה לא הצחיק אותי, בפעם השניה זה נראה לי טפשי, בפעם השלישית כבר הבעתי השתאות על חוסר המקוריות והיום אני פשוט מגלגלת עיניים. כן. כולם חושבים על אותו הדבר. וזה נורא מצחיק אותם. אבל לי זה כבר לא נשמע מקורי או אפילו קצת משעשע.
למלצרית נמאס לראות את התנועה הטפשית עם היד (בפעם המאה רק הערב) הכלב באמת לא מי יודע מה אוהב אנשים זרים וליטופים והאנלוגיה לנגיעה בילד ברורה.

נהר בת חודשיים. אני לא יכולה ללכת ברחוב בלי שינעצו בנו מבטים ויעשו לה חיינדלעך. יאללה, עזבו את הילדה! היא במנשא למען השם, היא לא זקוקה ל"חסד שבמגע" יש לה כמה שהיא רוצה!
עדיף לתת את החסד הזה לשומר בקניון שכבר חודשים אפחד לא אמר לו שלום ולא הסתכל לו בעיניים למרות שהוא רואה מאות אם לא אלפי אנשים ביום.

וזה לא בקטע של לביאוּת, פשוט פרספקטיבה. מתאים-מתאים, לא מתאים-לא מתאים. זה לא איזה עקרון גורף, לא נצא מפה עם "כן" או "לאו" מוחלטים, רק שאם כבר, אז בדחילו ורחימו, וזה לגמרי לגיטימי שאמא תדחה בנימוס את המחווה.
אפילו תהדוף. אפילו תדחוף את היד המתקרבת. או תוציא מחבת ברזל (אורגני) יצוק ותוריד עלייך.. tongue או תשפריץ עלייך חלב. מה שבראש שלה באותו רגע. hilarious blink

<ברצינות לרגע, מסכימה מאד עם מה שכתבה קומ"ג.>

תודה לכן על התגובות.

את כותבת מתוך הסתכלות על מה טוב לך, לא מה טוב לתינוק, שמת לב לזה ?. באמת היית רוצה שכל זר יושיט ידיים לתינוק שלך ? איך את הרגשת כשזר הושיט ידיים ונגע בתינוק שלך? מה שאת כותבת נשמע מאוד אקדמאי ופחות מחובר לעולם האמיתי.

פלונית, אני חושבת שאני הדגשתי שאני קשובה לרצון של התינוק, ומבחינה איך הוא מגיב אליי, ולפי זה מגיבה אליו חזרה. זה ריקוד.
לא רק בין האמא לתינוק שלה יש ריקוד. בין כל שני אנשים שנפגשים יש ריקוד.
אני רואה כשהתינוק מעוניין, ואז אני עושה אתו את הריקוד. אם הוא מעוניין סימן שזה עושה לו טוב. ברור שגם לי זה עושה טוב. טוב של אחד זה לא *בִּמקום* טוב של אחר. זה יכול להיות *ביחד*.

ואם הייתי רוצה שזר ייגע בתינוק שלי? כן, אם התינוק שלי מגיב לזה טוב. אז כן, ועוד פעם כן. אני רוצה שיהיה פתוח לאנשים. שירגיש נוח עם אנשים. שיהיה לו אמון בחיים, בעולם. אמון בסיסי. (כמובן שיש דברים להיזהר מהם, אך בגלל זה לא צריך להסתגר מהעולם).

ובכלל, אני חושבת שאין דבר כזה באמת 'אדם זר'. זה רק *במקרה* שאנחנו לא מכירים. יכולנו באותה מידה להכיר.
זה שהוא זר לא הופך אותו לפחות טוב, למסוכן, למלוכלך, לבלתי רצוי - או כל דבר אחר, כמו שרבים מאתנו נוהגים לחשוב על מי שאינו בחוג מכריהם.

אני שוב מדגישה, אם התינוק לא רוצה, זה ברור שלא.
וצריך לגשת בעדינות כדי לבחון אם הוא רוצה או לא.
וגם לשים לב לרצון של האמא.
אבל לדעתי, כשפוגשים תינוק חדש ועדיין לא יודעים איך הוא יגיב, לא צריך להימנע מראש מלנסות לגשת אליו. אם הוא פתוח לזה - אז אני בטוחה שזה יכול לעשות לו טוב. *ורוב* התינוקות מגיבים טוב להתקרבות עדינה. אלא אם כן האמהות השפיעו עליהם בכיוון של הסתגרות מזרים.

אני בעקרון מעדיפה חברה של באופן על הרבה חברות אחרות, אבל מהבחינה הזו אעדיף חברות אחרות.

הגישה של הרבה באופניים לעניין היא של התבדלות והסתגרות. אני לא מסכימה עם זה.
להרגשתי חלק מהאמהות מגיבות כאן הרבה מעבר לצורך האמיתי של התינוק - הן מלכתחילה לא רוצות קירבה של 'זרים' ומעבירות את זה גם לתינוק. כך שלא נוכל לדעת אם הוא היה פתוח לזה לולא המסר של האמא.

ואם כבר, אז מה שפלונית כתבה לי את כותבת מתוך הסתכלות על מה טוב לך, לא מה טוב לתינוק יכול להיות נכון גם לאמהות מסוימות, שמרחיקות את התינוק מ'זרים' מתוך צורך שלהן ולא מתוך צורך של התינוק.

גם אם זה כך, זה כמובן לגיטימי בעיניי. מותר לאמא להרגיש שהיא רוצה שהתינוק יהיה רק אצלה. מה שהאמא רוצה או לא רוצה הוא לא פחות חשוב.
אבל במקרה כזה, שלא יגידו שהתינוק לא רוצה, או שזה לא עושה לו טוב.

לפי מה שאני חוויתי עם ילדים ותינוקות - בבסיס, הרבה תינוקות פתוחים לתקשורת עם זרים ברמה זו או אחרת, וזה יפה ובריא ושמח ונפלא.
זה ריקוד בלתי פוסק של החיים.

ענת_קדם‏, תודה.
ותודה לוטם על הדברים שכתבת.

כרגע היא ממש נרתעת, נסגרת, כשהקשר המילולי שביססה לפני דקה הופך ללטיפה. אני רואה בזה את אשמתי המלאה, כשמנעתי את זה ממנה כשהייתה תינוקת. אני בוטחת בה שתדע להבחין לכשתגדל, אך כעת אני מאחלת לה להנות יותר, לחשוש פחות. היא נושאת בליבה את החרדות המיותרות שלי
לוטם, ואולי זה בדיוק ההפך? אולי את כאמא הבחנת בסגירות הטבעית שלה והגנת עליה מפני התקרבויות זרים שהיו בשבילה קצת יותר מדי?
זה שזה התאים לך בזמנו, לא אומר שזה לא היה הרצון שלה.
הטיעון לגבי "הרגלנו את הילד" לא תופס בעיני. כפי שקראתי פה פעם באתר, אם כבר מישהו מרגיל למשהו, זה הילד את ההורים שלו. לו היתה לך ילדה פתוחה ותוססת שרק מחפשת מגע - ולו את היית הדבר שמעכב את זה, היא מזמן היתה קופצת מבין זרועותייך happy אל העולם.
הורה שבאמת מתאמץ, יכול להפעיל דיכוי על הילד שלו ולקעקע דברים שהילד נולד איתם. אבל הלא מדובר בתהליך ארוך שכולל חוסר הקשבה, דיכוי פעיל, שילוב של הפעלת כעס ויצירת רגשות אשם (אצל הילד) וכולי וכולי. משום מה אני לא מאמינה שהייתן שם. ובדרך כלל לגבי דיכוי ילדים, פועל הכלל "כאשר יענוהו כן ירבה וכן יפרוץ".

היא לא זקוקה ל"חסד שבמגע" יש לה כמה שהיא רוצה!
עדיף לתת את החסד הזה לשומר בקניון שכבר חודשים אפחד לא אמר לו שלום ולא הסתכל לו בעיניים למרות שהוא רואה מאות אם לא אלפי אנשים ביום.

ויי, ניצן, איך שאת צודקת...

אני בעד להקשיב לילד. שלי מגיב בשמחה גדולה כשניגשים אליו. הרבה פעמים הוא זה שיוצר קשר עין ומחייך וגורם לאנשים לגשת ולהתחיל עם החיינדלך. כל עוד הוא מרוצה, אני לא מתערבת. לי קצת מפריע שמתקרבים אלי כל כך- הוא הרי עלי במנשא- אבל הוא בפירוש אוהב את זה. נראה לי מגוחך להגיד משהו כמו "הוא לא אוהב שנוגעים בו" כשהילד מחייך חיוך צוהל. הוא בפירוש נהנה מאינטראקציה עם אנשים זרים.
מצד שני, פעם כשבני דודים צעירים (בני 6, 9) בקשו להחזיק אותו וראיתי שזה מעצבן אותו, לקחתי אותו, הסברתי להם שזה לא נעים לו, וזהו.
לפני כמה שנים כשבתי היתה ילדה קטנה עמדנו ברחוב וחיכינו למשהו, ופ-ת-א-ו-ם הגיחה אישה אחת מאחורינו, התכופפה ואמרה לבתי במין טון לגלגני כזה: "אצבע בפה זה לא יפה" (אכן שיר דגול עם חריזה מופלאה) וחייכה אליי מין חיוך כזה יענו אכלנו מאותו מסטינג והתכסנו באותה פלנלית. נעצתי בה מבט כזה, שהיא דידתה כמה צעדים אחורה, הסתובבה ונעלמה במהירות במורד הרחוב.

חכמה של חדר מדרגות:
יכולתי לומר: מה זה העסק שלך?
או: מה את רוצה?
או: מי שם אותך למחנכת של בתי?
או אפילו: ולהעיר הערות כאלה לילדה זרה זה מה שלא יפה.

אבל בעצם, שמחה שהספיק המבט הנוקב שנעצתי בה. לפעמים מבט אחד עדיף על הרבה מילים.

אני לא רואה שאפשר להפריד בעניין הזה בין האמא והתינוק, במיוחד תינוק רך שנמצא בידיים של האמא. הם מערכת אחת, דיאדה, שפועלת באופן דו-כיווני.

אני עובדת עם הקטנה. עלי במנשא, או על הידים.
התחלתי לעבוד איתה כשנגמרה חופשת הלידה והיא היתה בת חודשים וחצי, היום היא בת חמישה.

