בימים האחרונים כאבי בטן.
היו לנו גם יומים שלשול.
היא לא משלשלת בגן, רק בבית, קבוע.
זה לא היה וירוס הפעם, אני משוכנעת שתגובות לאוכל.מצד שני גם עניינים שברגש מאד משפיעים עליה בענייני הבטן, ככה שיכול להיות שמה שלא היה מזיז בפעם אחרת הזיז הפעם.
חבר מהגן, שהיא הולכת אליו פעם בשבוע אחרי הגן, חולה. בשבוע שעבר לא היה ובבוקר של היום שהיא הולכת אליו הגננת אמרה לי בשקט שהוא בבית חולים, כמובן שהיא לא הלכה אליו באותו יום... השבוע הוא לא היה כל השבוע בגן והיא מתגעגעת אליו וגם זה הפך לה קצת את הסדר השבועי. לא אמרתי לה שהוא בבית חולים רק שהוא חולה והיא שמעה אותי מדברת עם ההורים שלו ושומעת שמצבו השתפר מאד ושהוא משתחרר.
גם זה יכול להשפיע עליה נראה לי, לפחות חסכתי לה מידע על בית חולים, לא בא לי על חרדות, גם ככה היא נסערת בכל פעם שהיא רואה אמבולנס חולף בכביש.
קטע.
אני קוראת מה שאני כותבת וקולטת כמה אני מנסה לגונן עליה ביומיום כי כל שינוי מזיז ומערער אותה. אני לא מתכוונת למידע המיותר על בית חולים, אלא על זה שישר אני מקשרת את זה שדברים זזו לה לתגובות שלה ולרגישות שלה כרגע.
בטוח יש כל מיני דברים. בכל מקרהנדמה לי שהיא לא במיטבה.יחד עם זאת, היא עוד לא היתה חולה החורף. טפו טפו. קצת שיעול, פה ושם צינון או כאב בטן, אבל לא משהו מעבר לזה, תודה לאל.

ועוד משהו, מהחרדות הפרטיות שלי.
כשאמא שלי אמרה "היא השמינה" חזרתי אחר כך אחורה בראש. נזכרתי איך היא שלשלה כתינוקת ואיך הגיעה תקופה שפתחנו פערים בין שקילות ואיך הלחיים שלה היו נפוחות ואבא שלי כל הזמן אמר כמה שהיא שמנמנה עד שכבר התעצבנתי עליו ואז הלכנו להישקל אחרי פער של זמן והסתבר שהיא בקושי עלתה במשקל ובדיעבד לדעתי הנפיחות בלחיים היתה כמו של ילדים שסובלים מתת תזונה. היא גם היתה מאד רצינית אז ולא חייה או צחקה כמעט אף פעם, היו עוד סיבות לזה באותה תקופה אבל אני לעולם לא אדע, נכון?
אז אחר כך כששתינו לבד אני מסתכלת לה על הלחיים התפוחות וישר חושבת על אנמיה, על בעיות בעיכול, על כל מיני דברים, מסתכלת ולא יכולה שלא לחשוב על זה. גם אם נדמה לי שאנחנו מעבר, תמיד זה אורב לי מעבר לפינה.
לפחות היום היא צועקת: "אמא אני רעבה!" אבל אישית יש לי גם בעיה עם מה שהיא אוכלת נראה לי תמיד לא מספיק מזין ולא מספיק סומכת על הגן בענייני אוכל, בגן הקודם היה מבחר יותר גדול של דברים עבורה והיו יותר ימים בבית לעומת הגן, ככה שבעניין הזה של האיזון לא דאגתי כל כך.

לא נראה שהכתם יעבור לגמרי אי פעם וגם לא שני החברים הקטנים שלו.
בגן הנוכחי הרבה יותר מתוקים. הרבה "הפתעות" ותמיד מכינים לה תחליף ראוי.
היום אמא שלי מסתכלת עליה ואומרת לי: "היא השמינה, את יודעת?" להשתמש במילה הזו לגבי הילדה הספציפית זה מגוחך, אבל אני מניחה שהיא התכוונה שהיא התמלאה, עלתה במשקל.
גם אני חשה ככה. מצד שני, לבקשתה סיפרתי אותה היום וכשאין שיער ויש יותר פנים זה תמיד נראה יותר מלא, לא?
בכל מקרה נראה כי הבגדים של שנה שעברה רובם ככולם קטנים, או קצרים, מלבד אלה שהיו ממש גדולים. הגדולים יותר, איכשהו, דווקא ארוכים מדיי, שזה כבר טוב כי תמיד המכנסיים נפלו לה במותניים והייתי מקפלת ועכשיו כבר אין נטיה של ליפול ושצריך לקפל במותניים, יותר קטע שהמכנסיים ארוכים. גם אם לא ארוכים, הילדה פספסה את האופנה ששלטה בארצנו בשנים האחרונות, שכן כל זוג מכנסיים שעולה עליה מיד היא מורידה אל מתחת לטבור וכמובן מיד מייצרת לעצמה מה שאמא שלה נהגה לקרוא "מכנסי ערווה" רק שעם טרנינג מעאפן זה נראה שלוכי מקסימום.
איך שלא יהיה, היא לא מפסיקה לאכול וכל הזמן מבקשת משהו, באמת כל הזמן. אני כבר חושבת אולי ללכת לחנות ולמלא את הארון בבית בערימת תפוצ'יפסים וחברים שלהם, שיהיה קצת שקט.

|גזר| @}

יש עדיין כתם, דהוי אבל יש.חוץ מזה גם יש צינון, כשהולכים יחפים הוא מחמיר.
מה שמאד מוזר ואני לא יודעת לאן לשייך זה הרעב שלה.
היא כל הזמן כל הזמן רעבה.
הרבה פעמים אני חושבת שזו התניה מימי ההנקה - איך שרואה אותי להכריז שהיא רעבה, כמו שכשפוגשים את אמא חייבים ציצי וזה מה שנשאר.אני גם זוכרת שכשתינוקת לא הבחנתי בין הנקה של רעב לבין הנקה של עייפות והרבה פעמים נראה לי שהיא מבקשת אוכל מתוך עייפות, לא מתוך רעב.
אמרו לי שאם אניק המנגנון הזה של שובע רעב יהיה בריא אבל אני לא משוכנעת בזה יותר.
אני שמחה שיש לה תיאבון ושהיא אוכלת אבל לפעמים זה נראה לי לא שייך, המצבים בהם היא מבקשת אוכל ובעיקר התכיפות.
קפיצת גדילה בגיל 3.5?
האמת שהיא מאד צמחה והכל פתאום קצר/קטן עליה, אין ספק. אבל זה פשוט לא יאומן כמה היא אוכלת, כמוני ויותר לפעמים.

הכתם ההוא מהטיפול, לא עובר לגמרי. דוהה לאיטו אבל נשאר. מדי פעם היא עירומה או עם בגד ים ואנשים שואלים: זה כתם לידה? לכי תסבירי להם...
הכי עצבן אותי כשאבא שלה התקשר לשאול מה זה (כי אחותו שאלה) שבוע אחרי שהסברתי לו בדיוק מה זה. אני אומרת "אלרגיה" אז מתחיל: "אלרגיה למה?"

מה שכן היא לא חולה מאז.
במקום אפצ'י מכל משה רוח קנטן היא הולכת עם קצר גם כשממש קר לי לראות אותה ולא נעשית מצוננת או חולה כפי שקרה בעבר, כשהייתי מכריחה אותה להתלבש, היא מבקשת כשקר לה. אני מפעילה מאמצי שכנוע אבל לא מכריחה. גם כי היא גדלה וכבר הרבה יותר קשה להכריח, אבל גם ובעיקר יותר קל לי לא להכריח כי היא פשוט לא מגיבה כמו קודם.
אז אם יישארו לה סימן גדול על הבטן, שניים קטנים ליד הציצי בצד השני, אחד בגב שנראה כחול כאילו קבלה מכה, אני אומרת לא נורא, מקווה שיעברו אבל לא נורא אם יישארו, העיקר שהיא הרבה יותר חזקה.

בגן הזה יש גם ילדים בני 5, והיא כולה 3.5 (לא הכי קטנה), והגננת אומרת לי בהתפעלות: היא אוכלת נראה לי יותר מכולם, לאן כל זה נעלם?
אבל מה שיפה זה שלאט לאט זה כבר פחות נעלם ויותר נשאר. אמנם הבן של אח שלי, מוצע לגמרי במשקל שלו, אחוזון 50 , בן שנה וחודשיים ומפרידים ביניהם במשקל כמה מאות גרמים בסך הכל, פחות מקילו, אבל נראה שבכל זאת היא עולה יותר מאשר בעבר ובכל מקרה היא גדלה והתחזקה כל כך ולמדתי לסמוך עליה ולדאוג פחות, לדעת שהיא בסדר.

@}

ערב, טלפון מהגננת החדשה. איך להכין לה דייסה כמו בבית, שהיא יכולה. אין השנה בישולים לגן, הגננת רוצה להכין הכל בעצמה, אומרת שזה חינוכי גם כלפי הילדים האחרים.
אני, זה עושה לי חיים קלים יותר, אבל גם קשה לי פתאום- מה, היא תאכל פתאום דייסה עם סוכר חום ולא עם מולסה? ומה עם האגוזים שאני טוחנת לה פנימה? טוב, נראה אך יהיה לה מחר....

כבר הרבה זמן שכששואלים אותי על טיפולים אני לא יודעת מה לענות, תחושה מאד חזקה אמרה לי לעזוב את זה.
לאחרונה התחלתי ללכת בעצמי מדי פעם למטפלת מסויימת שלא רק ששמעתי עליה רק דברים טובים מכל מיני כיוונים, היא גם באמת הועילה לי במעט טיפולים שהייתי אצלה. כשהעליתי את נושא האלרגיות של הבת כדרך אגב היא הציעה שאבוא אליה. בדקה בדרך מיסתורית וודואית כמה טיפולים זה יקח, אמרה שעובדת עם ילדים דקות ספורות ולכן תאחד לי מחיר של פגישות.
אמרה גם לפי הבדיקה שזה יחזק את הגוף, ישפר את המצב ב 60% ולא יעזור בעניין הגלוטן.

כשהיא אמרה את זה בעצם אמרתי לעצמי שידעתי למה לא קבעתי עם אף אחד ולמה ויתרתי על טיפולים, למודת אכזבות וכאב לא התחשק לי לעבור סאגות של מלא טיפולים, טרטור של הילדה ועוד אכזבה. אבל כאן בעצם ההבטחה היתה חיזוק, לא פיתרון וברגע שאמרה שלא יעזור עם הגלוטן בעצם נראה לי בסדר רק לחזק.

מישהו אמר לי שאין דברים שיכולים לרפא שלא יכולים להזיק. אם משהו יכול לעשות תופעות לוואי לא ברורות זה אצלנו בבית.
הלכנו לפגישה הראשונה אצלה. הילדה לא רצתה ללכת הביתה וביקשה להישאר עם המטפלת וכשאמרתי שאני צריכה ללכת שאלה" אז מי יקח אותי?" כלומר דובבה אותה מאד ולא נגעה בה לפני שקיבלה אישור מלא מהילדה, מאד הערכתי את זה.

חזרנו הביתה, תגובות רגילות של טיפול- קצת בכיינות, עייפות, ישנה צהריים ממש טוב והרבה.
כמה שעות אחר כך קמה עם כתם לא ברור ומאד גדול, אדום ולא סימטרי על הגוף, באיזור אחת הצלעות. בצד השני היו שני כתמים קטנים ליד הפטמה.
לא כואב, לא מגרד. למחרת החמיר והאדים יותר. הילדה תיפקדה כרגיל אז רק התקשרתי לשאול את המטפלת.
בהמשך השבוע הכתם לא נעלם, שינה צורה, התבהר. עד עכשיו הוא שם, רק שהוא הולך ונעלם, עדיין מאד גדול ובולט. ביומים האחרונים מגרד.
רציתי לקחת לרופאה ולא הצלחתי למצוא שעות שלא נופלות על הגן. בימי הגן הראשונים הלכה לגן ל 3 שעות כל פעם (ככה הגן נוהג בימים הראשונים) ולא רציתי שלא תלך לגן החדש אבל התורים יצאו בדיוק באמצע אז לא הלכתי. אחר כך קבעתי תור ושלחתי עם אמא שלי בשעות שאני בעבודה לרופא אחר שלא מכיר אותה והסתבר שהמרפאה עברה מקום לפני כמה חודשים (מי לא מגיעה עם הילדה לרופאה כמעט אף פעם ולא יודעת כאלה דברים) ושלא היה שלט ואף אחד לא ממש הצליח להסביר לאמא שליאיפה המקום החדש.
מחר שבוע, הכתם אדום וגדול אבל פחות. קבעתי תור ליום שני, הכתם הולך ונעלם, וקצת מגרד, רק לפעמים. כבר לא יודעת אם ללכת.
תגובה לטיפול בעור אמורה לקחת יום, לא יותר. המשך בטח יבוא.

הכל נעשה מאד קל. שחררתי את נושא הבריאות מהאוכל, שחררתי את נושא הלעמוד שעות במטבח ובשל עבורה. קיץ, חם לי ולשמחתי היא מוכנה לאכול גם אוכל לא מבושל, מה שלא היתה מוכנה בעבר.

בעוד שבועות ספורים גן חדש. נפרדנו אתמול מהגן הישן אחרי שנתיים נפלאות. נושא המזון שוב מטריד אותי, יושב לו שם בקצה המוח ותוהה לו "מה יהיה".
לפעמים אנשים שלא יודעים מציעים לה משהו והיא לא רק שואלת, אפילו אומרת "לא מותר לי". סומכת עלי שאמצא משהו אחר שיתאים לה. אני מפצה. אם בעבר הקפדתי שהאוכל שלה יהיה נקי, בריא ואולי אורגני אם אפשר, היום אין הקפדה כזו. לא שיש ממתקים בבית, אין. אבל בחוץ אני מאפשרת כל מה שמותר ואפילו לעיתים מתנדבת לקנות. אני מרגישה שאולי זה הכניס יותר רעלים לגוף שלה ושלי אבל שחרר רעלים מסוג אחר מהיחסים שלנו ואפשר את זה שהיא סומכת עלי שאם אני אומרת שמשהו לא מתאים אז הוא באמת לא מתאים כי אני לא אומרת את זה על כל מה שבא באריזה צבעונית כמו בעבר, היא סומכת על זה שאם יש יומולדת וכולם אוכלים עוגה היא גם תקבל עוגה והיא לא נמצאת בחסך רגשי מכל מה שאסור לה.

כל הזמן שיקולים של אוכל ביומיום- לאיזה גן לשלוח בשנה הבאה, זה שעם ארוחת צהריים או זה שבלי? אוהבת שאוכלת בגן, יש בזה משהו טוב ונכון ומסודר בהרגשה שלי, מצד שני אם גם לגן שאוכלים בו אצטרך לבשל... הגן הנוכחי הכי קל מהבחינה הזו, אבל משהו מרגיש לי כמו הלאה, סיום, לעבור למשהו אחר וכל העניינים שאני מעלה הם טיעונים שמיד באים אנשים שמים לי טיעוני נגד והם צודקים אבל יש לי תחושה חזקה מאד בעניין. בהתחלה נושא המזון כל כך הפחיד אותי שזה היה כמעט שיקול להשאיר.
בתל אביב העמותה של הורים לילדים אלרגיים מצאו גננת שמתמצאת (אמא לאלרגי) והם מתכוונים להקים גן. כאן בצפון זה לא קורה אבל נדמה לי שהייתי שולחת לגן כזה ולו כדי שהיא תרגיש כמו כולם. היא מקבלת את העניין כל כך בקלות כבר, זה מדהים. אתמול היינו בגן כלשהו והגננת חילקה לילדים קוביית שוקולד, חלבי. נתתי לה חתיכת תפוח והיא היתה ממש בסדר עם זה. בימי הולדת או אירועים שאני יודעת אני באה מאורגנת, במקרה הזה ידעתי שמחלקים משהו אבל חשבתי שמחלקים פרי. בדרך הביתה קניתי לה ארטיק, היא טענה שנורא חם לה והיא חייבת.

