^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

http://www.youtube.com/watch?v=slGElxOZaPQ רק אתמול

מסתבר שלחברה יש בעיה הרבה יותר קטנה משחשבתי- פשוט בעיית קליטה! (-:

השבוע שמעתי מישהי מציגה את עצמה ואומרת "דרכי ברורה לי".
אמרתי לעצמי, הלוואי ודרכי הייתה טיפה יותר ברורה לי!
אבל לא הייתי רוצה לחיות כשדרכי ממש ברורה לי, יש משהו טוב בחיפוש, תהיות, ספקות, מחשבות.
אני חושבת שזה היה יכול להיות די משעמם אם דרכי הייתה ברורה לי.
אני גם חושבת שדרכה של אותה אשה לא תמיד לגמרי ברורה לה, נראה לי שהיא דיברה יותר בכלליות,
התכוונה לקווים מנחים שברורים לה.
אם הכל ברור ואתה "רק" צריך לעשות את הדבר הנכון שהוא לגמרי ברור, אז בעצם נלקח ממך חלק גדול מאד מיכולת הבחירה שלך.
ובשביל מה אנחנו חיים אם לא בשביל לבחור בכל רגע?
אני מתפלספת...
היכולת להיות גמישים ולבחון ולבחור בכל רגע את מה שנכון לך לעכשיו, בלי להיות מחויבים לאיזו "דרך ברורה", נראית לי מאד בריאה.
אם כי לפעמים זה יכול להיות מייסר.
אם כי נראה לי שכדאי שיהיו כמה עקרונות גדולים וברורים, אבל ממש בגדול.

מישהי בסך הכל אמרה משפט קצר והוא עדיין הולך אתי, זה נחמד שלפעמים אתה יכול לעורר מחשבה ולהשפיע כלאחר יד.

תודה רבה, נינה (-:

אני מאד חוששת לחברה שלי שעזבה, ניסיתי להשיג אותה כמה פעמים והיא לא ענתה,
והיא אחת שתמיד זמינה לטלפונים ומגיבה וחוזרת מהר. מהפעם האחרונה שדיברנו הבנתי שיש לה בעיה מאד גדולה בחיים כרגע,
רציתי מאד לשאול מה קורה אתה בעניין הזה ועכשיו אני ממש פוחדת שמשהו רע קרה.
היא אדם מאד טוב ומאד מאד חזק, חיה במציאות לא פשוטה בכלל, אבל תמיד מחייכת, מתעניינת באחרים,
מתפקדת 100% , וגם כשמעלה קושי (מאד נדיר), לא מתבכיינת ולא נראית אחת ששוקעת בו.
ואני חושבת, כמה אפשר? לכל אחד יש את נקודת השבירה שלו, לא?

עוד מעט התינוק שלי בן שנתיים- איך הזמן טס.

שלוות חולין התכוונתי לזה (( ))

(-) אוהבת את הכתיבה שלך, את יכולה לכתוב ספר

אני עצובה מאז שחברה טובה שגרה לידי עברה למקום אחר, כבר עברה כמעט חצי שנה ועם הזמן זה נעשה קשה יותר.
אני מתגעגעת אליה, לדיבור שלא נתקע, לטבעיות, לזה שאפשר להזמין אותה וגם "לקפוץ" לבקר. אוזן קשבת לכל מיני דברים קטנים של יומיום.
פתאום הייתה לי מחשבה כזאת היום "מעניין היה יכול להיות לבקר מישהו סתם ככה, לקצת זמן ואז הייתי שואלת מה הם אוכלים לארוחת ערב,
והיה לי רעיון לגיוון".
אני מכינה ארוחות ערב קבועות: דייסת קוואקר, חביתות, לחם עם משהו, פסטה עם חביתה, לפעמים כשהמרק מארוחת הצהריים מתאחר- הוא מוגש לארוחת הערב.
ואין לי רעיונות, ולא בא לי לחפש באינטרנט, בא לי לראות מה אנשים אוכלים ולקבל השראה.

בתי הגדולה ביקשה מאד להירשם לארוחת צהריים חמה בבית הספר והרבה זמן לא הסכמתי, כי בבית יש לה אפשרות לאוכל טוב יותר. יש עוד סיבות למה לא:
אני לא אוהבת אוכל חם שמוגש בפלסטיק, לא אוהבת את כמויות הכלים החד פעמיים שמתבזבזים ובכלל לא נראה לי טוב בגיל שלה לאכול את הארוחה העיקרית בחוץ כמעט כל יום.
ואז סיפרו לי שהיא אוכלת את השאריות של חברותיה לכתה.... אז רשמתי אותה בכל זאת.
בהתחלה היא הייתה מאושרת ממש.
לאחרונה היא חוזרת הביתה ושואלת אם מותר לה לאכול את האוכל שלי עם שאר אחיה וכשבשיא הפולניות הזכרתי לה שהיא בעצמה ביקשה לא לאכול בבית,
היא אמרה "אבל האוכל שלך מגרה אותי, הוא יותר טעים".
מיד היא קנתה את ליבי.
תמיד זה נחמד כשמחמיאים לך על אוכל, אבל כשהילדה שלי החמיאה לי הרגשתי ממש גאווה והייתי מאושרת. אולי כי אני מרגישה שזה חלק מהיעוד שלי בתור אמא- להזין אותה.

לא טוב לי עכשיו, אני מרגישה מיוסרת, כלואה.
מחכה שמשהו טוב יצוץ ויתגלה מכל הכאב שכל כך קשה לשאת אותו.
אני מרגישה אפסית, מרגישה שאין לי מקום.
מחפשת כתף לבכות ולהישען ולא מוצאת בשום מקום.
מנסה לתמוך בעצמי ולשמח את עצמי אבל מרגישה שכוחותיי אוזלים.
כל מי שאוהב אותי, נזקק לי, צריך אותי חזקה ושלימה ויציבה,
אין לי מקום להתפרק ולבכות, פשוט לבכות ולספר את כל הצער שאגרתי בתוכי.
ולפעמים הצער הזה גולש פתאום בלי שום הזמנה.

תודה על הביקור, עתליה.

אני מודה על היש, על הטוב.
על החיים, על הילדים, על הזוגיות, על השפע.
מודה גם על הכאב והצער והעצב. מקווה שאולי הם יהיו פחות, אבל מודה על מה שכבר כאן.
מנסה להבין, לאן הם בעצם מובילים אותי, מה אני אמורה לעשות.
זה בסדר גם לא להבין.

הממ. מקסים פשוט ונוגע. שבוע טוב

כשהייתי ילדה קטנה,
לימדו אותי שאם אהיה טובה- יהיה לי טוב.
אם אשמע בקול המבוגרים- יהיה לי טוב.
אם לעולם לא אגיד "לא רוצה"- יהיה לי טוב.
אם אעשה את הדבר ה"נכון"- לעולם לא אפגע.
לימדו אותי שאני צריכה לענות את התשובות ה"נכונות", לענות על הציפיות של אחרים, לחייך, להיות מנומסת ותמיד להגיד "תודה" ו"סליחה" ו"שלום" ו"להתראות",
לבצע את המטלות ללא דיחוי, להיות חרוצה, לא להתלונן לעולם.
אמרו לי שאם אשמור על כל הכללים- אהיה מאושרת ושום דבר לא יוכל לפגוע בי.

ולמדתי את הכללים וכשהגיעו החיים האמיתיים, אלה שמחוץ לבית הספר,
גיליתי שלא תמיד טוב לי, שאני לא יודעת מה אני רוצה ומי אני בכלל.
גיליתי שיש גם אנשים רעים בעולם.
שאפשר להיפגע גם אם אמרתי יפה "שלום" ו"תודה" וניסיתי לעמוד בכל הציפיות.
גיליתי שמרוב לחץ, של לרצות את כולם ולעשות את הכל "נכון"- אני הולכת לאיבוד.
גיליתי שבאמת קשה להיות לא כמו כולם, אבל הרגשתי שלפעמים פשוט אין לי ברירה.
גילית שחשוב ללמד ילדים להגיד גם "לא רוצה" וגם "לא טוב לי" ו"לא נעים לי".

תהיות לגבי ממתקים:

הילדים שלי מכורים קשות לממתקים.
הם לא ממש מקבלים בבית, אבל לפחות פעם בשבוע יש עוגות בבית (שאני אופה), יש בגן, בבית הספר, אצל חברים, בטיולים, אצל סבא וסבתא (למרות שהצד שלי מתחשב וקונים דברים יחסית פחות מזיקים).
בכל הזדמנות שיש- הם מתנפלים על זה בצורה לא נורמלית לחלוטין.
הם ממש מוכנים אפילו לגנוב בשביל זה, רבים מריבות מרות וקשות בגלל איזה ממתק או חטיף.
אבא שלי טוען שזה בגלל שאני מגבילה אותם (נו, ברור שאני אשמה (-: ).
לבתי יש חברה שההורים שלה לא מגבילים אותה בכלל לא בממתקים ולא במחשב. יש לה ארון ממתקים שהוא זמין כל הזמן, הממתק אצלם לא צ'ופר, אלא משהו שאפשר לקחת מתי שרוצים.
היא אוכלת ממש מעט ממתקים, זה לא מושך אותה ואמא שלה מספרת שכל יום היא מבקשת פלטה של ירקות חתוכים בתור נישנוש.
לראות משהו במחשב משעמם אותה ממש, היא מעדיפה לשחק עם חברות.
ואני תוהה האם לאי הגבלה יש חלק בזה? כי אני מרגישה שיש.
מצד שני, מה, גם אנחנו נעשה "ארון ממתקים"? זה מגעיל נורא (וגם די יקר) וברור לי שלפחות בתקופה הראשונה תהיה כאן התנפלות המונית,
לילדים שלי בהחלט יש משיכה חזקה במיוחד למתוק ולחטיפים ולטעם חזק מדי ותעשייתי, למרות שהם לא גדלו עם זה וגילו רק מבחוץ בתור פעוטות גדולים.
קשה לי עם הנושא הזה, מרגישה די אובדת עצות.

לגבי הקשר התקוע- אז הוא עדיין שם. תקוע, זאת אומרת.
אני לא יודעת אם נכון לעשות מעשה או להדחיק ולנסות להרפות.
אבל כמאמר השיר כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות, לאהוב פחות...

תודה על התגובה,
נראה לי שפעם, לפני המחשב והטלויזיה ומכונת הכביסה, מפגש בינאישי היה הרבה יותר מחויב המציאות,
גם בשביל עבודה משותפת, גם בשביל הבידור, גם בשביל סחר חליפין.
היום לאדם יש אפשרות לחיות כמעט בבידוד מוחלט. רובנו לא עושים את זה אמנם באופן מוחלט, אבל יש יותר ניכור,
כי פחות חייבים אחד את השני, לכאורה.
הרבה פעמים כשאני מבשלת, אני חושבת לעצמי שיש עוד הרבה נשים בסביבה הקרובה שמבשלות בזמנים חופפים אתי,
אבל כל אחד בתוך הבית שלה. וחשבתי יותר מכמה פעמים להזמין מישהי לבשל יחד, אבל זה די מסובך, כי כל אחד אוכל משהו אחד,
לכל אחד יש את המצרכים שלו והכלים שלו והתנור שלו ואני כל כך מקנא בנשים שחיות יחד בכפר ובזמן מסוים יוצאות בחבורות לחצר
ומבשלות יחד, פעם ראיתי סרט דוקומנטרי, לא בדיוק זוכרת על מה, אבל זוכרת את הסצנה שבה חבורת נשים מכינות אוכל בחצר בין הבתים,
צוחקות ומדברות ובאיזשהו שלב מתחילות לשיר יחד והילדים מסתובבים ביניהן ומנסים גם לחקות את האמהות ויש שם הרבה זרימה
וחיות ורוגע ונחת.
וחשבתי על הסביבה שלי, כמה איסורים והגבלות ושלטי "עצור" יש לי שאין שם.
אני משתדלת להשתחרר מחלק מזה, זו עבודה קשה.