לפני שהתחלנו לעבוד הייתי מטיילת איתה וגם באה לעבודה, לראות מה קורה.
בהתחלה מאוד נתתי אותה - לאחרות בעבודה, לסבתות, לדודות...
אחרי כמה זמן (שבועיים? שלושה? ארבעה?) הגעתי למסקנה *שהיא* לא אוהבת את זה.
היא היתה מתפתלת בידיים של אחרים, מתחילה לבכות (דבר שנדיר שהיא עושה בכלל) ונעשית עצבנית.
אחרי פעם אחת שהיתה אצל סבא על הידיים וחזרה בבכי שלא ניתן להרגעה (sad) התחלתי להצהיר שהיא לא אוהבת ידים אחרות ולשמור אותה לעצמי.

בגיל חודשיים בערך הלכנו לאבחון באיי-פק. המאבחן אבחן באבחון שהיא לא מרגישה בטוחה עם אנשים אחרים (שאינם אני או אישי). גישש והציע שזו אני שלא חשה בטוחה כשהיא אינה איתי.
אני הסכמתי שיש קושי שלי להשאיר אותה עם אחרים (נגיד, עם הסבתא וללכת לאכול משהו בחדר השני).
הקושי שלי? הקושי שלה?
הוא הציע שאנסה "לעבוד על זה". לטענתו חשוב שהתינוק יחווה אנרגיות שונות במינונים שונים ולא רק את זו שלי.
לא עשיתי כלום, חשבתי על זה.
אני חושבת שהוא צודק.

משהתחלנו לעבוד ביחד היא התרגלה לראות אנשים אחרים (חלקם אותם אנשים וחלקם לקוחות מתחלפים) בכל יום.
היא מחייכת לכולם ולא בוכה יותר או נעשית עצבנית מקירבת-יתר, אוכלת אצבעות ומפטפטת עם מי שנשאר מספיק זמן לידה (או עם הניאון, או עם המלפפון...). היא הולכת בשמחה לידים מוכרות ואף נשארת כמה דקות כדי שאמא תגמור מה שיש לה לעשות במחשב. אחד הדברים החביבים ביותר עליה הוא "לעשות עינים" למישהו אחר מהמנשא, או כשהיא שוכבת על מזרון לידי כשאני עושה עבודה משרדית. זאת הדרך הטובה ביותר לעזור לי בשלב הזה.
לפני שבוע נדהמתי כשהיא עברה לידיה של עובדת אחרת (שעובדת עם ביתה בת השנתיים) והלכה איתה ועם ביתה לחדר למשך זמן רב. משצייצה לציצ, הוחזרה אלי.

מי היה מאמין שאני אחייך אל אנשים שמציעים לה ידים ונוגעים בה?
מי היה מאמין שאני אזום מעבר לידים אחרות?
אבל היא עלי וזה מרגיש כל-כך טבעי שתהיה לה גם אינטראקציה עם אחרים.

כן, דיאדה.
שלא ברור איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת. מן שרוך ארוך כזה שמתפתל ביני לבינה, לרגע אני מותחת והיא מושכת חזרה, לרגע היא מותחת ואני מתהרהרת על המתיחה ורוב הזמן הוא פשוט מונח לו בחיק. בינתיים. מדגדג את הפוטנציאל הגלום בו.
בת חמישה חודשים בסה"כ יש עוד זמן.

מא, מאוד אהבתי את מה שכתבת. ומאד מעניין התהליך שעברתן ביחד.

ואני מאוד מסכימה עם המשפט של המאבחן באייפק -
לטענתו חשוב שהתינוק יחווה אנרגיות שונות במינונים שונים ולא רק את זו שלי. (!!!)

וגם עם: גישש והציע שזו אני שלא חשה בטוחה כשהיא אינה איתי.

שתי הנקודות האלה, זה בדיוק מה שניסיתי להגיד.

כן, לב אדום, גם אני מסכימה עם שתי הנקודות הללו. אבל הצירוף שעשית להן הוא בעייתי - את מתיימרת לדעת יותר טוב מהאמא מה התינוק רוצה..
אבל הצירוף שעשית להן הוא בעייתי - את מתיימרת לדעת יותר טוב מהאמא מה התינוק רוצה..
לדעתי זאת הערה קצת צדקנית.

כן, מה לעשות, לעתים האמא לא יודעת הכי טוב מה טוב לילדיה. גם אמהות רגילות לחלוטין. כל האתר הזה מבקר את האמהות המיינסטרימית, וזאת ביקורת שיוצאת מתוך תפיסה שיש אמהות שלא יודעות מה הכי טוב לילדיהן: אמא ששולחת את הילד שלה לפעוטון בגיל שלושה חודשים לא יודעת מה הכי טוב בשבילו, כל הזמן אומרים פה שזה שהילד מתרגל לגן ומתנהג כאילו הוא רוצה ללכת לגן זה לא אומר שהוא באמת רוצה והרבה אמהות לא קולטות את זה. אמא ששמה את הילד שלה בהסעה שבה מציקים לו לא יודעת מה הכי טוב בשבילו, אמא שמאכילה בג'אנק, קמח לבן, סוכר, קפאין, לא יודעת מה הכי טוב בשבילו. ויכול להיות שאמא שלא אוהבת שנוגעים בתינוק שלה לא יודעת שזה בעצם לא הכי טוב בשבילו.
אני לא כל כך אהבתי את הסיפור עם ההתלטפות עם הילדה באוטובוס--לא יודעת למה, קצת הקפיץ אותי--לא אהבתי. אבל אני גם חושבת שיש אמהות ריכוזיות מדי שלא יודעות שהילד מעדיף קצת להשתחרר.
וזאת ביקורת שיוצאת מתוך תפיסה שיש אמהות שלא יודעות מה הכי טוב לילדיהן
חשבתי על זה. ואת יודעת מה? לא.
זאת ביקורת שיוצאת מתוך תפיסה ש*אפשר לדעת מה טוב לילדים*. חלק גדול מהתפיסה הזו נגזר מתפיסות "טבעיות", בעיקר עיקרון הרצף.
העובדה ש יש אמהות שלא יודעות מה הכי טוב לילדיהן , נגזרת מכך שהחברה שלנו התרחקה מאוד מעיקרון הרצף (ומאורח חיים בריא מבחינה תזונתית, וכולי וכולי).

עיקרון הרצף מדבר על כל בני המשפחה המורחבת והקהילה שיכולים לגעת בתינוק, על דודה רחוקה או חבר לשבט, אבל אלה אנשים שנמצאים תדיר בסביבתו של התינוק, שהאמא מכירה היטב, למעשה משחר ילדותה. לא על אנשים באוטובוס, לא על זרים ברחוב.

זר ברחוב יכול להיות רגיש להדהים ויכול להיות נודניק ויכול להיות נצלן. מניין לי שכולם עונים לתיאור ה"ריקוד עם התינוק" של לב אדום? לפעמים החושים שלי ושל תינוקי מספיקים כדי לזהות את ההבדל, לפעמים לא. התגובה שלי-שלו תגיע בכפוף למצב וליכולת הספיגה באותו רגע. אבל זה לא ישנה את העובדה שמדובר בזר.

העובדה ש יש אמהות שלא יודעות מה הכי טוב לילדיהן , נגזרת מכך שהחברה שלנו התרחקה מאוד מעיקרון הרצף (ומאורח חיים בריא מבחינה תזונתית, וכולי וכולי).
אבל את עושה פה הפרדה בין החברה לאמהות, כאילו שהאמהות הן מחוץ לחברה. יש אמהות, שכחלק מהחברה שהרבה פעמים לא יודעת מה טוב לתינוקות (או לא רוצה לדעת, או לא מתעניינת, או טועה), לא יודעות מה טוב לילד שלהן. ודרך אגב, ראיתי גם אמהות באופניות שלא יודעות לפעמים מה הילד רוצה. שממרכזות את עצמן יותר מדי, שמכורות להנקה יותר מהילד ולתחושה שהן היחידות שיודעות להרגיע ולהרדים ולנחם. וזה במקום לאפשר קצת פיזור סמכויות ככה שגם מישהו אחר מהמשפחה יהיה מקור הרגעה. ראיתי אמא באופנית אחת שדי "נהנתה" מזה שהאבא לא יכול להרגיע ולהרדים ושהילד אף פעם לא רוצה לידיים של אבא. הרי התחושה שזקוקים רק לי ושרק אני יכולה היא די ממכרת. אז אני מודה שאני חשבתי שאני יודעת יותר ממנה שהילד ישמח ויהיה פחות היסטרי אם הוא יידע שאם אמא עסוקה לרגע אז גם אבא זה סבבה. זה היה נראה די לחוץ שם.

אמא שמאכילה רק בסלקל למשל לא יודעת מה הילד שלה רוצה. לא יעזור כלום, חברה לא חברה. היא אמא והיא לא יודעת. ואת זה אנחנו אומרים פה כל הזמן. כדי כאילו לא להתנשא אנחנו אומרים "זה לא האמא, זה החברה". אבל האמא היא חלק מהחברה.

זר ברחוב יכול להיות רגיש להדהים ויכול להיות נודניק ויכול להיות נצלן. מניין לי שכולם עונים לתיאור ה"ריקוד עם התינוק" של לב אדום?
את צודקת במאה אחוז. גם אני לא אוהבת זרים ממששים.

אבל את עושה פה הפרדה בין החברה לאמהות, כאילו שהאמהות הן מחוץ לחברה
להפך, אמהות המיינסטרים הן חלק בלתי נפרד מהחברה.

גם אמהות באופניות שלא יודעות לפעמים מה הילד רוצה. שממרכזות את עצמן יותר מדי, שמכורות להנקה יותר מהילד ולתחושה שהן היחידות שיודעות להרגיע ולהרדים ולנחם.
בהחלט יכול להיות. יכול לענות על הצרכים של האם יותר מאשר של התינוק.
אבל בד"כ המגמה הדומיננטית (במיינסטרים) היא לומר לאמא "שחררי". "שימי אותו". "תשאירי אותו". "תני לנו לטפל בו". זו לא גישה שאומרת "תני גם לנו לפתח אינטראקציה עם התינוק" (כפי שרצתה לב אדום לומר), אלא גישה שאומרת "תני לנו להפריד ולמשול". המניעים גם אחרים לגמרי (אני מנחשת שלב אדום רוצה להיות קשובה לרחשי לב התינוק, ואילו הגישה הדומיננטית מחפיצה את התינוק, או מתייחסת אליו כ"נתין החברה"). אבל שתי הגישות פוסלות את האינטואיציה והאינסטינקט הטבעי של האם.