לאחרונה לא מזמן נתתי לה תערובת פרחי באך חדשה, שונה בכל מובן מהקודמות, למעט תמצית אחת שניתנה לה גם קודם, אבל מקור שונה. אחרי כמה ימים היו לה התקפי עצבנות איומים, משהו מזעזע. הייתי בטוחה שזה מהתמציות. קפצתי לזמן קצר לקינסולוג המשפחתי (מומלץ אחד כזה בכל משפחה) והוא בדק ואמר שאכן פיתחה אלרגיה לחלק מהתמציות. הפסקנו לגמרי, נהיה שקט יחסי. כבר מזמן היא לא פיתחה שום אלרגיה חדשה ופתאום זה... הרגשתי שבזמן האחרון נעשיתי שאננה מדי.
היא גדלה והדף הזה פחות מעניין. נורא קל. היינו בפסח במסע בטבע, הציעו לה עוגה של פסח עם קמח מצה וכנראה גם חלבית, מסתובבת אלי, אני לפחות 5-10 מטרים ממנה: "אמא מותר לי?" אני: "לא" מישהו, ולא היא התחיל להתווכח. אני "היא אלרגית" . ולאט לאט הקושי הוא עם העולם ולא מולה וככה יותר קל לי כי להם אני לא חייבת שום דבר, רק לה והיה לי קשה כשהיה לה נורא קשה.
בפסח קניתי איזו עוגה מהסופר והקפאתי, וגם כשהיה איזה טיול של הגן אפיתי והקפאתי את מה שנשאר. כשיש יומולדת או משהו אני מפשירה ומביאה איתי איזה 2-3 פרוסות וסבבה לה. הרבה יותר מתעסקת במה סבבה לה מאשר מה לא בריא, מגבילה שטויות ובבית האוכל איכותי, אבל דואגת לה לתחליפים מתאימים שייספקו אותה מחוץ לבית ויחסית הכל הולך ונעשה קל וטוב.

עדיין לחוצה משנה הבאה מגן, אבל יש עוד כל כך הרבה דברים חוץ מאוכל שמטרידים אותי. פחות מתעסקות עם בישול כל היום ולא רק בגלל שקיץ וחם. זה פשוט נעשה קל יותר ויותר וכשאומרים לי שקשה ואיך אני מסתדרת אני עונה מתרגלים וזה באמת ככה.

יפה לכן :-)

תם פרק בחיינו, ויתרתי על ההנקה, כלומר, גמלתי מהנקה.
מוזר לי לאכול בלי לחשוב "איך היא תגיב לזה" .
מצחיק, בשבת הייתי באיזה מקום והיו סנדויצ'ים עם משהו ש[b]אני[/b] רגישה אליו ובכל זאת אכלתי (האופציות האחרות היו הרבה יותר גרועות) והיה לי מוזר לא לחשוב על איך זה ישפיע עליה. מובר על משהו שהיא לא אלרגית אליו אבל תמיד היה לי חשש איך היא מגיבה לרגישויות שלי.
את האומץ לגמול מהנקה נתנו לי תוצאות בדיקות הדם שהיו סבירות פלוס פלוס ואני מקווה שהיא תמשיך להגדול ולהתפתח נהדר גם בלי הנקה.
אנחנו בתקופה של הרבה שינויים (כלומר אני) וההנקה היא רק חלק מזה שאני משחררת אותה יותר לדרכה. מלווה אותה ולא נוטשת, אבל גם מתייחסת כגדולה יותר. אני מרגישה שזה טוב לה ונכון לה ושזה עושה טוב ליחסים ביננו, יש פחות פולניות ופחות אשמה והאשמה.
באוכל, פרקתי כל עול, היא פחות אוכלת מסודר ויותר מקבלת די כל מה שבא לה, אם זה לא דורש ממני יותר מדי (לפעמים יש לה דרישות קולינריות שגדולות עלי עוד לפני שפתחתי עיניים בבוקר וכאלה).
אני מרגישה שהתהליך הזה גם קשור לאוכל, גם ההנקה, גם בכלל. אני כבר לא מזינה אותה. לא פשוט ושתינו מתגעגעות (רק שבוע עבר) אבל טוב ונכון ובתחושה שלי אולי גם ישחרר את הבטן שלה ואותה לחוות את העולם בצורה טובה יותר. כולי תקווה.

כמה זמן עבר מאז.
אפילו כמה חודשים של לחם כוסמין וקרקר כוסמין שהסתבר כלא עובד.

החיים נהיו יותר קלים.
היא מתבגרת, שואלת רשות לפני שלוקחת. לפעמים מבקשת משהו ואומרת ש"מותר לי רק אחד" כי למשל קלמטינה היא מאד אוהבת ומגיבה לשלמה אבל לא לפלח, אז אני מרשה.
אני יותר גמישה, היא למדה יותר טוב לקבל גבולות, לפחות לפעמים.
כשכולם אוכלים עוגת שוקולד ביום הולדת אני מביאה לה משהו אחר שהיא אוהבת וזה עובר לגמרי בשקט.
היא כבר בסדר עם ביצים. זה איפשר לי לקנות/לאפות לחם נטול גלוטן. קניתי לה ובוקר אחד כשביקשה לחם אז הפשרתי ונתתי, כמובן שהכניסה לפה ועוד לפני הביס הוציאה. והוא באמת לחם די טעים. בכל מקרה אני מרשה לה חביתות וכאלה שזה מאד משמח אותה, מצד שאני אני מאד נזהרת לא לעבור ליומיומי , לאט לאט, לפני חודשיים-שלושה היא עוד פרחה מזה ועוד.

סופשבוע לא נהיה בבית ולא יודעת איך יהיה. לא כל כך יודעת מה לקחת לה, כמה קריטי שאקח מזון בכלל ואיזה והאם יהיה בסדר עם מה שיהיה שם או שיחליטו את סלט הפירות לכולם להכין עם קיוי, זו הרי העונה... יש לי קצת חששות מזה יותר מאשר אם ירד עלינו גשם באוהל, נגיד.

מסתבר שמיהרתי לשמוח.
עם כל הבדיקות שעשינו לפני חודששים ויצאו תקינות, בשבוע שעבר התעלמתי מקצת דם בניגוב. חשבתי שיכול להיות שיש פצע בפי הטבעת, קורה, לא?
היום בצהריים הגננת סיפרה לי שפעם ראשונה שהיא ראתה דם , אבל ממש, לא קצת, במים של אסלה. בבית אחה"צ אותו דבר.

היא מרגישה טוב, משחקת, מחייכת, מבסוטית, עוברת ימים שנראים די טובים מבחוץ, וזה.
בא לי לתלוש את שערות ראשי.
אני בתקופה טובה, מרגישה יותר טוב, יוצאת, מרשה לעצמי להיפרד ממנה יותר, להשגיח פחות, מתכננת תוכניות לעתיד, מתחילה לאסוף כחות, אופטימית. וזה.
מרגישה שמתגלגלת המדרון חלקלק שוב.
אין לי מושג מאיפה להתחיל בכלל , מה להוריד לה עכשיו מהתפריט.
מה שכן ברור שהגיע הזמן ונלך לטיפול שוב.

[u]האלטרנטיבה האמריקאית זה חמאת בוטנים, אבל בוטנים זה משהו די אלרגני...[/u]
עד עכשיו הרחקתי לא רע מבמבות, נראה לי שנמשיך באותה דרך. כמו שהיא לא מלקקת ארטיקים , גם כאלה שלא עושים לה שום אלרגיות, כל יום כל היום כמו שאולי היתה מוכנה, ככה יהיה גם עם זה.
בכל מקרה בגן נתנו לה באותו יום ממש מעט. אמרתי להם שימשיכו, הגננת אמרה שתיתן אבל מעט וגם תיידע, כדי שאוכל לעקוב, ונראה מה הלאה.

[u]עכשיו אני צריכה לחשוב עם עצמי איך בכל זאת מרחיקים אותה מבמבות...[/u]
האלטרנטיבה האמריקאית זה חמאת בוטנים, אבל בוטנים זה משהו די אלרגני...

[u]צדק. אולי עוד כמה חודשים, בכל מקרה זה נראה קרוב מתמיד.[/u]
|יש|

[u]נגיד שיש לה אמא מאד מעצבנת, כאלה דברים[/u]
זה משתנה שקיים אצל כולם :-P

הללויה!
אתמול נתנו לה בגן קצת תירס, זה היה סוג של טעות. לפני כחודשיים ניסינו תירס והיה שלשול. אם זה לא מספיק אז כשהייתי בגן והיא אכלה אז למרות התירס אמרתי שלא נורא אם יתנו לה גם מעט סלק כי כבר טעמה דברים שמכילים סלק כצבע מאכל או מים שבושל בהם סלק.
אחרי הצהריים היינו אצל חברה שהכינה פופקורן לילדים אבל אמרתי עד כאן!
היום חיכיתי וחיכיתי לשלשול. בסוף היום היו יציאות, באחת מהן יכולתי לזהות גרגירי תירס שלמים ולא מעוכלים כמו אצל כולנו, אבל נראה היה לי שאף לא רמז לשלשול! (קשה לראות בשירותים, במיוחד בערב, איפה החיתולים כשצריך אותם :-P )

זה לא יאומן אילו אפשרויות זה פותח בפנינו:
תירס (היא מתה על זה!) , פופקורן, קורנפלקס, במבה, כמעט כל הלחמים הקנויים נטולי גלוטן, סוגים נוספים של פריכיות - השמים הם הגבול! אז לא שעכשיו נתחיל לטחון כאן במבות בבית, כמו שתפוצ'יפס אני קונה פעמיים בשנה אבל מרשה לפעמים שיכבדו לה, כמו שחטיפים על בסיס אורז אין כאן אבל לעיתים רחוקות מאד כן קניתי ונתתי, פשוט ירד לי הלחץ מכל מה שהיא טועמת בערך.
עכשיו אני צריכה לחשוב עם עצמי איך בכל זאת מרחיקים אותה מבמבות...

עוד לא אפיתי לחם כוסמין אבל השגתי קרקרים והכנתי מחסן שלהם בבית. אחרי שכבר היה מחסן מצאתי קמח כוסמין סופסוף (יש כמה מקומות שמתהדרים בזה שהם קוראים לעצמם בית טבע וכו', אבל כשצריך משהו אני נאלצת לעבור ביניהם ולגלות שאין בהם כלום ובסוף בחנות המסכנה והקטנה שמא מנהלת יש הכל). אחר כך קניתי שמרים במכולת. לא יאומן, אני קונה שמרים. כנראה שבסוף עוד יקרה מזה משהו. מהשאריות של קמח כוסמין שהיה לי בבית מזמן הכנתי יום אחד פיתות מחבת כאלה של קמח מים ומלח והיה טעים, מקסימום נחזור אליהן.
אחרי שהיא היתה איזה זמן עם הקרקר כוסמין, אותו קרקר בדיוק שבגללו שלשלה את נשמתה לפני שנה, אולי שנה וחודש, יום אחד היינו אצל ההורים שלי והתחננה לספגטי שכולם קיבלו (ורק אני לא אוכלת לאות הזדהות ולהקל עליה). ידעתי שזה יהיה קשה אבל לא היה לי ספגטי אורז בבית, כי בדיוק לא הביאו לסופר המון זמן והיו רק אטריות והיא ייללה, אז נתתי לה ספגטי. רגיל. אבא שלה היה איתנו ועשה פרצוף שהגזמתי עם הציפיות, בכל זאת, קמח חיטה רגיל וזה. צדק. אולי עוד כמה חודשים, בכל מקרה זה נראה קרוב מתמיד.

ועוד-
כשהיינו בטיול לקטים פתאום היו המון אגסים , והיינו מאד רעבים, רעבות. אמרתי יאללה, שתאכל אגסים, באסה אם תשלשל בטיול. היה סבבה. היא כל כך אהבה אגסים כתינוקת וזה היה כל כך מבאס להוריד לה אותם ועכשיו זה כאילו שהם בכלל לא חסרים, כי יש כל כך הרבה דברים אחרים.
איזה כיף.

נראה לי שהיא מאד עלתה במשקל. גם אם לא- היא גבהה, העמדתי אותה הערב ליד הג'ירפה שמודדת גובה אצל ההורים שלי, כי היתה לי הרגשה. היא באמת גבהה ונראה לי שפתאום הבגדים קצרים והיא ממלאת אותם יותר.

חזרנו לפרחי קליפורניה+באך, כי מבחינה רגשית היה תהליך של התדרדרות שנעשה גרוע יותר ויותר, עצבנות, מכות, צרחות. הפעם זה לא השפיע בבת אחת, אלא לאט לאט, אבל אני רואה תהליך של שיפור מאז שהתחילה לקחת. יש סצינות, יש עצבים, אבל הרבה יותר נסבל בסך הכל. מודה שלפעמים כשהיא בקריזה אני ישר מתחילה לחשוב מה היא אכלה, אולי דברים שהיא כבר לא משלשלת/פורחת/ מקיאה מהם פשוט עושים אותה עצבנית בטירוף, אני יודעת שזו תגובה אלרגית קיימת ומוכרת. את האפשרות הזו אני מדחיקה, משתדלת שלא לחשוב עליה, לברר אופציות אחרות- נגיד שיש לה אמא מאד מעצבנת, כאלה דברים.

|כן| גם מידע מעודד נוסף לכל.

התקשרה, דיברנו, נשמע שלא כזה גרוע ושהילדה בסדר ושהיה אירוע מלחיץ עם רופאה ואמא שלה נלחצה והלחיצה אותה, אבלמהילדה בסדר, שמחה, שובבה. קצת פולטת וזהו.

התקשרתי.
התחלנו לדבר. נפלתי על יום טוב במצברוח שלה, אבל אמרה שזה כמו נדנדה, איך אני מכירה את הנדנדה הזו. ימים של אופטימיות וימים של יאוש.
לא דיברנו המון, עמדו לצאת, אמרה שתתקשר.
ממה שהבנתי ממנה המצב הרבה פחות חמור ממה שאמא שלה הציגה את זה.
היא לא יורדת במשקל, רק לא עולה כמצופה, וכמו שאמרה- הילדה נולדה אחוזון 50 ולא היא ולא בעלה אחוזון 50 (היא כמוני, נמוכה ורזה וגם הוא נמוך ורזה). היא טוענת שהילדה לא משלשלת רק שאמא שלה מאד אוהבת להגיד שכן, אבל שהיציאות כמו שהיו עם הילדה הגדולה יותר. מה שכן, היא אומרת שהרבה פעמים היא אוכלת גבינות ושברור לה שזה לא טוב לילדה, שהיא לא משלשלת מזה רק כואב לה. העניין הוא שהיא אוהבת וקשה לה לוותר, היא צמחונית (זה הענף הצמחוני במשפחה, הכל מסבתא שלנו ז"ל) ואם זה לא מספיק יש להם משק של עיזים והיא מכינה גבינות כדי למכור ככה שהיא צריכה ממש להתאמץ כדי להימנע ולא מסוגלת.
היא גם אומרת שהילדה לא פולטת כל כך הרבה כמו שאמא שלה טוענת.
בקיצור, מתוך הכרות עם מערכת היחסים הזו של האמא הזו (הסבתא) נראה שעכשיו אני צריכה להחליט מי דוברת אמת. ידעתי שאני לא צריכה להיכנס לשם.
בכל מקרה אני מאמינה לבת (הזו, אם זו היתה בת אחרת אולי הייתי חושבת אחרת :-P )

היא גם אמרה שהיא לא יודעת כי ככל שהיא מקבלת יותר מידע היא נעשית יותר מבולבלת. הבעתי הזדהות, אני כל כך מכירה את זה, עד היום אני מבולבלת מכל המידע שיש לי.



