דף_פתיחה‏ leaf מה_חדש‏ leaf מפתח_נושאים‏ leaf הוראות_שימוש‏ leaf חיפוש:
אולי אין לה כל ידע שאפשר גם בדרך אחרת, שאפשר לפתור בעיות פשוט בלדבר עליהן, להגיד מה מפריע ומישהו יעזור או יתן פתרון (נועה_בר‏‏ מתוך אלימות_בין_ילדים‏)

ברוך בואך לאתר באופן_טבעי‏ flower

ביקור ראשון שלך?
געגועים_לשנות_השבעים  left הפניות_לכאן‏, דפים_דומים‏
ראו גם געגועים_לשנות_השישים‏

תוכן דף זה הועבר מדף חזרה_מפארק_הירדן_2004‏

זה כאילו שנלך כולנו למסעדה ואחת מאיתנו תגיד שהיא לא באה איתנו בפעם הבאה כי המסעדה ממוקמת באזור רועש, וקשה לה לאכול עם כל כך הרבה אנשים, משתמשים שם ביותר מדי פפריקה, והעיצוב משנות השבעים. (עיגולי צבע ענקיים כתומים וחומים על הקירות משתלבים זה בזה בתחכום מסויים, נברשות דיקט רחבות פחוסות ועגולות כאלה בשרשרת כבדה סנטימטר מעל המרפס הנפתח מחדש בתדהמה של הסועדים, מאפרות ענק כבדות מזכוכית בועות בגווני ענבר פזורות בכל מקום לנוחות הסועדים וטינה צ'ארלס ברקע...זה מדבר אל עוד מישהו התיאור הזה או שהזיתי אותו?)
ענת ממשיכה לטחון את הדיון כי נדמה לה שהכל התחיל מטעות בהבנת הנקרא>
<וגם כי היא נורא נהנית מההיזרקות לשנות השבעים ותשמח לפתח את הנושא עד שיתחיל הריב הבא וגם תוך כדי>
זה מדבר אל עוד מישהו התיאור הזה או שהזיתי אותו?)
מדבר, מדבר - אבל אני היחידה שמרגישה בעונש כי מכריחים אותה לחזור על כל הטעויות מאז? בחדר שלי אצל הורי היה שטיח שעיר עם העיגולים הכתומים-חומים האלה. וטפט תואם על הקיר. ומכנסיים מתרחבים, לא עלינו! וחולצות ניילון עם הדפסים תואמים לקירות.
ענת ושמיכת, מה קורה לכן, זה שיא הסטייל עכשיו.
אם תפתחו כזה מקום היום בתל אביב זה יהיה שוס רציני.
רק אל תחזרו לי לשנות השבעים! העשור הכי הכי הכי הכי (ועוד כמה) שנוא בחיי! איכס! (בקיצור: אם יהיה "מפגש קאמבק של שנות השבעים באופן טבעי" - אני לא מתחפשת שם!)
...זה מדבר אל עוד מישהו התיאור הזה או שהזיתי אותו?)
יקירתי, אלמלא הפדיחה הייתי מזדהה ומזמינה אותך לביקור בבית הוריי - חוץ מטינה צ'ארלס, היה לנו הכל, וחלק גדול עדיין שם.
מדבר אל עוד מישהו התיאור הזה או שהזיתי אותו?
וואו. תגידי...בא לך לבוא לעצב לי ת'מטבח?
אני דווקא הייתי מאד נהנית לשבת במסעדה כזו. מישהו כאן זוכר גלידריה בטיילת ת'א בשם BALOON ? אי שם באמצע שנות השמונים?
ענת ושמיכת, מה קורה לכן, זה שיא הסטייל עכשיו.
נו, על זה בדיוק אני מקטרת (ענת בעד, אם הבנתי אותה נכון).

רק אל תחזרו לי לשנות השבעים! העשור הכי הכי הכי הכי (ועוד כמה) שנוא בחיי! איכס!
Hear hear! עשור גועלי, שאפילו ברטרוספקטיבה הכיעור שלו לא נמחק.
<תורמת עוד איכס>

מההיזרקות לשנות השבעים
אני עד היום תוהה האם היוולדות בעשור הזה, עלולה היתה לגרום נזק מוחי תמידי בעניני עיצוב.

<מחפשת עוד תירוצים למחסום היצירתי שפוקד אותי נוכח הפרוייקט-חלף-מועד-הגשתו-ועדין-אין-לי-כלום tongue>

(ענת בעד, אם הבנתי אותה נכון). שמיכת, הלו!! happy (אני אגיב במקום ובזמן וכולי בהמשך, רק הייתי הרוסה מסקרנות לדעת אם מישהו בא לדבר על העיצוב אז קפצתי והנה הפתעה לא מרנינה שכזאת, בעד?? בעד??!! טוב אולי אני בעד אם אני כל כך מתקוממת. חומר לנבירה.
אני עד היום תוהה האם היוולדות בעשור הזה, עלולה היתה לגרום נזק מוחי תמידי בעניני עיצוב.
אנחנו יכולות להגדיר את עצמנו כמאותגרות עיצובית עקב חשיפה בלתי הולמת בשנות הילדות המוקדמת.
לא נוגעים בבזאר שנות השבעים, נכון? אפשר לקרוא לדף החדש שיפתח "סליחות ומחיקות ברוח שנות השבעים"? ההודעה שהשאירה לי צופה מהצד "וד"ש מבארי וויט " פרצה מבחינתי את כל הסכרים:
אני מוכנה להודות שבסלון שלנו היה שטיח כמו בחדר של שמיכת. אבל בול. שעיר קרם כזה עם העיגולים כתום בהיר כתום כהה כתום חום. על הפוסטרים של המלאכים של צ'רלי וסטרסקי והאץ' אני עוד לא מוכנה לכתוב.
מישהו כאן זוכר גלידריה בטיילת ת'א בשם BALOON ? אי שם באמצע שנות השמונים?

היינו אוכלים שם לא מעט, לא ראית אותנו? אני הייתי הילדה עם משקפי הפלסטיק התכולות, חולצת הפסים בצבעי-גלידה עם כריות בכתפיים ומכנסיים קצרות בצבע אפרסק או טורקיז, לפי מצב הרוח. כשגדלתי קצת עברתי לטייטס שמעליהם סוודר שמגיע לי עד הברכיים.

כריות בכתפיים...טייטס שמעליהם סוודר שמגיע לי עד הברכיים
רגע, לא לבלבל לי תקופות! זה שנות ה-80!
ואם כבר סוודר-ברכיים - איפה החותלות ושרשרת החרוזים הארוכה??
רגע, לא לבלבל לי תקופות! זה שנות ה-80!
נו במת, מיכל. היא אמרה _כשגדלתי קצת_ happy

<הדף הזה מעורר בי חלחלה>

אוי אני לא מאמינה שפתחו דף כזה. כאילו, אוי טוב...כל כך מתאימה לי קצת נוסטלגיה, לחמם קצת את הלב שלי שעצוב קצת בגלל שעון החורף והקור(כאן כבר קר.כן).
וואו מאיפה להתחיל? מהסוף אולי?

מישהו כאן זוכר גלידריה בטיילת ת'א בשם BALOON ? אי שם באמצע שנות השמונים?

אני-אני. בשבילי,אחת מחיפה(אז פרובינציה)-הגעתי לשם והייתי בשוק מהקונספט של גביעי קריסטל עמוסי גלידה וקצפת וסירופים וזיקוקים ונצנצים. בחיפה היה כולה שוקוניל, פונצ'בננה ומוקה
נכון, זה באמת לגמרי אייטיז. אני זוכרת שהיה שם המון וורוד וכלמיני צבעי פסטל.
מצד שני, כל הגרנדיוזיות שם זה באמת, לגמרי סבנטיז.

סטייה קלה אל האייטיז(רגע זה בעצם עשור שהוא כזה המשך טבעי של הסבנטיז);

ואם כבר סוודר-ברכיים - איפה החותלות ושרשרת החרוזים הארוכה??

ואם כבר אז כבר מה עם מלאנתלפים פקומים? וג'ינס משופשף עם דוגמאות פרחים עליו?

_על הפוסטרים של המלאכים של צ'רלי וסטרסקי והאץ' אני עוד לא מוכנה לכתוב_

אני דווקא כן. ובגאווה. טוב, לא בדיוק פוסטרים. זכורות לי שתי חולצות מגיל ממש צעיר שלא ירדו ממני.
שתיהן,אגב,עשויות מאה אחוז פוליאסטר או משהו ניילוני כזה.
האחת,של סטיב אוסטין. אהובי הראשון.
השנייה,של המלאכיות של צ'רלי. כנראה המודל הנשי הראשון שלי tongue

טוב נחשפתי כבר יותר מידי לפעם אחת.
המשך יבוא........

נו במת, מיכל. היא אמרה כשגדלתי קצת_
אם ממש מתקטנטנים - ה_גדלתי? קצת_ התיחס לסוודר, לא לכריות הכתפיים וצבעי הפסטל - שאף הם מאפיין אייטיס מחריד.

_מחיפה(אז פרובינציה)-
למה מה היא היום?

<מיכל ברוח החג>

סטיב אוסטין. אהובי הראשון.
סטיב אוסטין, אסטרונאוט, א מן ברלי אלייב.
ג'נטלמן, וי קאן רי-בילד הים. (הכי אהבתי את ה"ברלי").

זיכרון : כל שבוע הולכת לחנות הספרים המקומית לקנות "להיטון" ואחר כך לגזור תמונות ולהדביק במחברת ה"כוכבים".

עם שוקו שוקו חם... אתה תהיה חכם... ואת תהיי יפה עם שוקו שוקו חם עם שוקו שוקו שוקו שוקו חם.
שומעת רדיו (איי.אם) עם חברה. מכינות שיעורים ואחר כך ממיסות סוכר לקרמל ושופכות על צלחת, שיתקשה, ואוכלות עם שוקו חם אחרי ארוחת ערב של חביתה ולחם פרוס מעל מגש פלסטיק עם חורים לפירורים.
האמת, לא מתגעגעת. גם לא למוזיקה המחרידה.
אבל כן, חולצה סינתטית עם סטיב אוסטין, פארה פוסט בפוסטר ענק אוחזת שושנה, ועוד אחד של להקת סופרטרמפ. אני יכולה להיזכר בתמונה שבפוסטר, ואיפה היה תלוי (על התקרה! ליד אהיל בלון מנייר). מחברות עטופות בנייר עם אפקט פסים בצבעים שונים, יוצאים לפיקניק או לנופש עם טלוויזיה קטנה בשחור-לבן, וכיסאות נוח עם רצועות פלסטיות דוקרות בשתי-וערב.
"להיטון"
וואי! להיטון! שוקו חם!
והיה גם 'עוד להיט' בטלויזיה, ו-'ארבע דקות ועשרים שאלות - גונג!!!'

<טוב, די. לפני שהדף יהפוך לעוד דף נוסטלגית טלויזיה>

למה מה היא היום?
את אמרת hilarious
גם לא למוזיקה המחרידה.
עד כאן! למה מה, מה שיש היום יותר טוב?
<שמיכת נזעקת>
גם לא למוזיקה המחרידה.
עד כאן! למה מה, מה שיש היום יותר טוב?
מצטרפת בחום לזעקתה של שמיכת.
הייתההמון מוסיקה נפלאה. למשל, שיר השנה 1976 : Hotel California של ה-Eagles (הנשרים, כן...)
בשנות השבעים הצגנו את 'מבצע אנטבה' בהפסקות בבית ספר. היינו הטובים. בשנות השמונים היה לי פוסטר של צביקה פיק בחדר, זה לא הפריע לי ללכת לפעולה בתנועה עם חולצה כחולה (וכפתורים) ונעלי בית משובצות.

<עקרון הרצף -השיר האהוב על בתי בת השלוש הוא 'מיה מיה מיה, עם כל השירים והמנגינות'>

ואני זוכרת את אותו יום היסטורי, בקיץ של 1979 או 1980, אני, אבא אמא והחברים שלהם בנופש במלון חוף התמרים בעכו. ואז נכנס מישהו עם המצאה מרעישה: בקבוק קולה מפלסטיק!!
אז קראו להם "קנקלים", ותוך קיץ אחד נכחדו בקבוקי הזכוכית עם החמוקיים.
הפייבוריט שלי היה "תותית" של שוופס, וכשהיה ניתן להשיג - קריסטל בטעם מנתה.

זוכרים את בקבוקי הטמפו תפוזים/אשכוליות שהיו מסודרים ליד כל מנה בחתונות? ואת הכלה שהיתה יושבת על כסא הכלה ולוחצת ידיים למוזמנים?

ונעלי בית משובצות. כשרק למדתי לקרוא, בגיל שלוש או ארבע, נסעתי עם סבתא שלי בקו 9 ובצומת של יצחק שדה והמסגר ראיתי את הפרסומת לנעליים המשובצות של "המגפר".
"תראי, סבתא!" צהלתי, "הנה נעלי המפגר!"
שיואו איזה דף גזעי!!
'מיה מיה מיה, עם כל השירים והמנגינות' hilarious (עד שהבנתי!)
פוסטר של הבי ג'יז, ותקליט.
חולצה ותקליט
האיים האבודים. סו טוני מארק אנד דייויד אנה אנד סו יינג.
אלקטריק לייט אורקסטרא. אדמה רוח ואש. ואיך קוראים לו, הונסטי איז סאצ' א לונלי וורד?
דרך אגב, אי אל או עמדו במבחן הזמן. אנחנו שומעים אותם לפעמים. אין עליהם.
הונסטי איז סאצ' א לונלי וורד? בילי ג'ואל. אבל האלבום The Stranger גדול יותר!
ELO - האלבום עם החללית - היה לי אותו.
והילדה הקטנה ששרה את OUT HERE ON MY OWN! או שזה שנות השמונים כבר? קאלט, קאלט, קאלט.
ניקה קוסטה. שנות 80.
ו...
פיטר פרמפטון - מישהו זוכר?
והכי גזעיים (כמו האבא שלהם (Daddy Cool)...) היו בוני-אם שהיו כושים גרמנים - שזה היה אז סוג של אוקסימרון.
ניקה קוסטה. שנות 80.

נו שויין, אז גם סמנטה פוקס בעסק, והיא אייטיז בהגדרה.