העובדה ש יש אמהות שלא יודעות מה הכי טוב לילדיהן , נגזרת מכך שהחברה שלנו התרחקה מאוד מעיקרון הרצף (ומאורח חיים בריא מבחינה תזונתית, וכולי וכולי).
זה לא סותר את מה שקוראת אמרה.
גם אמהות "באופניות" רחוקות מאד מעקרון הרצף (מישהי פה גדלה או חיתה בשבט?), למרות שהן שואפות להתקרב אליו, וגם הן מועדות לטעות מאותן סיבות. מן הסתם הן עושות טעויות אחרות מאשר אמהות שאינן מתימרות לגדל את ילדיהן באופן "טבעי".
האם יש כאן אמא שבטוחה שהיא לא עושה או עשתה שום טעות? שום בחירה שבעצם אינה לטובת הילד?
את מתיימרת לדעת יותר טוב מהאמא מה התינוק רוצה..
אבל למרות שאני מסכימה עם קוראת, שלפעמים האמא באמת טועה, אני חושבת, כמו קומ"ג, שצריך להגן בתוקף על זכותה של כל אם לטעות, ולעשות את מה שנראה *לה* כדבר הטוב ביותר עבור ילדהּ. אוי לילד שאמו תגדל אותו כפי שאמא שלה או חמותה או כל אדם אחר חושב שצריך ולא היא.
בעיני הטיעונים של לב אדום חשובים משום שהם קוראים לבחינה אישית של האמונות והבחירות שלנו.
לפני כמה שנים כשבתי היתה ילדה קטנה עמדנו ברחוב וחיכינו למשהו, ופ-ת-א-ו-ם הגיחה אישה אחת מאחורינו, התכופפה ואמרה לבתי במין טון לגלגני כזה: "אצבע בפה זה לא יפה" (אכן שיר דגול עם חריזה מופלאה) וחייכה אליי מין חיוך כזה יענו אכלנו מאותו מסטינג והתכסנו באותה פלנלית. נעצתי בה מבט כזה, שהיא דידתה כמה צעדים אחורה, הסתובבה ונעלמה במהירות במורד הרחוב.
אני חושבת שהתגובה שלך, ליאורה, היתה הולמת ביותר.
אם כבר חכמה של חדר מדרגות, אני אולי הייתי אומרת לילדה משהו בסגנון "איזו אשה מצחיקה, מה, היא לא יודעת שאצבע בפה זה מאד יפה?" משהו שא. יבהיר לילדה שאין להתיחס ברצינות לדבר השטות שנפלט לאשה, וב. יבהיר לאשה שהערתה לא במקום, או לפחות נפלה על אזניים ערלות במקרה הזה, ומן הסתם יגרום לה לחשוב פעמיים לפני שתעיר הערה דומה לילדה זרה אחרת.
אבל בד"כ המגמה הדומיננטית (במיינסטרים) היא לומר לאמא "שחררי". "שימי אותו". "תשאירי אותו". "תני לנו לטפל בו". זו לא גישה שאומרת "תני גם לנו לפתח אינטראקציה עם התינוק" (כפי שרצתה לב אדום לומר), אלא גישה שאומרת "תני לנו להפריד ולמשול".
מסכימה. לא חושבת שיש איזו "מזימה" כללית להפריד את הילד מהאמא (כאמור, האמא היא חלק מהחברה), אבל נכון שיש את הגישה הטפשית "שחררי", במקום "תני גם לנו להשתתף קצת". ובאמת ילד לא אמור להרגיש נוח בידיים של כולם. וזכותו וזכות האמא לרצות להישאר יחד.

אני חושבת, כמו קומ"ג, שצריך להגן בתוקף על זכותה של כל אם לטעות.
מסכימה בגדול, אבל כמובן בגבולות. אני מעירה לאמהות שמתנהגות באלימות פיזית או מילולית לילדים שלהם. לא אכפת לי שאני מתערבת. הילד חסר ישע והאמא אולי חושבת שהיא מחנכת ושזכותה וכו', אבל היא נוהגת באלימות. אני כמובן משתדלת לעשות את זה באופן עדין, משתתף וכו', אבל גם קרה שאמרתי לאמא שגררה את הילדה שלה עם היד וכמעט הוציאה לה את היד "מה שאת עושה זה ממש לא בסדר. את מלמדת אותה שמותר להפעיל אלימות על חלשים ממך".
זה כמובן מקרה קיצוני.

אבל בגדול, אני חושבת שאנחנו צריכים להודות שפה באתר ובקהילה הרבה חושבים שהם יודעים יותר טוב מהרבה הורים. בעיני זה בסדר כל עוד לא סגורים לגמרי בדעות. ל
משל, הבאתי את הדוגמה של ההנקה כי היום אני כבר בכלל לא בטוחה שזה טוב להניק עד גיל כל כך מאוחר ולהתחיל לריב עם הילד על הציצי. למשל ראיתי חברה שלא מניקה וממש קינאתי באיך שהאבא גם מעורב בהכל ושהתינוק קשור לשני ההורים מאוד ויכול להירדם בעזרת שניהם ולהירגע בידיים של שניהם. פתאום הכל היה נראה לי נורא רגוע. והם הורים ממש מקסימים ואוהבים וכל הזמן על הידיים וליטופים ונשיקות. אז זה קצת גורם לי לחשוב שאולי אני לא יודעת יותר טוב מהם.
בקיצור נסחפתי. העניין הוא שלדעתי לפעמים יותר טוב מהאמא, ולפעמים חושבים שיודעים, אבל לא יודעים.....

חכמה של חדר מדרגות.
מה זה? דברים שחושבים עליהם אחר כך?

האם יש כאן אמא שבטוחה שהיא לא עושה או עשתה שום טעות? שום בחירה שבעצם אינה לטובת הילד?
היי, את זה לא אמרתי happy

והם הורים ממש מקסימים ואוהבים וכל הזמן על הידיים וליטופים ונשיקות
נו בטח - חייבים לפצות את הילד במשהו hilarious

תזמורת_הים‏‏ תודה. כאמור, גם אני חושבת שכך עדיף. סתם השתעשעתי לי עם משפטים שלא אמרתי וכנראה לא אומר.
לקוראת
חכמה של חדר מדרגות
מה זה? דברים שחושבים עליהם אחר כך?

בדיוק! הגעתי לדף זה מדף אחר, לא זוכרת עכשיו את שמו, ושם היה מסופר שהסופר דאמיון ראניון דיבר על "חכמה של חדר מדרגות" כתופעה ידועה שבה לאחר שעזבת סיטואציה טעונה כלשהי, רק בחדר המדרגות בדרך הביתה פתאום צצות לך כל התגובות המתאימות.
קודם כל, אני רוצה להגיד שאני קוראת את הדיון בעניין, ושאני פתוחה לשמוע דעות שונות משלי, ולשנות את דעתי במקרה שאשתכנע.
ואני מקבלת באהבה את זה שיש מי שחושב אחרת ממני. (למשל קומה_ג'?).
אני גם בטוחה שבסה"כ יש הרבה נקודות שאנחנו כן מסכימים עליהן. אבל כאן מתחדדות דווקא הנקודות של אי ההסכמה.

עכשיו, לעניין הדברים שנאמרו:
להפך, אמהות המיינסטרים הן חלק בלתי נפרד מהחברה.
קומה ג', גם אמהות באופן הן חלק בלתי נפרד מהחברה. החברה כוללת גם את המיינסטרים וגם את הלא מיינסטרים.
וגם נכון שהדרך של אמהות באופן היא בגדול הרבה יותר קשובה, אבל גם הן מושפעות מהחברה שגדלו בה, ואי אפשר להגיד שתמיד האינטואיציה שלהן היא בהירה לחלוטין, ושאין עליה שום השפעה של דעות קדומות, עכבות, מחסומים נפשיים וכו'.
לדעתי, לכולנו יש מזה שמץ אם לא הרבה יותר משמץ.

ובהקשר זה מזדהה עם דבריה של תזמורת_הים‏:
גם אמהות "באופניות" רחוקות מאד מעקרון הרצף (מישהי פה גדלה או חיתה בשבט?), למרות שהן שואפות להתקרב אליו, וגם הן מועדות לטעות מאותן סיבות.

צריכה לסיים. אמשיך אח"כ...

אני מוצאת שלפעמים התגובה הבאופנית תהיה הפוכה ל"לשחרר" ולא תמיד היא תהיה מה שמתאים לילד.
אני מוצאת שלפעמים אני רוצה לגונן על הילדה שלי מפני אנשים "כי ככה צריך" בעיני אבל זה לא תמיד תואם את מה שמתאים לה. ברור שמה שחשוב זו הקשבה בסופו של דבר. אז אני מאד מזדהה עם מה שכתוב במעלה הדף על כל מיני אנשים זרים שניגשים לילד ומצפים שמייד ייפתח אליהם, מצד שני לאחרונה ישבתי לי על ספסל בתל אביב ובתי לידי, עברה ברחוב מישהי שלא ראיתי למעלה משנתיים ומיד אחרי שהיא התיישבה לידי להחליף רשמים מהזמן החולף היא בשיא הטבעיות תפסה את בתי , ועוד מאחור והושיבה אותה על ברכיה. כמובן שהתכוונתי להתקומם ולהגיד משהו, אבל עוד לפני שהספקתי קלטתי שזה בסדר, שלבת שלי בסדר, שהיא לא מבקשת אליי ושזה נעים לה לשבת על האישה הזו שהיא לא מכירה.

ברור שאם לא היה לה נעים הייתי עוצרת את זה אבל שמחתי גם שזה קרה, זה פתח לי קצת את העיניים לראות שאולי מה שמובן לי מאליו הוא בכלל לא נכון. זה לא שתמיד היא מוכנה, יומיים קודם קרה מקרה אחר דומה והיא מיד זעקה "אמא" וניסתה לברוח.
כשהיא היתה פיצפונת מאד השתדלתי שזרים לא יגעו בה ובכלל לראות אם נעים לה או לא והיה לה נעים בעיקר על אמא אבא סבתא סבא ולא יותר. מהרגע שהיא למדה לבטא את עצמה, גם לפני המילים, הושטת ידיים וכו', היא מאד ברורה לגבי הרצונות שלה ואני רואה שבדף הזה ובראש שלי יש הרבה דעות קדומות על מה אמור כן או לא להיות בסדר.