ראיתי את הדף שלך רק עכשיו ורציתי להגיד לך
שאת משרטטת בצורה יפה את מה שרובנו עוברות
ואיזה באסה שאנחנו לא חיות בכפר כזה
שלא צריך כל כך הרבה מאמץ בשביל לפגוש אנשים שאוהבים אחד את השני.
כולם ספונים בתוך ביתהם ועבודתם ובשביל קצת תקשורת חיובית אנחנו צריכים להרים הרים וגבעות.

רשמתי על דף את כל הרע וזרקתי אותו לקמין, בתקווה שיעלם, פשוט ידחק החוצה על ידי הטוב.

תודה (-:

אתמול היה לי יום קשה, מסוג הימים שדברים משתבשים בהם ואז את כבר בטוחה שזהו, כמה דברים כבר יכולים להשתבש ביום אחד,
ואז עוד משהו משתבש...להראותך שתמיד עוד משהו יכול להשתבש.
החלטתי לכתוב כאן את הדברים שלא השתבשו:
רובנו בריאים, לקטן היה יום טוב, יצאתי להליכה, שכנה באה לבקר ובכלל בסך הכל הרב בסדר, גם הזוגיות בסדר.
תודה על כל הטוב.

בהצלחה

קנינו ספה חדשה בסוף. היה לי קשה להיפרד מהישנה, אבל היא מצאה בעלים חדשים ונראה שכולם מרוצים.

יש לי קשר אחד, שהוא בעצם כבר מזמן לא באמת קשר, שתקוע לי.
זה גם מתבטא בתחושה פיזית בגרון, ואפילו הרופא אבחן איזה מחלה וקרא לה בשם,
אבל אני מרגישה שזה הקשר הזה שתקוע שם- לא מצליחה לא להקיא ולא לבלוע אותו.
מצד ההיגיון, כדאי להקיא אותו, אבל הלב לא מרפה.
זמן רב בחרתי להניח לזה, כי זה לא טוב להקיא בכוח ובטח לא לבלוע בכוח.
עכשיו יש אי שקט ורצון לעשות עם זה משהו, עדין לא ממש ברור מה, אבל זה פשוט מפריע לזרימה,
תוקע אותי בהרבה תחומים, אפילו שלכאורה לא קשורים ממש.

עם הילדים , למשל. זה מסיח את דעתי מהם לפעמים, מרגישה שאני פיזית אתם, אבל לא באמת שם- חסרת סבלנות, נרגנת.
גם בזוגיות, לפעמים זה נתקע בינינו, כי כבר אין לו כוח לשמוע על זה (למרות שלא אמר את זה, כך אני חווה אותו).
רב המחשבות שמטרידות אותי חולפות כמו עננים, אבל זאת נתקעת וצריך לפעמים ממש לגרש אותה בכוח. לא נעים.
זה גורם לי לפעמים להיות לא באמת נוכחת, רק נמצאת ליד.

הייתי רוצה לכבר להיות במקום יותר נוכח, יותר שמחה, שלווה, פחות מוטרדת.
כנראה שיש דרך שצריך לעבור כדי להגיע לשם. מקווה שאני לפחות בדרך הנכונה.

שמתי לב שאני מקטרת כאן הרבה... וגם בחיים האמיתיים . לא כל הזמן, אבל די הרבה.
יש רצון להיות בתוך כל דבר בשלמות, זה משהו שזיהיתי בימים האחרונים. ואיך שזיהיתי את הרצון, פתאום הרגשתי קצת יותר שלמות.
מנסה להסביר לעצמי מה זה להיות בשלמות- להיות כל כולי בתוך החוויה של הרגע, שייכת לגמרי, צוללת עם כל הגוף, לא משאירה שום דבר בחוץ, אפילו לא שערה קטנה.

הבית שואב פנימה, נוח לי לברוח לבית, יש רצון לחידושים פיזיים בבית אך לא משהו שעולה הרבה כסף. צריכה לחשוב על רעיונות לחידושים.
ה"ספה" בסלון מעצבנת אותי, היא לא באמת ספה, היא עברה הסבה כזאת פשוט. בעצם היא הייתה מיטה מעץ ועכשיו יש עליה כריות שהופכות אותה לספה. יש לה מגירות שאפשר לשים בהן הרבה בלגן,
וזה מאד שימושי בביתנו הקט והצפוף, באמת היא הייתה אחלה, הספה, אבל די! הגיע הזמן שתהיה לנו ספה אמיתית. אני כותבת ומרגישה נורא אשמה על הרצון החומרני הזה, אבל באמת מתחשק לי כבר הרבה זמן.
קודם כל היא (הספה/מיטה) לא בדיוק מלכת היופי, דבר שני היא מתלכלכת נורא בקלות ורואים עליה כל לכלוך קטן. דבר נוסף הוא שצריך כל הזמן לסדר את הכריות כי הן לא יושבות טוב ומתבלגנות בקלות ואחת המגירות,
עם כל השימושיות שלה היא קצת צולעת ורואים את זה. שוב, מרגישה קטנונית, אבל עדיין בא לי ספה חדשה ואמיתית.
חוץ מזה יש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה, דברים גדולים, שהרצון הזה לספה חדשה אולי הופך לקטן וצנוע.
היום הרגשתי רע והייתי בלי כוחות ובסוף עשיתי כמה דברים אפילו מחוץ לשגרתי. חשבתי שכך ארגיש יותר יעילה וזה יעשה לי טוב, עדיין לא ברור מה זה עשה.

נכון שיש חברים כאלה שאם הם זמינים ויוצא לפגוש אותם הרבה אז ממש נחמד אתם, אבל כשמשהו משתנה ויש מרחק שמפריד ואז פתאום נפגשים שוב, מגלים שבעצם אין לנו על מה לדבר ויש שתיקות מביכות כאלה ורצון עז להסתלק.
ויש חברים שלאר פגשנו שנים ואז פתאום נפגשים והכל זורם כאילו לא נפרדנו בכלל. אני הכי אוהבות חברים כאלה (ואין הרבה). כאילו הקשר לפעמים הוא ברמה נשמתית, מעבר למילים ומעשים וחוויות משותפות (אפילו שגם זה חשוב),
כאילו הנשמות כל הזמן מחוברות, אפילו כשאין מפגש.

הלוואי ונקבל את כל מה שיבוא בשמחה, אבל באמת .
לבני הגדול הייתה תובנה: כשאני בשיעור משעמם אז נדמה לי שעברה כבר רבע שעה לפחות ואז אני מסתכל על השעון ורואה שעברה רק דקה, אבל במשהו שכיף (משחק, חוג) נדמה שעברה רק דקה ואז השעון מראה שעברה איזו חצי שעה.
ואז הוא הוסיף: אבל זה חייב להיות באמת כיף כי נגיד אם אני סתם אגיד- איזה כיף לי בשיעור זה לא יעזור, זה צריך להיות באמת כיף.

אני מרגישה לא ממש טוב,
מן כאב תקוע כזה כמו שיש כשלא מצליחים להחליט.
בא לי לצעוק קצת, אולי אפילו הרבה.
הכאב תקוע בגרון, מאד מפריע לצעקות.

חוץ מזה הסתגרנו בבית כל היום(מזג האויר די קשה כאן).
אני מרגישה שצריך הרבה ימים כאלה, בהתחלה זה מגעיל אבל בסוף מגיעים לאיזון- הילדים מפסיקים להיות דבוקים למחשב, כל אחד מוצא את מקומו.
הבעיה שיום אחד לא מספיק- צריך תקופה...
יום אחד זה עדיין בקטע המגעיל.
אז מצד אחד לא כיף להיות מקורקעים ומצד שני, הלוואי וזה ימשיך, לפחות עוד כמה ימים.

השמש מציצה דרך התריסים, הילדות רצות לתוך חדר השינה.
משחקות בכלי אוכל:

• אני מאד חולה, תכיני לי ירקות.
• בסדר- הנה הירקות, תאכלי אותם. (קולות של אכילה)
• בעצם אני כל כך חולה שאני צריכה להיכנס לתוך המיטה (נכנסת למיטה לצדי, מתכסה בשמיכה)
• אני אכין לך גם פשטידה! (רצה להביא עוד כלים)
• אני עדיין לא מרגישה טוב...

כאן אני מתערבת:

• חמודה, את צריכה ללכת לגן.
• לא רוצה לגן! לא רוצה ללכת לגן!
• תביאי את הנעליים, אני אעזור לך להתארגן.
• לא רוצה לגן, אני רוצה לשחק כאן, בגן אף אחד לא משחק אתי! (היא די צורחת את זה)

אחותה הקטנה נכנסת:

• אני רוצה ללכת לגן!
• אולי בשנה הבאה.

אני מוציאה את ה"גדולה" לגן, מבטיחה שתוכל לשחק עוד עם אחותה כשתחזור.
לקטנה לוקח הרבה זמן להירגע, היא מייבבת:

• רוצה לגן, רוצה ללכת לגן...

אני מרגישה רע עם עצמי. מאמינה שלכל ילדיי (אולי חוץ מאחד) יהיה טוב יותר בבית, אבל לא מעזה לעשות את הצעד.
את הקטנים (מתחת לגיל חינוך חובה) קל יותר להשאיר. אמנם זה מאד לא מקובל בסביבתי, אבל לפחות אני לא חייבת הסברים לאף אחד מה"רשויות".
אני מרגישה לא עקבית, הדברים שאני מאמינה בהם לא יושבים אצלי טוב.
באיזשהו מקום כנראה יש ספקות.

אני לא פעילה לא רק כלפי חוץ.
אני בסוג של שנת חורף, רק שהיא גם בקיץ.
מוצאת דרכים לבצע רק את מה שקריטי ובמינימום בזבוז אנרגיה.
אני קוראת את מה שכתבתי וזה נשמע דווקא לא רע, אבל (וזה אבל גדול)
אני כן מבזבזת המון אנרגיה על רגשי אשמה קשים ומייסרים עד מאד על כל מה שלא עשיתי ולא אוכל כבר להשלים,
במיוחד בהקשר של גידול הילדים, שגדלים ולא מחכים (וטוב שכך...) שיהיה לי יותר כוח/תעוזה/רצון וכו'

מתוקה כרגע כל מה שתינוקך זקוק לו הוא אמא אוהבת, וזה בטח מה שאת . לא מעניין אותו אם את יותר פעילה או פחות פעילה כלפי חוץ.. זו דעתי

תודה!

אני כמו שבלול עכשיו, או צב אולי?
מציצה מתוך עולמי אל העולם שבחוץ בעיניים מלאות פליאה.
יושבת בשקט-בשקט, נותנת לדברים לחלוף על פני.
לפעמים מרגישה פחד, לפעמים שלווה.
הילדים קושרים אותי בכבלים דקים למציאות.
כשיוצא לי להיות יעילה, אני מאד מופתעת מעצמי.
לפעמים אני חושבת שאולי התינוק שלי זקוק לאמא יותר פעילה, יותר חיה, עם רצונות מוגדרים יותר. חוששת לפגוע בו בשבלוליות הזאת.
אני רוצה שיהיה לו טוב, אני רוצה שלכל הילדים יהיה טוב.

ברוכה השבה

אחרי היעדרות ארוכה (ארוכה ביותר, יש לציין) רוצה לחזור לכתוב.
הכתיבה עושה לי טוב- מסדרת דברים בראש, איכשהו הופכת דברים ל"אמיתיים".
נהניתי מתקופה ארוכה של פאסיביות, עד כמה שניתן, בבית מלא ילדים.
מרגישה שצריכה לנער את עצמי קצת, להתחיל לעשות.
אני נותנת לדברים להידרדר ואז מטפלת במקרי חירום, לאחרונה התחלתי בשינוי.
מתחילה בהכי בסיסי- התחזוקה של הבית, הילדים.
יש עלי כרגע תינוק בן שנה שצורח צריחות של אושר- זו סתם הערת שוליים, הוא פשוט מתוק מאד.
קשה להאמין שהוא כבר בן שנה.
אני כמעט ולא יוצאת מהבית- תוהה אם זו תקופה ואני זקוקה לזה או שכבר הגיע הזמן שאצא.
אני לא מאלה שאוהבים לוחות זמנים, אבל תוהה- אולי אני צריכה איזה לו"ז שיסדר אותי קצת.
יופי, יצא לי מבולבל.
כמו שבאמת.