ניקה קוסטה, היכן את???
dreams are my reality, אין על סופי מרסו (בהריון בפסטיבל קאן). שנות השמונים. אוי נזכרתי - מסיבות פתוחות - משהו עושה מסיבה ובאים בלי הזמנה. הזדמנות טובה לשמוע את המשפטים הכל כך שנות השמונים 'יש עוד אלף כמוך' (אין), קחי אסימון. you can ring my beeel
איזה דף COOL!
הא, זה מזכיר לי את kool and the gang בוני אם, ואיך לא, שיגעון המוסיקה (עם התמונה של ג'ון טרבולטה בלבן שמרים את יד ימינו למעלה במין פוזה גברית שכזו...)
חולצות כתף של תהילה ומיקי מאוס וגלידות אמריקאיות! המצאת העשור ממש! שהוניל והשוקו יוצאים מאותו מקום ויש להם אפילו את אותו הטעם.
<מקווה שמרוב התלהבות לא גלשתי לשנות ה-80 tongue>
מוזיקה לא הצד החזק שלי, אבל העיצוב! הוי העיצוב! מנורות עומדות עם רגלי כרום וגולות פלסטיק לבנות, שלאורן גם היפה בנשים תיראה כפליטה מבית מדרשו של פרופ' היס. מטבחי פורמייקה בשילוב מענג העין של ירוק אבוקדו עם זהב (יופמיזם לכתום - הולך מצוין עם העיגולים הכתומים על השטיח והווילונות הסינתטיים, הנוקשים דיים ללכת בכוחות עצמם). טפטים (סמן של מודרניות וקוליות) על כל קיר. ומה שהכי נורא, לפני חודש אני הולכת בשינקין ומהחלון של מעצבת צעירה ונחשבת קורצת אלי בעליזות שמלה עשויה מבד 100% פוליאסטר, בהדפס עיגולים בזית-חום-שחור - הייתי צריכה לצבוט את עצמי טוב טוב לוודא שלא נסעתי לאחור בזמן ושלא, לא כולם לובשים את זה ואני בטח שלא חייבת להתלבש ככה.
מישהו עוד זוכר את בית-הובן בדיזנגוף, עם מנורות נייר האורז ועשרים סוגי התה? או שהסגרתי בזאת את ישישותי המופלגת?
פיטר פרמפטון - מישהו זוכר? בטח. אבל מה הוא שר. תזכירי, תזכירי.
ובלונדי?
כמובן זה היה בילי ג'ואל, מה שבאותה נשימה מביא את בארי מנילו. וזאת עם העוגה שנשכחה בגשם. אמא'לה. כל המצעד של שבת ברשת גימל התעורר לי ביחד. והכל מקפץ עם קינלי.
ולמישהו פה היה את התקליט של האץ' ?
טוב לא נעים להכניס את קווין לרשימה. הנפלאים האהובים.
(מתביישת, צאי מזה כבר! happy זה דף יציאה מהארון. נשארו לך תקליטים?)
קישור | העבר | מחק מתביישת (22.09.2004 23:08):
פיטר פרמפטון - מישהו זוכר? בטח. אבל מה הוא שר. תזכירי, תזכירי.
Oh baby I love your way. וגם: show me the way או משהו כזה.
ולמישהו פה היה את התקליט של האץ' ? לחברה שלי.
נשארו לך תקליטים?) לא. ההורים שלי "שמרו" אותם במחסן ומאז נעלמו עקבותיהם. sad
אבל העיצוב! הוי העיצוב!
טוב נו, יש הצד השמח והצד העיצוב (הומור של שנות השבעים)
אז: מדבקות פרח כתום גדול על החרסינה במטבח או במקלחת.
או שהסגרתי בזאת את ישישותי המופלגת?
הדף הזה הוא סוג של אמא_בת_כמה_את‏ . לא מכירה בית הובן כי הכרתי את תל אביב רק אחרי הצבא. אבל בירור קצר ומסתבר שגיסתי עבדה שם.
מטבחי פורמייקה בשילוב מענג העין של ירוק אבוקדו עם זהב
חוץ מהזהב, את מתארת במדוייק את המטבח של ההורים שלי בזמנו. כולל מקרר ירוק תואם...
מדבקות פרח כתום גדול על החרסינה במטבח או במקלחת
בשניהם. אללי.
מדבקות פרח כתום גדול על החרסינה במטבח או במקלחת.
וגם הפרחים על הרצפה של האמבטיה, כדי לא להתחלק. ורהיטי קש, ושמלות רקומות ממזרח ירושלים ועיגולים מזכוכית חברון לתלות על הקיר.
אז אני לא הכי "זקנה happy )
איזה כייף לשבת לקרוא ולחייך כמו דבילית
גם אני הייתי שם
והכי מאכזב אין אני יכולה לדבר על השנים האילו עם אישי
(הוא היה אז ילד קט) לפחות כאן יכולה לדבר
בעצם למה שאני אדבר אתם מדברות בשמי
זכרון חמוד:
אני רוצה להיות כזו, כזו נשית
אז קונה נעלי פלטפורמה מכנסי גברדין וחולצה מצודה
יוצאים בערב יום שישי ואני בהופעה הנ"ל
קשה לי ללכת על הפלטפורמה חבר וחברה תומכים בי happy
ןאופססססססססססססס
מה גדול האסון אני נופלת
המכנסים נקרעו, הנעלים התרקו
ואנחנו מתפוצצים מצחוק
תובנה חשובה מאותו ערב
חזרתי לגינס ועליו סמל השלום
לחולצת טריקו ועליה חולצת משבצות פתוחה
ובקיץ יחפה ובחורף עם נעלי ...איך לא המגפר המשובצות
(האמת אפשר למצוא אותי לא רחוקה מזה גם כיום happy )
וסוד קטן
על דלת חדרי תמונה בגודל טבעי מלהיטון של אריק אינשטיין
ועל התקרה
הדבקתי קופסאות סיגריות
אהבתי....נתגעגעת
אך לא נורא ב30 לחודש כל החברים מאז נפגשים happy
שנה טובה
את מתארת במדוייק את המטבח של ההורים שלי בזמנו
שלי עוד כזה, ירוק מגעיל מפורמייקה (השקענו את הוננו המועט בילדים, אמרה הפולנייה) ורק עכשיו אני נפטרת ממנו לעולמים. הנחמה היחיד היא שטרנד העיצוב של שנות השמונים היה דוחה עוד יותר - המטבחים הספרדיים שהגיחו היישר ממרתפי האינקוויזיציה. ושמצפייתי האדוקה בתוכניות עיצוב הבית הבריטיות (כבר הזכרתי שאני נורא שטחית?) אני רואה את זוועות שנות השבעים חוזרות אלינו בגדול. בתוכנית אחת הם קנו בהון תועפות טפט מזעזע (ההוא עם העיגולים) מחנות שמתמחה בשיירי הסבנטיז. ויש לזה גם שם - וינטאג'.
אבל בירור קצר ומסתבר שגיסתי עבדה שם.
ואללה? בטח נתקלתי בה מתי שהוא - היינו רובצים שם בגיחות לעיר הגדולה תל אביב ומרגישים נורא בעניינים.
ועל התקרה
הדבקתי קופסאות סיגריות

זה מה שהיה על התקרה אצל האח הגדול של החברה הכי טובה שלי (שכולנו היינו מאוהבות בו בסתר).
תערוכת פחיות ריקות על הארגז של התריסים.
מויש, מה את מסתובבת פה בשעות כאלה? התירוץ שלי שדרדס הבית התחרפן ומתעורר כל רבע שעה, אז שישב איתי מול המחשב. מה שלך?
ונחזור לסבנטיז - אוכל אינסטנט. מישהו זוכר את המרק אינסטנט הזה, איך קראו לו? דליה משהו? עם תמונה של אישה. אמא שלי למדה, ואנחנו היינו חוזרות הביתה ומבשלות מרק עגבניות בטעם מתכתי מעודן. דווקא לזה אני כן מתגעגעת.
ורק אני החנונית ריפדתי את הקיר בכרטיסיות אוטובוס משומשות?
מויש, מה את מסתובבת פה בשעות כאלה?
מקרה לך? עד שסופסוף שקט כאן! (גורה התעוררה רק פעם אחת מאז שנרדמה!)

_שדרדס הבית התחרפן ומתעורר כל רבע שעה_
אויויו. תנחומי. נכון שזה באסה? אצלנו היה ככה אתמול.

את מצחיקה אותי בטירוף בדף הזה. רק שתדעי.

והמשקאות...
אבקת "זיפ" תפוזים - כתומה ומזעזעת

"דור הג'ינס שותה קווינס"
<ודור הגרעפס שותה שוופס?>

"שנדי" של רוד סטיוארט (הגדרה בתשבץ הגיון: מפוקפק סקסאפיל בשנות השבעים...)

22 שתיים שתיים בירה קלה

את מצחיקה אותי בטירוף בדף הזה
לכבוד הוא לי. שעה צחקתי מההערה מאירת העיניים שלך לפלונית על הסקס במיטה המשפחתית (כולל הפופקורן).

רוד סטיוארט (הגדרה בתשבץ הגיון: מפוקפק סקסאפיל בשנות השבעים...)
ומה שמפחיד באמת זה שהדינוזאורים דנן (סטיוארט, בואי, ונורא מכול - מיק ג'אגר) ממשיכים לנענע ירכיים גריאטריות ולהופיע במרץ. לחשוב שהבת שלי בת החמש-עשרה עוד עלולה להתלהב מהם חו"ח! (תוהה אם זה נכנס לקטגוריה של גילוי עריות). וזה כששווים אמיתיים (ופה אני צוללת לנבכי ההיסטוריה) כמו Credence Clearwater Revival שקעו בתהום הנשייה. אין צדק.
<נבהלתי - אני מתחילה להישמע כמו רון מייברג. מישהי פה מכירה Proud Mary?>

האיים האבודים. סו טוני מארק אנד דייויד אנה אנד סו יינג.
כמה רציתי שיהיה לי פרח בשיער כמו של סו יינג...

הולך מצוין עם העיגולים הכתומים על השטיח והווילונות הסינתטיים, הנוקשים דיים ללכת בכוחות עצמם
לאמא שלי יש עדיין שטיח שעיר שעדיין לא סיימה להכין בצבע בייז' עם צורות גיאומטריות של חום-ירוק-שחור... הוא נמצא מעל הארון בבית, יחד עם הפאזל-1000-חלקים...

מדבקות פרח כתום גדול על החרסינה במטבח או במקלחת.
אוי ואבוי... את המטבח הם כבר החליפו, את המקלחת גמכן, אבל את הקרמיקה בשירותים הקטנים (אלו של האורחים) עדיין לא, ואני מתענגת בכל פעם על הדוגמאות בבייז' וירוק מזעזע...

כולל מקרר ירוק תואם...
המקרר עדיין עובד, אצלי בבית, אבל ציפינו אותו בטפט. אפשר לקלף את הטפט ולהיזכר בנוסטלגיה בצבע...

ורק אני החנונית ריפדתי את הקיר בכרטיסיות אוטובוס משומשות?
אני עדין שומרת עדויות מתקופות coolיות - את אוסף הכרטיסים להופעות 'נחשבות'. (me myself I... איך קוראים לה? נו, לא זוכרת) בפארק הירקון. ואפרופו מנענעי ירכיים-'סקס אפיל של מסוממים'-משהי היתה בהופעה של ה 'water boys' בסינרמה?

אצלנו עברו מפורמייקה לא מזוהה ל'מטבח אמריקאי' (גם פורמייקה אבל אמריקאית)

איזה דף מצחיק. ואיך אני מרגישה לא קשורה....
גם לא למוזיקה המחרידה.
עד כאן! למה מה, מה שיש היום יותר טוב?

לא לא יקירתי - ההשוואה היא לשני העשורים שמשני צדי השבעים.
כאן קול השלום. עם שקיעת החמה יופסקו שידורינו...
מישהו עוד זוכר את בית-הובן בדיזנגוף, עם מנורות נייר האורז ועשרים סוגי התה? או שהסגרתי בזאת את ישישותי המופלגת?
לא את בית הובן, אבל בכלל, ללכת לבית תה היה מאוד גזעי. כל השאפים והשאפות ישבו שם. (לא שנסעתי לבד באוטובוס לעיר הגדולה לפני שנות השמונים. כמה עלתה נסיעה - שבע וחצי לירות?)
הבוקר התעוררתי לצלילים האלה (בעקבות האיום/הבטחה "שנות השבעים את רוצה? אין לך מושג עם מי את מדברת" ) :
הוסה הוסה הוס -תיפוף- הוסה הוסה הוס
למנחשים מי המבצע חולצת בומבה של במבה ותקליט.
me myself I... איך קוראים לה? ג'ון ארמטריידינג.
קישור | העבר | מחק מתביישת (23.09.2004 14:07):
הוסה הוסה הוס -תיפוף- הוסה הוסה הוס
אם אינני טועה, זו איזו חבורת אפריקאים משהו כמו איפי טומבי. ??????

<פרס מבוקש - סוף שבוע בצימר בראש פינה>

האיים האבודים

טוב, אני הייתי די קטנה בשנות השבעים. נולדתי בתחילתם. בכל אופן, נורא פחדתי מהאנשים עם הזקן שם tongue

מי זוכר את הסוכריות הקטנות קטנות האילו בכל מיני צבעים(מפחיד אותי לחשוב על צבעי המאכל בהם השתמשו בסוכריות הללו)שהיינו מקבלים אצל הרופאה או אחרי בדיקת דם?
הייתי מכורה.

ובחזרה לטלווזיה...
די טחנו כבר את הסדרות ללימוד אנגלית של הטלווזיה החינוכית אבל יש סדרה אחת שמעולם לא קבלה את הכבוד המגיע לה
ENGLISH ENGLISH ENGLISH

בגלל האינדיאני, בגלל הדג הפסיכדלי, בגלל הנוירוטיות המקורית מאד ובעיקר בגלל נעימת הפתיחה/סולו גיטרה סוף הדרך.

אבל יש סדרה אחת שמעולם לא קבלה את הכבוד המגיע לה
ועוד איך קיבלה: היא מוזכרת בשיר של יהודה אטלס, באחד משני הספרים הראשונים מסדרת "הילד הזה הוא אני". הילד רואה מהחלון את השחקן מהסדרה ("האיש מתוך 'אנגלית אנגלית' ") שמחפש כתובת. זה הסתיים במלים "שאל אם פה/ מספר חמש/ אמרתי לו/ שכאן ארבע/ והוא אמר/ תודה רבה". לא זוכרת את כל השיר.
א-פרופו סדרות, כמי שהיתה פעוטה למדי בזמן המדובר, הזכרון החי שלי הוא גדליה הגנן מ"קרוסלה" – "מקלקלים לי את הגינה ואת המצברוח!". אחותי, לעומת זאת, שומרת אמונים ל"לצאת מהמים, לצאת מהמים, המציל לא יודע לשחות".
ועוד איך קיבלה

עד שנעימת הפתיחה לא תכנס לאחד מהדיסקים הנוסטלגים סטייל "החברים של קשקשתא"- לא מספיק טוב happy

משהו כמו איפי טומבי.
וואללה. ובקשר לצימר...דברי עם רני_וחדוה_כשר‏, יש להם אחלה צימרים עם נוף מדהים (אולי עושים מחיר לחברי באופן שיודעים איפי טומבי happy )

ENGLISH ENGLISH ENGLISH
כמה חיכיתי להגיע לכתה שלומדים את שריף גודמן וברטן באדמן או איך שקראו לו, ובסוף קיבלנו את הילד הנופל מסולמות .