צריכה ללכת.

היא לא זקוקה ל"חסד שבמגע" יש לה כמה שהיא רוצה!
עדיף לתת את החסד הזה לשומר בקניון שכבר חודשים אפחד לא אמר לו שלום ולא הסתכל לו בעיניים למרות שהוא רואה מאות אם לא אלפי אנשים ביום.

ניצן, וקומה ג', חשבתי על המשפט הזה והפכתי בו. וזה מה שהעליתי במחשבתי:

בעיקרון המשפט הזה די נכון. ברור שהשומר בקניון זקוק יותר ל'חסד' הזה מהתינוקות של אמהות באופן.
אבל, השאלה אם אכן הסיבה לגשת לתינוק זר היא ע"מ לתת לו חסד?

אינני חושבת שזו הסיבה.

זה ברור וידוע, שהרבה מאוד מבוגרים נמשכים אל תינוקות וילדים. זה ממש טבוע בנו. לפי ראייתי, הנטייה הזו בעצמה היא *חלק מהרצף* שלנו. יש בנו *משהו אבולוציוני שגורם לנו להימשך לתינוקות וילדים*. האם להילחם בנטייה טבעית זו? האם אין לה מקום?

אני מאוד מסכימה איתכן ומבינה אתכן בכך שאינכן רוצות שזרים 'יתנפלו' על התינוק. שיעשו זאת באופן גס, בלתי מתחשב ברצונו, בלתי מתחשב ברצון האמא, באופן שמתייחס לתינוק כאל חפץ ולא כאל בעל רגשות וכו'.
אתן צודקות בזה.

אבל, האם כל זר אכן כך נוהג? האם אין זרים שקרבים בעדינות?
האם כל זר אתן רוצות להרחיק, או רק את מי שמתנהג בגסות הנ"ל?
והאם אין כאלה שיקשיבו אם תסבירו?
האם אין אנשים שהתינוק ירגיש איתם נוח אפילו שאינו מכיר? או צורות תקשורת שהתינוק ירגיש איתן נוח?
נניח שאתן מצדכן כן הייתן מרגישות נוח עם קירבה של זרים, האם יש אפשרות שעם אנשים מסוימים, במצבים מסוימים, בזהירות הדרושה - התינוק היה משתף פעולה ואפילו נהנה?

למיטב הבנתי, *לא כדאי* למנוע לגמרי אפשרות גישה של זרים אל התינוק.
מה שכן, *לשים דגש על ה'איך'*.
לסנן את מי שלא נראה מתאים - או לנסות להסביר 'איך' נכון לנו, אם נראה שעשוי להבין.

ונקודה חשובה נוספת:
ה'חסד' בעצם, זה *החסד שהתינוק מביא לעולם*. הרבה יותר מהחסד שאנחנו ניתן לו. ואפילו יותר ממה שהאמא תתן.
אפשר אפילו לומר שהאמא לא עושה את זה מחסד - אלא קודם כל מצורך שלה. ושנית, כיוון שהיא רואה את התינוק כחלק ממנה - אז בעצם מה שנותנת לו זה לעצמה. ולכן זה גם לא חסד. (האמא בוודאי נותנת המון ולאין שיעור, אבל לא הייתי מגדירה את זה כ'חסד').
וגם זרים בד"כ ניגשים *לא* מתוך רצון לעשות חסד עם הילד, אלא מתוך הרצון הטבעי (ואפילו הַבָּריא) שלהם לתקשר עם ילדים (כפי שכתבתי, נראה לי אבולוציוני).
אבל אם כבר הייתי רוצה להשתמש במושג 'חסד', אם כבר מישהו כאן עושה חסד עם מישהו - זה התינוק עם העולם. התינוק עם האמא. התינוק עם האנשים שסביבו. התינוק עם זרים.
על אף שאינו מתכוון לכך, האנרגיה שמשפיע סביבו, היופי, התום, החיוכים, הלבביות - הם ממש בעלי איכות מרפאת*.

וזה אינו אומר שהוא רק נותן לעולם ואינו מרוויח מכך. התינוק בעצמו מרוויח מאינטראקציה עם העולם.
גם אם זרים יקבלו רגע של חסד עם התינוק, זה לא אומר שזה חד צדדי. אם התינוק משתף פעולה (תנאי פתיחה **חיוני*
!!!) - סימן שהוא מרוויח מזה גם. והרבה.

ומה שאולי באמת היה עושה חסד עם השומר בקניון - זה תינוק שמחייך אליו, או שהיה מתאפשר לו ללטף את לחיו, וכיו"ב. את יודעת איזה אושר זה מביא לאנשים?

ושוב, שלא ישתמע שאני מבקשת לתרום את התינוקות לטובת האנושות.
אני *מדגישה, וחוזרת ומדגישה*, זה נפלא מאוד, אבל *רק* - כשהתינוק משתף פעולה.
*ואם* הוא אכן משתף פעולה - אני חושבת *שהאמא תעשה חסד עם הסובבים* אם תניח לתינוק להיות באינטראקציה איתם, גם עם זרים. *וגם התינוק ירוויח* מזה.

ואם היא עדיין לא רוצה, מהסיבות שלה, זו זכותה.

אני משערת שאמא שמתנגדת לזה מראש, על אף שהתינוק לא מביע התנגדות, יש לה בעצמה עכבות כלשהן.
אבל אני מקבלת את זה. למי אין עכבות?

דבר אחד שאכן אימצתי מכאן:
שמלבד שימת הלב שלי אם התינוק מעוניין (מה שאני ממילא עושה), במקרה שאחשוד שהאמא עשויה להסתייג - אני אשאל אותה אם אפשר לגשת אל התינוק.

תודה.

יש בנו משהו אבולוציוני שגורם לנו להימשך לתינוקות וילדים.
לא נכון.
תרבותי לגמרי.
מספיק להסתובב מעט בעולם, אפילו לא צריך לחפש מחקר.
ועוד משהו קטן. יש פה איזה התייחסות ל"אמהות באופן" שהיא ממש תמוהה בעיניי. אני בראש ובראשונה ניצן. אני קוראת פה אולי שנה. דעותיי התעצבו הרבה קודם לכן (הרי לכם פלא!) ולא כחלק מאיזו עדריות כזו או אחרת (לא שאני רומזת שזה המניע של מי מן הנשים הפעילות באתר ובקהילה, אני לא.)

בעיניי לגשת לאדם אחר ברחוב ולתקוע לו את האג'נדה שלך בפרצוף, בין אם אגרסיבית, צדקנית או שאנטי-שאנטי זה לא מנומס לא מתחשב *בכלל* באדם שמולך, ובמקרים מסויימים ראוי לתגובה מגננתית. ברור לי שיש הרבה אנשים לא מנומסים, ברור לי שאני לא יכולה לחנך את כולם. בעיניי הם לא מנומסים בין אם יש להם הצדקה מנומקת בינם לבין עצמם (מיסיונרים?) ובין אם לאו. ואני מתנהלת למולם באופן שאני מוצאת לנכון - ר"ל תוקעת בהם מבטים מזרי אימה או מסבירה להם שהם ממש לא מנומסים שהם דוחפים את האף שלהם (או הידיים שלהם) לעניינים של אחרים.

לא שכנעת אותי.

אבל, האם כל זר אכן כך נוהג? האם אין זרים שקרבים בעדינות?
אלה שקרבים בעדינות, ושיוצרים קשר עם הילד בצורה נעימה וקשובה, הם לא ה"אישו" בדף הזה .

ואני שוב מזכירה:
אין שום דבר נורמלי בזה שזר מוחלט רק ניגש וכבר שולח יד או מדבר בצורה חוקרנית אל תינוק או ילד קטן, וגם לא אל מבוגר.
זה לא באופן_טבעי‏ !
מה שטבעי לבני אדם הוא להכיר קבוצה מאוד מאוד קטנה של אנשים (יש חישובים מה גודל הקבוצה, יונת_שרון‏ בטח זוכרת את זה בעל פה happy ), וכל מי שאיננו שייך לאותה קבוצה מוכרת (בני השבט, בני הכפר, בני החמולה) מתקבל בכל מיני *טקסים של זהירות* שאותם לא אפרט.

מי שהוא מבוגר עירוני נאלץ לחיות בתוך המון של זרים. זה לא טבעי, ולא בריא גם למבוגרים. במקום לכפות את המציאות הקשה הזאת על תינוקות, עדיף שגם המבוגרים ילמדו קצת עדינות והקשבה עצמית.

זה מזכיר לי את הדיון של כריסטופר_אלכסנדר‏ על מקווי מים טבעיים מול מלאכותיים.
הוא כתב משהו שלא חשבתי עליו: למה ילדים טובעים בבריכה באמצע העיר? כי בכל אגם או ים את ניגשת דרך חוף. לא תיכף ומייד לתוך המים העמוקים. לעומת זאת, במאגר מלאכותי אין שום הדרגתיות . לכן הוא ממליץ לבנות גם מאגרי מים מלאכותיים כך, שכל התחום ההיקפי שלהם רדוד והולך ומעמיק לכיוון האמצע.

כך יהיה בטיחותי וטבעי יותר.

בדרך זו אני רואה מערכות יחסים בין אנשים.

אין שום דבר נורמלי בזה שזר מוחלט רק ניגש וכבר שולח יד או מדבר בצורה חוקרנית אל תינוק או ילד קטן, וגם לא אל מבוגר.
זה לא באופן_טבעי‏‏ !