תודה על השיתוף,אם תרצי לדבר אני ב0542101850

לא יודעת איך, הגעתי לבלוג שלך, אבל קראתי ונשאבתי.
לא קראתי הכל- באיזה שהוא שלב דפדפתי הנה.
כמה ילדים יש לך?
באיזה שבוע את בהריון?
לפעמים אנחנו יודעים בדיוק מה הדבר שעלינו לעשות ובגלל עכבות כלשהן, אפילו בגלל עצלות (אצלי) לא עושים ואז זה משנה את צורתו למועקה, לעננים.
האם את במעקב הריון?
1
2
3
מהם הדברים שאת צריכה לעשות?- תעשי אותם!
האם יש לך די ברזל?
חוסר בברזל עושה מצב רוח לא טוב...
ואולי את כבר במקום אחר, ואני לוקחת אותך עכשיו אחורה.
בהצלחה...

אני עוברת תקופה קשה. בעיקר נפשית אבל גם פיזית.
מרגישה מאד מאד בודדה ומאד מאד נזקקת ונואשת.
פוחדת מהלידה ולא מתכוננת בכלל. רוצה להתכונן אבל לא מצליחה.
אפילו לכתוב לעצמי לא מצליחה.
מרגישה כאילו נכנסתי לכוך ללא מוצא. ללא תקווה.
זה מאד נדיר אצלי, גם בתקופות קשות בדרך כלל עמוק בפנים אני מלאת תקווה.
בוכה הרבה (אולי זה דווקא טוב) ועצובה רב הזמן.

הקטנה למדה לשחרר.
אני עדיין לא.

הרבה זמן לא הייתי כאן...

כמה פעמים באתי לכתוב ומשהו בכל פעם מנע ממני לעשות זאת, משהו פנימי שהפך לאיזו סיבה חיצונית גם.
מרגישה מאד מכונסת בתוך עצמי.
אותה הנשמה עכשיו בתוך הבטן. בתחילת הריון יש משהו שברירי כ"כ, אפילו שכבר רואים את הבטן ואפילו שהתנועות מורגשות.
אני מרגישה צורך להגן על עצמי ועל העובר, מאד מתגוננת ורגישה.
לפעמים אפילו מבט על הבטן או דיבור על ההריון מצד מישהו לא מתאים נחווה כפגיעה.
אתמול פגשתי מישהי שאני לא ממש מחבבת ברחוב ומיד הרגשתי שאני לא רוצה שהיא תראה את הבטן, הרגשתי פגיעה וחשופה.
לא זוכרת שהייתי כ"כ רגישה בהריונות הקודמים- אולי כן, אבל אני באמת לא זוכרת.
מעניין מה זה אומר.

אני חושבת שאני שומרת המון דברים בתוך הבטן, כל מיני עלבונות וכעסים ודברים שהייתי רוצה לומר ולא הצלחתי.
יש לי הרבה דברים שאני רוצה להגיד ומשהו מעכב אותי (כמו בכתיבה כאן, למשל), איזה משהו פנימי שמחזיק ולא נותן לדברים לצאת.
אני רוצה ללמוד לשחרר ולתת לדברים להתרחש, לזרום.
משהו מעניין שפתאום צץ לי- בתי הקטנה עדיין לא עושה את צרכיה במקומות המיועדים, למרות שיש לה מודעות טובה ובבית היא בלי חיתול רב הזמן. כשיש לה,היא מודיעה והולכת לסיר/אסלה ואז מתחרטת ומתאפקת בכוח ואז תוך כדי משחק "בורח" לה. גם היא מחזיקה בפנים בכוח וקשה לה לשחרר.
אולי זה קשור אלי? אולי אם אני אלמד לשחרר- גם היא תלמד?

איפה לומדים דברים כאלה...

מזמן לא כתבת כאן.

מה קורה איתך? את בטוב?
אשמח לשמוע.

זה כמו לראות ציפור קטנה, יפה ומיוחדת מאד יושבת לך על עדן החלון ואתה פוחד לנשום כדי שהקסם לא יפוג והציפור לא תתעופף לה.
איזה דימוי יפה.

אני בונה על האנונימיות כאן- אולי הנשמה הזאת, אם היא אכן בדרכה אלינו לא קוראת בבאופן...

בסוף, במקום לקנות נעליים- מצאתי נעליים קטנטנות שמתאימות מאחד הגדולים. תמיד נחמד למצוא משהו שהייתי זקוקה לו בלי לקנות. (-:
עכשיו היא צועדת למרחקים בלי לעצור, כמו השפן של אנג'ייזר שהולך והולך והולך...
מסרבת לעשות את צרכיה במקומות שנראים לי ראויים (סיר, כיור, אסלה, דשה) ובוחרת מקומות שנראים לה (ספה, רצפה, טיולון, שטיח והיום נמצא מקום חדש- שולחן האוכל!). התמודדות כזאת עדיין לא הייתה לי, אולי אני לא קשובה מספיק?

רקדנו היום עם מוזיקה כיפית ומהר מאד שתי הבנות רצו להיות עלי, בידיים. לקחתי אחת ואז גם השניה רצתה, לקחתי גם אותה ואז הראשונה התחילה לדחוף את השניה. השניה התחילה לצרוח. נשכבתי על השטיח ונתתי לשתיהן לעלות עלי והשמחה הייתה גדולה... לזמן מה, עד ששתיהן התישבו לי דווקא על הראש ושוב התחילו לריב. לקחתי את הקטנה בידיים ולימדתי את ה"גדולה" תנועות שאפשר לעשות עם הידיים וקצת תנוחות יוגה. כשאמרתי "ועכשיו כלב" ה"גדולה" אמרה "לא, אני רוצה חתול!", צחקתי כי לא ידעתי אם היא זוכרת את התנוחה (לא עשינו את זה הרבה זמן) או סתם לא הבינה למה אני מתכוונת. האמת, במבט לאחור זה לא היה כזה מצחיק אבל משום מה נורא הצחיק אותי.

סיימתי את "קשר עין"- ספר טוב.

מרגישה שיש תינוק בדרך אלינו.מעניין אם זה נכון. קצת מפחיד לכתוב את זה- מה אם הוא יבהל וילך?
מה אם זה לא נכון? זה כמו לראות ציפור קטנה, יפה ומיוחדת מאד יושבת לך על עדן החלון ואתה פוחד לנשום כדי שהקסם לא יפוג והציפור לא תתעופף לה.
אני בונה על האנונימיות כאן- אולי הנשמה הזאת, אם היא אכן בדרכה אלינו לא קוראת בבאופן...

אני מתבוננת בילדים- איזה פלא הם!
איך לאט לאט הם הופכים לישויות נפרדות לגמרי, אנשים קטנים.
ברור שגם תינוק קטן הוא ישות נפרדת אבל בזכות החיבור הרציף, ההנקה, זה מורגש פחות.
לראות אותם גדולים, עם אינטגרציות חברתיות משלהם, עם צורך בפרטיות.
כשיש לי תינוק קטן שצמוד אלי כל היום- אני מרגישה שאני מכירה אותו לגמרי, שכמעט ואין חלקים בו שנסתרים מעיני.
אצל ילד גדול יותר יש פתאום קצת סודות (ולפעמים זה מלחיץ) ואז אני מבינה שאין ברירה- אני צריכה עוד לשחרר, לתת עוד מקום פרטי.
צריך למצוא בזה איזון וזה מאתגר- מה אני חייבת לדעת על הילד שלי? מה מותר לו לשמור רק לעצמו? ואיך אדע שמה שהוא שומר לעצמו זה משהו שבסדר לשמור לעצמו (גם כי אני לא רוצה שיפגע וגם כי אני רוצה אתו תקשורת פתוחה).

התינוקת הקטנטנה שלי הולכת ומדברת.
היא אומרת :אמא, אבא, בובה (נאמר על בובות ובובות פרווה), נה-נה (לאכול או לינוק), בה-בה (בי-בי, את זה היא למדה מאחותה שאומרת את זה כשיוצאת מהבית).
מדברת הרבה בפרצופים ועיניים.
נותנת נשיקה.
מנסה להתלבש לבד.
נראה לי שכדאי לקנות לה נעליים...

אני קוראת "קשר עין"- ספר טוב, מדבר על קשרים.
קשרים עם אנשים זו נקודה טעונה אצלי, אני חושבת על זה הרבה לאחרונה.

יש בי כל מיני רצונות לכל מיני דברים.
אחד הרצונות החזקים ביותר כרגע הוא רצון להריון (גם ללידה ולתינוק, ילד).
מקווה שהוא יתגשם.

אתמול שרתי, שרתי בעיניים עצומות מכל הלב. אחרי ששרתי מישהי אמרה שהפנים שלי מאירות.
ככה גם הרגשתי- שמחה, מלאה באור, קצת כמו ילדה.
כשהייתי ילדה קטנה יכולה לצחוק ולצחוק ולצחוק. המון.
עיזבו שבערב זה התהפך לגמרי- אני רוצה לנצור את הרגעים האלה, השמחים. מלאים באור.
אור ושמחה ואהבה.

החלטתי לטפל בעצמי בגוף, בנפש. כותבת כדי שזה יהיה מוחשי יותר.

מרגישה שחסר לי קצת כישורים חברתיים. טוב, אולי אפילו לא קצת.

לבתי יש חברה קרובה מאד שלפעמים שוברת את ליבה כשבוחרת לה חברה אחרת. אני מסבירה ש" X היא לא החברה היחידה- לפעמים גם את יכולה לשחק עם מישהו אחר- חבר או חברה". בתי בדרך כלל לא מקבלת את ההמלצה ברוח טובה, היא בוכה ומאד מאוכזבת. היא מאד נאמנה לחברה הזאת ומצפה ממנה לאותה מידה של נאמנות.
אתמול הלכה לבקר את החברה והיא כבר הלכה לחברה אחרת. שאלתי אותה האם היא ניסתה גם ללכת לאותה "חברה אחרת" ולהצטרף לשתיהן (זה מה שהיא בדרך כלל עושה) והיא ענתה ש "X היא לא החברה היחידה, אני יכולה ללכת גם לY וZ, יש לי עוד חברים".

צריכה לכתוב עבודה ולא מצליחה להושיב את עצמי- תלמידה סוררת!
כשיש ילדים ובית, אי אפשר להתבטל ממש אבל אפשר "לסחוב", לעשות את מה שממש הכרחי, לכבות שריפות, לספור שעות עד אחורת הערב. נראה לי שאני הרבה במצב הזה בזמן האחרון ונראה לי שזה לא ממש בריא...

ילדונת שלי קטנה.
רק אתמול נולדת וכבר את הולכת.
פלא קטן.
צעדים ברווזיים ומתוקים כל כך.
כל היום אני יכולה רק להסתכל עליך, את עסוקה תמיד, סקרנית, מגלה את העולם.
אני מגלה את העולם מחדש יחד אתך.
כמה טוב לי אתך! כל דקה אתך היא אוצר, אוצר יקר.
איכשהו באורח פלא כשאני אתך, אני מחוברת לעצמי בקלות.
תודה שאת קיימת.

מרגישה טוב. עדיין עצובה קצת אבל התחזקתי.
מבינה שהחור הוא לא רק שלי- זה פשוט העולם שלנו, הוא לא מושלם.
יש לי נטיה לצבוע בוורוד, גם כשיש בעצם רק שחור.
גיליתי שאם אני מודה בעובדה שיש שחור, כי ככה זה בעולם שלנו, הוא לא מושלם- יש קבלה והשלמה ושלווה.
אתמול הגיע הבכי- זה היה משחרר מאד.
מודה על הבכי הזה.
אני בכיתי, ביתי התינוקת בכתה גם.
כששכבתי במיטה, מכורבלת אתה תוך כדי הנקה והרגשתי שהיא חלק ממני, היתה פתאום שלווה כזאת.
ואז, במיטה הבנתי שרב הזמן היא כבר נפרדת- ברור שהיא תינוקת קטנטנה ואנחנו מחוברות מאד, אבל היא כבר עומדת על הרגליים הקטנטנות שלה,
מגלה הרבה רצונות משלה, חוקרת את העולם.
דווקא מתוך החיבור הזה הרגשתי רצון חזק להריון נוסף.
זה הרגיש נכון, הרגשתי שלמה ובעלת יכולת לתת, לתת לעוד חיים לגדול בתוכי.
גיליתי בתוכי את הציר החזק הזה שגם מחזיק אותי וגם מאפשר לי את הנתינה.
עם כל האי מושלמות שלו העולם הרגיש מקום טוב, מקום שכדאי להיות בו. מקום יפה, מקום שאפשר לגדול בו. מקום עם סוף אבל האינסוף איכשהו גלום בו.
דברים טובים אצלי מתקשרים למים.
אני רואה את ילדי ואת האנשים מסביב וכל אחד מהם הוא עולם, והלב שלי מלא מהעולם שאני ומהעולמות סביבי.
טוב לי ואני מודה על הטוב.