קישור | העבר | מחק מתביישת (23.09.2004 16:43):
אולי עושים מחיר לחברי באופן שיודעים איפי טומבי אני אגיד שענת_גביש? שלחה אותי.

<אני לא ממש באופן.....>

אני זוכרת את בית-הובן, אבל מעולם לא ישבתי שם.

ואיזה מזל שהורי מעולם לא ריהטו כלום בבית בסגנון המזעזע הזה...
ומעולם לא תליתי פוסטר של "אליל פופ" blink או משהו כזה על הקיר (לא הייתי משוחרות "להיטון". הייתי מנויה על "מעריב לנוער" אם כי משנת 1976 כבר תיעבתי אותו וזו רק אחותי הקטנה שהכריחה את הורי להמשיך את המנוי. ומתישהו גם קראתי אצל חברות חוברת "סינרומן"! הרגע נזכרתי!).
אבל הבגדים, הבגדים! גם אני נתקלת בתיעוב עמוק בבגדים חדשים שנראים בדיוק כמו מה שלבשו אז בשנות השבעים. ואני רואה בחורות צעירות ("דור חדש שלא ידע את יוסף") לובשות אותן כאילו זו שיא האופנה - בזמן שלי זה נראה... באמת... איכס ...
<בשמת חוזרת על עצמה>

שהורי מעולם לא ריהטו

ומעולם לא תליתי

_לא הייתי משוחרות_
בשמת! אני קוראת אותך לסדר! זהו דף תמיכה !!

הדוגמאות בבייז' וירוק מזעזע...

אל תאמרי ירוק מזעזע. מעתה אמרי: ירוק אבוקדו.
זוכרים את האמבטיות היוקרתיות, עם מחזיק-הסבונים-המגנטי על הקיר ופלא הפלאים כמו בפריז - בידֶה?

_טוב, אני הייתי די קטנה בשנות השבעים. נולדתי בתחילתם. בכל אופן, נורא פחדתי מהאנשים עם הזקן שם_ גם את?! אני הייתי מכבה ובורחת מהחדר בכל פעם שהקרינו את הסדרה הזו. הפחידה אותי נורא.

זוכרים את אפריק סימון וררררראמאיהההה? (טו טו טו ראמאיה! נה נה ני ראמאיה! טי טו נה נה...)
ואת ריקוד הציפורים?

ובסוף קיבלנו את הילד הנופל מסולמות

נו באמת, רמי הפוץ.

ועכשיו לסדרה הכי הכי סבנזיט שיכולה להיות...לדעתי...

קסיייייייייייים קסאאאאאאאאאאאם

<דידול די דידול די(דידידם) דידול די דידול די(דידידם)>
זוכרים את אפריק סימון וררררראמאיהההה? (טו טו טו ראמאיה! נה נה ני ראמאיה! טי טו נה נה...)
ואת ריקוד הציפורים?

אני חושבת שאני עד היום יכולה לשיר חלק מהמלים...
וריקוד הציפורים לא פס מהעולם - ממשיכים ללמד אותו לילדי הגן happy

ענת, מה? דף תמיכה??? לשנות השבעים??? יש מישהי בגילי פה שמסוגלת לתמוך בשנות השבעים? blink

גל נוסטלגי שטף אותי, אני אקרא את הדף במנות קטנות.
בית הובן... אני לא מאמינה שמישהו עוד זוכר אותו, מרתף טחוב מתחת לפיצריה עם תקרת תבניות ביצים, פתרון יצירתי של שנות השבעים לבעיות אקוסטיקה.
בת_ההרים?, כפרובינציאלית אל פרובינציאלית: זוכרת את המקום המופלא: מילקי פינקי ברחוב הרצל, ועוד פנינה: פינת היופי של גילה, כדי לקנות עגילי פלסטיק עגולים וענקיים, צמודים לאוזן.
ובטח כולם זוכרים את מכנסי הרכיבה מבד הקורדרוי בצבעי הגלידה שאפשר לקנות ב"טופר".
מי היה מנוי על "הארץ שלנו"?
לי יש עדיין כמה כרכים משנות ה-70! אאל"ט ב-76 יש כתבה על צעירה באר שבעית שזכתה בפרס הראשון בתחרות כשרונות צעירים. רוצים לנחש מיהי?
_מי היה מנוי על "הארץ שלנו"? אני. וגם על "מעריב לנוער" ו"דבר לילדים".

צעירה באר שבעית יהודית רביץ אולי? (סתם ניחוש כי היא מבאר שבע).

היינו אוכלים שם לא מעט, לא ראית אותנו? אני הייתי הילדה עם משקפי הפלסטיק התכולות, חולצת הפסים בצבעי-גלידה עם כריות בכתפיים ומכנסיים קצרות בצבע אפרסק או טורקיז, לפי מצב הרוח. כשגדלתי קצת עברתי לטייטס שמעליהם סוודר שמגיע לי עד הברכיים.
התבלבלת, זו לא היית את, זו הייתי אני.
וואו, איזה דףףף

תערוכת פחיות ריקות על הארגז של התריסים. גם לי היה אוסף מפואר כזה! לפני הגיוס סידרתי אותו יפה על המדרגות , צילמתי ושיחררתי ל'עיריה'.
ורק אני החנונית ריפדתי את הקיר בכרטיסיות אוטובוס משומשות? גם אני. וזה דווקא בכלל לא נחשב חנוני. היו לי המון כרטיסיות כי נסעתי כל יום באוטובוס בלי מזגן, עם כבל גומי כזה על התקרה לצלצול, וחלונות שנפתחים כלפי מעלה.

טוב, עכרתי עלכל.
שחתן את: תקרת הנטיפים, חולצת באטיק, סומבול-בומבול, מכתביות, מפיות (=מכתביות לעניים), מקרמה, קו אונידין, אדונימומשרתים, וילון מאטבים, אוטובוסים חוט לצלצל...
ילדים בעולם (זוכרים את השיר: closer, getting closer).
נדמה לי שבאנגלית זה היה big blue marble.

שלומית ודודו,
סמי וסוסו

זוכרים את אפריק סימון וררררראמאיהההה? (טו טו טו ראמאיה! נה נה ני ראמאיה! טי טו נה נה...)
ואת ריקוד הציפורים?

חן חן לך, אמא_אינקובטור‏ - לא מספיק שסבלתי את הדבר הזה בזמן אמיתי (להזכירכן, אני מספיק ישישה להימנות עם מפזזות הדיסקוטקים דאז), עכשיו הוא יסתובב לי בראש עד הבוקר tilted (ובמאמר מוסגר אני מוכרחה לציין שהאייקון הפולני עם הפה העקום לא מגיע לקרסוליים של האייקון ירוק המזועזע של תפוז). זה היה הלהיט בהא הידיעה בדיסקוטק החוף השקט בטבריה, שהיינו בורחים אליו בלילות מהבסיס ברמה.
ומקרמה - איך שכחנו את המקרמה. עם מתלה עציצים בכל חלקה טובה (רצוי משובצים בחרוזי זכוכית חברון), וקישוטים אימתניים תלויים על הקירות.
להדבקת הכרטיסיות, אגב, יש סוג של קמבאק - הבת שלי בת החמש-עשרה והחברות שלה מצפות קלסרים בעטיפות של חטיפי מיני כמו אגוזי, פסק זמן וכאלה. נחשב מאוד קול וגם תירוץ לזלילת כמויות בלתי אפשריות של הזוועות הקטנות האלו, בשם האמנות.

יש מישהי בגילי פה שמסוגלת לתמוך בשנות השבעים?
אז אפשר לקרוא לזה "דף יחסי_אהבה_שנאה_לשנות_השבעים?" וככה זה יכסה גם את הנוסטלגיות וגם את הנרתעות בבהלה מעצם החשש שיכריחו אותן לחזור לשם.

בנות בנות, אבל מה עם כל הפסיכודליה? ,genesis, yes, camel פינק פלויד, בוב דילן?
דייויד בואי?
עוד עלו לי באוב - הסלואו הראשון, נעלי פאלדיום, קיקרז ומעיל סטודנטים.

ורק אני החנונית ריפדתי את הקיר בכרטיסיות אוטובוס משומשות?
ממש לא חנונית, בחברה טובה.

שמיכה, הרגת אותי -
בדיסקוטק החוף השקט בטבריה,
שם רקדתי לראשונה בחיי בדיסקוטק! הייתי בת 11... אני גם זוכרת איזה שיר זה היה.

גביש - יש לי ארגומנט מדעי בזכות הנוסטלגיה, ממש פצצת תמיכה:

יש ספר של דיפאק צ'ופרה על גיל והזדקנות בו הוא מספר על מחקר:
לקחו קבוצת אנשים בני שבעים והכניסו אותם לסביבה שהיתה דומה ככל האפשר לסביבה שחיו בה בגיל חמישים.
השמיעו להם את המוסיקה של התקופה ההיא, בגדים, עיצוב, עתונים וכו'.
תוך שבועיים הגיל הביולוגי שלהם ירד בעשרים שנה.
תמיד אמרתי שהקידמה דופקת אותנו. איך אפשר להספיק להנות ממשהו כשכל הזמן צריך "להתעדכן".

_יש ספר של דיפאק צ'ופרה על גיל והזדקנות בו הוא מספר על מחקר:
לקחו קבוצת אנשים בני שבעים והכניסו אותם לסביבה שהיתה דומה ככל האפשר לסביבה שחיו בה בגיל חמישים.
השמיעו להם את המוסיקה של התקופה ההיא, בגדים, עיצוב, עתונים וכו'.
תוך שבועיים הגיל הביולוגי שלהם ירד בעשרים שנה_
איך קוראים לספר הזה באנגלית? זה נשמע מעניין!!

בתור אחת שנולדה ב1975, יש לי גם זכרונות משנות השבעים: היו הולכים בתסרוקות מגדל, עם פיאות ליד האזניים. איפור עיניים שחור כבד שנראה כמו של מצריים העתיקה. משקפיים בצורת קרניים. חצאיות מיני. ציפורניים בלאק אדום מזעזע. אודם אדום.
הסתובבו ההיפים עם השיער הארוך והזקן, והגיטרה. בטלוויזיה היה את הסרטי ילדים המיתולוגים: הימאן, הדרדסים, קטקטים, פרפר נחמד, חתולי הרעם.. המסע בין הכוכבים, מלחמת הכוכבים.. יווו אני מתגעגעת!

נזכרתי באיזה פרסומת למיץ תפוחים אני חושבת בעיתון ועמוד אחד הראו שם אשה בתסרוקת חלקה ומגדל מלמעלה. כתוב למעלה:

הנה

בתמונה השניה האשה שותה מהקש ומבט מהורהר

בא

ואז בעמוד השלישי האשה מחייכת מאוזן לאוזן

הכיף!

זוכרים?
שם הספר: "גוף ונפש לנצח" ‏http://www.mitos.co.il/Book/BookFocus.asp?ID=5096&PopupID=0
לא יודעת באנגלית.
O.K., I HAVE to join this fun!
I was born right at the end of the 60's, so the 70's took place in my childhood (not as clear as my teens, but still...) I grew up on Kibbutz, so it is possible that these things were actually 60's for the rest of you? happy.
I am sorry the English makes things look removed..but still, here's my list:
Gazoz: 9 bacicar, ROOOONI, etc
Watching black and white T.V. in the Miklat (no private T.V.s at home, except for Pilpel..)

Zehu ze,
Little House on the Prairie, .
Nadaia Comanech (sp?)
pestival hayeladim
Bilbi
Tennis cans decorating the walls.
corderoy dresses
first disco (cita H and Vav together), boys did some Greese songs with a towel wrapped around their bottoms, and their bodies covered with Margerine
First slow (how the hell do you dance it?)
שם רקדתי לראשונה בחיי בדיסקוטק! הייתי בת 11...
אני רקדתי באותו הגיל אבל בקולוסאום (שהרבה קראו לו בכלל קוליסאום), בכיכר אתרים המושתנת, בבר מצווה של בן של חברים של ההורים שלי.
אבטיח עם גרעינים.
אפרסקים צהובים עסיסיים (ולא לבנים ויבשושיים).
צנצנות מלפפונים על המרפסת בקיץ.
פיצה רימיני.
שומעים הכרזות מבחוץ: אבטיח! אבטיח על הסכיייייין! מוכר האבטיחים עם העגלה והסוס הגיע.... יאללה רצים ומביאים חצי שקל
גם נסיעה באוטובוס עלתה חצי שקל

ואז היו השנים שהמחירים האמירו בצורה מזעזעת
אני זוכרת שירדתי למטה לחנות גלידה. קונים שם גלידה בגביע וזה עולה *אלף שקל*! ואז כאשר החליפו הכל לשקל חדש הגלידה עלתה כבר שקל חדש 1 (אבל זה כבר שנת 1984, אז זה לא רלוונטי)

אבא שלי זוכר מהזמן שהיה ילד משנות החמישים: מישהו שמוכר ברחוב שמונצעץ מארגז שתלוי לו על הצוואר. והוא מכריז: ארבע בלירה! ארבע בלירה!
כאשר הכל התייקר הוא מכריז: שלוש בלירה! שלוש בלירה!
וכן הלאה

מי היה מנוי על "הארץ שלנו"?
זהו, חשבתי שאף אחד לא יזכיר זאת. גם לי יש לפחות שני כרכים, כתומים אגב...
ואני קוראת את הדף, ויש דברים שאני די מופתעת שהם בכלל לא מעכשיו - חולצת באטיק _מקרמה_ חולצות עם כריות בכתפיים (בסדר - שנות השמונים...), חותלות, סוודרים ארוכים - זה נראה לי הכל כאילו זה היה רק אתמול. אני חושבת שאפילו אולי עוד יש לי בארון כמה מהדברים האלה...
מאחר ואני נולדתי עוד בשנות החמישים, כלומר שנות השבעים היו ממש שנות ההתבגרות שלי (מגיל 11 עד 21), הכל נראה ממש טרי, כאילו היה ממש לאחרונה. לא יאומן איך הזמן עובר. איך דברים שאני זוכרת ממש טוב היו לפני שלושים שנה ויותר.
יש לי בבית עדיין לא מעט חפצים מאז, כולל שולחן מטבח מפורמייקה בז' עם קנט חום (משמש שולחן למזכירה במרפאה...). בכלל לא הייתי מודעת שזה אופייני לשנות השבעים. אבל במחשבה מהירה ממתי ואיפה השולחן הזה - אכן, שנות השבעים. קניתי במו ידי לדירת הסטודנטים שלי...
וביקור סאדאת - אני זוכרת שנסענו עם אחד החברים הבודדים שהיה להם רכב כסטודנטים שנה א' לכניסה לעיר בירושלים וראינו את השיירה עוברת. זה היה מיני מיינור כחול.
קצת מדכא לחשוב כמה אני כבר זקנה...
Little House on the Prairie, .
בית קטן בערבה. אחת התכניות הראשונות שראיתי בצבע. לורה רצה וצמותיה מתנופפות באחו.....
כמה דמעות, כמה דמעות.....
גם אני, גם אני.
לי יש 5 כרכים של הארץ שלנו. אוי כמה הייתי מחכה ליום שלישי כדי לקבל את הגליון החדש. באיזו שקיקה הייתי מדפדפת בו. קודם מהר ואחר כך מההתחלה לאט לאט. בולעת כל מלה. אוי זה היה מזמן.