אני מאד מסכימה, וגם קראתי קצת ויודעת למה זה לא טבעי.
ובכל זאת, התינוק שלי (חצי שנה, יונק וצמוד לאמא 24/24) לא קרא כנראה את הספרים הנכונים, כי בשבילו כל מפגש עם זר הוא חגיגה. עוד לא קרה שהוא נרתע מחיוך ויד מושטת של אדם זר, כולל אלה שלא ניגשים בעדינות. כמו שכתבתי, לרוב הוא זה שמזמין את החיוכים והדיבורים והליטופים (האמת, קשה לעמוד בפני החיוך של הבן שלי בלי להגניב לו איזה ליטוף, או נשיקה, או עשר, ויעידו על כך הזרים הרבים שנפלו בפח הזה happy). הוא עדיין לא הגיע לשלב חרדת הזרים- אני שואלת את עצמי אם הוא בכלל יגיע לשם, זה כל כך הפוך מהאופי שלו- אולי אז הוא יגלה קצת חשדנות טבעית ובריאה. האמת היא שאני הייתי מעדיפה ילד יותר חשדן ופחות ידידותי כלפי זרים. כן, נכון שכל זר הוא חבר בפוטנציה, אבל מה לעשות שבעולמינו המטורף כל זר הוא גם פדופיל בפוטנציה. אני לא בוטחת אוטומטית בכל אדם שניגש אלי ולא מפתחת איתו מיד יחסי קרבה (להוציא מקרים בודדים ומיוחדים) והייתי רוצה שגם בני יהיה כמוני.
מצד שני, להפסיק באופן מלאכותי אינטראקציה שנעימה גם לו וגם לאדם שעושה לו חיינדלך לא נראה לי כמו הדרך הנכונה לעשות את זה. אני חושבת שבתחום הזה, כמו בכל תחום, כדאי להימנע_משאיפות_עבור_ילדינו‏ ולסמוך עליו שילמד איך להזהר מזרים בזמן ובדרך שיתאימו לו.

לגבי הטיעון של "האמא שמשדרת לתינוק" כל מיני דברים, אני חושבת שאין לו רגליים. כשמתקרבים אלי זרים אני משדרת בתוכי "עופו ממני" והשידור הזה לא מדגדג בכלל לבן שלי, כך שלדעתי אפשר להאמין לתינוקות שפוחדים מזרים שזה באמת הם ולא האמא השדרנית שלהם.

יש בנו משהו אבולוציוני שגורם לנו להימשך לתינוקות וילדים
לא יודעת. אני מעולם לא העליתי על דעתי ללטף או לנשק תינוקות זרים. בטח ובטח לא לקחת אותם על הידיים. מקסימום אני מחייכת אליהם מרחוק.

לב אדום אם לא מתאים אל תעני: את כבר אימא?
נדמה לי שתשני את דעתך כשתהיי אימא.
היא לא זקוקה ל"חסד שבמגע" יש לה כמה שהיא רוצה!
עדיף לתת את החסד הזה לשומר בקניון שכבר חודשים אפחד לא אמר לו שלום ולא הסתכל לו בעיניים למרות שהוא רואה מאות אם לא אלפי אנשים ביום.
ויי, ניצן, איך שאת צודקת...

בעיניי לגשת לאדם אחר ברחוב ולתקוע לו את האג'נדה שלך בפרצוף, בין אם אגרסיבית, צדקנית או שאנטי-שאנטי זה לא מנומס לא מתחשב בכלל באדם שמולך,
yes
ובכלל, כל מילה של ניצן_אמ‏ מדברת גם בשמי.

אני מעולם לא העליתי על דעתי ללטף או לנשק תינוקות זרים. בטח ובטח לא לקחת אותם על הידיים. מקסימום אני מחייכת אליהם מרחוק.
גמני.

אני מאמינה שתינוקות נולדים מאוד רגישים ופתוחים אנרגטית ליקום, וזו הסיבה הראשונה להגן עליהם בכל הרמות. בהתאם לגיל ולכושר החשיפה *שלהם* לעולם והמסרים שהם מעבירים לנו על מוכנותם, נוכל 'ברגישות אימהית' להבין מה טוב להם (מתי ואיזה מינון) ולנתב את הטובה הזו לטובת כולם.

דבר אחד שאכן אימצתי מכאן:
שמלבד שימת הלב שלי אם התינוק מעוניין (מה שאני ממילא עושה), במקרה שאחשוד שהאמא עשויה להסתייג - אני אשאל אותה אם אפשר לגשת אל התינוק.

flower
הוא עדיין לא הגיע לשלב חרדת הזרים.
נכון.
ובדיוק בגיל הזה, של הבן שלך, אין מבחינתו "זרים" - כי בשבט, בגיל הזה כולם עדיין "זרים" כי הוא עוד לא מכיר אותם מספיק, ועכשיו זאת התקופה שהוא ידידותי ומכיר אותם. הוא לא יודע שהם "זרים" ויישארו "זרים", שהרי גם סבתא שלך, בת הדודה שלך וגיסך שגר רחוק הם "זרים" באותה מידה בגיל הזה.
זאת בדיוק הסיבה שלבני אדם יש שלב של כ-6-8 חודשים של ידידותיות וחייכנות, ורק אחרי כן מופיע שלב "חרדת הזרים" ו"חרדת הנטישה".
דרך אגב, זה נועד גם לסייע במקרים (שביולוגית היו רבים מאוד) של מות האם בלידה או זמן קצר אחרי הלידה - במשך התקופה הראשונה, התינוק בנוי לצורך הישרדותו להתיידד עם כל אחד, כדי שיטפלו בו.
לכן, ההתנהגות של בנך היא לחלוטין באופן_טבעי‏. לחלוטין. ביולוגית ומנומקת. ואין עם זה שום בעיה.

אני מעולם לא העליתי על דעתי ללטף או לנשק תינוקות זרים. בטח ובטח לא לקחת אותם על הידיים. מקסימום אני מחייכת אליהם מרחוק.
גמני.

מישהו שם כאן שאלה חסרת טקט אוהו, ומה זו השאלה הזו?
<לב_אדום‏ נורא סקרנית ולא מצאה בגרסאות ישנות>

מישהי,
נדמה לי שתשני את דעתך כשתהיי אימא.
ברור !

רק שהמצב הוא לא כזה שיש לי דעה א' כרגע לפני האימהות, ותהיה לי דעה ב' ברגע שאהפוך לאימא.
אלא כזה שזה מה שאני חושבת כרגע, ודעתי עשויה להיות שונה בשבוע הבא. עשויה להיות שונה שוב בחודש הבא. ושוב בשנה הבאה. וכן הלאה.
וגם בתוך האימהות עצמה - דעתי עשויה להשתנות מזמן ההריון לזמן של תינוק צעיר, לזמן של ילד יותר גדול. מילד ראשון לילד שני וכו'.
החיים הם דינאמיים. והמהות שלי היא דינאמית.
אני בוחנת את מסקנותיי מחדש כפעם בפעם, לפי מה שקורה בחיים, ולפי רעיונות ודעות שונות שאני שומעת - ומחליטה אם להמשיך בקו הקודם או לאמץ קו חדש.

ככה שזה לא ממש משנה. גם בתור אמא אני אוכל להגיד לך דברים שונים מתקופה לתקופה.

ואפילו אם אכן אחשוב אחרת אחרי שיהיה אמא (רוב הסיכויים), האם זה אומר 'אחרת' באיזו צורה? אני יכולה לחשוב אחרת בהרבה צורות. לאו דווקא בצורה ההפוכה. צורה אחת של 'לחשוב אחרת' יכולה אפילו להיות דומה לדעה העכשווית שלי, אבל עוד יותר נחרצת.
הנה יש כאן נשים שהן כן *אמהות* - והביעו דעתן *בעד* אינטראקציה עם זרים.
מה שאומר, שלא בהכרח ברגע שאישה הופכת לאמא, היא נהיית אוטומטית נגד אינטראקציה עם זרים. הלא כן?

זה פשוט מסלול חשיבה אישי של כל אחת, שתלוי בדרכי ראיית העולם שבנתה לה במשך חייה עוד מילדות + המפגש עם סיטואציות משתנות בחיים.
ובפרט אם היא בן אדם חושב, אז היא עשויה לשנות את דעתה בהתאם לחיים, ולא להתקבע על עמדה אחת. (מה שאני מעריכה שרבות מכן עושות).

אחת יכולה לפני היותה אמא להיות בעד ואח"כ להפוך לנגד, ואחת יכולה להיות נגד והאמהוּת תהפוך אותה לבעד. ואחרת תישאר בעמדתה - נגד או בעד. ואחרת תקצין את עמדתה - נגד או בעד. ואחרת תכניס וריאציות בעמדתה. או תעשה איזשהו שילוב בין הנגד לבעד.

זה שאני עדיין לא אמא ואתן כן, זה לא אומר שאני טועה ואתן צודקות. יש לדבר הזה הרבה גוונים.
ולדעתי גם אתן וגם אני יכולות ללמוד זו מזו.

בכל מקרה, אני לומדת מכם.
ולמדתי מהדיון הזה.
חלק לקחתי לי מרעיונותיכם, ובחלק אני עדיין בדעה שלי.

בסה"כ אני מחפשת למצוא בכל זאת את נקודות ההשקה בינינו. *האם יש נקודות שאנחנו כן מסכימים עליהן?*

בנוסף, *הייתי רוצה לשאול אתכן 3 שאלות:*

  1. האם יחסכן זהה לכל זר, או שלמשל במפגש של באופן תגיבו שונה מלזר ברחוב במקרה שאמא אחרת ('באופנית' שעדיין אינה מוכרת לכן) תיגש לתינוק שלכן?
  2. אם הזר שברחוב ייגש אליכם בעדינות, וישאל את רשותכן ללטף את התינוק, והתינוק יַראה רצון לכך - האם תסכימו?
  3. אם הייתן רואות שהתינוק שלכן מאוד אוהב אינטראקציה עם זרים, כמו שתיארו לוטם_מרווני‏ ו-תזמורת_הים‏, למשל, האם הייתן משתפות פעולה, או עדיין מנסות להרחיקו מזרים?

תודה על תשובותיכן.
אוהו.
hilarious

  1. יחסי לא זהה לכל זר, גם לא לכל מכר, ואני לא שואפת שיהיה זהה.
  2. מה זה הביטוי הזה ללטף את התינוק ? מה זה, לעשות סיבוב על פורש חדשה? happy
ובכלל, למה שרק האדם ילטף? והתינוק - מה?
תינוק, כשבאמת בא לו לקיים אינטראקציה, יכול ליזום מגע מצידו בלי בעיה - לצבוט באף, לתקוע אצבע בכיוון העין, למשוך בשיער, להצביע על האוזן ולצעוק ("את-זה!"), לתת סטירה קטנה (לפעמים אפילו כואבת, בלי כוונה). לקחת במשיכה את העט מכיס הבגד, להחרים את המשקפיים וכמעט לשבור אותם (המשקפיים של הזר החביב, שרק רצה ללטף. ). כך שלמרות הרצון הטוב, הרבה ליטופים לא יהיו שם. הביטוי שהשתמשת בו פשוט עושה אידיאליזציה של הסיטואציה tongue
  1. שייהנה... בגבולות הביטחון שלי.
אלה שקרבים בעדינות, ושיוצרים קשר עם הילד בצורה נעימה וקשובה, הם לא ה"אישו" בדף הזה . (בשמת_א‏)
יחסי לא זהה לכל זר, גם לא לכל מכר, ואני לא שואפת שיהיה זהה. (קומה_ג'?)