דווקא כשמרגישה לא טוב, לא זורם, תקוע- מתחילה להתבונן פנימה.
מה אני אגיד, לפעמים זה די מפחיד ומייאש.
ודווקא אז, כשלא טוב, יש חשק לכתוב.
יש חשק להתכנס פנימה לגמרי, להתנתק מהעולם, להיות רק עם עצמי כדי להבין.
החיים שלי נראים מלאים ושלמים, לכאורה, רק לכאורה...
בפנים יש חור, חור ענקי שמבקש משהו ופשוט אין לי מושג מה הוא מבקש.
וזה כואב, כואב, כואב.

הימים רודפים אחרי ומשיגים אותי.
מרגישה שיש כ"כ הרבה לעשות ואין מספיק שעות ביממה.
רוצה לנוח ולא מצליחה באמת (גם כשאני נחה באופן רשמי, עדיין דרוכה ומריצה בראש את כל מה שלא הספקתי).
יש חשק לקרוא וסתם להתבטל אבל כרגע אין מצב.
חייבת לכתוב ולא יוצא לי- יוצא משהו ריק, מבולגן, עילג.
מחכה למוזה שתשרה עלי.

תודה (-:

מרגישה שיש הרבה שינויים השנה בחיי. משתדלת להסתגל.
רוצה להיות קודם כל אמא, אמא יותר רגועה, יותר סבלנית. לראות את הילדים (גיליתי שגם כשנמצאים הרבה עם הילדים לא תמיד ממש רואים אותם) ולהיות אתם באמת.
רוצה גם להצליח לגדול, להתפתח, להכיר את עצמי טוב יותר, לאהוב את עצמי יותר. לאהוב את הסובבים אותי, לראות טוב.
רוצה להיות טובה במה שאני עושה- ממש טובה. להתמקצע, ללמוד, לרכוש כלים.
מרגישה שיש דרך ארוכה.

זה נשמע אולי כמו ערימת סיסמאות אבל אני ממש כמהה לכל הדברים האלה.
רוצה שהעיניים באמת יראו והלב ידע להפתח ולהקשיב, להקשיב באמת- לעצמי, לאחר, לעולם.
רוצה להיות חברה טובה.

לבתי הגדולה יש מנהג לפני שינה: היא שואלת אותי: אמא, את כל הזמן נשארת כאן? (כן) וגם אבא? (כן) והבית נעול? (כן) יש לה איזה פחד שאני לא כל כך מצליחה להבין (נראה כאילו היא פוחדת שלא ישמרו עליה מפני משהו שיכול להגיע מבחוץ, היא מרגישה זקוקה לשמירה, אולי חוששת מנטישה). לפני כמה ימים הקטנה שואלת לפני השינה: אמא, את כהזמן נשאאת כאן? היא שאלה את זה בלי שום דאגה בקולה אבל הקפידה על כל המחוות של אחותה (התקרבה אלי, הסתכלה ממש אל תוך העיניים שלי). פתאום ראיתי את הסיטואציה עם הגדולה "מהצד", זה לא היה ממש מהצד אבל היה בזה משהו שגרם להסתכל במבט אחר. לא היו לי תובנות מוגדרות אבל פתאום חשבתי: אהה, אז ככה זה נראה מהצד...

התגעגעתי אלייך....

אממ.. לא משעמם אצלך. תחזיקי מעמד

פשוט יש כאן ילדה אחת שחובטת במחשב עם כף מלוכלכת בתחינה ועוד ילדה שרוצה ללחוץ על הכל הכפתורים ולראות מה יקרה.
וזה עוד מצב טוב- לפני כמה ימים אותה אחת עם הכף ניסתה לטפס על המחשב והפילה אותו על עצמה (למחשב ולילדה שלום) וזאת עם הכפתורים רצתה לראות "דורה- דורה -דורה החוק-ר-ת" (כן, היא כבר קצת "מקולקלת" ).

לא כתבתי הרבה זמן.
התחלתי ללמוד, מרגישה עמוסה מאד (אולי אפילו עמוסה מדי).
יש הרבה מה לכתוב ואין זמן בכלל...
אני מבטיחה לעצמי לנסות למצוא את הזמן הזה.

תודה על התגובות המעודדות. (-:

הספר נראה מעניין מאד (מתוך התקציר), שם הסופרת נשמע מאד מוכר, היא כתבה ספרים נוספים?
אהבת עולם זה תרגיל לשליטה בגבולות האנרגטיים, הגבירה בחום כתבה לי אותו כאן איפשהו למעלה.

זה כמו לתקוע יתר בקרקע ולאמר :הגעתי לכאן. עכשו אני כאן...
זו הייתה אחת הסיבות לכתוב את מה שעברתי.
ובסופו של דבר נשמע שהתרגיל הזה השיג בדיוק את מה שהוא כיוון אליו, כי הוא איפשר לך הפרדה ושליטה טובה באנרגיה שלך ויכולת להחליט מתי את משחררת, מתי את מתחברת, מתי את נעטפת ולא נותנת לדברים לחדור אליך פנימה.
נכון. רק שאופן הפעולה הפתיע אותי- ציפיתי לשלוט בגבולות שלי באופן מודע ובסוף זה הגיע דרך התת מודע, מעצם ההתעסקות בעצמי.

שכנתי גמלה את תינוקה בן השנה מהנקה- הוא התעניין באוכל "אמיתי" מגיל צעיר וכבר איבד עניין בהנקה.
התינוקת שלי קטנה ממנו בכמה חודשים בודדים והנקה זה האוכל העיקרי שלה- אני בכלל לא יכולה לדמיין אותה נגמלת עדיין, בטח לא בקרוב.

דרך אגב, מה זה התרגיל הזה?
אם תרצי, תוכלי לחפש את הספר שמתוכו הוא לקוח ויש בו המון המון תרגילים: המאהב הפנימי
ראי הלינק שלמעלה (-:

תירגלתי את התרגיל של הגבירה בחום המון. זה היה קשה ובאיזשהו שלב מתסכל. בסוף זה עבד!

וואו. זה מקסים.
גם אני מכירה את ההתקדמויות האלו, שמצד אחד - כאילו לא משהו גדול, מצד שני - רק אני יודעת כמה ביחס לעצמי זו ממש פריצת דרך.

דרך אגב, מה זה התרגיל הזה?

איזה יופי!
לדעתי זה צעד ענק. ולו בלבד בגלל העובדה שלקחת כלי מסויים והתחייבת אליו במשך כך וכך זמן כדי לבדוק לעומק מה הוא עושה.
בסוף הוא חולל שינוי בכיוון שרצית, אבל גם אם היית מגיעה למסקנה שהוא לא עזר בנושא המדובר בכלל, היית רואה שמשהו זה עשה, באיזשהו כיוון,
כי כשאנחנו מחוייבים לבחינה אמיתית של משהו ומתמסרים אליו, מתחולל בנו שינוי באיזשהו כיוון (לפעמים, כאמור, אפילו לא בכיוון שחשבנו)
קראתי פעם באיזשהו מקום משפט יפה שאני אוהבת: שלפעמים מנערים חזק את עץ התפוחים במטרה שיפול תפוח ופתאום נופל ממנו תפוז.
ההקשר של המשפט הזה היה שנאמר שם שרובינו מסתכלים על התפוז הזה ואומרים לעצמנו שאנחנו בכלל לא צריכים תפוז עכשיו, ומשליכים אותו הלאה, ושלפעמים צריך לקחת אותו ולשמוח בו, לקבל אותו ולעשות בו שימוש, כי הרי לא במקרה הוא נפל לידינו מתוך עץ תפוחים (-:

ובסופו של דבר נשמע שהתרגיל הזה השיג בדיוק את מה שהוא כיוון אליו, כי הוא איפשר לך הפרדה ושליטה טובה באנרגיה שלך ויכולת להחליט מתי את משחררת, מתי את מתחברת, מתי את נעטפת ולא נותנת לדברים לחדור אליך פנימה.
אם תרצי, תוכלי לחפש את הספר שמתוכו הוא לקוח ויש בו המון המון תרגילים: item]המאהב הפנימי id[/po]=56657

איך זה יכול להיות טיפשי לכתוב שינוי לטובה שאת מרגישה? זה מצויין. זה כמו לתקוע יתר בקרקע ולאמר :הגעתי לכאן. עכשו אני כאן...
זו הרגשה נהדרת המקום השלם הזה מול אחרים. , כמעט כמו "וירקדו הנערים לפניי|.. מקום מוגן מאין כמוהו. מאחלת לך שימשיך כך

רוצה לעדכן (בעיקר את עצמי) לגבי היחסים עם מנחת הקבוצה שהרגשתי שהיא משדרת כלפי אנרגיה שלילית.
תירגלתי את התרגיל של הגבירה בחום המון. זה היה קשה ובאיזשהו שלב מתסכל. בסוף זה עבד! אני לא יודעת אם ככה זה אמור לעבוד, אבל מרב עיסוק בעצמי ובגבולות האנרגטיים שלי פתאום נהייתי יותר חסינה מפני מה שהסביבה משדרת אלי.
פתאום פשוט לא הטריד אותי כל כך מה מישהו מרגיש כלפי, פתאום הפכתי להיות יותר אמיתית, יותר מעזה לומר מה שיש לי, פתאום הרגשתי שייכת בקבוצה שלי.
היה לנו מפגש סיכום והיה לי ממש טוב (למרות שלא הייתי "טובה" כמו שרציתי במה שעשיתי)- הייתה הרגשה של חום, קירבה.
הייתה שם מישהי שאני לא מחבבת כ"כ כי פעם היא התנהגה כלפי בצורה לא הגונה והיא אמרה משהו שהזדהתי אתו ואמרתי לה את זה (לפני השינוי שחל בי לא הייתי מעזה כדי שהיא לא תחשוב שאני מתחנפת), לא הייתי מרוכזת בה, הרגשתי משהו ופשוט עשיתי מה שהרגשתי שנכון בלי התחכמויות מיותרות וחשבונות מוגזמים. העובדה שהיא ישבה לצדי שפעם הייתה גורמת לי להרגיש כמו ברומטר בשעת סערה לא ממש הסעירה אותי הפעם- היה בי הרבה יותר כבוד ושלימות עם עצמי וגם כבוד כלפיה (למרות מעשיה "המגונים" בעבר).
היו גם נשים שאני ממש אוהבת וגם אתן הרגשתי טוב.
אותה המנחה כתבה לי משהו נעים וכנה (היא לא העמידה פנים שהיינו חברות מאז ומעולם ושהיא נורא אוהבת אותי, כתבה מחמאות נקודתיות) וכשהתפניתי לחוש מה היא משדרת, לא חשתי משהו שלילי פתאום (מקודם- אני משוכנעת שזה היה שלילי לגמרי וגם היא לא ממש נהגה להחמיא לי אפילו כשהייתי טובה וקיבלתי הרבה פידבק חיובי מאחרים) זה שימח אותי אבל באופן מוזר הייתי קצת שוות נפש כלפי זה.
יש בי יותר מוכנות לסלוח ולקבל.