לפני כמה ימים, אגב, היינו אצל [po]תבשיל קדירה[/po] . הילדה טעמה קצת קרקר כוסמין, כזה שבגיל שנה וקצת עשה לה שלשול נוראי. קניתי כזה הביתה, נתתי אתמול. בינתיים הכל בסדר טפו טפו. נתתי גם היום, לבדוק. נראה לי שבקרוב אנחנו נוכל לאפות כאן לחם כוסמין :-)

[u]גם הערב היתה ושוב ביקשה, כמעט התחננה שאתקשר אליה, אולי יהיו לי עצות עבורה[/u]
ביקשו ממך בפירוש להתערב. את ממש לא נדחפת.
גם אם היא סתם תבכה לך בטלפון, כבר עשית משהו - תמכת בה. תצאי מנקודת הנחה שאת מספרת את הסיפור שלך, ומה שהיא תיקח מזה, תיקח.
בעיניי - להתקשר.

(())

ושוב איתכם.
אצלנו דווקא בינתיים הכל בסדר, טפו טפו.
יש דברים חדשים בתפריט (ענבים, שזיפים) ובינתיים יופי טופי.
אבל
דודה שלי, סיפרתי עליה במעלה הדף, היא אחות מאד מנוסה, הבת הבכורה שלה שלשלה עד גיל שנתיים וכו'- פתאום היא מספרת לי על הנכדה.
יש לה בת שהיינו בהריון די יחד, ילדה חודשיים לפני. יצאה ילדה חזקה, חובבת מוצקים , אכלנית שצמחה מהר.
את החיתולים הרב פעמיים שהיו קטנים לה העבירה לנו (זה היה סוג כזה שאפילו אצלנו החזיק מעט מאד זמן, לחץ מהר) , העבירה לנו בגדים שסיימו את תפקידם אצלם, דיברנו הרבה בהריון ולאחריו, היתה תקופה שהיינו בקשר.
מאז כבר נולדה לה ילדה שניה.
הקשר שלנו די ניתק עוד בתחילת ההריון. הרגשתי שמסתכלת עלי כמוזרה שלא נותנת לילדה זה ולא זה ומה פתאום במבה והילדה רגישה לזה וזה ועוד יונקת וכו'... והעיקר הוא שלה היה קשה להגיע מסיבותיה שלה ולי היה קשה לנסוע מסיבותי שלי ולא בשל חוסר חיבה או תקשורת.

בכל מקרה אמא שלה היתה כאן לפני שבוע וסיפרה שיש בעיה עם הקטנה. גם הערב היתה ושוב ביקשה, כמעט התחננה שאתקשר אליה, אולי יהיו לי עצות עבורה. לא עולה במשקל, אפילו ירדה, משלשלת, פולטת, הרופאה אומרת לה רק לתת תוספות, היא נמנעת מהמון דברים מה שכנראה לא עוזר, הקטנה כבר בענייני מוצקים מבחינת הגיל - אבל כמובן שהמשקל לא משקל של מוצקים (לדעתי).

לא יודעת כל כך מה לעשות עם זה.
פתאום לצוץ לה בחיים, לדחוף את האף למקום שלא שייך לי, לבחוש כמו שכל כך יודעים טוב במשפחה הזו.
ומצד שני- אני הרי אוהבת אותה והיא יקרה לי ובתה שלא פגשתי בטח סובלת. זוכרת את בתי בתקופה מסויימת של החיים שלה כל כך רצינית, לא מרבה לצחוק, מחייכת במתיקות ולא בוכה המון אבל לא נהנית, בניגוד להיום שהיא מלאת חיים ופלפל גם אם שוקלת מעט זה משהו אחר.
רוצה לעזור, להיות אוזן קשבת, לתת עצות ורעיונות אבל חוששת לדחוף את האף בלי שהתבקשתי. אני יודעת את האנטגוניזם לאמא הזו שדוחפת את האף בכל מיני מצבים ולא רוצה להיות שלוחה שלה...

חוץ מזה איזה עצות כבר אני יכולה לתת כשאצלנו לא הכל נפתר, לא הכל נגמר, אנחנו בדרך לא קלה עם התמודדות יומיומית.

אשמח לשמוע עוד על השיטה. שמעתי את השם אבל לא לגמרי יודעת מה זה. בנוסף, תיארו לי שיטת טיפול מסויימת שנשמעת דומה אבל לא יודעת אם זה זה או לא... בכמה טיפולים מדובר?

עוד לא ניסינו הומיאופתיה. הכנסתי היום כסף לעו"ש לצורך זה אבל עדיין מתלבטת. מודה שככל שהזמן עובר אני פחות מאמינה ביכולת של טיפולים לעשות קסמים, וזה למרות שפרחי קליפורניה עשו קסמים עבורנו בתחום הרגשי...


ושוב איתכם.
פעמיים השבוע דם בניגוב אחרי קקי. כשהיתה קטנה היו חוטים של דם בתוכו, ככה שהיה ברור שאלרגיה. כאן תהיתי, אולי פצע, היה טפטוף של דם ממש (וגם בצואה באחת הפעמים) אבל לא התלוננה על כאבים בזמן שישבה בשירותים... קשה לראות.
ושלשול גם, היום. שוב צריכה לשאול בגן מה אכלה, כבר רגישה כמו מישהי שמרעיבה את הילדה ולא מרשה לה כלום כלום.

נזכרת בהצעה של [po]נאוה פרנס[/po] במעלה הדף להפסיק להיניק ונראה לי שמוכנה להתחיל לחשוב על זה.
אחד הדברים שמעיקים עלי בהקשר הזה שבכל פעם שיש שלשול אני תוהה גם אולי לא שמתי לב ואכלתי משהו, אולי פתאום היא מגיבה בדימום על זה ש[b]אני[/b] אוכלת דברים שבעבר עברו בסדר? זה מעיק, מלבד העובדה שההנקה עצמה כבר די נמאסה עלי.

מחר תור לרופאה שלה, זו ששלחה אותי לטיפול אלטנטיבי שאליו לא הלכתי, זה רחוק לנו מאד וגם יקר... בכלל לא יודעת מה להגיד לה אבל רוצה שהתגובה לחיסון תירשם בתיק.

אני מודאגת וקצת עצובה, די משותקת, לא מסוגלת להחליט איזו החלטה כמו ללכת להומיאופת למשל, או להניח לענין לגמרי.

לאחרונה למדתי את [url=http://www.spirit.co.il/ReadArticle.asp?ArticleID=463]שיטת ה- EFT[/url] לא יודעת אם נתקלתם בזה. יכול להיות שהיא תתאים לכם.
זו שיטה שאינה פולשנית, לא מציקה/ מכאיבה ואפשר לעשות בה שימוש גם מרחוק, או על המטפל עצמו, אם לילד לא נוח איתה.
[url=http://www.ayahod.com/?page=Data/EFT.htm]הנה[/url] עוד מידע עליה. יש כל מיני מטפלים שעושים שימוש בשיטה.
זורקת לך רעיון...אולי יעניין...
בהצלחה {@

בקשר לפרחי באך+קליפורניה :
הפסקנו לקחת.
אין נסיגה של ממש בתחום הרגשי, קצת, בעניין מסויים ספציפי, אבל לא בעניינים העיקריים שטיפלנו בהם. לעומת זה לגבי אלרגיות לא ברור אם היתה השפעה, כנראה שלא. מכאן כנראה שנמשיך להומיאופתיה בקרוב.

עורכת קצת.כבר הרבה זמן שהדף הזה מעיק עלי.
ארוך מדי.
לא לגמרי יודעת על מה לוותר ועל מה לא, נצמדת לחלק, אבל בהחלט אכסח לא מעט אני מקווה. הייתי מקצרת אם היא לי כוח לניסוחים חדשים, אבל הרעיון הוא ללחוץ על מקש ה DELETE , לא על שאר המקלדת. יש מקומות שחשוב לי לשמור רק לא יודעת איך לקצר אותם בלי להקליד, גם ההקלדה הנוכחית ארוכה מדי ליכולות שלי כרגע. כרגע.

בבוקר היא היתה עדיין קצת חיוורת, כאבי בטן, בלי תיאבון. במהלך היום חזרה למקסימותה הרגילה.
הקטעים האלה סוחטים ממני כל טיפת אנרגיה ומעיקים עלי ברמות שלא יתוארו.

כשהולכים לפרק, או לאירוע עם הרבה ילדים, אני כל כך מקנאת בהורים אחרים שמרשים לעצמם לשחרר את הילד. אני, מסובבת את הגב אצל תבשילה בבית ופתאום הילדה מלקקת יוגורט. לא סוף העולם, אבל באותה מידה זה היה יכול להיות גם משהו אחר גרוע יותר (מי אמר קיוי ולא קיבל).

[u]מה קרה לך, גדולות ונצורות. קטינא שלי עדיין מזכיר אותה לפעמים[/u]
כיף לשמוע.
זה פשוט שכל הזמן צריך ללכת איתה על ביצים. לפעמים בימים שהכל בסדר אני מרגישה שאולי אני מגזימה. מגוננת יותר מדי. לפעמים זה מצחיק איך כשילדים אחרים הולכים יחפים אני רודפת אחריה עם גרביים וסנדלים והיא גם רוצה יחפה, אבל ילדים אחרים לא מצטננים מיד תוך דקות. זה מצחיק איך בגיל 4 חודשים היא היתה בלי חיתול בבית, בגיל שנה זחלה בחוץ בלי מכנסיים או חיתול והיום אין סיכוי שאני אתן לה כזה דבר. הניסיון הרע...
כנ"ל עם אוכל. לא מבינה איך העזתי לתת לה חיסון, מה עבר לי בראש בכלל.

[u]אכלורידיה[/u]
בדיוק חשבתי על הקטע הזה היום! :-) על השם ששכחת...
דווקא יכול להיות מועיל לבדוק מדי פעם את pubmed (מחקר קונבנציונלי) או מגזינים לרפואה אלטרנטיבית וכולי, על הערך הזה. אם עשו על זה דיון שלם באותו כנס, כנראה שהנושא מתחמם.

שתרגיש טוב...

[u]מה יהיה עם הילדה הזו.[/u]
מה קרה לך, גדולות ונצורות. קטינא שלי עדיין מזכיר אותה לפעמים :-)

אכלורידיה.
אין על זה הרבה מידע ברשת, ממש קצת ממה שחיפשתי ומידע שלא מסביר כלום.

הבוקר חיסון לפוליו. מנה שלישית אחרי המון זמן.
כל היום הילדה הרגישה נהדר, עירנית, משחקת, מתנדנדת על כיסא האוכל בעמידה וכמעט עפה.
בתחילת ארוחת ערב, מעט לפני שבע בערב, לפתע פתאום: "אני לא מרגישה טוב" "כואבת הבטן" וגם מתחילה לשפשף עיניים בנמרצות. אמנם ישנה בצהריים מעט מהרגיל, אבל בדרך כלל לא מגיבה בכזו עייפות ונימנום, אלא אם אכלה קיווי וגם הקיאה אותו לפני כן :-/
עכשיו אני לא יודעת- זה משהו שהיא אכלה היום? מה לעזאזל כבר נתתי לה? נקטרינה בפעם המאה? אבל יש החיסון. מתקשרת לאבא שלה לוודא שבמקרה במקרה הוא לא נתן לה משהו בטיול אחר הצהריים שלהם, חוץ מהתפוח שלקחו בדרך, הרי העצים פה עמוסים. כשאני כותבת את זה אני נזכרת בעץ התות הקטן שצומח לנו בגינה, זו שנה ראשונה שיש לו יותר מ3 פירות. לפי ארוחת ערב כשהשקינו את הגינה היא ואני ניסינו למצוא בשלים וטעמנו כמה על הגבול בדרך. בשבוע שעבר היא אכלה תותים מעץ הרבה יותר גדול ובשל והיה בסדר גמור.
איך אני אדע עכשיו אם זה זה או החיסון.
חברתי הרופאה אומרת שבודאי שיכול להיות מהחיסון, שאין כזה חיסון ללא תופעות לוואי. אומרת לברר מאיזו חברת תרופות החיסון הספציפי ולדעת מה החומר בתוכו הוא נמצא, לפעמים הבאות...
הילדה נושמת, נרדמה תוך שניות, מה שלא קורה לה בדרך כלל.
אלוהים אדירים, כל כך דחיתי את המנה הזו של החיסון והשתהיתי איתה. היום חשבתי לעצמי שבטח בקרוב אתן סופסוף את האנטי טטנוס...
מה יהיה עם הילדה הזו.

[u]מוזר. לכאורה נמצא שם למה שבתך סובלת ממנו, ועם זאת שתיכן שכחתן את השם...[/u]
כן. בהתחלה הסיפור שלה ריגש אותי קצת, חשבתי לבקש ממנה עוד מידע, היו לה דפים מהכנס וכאלה. היא דווקא זכרה איך קוראים לזה כשסיפרה לי, זה רק היה שם מסובך כזה, מהשמות האלה שאנשי מדע אוהבים להדביק לתופעות.
אחר כך יצא שמכל מיני סיבות לא הצלחנו להיפגש הרבה זמן והבנתי שבעצם אין לזה שום משמעות עבורי, מעבר לזה שהחברה הזו לא תגיד יותר לתת לה עוף... עד כמה שהבנתי, אם הבנתי נכון, זו לא תופעה שמאבחנים בדרך כלל, אין דרכי אבחון פשוטות ונגישות. אז מה איכפת לי אם זה זה או משהו אחר.
על פניו הגיונית זה נראה לי מתאים לכל מיני דברים שהיא אמרה אבל בתכל'ס זה לא נראה לי ממש משנה, זה לא שהיא באה עם הצעה לאיזה טיפול או משהו, רק עזרה לי להבין יותר טוב מה קורה שם מבחינה פיזית. בסדר, כל מה שאני יודעת הוא שלבת שלי יש כל מיני תופעות שנגרמות על ידי מזון.

[u]מדובר בתופעה מסויימת, שכחתי איך היא אמרה שקוראים לה וגם היא בקושי זכרה אז[/u]
מוזר. לכאורה נמצא שם למה שבתך סובלת ממנו, ועם זאת שתיכן שכחתן את השם...

רציתי לספר עוד משהו.
לפני כחודשיים, אולי שלושה, כבר לא זוכרת, הגיע אלי עוד מידע.
באותו רגע המידע חיזק אותי אבל בדיעבד אני לא בטוחה שנתן לי משהו, לא עשיתי איתו מספיק.

חברתי הרופאה מהסיפור עם הפרי, מתעסקת באלטרנטיבה.
כל פעם היתה שולת אותי אם אני נותנת לה בשר ומה עם לתת לה עוף וכאלה. קצת ניג'סה.
יום אחד אמרתי לה שאולי אולי הייתי מוכנה לבדוק את זה
אבל מאחר ולהרגשתי ותחושתי זה לא יעשה לה טוב ממילא, חבל שאני אוותר על העקרונות שלי רק בשביל לגרום לבתי רגישות נוספת למזון, תגובת נוספות .
באופן כללי, אמרתי לה בשיחה ההיא, יש לי הרגשה שהיא לא מעכלת טוב חלבונים בעיקר. נכון שיש גם עניינים קצת עם פירות, אבל להרגשתי עיקר הבעיה היא עם חלבונים.
אז היא שתקה. שבוע או שבועיים אחר כך כששוב היינו אצלה שוב אמרה משהו שאתן לה עוף.
טוב.