בשמת וקומה_ג?, קצת התבלבלתי. אני עד כה התרשמתי שיש כאן גישה שלא מעוניינת בכלל שזרים יתקרבו לתינוקות. (ההתרשמות שלי מדברים של קומה_ג'?, ניצן_אמ‏ ונועה_בר? למשל).
האם אתן אומרות שהעניין אינו כזה מוחלט, ותלוי איך הזר נראה לכן, ובאיזו צורה הוא ניגש אל התינוק?
אנא הבהירו.

מה זה הביטוי הזה ללטף את התינוק ? מה זה, לעשות סיבוב על פורש חדשה?
ובכלל, למה שרק האדם ילטף? והתינוק - מה?
תינוק, כשבאמת בא לו לקיים אינטראקציה, יכול ליזום מגע מצידו בלי בעיה - לצבוט באף, לתקוע אצבע בכיוון העין, למשוך בשיער, להצביע על האוזן ולצעוק ("את-זה!"), לתת סטירה קטנה (לפעמים אפילו כואבת, בלי כוונה). לקחת במשיכה את העט מכיס הבגד, להחרים את המשקפיים וכמעט לשבור אותם (המשקפיים של הזר החביב, שרק רצה ללטף ). כך שלמרות הרצון הטוב, הרבה ליטופים לא יהיו שם.

קומה_ג'?, אין לי שום בעיה עם אף סוג מה'ליטופים' שהזכרת. אדרבה... ועד כמה שאני מכירה זה בד"כ לא כ"כ אלים כמו שאת מתארת (לא באופן מרוכז כזה).
מלבד זאת, לא מדובר רק בתינוקות. גם פעוטות וילדים נכנסים לסוגיה.
מה שכן, אכן כן - פעמים רבות תינוקות או ילדים נהנים מאוד כשאני מלטפת את ראשם או את לחְיָים. הם מתמסרים ומתמכרים. אני בטוחה שאני יכולה לזהות אם הם נהנים או סובלים. כמו שאת רואה, ליטופים כן יש שם ואפילו רצויים. ואם הילד רוצה - אז גם חיבוקים. ואם הוא רוצה גם לתת את חלקו באופנים שציינת או אחרים - יש גם לזה מקום.

בשבוע שעבר נפגשתי עם חברה מבאופן. אני עם התינוק שטיפלתי בו והיא עם התינוק שלה. אף אחד לא הכיר קודם את האחר. התינוק היה אצלי בידיים ושלה במנשא. דבר ראשון על השניות הראשונות של הפגישה היא שלחה יד בליטוף עדין לאורך הזרוע של התינוק שבידיים שלי. תוך זמן קצר ביותר התינוק שלה הגיב בשמחה לליטופים שלי על לחיו. ולאחר מכן כשהורידה אותו מהמנשא ניגש להתרפק עליי בשיא הטבעיות כאילו מכיר אותי כבר שנים.
אכן, יש לה תינוק מאוד חברותי. ואני גם הייתי אומרת בצניעות שיש לי אנרגיות טובות שילדים מרגישים.
זה הרגיש הכי טבעי בעולם.

וזה לדעתי מראה, שבבסיס זה דבר רצוי וטבעי, אלא ש: 1. תלוי איך הבן אדם מתנהג, 2. תלוי מה התינוק משדר כלפיו.

יש בנו משהו אבולוציוני שגורם לנו להימשך לתינוקות וילדים (אני)
לא נכון.
תרבותי לגמרי.
(ניצן_אמ‏)
ניסיתי לחשוב על זה שוב. חלק מכם אומרים שמעולם לא הרגישו צורך ליצור קשר או ללטף תינוקות של אחרים. אני לעומת זאת כן מרגישה צורך כזה מאז ומעולם. ואני מכירה רבים שמרגישים צורך כזה. וה-ראיה: דובר כאן רבות על זרים שניגשים לילדים שלכם בניסיון ליצור איתם קשר או ללטף אותם.
אני מכירה הרבה אנשים שאולי לא ילטפו, כי הם מתביישים, אבל כן יחייכו אליו, יעשו לו פרצופים, ישאלו שאלות.
*להרבה* מאוד מבוגרים יש צורך בקירבה לילדים, אפילו לא שלהם.
לי זה נראה צורך *עמוק וטבוע*.

ועובדה היא גם שיש הרבה ילדים קטנים שנמשכים לתינוקות, או ילדים קצת יותר גדולים שנמשכים לילדים קטנים או לתינוקות.
כשאני הולכת ברחוב עם התינוק, לפעמים ילדות עוצרות לידינו ואומרות 'איזה חמוד, איזה מתוק'. אפשר אולי לומר שהן למדו את זה, שזה נרכש (לא נראה לי). אבל ראיתי ממש פעוטות שנמשכים לתינוקות. הם בטח לא הספיקו ללמוד את זה.
אני רואה בזה משיכה טבעית אל הקטן והפעוט. אל החן התינוקי או הילדותי.
ולא סתם נאמר כאן שתינוקות קיבלו חן מיוחד כדי שיבטיח את הטיפול בהם. החן הזה פועל לא רק על האמא של התינוק אלא על הסביבה.
נכון שכל זר בוחר עד כמה הוא ירשה לעצמו או ירגיש נוח להתקרב אל התינוק או הילד. אבל ברור שרבים נמשכים, גם אם לא מעזים להתקרב בפועל.

ונכון שבשבט בד"כ התינוק מכיר את הנפשות הפועלות, אך עדיין, נראה שלתינוק וגם לילדים הרבה פעמים (לא תמיד) יש פתיחות גדולה לעולם, לאנשים. יותר משיש לנו. (וכמו ש נועה_בר‏ אמרה שהוא פתוח לעולם). ולא בטוח שזה שלילי. אם הוא רוצה, ונאפשר את זה בגבולות הביטחון שלו - למה לא?

מכל מה שחשבתי על הנושא ועל הנאמר בדף הזה,
נשארתי עדיין עם המחשבה שהכיוון של יצירת תקשורת הוא רצוי,
אבל, עם המגבלות של בחינת תגובות התינוק, והתאמה לרצונותיו
+ התחדד לי יותר הצורך לבדוק עם האמא את הגישה שלה לעניין. (זה לא שעד עכשיו התעלמתי מרצונה. אבל לא שאלתי מפורשות. ועכשיו נוספה לי עוד מוּדעוּת לצד של האמא).

ואם אנסה לשחזר לאחור, *מעולם* לא קרה המקרה שיצרתי תקשורת עם תינוק או ילד באופן שפגע בו. תמיד עצרתי כאשר הרגשתי שלא מתאים לו.
(וכמובן אם לא התאים לאמא)
כך שאני מרגישה שאני יודעת להבחין, ואני סומכת על האינטואציות שלי. (שכל אחד אחר רשאי לחלוק עליהן כמובן... happy)

זה מזכיר לי את הדיון של כריסטופר_אלכסנדר‏‏ על מקווי מים טבעיים מול מלאכותיים.
בשמת, אהבתי את הדימוי.

הלכתי להופעה עם צ'וצ'ו, שהתקיימה באחד המרכזיים ה"רוחניים". ישבנו שם לפני ההופעה, הוא ביקש לינוק והסכמתי, הוא היה בחיקי, ופתאום אני רואה שגבר חייכן שיושב בשורה מאחורינו אוחז לו ביד, מעבר לכתפי (כלומר גם נוגע בו וגם נכנס ל"תחום" הפיזי שלי). כל זה תוך כדי שיחה שלו עם מי שישבו לידו. הסתובבתי והסתכלתי בו, והוא אומר לי ולצ'וצ'ו בחיוך "שלום..". יענו, שלום אהבה ואיזה יופי שכל העולם מחובר זה לזה.
אמרתי לו בשקט "אנחנו עסוקים קצת כרגע", אבל כנראה שלא שמע.

הסתכלתי על צ'וצ'ו - ששיחק באצבע של אותו גבר, בהסח הדעת, תוך כדי יניקה. אמרתי לעצמי, טוב, אולי אני סתם הורסת מסיבות, בסך הכל אנחנו בלב השאנטי ולמה לנתק את הרקמה האנושית האחת הגדולה, ואולי הם חייכו זה לזה קודם ונוצר קשר, ולא שמתי לב. ובכל זאת הפריע לי שזה בזמן ההנקה וזה פולש. שאלתי את הילד - למי אתה מחזיק את היד?
"לאמא". (הוא בכלל לא שם לב שזו לא ידה הענוגה של אמא שלו אלא אצבע גדולה ושעירה של גבר tongue )
אמרתי לו: לא, זו לא היד של אמא, זו היד של איש הזה.
"איזה איש? מי זה האיש"?
בשלב הזה הבנתי שדרושה קצת אסרטיביות, הסתובבתי שוב ואמרתי שוב "סליחה, אנחנו קצת עסוקים". התשובה - עסוקים במה?
שתי הנשים שישבו לידו נזעקו "מה קרה לך? אוכל! הוא אוכל!" (מילה נקייה ל"יונק").
"אה..." משך את ידו במבוכה וזז משם.

יאק.