זה לא שהעולם לגמרי וורוד ואני הפכתי לכליל השלימות ואפילו אני מרגישה קצת מטופשת לכתוב את מה שעברתי כי זה מן משהו קטן, אבל אני מרגישה שעברתי משהו ואפילו אם תהיה נסיגה אני רוצה לתעד את זה כדי לזכור שאנחנו כל הזמן משתנים, לזכור לקחת את העולם קצת יותר בקלות, לזכור שאפשר להשתנות לטובה ואולי אפילו לשנות טיפה את העולם.

יעלה ב איזה כיף שכתבת לי!
תודה.

הקטנה שלי ישנה ואני מתה מעיפות אבל לא יכותי להפסיק לקרוא. הלידה שלך פשוט הקסימה אותי באיזה טבעיות הבאת את ילדתך לעולם אני מאושרת בשבילך שכך היה.
ההתמודדות עם החברים שמתפזרים מוכרת גם לנו,אבל בזמן האחרון התחלנו להכיר חברים חדשים אני חושבת שפשוט יש תקופות כאלה שמרגישים בדידות.
ומה שסיפרת על המפגש עם חברות ושהרגשת קצת תיכוניסטית ... מאוד מבינה אותך .
אני אחרי לידה דיי התתקתי מחברותי הרווקות ועכשיו אני ככה מנסה להתחבר לאמהות בסביבה וזו באמת סיטואציה שמפגישה אותי קצת עם הביטחון העצמי..
אני רצויה או לא? אני אתחבר עם בנות מסוימות שאולי לא... אז אני מאוד מבינה את המקום שהית בו.
נהנת מאוד לשמוע את החוויות שלך.אמשיך לקרוא...

תודה, אהבת עולם .

עולות אצלי תהיות לגבי המקום שאנחנו גרים בו.
אנחנו גרים במקום קטן ונחמד, אנשים נעימים, שכנים טובים.
מקום נעים לגדל בו ילדים.
אבל כשאני שואלת את עצמי- האם אני מחוברת למקום הזה? התשובה היא - לא, לא ממש.
למרות כל הנעימות, אין קשר אחד ששווה להישאר בשבילו, אין חברות אמיתית, כנה, עמוקה. אין אנשים שאני מרגישה אתם באמת בנוח, לא מעזה להעזר כמעט.
כל הקשרים רופפים, שנינו מרגישים לא מעורים חברתית, לא שייכים.
אין מישהו שיחייך במיוחד עבורי, אין מי שיתעניין בשלומי.
היו לנו דווקא כמה חברים טובים, אבל הם עזבו את המקום.
לפני שנתיים עזב זוג החברים האחרון.
ואז גילינו שרק אנחנו מזמינים ויוזמים ואף פעם לא מוזמנים.
אז אמרנו- לא נורא, נהיה המזמינים, מה רע?
מה רע?
שלא נעים להזמין אותו זוג שלוש פעמים ולא לקבל איזה הזמנונת סמלית אפילו, רק לסמן לנו שנעים להם אצלנו. פתאום עולות תהיות- אולי אנחנו סתם נודניקים מעיקים?

אז יש לנו בית נעים ועבודה לאיש (המפרנס היחיד) אבל תמיד-תמיד יש חשק לעזוב, רק תנו לי איזה גירוי קטן (חברה שעוזבת, מילואים של האיש, סתם קצת בדידות) והוא מתעורר ומתחיל להציק.

זה יהיה ממש לא נוח לעזוב, לא מעשי ולא חכם. אין לנו לאן לעזוב.
גם בכלל לא בטוח שבמקום אחר יהיו חברים. אולי זה הניסיון שלנו- להתמודד עם העובדה שאין....

נשמע נחמד סיפור היומולדת.

בהצלחה ושתמצאי לך מה שאת מחפשת

אני מתוסכלת, מתוסכלת נורא!
התחלתי לחפש לי לימודים לשנה הבאה וזה ממש מדכא אותי- במקום פשוט לחפש משהו בתחום שאני מתחברת אליו למודים שמתאימים מבחינת זמן/מיקום אני מדוכאת ומרגישה כל כך מחוץ לכל אלה (שש שנים בבית עם הילדים לא הולכות ברגל...).
בא לי שמישהו יבוא וינער אותי מהמצברוח הזה שלי (כן, אני יודעת שזה בידיים שלי, אבל בכל זאת בא לי).

חגגנו יומולדת לבתי הגדולה. היא חשבה את מי תזמין- הכנו הזמנות, היא חילקה בעצמה לחבריה וחברותיה וחיכתה בקוצר רוח.
החברים הגיעו והביאו מתנות (למרות שהזמנו אותם כמה שעות לפני החגיגה!)- מדבקות, טושים, תכשיטים. ילד אחד הביא צמיד שהכין בעצמו מחרוזי פימו וצדפים. כלת השמחה הייתה מאושרת. הם ישר התפזרו להם והרגישו בבית, למרות שלא כולם באים אלינו בתדירות גבוהה. פתאום שמתי לב שיש לנו בית מאד ידידותי לילדים- נדנדות ובימבות בחצר, דשא קטן, ארגז חול גדול, משחקים, חיות. קראתי להם "לעשות יצירה" ואמרתי שמי שרוצה להמשיך לשחק, יכול להמשיך אבל כולם באו וחילקתי להם את החומר והם לא ידעו מה לעשות ושאלו "מה לעשות?" אז אמרתי שבעיקרון מה שרוצים ומי שאין לו רעיונות - אני אדגים לו צורות פשוטות ואז פתאום כולם הכינו מן גושים בלתי מזוהים והיו נורא מאושרים ואז צבעו את הגושים וחזרו לשחק.
אחר כך הכנו כדורי שוקולד (כלת השמחה התעקשה)- החברים היו אחראיים על שבירת הביסקוויטים. אכלנו אותם. היה כיף.
טוב שחברתי באה עם בנה (שהיה אחד המוזמנים) אחרת לא הייתי מסתדרת עם החבורה העליזה.
חלקם לקחו את הגושים וחלקם לא והלכו להם.
היה כיף.

כתבת נורא יפה על הבדידות, אני מאד מזדהה.
וגם, מקווה שאת מצליחה לנוח. ממש ברגעים אלה (-:

אמא ללי , תודה.

היום אני מזניחה את כולם- לא עושה כביסות, לא מסדרת, לא מבשלת, לא שוטפת כלים, לא מנקה, לא משעשעת, לא יוצאת לשום מקום ובאופן כללי לא עושה כלום (רק מניקה מדי פעם וגם מחליפה חיתול, טוב נו, גם החלפתי בגדים לזאת שהתלכלכה וגם סידרתי קצת אחרי שכולם אכלו).
החום גורם ללאות כזאת, מלווה בטונות של רגשי אשמה.
הילדים דווקא משתפים פעולה- שקטים כאלה, משחקים עם עצמם, מטפלים אחד בשני.
הם ניסו אותי, בטח ניסו (כשעוד ניסיתי "לעשות משהו"), אבל כשהבינו שממני היום לא תצמח הישוע- עזבו אותי בשקט ומסתדרים יופי.

הגדול ניגש אלי בזהירות (וזה לא קורה לו הרבה- בדרך כלל הוא מסתער) ואמר "אמא, אני יודע שעכשיו זה לא מתאים, אבל אחר כך כשיהיה לך זמן אני רוצה שתגידי משהו לאבא..."
ואז ממש הבנתי שכשאני מחליטה לנוח אז גם הילדים מכבדים את זה בלי שאמרתי להם אפילו מילה אחת מפורשת בעניין- האם זה אומר שכשאני לא מצליחה לנוח אני פשוט לא נחושה מספיק בדעתי שציך לנוח?

אני כותבת את זה ורגשי האשמה מתחילים להתגנב אז נראה לי שכדאי שאנסה לישון.

כתבת נורא יפה על הבדידות, אני מאד מזדהה.
ואיזו לידה נהדרת! תענוג לקרוא

בסוף תמיד אנחנו בודדים. ככה נראה לי.
בסוף כמה שלא משתדלים להסביר- אף פעם לא יבינו עד הסוף.
כמה שמשתדלים יותר- ככה מרגישים בודדים יותר (כשמגלים שההבנה היא בכלל לא הבנה באמת אלא אשליה ).
יש בכולנו משהו בודד ונראה לי שזה בכוונה, שבכוונה ככה עשו אותנו. לא כדי שיהיה לנו רע או נרגיש קילקול בבדידות הזאת שלנו, פשוט ככה זה.
אנחנו צריכים את זה.
אולי כדי שנרגיש מיוחדים, כדי שיהיה זמן להפגש עם עצמנו.
אולי ככה נלמד להקשיב טוב יותר (כי נבין שבני אדם הם לא מובנים בקלות כ"כ ונצטרך להתאמץ).
אולי ככה יהיה לנו פנאי לדבר עם אלוקים.
אולי אנחנו צריכים גם לדבר בלי מילים.
אולי כדי שנהיה פחות תלויים.
לא ברור...

אבל לפעמים- לפעמים כן אפשר לפגוש מישהו ולפגוש אותו באמת ולחוש חיבור אמיתי.
ואפילו שזה זמני, זה מצמיח ומרומם. אבל רק אם זה מפגש אמיתי.

אני מבלה עם ילדיי הרבה זמן, למעשה, את רב שעות היום ובכל זאת לפעמים אני מרגישה "כמה זמן לא נפגשנו!". ולפעמים יש את רגעי החסד האלה שפתאום פשוט נפגשים- בלי לתכנן הנפש שלי מתפנה וגם הנפש שלו ואז יש מפגש- ספונטני, לא מתוכנן ומרומם. פתאום יש אור בעיניים וצוחקים ומדברים ואוהבים ממש.

בסוף דיברנו והתברר לי שהיא בכלל לא התכוונה להיות שיפוטית ולפגוע- היא רצתה לתמוך ולעודד אך בגלל סגנון הכתיבה שלה ורגישות היתר שלי זה התפרש על ידי אחרת.
מדהים איך אנחנו יודעים לפעמים להפוך זבוב לפיל. מדהים איך תקשורת כנה יכולה לפתור את זה ברגע (-: ...
אני מזכירה לעצמי- להיות קצת פחות רגישה ולדון את הצד השני לכף זכות. להפתח יותר לאנשים- אפילו אם יש בכך אפשרות לפגיעות. יש בפתיחות גם אפשרות לקשר.
לא לפחד "לתפוס מקום" בקבוצה. להאמין שרוצים שאני אתפוס מקום, שאוהבים אותי ומתעניינים בי.

שוות נפש תודה על התמיכה.

חזרתי מהליכה ארוכה ואני יותר רגועה עכשיו.

מה זאת אומרת מישהי שאת מכירה אבל קצת?
מישהי שאני פוגשת הרבה אבל אין בינינו קשר חוץ משלום-שלום.

למה במייל?
שאלה מצויינת- גם אני שאלתי אותה...

איפה היא נגעה בך שזה כואב?
היא נגעה בנקודה רגישה- התנהלות בתוך קבוצה (כבר סיפרתי איפשהו למעלה שכשאני חשה באנרגיה שלילית שמופנית אלי או למישהו שיקר לליבי, אני קופאת ומסתגרת).

אממ. זה לא נעים.
קצת קשה להתייחס למה שכתבת.. מה זאת אומרת מישהי שאת מכירה אבל קצת?
למה במייל? איפה היא נגעה בך שזה כואב? שולחת

תודה על התגובות!

אוף- עכשיו באתי להתעצבן ולהתעצב כאן! מישהי שלחה לי מייל מאד מאד לא נעים. מישהי שאני מכירה אבל קצת. זה אף פעם לא קרה לי, שמישהי כותבת לי דברים רעים לא כי פגעתי בה או משהו- סתם בא לה להעיר לי על הדרך בה אני מתנהגת וחיה.
קראתי את מה שהיא כתבה ושלחתי לה תגובה ואני על סף דמעות, כולי מכווצת, הלב פועם במהירות מטורפת.
אני אומרת לעצמי- מה קרה לך? אז מישהי חושבת שהתנהגותך לא ראויה, אז מה? תשכחי מזה ותמשיכי הלאה בחייך! וזו אפילו לא מישהי שחשובה לך!
ואני על סף דמעות...