מצטרפת לאמא_ל?_ 5
קצת מדכא לחשוב כמה אני כבר זקנה...

סוף שנות השבעים, נוסעים לסיני.
כל המשפחה (אמא אבא, שלושה ילדים) בסוסיתא, מגדרה עד דהב (בעצם אולי הגענו רחוק יותר, לא זוכרת).

עוד זיכרון - אבא עושה מילואים בעזה. נוסעים לבקר אותו (באוטו של השכנים) ואחר כך מתגלגלים על הדיונות באל-עריש.
(אני לא בטוחה שאני מתגעגעת לעזה, אולי לדיונות).

בטלוויזיה היה את הסרטי ילדים המיתולוגים: הימאן, הדרדסים, קטקטים, פרפר נחמד, חתולי הרעם.. המסע בין הכוכבים, מלחמת הכוכבים.. יווו אני מתגעגעת!

לא לא .זה גמרי שנות השמונים. גם בית קטן בערבה.
טלפלא* זה שנות השבעים. וגם *קישקשתא ו קולרגול

.
קצת מדכא לחשוב כמה אני כבר זקנה...
א. את לא לבד פה
ב. יש יותר זקנות happy
ג. יש גם נחמה בידיעה שלעולם לא נצטרך יותר להסתובב בבגדי הפוליאסטר המזוויעים מאז. או לשתות זיפ.

שולחן מטבח מפורמייקה בז' עם קנט חום
היה לי כזה בדירת הסטודנטים שלי - משומש משוק הפשפשים, עם שלושה כיסאות פורמייקה, כל אחד בצבע אחר. היום מוכרים אותם בחנויות רטרו כשיא השיק.

סוף שנות השבעים, נוסעים לסיני כל המשפחה (אמא אבא, שלושה ילדים) בסוסיתא, מגדרה עד דהב
אצלנו, בהחלת שנות השבעים, כל החברים של אבא ואמא בשיירה ארוכה של מכוניות מקרטעות ומלאות בילדים, נוסעים כל פעם לשבועיים לסיני ונודדים בין החופים (מדהים אותי לחשוב שהורי המרובעים היו קצת זרוקים). ובסוף שנות השבעים/תחילת השמונים הייתי נוסעת עם החבר דאז לרבוץ על החוף ליד החור הכחול (ראס אבו גלום?) ובדהב הצפונית. זה דווקא הצד היותר סימפטי של שנות השבעים.

סוף שנות השבעים, נוסעים לסיני כל המשפחה (אמא אבא, שלושה ילדים) בסוסיתא, מגדרה עד דהב
גמנחנו.
ובלי רדיו.
איזה כיפיה.
חיפאיות, הרגתן אותי. אני לא מצליחה להיזכר איפה היה קולנוע עצמון. לא פאתטי?
אבל זוכרות את הגג הנפתח בארמון? סרט ג'ימס בונד כל קיץ עם המשפחה, ביציע.

<הזיכרונות (לאו דווקא געגועים) שלי הם יותר משנות ה-80. "דווקא", מרתף 10, הסינמטק הכי טוב בארץ>

שיער ארוך לבנים. טיולים קסומים בשוק של ירושלים העתיקה. טיולי התנועה בסיני - הר משה, דהב, נואבה - איזו מדינה ענקית!
ה מ ת נ ד ב י ם
ואצלנו בבית החדש - ארונות מטבח בירוק אבוקדו, שולחן פורמיקה כתום, ווילונות בפרחים כתומים על רקע לבן ופינת ישיבה
עם ספירלות כתום-חום-לבן! (וגם: שולחן של שומרת אבל יש גבול לסבל גם אם השטיח בבייז')
נדמה לי המילון של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה ו"לא שם זיין" ... רוקי הורור שואו.

(נולדתי בסוף החמישים אז מסניליות או בגלל דפקט_קיבוצי‏ התבלבלתי אבל) מה עם ה מ י נ י?

<דף לגזור ולשמור>

(נולדתי בסוף החמישים אז מסניליות או בגלל דפקט_קיבוצי‏‏ התבלבלתי
אחותי! גמני! גמני!
מה עם ה מ י נ י?
אהה, בשביל זה צריך שינפיקו לך בלידה גם רגליים מתאימות. לי לא היה, אז היו לי המון שמלות מקסי ואבא שלי היה אומר שעיריית פתח-תיקווה צריכה לשלם לי על טאטוא המדרכות. אני לא מתה על האופנה של היום, עם מכנסי השחלות והחולצות המיקרוסקופיות, אבל מה שאני זוכרת ולא לטובה מהסבנטיז היתה ההשתעבדות הקשוחה למה אופנתי ומה לא. משטרת האופנה (לפחות בבית-הספר שלי) לא איפשר שום חריגות, ואם היו לך רגליים שנראו כמו עמודי המקדש, לא היה לך מה לחפש במיני. ממה שאני רואה היום - anything goes, ויש בזה משהו נחמד. (לא שאני רצה עכשיו לקנות מיני - גם לשמיכות יש גבולות בחיים).
מה עם ה מ י נ י?
אהה, כן... כמה שנאתי את זה. ודווקא הרגליים היו בסדר, אבל אני סבלתי מהעיניין של המדרגות - עולים במדרגות, וכל מי שעולה שני צעדים אחריך - רואה את התחתונים. ובכלל - שנאתי מיני. עד היום אני שונאת לבוש חושפני.
חותכן עוגיות בצורת קוביה שעל כל פאה שלה צורה אחרת.
מעבדי המזון הראשונים - ספרי הבישול של רות סירקיס, עם מטבלי גבינה לבנה ואבקת מרק, פטרוסלינון (לא פטרוזיליה, וכוסברה הס מלהזכיר). בלינצ'ס מוקרמים.
שמיכת - אושיית הומור שכמוך... לי יש תמונה מגיל 12 בערך בחלוק בריכה מבד מגבת פרחוני וזה הייה המיני היחיד
שלבשתי! משטרת האופנה (לפחות בבית-הספר שלי) לא איפשר שום חריגות, וגם בקיבוץ של השמו"צ (לכן כנראה
הצטלמתי בחלוק).
לעוגות - אבא שלי עשה את הקצף במקצפה שהיא מין קומקום מפלסטיק שגם שימש למדידה ועליו הוברג
מכסה עם ידית מלמעלה לסיבוב ו"רגליים" מקציפות מלמטה. אפשר הייה להוסיף למכסה פקק שהפך אותו למסחטה. זה החליף את המטרפה בצורת ספירלה שדופקים איתה בביצים עד שהיד כואבת. אולי מזה בא הביטוי eggs beater ?

(אחר כך אבא רתם את השור למחרשה ואמא אווררה את האוהל...)

<בעוד אני כותבת גבי מזדקף,קמטי מתיישרים, שיני מלבינות ושערותי משחירות. >

אוי אוי איך הזכרתן לי נשכחות.
אני דווקא אהבתי את המיני. לא לשכוח בעידן של טרום הריונות עסקינן.
ומי זוכר את מכנסי הצ'רלסטון?
את הפטיפון ?
את ההרגל , הלא נתפש היום , לרדת לשולי הכביש ולעצור טרמפים?
את שירי הלהקות הצבאיות (בלי הסלסולים של שרית חדד) ?
את האמונה הכל כך מוחשית שלא יהיו עוד מלחמות?
את חדווה ושלומיק?
את הספסלים בכל גינה ושדרה שהיו בעיקר מקום לאוהבים ולא לחסרי בית?
את התחושה שכבר מזמן שבקה חיים שאנחנו נשנה את העולם?

רק אנחנו השתנינו.

בעודי מחפשת בגד חגיגי לכבוד החג מצאתי בארון די הרבה חולצות עם כריות בכתפיים, כאלה חגיגיות. אז זה בכלל כבר לא באופנה ולא לובשים כזה? אני כל כך לא מעודכנת בעינייני אופנה, שרק עכשיו אני מתחילה לחשוב שבכלל אי אפשר יותר ללבוש את זה. זה נכון? כדאי לזרוק את כל החולצות האלה?
אי אפשר יותר ללבוש את זה. זה נכון?
אני בעצמי לא ממש מעודכנת, אבל אני חושבת שנכון.
כדאי לזרוק את כל החולצות האלה?
לאו דווקא. אפשר לפרום בקלות את הכריות, ולתת לקטנה לשחק איתן. אח"כ תמדדי את פרומות-הכריות ותשאלי את הגדולה אם לזרוק או לא happy
_ותשאלי את הגדולה אם לזרוק או לא_
איזה רעיון - לפחות יש שימוש טוב לבת 16.5. היא בטח יודעת מה באופנה ומה לא. מצד שני - אני מסרבת ללשוב מכנסיים שנגמרות הרבה מתחת לפופיק וחולצות שנגמרות הרבה מעל...
סוף שנות השבעים, נוסעים לסיני.
כל המשפחה (אמא אבא, שלושה ילדים) בסוסיתא, מגדרה עד דהב

איזו זקנה אני! אני הייתי חיילת ונסעתי לאילת, לנואיבה ולדהב ב"רגילה" מהצבא!
וגם טיול אחד לשארם א שיך. או שניים, בעצם. באחד מהם כבר הייתי באוניברסיטה, דקה לפני שהחזירו! אני לא מאמינה...

אגב, בגדים עם כריות בכתפיים קניתי עוד בשנות התשעים, אז זה לא חייב להיות כל כך עתיק.
אבל כן, זה כבר לא באופנה.
ואני מצטרפת לשמחה של שמיכת טלאים על זה שהיום אין משטרת אופנה, ואנחנו יכולות להרגיש חופשיות לא ללבוש את האופנה הנתעבת של המכנסיים הנמוכים מדי והחולצות הקצרות מדי.

איך שכחתי את המדים של אמא שלי לתקופת החורף: חצאית טוויד חומה, באורך מידי כמובן, סוודר גולף ומגפיים עד הברך. עם קומביניזון מתחת.

לי ולכל חברי לשכבה, ילידי המחצית הראשונה של שנות השבעים, יש תמונה מגיל שלוש או ארבע או חמש בתלבושת אחידה: אוברול מקורדרוי (חום או כחול כהה), וסוודר פסים מתחת. אפשר גם סוודר שנסרג בבית, ביד או במכונה. היתה חוברת של דגמי סריגה, לא זוכרת של איזו חברה, עם סוודרים בדוגמאות מסובכות של איילי צפון או פולאוברים בדוגמת צמות. לילדים: מכל הבא ליד, פרחים ומכוניות ורכבות סרוגות ביד אוהבת על חזית הסוודר.

היתה חוברת של דגמי סריגה, לא זוכרת של איזו חברה, בורדה?
בורדה? לא-לא-לא. משהו ישראלי. אולי פולגת? או שאני מבלבלת?
מצאתי "פולגת"‏http://www.findabook.co.il/main/book_details.asp?id=5928195‏.

לא שמעתי על זה, אבל כנראה שהיה.

היתה חוברת של דגמי סריגה, לא זוכרת של איזו חברה

ידי זהב מונחות ושמורות אצלי על המדף

אני רקדתי באותו הגיל אבל בקולוסאום (שהרבה קראו לו בכלל קוליסאום), בכיכר אתרים המושתנת, בבר מצווה של בן של חברים של ההורים שלי.

גם אני!! בבת מצווה של מישהי מהכיתה. והשוס: בת דודה שלה היתה מרינה מפסטיבל הילדים והיא עלתה על הבמה ושרה.

ובית קטן בערבה: שנאתי את לורה, תמיד קראו לי לורה בגלל הצמות והנמשים, לורה היתה מכוערת, למה לא הייתי דומה למרי שהיתה אמנם עיוורת אבל יפה...

אבל כל זה אייטיז בטירוף, יש לי מה להגיד גם על הסבנטיז המעולות עם העיצוב המשובח שהייתי מאמצת היום כמעט כל פריט ממנו ובמיוחד את המדבקות עם הפרחים לאמבטיה. אבל זה כאילו יש שני סבנטיז בראש שלי: אחד של חו"ל )=רהיטים יפים, טאפטים, שמיכות צמר משובצות, ספר ילדות שהיה לי עם צילומים על עמודים שלמים בשחור לבן על ילדה שהולכת לבי"ס בפעם הראשונה, עצוב נורא( ויש סבנטיז ישראלי של אוספים של מחזיקי מפתחות ושל חול וצהוב וטאפט שהיה לנו באיזו דירה זמנית בשירותים של "פונדק באר שבע" - גמלים וחול ומין צבאיות כזאת מיוזעת. לא יודעת. ככה זה התיישב לי בראש כשהייתי קטנה ונתקע עד היום. זוכרים את "סימנטוב"?

העיצוב המשובח שהייתי מאמצת היום כמעט כל פריט ממנו ובמיוחד את המדבקות עם הפרחים לאמבטיה.
יקירתי, you had to have been there כדי להבין כמה נורא זה היה במקור. לא סתם כל פליטי שנות השבעים הממשיות מתחלחלים כשרק מזכירים להם את העיצוב. מי שלא פקח את עיניו בבוקר לעיגולים חומים ו/או ריבועים בשילוב של ירוק זית ושחור על השטיח, הקירות והווילונות, ולא ציחצח שיניים יום אחר יום מול הפרחים הכתומים באמבטיה לעולם לא יבין זאת.ואני מבטיחה לך שאם מתי שהוא בימי חיי מישהו ימציא מכונה למסע בזמן, הכפתור יחיד שיישאר צח ומבהיק בלוח המחוונים של מכונת-הזמן שלי יהיה זה שמסומן "שנות השבעים". בררררר.
<שמיכת בדיוק ראתה בטלוויזיה את אשתו של בזיל פולטי בשמלת פוליאסטר ומגדל משורין בתור תסרוקת>
הייתי שם, גם אם הייתי קטנה. אבל באמת אצלנו בבית הדברים האלה לא נכנסו, מתוך התנגדות עקרונית של אמא שלי לאופנות. כך למשל כשהייתי בגן ונורא רציתי את הגרביים הלבנות האלה עד הברך עם ציור של איזה מיקי מאוס או משהו למעלה בצד, היא לא הסכימה לקנות לי. וגם נורא קינאתי בחברה שלה שבחדר השינה שלה ושל בעלה היה וילון גלילה בצבעי כתום-לבן-וחום עם מין איור פתלתל של אשה עירומה עם המון שיער שמסתלסל לכל עבר. אצל הורי בבית מילת המפתח היתה "קלאסי" ואכן יש לי חסכים כבדים בטעם רע ועד היום אני טורחת להשלים אותם בהנאה מרובה.
ועכשיו אני הולכת לישון.
אני חייבת לצאת להגנת הפרח הכתום.
אין לי אפילו תירוץ, כי יפה הוא לא היה איך שלא נסובב אותו.
אבל הוא מזכיר לי בית כל כך נעים וטוב, תקופה כזאת מצויינת ונהדרת, שאין לי אלא מילים טובות להגיד עליו.
<נגמרו שנות השבעים, ההורים התגרשו והלך הבית ההוא. זה בטח בגלל שלאמא שלי היה את המשקפי שמש שהיו אז באופנה, עם העדשות ענק שאפשר להחליף, ירוק, חום, זהוב, כתום, סגול. לעוד מישהו היה? ההורים שלו גם התגרשו?)
לא שמעתי על זה, אבל כנראה שהיה.