פעם אחרי כן אנחנו נפגשות והיא מספרת לי שהיתה באיזה כנס רפואי של אלטרנטיביים (לפי מה שהבנתי אנשים שהם רופאים ואלטרנטיביים).
בהתחלה היא מספרת לי על איזו הרצאה מעניינת על משהו שקשור לויטמינים. ואז היא מגיעה להגיד לי ככה, בזהירות, שהיתה איזו הרצאה שהיא ישבה בה וכל הזמן חשבה על בתי.
מדובר בתופעה מסויימת, שכחתי איך היא אמרה שקוראים לה וגם היא בקושי זכרה אז, בשיחה ההיא. משהו במבנה החיבורים בין המעי הדק לגס, או משהו כזה. אמרה שיש כל מיני אנשים שיש להם את המצב הזה, בין השאר תינוקות שמערכת העיכול שלהם לא מספיק בשלה.
אנשים כאלה מתחילים לפתח כל מיני אלרגיות לכל מיני דברים. אחד הדברים שקורים זה שהחלבונים לא מתעכלים.

יש דברים שיכולים לעזור, למשל אנשים כאלה לפעמים באופן אינטואיטיבי שותים מיץ לימון לפני האוכל- יש כאלה שלימונדה.
מאז היא לא אומרת לי לתת לה עוף.

בתי אכן אוהבת למצוץ לימונים, בעיקר לפני האוכל ומאז השיחה ההיא התחלתי לעודד אותה לעשות זאת, זה עוזר לעיכול במקרה הנ"ל.
יש חלבונים שהיא מגיבה אליהם דווקא בסדר, אבל יש גם הרבה מאד שלא ואני מאד חשדנית כשאני נותנת לה חלבונים, עוד הרבה לפני השיחה הזו, פשוט מניסיון.

הורדתי שסק, יש עדיין צינון, אין שלשול.


קיץ, היום קלטתי שהולך להיות הרבה יותר קשה. עם כל הבריכה והילדים והבמבות, הגינות והנסיעות.
בשנה שעברה היא אפילו לא קלטה את הקרטיבים בבריכה, לא ידעה מה זה בכלל וגם כשנתתי לה לטעום זה היה לה קר מדי והפחיד אותה. השנה היא תבחש בכל שקיות הבמבה ואני אצטרך לרדוף אחרי כמו רוטוויילר במקום לתת לה לרוץ חופשיה ומאושרת.

ואולי כל מה שאני צריכה זה "פשוט" להכין מספיק אלטרנטיבות מפתות מראש. בשנה שעברה פריכיות אורז הפכו להיות הלהיט המבוקש ביותר בבריכה, כל הילדים שלא נוגעים בפריכיות בבית, מאד אהבו את הפריכיות המיוחדות שלנו. אולי השנה נעשה שיווק כזה לקרקר נטול גלוטן, רק שאוסם יתנו לי אחוזים במכירות.

|Y| עדכון נהדר! כל שורה תענוג...
[u]קניתי לה קרטיב בדרך והיא דיברה על זה במשך 3 ימים.[/u]
:-D

לא זנחתי את הדף הזה, הוא איתי, במחשבותי.
הרבה דברים השתנו בחודשים האחרונים.
ראשית, מאז חנוכה עד לפני כמה ימים, היא לא שלשלה. בכלל, ככל שזכרוני מגיע. אולי פעם אחת.
זה לא שהיא לא מגיבה יותר אלא שאני עשיתי החלטה עם עצמי ומתוך בהירות, שלקח להזמן להגיע, הבנתי שאני חייבת לשים גבול ולא לאפשר לה דברים מסויימים.
היא גדלה והתחילה לקבל ולהבין ואני התחלתי להתחזק מולה ולהיות מאד ברורה.
חלק מהבהירות נבעה גם מזה שידעתי כבר מה לא לתת וגם היו לי כבר מספיק אלטרנטיבות.
לקח לי זמן להבין מה כן אפשר לתת לה לאכול ולדעת איך להסתדר עם מה שכן.

היינו בכאוס הרבה זמן.

בפברואר היתה לנו תגובה אלרגית.
לא שלשול.
פעם אחת הקאות נוראיות.לא הבנתי, חשבתי קלקול קיבה כי היא כבר נחשפה לפרי המסויים לפחות 3-4 פעמים ואכלה באותו יום די הרבה ממשהו אחר וגם לי קצת כאבה הבטן, החלטתי שמשהו שהכנתי היה מקולקל.
שבוע אחר כך נתתי שוב, אכלה כמות ממש קטנה של פרי. תוך שעתיים הקאות איומות ומשהו שאין לי איך לתאר אותו חוץ מאשר סוג של אבדן הכרה. לא הלכנו למיון אבל התייעצתי עם חברה רופאה בטלפון, די בהיסטריה, הסבירה לי איך לעקוב ובאיזה מצב לפנות למיון.

מאז, טפו טפו.
השבוע היא דווקא קצת בשלשולים ואני נוטה לייחס את זה להתקררות, אם כי הפציעו בסביבה פירות שלא ברור לי לגמרי מה מצבם. נגיד שסק אמור להיות קצת משלשל. היא אוכלת בכל פעם 2-3, אני משתדלת להגביל למרות שיש כאן בסביבה עצים עמוסים.


התחזקנו בזמן הזה.
היא כנראה די עלתה במשקל, אם כי אני לא הולכת לבדוק.
אין לי חשק.
היא גבהה, הבגדים קצרים עליה, פתאום יש חולצות שצמודות.
כל המכנסיים נופלים לה אבל גם לי בלי אפשרי למצוא מכנסיים שלא ייפלו, אז מה. לפעמים אני פשוט מלבישה לה מכנסיים שקצרים מדי.

אני נוטה יותר "לצ'פר" אותה גם בדברים לא בריאים במיוחד אבל שהיא אוהבת כדי שלא תרגיש שרק אסור ואסור.
מצאתי עם הזמן דברים שהיא כן אוהבת, שאפשר לפתות אותה איתם, להציע לה כשאחרים אוכלים.
ככה יום אחד הזמינו אותנו לארוחת צהריים לא צפויה.
ה-כ-ל היה שם לא מתאים עבורה.
את המעט שהתאים איכשהו, היא לא רצתה.
היא גילתה קופסת פלסטיק עם זיתים והשתלטה עליה, אף אחד בשולחן לא נגע בהם, היא אכלה את כולם.
אחר כך הסכימה לטעום קצת סלט.

הבנתי שאני לא חייבת להיות כל כך מודאגת כל הזמן להתעסק רק בזה.
התחלתי לנשום קצת בין לבין.
האירוע עם הפרי גם נתן לי קצת פרופורציות.
להבין שהיה יכול להיות יותר גרוע.


לגבי אירועים משפחתיים, פתרתי את הבעיה בזה שבמקום לא לבוא, תיאמתי מראש מה יש. אם היו דברים שמתאימים לה, שזה הדודות המקסימות שלי דאגו כל אחת בתורן כשהזמינו אותנו, אז פשוט באתי ונהניתי. לאירועים אחרים פשוט באתי עם 3 קערות אוכל בכמות לכיבוד לאורחים (בתיאום) וככה יצא שהבאתי מעצמי ולה בטוח היה מה לאכול והיא לא הרגישה שרק לה מוציאים איזו קופסת פלסטיק מסכנה מהתיק של אמא.
אז נכון שעדיין היו הרבה איסורים והרבה לאוים, אבל בעיקר היתה לה צלחת מלאה והיו לה דברים שיש לכולם.
זו היתה העצה הכי טובה שנתנה לי חברה (וירטואלית, שהפכה ללא וירטואלית) שהתייעצתי איתה אחרי שהסתגרנו בבית במשך חודשים עד שאי אפשר היה.

גם היום אני חושבת פעמיים לפני שאני נוסעת ויש ארוחה, משתדלת להשאיר ארוחות מחוץ לתמונה. כמעט לא מעיזה לנסוע רחוק.
מצד שני, נסענו בפסח לארבעה ימים טיול עם אנשים. אוהל, טיול עם מנשא על הגב, מדורה, הכל.
ידעתי שלא יבשלו חמץ=גלוטן, אז היה לי קל, פשוט הציע לה פריכיות אורז כשכולם אכלו מצות. כשעשו מרק עם עדשים לתת לה אורז וכשעשו אורז עם עדשים לתת לה מרק ירקות.
כשכולם אכלו מצה עם ממרח תמרים היא קיבלה פריכית עם ממרח תמרים ולפעמים גם עם טחינה.
אגוזים לשמחתי היא כבר לועסת חופשי, בחתיכות קטנות, אז קילפתי לה פקנים.
היה כיף ענק, אבל אני תוהה איך הייתי יכולה לחזור על כזה דבר שלא בפסח. הרבה יותר קשה.
בדרך חזרה , נסיעה של 3 שעות שמתוכן היא ישנה שעתיים ובשלישית כבר התלוננה בכיסא, קניתי לה קרטיב בדרך והיא דיברה על זה במשך 3 ימים.

לפעמים אני חושבת שאנחנו מרוויחות לא מעט שיעורים במסע הזה.
בדרך כלל כבר הרבה יותר קל לי ונדמה לי שגם לה, עם כל העניין הטעון הזה שקוראים לו אוכל.

הי רוקדת.
תודה שהקשבת למה שבאמת רציתי לאמר לך ולא לקחת את זה כהתקפה.
לעצם העניין - אני גם חד הורית ( רווקה) ואני יודעת בדיוק על מה את מדברת.
מאחלת לך שתמצאי את הדרך הטובה ביותר, לך ולבתך.

[u]לאמא נמאס והיא גמלה[/u]
היא גמלה מסיבות אחרות, בעיקר כי לא הצליחה להיכנס להריון ואחרי הגמילה כן הצליחה. גם חוסר העליה במשקל והשינוי שבא אחר כך כן מעיד על משהו, אבל הכי שכנע אותי הפעוט שאמא שלו סיפרה לי לאחרונה שפתאום עלה במשקל, למרות שהוא גדול והכל. גם אצלי מרווחים יצרו מצב בו היא אכלה יותר, זה בתנאי שלא היתה חולה ולא נחשפה לאלרגנים באותו זמן.



[u]אני הולכת לכתוב משהו חזק שעלה לי[/u]
יש לי רגשות מעורבים כלפי מה שאת כותבת.
ראשית, אני שמחה ומעודדת מהמחמאות שלך, נעים לי לשמוע שזה מה שאת חושבת עלי.
בקשר לחלק השני:
מצד אחד, ברור שאני מודעת לחלק ממה שאת אומרת. מצד שני, אם לא היה לי החסם הזה, כנראה שהיה לי חסם אחר. מצד שלישי, יש דברים אמיתיים שמקשים עלי את ההתמודדות. אז אולי בחרתי לחיות חיים קשים של חד הורית עם ילדה עם קשיים כדי לעצור את עצמי, אולי- אבל הקשיים האלה הם אמיתיים עבורי. מניסיון העבר שלי החיים שלי אף פעם לא היו פשוט זורמים וקלים, אבל כן היו תקופות שיצרתי ועשיתי. הצורך להיות מפורסמת כבר לא מניע אותי, לא מדבר אלי, אבל הצורך להיות אני וללכת עם עצמי בכל תחום כן ואי בהחלט מרגישה שלפעמים קשיי החיים או אולי היחס שלי לחיים ולמה שהם מביאים איתם, כן מפריעים לי.
כמו שאמרתי פעם שם בדף ההוא, אני יוצרת חלק מהחסמים האלה מכיון שאני ממילא נושאת איתי את החוויה של - בשביל מה???? לא מפני שאני לא נהנית מתהליך היצירה או לא נותנת לעצמי לחוות אותו, אלא דווקא מפני שאני נוטה לא להשלים אותו.
חלק מהעובדה שאני יצירתית, מוכשרת וכו' וכו' זה גם מה שמקשה עלי. ברכה שהיא קללה. היחס שלי לחיים מורכב, ום דבר לא קל לי וכלום לא הולך לי בקלות ויותר מזה, אם הולך לי בקלות זה לא מאתגר אותי ולא מעניין אותי.

דווקא לגבי האימהות הייתי בטוחה שזה יהיה אחרת, מכל מיני סיבות. טעיתי. זו המשימה הכי קשה שעשיתי בחיים שלי והיא קשה לי יותר מהכל.

קצת איבדתי את עצמי בתוך האימהות והיום אני בודקת מחדש מי אני. קודם בתי ואני ביקרנו ידיד שהכרנו לאחרונה וגר בסביבה. שמתי לב שקשה לי מאד לדבר על עצמי בלי להתייחס אליה או לדברים שקשורים אליה. האימהות שמה אותי במקום של להגדיר את עצמי מחדש.

המילים שלך לא קלות לי מכיון שבחלקן אמת אבל בחלקן- הלו, יש שם באמת ילדה שלא קל איתה. שכל מי שטיפל בה, מטפלת, גננת, כולם מצביעים ומודעים לקשיים האמיתיים שלה, שחלקם משתפרים אבל ברור שרובם נופלים עליי. אז עכשיו אפשר להחליט שאני יוצרת ת זה. ברור שיש אנשים שלוקחים בקלות גם כשדברים הרבה יותר קשה. יש לי חברה שהיה לה גידול סרטני והיא לקחה את כל התהליך של הניתוח וההחלמה בצורה שהדהימה אותי בחיוביות שלה. ברור שתמיד זה איך אני אתייחס לכל דבר. עם זאת, יש והיו דברים שסוחטים ממני עד טיפת הכוחות האחרונה. לפחות היו כאלה. עכשיו יותר קל כבר מהמון בחינות ואני באמת מנסה לשנות את היחס שלי ולראות איך אני מקלה על עצמי, איך אני לא לוקחת ומעמיסה על עצמי את הקשיים, אבל צריך לזכור שיש דברים אמיתיים שמקשים, יש דבר שנקרא נסיבות חיים.

[u]לזוג חברים שלי היתה ילדה שלא אוכלת, מתחת לאחוזונים וכו', גמלו אותה מהנקה בגיל שנתיים ואז היא התחילה לגבוה ולהתמלא ולאכול, ככה אמא שלה אומרת[/u]
מניין לה? גם אם כל העובדות נכונות, אולי הקישור שהיא עושה ביניהן פשוט הפוך. אולי נאמר שבגיל שנתיים התחיל להיות לה תיאבון בריא סוף סוף ובכלל קפיצת גדילה מסוימת, ואז ביקשה לינוק הרבה, לאמא נמאס והיא גמלה. בלית ברירה הילדה "ירדה" על מזון מוצק.

לא יודעת אם מתאים לכתוב כאן או בדף שאת משתתפת בו [po]דרך האמן[/po]

אני הולכת לכתוב משהו חזק שעלה לי- אבל אולי לא יתאים לך, אז לא אעלב אם פשוט תמחקי.

אני אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת, את התובנות שלך, הדרך שלך,
את מצטיירת כאישה מרתקת, יצירתית, כשרונית, כשאני קוראת מה את כותבת, זה תמיד מעורר אותי לחשוב, להיזכר, להשתנות וליצור. תמיד כשאני רואה שכתבת איפהשהו אני שמחה- הנה עוד מתנה אני עומדת לקבל.
עד ש.... זה מגיע לעניין האוכל של בתך.
ניסיתי לקרוא כל מה שכתבת כאן וזה פשוט לא מדבר אלי. זה מייגע, זה גוזל המון אנרגייה.
וכאן מה שאני רוצה לאמר לך:
זה נשמע שיש לך צורך בחסם רציני מאד על היצירתיות שלך, על רצונך למימוש עצמי ונושא האוכל של ביתך מספק לך אותו.
את כל כך עסוקה בזה מכל הבחינות- נפשית, פיסית, רוחנית, רגשית שאת מבטחת את עצמך מפני היצירה שלך.