איזה יופי, אשרייך

מקסים!
@}

היה לי ברור שאני רוצה ללדת בבית. הרופא שלי (שהוא בן אדם מקסים, אפילו שהוא קצת "רפואי מדי" (-: ) עודכן לגבי לידת הבית וכיבד את ההחלטה.
עשינו סקירת מערכות וגילינו שהיא בת (הייתה לי הרגשה).
קנינו בריכה כי רציתי ללדת במים.
התלבטתי לגבי מילדת ומשהו היה תקוע- לא הלך לנו.
בסוף החלטנו ללדת עם אותה אחת שילדה אותי כבר- האמת שהיינו מרוצים ממנה ולא היה לי ברור למה שקלנו אופציות אחרות(אחר כך הבנתי שההתלבטות האמיתית היתה האם ללדת עם מילדת בכלל אבל בגלל התנגדות מסוימת מצד בן הזוג לא דיברנו מספיק על האופציה, אולי בפעם הבאה...)
בשבוע 36 הלכנו להערכת משקל, גם לגבי זה התלבטתי המון אבל בסוף הלכנו. חשבתי שהיא במצג עכוז כי הרגשתי את הראש שלה לוחץ על הצלעות במשך זמן מה- שבוע בערך. האולטרסאונד אישר את חששותי. זאת שעשתה את האולטרסאונד אמרה שהעוברית (שהיא התעקשה לקרוא לה "הוא") במצג עכוז ואם היא לא תתהפך אני אלד בניתוח- למרות שידעתי שגם אם היא לא תתהפך אני לא חייבת ללדת בניתוח כמעט פרצתי בבכי כששמעתי את זה. הרגשתי מותשת ואומללה. מזל שבן זוגי עודד אותי. דיברנו על זה ובסוף הגעתי למסקנה שמה שמפחיד אותי יותר מכל זה לא לידת עכוז אלא הצורך להגיע לבית חולים.
קבענו תור למומחה בהיפוכים, עשיתי הליכות ושהיתי בתנוחות שאמורות לעודד את העוברית להתהפך. דיברנו עם דר' ברדה שאמר שהוא מוכן לילד לידת עכוז בבית וגם אתו קבענו פגישה (למרות שזה היה עולה לנו הרבה יותר ממיילדת שנינו החלטנו שזו הוצאה נצרכת).
שבוע אחרי הערכת המשקל הרגשתי אותה משתוללת בבטן. חזרתי הביתה ואמרתי לבן זוגי לדבר אתה, להגיד לה שאם היא חייבת להיות במצג עכוז זה גם בסדר אבל יהיה יותר נחמד אם היא תתהפך. תוך כדי שהוא דיבר אתה פתאום הרגשתי שהראש לוחץ למטה- מסתבר שכשהיא השתוללה היא הצליחה להתהפך.
למרות שידעתי שהיא במצג ראש , הלכנו למיילדת והיא אישרה את מה שהרגשתי.
בסוך לא הלכנו להיפוך ולא נפגשנו עם דר' ברדה. (-:

הגיע השבוע ה40. לילה אחד התעוררתי עם צירים נחמדים, תיזמנתי אותם- יש ציר כל חמש דקות, חשבתי שאולי זו הלידה והייתי ערה חצי לילה ובסוף נרדמתי והצירים נעלמו. יום למחרת הרופא שלי הפנה אותי למעקב הריון עודף (איזה ביטוי נורא), הוא לא היה לחוץ ואמר שאני לא חייבת לרוץ למוניטור כל יום ואני החלטתי שמעכשיו אני אהיה במעקב רק אצל המילדת כדי להישאר רגועה.
באותו היום יצאתי להליכה והכרזתי שאני הולכת לחפש חסידות. חזרתי עם צירים וראינו סרט. נהיה ממש מאוחר והלכתי להתקלח (הצירים היו נעימים אבל לא פסקו). הייתי עייפה מהנסיעה לרופא, מההליכה ובכלל אז החלטתי לישון טוב טוב וללדת ביום אחר. נכנסתי למיטה וגיליתי האני לא יכולה לישון בגלל הצירים. קיפצצתי על כדור פיזיו.
הצירים התחזקו- אמרתי לבן זוגי שכנראה שזה זה.
זה היה לילה קריר- הלכתי לסלון, פרשנו את השטיח (שמסמל את החורף) ובן זוגי הדליק את הקמין בפעם הראשונה בעונה.
הצירים הצתופפו- קראנו למילדת. כבר לא יכולתי לקפצץ על הכדור אז פשוט נשאנתי עליו ועל הספה לחילופין כשאני עומדת על הברכיים ומענעת את האגן.
פתאום הצירים נהיו כ"כ צפופים שכבר לא יכולתי לעשות שום דבר בין לבין- רציתי לשתות תה אבל פחדתי שאם אקום ואלך להביא את הכוס יבוא איזה ציר ויכריע אותי.
המילדת הגיע, ליטפה לי את הגב ואמרה שאני נראת לגמרי יולדת. הצירים הפכו להיות כואבים אבל הכאב היה איכשהו נעים.
אני עדיין לא לגמרי תפסתי את זה- הכל קרה קצת מהר מדי בשבילי.
הבנתי שלא נספיק כבר לנפח את הבריכה (חבל שלא עישנו את זה קודם, אבל הכל היה מאד אינטנסיבי) אז אני צריכה להגיע לאמבטיה. חיכיתי להפסקונת בין הצירים ושעטתי לאמבטיה.
הגעתי ומיד הגיע גם ציר- כואב! נשענתי על הכיור החיכיתי להפסקה הבאה כדי להתפשט (שמחתי שהמילדת לא מציעה לי עזרה כי בשלב זה מגע כלשהו היה בלתי נסבל) המילדת היתה בקושי מורגשת וזה היה טוב. מצאתי את עצמי מתפללת "תעשה לי הפסקה בין הצירים, תעשה לי הפסקה בין הצירים- אני אלד בשמחה ואתמודד עם הכאב והכל, רק תעשה לי הפסקה קטנה כדי לנוח!"
הפסקה קטנטנה- אני מעיפה את הבגדים ונכנסת לאמבטיה, נעמדת בעמידת שש.
המילדת פותחת את הברז ומכוונת את הזרם על הגב- איזו הקלה.
האמבטיה מתמלאת וזה עושה הרגשה נפלאה. אני בתוך עצמי רק פוקדת על המיילדת "קר יותר!" ו"חם יותר!".
שוב מתחילה להתחנן להפסקה כדי לנוח. שק מי השפיר נפקע. המילדת אומרת "שיט" כי המים מקוניאליים (אחר כך היא ממש התנצלה על זה ואמרה שהיא כ"כ רצתה שהלידה תהיה מושלמת שלא שלטה בעצמה) היא פותחת את הפקק של האמבטיה ומים שכ"כ הקלו בורחים לי.
אני מבינה סוף סוף שזהו- אני יולדת. מגיע ציר ענקי ואני שואגת, מרגישה לחץ. המילדת אומרת "הנה הראש" ואני לא מאמינה- ממששת וזה באמת הראש!
עוד ציר ענקי ועוד פעם אני שואגת והראש בחוץ, ציפיתי שהגוף יחליק החוצה אבל במקום זה יש הפסקה וזה כואב ואני אומרת למילדת "תוציאי אותה!" (מזל שלפני הלידה סיכמנו שהיא לא מוציאה אלא רק תומכת בתינוקת שיוצאת) והיא רק אומרת לי שהתינוקת ורודה ונושמת ועוד מעט היא תהיה בחוץ. ואז סוף-סוף עוד ציר ענק והתינוקת בחוץ. המיילדת מעבירה לי אותה בין הרגליים והיא מושלמת ומרוחה בורניקס והכי מתוקה בעולם. אני אומרת לה "מתוקה שלי, את כ"כ מתוקה" והמילדת מאשרת שהיא באמת מתוקה ממש. המילדת מעודדת אותי ללחוץ את השיליה החוצה (היא לחוצה כי בלידה הקודמת היה לי דימום די מאסיבי) אני מוציאה את השיליה בלחיצה אחת. זה כיף שאנחנו באמבטיה- אנחנו קצת מתרחצות (מקפידים לא לשטוף את הורניקס), אני מנסה להניק אבל התינוקת רק מסתכלת עלי ולא יונקת, היא נראת כ"כ חכמה ומבינה. היא נראת "משלנו", אין בה שום זרות או מוזרות, יש לי הרגשה שאני מכירה אותה כבר מזמן. אני מעבירה אותה לאבא (שלא היה לו מקום באמבטיה הקטנה שלנו) מחוברת לשיליה ומרוחה בורניקס ועטופה המגבת נקיה.
אני לובשת חלוק ויוצאת מהאמבטיה והולכת להביא לתינוקת בגדים שהכנתי לה. המילדת מזכירה לי שהרגע ילדתי ואומרת שהיא תביא את הבגדים ואני אלך למיטה. האב המאושר מביא לי את התינוקת ובגדים ואני מנגבת ומניקה אותה היא יונקת במקצוענות כאילו תמיד עשתה את זה. אחרי שעה בערך האבא חותך את חבל הטבור ואנחנו שוקלים את האוצר (3.300) ואני מלבישה אותה. אני נזכרת שלפני כמה שעות תכננתי לי לישון שינה הגונה והנה אני יושבת במיטה שלי ומניקה את התינוקת שלי. איזה פלא! האחים הגדולים ישנו כל הלילה ובבוקר פגשו את אחותם החדשה.
זה ממכר להסתכל עליה- היא פלא קטן, יפה כמו מלאך.
אני מעבירה בראש את מהלך הלידה ועם כל האי מושלמות מרגישה שהיתה לי לידה מושלמת, בדיוק כמו שהייתה צריכה להיות. מרגישה גדושה ברגשי תודה על החיים בכלל, על האיש, על הילדים ועל התינוקת הזאת הנפלאה. היא זוהרת בידיים שלי באור רך, יפיפיה, שלווה, עם פלומת שיער שחורה.

מה שבטוח זה שכשה"שריר" הזה הולך ונהיה מיומן יותר השליטה בו הולכת וגדלה.
בינתיים זה כמעט אותו הדבר מבחינת התרחבות וצימצום אבל אני מתחילה לשים לב להרבה יותר פרטים בתחושה.

המשך סיפור לידה
קראתי את מה שכתבתי ושמתי לב שהשתמשתי במילה "כיף" שהיא בדרך כלל לא בשימוש אצלי אבל לא מצאתי שום מילה שקרובה לתאר את מה שהרגשתי- זה לא היה סתם "נעים" או "נחמד"- זה היה סוג של היי, כמו לגלות עולם חדש של הרגשות.
אחת מתופעות הלוואי של הרגישות הזאת היא רגישות מופרזת לכל מה שמישהו אמר לי אישית, לכיווני או סתם ככה בלי קשר אלי. מצאתי את עצמי נפגעת המון, בוכה המון- המון.

היי.
רק עכשיו ראיתי... (-:
משום מה לוקח לי הרבה זמן "להתרחב" ולמלא את החדר ( לצמצם חזרה הרבה יותר קל).
כן... כשמתחילים תרגל את זה, לומדים כל מיני דברים חדשים ותחושות חדשות, ולא הכל קל באותה המידה, אבל זה מלמד הרבה על הנטיות שלנו, מה אנחנו עושים באופן אוטומטי, ומה יכול לאזן אותנו. מה שבטוח זה שכשה"שריר" הזה הולך ונהיה מיומן יותר השליטה בו הולכת וגדלה.
< וגם אמא שלי היתה עושה לנו ימי כיף שכאלו בבית, מה שזכור לי עד היום כחוויות ילדות מופלאות (-:>

איזה ילד מתוק ואיזה אמירה מעניינת!!!
תודה- הוא באמת מתוק (-:
אני ממש רוצה לכתוב את סיפור הלידה שלי ותמיד דוחה את העניין בגלל שאין לי זמן.
אז אני פשוט אתחיל ואמשיך כשיהיה לי (זה גם יעשה לי חשק לפנות זמן, אולי).