ענקית מהחיים הוא אנדרסטייטמנט. אלו הן החוברות. (קללות נמרצות על ראשה של הליידי זבוב, שבגללה זורקים פנינים כאלה בנימוק הבלתי משכנע שלא סרגתי ולא אסרוג לעולם אף אחד מהדגמים שבהן).

זוכרים את "סימנטוב"?
עם הסמובר שבכלל קוראים לו מיחם, בוודאי.
נגמרו שנות השבעים, ההורים התגרשו והלך הבית ההוא. hug

בבית שלנו לא היו כמעט מייצגי התקופה כי את רוב הרהיטים והשטיחים הבאנו מרוסיה, ומה שנקנה כאן התאים למה שכבר היה - שטיחים כאילו-פרסיים (אלינו לא נכנסו ריבועים בכתום וירוק-זית וחום-שוקולד), וילונות רשת לבנים, בטח ובטח ללא איורים פתלתלים של נשים ערומות. הצבע השלט היה חום לגווניו השונים, על הקיר היו גובלנים רקומים וכמה תמונות שמן, והרהיטים כמובן עם פוליטורה. הייתי בטוחה שאילו רק היינו נפטרים מהרהיטים האלה הייתי מסוגלת להתנער באותו הרגע מהסטטוס של לא-לגמרי-ישראלים. גם אמא שלי לא האמינה באופנות, ולכן בכל פעם שהייתי באה לדודה שלי הייתי עוברת שוב ושוב ושוב דרך וילון החרוזים שבפתח המסדרון.

גובלנים רקומים כמובן, הברבור!
ופולגת! כל הנשים שהיו לבושות בריבועים ריבועים סרוגים כאלה ועומדות על סלע או נשענות על מישהו, משקיפות אל העתיד ולא מנחשות מה יגידו עליהן עוד מעט.
_רהיטים יפים_
אתמול דיפדפתי באינציקלופדיה "אביב" והגעתי לערך "שוודיה". תחת הכותרת תרבות היה צילום של סלון שוודי סטייל שנות ה-70, והכותרת: "עיצוב שוודי מעולה". כורסאות מעץ עם כריות דקות, מחיצת עץ באמצע הסלון, אהילי בלון מזכוכית בצבע כתום...
כמה צחקתי.

אגב, ההורים שלי לא החליפו עדיין את החרסינות בשירותי האורחים כך שיצא שזו פינת שנות-ה-70 בביתם. אני מתענגת על החרסינות כשאני הולכת לשירותים שם...

המשקפי שמש שהיו אז באופנה, עם העדשות ענק שאפשר להחליף, ירוק, חום, זהוב, כתום, סגול. לעוד מישהו היה?

יש לי היום, סגולים ענקיים. כל שנה בערך אני משום מה מתיישבת בטעות על משקפי השמש שלי ושוברת אותם, כי הם תמיד עשויים מזכוכית, כי הם תמיד פליטי שנות השבעים מהעץ באלנבי. הקודמים היו ירוקים ואני שומרת אותם למרות הסדק.

אה, זה לא כאלה שאפשר להחליף להם את העדשות, בעצם

<איבי קודם כל מתלהבת ורק אז קוראת את הציטוט>

מכוניות כרמל דוכס.
גמלים קטנים מעץ על המזנון בסלון.
טפטים עם פרחים.
וסט ארוך סרוג ביד, בלי שרוולים.
מיני, מקסי, מידי.
פאות לחיים ארוכות.
מלחמת יום הכפורים.
מוצבים, מעוזים.
אפריקה.
ארץ גושן.
אריק מלך ישראל.
וימפי.
טמפו.
גלידות של אדניר.

מסימנטוב אני זוכרת בעיקר את השפם ואת הפתיח - "העולם גדול ופתוח" על נסיעה מדברית בשחור לבן. מה שמתחבר אצלי אסוציאטיבית עם צילום גדול בשחור לבן של מדבר שהיה באולם הנוסעים בבן גוריון - זוכרים שהאולם נחצה בקיר זכוכית ואפשר היה לראות את השבים והם היו מרימים את המתנות או עושים פנטומימה של חיוכים מרוגשים?
In telepele there was a Marzipan kind of pink guy?. I always yearned for Marzipan because of that, and was totally crushed when I first tasted it (and have yet to repeat that experience...tilted)
I also remeber a program called Emil (swedish?), about this little mischief boy who is chased by his dad all the time and gets locked in a shed where he sculpterd wooden dolls... That was a sad program (though I believe it was intended to be educational?)
Also from the seventies, I remeber my baby sister always crawling around with her nappy sticking out her pants, down by her feet. I can't remeber how the nappies were tightened then, but they never stayed put for longer than an hour. I don't think there were any covers as such...or am I wrong???

Great great thread. I have been reliving my childhood for the past few days happy
Marzipan kind of pink guy
קראו לו מרציפר, הוא אכן היה ורוד מזעזע עם משקפיים וזקן לבן, אני כבר ראיתי אותו בצבע ולא בשחור לבן, ואני זוכרת אותו יותר מדי טוב – מה שמחשיד אותו כמוצר אייטיזי מוקדם. לפניו היה "שעון הפלא" – שהיה בנוי באותה מתכונת (קטעי קישור בין סרטי אנימציה קצרים לילדים, כמו "חברים מצוירים" ו"רכבת ההפתעות" המאוחרים הרבה יותר). אך מאחר שכל האמור לגבי מרציפר נכון גם לגביו – הרי שגם בו אני חושדת באייטיזיות.
"נופים ואתרים" בספריה, הספר על דדו, מה עוד הרכיב את ספריית שנות ה-70? דן בן אמוץ? סידהרתא? תמונות יפואיות, או שאלו שייכות לאייטיז? אפרים קישון?
מה עוד הרכיב את ספריית שנות ה-70?
שירת האגם הגווע, צילומים של פטר ??
שירת האגם הגווע, צילומים של פטר ??
זה נראה לי כבר שנות השישים. אני אבדוק - היה לי את הספר הזה איפשהו.
_שירת האגם הגווע, צילומים של פטר_
בטח.
_העץ באלנבי_ הוא עוד שם?
העץ באלנבי הוא עוד שם? תמיד היה, תמיד יהיה.
יש דברים שהם לנצח. כמו סניור סנדביץ'.
מישהו זוכר את התורים העצומים שהיו שם כל פעם שהקרינו סרט של "מונטי פייתון" באמצע שנות השמונים? טרוף! קרה שישבתי על המדרגות.
אני זוכרת! וגם את התור הארוך של "מופע הקולנוע של רוקי"- שהיה ארוך כל כך עד שנאלצתי לחזור הביתה בלי לצפות בסרט...
וגמוגמוגם, הרוח בערבי הנחל, ריץ' רץ', מה אספר לילד, מימיה, גידיאלה.
והפעם הראשונה... לראות מונטי פייתון בפעם הראשונה (בהקרנה במקלט של התנועה, עם תבניות הביצים על התקרה) ולהחנק מצחוק, טוב גם להשתין במכנסים.
התור הארוך של "מופע הקולנוע של רוקי"
בטח, קולנוע פריז עליו השלום (נדמה לי ברחוב הירקון, ליד מלון דן), מציתים מונפים באוויר ואורז מושלך על המסך. ובגלל שאני ישישה אני זוכרת את הביטחון המוחלט שבו הייתי עולה על טרמפים לרמה ולסיני, משוכנעת ששום דבר רע לא יקרה לי. תמימות קדושה - חסר לי שהבת שלי תנסה לעשות אפילו רבע ממה שאני עשיתי.
לראות מונטי פייתון בפעם הראשונה
We want Bwian!
ואת קולנוע ירון בטיילת של ת"א אתם זוכרים? ואת קולנוע אלנבי ומוגרבי ואופיר?
ואת המשקה שנקרא פֶפ וגם הוא כבר שבק חיים?
ואת החול הלבן והנקי שהיה בחופי הים? זה שהיה מזוהם רק בזפת? הזפת ההיא שלא שמעה שהיא צריכה להעלם כשמציפים אותה בנפט.
בתל אביב גם היה איש מפחיד אחד שהיה עוצר ילדים ברחוב ומסביר להם שסיגריות זה מסוכן, איש גבוה ורזה, מוכר למישהו?
בעיר ילדותי היה איש זקן (בטח היה בן 40 בקושי) אדום פנים וצרוד גרון.
היו לו אופנים כאלה של עיתוניש והוא מכר "דבר בריא". זה היה מאפה מרובע בצבע חום טעים, שעליו הוא היה יוצק חומר מתוק מתוק. את הכל היה מגיש במלבן ניר נוטף.
זה היה אחד הדברים הכי לא בריאים והכי טעימים שאכלתי מימי.
היו לו אופנים כאלה של עיתוניש
האם התל-אביביות שבינינו זוכרות את האיש על האופניים שהיה נוסע ברחוב ריינס,מזוקן וקצת מבולבל, עם רדיו טייפ גדול על הכתף?
חלקים מהדיון כאן הועברו אחר כבוד לדף נוסטלגיה_חיפאית‏
}
בטח זוכרת. ולא משנות השבעים (נולדתי רק בסופם).
עד לא מזמן ראיתי אוו בתל אביב.
תופעה.
... בצבע חום טעים_
כנראה שבאמת היה טעים כל כך אם לצבע היה טעם blink
האם התל-אביביות שבינינו זוכרות את האיש על האופניים שהיה נוסע ברחוב ריינס,מזוקן וקצת מבולבל, עם רדיו טייפ גדול על הכתף?
לפי דעתי הוא עדיין נוסע.
כנראה שבאמת היה טעים כל כך אם לצבע היה טעם
נכון, ממש ראו על החוממבריקזה שהוא טעים.
האיש על האופניים שהיה נוסע ברחוב ריינס,מזוקן וקצת מבולבל, עם רדיו טייפ גדול על הכתף
זה לא במקרה האיש ההוא שעשו עליו סרט די מקסים? הוא אוהב שירי כוורת, ומתיידד עם ילדה בודדה? סרט חמוד שעושה טוב על הלב.
החוממבריקזה . פשוט שירה בהתגלמותה!
לי ולכל חברי לשכבה, ילידי המחצית הראשונה של שנות השבעים, יש תמונה מגיל שלוש או ארבע או חמש בתלבושת אחידה: אוברול מקורדרוי (חום או כחול כהה), וסוודר פסים מתחת.
אני ילידת אמצע שנות ה-70 ויש לי תמונות עם אוברולים מג'ינס קטיפתי בשלל צבעי הקשת, אבל תמיד תמיד זה היה פדלפון ענק עם זוג נעלי "נילס אולגרסון"(כבדות כאלו בצבע חום כהה tongue)

שולחן מטבח מפורמייקה בז' עם קנט חום
ומקרר! מקרר בז' שכתוב עליו _אמקור_ באלכסון ומרעיש נורא.

הצצתי ונפגעתי.
מדהים האתר הזה.
אני לא בטוחה שזה הדף המתאים אבל כיוון שזה מתקשר לנוסטלגית הילדות שלי אז הנה -
יש מי בכם הזוכר את "*דפי אלתר*"? חוברת של דפים לצביעה שעליהם דוגמאות מורכבות בשחור לבן?
אני מוכנה להשבע שנתקלתי בחוברת כזו לפני חודשים אחדים, אך לא מצליחה להזכר היכן.
עזרה?
יש מי בכם הזוכר את "דפי אלתר"? חוברת של דפים לצביעה שעליהם דוגמאות מורכבות בשחור לבן?
אח, ודאי וודאי! (מיכל, אגב, שמת לב שהדף הזה הפך ל-עמדה_לעדכון_זכרונות??) עכשיו הזכרת לי חבילה שלמה: נוסעת עם אמא שלי לסדרה שבועית ארוכה של יישור שיניים בת"א, בשדרות הקרן הקיימת (היום שד' בן-גוריון). בדרך חזרה תמיד קיבלתי מתנה: או משהו מחנות של החברה להגנת הטבע (ספרים: סוד הגן הנעלם, נילס הולגרסן ואווזי הבר; או משחק, כמו "עיר הנמלים") או ספר של חסמב"ה שקנינו בחנות קטנה אחרת.
ואם לחזור (סוף סוף!) לשאלתך - שאלתי לגביהם לפני כשנה בדף אתרי_ילדים?. שמתי קישורים לאתרים שאפשר להדפיס מהם דפים בסגנון, ומישהי אמרה שמצאה בדיוק אותם ב"צומת ספרים".
שמת לב שהדף הזה הפך ל-עמדה_לעדכון_זכרונות??
hilarious
זה ילמד אותי דבר או שניים על 'השאלות' מקופירייטרים...

ומישהי אמרה שמצאה בדיוק אותם ב"צומת ספרים".
oh היום הייתי שם ואפילו לא חשבתי לחפש...
יחופש מיד עם תם החג!
תודה!!

יש מי בכם הזוכר את "דפי אלתר"? מקפית, גם אני זוכרת.
אגב, ראיתי כאלה או חיקוי שלהם כבר מספר פעמים. שאקנה לך? (בצירוף חבילת טושים, או שמא תעדיפי צבעי פסטל
בקופסא התכולה?)
האורחים בחג אמרו לי את זה. וביקשו להוסיף גם השמיכות הכבדות נורא צהוב צד אחד ורוד צד שני מבריק.
השמיכות הכבדות נורא צהוב צד אחד ורוד צד שני מבריק.

היו לנו כאלה בבית, אבל תמיד הייתי בטוחה שהבאנו אותן מרוסיה. קולקציה נאה של שמיכות פיקה, יש כמה דגמים שצרובים לי בזיכרון.