אני לא שופטת אותך בכלל. (מי אני?, אפילו לא מזדהה שמי...)
אני רק זורקת לך טיפ שלהרגשתי יכול לעזור לך .

תביטי בזה כחסם, ממה את פוחדת? מה יקרה אם תתני לעצמך ליצור, להצליח, להיות מ-פ-ו-ר-ס-מ-ת.
יש לי הרגשה שאם תביטי בזה כך, ותתני את כל תשומת הלב והאנרגיה לדרכך היצירתית, הטיפול בבעיה של בתך יהיה יותר קל, ויותר יעיל .

מצאתי איזו עוגת בריאות באינטרנט:בלי ביצים, בלי חלב, רק שתי כפיות קמח שאותו החלפתי בקמח חומוס. הכמות שהוא נותן שם למתכון מתאימה לרווק בלי ילדים שלא אוהב לאכול, אבל מילא... אילתרתי עליה קצת והיא יצאה די טעימה. פיצקה עזרה לי לערבב, כל הזמן רצתה שנוציא מהתנור. בסוף טעמה שני פירורים ו-הספיק לה.
אולי מחר היא תרצה את השאר, נראה לי שהיא פשוט בלי תיאבון כל כך.


_מחקרים הוכיחו שאם אנחנו לא מתערבים באכילה של ילדים הם:

לא יהיו רעבים
יאכלו את כל אבות המזון הדרושים להם._

אני לא קונה את זה. אני מכירה את הטענה הזו אבל מההתבוננות שלי בחיים זה לא נכון.
אנחנו המניקות לטווח ארוך שונאות שמאשימים את ההנקה, אבל הנה אני עושה את זה:
פעוט אחד שאני מכירה הפסיק לאחרונה לינוק, בערך בגיל שנה ועשרה חודשים. הוא מהאחוזונים העליונים, גדול וגבוה. לא אהב לאכול כל כך. אמא שלו סיפרה לי שעכשיו הוא עלה קילו מאז שהפסיק לינוק, תוך חודש או חודשיים, שזה המון בגיל הזה. במקרה שלו זה לא היה בעייתי כל כך אבל הנה מקרה שכן:
לזוג חברים שלי היתה ילדה שלא אוכלת, מתחת לאחוזונים וכו', גמלו אותה מהנקה בגיל שנתיים ואז היא התחילה לגבוה ולהתמלא ולאכול, ככה אמא שלה אומרת.

ומשהו על הבת הפרטית שלי: היתה תקופה שהיא לא אכלה כלום. התחלתי לרווח הנקות היא התחילה לאכול יותר.
ובלי קשר להנקות:
יש דברים שהיא רגישה אליהם אותם דחתה מהפעם הראשונה. לעומתם יש כמה דברים שהיא מאד מאד אהבה ובכל זאת היתה רגישה עליהם ולקח לי זמן לעלות עליהם. סיפור העדשים הוא בכלל סיפור מדהים, כי בכל פעם חשבתי ש"זה בסדר" והיא מיהרה לטרוף, היא מתה על זה.
אם זה לא מספיק שהיא נמשכת לפעמים לדברים שגורמים לה רע, אז אני יכולה לציין שבדיעבד אני מבינה שחלק מהתקופה שהיא לא אכלה היתה בגלל מה שהלך בבטן שלה, שלא היה לה תיאבון כי העיכול היה בבעיה.
ככה שלדבר על אי התערבות או על ילד שאוכל כל מה שהוא צריך זה בעייתי בעייני, מה גם שאנחנו חיות בחברה עם יחס מעוות למזון ולא תמיד פעוטות וילדים נחשפים למה שהם צריכים. לדעתי הרבה מאד מהילדים שסובלים מעודף משקל בארה"ב (גם בארץ, אבל שם עוד יותר) סובלים בד בבד גם מתת תזונה.

[u]כל מיני דברים שלא כמו שאני צריכה שיהיה מושלם.[/u]

זו רעת הרעות - הפרפקציוניסטיות
את יכולה להיות רק אימא מספיק טובה.

בהמשך לקודם, תמיד לאחרים אני נותנת את שעות הכיף איתה, טיול, משחק וכו' ולעצמי אני משאירה להרדים, לקלח, לחתל (מדברת מגיל אפס, כרגע כבר פחות רלוונטי). מלבד פעמים שאין ברירה בגלל עבודה עד מאוחר- בפברואר יש הרבה כאלה, כל שנה - יוצא שאחרים נהנים ממנה ועלי יש רק עומס. כבר מזמן שמתי לב לזה אבל לא הייתי מוכנה שיאכילו לא כמו שאני, ינקו עם מגבונים את הקקי או יחתלו בחד פעמי, כל מיני דברים שלא כמו שאני צריכה שיהיה מושלם. ככל שהיא גדלה כבר באמת זה יותר קל.
אצל סבתא עד עכשיו היא ישנה בעגלה, אם יוצא לה במקרה להרדים אותה. אני מוצאת את היתרונות שבזה ואם ככה נוח להן, שיהיה. קודם זה עצבן אותי.

מצד שני גם יותר קשה להשאיר אותה ליותר שעות, בגלל האוכל. כשהיא היתה קטנה יותר היו בקבוקים שאובים למטרה הזו, אבל היום זה לא רלוונטי וזה קשה לדאוג שלא יאכילו אותה בדברים שאסור לה.

[u]הילדה שלך תהיה בריאה ומאושרת אם אימא שלה תהיה מאושרת[/u]
זה הדבר הכי נכון בעייני, אני עובדת על זה.


בקשר לטיפות- רק היא מקבלת, אני עוד לא החלטתי לקחת, אבל נראה שהדף הזה יעזור לי בכך.
ביום-יומיים האחרונים ובעיקר הערב התחדד לי מאד מדוע ההנקה כל כך חשובה לי (ולבתי).
אני לא כל כך טובה בלהכיל אותה הרבה פעמים, בלקבל, בפשוט להיות שם. הרבה פעמים אני קשה עם עצמי ואיתה, לפעמים קשה מדי. זה בסדר לדרוש מילד אבל תלוי גם באיזה גיל ובסיטואציה. ההנקה זה מקום קסום כזה של הכלה, של נתינה. ברור שאני רוצה ללמוד להכיל גם בלי זה, אבל זה מקום שקיים ונעים לנו בו בדרך כלל.
הבנתי שאני צריכה לעשות בחירה בהקשר הזה , בלי פשרות, אם אני רוצה להמשיך להניק וכרגע אני רוצה. אין יותר לוותר לעצמי ולאכול משהו שאני יודעת שהוא חלבי. פשוט לא. כמו שאני לא אוכלת סלק בעבודה. זה לא הקרבה גדולה כי אין לי מאכלי חלב בתפריט, אז אני אוותר על עוגה פעם בחודש ביום הולדת, מה קרה.

קניתי לה השבוע לחמית נטולת גלוטן. זה חרא עם שומנים מוקשים וכל מיני חומרים שלא נכנסים אלינו הביתה והחלטתי שדי, יש גבול. שלפחות יהיה לה לפעמים איזה קרקר לנשנש ככה סתם כשבא לה. נורא יקר ובא רק באריזות של קילו. נתתי לה הערב והיה לה טעים, טעמתי וזה היה לי כמו לחמית רגילה. אזמעכשיו אולי יהיו לנו סנדויצ'ים ללא בריאות בבית.

[u]אם תשכילי לראות את התמונה כולה, תוכלי כמוני - לשאוב את התמיכה מערוצים רבים.[/u]
אני בהחלט נתמכת בכל מיני ערוצים. אפילו כאן באתר ובפורומים באינטרנט. הייתי בטיפול אייפק עד לאחרונה, הגעתי לאיזה מיצוי אז הפסקתי אבל זה בהחלט תמך בי מכמה בחינות.
אני לא בטוחה אם אני מקבלת מספיק תמיכה, אבל אני משתדלת לקבל יותר ולהעזר יותר.
הערב היה ערב שבעבר היה יכול להיות עם לחץ שלי ועצבים להספיק וכו'. אבא שלה הגיע אחרי שבוע וחצי פלוס ולא רק שהוא הלך איתה לטיול ואני עבדתי בבית כמה שהייתי צריכה, שזה עו רגיל, אבל שלחתי אותו לעשות לה אמבטיה אצל הוריי ולהלביש בזמן שאני עשיתי כל מיני דברים, שטפתי כלים, התקלחתי כמו בנאדם. בדרך כלל הייתי בערב כזה במירוץ עושה הכל איתה ומשאירה ערימת כלים בבית או נלחצת ולא מספיקה כלום, הספקתי אפילו להכין לה בגדים לבוקר שזה משהו שמקל עלי מאד בבקרים.

אני נרגעת, גם היא יותר רגועה.

[u]שההנקה היא משהו שמאד קל להיטפל אליו כשקשה[/u]
הנקתי עד גיל 4.5 שנים אז אני לא נטפלת בקלול.
גם לא התייחסתי להתשה של ההנקה כהנקה אלא דווקא לדברים נילווים כמו: בגלל ההנקה את מוגבלת במה שאת יכולה לאכול ושתיכן "משלמות את המחיר". זהו עומס , תוספת להתמודדות הרגילה שלך.
אני מפרטת לא כדי לשכנע להפסיק.
מלכתחילה הייתי מסוייגת כי הרגשתי את חשיבות ההנקה עבורך,
והדוגמא של הפסקת הנקה הייתה דוגמא למשהו שקפץ לראשי כמשהו לבדיקה - תוך כדי הריפרוף בדף.

[u]חלק מהעניין הוא שאני חוששת לתזונה לא מספיק מאוזנת[/u]
מחקרים הוכיחו שאם אנחנו לא מתערבים באכילה של ילדים הם:
[list=1]
[*] לא יהיו רעבים
[*] יאכלו את כל אבות המזון הדרושים להם.
[/list]

אני שמחה שעזרתי לך להתמקד.
המרכז של הטיפול צריכה להיות [b]את[/b]

איך אני אומרת ליהונתן כל הזמן: [b]סבלנות היא תכונה מופלאה[/b]

דרך שאני בחרתי לעזור לעצמי (כן, קשה לכולנו בדרך זו או אחרת)
אני אישית חייבת מערך תמיכה ולכן גייסתי לעצמי עו"ס מהרווחה שמעמידה את עצמה לשירותי פעם בשבוע.
שימי לב שלא אמרתי מטפלת בי.
פעם בשבוע יש לי שעה [b]שלי[/b]
אני לא צריכה להיות נחמדה, לא צריכה לספוג בחזרה צרות של מי שמולי.
היא יושבת שם כדי שיהיה מולי מישהו בזמן שאני עושה סדר לעצמי, או משחררת קיטור של מה שעובר עלי.
היא לא יכולה לבוא עם ביקורת כי היא אמורה להבין ותמוך,
והיא לא יכולה לדרוש שיבינו [b]אותה[/b] כי האדם שבה לא שייך לזמן הזה או לחדר הזה.
אם יש לה בעיות עם משהו, היא אמורה לטפל בהם מול המטפל שלה (או מול המנהלת או מול המנחה או מול כל מי שתפקידו לתמוך בה)

אני מספרת לך כדי לחדד את עניין הליווי והתמיכה.
בלי קשר לענייני האוכל - מצאי לך כותל מערבי כזה.
למה עו"ס? - כי היא לא עולה לי כלום - למעט טלפונים ודלק להגיע וגם זמן.
אם יש לך אפשרות כלכלית - מצאי לך את הכתובת המתאימה.
זה לא יכול להיות חברה או קרובת משפחה כי אז יש לך גם מחוייבות לצד השני.
מישהו שמקבל תשלום כדי שאת תשחררי מתח.

מי שנתן לך את הטיפות נשמע שמצליח לעזור לך למרות שאינו יכול לתת לך מענה על הכל.
אם תשכילי לראות את התמונה כולה, תוכלי כמוני - לשאוב את התמיכה מערוצים רבים.
יש לי מערכים תומכים אחדים - בהתאם לבחירות של חיי.
יש לי פורום תמיכה במחלה שלי,
יש לי תמיכה טלפונית לירידה במשקל,
יש לי מאמן שעוזר לי לבנות מחדש את היכולת שלי לעבוד.
וכך הלאה.
אני זו שמחברת.
גם את יכולה.
את המוקד!
הילדה שלך תהיה בריאה ומאושרת אם אימא שלה תהיה מאושרת

_נמאס לי לחיות ככה לחשב כל ביס שלי ובעיקר שלה. כל כך בא לי לתת לה ולי קצת חופש.
לפעמים אני אומרת, כוסאמק, שתאכל מה שבא לה, שתהנה קצת. אבל זה מרגיש לי כמו "נו מה איכפת לי שתרוץ קצת לכביש בלי שאעצור אותה"... את עצמי אני לא תמיד מצליחה לעצור, אז אותה?_
(())

[u]אני (כידוע או לא) נטורופתית[/u]
ידוע. יצא לנו להיפגש בפורומים אחרים בעבר ואפילו בחיים שמחוץ לוירטואליה נדמה לי פעם מזמן.

מעניין מה שאמרת, כי בדיוק השבוע דיבר איתי האיש שנתן לבתי את הטיפות ואמר שכנראה גם אני זקוקה לחיזוק, כזה שיעזור לי להמשיך הלאה. בין השאר אני קצרת סבלנות וחשבתי ללכת למטפל אחר, מכיון שהוא לא נתפס בעייני "ממש" כמטפל (את רואה, אני לא כותבת המטפל של בתי) אבל הוא באמת מתייחס בצורה הוליסטית, גוף-נפש-רוח , הרבה יותר מכל אחד אחר שנתקלתי בו עד היום ואני מכירה מטפלים וטופלתי על ידי הרבה יותר מאחד או שניים בתקופות שונות בחיי.
החלטתי לסמוך עליו כרגע למרות שאין שינוי עם העיכול מכיון שהיו ויש שינויים אחרים, הוא אומר שלוקח לזה זמן לרדת לעומק. הוא גם לא מחפש תוצאות מיידיות בהקשר הזה אלא מקסימום לחזק אותי שאוכל להחזיק מעמד וגם כשנתן את הטיפות בפעם הראשונה הסביר לי מה הוא הולך לחזק ואלה לא היו דברים שקשורים ישירות לעניין התלות או הקושי הרגשי המיידי, אלא דברים יותר עקיפים שמשפיעים על זה.

עוד משהו שאני שמה לב אליו תוך כדי התייחסות אליך:ראשית שאלת על הנקה. עד לפני כמה חודשים הייתי חלשה פיזית ועייפה והאשמתי בזה את ההנקה. מאז מצאתי דרך להתאזן, יש תוסף שאני לוקחת (גם קודם לקחתי תוספים, אבל הפעם מצאתי משהו מכיוון אחר שמחזק אותי), אוכלת כמו שצריך ומצליחה לישון בצורה סבירה הרבה יותר.
לפחות ברמה הפיזית , אני כבר לא יכולה להאשים את ההנקה.
ומה שיש לי להגיד בצורה ישירה זה שההנקה היא משהו שמאד קל להיטפל אליו כשקשה, אבל גם הקשיים הרגשיים שלי ושלה כנראה לא קשורים להנקה ואני לא רואה את עצמי מפסיקה בזמן הקרוב. זה קצת בעיני כמו שמישהי תתלונן שקשה לה עם הבן שלה בבית אז יגידו לה לשלוח אותו לגן. לא תמיד בכל יום ומצב זה מתאים לי, יש הנקות שמעיקות עלי ויש כאלה שאני מצמצמת (למשל ככה התחלתי לישון טוב יותר בלילות, צמצום הנקות לילה) אבל באופן כללי אני אוהבת ונהנית להניק והבת שלי מאד מאד אוהבת לינוק, ככה שלא בא בחשבון.