איזה הזוי... אבל גם קצת מצחיק..
אויש, בלעכס..
יש לי הרגשה שהוא בכלל לא שם לב מה צ'וצ'ו עושה, ושנורא הביך אותו כשגילו לו
כן, זהו בדיוק (מה שכולכן אמרתן happy ).
אני פעם הייתי שותקת ומושכת את ידי/יד הילד.
היום, רק שינסו. אני ממש לא מצליחה לעצור את עצמי. אני, הביישנית והשתקנית, אני מרימה את קולי ופרץ של זעם שוטף את האדם שהעיז לחשוב לרגע שמותר לו לגעת ככה סתם בגלל שהתינוק 'חמוד'. לא, אני לא שנטי. והילדים שלי הם לא רכוש, צעצוע או לראווה. הם בני אדם רגישים ועצמאיים.
הילדה שלי יודעת לבד לצעוק עליהם "לא לגעת!" או "לכו מפה!" ומצד שני כשכל מני כאלה שאין לנו שום היכרות איתם שואלים אותה "איזה חמודה! בת כמה את?" היא עונה "גדולה!" בחורה לעניין החיפושית שלי.
היי, איזה קטע, שלי עונה "קטן"... (נולד לו אח לפני כמה חודשים...)
תגידו,אתן / אתם לא חושבות שיש פה קצת התנשאות ופרשנות מעוותת מצידכם?!
האם כל אדם שמנסה ליצור עם הילד הוא פולש / מתנשא/ תוקפני/ יעביר ביקורת?
זה המסר שאנחנו רוצים להעביר לילדים ולעצמנו בחיים?
ומה בעצם הציפייה שלכן, שיתעלמו לחלוטין מהילד ולא ישאלו אותו כלום?
נראה לי שבמינון לא נכון אפשר בקלות לגרום לילד חרדה חברתית בעתיד.
(אני מדברת בכלליות לא על מטרידים ומשפילים ספציפיים)

ובעניין אחר
נראה לי שיש פה כמה שיכולות לעזור לי בלתת תשובות שסותמות פיות על שאלות מפעירות פיות.
מה אומרים למי שמעיר לך כמה שמנת מאז ראה אותך לאחרונה? או למה את נראית כמו שאת נראית (יש כאלה בעולמנו והן לא מעטים כלל)
והחמור מכולם "מה יש לה? " - במילים האלה - (לילדה בת 1.9 שעוד לא הולכת ונראית קטנה.) אנשים שגורמים לי לבכות.

היום התנסתי בפגישה בין שני מתבגרים שהתלוותי עליהם לטיול צפרות. שניהם עוסקים ומתעניינים באותו נושא שניהם באותו הגיל. טיילנו שלש שעות והם לא תיקשרו בינהם אפילו במילה אחת. השיחה עברה דרך המבוגרים (המדריך ואני) למרות שהאווירה הייתה נינוחה וחברית וכולם ידעו את השמות של כולם. מדהים!!!!
למישהו יש הסבר?
לשאול במתק שפתיים "ומה שמך גברתי?"
זה בדיוק מה שאני נוהגת לעשות! (בחיוך חברותי, כאילו זה באמת מעניין אותי איך קוראים לה)
(אבל אף אחד לא ענה לי עדיין... tongue )
בימות החג הלוהטים אנחנו מוצאים את עצמינו משייטים מאירוע לאירוע וממפגש למפגש. המשפחות שלנו גדולות וכל דודה וכל בנדוד מרגישים איזה חובה להרים לחבק ולדחוף אצבעות גסות לפרצוף של הילד. אם אני משאירה אותו במנשא יותר מחמש דקות אני מתחילה לקבל ויברציות של 'איזה אמא אובססיבית/ רכושנית/ לא נחמדה והיסטרית/כל התשובות נכונות.
אני יודעת שזה מאהבה, אלה קרובי משפחה שלי/ של זוגי, אבל לא טוב לי עם זה ואני מרגישה לא נכון כשהוא עובר מיד ליד (כשאלה שניים שלושה אנשים- מילא. אבל לפעמים זה פשוט נורא). הקטן שלי בן חמישה חודשים, לא מראה סימני מצוקה. האםזה אומר שזה מפריע רק לי, ולא לו? הוא ילד מאוד נוח וחייכן ויבכה רק כשמשהו ממש ממש יציק לו.
כשהוא לא אצלי יותר מרבע שעה אני מרגישה שאני מאבדת קשר מהמציאות, פתאום אני לא בקשב ופתאום אני לא עירנית לתחושות של- עכשיו הוא רעב/עייף/צמא/עושה פיפי.
לא מתאים לי להגיב בשליחת ידיים חזרה- זה מאוד פוגע ואני יודעת שאנשים יעלבו. גם לא מתאים לי המעבר הזה מיד ליד, אבל כשאני לוקחת אותו ממישהי אני מרגישה שהיא משדרת לי (לא תמיד, כמובן) 'מה, לא מתאים לך שהוא אצלי?'
ועוד פעם- אני יודעת שהכל עם הרבה אהבה, אני פשוט לא רגילה להבעת החיבה האגרסיבית של משפחת בנזוגי.
קישור | העבר | מחק *פלמונית* (24.04.2008 02:27):
האםזה אומר שזה מפריע רק לי, ולא לו?
יכול להיות שזה מפריע רק לך. אז מה? לדעתי, אם זה מפריע לך, אל תעשי חשבון ל"לא נעים". אל תתני לקחת אותו ממך, את יכולה להגיד "זה לא נוח לי", אני מעדיפה שלא", או כל ניסוח אחר. זה לא משנה, כי בין כה וכה את נחשבת ל"_אמא אובססיבית/ רכושנית/ לא נחמדה והיסטרית/כל התשובות נכונות._" אז לפחות שהקטן יישאר איתך!
המשפחות שלנו גדולות וכל דודה וכל בנדוד מרגישים איזה חובה להרים לחבק ולדחוף אצבעות גסות לפרצוף של הילד.
למה חובה? אולי *רצון*? אנשים שלא באמת רוצים להרים תינוק של אחרים, לא עושים את זה.
למה את שמה משהו חיובי כמו "להרים ולחבק" באותה קבוצה כמו "לדחוף אצבעות גסות"?

אני יודעת שזה מאהבה, אלה קרובי משפחה שלי/ של זוגי, אבל לא טוב לי עם זה ואני מרגישה לא נכון כשהוא עובר מיד ליד
למה? בעיני זה מאוד טבעי. ככה אני מדמיינת שזה היה בשבט. תהני מהחצי שעה שאת יכולה לעשות משהו בלי תינוק על הידיים, נניח לאכול בנוחות.

הקטן שלי בן חמישה חודשים, לא מראה סימני מצוקה. האםזה אומר שזה מפריע רק לי, ולא לו?
כן.

מאוד מסכימה עם טרה.
לא טוב לי עם זה ואני מרגישה לא נכון כשהוא עובר מיד ליד
יש הבדל בין לקחת את התינוק לחצי שעה כדי שאמו תאכל לבין העברת התינוק כחפץ שעשועים, כשכל אחד מהמבוגרים בסביבה מפגין את כישוריו בטלטול תינוקות ("אצלי הוא לא יבכה" / "אני יודע להרגיע תינוקות" / "את שלי תמיד החזקתי ככה"). כשמעבירים את התינוק בין שלושה אנשים שונים בשתי דקות (ועוד בלי לבקש רשות מהוריו!), זה מטריד וחסר כבוד כלפי כל הנוגעים בדבר. במקרה דומה גם אני התערבתי והחזרתי את העוללה לחיקי.

המקרה ש טרה_רוסה‏ תיארה הוא נעים ועוזר. כשבאותו אירוע חברה שלי לקחה (בהתלהבות) את התינוקת לסיבוב רגוע לא היתה לי שום התנגדות, וזה באמת עזר לי לשתות תה בנחת ולהירגע.

קראתי את הדף הזה כמה פעמים ומבחינתי זה הדף ההזוי ביותר פה, התחושה שלי מהדף היא: גוננות יתר על תינוקות שברוב המיקרים, לא זקוקים להגנה איפה שאין סכנה, אנשים נחמדים יוצרים איתם קשר, בני משפחה רוצים להביע כלפיהם אהבה בחיבוק, ליטוף, נשיקה, למה למנוע מהם את הקשר המקסים הזה עם העולם, מעולם לא מנעתי מהילדים שלי לתקשר עם העולם ולעולם לתקשר עם ילדי, אני לא מסוגלת לדמיין משהו כזה אפילו, ילדי אוהבי חברה מושבעים, הם מפטפטים עם המוכר, הנהג, עוברת אורח, פקיד, הסבתה של דוד של השכן, עם הרבה אנשים הם במגע פיסי, הילדים מטפסים עליהם, נותנים יד, נוגעים ובוחנים את השיער והמבוגרים מלטפים, מחבקים, מנשקים, בעיני זה אחד מפלאי עולם -הקשרים האלה, גם אם מישהו מגומגם מנסה באיך קוראים לכם, הם ישר מכניסים אותו לעולם שלהם ועוזרים לו להשתחרר.
כשהם היו תינוקות סמכתי עליהם שאם מישהו לא ימצא חן בעיניהם והם לא ירצו קשר איתו, הם לא יחייכו ויתנו את המבט שיגרום לבנאדם להמשיך הלאה, כשביקשו ממני להחזיק אותם כמעט תמיד נתתי, אלא אם הרגשתי התנגדות מצד התינוק, אז הייתי משאירה אצלי ואומרת שהוא לא רוצה עכשיו, אבל הייתי פתוחה לנסות.
כל הגסות, הנדחפות, החוצפה היא בעיני האמהות כאן, בעיני זה הניסיון הטבעי ליצור קשר ולהתקרב.
אהבה_טהורה‏ , בחוויה שלי יש שני היבטים לתופעה הזאת:
האחד, הברור מאליו, הוא שזה מפריע לתינוק והוא מגיב בהתאם.
השני הוא שתינוק הוא לא צעצוע, ויש דרכים שונות להביע חיבה כלפיו. לי מפריע בעיקר כשמתקהלים סביבה בהמולה, ואני מרגישה אותה מתכווצת לי בידיים.