נוסעת עם אמא שלי לסדרה שבועית ארוכה של יישור שיניים בת"א, בשדרות הקרן הקיימת (היום שד' בן-גוריון).
אני הייתי נוסעת עם סבא שלי. פולני קמצן ומקסים שהיה מוליכותי עד גבול בת-ים כדי לשלם פחות לאוטובוס. אני ישרתי ברחוב יהושע בן נון.
אוי! אוי! אוי! הדבר האמיתי!
קוראים להם ‏דגמי אלתר‏ וניתן לרכוש אותם און ליין!
מה, אף אחד לא יודע מיקדו?
טוב, אז פסטיבל הזמר העברי עם כל המילים כתובות בעיתון.(היו שירים ארוכים, עם המון מילים ומושקעים, זה לא היה מחזיק רבע דקה היום.)
וגם שהחוף באילת היה ריק.
מיכל,
כה טרחתי לחפש לך את דגמי אלתר עד שלא שמתי לב שכבר מצאת לבדך ושלחתי לך קישור בדפך!.
גם לי בסוף נפל האסימון שקוראים להם "דגמי אלתר".....
ואללה, ואני הכרתי אותם שנים בלי לדעת שזה שמם. אפילו לא ידעתי שנעלמו מהחנויות. האמת היא שהאסתטיקה שלהם היתה מקסימה אותי בזמנו.
>סמדר, ילידת אמצע שנות ה 70, שמחה לגלות שהיא בכל זאת מבינה משהו בנוסטלגיה של הילדים הגדולים<
אם כבר מדברים על ישור שיניים, מישהו זוכר את בית שטראוס בת"א?
Isn't Mikado also called דוקים?
Speaking of which, I remember playing in the Hafsakot:
חמש אבנים, גולות, סטאנגה, מחנים, תיפ-סו-ני depending on the ofna
What do kids play now during recess?
What do kids play now during recess?
oh
פה זה חינוך ביתי, פה! blink
מישהו זוכר את בית שטראוס בת"א?
אם אנחנו מדברות על אותו בית שטראוס (ברחוב בלפור), הוא חי וקיים ועושים שם את הבדיקות הגנטיות בהריון.
_חמש אבנים, גולות, סטאנגה, מחנים, תיפ-סו-ני_

וגוגואים כמובן!

<בפרובינציה נידחת ושמה ירושלים קוראים להם אג'ואים>

וגומי, וחבל. "שתיים בהפסקות ארבע" = קופצים פעמיים, מחכים ארבעה גלגולים של החבל ואז נכנסת הקופצת הבאה. "שתיים בזמן" - כל אחת קופצת פעמיים, יוצאת והבאה נכנסת מיד אחריה.
לא זוכרת את הטרמינולוגיה של הגומי, רק זוכרת שהייתי מאוד (מאוד) גרועה בכל אחד מהתמרונים.

צ"ל שתיים בהפסקות א-רבע.
וגם, שתיים ב-זמן.
אחד, אחד, שתיים שלוש= בחבל קופצים אחד ומחכים שלוש
וגם "שמן דובון, בלע סבון," ולא זוכרת את ההמשך...
_הגומי_
אוי, אני מנסה ללמד את הבת שלי ואני לא ממש זוכרת את התמרונים, שלא
לדבר על הטרמינולוגיה (שיבר זה היה באמצע השוק או באמצע הירך?)
"שמן דובון, בלע סבון," ולא זוכרת את ההמשך...

הטיל ביצה, ומי יצא?

מה, "שיבר" זה לא בגובה הברך?
זה לא בגובה הברך?
אז זהו, שאני ממש לא זוכרת. נדמה לי שזה היה אחרי ד' (?)
וואי. עכשיו כבר באמת נהיה לי בלגאן. אם זה אחרי ד' זה חייב להיות מעל הברך. אני אנסה לברר עם חברות פחות סקלרוטיות ממני (שגם היו יותר טובות בגומי)
הגומי
אוי, אני מנסה ללמד את הבת שלי

תבואי לקורס אצל הבת שלי - היא אלופה...
אמא_ל_5‏, אני בהחלט אזכור את זה, ואשתמש בהזמנה הזאת מתישהו.

אני חייבת לספר לכן (מותר להשוויץ?) שהעמדתי את הבת שלי עם חברה שלה, והן שמו לי את הגומי בגובה הצואר שלהן (קצת מתחת לגובה בית השחי שלי) ובכל זאת הצלחתי לקפוץ מגומי אחד לגומי שני. הייתי המומה מזה. מה, זה כמו לרכוב על אופניים?

מה, זה כמו לרכוב על אופניים?
hilarious בטח! ביום כיפור כאבה לי הרגל, והיינו צריכים ללכת לחברים שגרים די רחוק (3 ק"מ מאיתנו). בלי שום נקיפות מצפון העברתי את הפיקוד על הקטנצ'יק לגדולה, גנבתי לה את האופניים ויצאתי לדרך. זה באמת כמו לרכוב על אופניים - רכבתי כמו גדולה (הפעם האחרונה היתה לפני 20 שנה לפחות, בפארק הירקון), למרות שבהתחלה היא רצה אחרי במבט מבוהל שמא אני אהרוס לה את ההילוכים או אחרב את הברקס.
<בגומי ובקפיצות בחבל הייתי כל-כך עלובה שהייתי מחזיקה גמי ו"מגלגלת" בחבל בחינם>
בגומי ובקפיצות בחבל הייתי כל-כך עלובה שהייתי מחזיקה גמי ו"מגלגלת" בחבל בחינם
we love you smihat
שמן דובון בלע סבון

איזה סבון?
סבון של רחצה
איזו רחצה?
רחצה בים
איזה ים?
ים המלח
איזה מלח?
מלח בישול
איזה בישול?
בישול מרק
איזה מרק?
מרק עוף
איזה עוף?
וזה הסוף
איזה סוף?
סוף העולם
איזה עולם?
העולם התחתון?
איזה תחתון?

תחתון שלך

חחייחיחיחיחיחיחיחיחיחיחי....

_איזה עוף?
וזה הסוף_
אני מכירה את זה בגירסה האלימה:
איזה עוף?
תקבל אגרוף!
Isn't Mikado also called דוקים?
אולי גם, אבל התכוונתי למחצלת הצרה העשויה מ...מיקדו? שתלו לאורך המיטה שלא נעשה פסיעות וכתמים. אני רואה שזה לא עורר נוסטלגיה באף אחד. בטח היו לכם רגליים מה זה נקיות.
למחצלת הצרה העשויה מ...מיקדו?
לנו היה - לא לרגליים (אצלנו הלכו יחפים ככה שלכולם היו כפות רגליים שחורות ואף אחד לא התרגש מזה),אבל היו עושים מזה גם מין וילונות ומסכים ומכסים בזה קירות בתור קישוט. לפחות זה יותר טוב מטפט.
איך קראו למשחק בו ילד היה עומד עם גב כפוף
הראשון בתור היה מכריז נושא (פרחים) והיה צריך לקפוץ ולהכריז (שם של פרח) מי שהיה מתמהמה/ קופץ בלי להכריז/ משפשף את גב העומד היה מחליף אותו
משהו עם חמור?
חמורומד?
כאן‏ חמור ארוך זה משהו קצת אחר
מיקדו...אני רואה שזה לא עורר נוסטלגיה באף אחד
בטח עורר, רק בילבלו אותי כאן עם הדוקים. מסביב למיטות שלי ושל אחותי היה מיקדו בצבע בורדו.
נונה_בי‏, ראיתי באתר שהבאת שלעיל את רשימת המשחקים. כיף להיזכר.
פתאום קלטתי את "חי צומח דומם". משחק נהדר! תמיד הויכוחים אם "וירוס" זאת חיה....
וכשחושבים על זה, משחק שמשלב כתיבה, זיכרון, ידע כללי (לכל מי שרוצה ללמד את ילדיו מבלי שהם ישימו לב...).
אה, ורק לפני שנה או שנתיים, גיליתי שיש ב-ו' חיה שנקראת וומבט. חיה אוסטרלית אם אני לא טועה.
אני תמיד הייתי כותבת "וומפיר" בתור חיה...
אני תמיד הייתי כותבת "וומפיר" בתור חיה והאמינו לך?
והאמינו לך?
לא היתה להם הרבה וורירה...

(חוץ מזה, שלעניות דעתי קיים עטלף בשם וומפיר, אלא שהוא קטנטן ולא שותה דם אדם)

"וומפי"‏http://www.dal.ca/~ceph/TCP/vampy.html‏ (את זה ממש לא הכרתי)
"עטלף מסוג וומפיר"‏http://www.wcsscience.com/vampire/bats.html
לא היתה להם הרבה וורירה... hilarious
ולי אין וורירה אלא ללכת לרדוף אחרי הילדים שלי שהלכו למגרש פה ליד הבית. להתראות.
והנה ‏עוד אחד‏ בשבילך
ובאופן מפתיע גיליתי עוד סוג של וומפיר:
אחד
ותמונה "אחרת"‏http://pages.intnet.mu/warbirds/raf.htm‏ של אותו וומפיר לדעתי (שורה רביעית משמאל)
"ועוד אחת" ‏http://www.gippsland.org/saleairshow/Photo-Album/Images.html‏ (תמונה עשירית מימין)
בן דוד
ממרח כבד צמחי.
ממרח כבד צמחי איחס......
דגיר.
_סלטינה_ . מה זה?
גבינה עם ירקות בקופסא שטוחה, יא צעירה.
טוב, קחי
ממרח אנשובי גלר.
גבינה עם ירקות בקופסא שטוחה, יא צעירה.
לא זוכרת. ממש לא צעירה, סתם סנילית.

אנשובי כיחס.....

<אני מבינה שאת עובדת על תפריט לאורחים שמגיעים בחנוכה>

רגע, רגע, באמת אף אחד כאן לא אהב ממרח כבד צמחי? מותר להודות בזה בעילום שם אפילו. רק שאפשר יהיה להירגע ולא לחשוב שכולם פה לא מבינים כלום באוכל. (כאילו שהממרחי חרובים שלכם יותר טובים.)
רגע, רגע, באמת אף אחד כאן לא אהב ממרח כבד צמחי? לא. ולא סלט חצילים קלויים עד כדי חריכה ומעוך למרקם וצבע של נזלת.
מי זוכר את גבינת "סביון"? ואת ספרי רות סירקיס, שבזכותו התוודענו לתבלין האקזוטי - אורגנו, אחרי שבזקנו פטרוסלינון קצוץ והתפעלנו חזור והתפעל מהקונספט החדשני - סלט פירות עם ג'לי!! בתבנית מקושטת!!!
ואת ספרי רות סירקיס_
משה בתיבה היה להיט הגורמה אצלנו בבית (מתוך 'ילדים מבשלים', דף מוכתם במיוחד).

_רגע, רגע, באמת אף אחד כאן לא אהב ממרח כבד צמחי?
זה הזכיר לי שאחותי הקטנה היתה מסכימה שימרחו לה בסנדביץ' רק ממרח צמחוני. לא בטוחה שזה השם הרשמי של זה. בתוך קופסת שימורים בגודל של רסק עגבניות קטן, מין משחה בצבע חום-חרדל בלתי מזוהה, עם טעם של קרטון. מישהו זוכר?

ואם כבר קופסאות שימורים, בתור ילדה חיכיתי בכיליון עיניים שאבא שלי יחזור מהמילואים ויביא לנו קופסאות שימורים עם סוכריות חמוצות. אחר כך כבר הייתי קצת מתבאסת שהוא חזר מהמילואים, כי במשך חודש לפחות אכלנו כל ערב חביתה עם לוף.

אבקת "זיפ" תפוזים - כתומה ומזעזעת
בדיוק לפני יומיים קיבלתי אי-מייל שמסתובב ברשת, עם הפרסומת ה'גזעית' של זיפ מפעם ("נביא הביתה זיפ, והמשקה מוכן", עם השריקה המפורסמת).

שריף גודמן וברטן באדמן
שכחת את מיס דינג-דונג happy

ילדים בעולם (זוכרים את השיר: closer, getting closer).
בטח! בסוף השיר הופיעה כתובת שאם שולחים לשם גלויה, מקבלים כתובת של ילד אחר בעולם ואז הופכים להיות pen pals. כך התכתבתי במשך שנה עם ילדה אירית, עד שנאלצתי להודות בפני עצמי שהיא נורא משעממת...

מישהו זוכר את התורים העצומים שהיו שם כל פעם שהקרינו סרט של "מונטי פייתון" באמצע שנות השמונים?
איזו שאלה! ירושלים, ימי חמישי, הקרנת חצות של "בריאן כוכב עליון" בבית אגרון. כל שבוע תור כאילו טרום-בכורה...

קישוטי וטרינה שאף סלון לא היה שלם בלעדיהם: (1) בקבוק זכוכית חינני עם חול בצבעים שונים שיוצרים את הדוגמה המרהיבה של שיירת גמלים במדבר (2) קונכיה ענקית מאילת ("תצמידי לאוזן, תשמעי את הים").

טלוויזיה 1: התכנית שכולם דיברו עליה למחרת - בכלבוטק ביקשו מכולם לכבות את האור בבת אחת. כולנו יצאנו למרפסת לראות "איזה קטע! כל הבתים חשוכים", ואז עברו למוקד חברת החשמל, שם הראו איך צריכת החשמל ירדה פלאים. אכן לא יאומן.

טלוויזיה 2: בועות, ניקוי ראש, גירושין נוסח אמריקה = תכניות של גדולים שלא הירשו לי לראות. התחבאתי במסדרון וראיתי בשקט-בשקט בעמידה בחושך, מבסוטית כל פעם מחדש שלא תפסו אותי (אמא שלי, שנים אח"כ: "ממש לא הפריע לי שאת עומדת שם, כל עוד את בשקט").

טלוויזיה 3: "לו יכולתי הייתי קוסם, מטייל בין ספרי אגדות", "על שפת הנחל, גרים ביחד אוגר ועכברון", "בכפר קטן ליד הגלבוע גרה בנחת משפחת בובינוע".

תקליטון הילדות האהוב עלי*: שמוליקיפוד, עם דליה פרידלנד המקסימה.

*התקליט הראשון שקנו לי בתור 'בוגרת' (בת 12): Stayin' Alive של הבי.ג'יז בפיקדילי בירושלים. כל כך להיט הוא היה, שכשהגענו לחנות אמרו לנו שיש תקליטים אבל העטיפות עוד לא הגיעו. כמובן שלא הסכמתי לחזור למחרת, אז קיבלתי תקליט בלבד, ופתק שמזכה אותי בעטיפה. שנים אחר כך כל פעם שהוצאתי תקליט אחר מעטיפתו (נגיד "להקת נוכרי" או "תמרונים תזמורתיים בחשיכה"), יצא לי בטעות התקליט הזה, שנדחף תמיד לעטיפה אחרת.