אבל זה לא העיקר. שמתי לב בימים האחרונים ש: ראשית אני מרפה קצת. כל מיני דברים שהייתי חייבת להספיק או לעשות אני כבר לא חייבת. הבנתי שלא חייבים אמבטיה או מקלחת כל יום (בעיקר היא, אבל גם אני), הבנתי שזה לא נורא אם היא תאכל רק מהצלחת שלי ואני בכלל לא אשים להצלחת כי ממילא היא רוצה רק מהצלחת שלי, הבנתי שמותר כל מיני דברים שהייתי לחוצה לגביהם מאד.

ועוד משהו ממש חשוב- שמתי לב שנעשה יותר קל איתה. שהיא מקבלת שאסור לה. שכבר אין סצינות. ביום הזה שהיתי אצל החברים ואכלתי עוגה, לפני יומיים-שלושה, היא ביקשה אבל מייד קיבלה את זה שלא. נכון שמייד סיפקתי לה תחליף הולם וראוי לדעתה, משהו שהיא אוהבת, שזה דבר שאני חייבת להיות ערה אליו, אבל קלטתי שזה כבר הרבה יותר קל איתה בהקשר הזה. מי שקשה לה עדיין עם כל זה- זו אני.
חלק מהעניין הוא שאני חוששת לתזונה לא מספיק מאוזנת בהקשר הזה. קשה לי כשהיא לא אוכלת וכו'. היא תמיד אהבה לאכול ובזמן האחרון מרוב הלחץ שלי היא בקושי נוגעת באוכל, וזה משהו שאני עובדת עליו. עם זה, קשה להיות אדישה למה הילדה שלך אוכלת כשבכל מקום כמו טיפת חלב ורופאה וזה עושים לך פרצופים כאילו שאת אמא לא בסדר ולא מאכילה כמו שצריך. מה עם האוטונומיה של הילדה לאכול או לא? אישית אצל סבתא שלי הייתי צמה שבוע, כי היא הציקה עם אוכל ואמא שלי לא התייחסה (על גבול ההזנחה אפילו) שאני אוכל מה שאני רוצה וזהו.

הדבר שעלה לי כשקראתי לראשונה מה כתבת הוא-
אנחנו חיים בחברה שהיחס שלה לאוכל הוא חולני לגמרי. אי אפשר לצאת מזה בשלום. אפשר לקחת את זה לכל מיני מקומות אבל לצאת משלום אי אפשר.

סבלנות ואורך רוח הם לא הצד החזק שלי בחיים. אחר כך אני מתלוננת על בתי קצרת הרוח, אבל האמת היא שיש לי הרבה מה ללמוד בתחום הזה. טוב שעזרת לי לשים את הפוקוס על זה. אני רוצה תוצאות, אני רוצה עכשיו.

המילים שלך, כפי שכבר אמרתי, חיזקו אותי מאד ונתנו לי לא מעט כיווני מחשבה ובעיקר את האומץ לחכות עוד. חלק מהאנשים הקרובים אלי לוחצים "לטפל ואם לא עובד להחליף" ו"היא תפתח הפרעות אכילה ככה" (כאילו שזה בידיי לגמרי, או שאני אמורה לתת לה לאכול דברים שגורמים לה לשלשול). אני מוכרחה להפנים חוסן וחוזק מול המילים האלה ולדעת לקחת פנימה מה שטוב ולנפות את מה שלא מתאים.

תודה שהזכרת לי.

רוקדת, אני (כידוע או לא) נטורופתית.
תחום העיסוק שלי הוא מודעות עצמית ותהליכי שינוי או בז'רגון האופנתי יותר היום מאמנת הוליסטית לחיים מאוזנים.
אני משלבת עבודה של גוף - נפש - רוח.
במהלך קריאת הדברים עלו לי הרבה: "הייתי מנסה X" או "הייתי בודקת את השפעת Y".
הרבה תהיות על מי שאת ועל מהיכן הדברים מגיעים.

בכל מקרה,
זה הליווי שהתכוונתי אליו.
מישהו שיכול ללכת איתך צעד צעד - פיזית נפשית ורוחנית ושיוכל לעשות הערכה מקצועית של כל התפתחות.
כי לא כל "התפתחות חיובית" היא לטובה ולא כל "התפתחות שלילית" היא לרעה.

הדבר שהכי בולט כאן (ומי כמוני יכולה להבין זאת) זה הצורך שלך ביותר כוחות, סבלנות ואורך רוח.
מה שכמעט כתבתי לך זו המלצה להפסיק הנקה.
לא ידעתי איך ועל מה ייפול המשפט - לא הייתי בטוחה שאת מוכנה ובשלה לצעד כזה.

בעיות אכילה - מכל סוג - הן עניינים רגשיים של הילד עם ההורה.
זה יכול להיות קשור לאישיות חרדתית, לפולניות או לבוא בכלל מהסטוריה גלגולית.

אז הליווי שאת זקוקה לו כרגע לדעתי הוא ליווי של מישהו הוליסטי.
ראייה רחבה וכוללת של מצבך, מצבה ושל הקשר ביניכן - פיזית נפשית ורוחנית,
כי הטיפול בגורם אחד בלבד - מפספס את כל העניין.
ו-ריבוי מטפלים יכול להביאך למקום שבו כל אחד מושך לכיוון אחר.

[u]הבעיות שעולות ממה שאת כותבת הן מעבר לאוכל, גן, חברה או חינוך ביתי.[/u]
נכון. גם עכשיו אנחנו בטיפול, בעיקר בפן הרגשי של העניין, שנעשה הרבה הרבה יותר קל. עם זאת, הצד הפיזי עדיין בא לידי ביטוי ומקשה.

תודה על המילים שכתבת, גם המעט שאמרת הוא חשוב והרבה.
אשמח לדעת, אולי בדף ההוא, או כאן, לא חשוב מבחינתי, לאיזה ליווי התכוונת.
אגב, אני לא מרגישה שאין לי ליווי בכלל, רק שבסוף ההחלטות והקשיים, כצפוי אצל חד הוריות, נופלים רק עלי ולא תמיד זה פשוט.

רפרפתי בדף ועלו לי הרבה דברים אבל....
מה שאת מתארת הוא ברמה קלינית ונראה שעברתן הרבה טיפולים.
לפי מה שקראתי, לא טיפולים מוצלחים במיוחד :-/
גם לא מצאתי איבחון ספציפי.

בכל מקרה, נראה לי שיש לכן דרך ארוכה בדרך לחיים זורמים.
חבל שאין לך ליווי מתאים.
הבעיות שעולות ממה שאת כותבת הן מעבר לאוכל, גן, חברה או חינוך ביתי.

מרגיעון:[b]מילים טובות מסלקות עננים שחורים[/b]
מרגישה שאני חסרה את המילים הטובות הנחוצות - חסרה אותן לשיחה וירטואלית ברשת.
אין לי פתרונות קסמים או השראה של פתרונות מהירים.
נראה לי שמסתתר כאן משהו הרבה יותר עמוק.

שולחת לך (()) לחיזוק

היום במשפחתון אמרו לי שהיה שלשול.
בבוקר שמתי קצת טחינה בדיסה, היא אכלה מעט מאד ממנה והטחינה היתה מעט על כמות גדולה. זה נראה לי מובן מאליו שזהזה, אבל עכשיו אני נזכרת שהייתי בהמה.
אתמול אחרי הצהריים הייתי איתה אצל חברים. יום קודם הבן שלהם הכין עם חברה עוגת שוקולד מקמח מלא. אני מתה על שוקולד ועוגות שוקולד, בדרך כלל נמנעת, אבל אם תוקעים לי מול הפרצוף קשה לי. היא דווקא קיבלה בשלום את זה שהושבתי אותה עם קלמנטינה. אני לעומת זה כאמור הייתי בהמה, אכלתי העוגה. חלב ומוצריו עוברים אליה בחלב, אני לא יכולה להרשות לעצמי. כבר קרה לי לאכול קצת עוגה ושלא יקרה הרבה, אבל אם אני אוכלת מוצרי חלב ממש, נגיד כשאכלתי יום אחד פיצה עם גבינה (אצל אותם חברים, תמיד זה באותם מקומות ועם אותם אנשים, לא מקרי) למחרת היא שלשלה. והקטע שאני בכלל לא אוהבת גבינות, רק שוקולד ומוצריו. היא לא מגיבה אם אני אוכל קוביית שוקולד או משהו מפס יצור של שוקולד ואתמול קיויתי שלא תגיב לקצת שמנת ששמו בעוגה, לא עזר לי. איכשהו, אני לא חושבת שזה הטחינה.
חוץ מזה, התחילה לה שוב פריחה לא יפה , מאד לא יפה בפות היום, לא יודעת אם מהשילשולים או ממה שאכלתי. כבר חשבתי לזרוק את הדייסה, עשיתי כמות שתספיק גם למחר, עכשיו כשאני נזכרת בעוגה אני חושבת שבכל זאת נאכל את הדייסה.
נמאס לי לחיות ככה לחשב כל ביס שלי ובעיקר שלה. כל כך בא לי לתת לה ולי קצת חופש.
לפעמים אני אומרת, כוסאמק, שתאכל מה שבא לה, שתהנה קצת. אבל זה מרגיש לי כמו "נו מה איכפת לי שתרוץ קצת לכביש בלי שאעצור אותה"... את עצמי אני לא תמיד מצליחה לעצור, אז אותה?

בסוף התנצלתי ולא שמתי על השולחן, התייחס בהבנה.

בשישבת היה אירוע גדול אצל הורי, הרבה ילדים, אוכל, אורחים עניינים. גם שישי בבוקר, בשבת בבוקר הצלחתי שנאכל בבית וניכנס רק כשחיסלו , היו בסוף הארוחה.
ככה או ככה אתמול כבר היה שלשול.
אחרי כזה אני משתדלת לנתק אותנו מאירועים לפחות לשבועיים, שיהיה שקט במערכת בלי הפתעות.

מעולה.
אני לא יוצאת איתה מהבית כי קשה לי עם סצינות האוכל, אז מחליטים לבוא אלי הביתה עם עוגות , סתם עוגות שמרים באמצע הצהריים. אני לא יודעת מה להגיד. אני בטוחה שזו כוונה טובה אבל מרגישה כאילו הכניסו לי רעל הביתה.

בזמן האחרון היא מאד אוהבת את הספר "תירס חם".
אני מספרת (מסננת רק בדף שהילדים קוראים לאופיר "איכסה" כי היא התחילה לדקלם בבית "אופיר איכסה" וחששתי שתגיד לאופיר האמיתי יום אחד)
תמיד, קבוע כשמגיעים לדף שבו הילדים אוכלים את התירס היא אומרת לי: "אסור פיצקה תירס" אני אומרת נכון בלי לעשות עניין וממשיכה.
רק לי היא אומרת את זה, אם מישהו אחר מספר לה מהספר הזה היא לא אומרת כלום.

הפריחה המזעזעת התגלתה כפטריה מזעזעת, כזו שסתם משחה נגד פטריות לא מזיזה לה.
הלכנו לרופאה וקיבלנו כמה חומרים חזקים ביותר. את האידיאולוגיה אני שמה בצד בקטע הזה כרגע.

מצד שני, הלכתי לרופאה גם כדי לשאול מה יהיה. מה עם האוכל, מה עם המקל, מה עם איזו הפניה לגסטרו, אלרגולוג, משהו.
מה היא אומרת לי?
"סתם אני אשלח אותך ונטרטר אותך את הילדה? הבן שלי היה מגיב בגירוד נוראי וצריבה בעינים להמון סוגי מאכלים, ניסינו הכל. נסענו להולנד לד"ר ..... ניסינו גם אייפק. בסוף הגענו לאיזה אחד שעובד בשיטה מאד משונה.... הוא נתן רשימה ארוכה מאד של דברים שהילד רגיש אליהם" כאן היא מתארת לי משהו מאד מאד דומה לאייפק, אבל לא אייפק כנראה. שיטת אבחון קינסולוגיה, וטיפול שממש מזכיר את האייפק לפי מה שהיא אומרת.
היא מספרת שהילד לא יכל לאכול מגוון עצום של מאכלים. רושמת לי את המספר על דף.
אני תוהה אם היא אמרה לי את זה בגלל שהיא כבר מכירה אותי או שהיתה מספרת את זה לכל מטופלת אחרת במצב הזה. היא הוסיפה ואמרה "שאני אלך לכל מיני...." אבל האמת היא שכבר מזמן ידעתי שיחס שלה לאלטרנטיבים חיובי, הפעם גם הבנתי למה.

פיצקה דבוקה אלי היום יותר מהרגיל, בעצם בימים האחרונים, כאילו מפתחת איזו מחלה, או משהו אחר. כדי לשכנע אותה להישאר אצל סבתא אמרתי: "סבתא תיתן לך תפוז!" והיא הסכימה. אז על זה נאמר שכבר חשדתי בהדרים על לא עוול בחפם, כי הנכבה ברותחין נזהר בצוננין. היום אמרה לי "אסור פיצקה תפוזים" . זה היה בסופר כבר אחרי שהיינו אצל הרופאה שאיבחנה פטריה אבל לא אמרתי לה כלום, העדפתי שתקבל תפוז מהעץ שלנו מאשר לקנות לה תפוז, אבל בעיקר לא ידעתי מה להגיד לה, כאילו: "אמא סתם אמרה שאסור" לא נשמע לי טוב, אז שתקתי.

אתמול הצלחתי להכין לביבות לחנוכה.
תפוח אדמה מגורד, קמח חומוס, טחינה, מלח , פלפל.
מה שכן, עשיתי לאחרונה הפסקה עם הטחינה ונעלמה לה הפריחה על הטוסיק, מין חררה כזו. היום היא ישבה על השירותים וגירדה על הרגל במקום קרוב לשם ואמרה "מגרד" עוד לא ראיתי פריחה.
אני קצת מיואשת.
המצב משתפר אבל בכל פעם שאני נותנת לה אוכל טיפה אחר מאורז/כוסמת/קינואה עם ירקות או תפוח ובננה, יש תגובה.חוץ מזה העליה המעטה במשקל מדאיגה אותי ואין לי מושג כמה היא אמורה לעלות בגיל הזה, אבל אין לי ספק שיש לה הרבה מה להדביק.
אני תוהה אם להתחיל עם סדרת הבדיקות שדחיתי עד עכשיו, ממש לא בא לי.

ועוד משהו על שבב המידע שבידי אנשים: אספתי כל כך הרבה שבבי מידע כאלה שלא הייתי מוותרת ל עוד שבב כזה מוד מישהו, אם זה מה שהיו מציעים לי. אבל כשזה בא בצורה של לבקר את הידע שלי, אז סליחה, כל מה שנותר לי לומר, ואמרתי, הוא שיש לי קצת יותר ידע ממנה בקשר לאלרגיות עם כל הכבוד - ואני מדברת על מישהי שסבלה/סובלת מכאלה בעצמה ואני עדיין בטוחה שחקרתי את הנושא יותר לעומק ממנה.

[u]אולי תקני לכן (או תכיני לבד) מד גובה נאה כזה, של ילדים, עם ציור של ג'ירפה או יען?[/u]
האמת שאצל אמא שלי (קומה מעלינו) יש ג'ירפה. באמת הגיע הזמן לסמן אותה על הקיר ליד שאר הנכדים, כבר ביקשתי שתמדוד אותה- לי היא מסרבת לדברים ששמחה לעשות עם סבתא, אני אבקש שוב השבוע, תודה על התזכורת, זה רעיון מצויין.