נראה לי שהדיון הזה מתחיל אחרי שמסננים את המקרים המובנים מאליהם של אנשים נחמדים ונעימים שאוהבים אותי ואת התינוק, או סתם מביעים חיבה ברחוב. לאנרגיה חיובית תמיד יש לי מקום, גם מזרים happy

כשמתקהלים סביבה בהמולה
במקרים כאלה, היא מסתכלת אלי עם סימן שאלה בעיניים, ואני מאשרת לה שזה בסדר, שהאנשים חברים, שהם באים להכיר אותה וכ"ו, בכל סיטואציה זרה לה, היא מביטה בי במבט שואל ואני מתרגמת לה מה קורה ובכך שומרת לא להעביר לה חס וחלילה מסר אנטיפטי כלפי אנשים, בתוך המולה כזאת, אני לא אתן אותה לאף אחד, אבל אם מישהו ירצה , נלך לשבת איתו בצד וכשהם יתוודעו אחד לשני ואני ירגיש שהיא פתוחה, אני אתן.
קישור | העבר | מחק *פלמונית* (24.04.2008 20:15):
אהבה_טהורה‏‏, נראה לי שאת לא מכירה את המצבים שאמא_של_תות??‏ ו קלמנ_טינה‏‏ מתארות. אני, לצערי הרב, מכירה היטב. מדובר בהתקהלות של הרבה מבוגרים סביב תינוק, שעבורו כולם זרים. כולם רוכנים אליו וצועקים בקולניות (הכל מאהבה, ברור...), מושיטים אליו ידיים ותולשים אותו מזרועות ההורה תוך כדי חיבוקים ונישוקים רעשניים ופולשניים, גם אם מסבירים בנימוס ובחיוך שהוא לא רוצה, שהוא כרגע התעורר, או שלאמא זה לא מתאים. אחר כך הם מעבירים אותו מיד ליד, כשכל אחד מחבק, מנשק, מועך, מנסה להצחיק, מדגדג, וגועה בצחוק כשהתינוק מתחיל לבכות מרוב בהלה. ההתנהגות הזו מופגנת כלפי כל תינוק באשר הוא, וזה ממש לא משנה אם הוא בן שנה וחצי או שבועיים.
לא מדובר ב אנשים?‏ נחמדים שיוצרים איתם קשר_ או ב _קשר‏ מקסים. מדובר בסיטואציה של טמטום ואלימות מטופשת.
המשפחות שלנו גדולות וכל דודה וכל בנדוד מרגישים איזה חובה להרים לחבק ולדחוף אצבעות גסות לפרצוף של הילד.

המשפחה שלי ענקית, לאמא שלי שמונה אחים ואחיות, לכל אחד שלושה ארבעה ילדים, לא פחות ולא יותר, והרבה מהם מתלהבים מאוד מהילדים ורוצים לגעת בהם, הם לא אנשים עדינים מיוחד, ולא הכי רגישים, בטח שהם לא מבינים כלום בקשר לתפיסה שלי לגבי חינוך ובעצם לגבי כל דבר, אבל אני אוהבת את האנשים האלה ואני שמחה בשימחה שלהם להכיר את ילדי למרות האנרגיה השונה וילדי למדו להכיר אותם ואת ההתנהלות שלהם ולאהוב אותם מאוד, נקודת המבט של האמהות על המשפחות, היא שלילית ולכן הן מונעות את המפגש בין הילד למשפחה, אז המשפחה נפגעת ורואה באם סנובית, מוכר וכואב הסיפור הזה לכל הצדדים.

ואגב אני מאוד אוהבת לתקשר ולהכיר תינוקות חדשים, אבל מכיוון שאני מודעת לרגישות של הרבה אמהות [כן אמהות, לא תינוקות איתם אני ארגיש אם מתאים או לא מתאים ואפעל בהתאם] אני הרבה פעמים מתלבטת אם ליצור קשר עם התינוק, ולפעמים בסוף אני יוצרת קשר רק של מבטים, בעוד שאם האמא היתה פתוחה לזה הייתי פוגשת חבר חדש, כי אפילו שהאמא קולטת שאני רגישה ומתחשבת, המבטים החשדניים הראשוניים שלה, הרסו לי את זה.
אהבה_טהורה‏, מאוד מאוד אהבתי מה שכתבת. כל מילה שלך.
את כותבת בכ"כ הרבה רגישות ואהבת הזולת. (כבר אמרתי לך שכשמך כן את? happy)

דיבר אליי במיוחד המשפט: גם אם מישהו מגומגם מנסה באיך קוראים לכם, הם ישר מכניסים אותו לעולם שלהם ועוזרים לו להשתחרר.
כן, הרבה פעמים אנשים מגומגמים שרק רוצים להתקרב בתום לב נתפסים כזרים גסים. וזה חבל.

אני חושבת שמאוד חשוב לשים לב לתגובה של הילד, ואם הוא נהנה מזה או מקבל זאת כמובן מאליו, אז כדאי לשמוח על כך במקום להעביר לו מסרים של רתיעה.
(*אלא אם כן* ברור שהוא לא רוצה. ולצד זה כדאי גם היה לבדוק אם האי רצון נובע ממנו או מהמסר של ההורה)

אצל הרבה אנשים שכותבים בדף הזה אני רואה מה שאני קוראת '*בדלנות*'. וזה חבל לי.

למה חובה?
סתם ביטוי.

למה את שמה משהו חיובי כמו "להרים ולחבק" באותה קבוצה כמו "לדחוף אצבעות גסות"?
כי זה בא ביחד. יש אנשים שפשוט לא רגישים מספיק ודוחפים אצבעות גסות, לפני או אחרי או במהלך ההרמה והחיבוק. אני שמה את זה ביחד כי זה בא ביחד במציאות.

אני אסביר את עצמי.
אין לי בעיה שאנשים, בין אם הם זרים, או בני משפחה, ניגשים לתינוק שלי ומדברים/שרים/צוחקים/נוגעים בו. הכל תלוי מבחינתי במינון וברגישות.
רגישות לתינוק- האם הוא רוצה? נעים לו? מה הווליום שבו אני משתמשת? האם אני צועק? (משום מה הרבה אנשים סוברים כי תינוקות הם קצת חירשים).
האם אני מספיק קרוב כדי לגעת בפני התינוק? (לא מרגישה בנוח אם מישהו זר יגע בפנים של בני התינוק, אך אם זה בן משפחה או חבר קרוב זה בסדר)
האם אני עושה זאת בעדינות, או בפראות? האם אני נוגע בתינוק ברגישות או שאני מטלטל את כל גופו העדין?
האם הידיים שלי נקיות? (איזה שכן לשעבר, מלטף את התינוק שלי בפניו, כשהציפורניים שלו ארוכות ושחורות משחור. ממש.)
האם התינוק קם משינה עכשיו? האם הוא בוכה? שמח? סקרן?

האם לאמא שלו זה נוח? (כן, גם היא חשובה. לא היה לי נעים כשחמותי שיחקה עם הקטן שהיה עלי במנשא, תוך שהנגיעות שלה בילד מטלטלות את כל גופי שוב ושוב. ניתן לשער שהיא היתה די פראית, לא?)
לי מאוד לא נעים שדוחפים אצבע לפנים של התינוק שלי. אולי כי לי לא היה נעים אם היו עושים לי את אותו הדבר. (שוב, תלוי בקרבה). בדיוק כמו שלא אהבתי שכל אחד מישש לי את הבטן בהריון. (עניין איש, בקיצור.)
אבל זכותי להרגיש ככה

מינון- לפעמים עשרה אנשים, חמים, אוהבים, יקרים ככל שיהיו (את המשפחה שלי אני אוהבת יותר מכל, האמינו לי) ואפילו היו עדינים, זה פשוט יותר מדי לתינוק קטן אחד. לעבור מיד ליד, גם אם לא כל שתי דקות אלא כל עשר דקות- זה לא נעים.

האם אותם אנשים שמחזיקים בתינוק קשובים לצרכים שלו?
האם הם ידעו להבחין מתי הוא רעב, עייף, יש עלייו יותר מדי שמש, היד שלו מתעקמת, הראש שלו נשמט? או שהאם צריכה לרוץ מאדם אחד למשנהו ולהרגיש לא בנוח להעיר כל פעם, ולא ממש _לשתות תה בנחת ולהירגע_

אני מקווה שאני קצת יותר מובנת עכשיו.
אהבה_טהורה‏- אם הייתי בדלנית לא הייתי מתלבטת בכל זה, פשוט לא הייתי נותנת לאף אחד לגעת בתינוק.

חייבת לשתף בחוויה שהולכת איתי חזק לאחרונה,
המתוק שלי, בן שנה וקצת, חברותי מאוד.
כשמסתובבים בחוץ, תמיד הוא יוצר קשר עם זרים, חיוכים, מבטים.
תמיד מפתיע אותו (וגם אותי!) שאנשים נגיד מחייכים אליו, או אומרים מילה,
ואז נמוגים, נעלמים, ממשיכים בעיסוקים שלהם,
או אנשים שממש יוצרים קשר, משחקים, עושים איתו קוקו וכאלה, ואחרי רגע- מתעלמים, ממשיכים בשלהם...
הוא נשאר דקות ארוכות אח"כ, משתאה, לא מבין, מחייך חיוך נבוך...
ואני תוהה, אם זה היה אדם מבוגר, הייתם נעלמים לו באמצע שיחה???
מצד אחד, לא כל מי שמסתובב ברחוב חייב לפנות חצי שעה לבן המתוק שלי,
אבל אפשר לעשות את זה אחרת. אפילו אולי לעשות "בי בי" עם היד, שיבין שנגמר, שלא ימשיך לחכות...
מה עושים עם זה???
מרגישה שהמתוק מכיר את עולם המבוגרים (האכזרי) מעט מוקדם מידי...
קישור | העבר | מחק *שלומית* (13.01.2009 10:07):
למה זה נראה לך אכזרי?
הרי כך גם ילדים מתנהגים כשהם משחקים יחד. תסתכלי על חבורת ילדים, ותראי שהם נפגשים ונפרדים ללא טקסיות, בדרך כלל.
עכשיו אני מטפס איתך על סולם, וברגע הבא אני כבר קופץ עם ילד אחר. עכשיו אני מראה לך בובה ולפתע אני רצה אל אמא שלי לחיבוק. וכו' וכו'

מציעה בעדינות, בלי כוונה לפגוע - אולי התחושות שלך נובעות מאיך שאת חווה או חווית בעבר תקשורת עם אנשים, ולא קשורה לבן שלך?

תלמדי אותו לנופף לשלום / להגיד ביי, הוא יבין בעצמו שזוהי פרידה ופתרת את הבעיה!
יש לך מה להוסיף? עריכת כל הדף
אפשר לפתוח דף_חדש, או לכתוב כאן בדף ילד_איך_קוראים_לך:
היא לא מקשיבה לך? - הקשב איך היא לא מקשיבה לך, ואז הקשב לה

מאת:

כדאי לקרוא שוב את מה שכתבת לפני ההוספה.