המראה הקבוע שלי בשנות ה-80: מכנסי רכיבה קורדרוי של טופר בצבע תכלת, חולצה ורודה של טופר עם כריות בכתפיים, חגורת עור משובצת עיגולי מתכת קטנים שמסובבים על הגוף פעמיים - החלק העליון במותן והשני יורד קצת יותר למטה, 'מחממים' (המילה הירושלמית ל'חותלות') בצבע ורוד, כפכפי עץ (שנקנו רק ב'כפכפי אליק', החנות הממוקמת ב'סימטת אליק'. לא, אין לסימטה הזו שם אחר), בנדנה מגולגלת בצבע ורוד קשורה על הקרסול, עגיל חישוק פלסטיק ורוד באוזן אחת, ועגיל נוצה תכלכל באוזן השניה (חובה עגיל שונה בכל אוזן), איפור בצבע תכלת על העיניים ובורוד על השפתיים, וכמובן, תספורת פן מדורג.

וזיכרון לירושלמים בלבד: קולנוע אדיסון, הפרסומת המיתולוגית עם הקריין בעל הקול של 'יומני גבע': "קנה לילדך שעשוע בחנויות הצעצוע".

זהו, עכשיו בגללי יצטרכו לגנוז את הדף עקב אורכו...

שנות ה -70 זכרונות נוספים:

מתחילה מכת כינים בבית הספר. אמהות מועד ההורים בודקות את הראשים של כל הילדים, ואלו נ"נגועים" מקבלים פתק להורים.
(מזל, באותה פעם לא היו לי). אח"כ בכלבוטק (או שמא אני מבלבלת) "מבצע חפיף".
הדיאטות של ההורים שלי: צמים שבועיים, ניזונים מאבקת פרוטאינים שנקראת " last chance diet".
שחרור מאחות בית הספר פעמיים בשבוע בשעה 10 כי "אני לא מרגישה טוב" , הגעה הביתה בול ב-10.25 ל"רגע עם דודלי".

שנות ה-80
נוסעים ל"הזדנגף", לקנות את _עגיל חישוק פלסטיק ורוד באוזן אחת, ועגיל נוצה תכלכל באוזן השניה_ .
ה"מדים" שאחרי בגדי הפסטל, "ראש אינדיאני".

רגע, רגע, באמת אף אחד כאן לא אהב ממרח כבד צמחי?
זה הזכיר לי שאחותי הקטנה היתה מסכימה שימרחו לה בסנדביץ' רק ממרח צמחוני.

שנים ניסיתי להזכר מה בדיוק היה הטעם של ממרח "צמחוני" שמשום מה נעלם מהמדפים...עכשיו אני מבינה-כבד צמחי (מזל שלא ידעתי).
טלביזיה - הלוואי והיינו יכולים להמשיך להתענג על התום והמתיקות של הטלביזיה החינוכית (כולל ההפסקה עם השעון בין 13:00 ל - 16:00. היינו יושבות אחותי ואני ומסתכלות על השניות בשעון עד שהתחיל קישקשתא). הפסטיבל-כל השנה חיכיתי, וכשהגיע הלכתי לראות אצל הילדה היחידה בבניין שהיה לה בבית טלביזיה צבעונית. בתיה עוזיאל-כל יום אחה"צ היינו מתחפשות לבתיה עוזיאל ועושות יצירות מכל מיני דברים שמצאנו בגינה של הבניין.
בגדים*-היו קונים פעמיים בשנה: בראש השנה (לחורף ולחג) ובפסח (לקיץ ולחג), באותה החנות היחידה שהייתה לבגדי ילדים במרכז המסחרי.
*תקליטים
-כל כך התרגשתי מזה שהסכימו לקנות לי תקליט אמיתי ליום-הולדת (5) בכלל לא היה אכפת לי איזה, נסענו כל המשפחה ביחד לבצע את הרכישה, ואחותי הגדולה שכנעה אותי לקנות את הבי-ג'יז (לא היה לי מושג מי הם).
*משחקים* - רביעיות בקלפים (היו לנו כבר סימנים מזהים מרוב שחיקה של הקלפים), 5 אבנים, גוגואים (כמה מישמישים טחנו בקיץ כדי להגדיל את האוסף), החלפת ניירות מכתבים עם בולטים וריחות, חבל, קלאס, סימני דרך, שמות אוויר, שבע על הקיר, דג מלוח.

אחחח-איזו ילדות. אתם חושבים שגם הילדים שלנו יסתכלו אחורה בכאלה געגועים?

עדיין בענייני ביגוד:
חצאית "בלון" קצרה
חצאיות "חצי בד לבן, חצי ג'ינס"
מכנסי באגי גבוהים במיוחד עם "פנסים"
בחורף - מגפיים בפלסטיק בצבעים
חולצות קצרות מכופתרות שמקפלים בשרוולים שני קיפולים לפחות.
מכנסי ספורט קצרים במיוחד מכותנה עם שני פסי "אדידס" בצדדים
טרנינג כחול כהה בלבד של "אדידס"
אול-סטאר בצבעים

בענייני מזון:
מעדן דניאלה (פרצוף של גועל)
רויון (הישן, לא החידוש של היום)
"פרילי" (היו גם גביעים ענקיים עם ציורים של באגס באני)

<גלישה רצינית ביותר לשנות ה-80>

אחות_קטנה?, לרגע היה לי נדמה שאת אחותי...
היינו יושבות אחותי ואני ומסתכלות על השניות בשעון עד שהתחיל קישקשתא
hilarious
_על שפת הנחל, גרים ביחד אוגר ועכברון_

צ"ל עכברוש...
וההמשך:
צפרדע ירוקת הראש וצב....

מכנסי ספורט קצרים במיוחד מכותנה עם שני פסי "אדידס" בצדדים
יש כאן איזה איש קמצן-קמצן שלא החליף את בגדיו מאותה תקופה...

"פרילי" (היו גם גביעים ענקיים עם ציורים של באגס באני)
התפלאתי לראות שעדיין מייצרים כאלו, אבל בלי הציור של באגס באני

צ"ל עכברוש...
מעניין. כשכתבתי את זה יצא לי 'עכברוש' ואז אמרתי לעצמי: לא יכול להיות, עכברוש?! זה בטח עכברון ואני מתבלבלת...

> מתקשה לדמיין את שפת הנחל הפסטורלית עם עכברוש. החלטתי לשנות לעצמי את מילות השיר... happy <

תכניות של גדולים שלא הירשו לי לראות. תיזכר לטוב אותה חופשת פסח מיתולוגית, כשהייתי בת שמונה או תשע, שבה נשארתי ערה בפעם הראשונה בחיי עד השעה שבה הקרינו את "דאלאס"!
היה גם סטיב אוסטין שממש לא אהבתי, וסטרסקי והאץ' שרובה היתה עבורי תעלומה.

שש בערב, the voice of peace - דקה דומיה לזכר קורבנות האלימות בארץ ובעולם, שבת בבוקר, בבית או באוטו (אאודי 100 חומה) בדרך לטיול, "מקהלה עליזה" ואז מערכונים - באיזה צבע, באמת, יצא הפס-כסף?

היו קונים פעמיים בשנה: בראש השנה (לחורף ולחג) ובפסח (לקיץ ולחג), באותה החנות היחידה שהייתה לבגדי ילדים במרכז המסחרי. במשביר כמובן. המשביר המרכזי שהיה ממש ליד הבית שלנו, או המשביר לצרכן שעבורו היינו נוסעים במיוחד לרחוב אלנבי.

קניית הספרים המסורתית בשבוע האחרון של אוגוסט בספריית הפועלים (אלנבי כמובן), וסבב המשימות - שען, סנדלר ומשחיז סכינים, ולקינוח - סברינה בקפולסקי. אמא שלי מפזרת טלק בתוך נעלי הפלטפורמה, קרם ידיים של פנג'ל ובושם צ'רלי שקיבלנו מתנה והועבר אחר כבוד לשירותים על תקן של מטהר אוויר.

גירושין נוסח אמריקה happy
זה לא היה נישואין נוסח אמריקה? (כמו שעכברוש הפך לעכברון עם השנים...אה. הפוך בעצם. )
סברינה בקפולסקי - אצלנו זה היה קדאיף ב"לונדון", מין תקופה כזאת שאמא שלי היתה קונה עוגות קרם הביתה, כל כך לא מתיישב לי עם האישיות שלה שזו היתה חייבת להיות השפעה של איזו חברה.
וגם: הנה פה היא הכפתוריאדה, ושלומי גם
זאת הייתי אני
לחברים שלנו יש בדירה מדבקות פרחים כתומות במקלחת. לצלם לכם?
לחברים שלנו יש בדירה מדבקות פרחים כתומות במקלחת. לצלם לכם?
כן!
שלשום הייתי בבית "כזה" של שנות השבעים. הכל, אבל הכל היה חום-כתום-בז'.
הוילונות בז' עם עיגולים כתומים, השטיח בז', והריהוט חום כהה.
דבר ששמתי לב אליו היה שכל התמונות על הקיר היו של פרחים (כולן משמן) עם מסגרות מוזהבות.
היה גם "שפריץ" בתקרה, כך צבעו מודרני יותר..
פרחים זה טוב ויפה, אבל מה עם הילד הבוכה? והסירות בנמל הימתיכוני האלמוני?
וואי איזה דף מקסים. יש לי פלאשים מהשנים האלה, למרות שנולדתי רק בחצי השני של שנות ה - 70. אבל גם אני עדיין זוכרת את ההישארות בבית כדי לראות את כל התוכניות של הלימודית בבוקר (ואיך פחדתי נורא מהתוכנית על דבי וגבי, ואיך כל פעם שהיא היתה בבית חולים בכיתי נורא), והייתי מחכה לבית קטן בערבה, ולשמיניות באויר, ולריץ' רץ'. וניזכרת עכשיו איך הייתי הילדה היחידה שהוריה הרשו לה לראות דאלאס מאוחר בערב במקום ללכת לישון, והייתי מדווחת אחר כך לכל הילדים האחרים.
אבל מה עם הילד הבוכה? טוב תודה, הכל בסדר.

התמונה לקוחה מ ‏כאן

קטעי וידיאו מסדרות הטלוויזיה הלימודית וערוץ 1

מומלצים במיוחד:
הפתיחה של איים אבודים
הפתיחה הנפלאה של "היה היה"

דובילבול הוא דב חמוד,
דובילבול הוא דב חכם.
דובילבול הוא מלך היער,
דובילבול, דובילבול, דובילבול.
הכל נסלח לשנות השבעים: הסטייל, הגרנדיוזיות, הביזאריות, הפרחיות. ולו בגלל שזה העשור בה' הידיעה מבחינת תוצרי מוזיקה מקפיצה וכייפית ברמות של אי שפיות.

<טובי זוכרת את הפעם הראשונה שלה בסיני. כשמישהו מהמקומיים החליט לנסות את המצאת החשמל, ומה נשמע מהטייפ המקרטע? בוני אם! המוזיקה הקפיצה אפילו את אלו שכבר הפכו לעוד גבעת חול קטנה בסיני... >

אני מכורת נוסטלגיה. אפילו אם היא לא שלי.
איזה כיף לכם שאתם יכולים (בעיקר יכולות?) להתרפק-התלונן על עשור כזה. מה לי יש? (ילידת שלהי העשור המדובר) דיבור חדיש? דוראן דוראן? (מה זה התרגומים האלה לעברית תמיד??) והגיל שבו התחלנו לרקוד במסיבות,רחמנא ליצלן, i got the power?! בלי היסוס אני מחליפה לעיגולים חומים ופרחים על החרסינות וסיני...
דגמי אלתר יש ויש. אני מוכרת אותם אצלי בסניף "צומת" המקומי. (ורשתות חנויות במקום חנות ספרים קטנה זה שיפור?) על העטיפה כל הילדים לובשים אוברול קורדרוי חום.
*העץ באלנבי*- צר לי לבשר שהוא כבר קשיש מדי, ונכנס לכוך הסמוך ביחד עם בנו.
והכי עצוב-*גומי וחמש א-בנים* שגם אצלי בביצפר שיחקו, אבל הבנות המקובלות לא צירפו אותי sad
בס"ד
"תביא הביתה זיפ, והמשקה מוכן... תביא הביתה זיפ, טוב לי טוב לי עם עלית!"
מנהרת הזמן.....
בורדה- אמא שלי היתה סורגת לנו (!!!) את מה שהיינו בוחרות מהחוברת.....
וגם- טיולים בחו"ל שהיינו תמיד חוזרים עם ערמות של פאזלים 500 ו1000 חלקים....
וגם- תמונה שלי עם חולצה של סטיב אוסטין, ופוני וקוקיות....
תגידו הגלגיליות הן מהאייטיז? כי אני זוכרת מהטלויזיה בסדרות בם היו הולכים למקום מפגש כזה מדליק שכולם מתגלגלים להם במעגלים, עם המכנסונים (שגם עשו קאמבאק בקיץ שעבר) ואיפור גליטר, וקוקיות גבוהות.......
מסטיק בזוקה.....
ואולי זה מהאייטיז- מסיבה לאחותי הגדולה שעשו אצלנו בבית- סלואו על נייר עיתון שאסור לרדת ממנו, וכל פעם מקפלים יותר ויותר, ומי שיורד קצת עם הרגל נפסל..... ?
וגם -
קלאס... , אופני BMX (אה רגע, אייטיז, נכון?)....
_קרם ידיים של פנג'ל ובושם צ'רלי_
וואי, חברה- דאלאס!! מקהלה עליזה!!!! יואו!
סיפורי פוגי- התקליט הראשון שהוא רכושי הפרטי. אני בת 12 , מחכה להיות אחה"צ לבד בבית.
מניחה את התקליט על פטיפון של "גרונדיג" כזה שהוא גם רדיו גדול מעץ חום מצופה בלכה, בפול ווליום- לומדת את המילים בעל-פה.
הפסטיבלים והתקליטים של הפסטיבלים עם ציפי שביט ואלי גורשטיין. הילדה לילך , הקול של דודו זכאי. פופאי וקסים קסם...
ואיך היה לנו סבלנות להסתכל בשעון הלבן על גבי המסך השחור עד שהשניות יעשו סיבוב שלם. והשקופית הנהדרת של סליחה תקלה
בכלל, האוכל היה יותר טעים ,לגשם היה ריח מיוחד ....
לרגע הרגשתי שזרקו אותי ישירות ל.... שנות לימודי המכללה שלי בתל חי (1998-9-2000) עושה רושם ששם אכן נתקעו בשנות השבעים, גם מבחינת ה"תבלינים" blink ...
כבר כמה שנים אני מסתובבת עם זיכרון עמום על תוכנית טלויזיה שהיתה משודרת בשעות הבוקר בלימודית אי שם בסוף שנות ה70, יש אומרים שאני לא נורמלית ודמיינתי ואני מחפשת תומכים לשפיותי. זו היתה תוכנית על כוכב אחר (לא יוסי-יוסי-יוסי-יוסי-בוא-נשב-ונדבר...) היו שם יצורים מוזרים שחיו בתוך מכתשים כמו אלה שיש על הירח שהיו להם מכסים מפלדה, הם אהבו לאכול ספגטי ירוק ואספו חפצים שצפו בחלל (אל תגידו לי שדמיינתי את כל זה, בחיי שאז עדיין לא ידעתי מה זה LSD). מישהו זוכר שהיה דבר כזה? איך קראו לזה?
היו שם יצורים מוזרים שחיו בתוך מכתשים כמו אלה שיש על הירח שהיו להם מכסים מפלדה,- כשאני קוראת את זה עכשיו, אני זוכרת שבאמת היתה סדרה כזו.... לא דמיינת. לגבי הספגטי והחפצים- לא זוכרת עד כדי כך, אבל את המראה הכללי- באמת היתה סדרה כזו..........
ואו, באמת אחד הדפים הכי קוליים ב"באופן". מעורר גם געגועים לכמה דמויות יקרות שכתבו בו.