[u]תחשבי שהיתה באה אליך מכרה עם תינוק קטן ואומרת שהיא מפסיקה להיניק כי "אין לה חלב". לא היית שואלת ומבררת (או לפחות היית מתה לשאול ולברר) אם זו לא קפיצת גדילה למשל, או אם היא היניקה לפי דרישה?[/u]
בודאי שכן. רק שאני מדברת על מישהי ממש ממש קרובה שלא רק יודעת את כל הפרטים אלא גם צרחה עלי פעם בתקופה שלא הפסקתי לדבר על השילשולים ועל תגובות לאוכל (פשוט כי כל הזמן הייתי עסוקה בספקולציות מה יגרום לתגובה ומה לא, מה גרם הפעם את התגובה, לא ידעתי בבירור) שנמאס לה לשמוע על זה. באופן כללי, עד להודעה חדשה, החלטתי על ריחוק ועל שביתתטלפונים (השבוע רצתה לדבר איתי בטלפון כשהיתה על הקו עם מישהו אחר ולא רציתי, אמרו שאני עסוקה, למרות שלא אמרתי שאני עסוקה אלא שלא רוצה לדבר). פשוט נמאס לי שמטילים ספק -לא באופן כללי, האדם הספציפי- באימהות שלי ובידע שלי כל הזמן. בדרך כלל אני שוכחת מיד עד המפגש הבא אבל הפעם זה הצטבר לי קצת, כל התיסכול הזה. כמה רוע אפשר לבלוע.

וחוץ מזה רציתי להגיד לך, על מה שכתבת על כך שאנשים מתערבים ולא מאמינים שבאמת יש אלרגיה, ולא מבינים איך היא רגישה ל-Y ולא ל-X וכולי: אנשים רוצים לעזור, והם רוצים גם הפי אנד. הם אולי נותנים לך קרדיט שבדקת וביררת, אבל תמיד ישנה התקווה שאולי שבב המידע הקלוש שבידיהם יעזור לך לפתור את הכל ויהיה סוף טוב. זה די מעצבן ואולי גם יומרני, אבל יש לזה גם צד טוב, וכולנו חוטאים בזה לעתים.

תחשבי שהיתה באה אליך מכרה עם תינוק קטן ואומרת שהיא מפסיקה להיניק כי "אין לה חלב". לא היית שואלת ומבררת (או לפחות היית מתה לשאול ולברר) אם זו לא קפיצת גדילה למשל, או אם היא היניקה לפי דרישה? ונניח שבאמת יש לה בעיה רפואית של חוסר ייצור חלב, אבל כולם שואלים אותה אם זו לא קפיצת גדילה? ואולי כבר בא לה כבר לצרוח שיש לה פתק מד"ר ליבוביץ' ;-) שבאמת יש בעיה אמיתית?

(())
[u]אם הייתי רואה את הגובה הייתי נרגעת אם הוא במצב טוב. אבל לא מדדנו המון זמן כי היא לא נתנה ומכנסיים זה לא מדד[/u]
אולי תקני לכן (או תכיני לבד) מד גובה נאה כזה, של ילדים, עם ציור של ג'ירפה או יען? תלי אותו בבית ותתחילי לעשות איתה משחקי מדידה. גם אם זה פחות מדויק מטיפת חלב (אפשר לחשוב כמה זה מדויק אצלם עם ילד שמסרב להישכב).

ניסיתי לא לתת הדרים ולא הלך לי.
מה שכן, בכל זאת הצלחתי איזה שבועיים בלי קלמנטינות/מנדרינות (אני לא מבדילה וגם לא כל כך אוהבת).
תפוזים אכלה כל הזמן הזה והיה ממש בסדר. יש לנו עץ עמוס וכל כניסה לסבא סבתא יש תפוז מקולף על השולחן. מסתבר שבסדר.
יצא שנתתי קלמנטינה שוב לפני יומיים.
שוב התסמונות שייחסתי לשיניים (יצאו לה מיליון בזמן האחרון) חזרו. התחיל גרד בפות. למחרת שנתתי לה אמא לי נתנה לה במקרה גם, שוב גרד ויציאה שנראית פחות טוב מהרגיל הבוקר.
הבוקר בטיול היא רצתה ללכת לעץ שקטפה ממנו כבר קלמטינה לבד, לא נתתי לה לגשת לשם, הסברתי למה. כבר לפני כן כשבבוקר אמרה "מגרד" עם פעולה תואמת הסברתי שזו הקלמנטינה. היא מאד אוהבת ובהרבה בתים יש, אבל יהיה קל לפתור את זה אם תמיד ניקח איתנו תפוזים מהעץ שלנו לכל מקום והיא תקבל חלופה הולמת ואהובה לא פחות.
בכל פעם שאני חושבת שזהו, מסתבר לי שבכל זאת יש דברים חדשים. אבל ככה זה כשיש חשיפה למאכלים חדשים. אם הייתי הולכת לפי הספר של רופאי הגסטרו הייתי אמורה בעצם הרבה הרבה זמן לא לחשוף בכלל לדברים חדשים. אף פעם לא עמדתי בזה ובדיעבד אני מבינה שזו חלק מהבעיה.

היינו בטיפת חלב.
היה נורא.
פיצקה לא משתפת שם פעולה במיל. היא נשקלה יחד איתי ולקח ממש שכנוע רציני עד שהיא הסכימה לרגע קצר להיות מחוץ לידיים שלי כדי שישקלו אותי בלעדיה.
עליה של 200 גרם מלפני כחודשיים. לא משהו לשמוח עליו מאד. למדוד גובה היא לא היתה מוכנה בשום פנים ואופן.
כל הזמן אני בהרגשה שהיא מאד גדלה או לפחות מאד גבהה. נכון שהיה וירוס שילשולים נוראי וארוך שהסתיים לפני שבוע וחצי, אבל זה נראה שהיא אוכלת כל כך הרבה ושאין שלשולים רוב הזמן, ככה שמה שצריך זה אולי להעמיס עליה בקלוריות.
באבוקדו היא לא נוגעת והפסקתי לקנות כי אני לא מגיבה אליו טוב.
התחלתי לאחרונה כמעט כל יום לטחון אגוזים ולהכניס לדייסה של הבוקר בנוסף או במקום שקדיה.
כנראה צריך יותר שמן זית באוכל.
לא יודעת איפה עוד להכניס שמנים באוכל ואיזה בדיוק.
האמת- אם הייתי רואה את הגובה הייתי נרגעת אם הוא במצב טוב. אבל לא מדדנו המון זמן כי היא לא נתנה ומכנסיים זה לא מדד.

אין לי שום דרך לדעת אם הכל סבבה או רק נראה לי שהכל סבבה.
כל מי שרואה אותה אוכלת מתפעל מכמה יפה היא אוכלת, גם במשפחתון אומרים ככה וגם איתי היא לא סובלת מחוסר תיאבון.
מה שכן-
היא מאד מעדיפה ארוחות מבושלות.
הרבה פעמים בין הצהריים לערב כל מה שהיא תסכים לאכול זה תפוז. אם יש פריכית עם שקדיה היא תלקק את השקדיה. פריכית לבד היא אוכלת אבל זה דל קלוריות.
היתה לי בעיה עם הבקרים אבל עם קצת מאמץ נראה שפתרתי את זה,
עכשיו צריכה לפתור את אחרי הצהריים במשהו כייפי קטן. אולי כדורי אורז מתוקים, או כדורי דוחן (בקוואקר יש גלוטן, בעצם יש עליו ויכוח).

[u]וחשבת שכולם אותו הדבר[/u]
הו לא, ממש לא.
אולי התנסחתי לא טוב.
האייפק אותו הדבר. יש אותה שיטת בדיקה, יש טבלאות, וכו' וכו'.
אבל [b]המטפלים[/b] עצמם שונים מאוד, ורבים רבים מהם באים מרקע מסויים קודם, והם משלבים את הרקע הזה. כמובן ובוודאי, ואם הובן אחרת אז לא הקפדתי על הניסוח.

בסך הכל אני קוראת שאת הולכת ומתחזקת, במקביל אליה, וזה נשמע לי מאוד משמח!

[u]ועוד- לא ברור לי איך מגיבים לכאלה שמרימים גבה על הסיטואציה. כשזה בא מזרים קל לי לנפנף יחסית, אבל כשזה בא מהאדם הכי קרוב לי בעולם, או אחד מהם, זה פוגע[/u]
אוי.
מה יש לי לומר...
רק להזדהות איתך עמוקות.
כשאני אפסיק בעצמי לכעוס ולהיפגע מזה, אולי יהיו לי עצות P-:

רוקדת,
כשאת-מדברת-עם-אנשים,האם-את-יכולה-לומר-משהו-כמו-"הרופא-שלנו-אמר"?הרי-מטפל-האייפק-מרפא-אתכן,אחרי-הכל...

רצית לשתף אותך, כי דיברנו על מטפלים באייפק, וחשבת שכולם אותו הדבר, אז הנה מה שעלה בשיחה היום עם המטפל:
שאלתי על אם עולים דברים מגילגולים קודמים (היתה לי הרגשה שיגיד לא) אמר שאצל מטפלים אחרים כן, אצלו לא. הסביר למה הוא נעצר ברגע ההפרייה ובעוברות, לא בודק אחורה מזה, בשל תפיסת עולמו- יודע שגילגולים קיימים אבל מטפל בגילגול הנוכחי.

בנוסף, הצעת שאולי היה לו לא נעים כשהצעתי את ההפסקה בטיפול עם בתי שאחשוב שרוצה כסף (למרות שהוא טיפוס מאד ישיר).
אמרתי לו שאני חושבת אולי להחזיר אותה לטיפול, ואז דיברנו קצת על מצבה, כמה זמן היא בלי שלשולים, מה קרה כשניסיתי להחזיר לה דברים ש"נוקו" והוא אמר שהיה נותן למערכת להתחזק. שהוא לא יודע, כי מזמן לא בדק את המערכת, אבל אינטואיטיבית אומר לי לחכות עוד, שתהיה עוד תקופה בלי שלשולים (כשהיא לא נחשפת או נחשפת בכמות מזערית, היא לא משלשלת, למעט מוצרי חלב שמגיבה גם דרך חלב אם).
עוד הוסיף שאי סבילות יותר קשה לנקות לגמרי מאשר אלרגיה.
חוץ מזה אמר לגבי כמויות קטנות של דברים שאם היא לא משלשלת אז זה בסדר, אם היא משלשלת אז לא.
זה מה שהטעה אותי הרבה זמן עם העדשים, חוץ מהעובדה שזה "נוקה" בחשיפה חד פעמית זה לא ממש משפיע, הבעיה מתחילה כשהיא אוכלת הרבה או כמה ימים רצוף. עכשיו אני יותר רגועה לגבי זה שהיא מקבלת מעט עדשים בתוך האוכל במשפחתון, כי היא באמת לא משלשלת מזה.
בכלל התגובות שהיו לה לדברים שניסיתי בחודשיים האחרונים היו הרבה פחות חריפות מבעבר.
לא "סתם ניסיתי". מה שקרה זה שבזמנו, לפני קצת יותר מחצי שנה, האייפק "ניקה" סדרה של דברים: תירס, עדשים, טחינה, גלוטן ואולי עוד משהו.
אחרי שבוע או שבועיים כשהמטפל אמר שבסדר, ניסיתי תירס וקיבלתי תגובה חזקה מאד כמו תמיד. הפסקתי. הרגשתי שהגוף שלה צריך להתחזק. ליאור הסכים איתי, אמר שאחכה חודש חודשיים. חיכיתי ארבעה עד שישה חודשים עד שנתתי לה אקראית מחוץ לבית להתנסות שוב בתירס, חיטה, טחינה. עם העדשים כמו שהסברתי היו כמה פעמים שהתבלבלתי מהתגובה הלא חד משמעית שלה, היא צריכה כמות בשביל להגיב. כל התגובות האחרות היו הרבה פחות משמעותיות מאשר לפני כן, אבל היו קיימות, מלבד הטחינה שלא ראיתי תגובה בכלל.

בכל מקרה השיחה איתו עשתה לי קצת סדר. בסך הכל אני יודעת למה היא רגישה ולמה לא, זה לא תמיד קל אבל זה אפשרי. אני בהחלט מרגישה שהיא מתחזקת. בזמן האחרון היא קפצה במידות הבגדים, לפחות בגובה והיא עם המון תיאבון למה שכן מותר לה.

אחרי כל הקיטורים שלי על ההסתגרות בבית- בשישי האחרון הוזמנו לארוחת ערב אצל דודה שלי. אמרתי לאמא שלי שתסרב בשמי. היא התקשרה והתחילה להפציר ושאלה מה מותר ומה אסור, אמרתי לה שלא נוח לי להכתיב לה תפריט אבל אם לא יהיה שום דבר לפיצקה, רק אוכל מהבית, היא תעשה סצינות, ואמרה שזה בדיוק מתאים לתוכניות שלה. מרק היא הפרישה מעט לחוד לפני שהוסיפה אבקה (תמיד מסבירים לי" יש לי אבקה בלי מונוסודיום...", גם הפעם) והיה שפע אוכל שמותר לפיצקה, ממש הרבה. כמובן שהיו על השולחן קלחי תירס שפיצקה התחילה לצעוק שהיא רוצה. מה שהיה טוב שכל דבר שאסור לה ישר העפנו מהשולחן שלנו לשולחן אחר שלא יגרה אותה מול העיניים.
אבל הבנתי שאני חייבת להיות איתה בסביבה מבינה ותומכת ומכירהאת הסיטואציה ועל האירוע בסופ"ש הבא כנראה נוותר. אני בקושי עומדת בסצינה אחת כזו בארוחת ערב, אז להתמודד עם זה סופ"ש שלם גדול עלי.
אני באמת חייבת להתקשר לדודה להודות לה.

ועוד- לא ברור לי איך מגיבים לכאלה שמרימים גבה על הסיטואציה. כשזה בא מזרים קל לי לנפנף יחסית, אבל כשזה בא מהאדם הכי קרוב לי בעולם, או אחד מהם, זה פוגע. "משהו נראה לי מוזר. איך גלוטן את יכולה לאכול וחלב לא? אז גלוטן לא עובר לך בחלב? את בטוחה שהיא רגישה גם לגלוטן?" פעם מישהי האשימה אותי בגניבה. נורא נעלבתי שאמא שלי שאלה "לא לקחת, נכון?" כאילו פקפקה בי. אני מרגישה אותו דבר. כאילו- איזו סיבה יש לאנשים הכי קרובים לי לפקפק? שאני אפנה אותם למטפלת ששמרה עליה בתקופה שנתתי גלוטן?

[u]אני כל פעם מחדש בשוק שאנשים נותנים לילדים את הדברים האלה, ועוד בבית[/u]
לא נעים לי להודות, אבל לא הלכנו אליהם מאז.
אנחנו עוברות שם כמעט בכל טיול. בבקרים הבנות בגן/בית ספר, אבל גם אחה"צ אני לא טורחת. בימים הראשונים אחרי הביקור ההוא היא כל הזמן שאלה עליהן ורצתה ללכת אליהן, אחר כך שכחה. בכל מקרה הזמנתי אותם כבר אז וקיויתי שהם יבואו. נקטוף להן תפוזים מהעץ בחצר.

אנחנו מוזמנות לאיזה סופשבוע בעוד כשבועיים. משהו שאמור להיות כיף במדבר. אני בדילמה קשה גם בגלל הנסיעה הארוכה אבל בעיקר בגלל האוכל, לא כל כך יודעת מה לעשות, בטח בסוף כרגיל לא ניסע.

[u]היא לא היתה מסוגלת לבלוע את האורז ואניכבר עם כפית נוספת דוחקת בה לבלוע ואני קולטת אותה עומדת לירוק ותוך כדי אומרת לי "שישול" ומצביעה על הבטן שלה[/u]
מדהים...

תרגישו טוב @}

[u]באנו אליהם היום. אחר צהריים אצלם זה בעיקר במבה ותפוצ'יפס[/u]
אני כל פעם מחדש בשוק שאנשים נותנים לילדים את הדברים האלה, ועוד בבית (אפילו בלי תירוץ שזה נוח לסחוב החוצה לפיקניק או משהו).
בגינה אצלנו ראיתי פעם אמא עם 3 ילדות, שבאה עם כמה קופסאות של "מנה חמה" ותרמוס...