סיפור לידתה של אור חוזר (זה לא השם שלה אלא המהות)

ההריון שלה היה מאד רצוי, ציפיתי לה מאד. חלמתי אותה בערך שנה לפני ההריון. בחלום היא נולדה בטו' בשבט.
ההריון הזה לימד אותי המון- התחלתי לתרגל יוגה והתמכרתי קשות (ועד היום אני לא מפסיקה), יצאתי להליכות וחשבתי המון.
חשבתי על לידות, על איך שאנחנו לפעמים לא מרגישים את עצמנו מרב עיסוקים, התמכרתי לתחושות שלי: תחושת ריחוף בשכיבה על הצד, תחושת כובד בעמידה, תחושה של הדם הזורם בגוף, תחושה של התינוקת ששטה בתוך הרחם.
חשתי בכל איבר ואיבר כמעט כל הזמן- זה היה כיף אבל מאד מעייף (והריון בכלל מעייף הרבה פעמים בלי קשר אבל לחוש את הכל זה מעייף עוד יותר).

המשך יבוא.

המחשב חזר מהתיקון.
בעוד כמה חודשים סדר החיים שלנו עומד להשתנות- בן זוגי מחליף עיסוק. הוא ילך בשעות אחרות ויחזור בשעות אחרות ואני מוטרדת מהשינוי.
בכלל קשה לי עם שינויים -השגרה שלי אהובה עלי ביותר ולא בא לי לשנות אותה.
אני זוכרת שכשהייתי קטנה (אני נשמעת כמו איזו סבתא) לאמא שלי ההיפראקטיבית תמיד היו כל מיני רעיונות לבילויים וטיולים וכו' ואני תמיד העדפתי בחופשות פשוט להתבטל בבית או לקרוא או לראות סרטים אבל בבית והיא הייתה קוראת לי "חתולת בית". היא הייתה בכל זאת סוחבת אותי למלאנתלפים מקומות, תרבותיים בעיקר (אבל גם בילויים בחיק הטבע) וכמעט תמיד בסוף נהנתי אבל תמיד תמיד שמחתי לחזור הביתה.
היה לי עוד קטע מצחיק עם אמא שלי- היא עודדה אותי לא ללכת לבית הספר כשהייתי קמה בבוקר בלי חשק (בגן מעולם לא הייתי) או כשהייתי משתעלת איזה שיעול קטן. היא הייתה אומרת "תשארי בבית ואני אכתוב לך פתק שהיית חולה" אבל אני נורא פחדתי להפסיד בית ספר וגם כ"כ אהבתי את השגרה שלי ואת בית הספר (שהיה, אגב, די נוראי) שלא הייתי מוכנה. היה לי גם נורא קשה לשקר ולהגיד שהייתי חולה כשלא הייתי חולה. הרגשתי שאמא שלי הייתה מאוכזבת מזה שיש לי אמא כזאת מגניבה ואני בכלל לא מנצלת את זה.
בכתה ח' היא הוציאה אותי מבית הספר והשאירה אותי בבית לשנה ובכתה ט' הלכתי לבית ספר אחר. היה לי כיף בבית הספר אבל היה לי גם כיף שיש לי ברירה ואם לא יבוא לי אני לא חייבת להיות שם.

איך בכלל נסחפתי לזכרונות ילדות, לא ברור.
אני חוששת לשגרה שלי אבל מאמינה שהשינוי יהיה לטובה ואמצא לי מהר שגרה חדשה ועוד יותר חביבה אפילו.
אני גם מחפשת לי מקום לימודים נחמד.

מדהים איך הילדים שלי מושפעים ממצבי הרוחי- כשאני רגועה ו"סגורה על עצמי" הם משתפי פעולה ונינוחים וכשאני מוטרדת ממשהו שאפילו לא קשור אליהם- הם לא רגועים ומאד "מטרידים" ואז אני גם מוטרדת וגם כועסת אליהם וזה גדל וגדל כמו כדור שלג עד שאני מתפוצצת ואז מאוכזבת מעצמי נורא ומרחמת עליהם נורא ומבטיחה לעצמי שזה לא יקרה- עד הפעם הבאה.
אני צריכה את שלוות הנפש ואת השקט הפנימי למען משפחתי, זה כבר לא משהו פרטי שלי.

איזה ילד מתוק ואיזה אמירה מעניינת!!!
הבנתי שיש לי בנוסף לתחושה הרעה במחיצתה גם הרבה מתח בתוך הגוף
זה פועל יוצא כמובן , המתח בגוף, זה פועל של התחושה במחיצתה. הגוף הוא הסמן הכי טוב שלנו.. והיחידי בעצם. השאר זה כל מיני פרושים מפרושים שונים..

כמה זמן לא כתבתי!
המחשב שלנו בתיקון.
הגבירה בחום , תודה על התרגיל. משום מה לוקח לי הרבה זמן "להתרחב" ולמלא את החדר ( לצמצם חזרה הרבה יותר קל). גיליתי שאין לי כמעט רגע ביום שבו אני הנוכחת היחידה בחדר.
קרה לי עוד משהו בעקבות התרגיל הזה- נכנסתי לחדר שהייתה בו מישהי שלא מחבבת אותי (אותה אחת מלמעלה) וניסיתי לעשות את התרגיל והיה לי קשה להתמקד בתחושות והרגשתי מתוסכלת ואז בספונטניות גמורה פשוט דימיינתי איך אני מעיפה אותה בעזרת האנרגיה שלי מהכיסא שלה ומצמידה אותה חזק אל הקיר (כמו סיילר ב"גיבורים") וזה פרק חלק גדול מהמתח שלי אבל גם הפחיד אותי (בגלל שזה היה מאד אלים, הדימיון הזה) והבנתי שיש לי בנוסף לתחושה הרעה במחיצתה גם הרבה מתח בתוך הגוף ושאני חייבת לעשות משהו פיזי- היה לי חשק ללכת הרבה הרבה.
מביך אותי לקרוא את מה שכתבתי- אולי אני מאחק את זה אחר כך.

התינוקת שלי מצמיחה שיניים והיא חולה- יש לה חום, נזלת ומצב רוח נרגן. היא כל כך מסכנה שבא לי לבכות לפעמים כשאני מסתכלת עליה. אבל עכשיו היא דווקא משחקת קצת על השטיח- אולי זה סימן שזה יעבור ממש בקרוב.

אני משתדלת לתרגל קצת יוגה בבית- הבת ה"גדולה" מחכה אותי ואי אפשר לספר כמה שזה מצחיק וחמוד. בכלל היא משמשת לי מראה מושלמת בזמן האחרון.

הבן הגדול (והוא באמת די גדול) אמר בהבעה מאד עצובה ומבוגרת "את יודעת, לא חלמתי שום חלום כבר שמונה ימים" וזה הפחיד אותי למרות שאין לי איזו סיבה מסויימת לפחד. לא מובן לי גם למה הוא חושב על זה...
שלוות חולין ממחשב אחר.

הי שלווה,
את יודעת יש מן תרגיל כזה שמלמד לשלוט באנרגיה שלנו.
אם יש לך רגישות אנרגטית גבוהה, יכול להיות שתתחברי אליו.
מומלץ קודם לתרגל אותו קצת בבית ואז אפשר להתשמש בו "על רטוב" ולפחות אצלי הוא עובד הרבה פעמים.
בעצם כולנו מסתובבים עם הגוף האנרגטי שלנו ויש אנשים שהגוף האנרגטי שלהם מאוד גדול ואז נדמה לנו שהם חודרים לפרטיות שלנו גם כשהם במרחק של כמה מטרים מאיתנו, ולפעמים אם האנרגיה שלנו דלילה ופרוצה, אנחנו מרגישים בקלות איך אנרגיות שליליות חודרות אלינו.
מה שעושים, זה מנסים קודם כל להרגיש איפה הגוף נגמר. מנסים להתמקד בתחושה של העור, ולראות (עוזר לעצום עיניים) האם אנחנו מרגישים שאנחנו נגמרים ממש איפה שהגוף נגמר או קצת קדימה יותר.
אח"כ מנסים להרגיש איך כל שאיפה מרחיבה את הגבול שלנו ומנפחת אותו. וכל נשיפה מרכזת חזרה פנימה את האנרגיה למקום ההתחלתי. עושים את זה בהדרגה ולפעמים, ההנחיה היא לנסות להרחיב את הגבול שלנו ולמלא את כל החדר ואז לצמצם חזרה.
בסופו של דבר אם להגיע לנקודה שיכולה לעזור במקרה שלך, כשאת נמצאת בסביבה שבה יש אנרגיה שלילית או כזו שלא מתאימה לך. תירצי לדמיין שאת מרחיבה את הגבולות האנרגטיים שלך ובו בזמן הופכת את האנרגיה שלך בתוך הגבולות, לסמיכה מאוד, ובלתי חדירה לאנרגיות מבחוץ, ממש כאילו את עטופה בשכבת מגן צפופה. במצב כזה, אנשים אחרים פשוט ירגישו שיש בך משהו (או באנרגיות שתשדרי) בלתי חדיר ופשוט לא יכנסו.
לא תאמיני באיזה מקרים זה עובד...: זה עובד בחברת אנשים, והדבר הכי הזוי, שזה עובד עם זבובים וחרקים, בעצם עם כל דבר שקולט אנרגיה.
אני מוצאת את עצמי נעזרת הרבה בתרגיל הזה, ובחלק גדול מהמקרים הוא ממש עובד כמו קסם.
אולי יעזור גם לך... @}

לא נראה לי שהייתי מחזיקה מעמד.
אולי יש לך יכולת התמודדות עם העניין יותר טובה משלי.

בכל אופן, קבלי

אוי, איזו באסה !
אכן.

_לי מאוד קשה להיות במקום שמישהו שם ממש לא אוהב אותי. אני לא מסוגלת אז להסיח את זה מדעתי או להתנהג טבעי. על כל פעולה קטנה שאני עושה אני רואה את עצמי בעיניים הלא אוהדות שלו.
על אחת כמה וכמה אם זה מישהו עם הרבה השפעה, ועוד יותר מזה - מי שאחראי על העניינים._

גם לי זה נורא קשה וגם אני מתקשה לנהוג בטבעיות.
הדבר היחדי המחזיק אותי שם זה העניין הגדול שיש לי בעשיה המשותפת בקבוצה- פשוט אין לי כרגע אפשרות לעשות את אותו הדבר במקום טוב יותר, זה המקום היחיד כרגע שמאפשר לי גם להיות אמא וגם קצת ליצור.

היא המנחה...בערך, בעיקרון זו קבוצה ללא היררכיה, אבל היא הקימה אותה, פחות או יותר.

אוי, איזו באסה !

לי מאוד קשה להיות במקום שמישהו שם ממש לא אוהב אותי. אני לא מסוגלת אז להסיח את זה מדעתי או להתנהג טבעי. על כל פעולה קטנה שאני עושה אני רואה את עצמי בעיניים הלא אוהדות שלו.
על אחת כמה וכמה אם זה מישהו עם הרבה השפעה, ועוד יותר מזה - מי שאחראי על העניינים.

האם חשבת על לפתוח את זה איתה?
ניסיתי- היא לא בנויה לזה (וגם אני לא), זה גורם לה לתקוף אותי ביתר שאת ואז אני מיד מסתגרת.


האם יש בה משהו שגורם לך לקנא בה? לרצות להיות כמותה?
לא, לא הייתי רוצה להיות כמותה.
אני כן חושבת שהיא מרגישה מאויימת ממני קצת. אני לא יודעת אם היא יודעת שגם אני מאויימת ממנה (בצורה שונה, אבל בפירוש מאויימת).


_השיטה שלי לרוב, אם זה אפשרי - לפתוח את זה באיזו שהיא דרך עם הבן אדם.
לדבר איתו על רגשותיי ולשאול אותו על מה ולמה ולבדוק אם אפשר לעשות משהו - מצד שנינו.
או, אם קשה לדבר - אז לכתוב (או משהו בסגנון)._
אני שוקלת את זה בימים אלה ממש.

כמו כן, האם יש לקבוצה הזו מנחה או מדריכה או משהו כזה?
היא המנחה...בערך, בעיקרון זו קבוצה ללא היררכיה, אבל היא הקימה אותה, פחות או יותר.

או לשתף מישהו מהקבוצה שאת מרגישה נוח איתו, ולהתייעץ...
זה נראה לי לא הגון- כל עוד לא התייאשתי סופית מלברר את זה מולה ישירות.