לא זוכרת אם זה היה בשנות השבעים או השמונים, כנראה תחילת השמונים.
כל יום שישי אחה"צ מתכרבלת במיטה מקשיבה ל"כאן שם ובכל מקום" ברשת ג' עם שמירה אימבר (?).... מוסיקה שלדעתי
עיצבה לי את הטעם המוסיקלי לכל החיים.... עד היום נשארו לי שתיים שלוש קלטות שהקלטתי משם...
ואיזה כיף שיש את youtube שמאפשר לא רק לשמוע אלא גם לראות את כל הזמרים של אז....

ואם כבר סוודר-ברכיים - איפה החותלות ושרשרת החרוזים הארוכה??
למי שדאגה - הם כאן hilarious
כאחת שנולדה בסוף שנות החמישים וגדלה בחיפה עברתי בהנאה צרופה על הדף. משהו היה לי חסר.
מישהי זוכרת אבועגילה? או שרק לי היו תלתלים שזקוקים ליישור?
מישהי זוכרת אבועגילה?
אני זוכרת, ואני נולדתי בתחילת שנות השבעים.
לכבוד יום הולדתי העשירי, אמא שלי ושכנה שלי עשו לי אבועגילה, אח איזה חלק יפה והכי חשוב בריא היה השיער.
ילדת טבע - האם התכוונת לדרקוני המרק?
האם התכוונת לדרקוני המרק
לא...
שכה יעזור לי אלוהי האינטרנט, הגעתי לדף הזה כי זכרתי שיש דף נוסטלגי ל *שנות השמונים*. ואפילו את תירוץ הלידה/הנקה אני לא יכולה להשמיע, כי בכל זאת, עשרה חודשים עברו מאז.

אז בכל זאת, נכנסתי כי ראיתי כרגע סרט תיעודי על שביתת הכורים הגדולה באנגליה (התחילה במרץ 1984 ונגמרה במרץ 1985). וניחא השביתה ושבירתה, והרגע ההיסטורי שבו בריטניה הפנתה עורף למדינת הרווחה ולאיגודי העובדים ופנתה לתאצ'ריזם על כל יתרונותיו וחסרונותיו, וניחא הקרע הגדול שמחק לחלוטין את מעמד העובדים האנגלים המסורתי, ניחא כל אלה -

פס הקול היה מורכב מהמיטב של שנות השמונים, והוא שלח אותי לסשן ארוך ביו טיוב, ובסופו הגעתי "לכאן" ‏http://www.youtube.com/watch?v=fIBzbdo2LjU‏, ושנות השמונים שבו אלי ממש כאילו היו רק אתמול happy

<נוסטלגית, ומאידך לא צורכת פחם>

אח אח... גם שביתת הכורים, גם תאצ'ר, וגם מוזיקת בריטית אייטיז... הרגת אותי.
השוטה_על_הגבעה‏ היתה מצויינת ומצאה לי את התוכנית שכולם היו בטוחים שהמצאתי. כמה טוב לגלות שלא הזיתי!
http://www.youtube.com/watch?v=sCcD0aqUgCo
למען האמת, אם רואים את הפרק הזה אז יש סיכוי טוב מאוד שקראו לזה בעברית באמת דרקוני המרק, באופן מעט מעוות אבל יש סיכוי כזה... מכיוון שאני מניחה שכשצפיתי בזה הייתי בערך בת שנתיים אז די הגיוני שאין לי מושג איך קראו לזה.
בכל אופן, שלא כמו רגע עם דודלי ועוד כמה סדרות מהימים ההם הסדרה הזו לא עוברת את מבחן הזמן מבחינת ביתי (השתעממה למוות).
(עיגולי צבע ענקיים כתומים וחומים על הקירות משתלבים זה בזה בתחכום מסויים
מדהים איך מתרגלים לכל דבר - מה שנראה לי כל כך מכוער פעם....היום, כבר איכשהו, העין התרגלה.
בכל אופן, שלא כמו רגע עם דודלי ועוד כמה סדרות מהימים ההם הסדרה הזו לא עוברת את מבחן הזמן מבחינת ביתי (השתעממה למוות).
אצלנו גם קישקשתא בשלב מסויים שיעמם (לדוגמא, הסבר של כמה דקות על חיות - היום לא עובר, ילדיי שנות התישעים/האלפיים רגילים להסברים קצרים שיטחיים ומהירים, חבל).
מצד שני, בזמננו, יש יותר הנאה מבחינה וויזואלית.
הולד יט ....................................................!!!!!!!!!!
יש שנות השבעים ויש שנות השבעי רוב הדיבורם פה הם על שלהי שנות השבעים ובעיקר שנות השמונים המוקדמות
אבל ואני לא יודעת איך להגדיל כי זה אבל ענק
אני הייתי בת 19 והלאה משנת שבעים
אלא שנות הביטלס!!!!!!!והתחרות משווקי הפשפשים בכל העולם,והשיטוטים בעיר העתיקה בירושלים.......רקמות על גלביות,,מעילים מעור כבש עם הצמר,חומוס בסמטאות......כדורי זכוית חברון בכחול וטורקיז,צעיפים צבעוניים סרוגים,
בדים פרחוניים קטנים ,חנויות יד שניה פורחות ומוכרות את הקומבינוזונים של שנות השלושים עד החמישים ויפיפיות עוטות זרי פרחים מיובשים הולכות בקומבינוזונים ברחבי אמסטרדם וגם קצת בתל אביב ......... והאמנות הקונספטואלית.................והסמים.................והקישוט של חומות בתי הספר בדגמים פסיכדליים hilarious
והמיסטיקה ............. והכתות שמגלות שיש דבר כזה אנרגיה אלקטרומגנטית לגוף האדם,,,ופינק פלויד ....
וההיפיס.......והפתיחה התרבותית למזרח והבדים ההודיים פעם ראשונה...........
לא כמו עכשיו זאת היתה אפנה בוערת
והרבה ממה שקורה עכשיו שורשיו בשנות השבעים המוקדמות,שנות ההתבגרות של הצעירים בילדי הבייבי בום .......
גם שורשי הבאופן לכל הסתעפויותיהם. ועלית קרנה של האנטרופולוגיה, וגילוי עולם עם התכנית עולם הולך ונעלם .
כל זה במקביל למה שתארתן בצבעי חום אפור כתום
יש שנות השבעים ויש.......
<אני נשארתי מן ילדת פרחים עם קצת פחות ורוד בלחיים>hilarious
איך קוראים ליוצר של "עולם הולך ונעלם"?
בעוונותי שכחתי
דיוד ......... ענק
מה כבר לא מתגעגעים?
עשב... הצחקת אותי... באמת לארץ שנות הששים הגיעו בתחילת השבעים. בחו"ל הם מתו ב69 יחד עם הביץ' בוייס, לא?
אגב, אני בטוחה שהייתי שם. זוכרת הכל כל כך טוב וממש ממש מתגעגעת ועדיין נולדתי די בסוף של השבעים. מעניין מי הייתי בגלגול הקודם ואיפה זה היה... (ג'אניס ג'ופלין בצ'לסי הוטל?)
ילדת יקרה, לא .....אלא שנים מדהימות בכל העולם
הקונפורמיסם מתערער מהכתום חום ובז' לא נשאר הרבה אבל
מכלכך הרבה תפישות אוונגרדיסטיות אז עלו וצמחו דרכים חדשות כמו באופן.....
ובכל זאת הפרחים והקומבינוזוניות באמסטרדאם................1975 בדיוק
הפארק של אמסטרדם זרוע קבוצות של סטלנים....גיטרות....טיילים...יוצרי אוונגארד ........בליל רב לאומי
אופנת פרחים שעומדת לשלם את מחירה... אבל......................
עולם הולך ונחשף
דגנית
יכול להיות שאטינבורו?....
נראה לי
"דיוויד אטנבורו"‏http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99%D7%99%D7%95%D7%95%D7%99%D7%93_%D7%90%D7%98%D7%A0%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%95
אנחנו צופים בסדרה חדשה שלו עכשיו LIFE IN THE UNDERGROTH
ברשימה שם אין את עולם הולך ונעלם
אז מי יצר את זה?
זוהי סדרה אנטרופולוגות על תרבויות שונות בעולם
אח אח... גם שביתת הכורים, גם תאצ'ר, וגם מוזיקת בריטית אייטיז... הרגת אותי.

happy איתך במאבקך הצודק. אבל אתה יודע, אחרי הסרט מצאתי את עצמי יושבת וחושבת אם השביתה ושבירתה לא היו בלתי-נמנעים לאור הכיוון שבריטניה - וכל מדינות המערב - פנו אליו בשנות השמונים, כיוון של הפרטה קיצונית, זניחת האחריות החברתית, זניחת הרגולציות (בכל תחום חשוב כמעט). לכורים ולארגון הישן והמיליטנטי שלהם, ובעיקר, לאתוס שלהם, לא היה מקום בבריטניה כזאת. הם היו חייבים להלחם בה, והיא (הברזלית) היתה חייבת לשבור אותם.

מה שענין אותי במיוחד היה ההרס של קהילות הכורים עצמן, וההשפעה העצומה שהיה לכל הענין על הפרט ועל יחסי פרט-קהילה. שברון מוחלט, שהיו לו גם הרבה תוצאות חיוביות - לנשים, למשל. לחלק מהכורים עצמם, בוודאי לילדיהם, שקבלו (בחלקם) הזדמנויות לעתיד טוב יותר (כלומר, טוב יותר מלהיות כורה כמו אבא).

אבל אני נסחפת, וזה בכל דף על נוסטלגיה. טוב, נוכל להעביר לדף דיונים_נוסטלגיים_על_היסטוריה_כלכלית? או משהו כזה hilarious

(ואני בכלל רציתי לשים שם לינק ל Love of the common people של פול יאנג...)

אז מי שמתפדח להכנס לסופר ולשאול "...סליחה, יש אולי, אה, נו, כזה בקופסת שימורים עגולה קטנה, היה פעם...ממרח צמחי נדמה לי?, חום בהיר כתום כזה..זה לא בשבילי, זה לחבר..." יכול לחסוך לעצמו וללכת למדף של הטונה, ושם הוא מסתתר לו, בקופסא רגילה של טונה סטארקיסט רק שכתוב עליה "ממרח טונה" ולא נתחי טונה. לא צמחוני, לא צמחי, אבל זה זה. כמעט.
חחחח.. תודה. ינוסה
אבל עדיין יש ממרח צמחי (שמעולם לא היה צמחי לגמרי - יש בו ביצים) בלא מעט סופרים...
יוווווו איזה נוסטאלגיה לכמה כותבות מפעם
שפעם היו דמויות וירטואליו,ת חיות ופעילות ועכשיו מתנוסס ליד שמן בדף הזה סימן שאלה (?)
ב_דחילו? שמיכת_טלאים? ענת_ג‏ מ_י_כ_ל? א_גרויסע_מויש? וכן הלאה וכן הלאה....
מי מקור להקה ששמה היפי טומבי ואיפה אפשר להוריד שירים שלהם
מי יודע עלהקה ששמה היפי טומבי ואיפה אפשר להוריד שירים שלהם
טלוויזיה - כמדומני דאלס זה משנות השמונים . מישהוא זוכר "העני והעשיר" סידרה בהמשכים. עד היום אני זוכרת את האכזבה שלי , שפיספתי את הפרק האחרון כי נירדמתי.
(ואני בכלל רציתי לשים שם לינק ל Love of the common people של פול יאנג...)

ייבשת אותנו ! מ2009 עומדים מחכים! לא חאראם? מה קורה עם השיר? שייאאלללה איזה אתר זה, פורטל לייבוש ביצות.

"צודקת, לא בסדר, למה לא אמרת ב-2011, היה המון ומאז אזל אבל מצאתי לך אחד אחרון קצת מאובק מהמחסן, הכי אייטיז שאפשר, הכי הרבה תספורות פן מדורג וכריות כתפיים במטר מרובע שהעין האנושית יכולה להכיל" ‏http://www.youtube.com/watch?v=SVmjKHkgxis

ברור לך שכשפתחתי את הדף הזה, זימזמתי לעצמי את השיר הזה בדיוק, כן? באמא שלי.

ברור לי.
בכל אופן, שלא כמו רגע עם דודלי ועוד כמה סדרות מהימים ההם הסדרה הזו לא עוברת את מבחן הזמן מבחינת ביתי (השתעממה למוות).
ערוץ 23 הוא חממה מצוינת לכל התוכניות האלה מהעבר: מנילס ועד קשקשתא, הבית של פיסטוק, המומינים וכולם כולם. ילדיי מאוד אוהבים לצפות שם (זה גם בגלל שאין להם גישה לערוץ הילדים לשמחתי).

אולי כתבתי על זה כבר פעם: צפיתי בחלק מ"קשקשתא" וזה מדהים - שיר שלם של נירה רבינוביץ', היא שרה ושרה, עושה קצת פרצופים, והמצלמה עליה כל הזמן בקלוז אפ סטאטי. אין חיתוכים, אין קפיצות, אין רעש ויזואלי. פשוט שקט בעיניים. זה גם כמובן יכול לשעמם אחרי דקה, או להיראות פרימיטיבי, למי שרגיל להפצצות של סרטים וערוצים אגרסיביים יותר.

הבחור הזה נולד ווינטג'!
happy
לפרוטוקול: ויתרתי על האפוסטרופי לטובת קישור ללא הופעת הכתובת מיו טיוב. לא הצלחתי את שניהם יחד וגם vintage באנגלית לא הלך..
}
#file_links?[d:\keywords11.txt,1,s]} ג– Swiss {firm|company|organization|agency|business|corporation|solid|strong|organisation|stable|service provider} {to start|to begin|to start out|to get started on|to begin with|to get started|get started on|to commence
יש לך מה להוסיף? עריכת כל הדף
אפשר לפתוח דף_חדש, או לכתוב כאן בדף געגועים_לשנות_השבעים:
הכבוד - מכביד

מאת:

כדאי לקרוא שוב את מה שכתבת לפני ההוספה.