כתוב לי כאן "כולנו זקוקים לחיבוק"- כמה נכון!

מאוד מבינה ומזדהה עם מה שאת כותבת.
בגלל הרגישות שלי לאנרגיה שלילית אני שואפת תמיד להתחבב על כולם, לאו דווקא להתחבר- רק שלא תהיה אנרגיה שלילית.
במיוחד עם זה מזדהה מאוד !

השיטה שלי לרוב, אם זה אפשרי - לפתוח את זה באיזו שהיא דרך עם הבן אדם.
לדבר איתו על רגשותיי ולשאול אותו על מה ולמה ולבדוק אם אפשר לעשות משהו - מצד שנינו.
או, אם קשה לדבר - אז לכתוב (או משהו בסגנון).
זו שיטה שלא כולם מסוגלים לה. אני לא יודעת אם זה יתאים לך.

כמו כן, האם יש לקבוצה הזו מנחה או מדריכה או משהו כזה?
כי אם כן, אולי כדאי לך לדבר איתה?

או לשתף מישהו מהקבוצה שאת מרגישה נוח איתו, ולהתייעץ...

היי שלווה, נשמע שאת יושבת לה על משהו..
מדהים איך את מתארת את התחושות בגוף כשהיא בסביבה. הגוף לא משקר, זה המקור הכי אמין לרגשות שלנו.
האם חשבת על לפתוח את זה איתה? האם את מרגישה שאת רוצה או מסוגלת לעשות את זה?
אם לך, למה לא? ממה את חוששת?
האם יש בה משהו שגורם לך לקנא בה? לרצות להיות כמותה?
את יכולה לנחש מה אצלך גורם לה לקנא?.. די ברור שיש כאן קינאה... הקנאה יכולה לבוא בכל מיני צורות ביטוי.. מה דעתך?

את יודעת הם בד"כ באים ביחד. או יותר נכון, כשמשהו מתחיל לזוז, הוא זז רוחבית, הכל משופע ממנו
מסכימה.

חלומות זה דבר מאד מעניין- יש בהם משהו חמקמק ומיסתורי, הם מזכירים לי כמה אנחנו לא מכירים את עצמנו עד הסוף. אני בדרך כלל לא מצליחה להבין את החלומות שלי אבל מתעוררת מהם עם הרגשה עמומה כלשהי(כל פעם הרגשה מסוג אחר).

אני נמצאת במסגרת מסויימת ומישהי מסוימת שם מאד לא אוהבת אותי. יש לי רגישות גבוהה מאד למה שאנשים משדרים לי- אני מרגישה כמעט מיד מי משדר אלי אנרגיה חיובית ומי לא ועד כה לא יצא לי לטעות בדברים האלה (אני לא יודעת האם זו המחשבה או הרגשה שלי שמולידה מציאות או לא). בגלל הרגישות שלי לאנרגיה שלילית אני שואפת תמיד להתחבב על כולם, לאו דווקא להתחבר- רק שלא תהיה אנרגיה שלילית. יש לי שיטה, אם מישהו משדר אלי משהו שלילי- אני משדרת אליו חזק משהו חיובי ואז הרבה פעמים זה מתאזן. במקרה הנוכחי זה לא עובד- היא משדרת משהו שלילי חזק מאד ואין לי מושג למה. היא עוקצנית וביקורתית כלפי ובכלל מתנהגת בביצ'יות לא ממש נסתרת.
זה לא קורה לי כמעט שמישהו מתנהג אלי בצורה כזו ואני פשוט לא יודעת איך להגיב, אז חשבתי שאם אני לא אגיב זה יפסק וזה לא עוזר.
ואז חשבתי שאני צריכה לא להגיב לא רק חיצונית אלא גם מבפנים- לא לתת לזה לפגוע בי וזה כל כך קשה. היא לא תמיד צפויה, היא מאד משתדלת לרכוש לעצמה תדמית של "נחמדה" והבעיה שהשנאה שלה מתפרצת פתאום ללא אזהרה (אני חושבת שזה לא תמיד נשלט אצלה) וזה תמיד משתק אותי, ההתפרצויות הלא צפויות. לפעמים זה יותר צפוי ומראש אני חשה איך זה עומד להגיע ואז אני מרגישה חולשה ממש פיזית, אני מתחילה להזיע ובכלל אני נהיית דרוכה פיזית ממש.
זה נשמע הזוי, מה שאני מתארת?
בקיצור- אני לא מצליחה לא להפגע מבפנים וזה מתסכל אותי מאד.

אני תוהה מה לעשות- לעזוב את הקבוצה מאד חבל לי, אני מרגישה שאפסיד אם אעשה זאת. מצד שני לשהות שם קשה לי מאד- היא שואבת ממני הרבה כוחות, אני חוזרת מותשת ומרגישה מוכה נפשית. הרבה פעמים מיד אחרי מפגש אתה אני פורצת בבכי לא לגמרי מוסבר, בכי של חוסר אונים.
הייתי שמחה להיות מספיק שלימה עם עצמי כדי שהיא לא תצליח לפגוע בי אבל איך עושים את זה?!

איזה יופי- אני כמעט סותרת את עצמי במשפט אחד, אפילו בלי לקחת נשימה באמצע.
מצחיקה (-:
זהו! אני רוצה שיהיה כבר טוב- בעיקר טוב פנימי, הרגשת שלימות ושמחה ושלווה אמיתית. אבל גם טוב גשמי הולך...
הלוואי. אמן. מאחלת שיבוא במהרה בימנו.
את יודעת הם בד"כ באים ביחד. או יותר נכון, כשמשהו מתחיל לזוז, הוא זז רוחבית, הכל משופע ממנו @}

היי שלוות חולין, חלומות ...אוף כמה... אני "מכונת חלומות"... אני חושבת לפעמים שאני חולמת יותר מאשר אני חיה...
הרבה חלומות שלי ,הם כמו פתיח למה שיקרה ביום למחרת...בלילה רואה אנשים שלא ראיתי הרבה זמן - בבוקר למחרת פוגשת אותם אחד לאחד...זאת סתם דוגמא..
יש לכם חלומות שאתם מרגישים שהם יתגשמו? לא יכולה לאמר שכן ..
אני מתכוונת שלא זכור לי שחלמתי אי פעם על משהו שאני נורא נורא נורא רוצה ואז הוא התגשם?... אולי כן..? זה מאד מעורפל אצלי עניין החלומות, הם נכנסים אחד בשני, אחד לשני.. יש חלומות בהמשכים, יש חלום בתוך חלום... כמו שאמרתי..מכונת חלומות.
בחודש האחרון אני רואה מעט מאד את אמא שלי, מסיבות כאלה ואחרות.. והיא כל כל חסרה לי שאני חולמת עליה מידי לילה...החלום בא למלא את החסר שיש לי ביום...
האם את חולמת על בן?
השאלות שאת שואלת מעלה מעלות בי חיוך... ניראה שאת במצב רוח כזה שהכל נראה קשה? מכירה את זה !!
כשאני במצב רוח כזה אני רואה הכל מפחיד ומאיים... מה יהיה אם יקרה משהו ואפוטר מהעבודה? איך נשלם משכנתא ועוד כל מיני תסריטים ....
ואז כשמצב הרוח הזה חולף בא גל נעים יותר , כזה רך... ואז אני מחייכת ואומרת.. מה בכלל הטעם לדאוג? הכל יהיה בסדר כמובן...

תודה על הפרח והלב. (-:

לפני כמה חודשים חלמתי שנולד לנו בן (ואפילו חלמתי איך קוראים לו).
יש לכם חלומות שאתם מרגישים שהם יתגשמו?
מעניין אם כך אנחנו מרגישים אם חולמים על דברים שממילא אנחנו מאד רוצים אותם (ומרב שרוצים- רוצים גם להאמין שזה יקרה) או שבאמת יש חלומות מיוחדים.

התינוקת הפיצית שלי מצמיחה שיניים ראשונות- איזה פחד, היא כבר לא כ"כ פיצית!
מצד שני זה כיף שהיא גדלה.
מצד שלישי האם זה אומר שאני מזדקנת?
מצד רביעי ולא קשור ממש- מי, לכל השדים והרוחות, יקח אותי לעבודה אחרי כ"כ הרבה שנים בבית?!
מצד חמישי- אם אצא לעבוד מי יחזיר לי את השנים המתוקות האלה עם הילדים הקטנים בבית?
http://www.youtube.com/watch?v=hH7v6wor ... re=related

_אז אני פונה בקריאה נרגשת למי שאחראי כאן על כל העסק הזה "אפשר ללמד אותי דברים בדרך שהיא פחות כואבת בבקשה?!"
אני יודעת שאולי זה יצמיח אותי ואולי אני אלמד מזה דברים חשובים אבל זה פשוט נורא כואב!_

שוב מזדהה.

הדבר שבד"כ עוזר במצבים האלה (לפחות מהנסיון שלי), הוא ליצור זמן קבוע ביום, 5-10 דקות ביום בשעה קבועה של תרגיל אחד או שניים שאת בוחרת וכך להפוך את זה להרגל. כשזה הופך להרגל, כבר קשה להפסיק
אני אנסה את זה, למרות שקשה לי מאד לפנות זמן קבוע (אפילו רק 5-10 דקות), הזמנים השקטים שלי הם "פה ושם" והם לא ממש צפויים אבל כשאני חושבת על זה אולי כן יש לי זמנים ביום שהם באופן קבוע יחסית שקטים. איזה יופי- אני כמעט סותרת את עצמי במשפט אחד, אפילו בלי לקחת נשימה באמצע.

כמובן שאיך שהתחלתי ראות את העולם ואת הסובבים ואת עצמי כטובים ונפלאים (בלי להתעלם מהחסרונות אבל בכל זאת טובים ונפלאים) אז התחילו לבוא הקשיים- אני מרגישה שבודקים אותי.
כאילו שואלים אותי "האם גם אם יקרה לך משהו מאד לא נחמד תמשיכי בראיה החיובית שלך?" אז פעם ראשונה אמרתי "כן". פעם שניה אמרתי "כן" למרות שכבר התחלתי לחשוב ש"לא ממש" ופעם שלישית פשוט התחלתי לבכות כמו ילדה קטנה.
אז אני פונה בקריאה נרגשת למי שאחראי כאן על כל העסק הזה "אפשר ללמד אותי דברים בדרך שהיא פחות כואבת בבקשה?!"
אני יודעת שאולי זה יצמיח אותי ואולי אני אלמד מזה דברים חשובים אבל זה פשוט נורא כואב!

כתבתי כאן מה קרה אבל זה נראה לי כ"כ טיפשי שמחקתי.
זהו! אני רוצה שיהיה כבר טוב- בעיקר טוב פנימי, הרגשת שלימות ושמחה ושלווה אמיתית. אבל גם טוב גשמי הולך...

לא חשבתי שאהיה חסרת שקט, עצבנית יותר, מתפרצת יותר. הרגשתי את החסר הזה בגוף ממש.
אוי, כ"כ מבינה אותך! (-:
הבעיה שאני יודעת שהוא יכול גם לחזור ושאני חייבת להתמיד ועוד בעיה שאני עדיין לא מצליחה לתרגל בעצמי- חייבים לפתור את הבעיות האלה!
זה באמת קשה. קשה בכלל גם למתקדמים, וקשה במיוחד בהתחלה.
הדבר שבד"כ עוזר במצבים האלה (לפחות מהנסיון שלי), הוא ליצור זמן קבוע ביום, 5-10 דקות ביום בשעה קבועה של תרגיל אחד או שניים שאת בוחרת וכך להפוך את זה להרגל. כשזה הופך להרגל, כבר קשה להפסיק (-:
זה קורה כשזווית הראיה שלי על העולם משתנה- כמו בתמונות האלה שרואים משהו אחד ואם הופכים את התמונה רואים פתאום משהו אחר כששום דבר בעצם לא השתנה.
איזה כיף.
מדהים שרק כשאנחנו משנים משהו בעצמנו, פתאום משתנה המציאות...
שמחה לשמוע שהתבהר אצלך
@}