טוב, לשתינו היה איזה וירוס בטן כנראה.
רק שהיא הודיעה לי עליו כמה שעות לפני שהרגשתי אותו בעצמי. לא משהו קטסטרופלי, נראה שהיא מתאוששת ממנו.

הערב קרה משהו מדהים איתה.

הכנתי בצהריים אורז. הוא לא היה כל כך פשוט, היו בו תבלינים והיתה בו קטניה שעברה בשלום לפני כמה ימים.
היא אכלה בקושי כמה ביסים ממנו לארוחת צהריים. בדרך כלל יש לה הרבה יותר תיאבון מזה, בעיקר לאור הפעילות הרבה שעשינו הבוקר והמרץ שהיא הוציאה.
באותה מידה היא היתה אמורה ליפול בשינה עמוקה אחרי שני שלוקים של יניקה.
אבל לא.
היא היתה עצבנית נורא בצהריים וכל הזמן רצתה לינוק עוד ולא נרדמה ואני כבר התעצבנתי ולא נתתי לה לינוק והיא בכתה ולא נרדמה ועשתה פעם אחת פיפי במיטה ועוד פעם וזה למרות שלקחתי אותה להשתין לפני השינה ובכל פעם שהיתה לי הרגשה שהיא צריכה להשתין התעלמתי והיה שוב פיפי גדול, היא באמת שתתה לא מעט.
בסוף אחרי הרבה זמן, עצבים של שתינו, בכי ומיליון הנקות היא נרדמה בערך שעה וחצי אחרי השעה בה היתה אמורה להירדם, שגם היא די מאוחרת.

בארוחת ערב חיממתי שוב מהאורז ועוד שאריות של ירקות מלפני יומיים, שהיא אוהבת ואכלה לא מעט.
איך שהתיישבה התחילה לשחק עם האוכל, בלי לטעום אפילו, רק קצת מהסלט.
איכשהו היה איזה רגע שלקחתי כפית הצלחתי להכניס לה לפה, להאכיל אותה בהסכמתה, מה שהיא לא נתנה לי לעשות כמה רגעים.
היא לא היתה מסוגלת לבלוע את האורז ואניכבר עם כפית נוספת דוחקת בה לבלוע ואני קולטת אותה עומדת לירוק ותוך כדי אומרת לי "שישול" ומצביעה על הבטן שלה.
נשארתי עם פה פעור, המומה.
לרגע דיברתי אליה כמו לילדה בת 15 ולא בת שנה ושבע: "מה את רוצה לאכול?"
אבל מייד התעשתתי ושאלתי אותה אם היא רוצה דייסה. היא אמרה כן. מהר הכנתי משהו זריז ומהיר והיא אכלה קצת, לא המון, אבל אכלה.

הייתי בהלם.
אם זה לא מספיק אז קצת אחר כך באמבטיה אני קולטת שעוד שניה היא עושה קקי. באמת התחיל לצאת והושבתי אותה מהר על האסלה והרוב יצא שם. קקי באמבטיה יוצא לה רק במצבי שלשול/מחלה וכאלה.
אני עדיין בשוק מאיך שהיא אמרה לי "שישול" והצביעה, בעצם ליטפה את הבטן.

המשך ההתכתבות עם [po]בשמת א[/po] נמחק לי בטעות כשניסיתי לערוך, אין לי כוח לשחזר, עיקרי הדברים ממילא כבר מצויים כאן.

[u]אצלי למשל היה אחד שהתעקש שפשוט אין דבר כזה אלרגיה[/u]
מזעזע. פשוט ככה.
אמא שלי פעם בתקופה רעה במיוחד אמרה לי: אולי זה לא שלשול?
בדיוק היה חיתול שעוד לא ארזתי אז שלחתי אותה ללכת להציץ ומאז היא מגוננת עלי ועל "השגעונות שלי" בפני אחרים למרות שהתמזל מזלה וזה היה בתקופה שלא היה דם.

אם מדברים על אלרגיות, כבר מזמן, לא הרגשתי שום תגובה אלרגית למזון. אכלתי היום צהריים בעבודה והתחילה לי באמצע האוכל תחושה שאכלתי משהו שאסור לי, אין לי מושג ה, אולי משהו שהיה במרק. זה לא קרה לי מזמן כי אני לא אוכלת דברים שלא טובים לי והאמת היא שגם כשלפעמים אכלתי דברים כאלה בכמויות קטנות עד שפיצקה התחילה להגיב אליהם בתורה דרך החלב, לא הרגשתי כלום בדרך כלל. עד עכשיו אני מרגישה את זה בגוף.

בקשר לעמבה אני לא בטוחה מה היא מכילה, ליאור התפלא בטיפול שיצא קארי ולא עמבה. זו היתה הקרבה רצינית כי תיבלתי הכל עם קארי.

בקשר לאייפק, אני לא מאד אוהבת את השיטה.
היום הייתי מלכתחילה הולכת על הומיאופתיה דווקא. נראה לי לא הגיוני לחפש בכל פעם מרכיב אחר ואותו לנקות, ברור שיש כאן עניין אנרגטי, רגשי ומהותי שצריך לטפל בו, בעיקר אצל אנשים מרובי אלרגיות.
יש לי חברה שהלכה בהמלצתי לליאור. היא אלרגית הרבה מעל הממוצע. לא לאוכל אבל כן לכל דבר סביבתי: עצים, פרחים, זיהום אויר, יו ניים איט.
בהתחלה ליאור התחיל לנקות לה בכל פעם משהו. רק אחרי שזה לא עבד הוא התחיל לטפל בגורמים עמוקים יותר. היא לא מאשימה אותו והוא אמר לי בהקשר אחר שהרבה פעמים הגוף בוחר קודם להיות מטופל ברמה הפיזית ורק בהמשך לעבור לטיפול עמוק יותר. לי זה נראה סוג של בזבוז. זה לא רק בזבוז זמן כסף ואנרגיות, זה גם למרוח את עצמך עד שמגיעים לעיקר. אני לא אוהבת את זה. גם זה שאני מטפלת אצלו ישר בדברים העמוקים יותר (זה מה שביקשתי וזה מה שהגוף שלי הסכים) זה עדיין נראה לי התייחסות קצת שטחית, קצת ביהביוריסטית הייתי אומרת.

בשיחה לגבי הפרחי באך ופרחי קליפורניה (יש לנו תמצית חדשה ואמא שלי שכחה אותה היום במשפחתון :-/ ) הרגשתי שהוא ממש מנסה לרדת לעומק להבין מי הילדה לאורך לרוחב ולעומק (עזר שהוא מכיר אותה מהמשפחתון, מאד עזר), איך היא נולדה, איך היא מתנהגת בכל מיני מצבים, מה הנשמה שלה צריכה כדי לקבל תמיכה בעולם הזה.
חוץ מכל זה אני גם חנוקה כספית כרגע ובקושי הולכת לטיפולים פעם בכמה שבועות, לנסוע לליאור כל פעם זה זמן וכסף על דלק חוץ מהטיפול וכאן יש לי מטפל נגיש ויחסית הרבה פחות רחוק ויותר בזול ומסתבר שגם הרבה הרבה יותר מהר אני רואה תוצאות (אני מדברת על דברים רגשיים שלא קשורים בהכרח לאוכל).

[u]על שי יצא ש"כל הקטניות בסדר" וכשבדקנו אחת-אחת את כל הרשימה, יצא שהוא אלרגי לאחת.[/u]
לגבי החיטה באמת לא ידענו אם יש רגישות בגלל הגלוטן או גם בלי קשר רק לחיטה עצמה, שהיא אלרגנית.



[u]מצד שני, למה זה לא מרפא? אני תוהה. כלומר, ברגע שמפסיקים יום - הכל חוזר.[/u]
הוא אמר לי שיכול לקחת חודשיים-שלושה. היא בסך הכל התחילה עם זה לפני כשלושה שבועות ומיד היה שינוי משמעותי בהתנהגות שלה, מדהים, תוך יום. במשפחתון אמרו ילדה חדשה וגם אמא שלי שנמצאת איתה לפעמים אמרה שהיא הרבה יותר רגועה, כנ"ל עם אבא שלה (אני חדורית והוא בא פעם בשבוע ולפעמים שומר עליה קצת). עם ליאור זה לא קרה. אולי לא הצלחתי להעביר לו כמה קשה איתה.
אולי יש דברים שנראו לי בסדר בהתחלה כי היא היתה יותר קטנה וחשבתי שזה יעבור לה. כמו שבפורומנקה אמרו לי שזה בסדר קקי ירוק 10 פעמים ביום וכמו תלמידה שקדנית לקח לי הרבה זמן להאמין לעצמי שזה באמת שלשול, ככה עם כל מיני התנהגויות שאמרו לי שככה זה תינוקות בגיל הזה וכו', רק שזה לא עבר ויש דברים שנכונים לגיל חצי שנה שכבר אי אפשר לקבל אותם כבסדר בגיל שנה וחצי.
בתמצית שקיבלנו היום הוא הוסיף דברים שאמורים לעזור לאלרגיות. נראה. אין לנו מה להפסיד.

בכל מקרה אני לא מאד מודאגת כרגע מהאלרגיות והרבה פחות זהירה כי היא עולה יפה במשקל, לא אנמית, אוכלת יפה ויש לה תיאבון. אז נכון שמפריע לי שיש לה עכשיו איזו פריחה חדשה שלא ברור לי ממה זה (אולי הטחינה עשתה הסבה? נבדוק, נוריד לכמה ימים).
לא שאני הולכת להאכיל אותה עכשיו בלחם עם ביצה, גבינה וממרח עדשים ולקנח בקלח תירס עם חמאה, אבל נראה לי פחות קריטי אם יש פה ושם איזו חשיפונת. מכירה את זה מעצמי. כשנחשפתי יומיום לאלרגן פעם כשהיתה לי אפס מודעות , הגעתי למצב נורא ולא יכולתי לעכל כלום. אחר כך לא נגעתי בזה שנים ואחר כך עם השנים התחלתי לאכול מדי פעם. כל עוד אכלתי מעט ולעיתים רחוקות, לא הרגשתי שזה בכלל עושה משהו. יש דברים שחשיפה אחת קטנה מספיקה לי, גם זה לא בכמות של חלקיקים, אבל בכמות של כמה כפיות.

[u]העמבה עבר בסדר והקארי לא[/u]
אה, עכשיו הבנתי.
אם כן, במקרים של דברים מורכבים, לפעמים האייפק לא מזהה. למשל, על שי יצא ש"כל הקטניות בסדר" וכשבדקנו אחת-אחת את כל הרשימה, יצא שהוא אלרגי לאחת.
לכן, בכל המקרים המורכבים, לא מסתפקים בכללי אלא אחר כך עוברים על רשימת המרכיבים.
אגב, את בטוחה שהעיראקים משתמשים בקארי בשביל העמבה? אני הייתי שואלת. אולי הקארי הוא רק בגירסה ההודית?

[u]איך ששומעים גלוטן קופצים לי עם זה. גם באינטרנט וגם בגן השעשועים.[/u]
תסתכלי על הצד החיובי: הם לפחות יודעים ש"יש מין דבר כזה" אלרגיה. לא בדיוק יודעים מה זה, ולא מבדילים בין זה לזה, אבל לפחות בכיוון.
אצלי למשל היה אחד שהתעקש שפשוט אין דבר כזה אלרגיה. אין. ולכן רצה שאני אעביר את התינוק שלי בדיקות מחרידות, שיוכיחו שיש לו איזו מחלה קשה ונדירה שאיננה אלרגיה. כי הרי אין דבר כזה אלרגיה. שום דבר לא שיכנע אותו, אבל להצטרף אלי לבית החולים ולשאול את הרופא בעצמו, כדי שרופא יגיד לו שיש דבר כזה אלרגיות - לא, זה לא.

[u]התכוונת לעמבה?[/u]
כן.
והכוונה שלי לא היתה שזה נראה או לא, אלא שבבדיקה של האייפק העמבה עבר בסדר והקארי לא. תבלין קארי הוא כנראה תערובת של תבלינים (אני לא בטוחה) שעשויה מרובה מצמח הקארי, לצמח הקארי יש ריח וטעם דומיננטיים וחזקים וגם אני עד שנתנו לי פעם ענף קטן משיח בגינה לא ידעתי שיש כזה צמח.

בקשר לביופסיה של המעי, ברגע שאני מזכירה בהקשר של אלרגיות את המילה "גלוטן" ישר צצים לי חובבי ומוקירי הצליאק, אלה שעשו ביופסיה של המעי לילדים שלהם ומצאו צליאק או אלה שלא מצאו, או אלה שלשכנה שלהם יש צליאק והם יודעים, והם כבר מיד מבינים שאני מתכוונת לילדה יש צליאק, למרות שאמרתי רגישות או אלרגיה וציינתי שהיא רגישה להרבה דברים. איך ששומעים גלוטן קופצים לי עם זה. גם באינטרנט וגם בגן השעשועים.

[u]הופיע גם אמבה, שמכילה קארי, ולזה היא לא הגיבה רע.[/u]
התכוונת לעמבה?
ראשית, יכול להיות שזה הכיל תבלין אחר ולא קארי (קארי הוא לא תערובת של תבלינים?).
שנית, כאמור "הגיבה רע" ייראה כלפי חוץ רק במצב קיצוני. את לא תוכלי לראות דלקת קלה במעי, שלא נראית בחוץ כמו שלשול. פשוט אי אפשר לראות.

[u]עשית ביופסיה של המעי?"[/u]
וגם זה לא יראה.
יש איזו אלילות-פסבדו-מדעית של אנשים שאין להם מושג ירוק מה זה מדע, אבל אין לי פשוט מלים לתאר איך השכל שלהם בנוי, כי אני לא יכולה לקרוא לו "שכל ישר".


[u]ושכנה שלה שהיתה שם התחילה לנסות לשכנע אותי שזה לא, שזה צבע כזה אדום שירד מהשתיה וצבע את הפנים של הילדה באיזור הכוס, תפסה מגבון ורצתה להתחיל לקרצף את הפנים שלה להוכיח לי[/u]
אני מתה מהאנשים האלה. בדיוק הזכרתי את זה בדף אחר. למה? למה הם עושים את זה? איפה כואב להם?

[u]נשמע לי שפרחי הבאך טובים לה מאוד. מצד שני, למה זה לא מרפא? אני תוהה. כלומר, ברגע שמפסיקים יום - הכל חוזר.[/u]
לפחות לגבי בקבוק אחד המטפל (קשה לי לקרוא לו מטפל, כי הנסיבות של הכרות הן שונות, הוא יותר הגנן או הבעל של הגננת במשפחתון) אמר שיקח זמן עד שזה ישתנה ועבודה לעומק.
אבל אני אשאל.
לגבי מה שאת אומרת עם השילובים, זה באמת מדהים. עוד כשהיא רק ינקה הסתבר שהיא רגישה לקארי כשאני מתבלנת איתו (זה היה הדבר היחיד שבכלל לא חשדתי בו מהדברים שהיו אז ואכלתי, לא היה לי מושג). הקטע היה שברשימה של מה שאכלתי הופיע גם אמבה, שמכילה קארי, ולזה היא לא הגיבה רע.

בקשר לזה שהיא רגישה דווקא לדברים שאני רוצה לתת, ברור שזה לא מקרי. אחת הסיבות שהתחלתי בטיפול בעצמי זה שהרגשתי שאם הדפוסים אצלי ישתנו אז אולי גם דפוסי האלרגיה שלה ישתנו.
בקשר לאבחון של האלרגיות, לי ברור שהם מפגרים. לא צריך לשכנע אותי. אבל הכי מוזרים לי אנשים שאומרים לי: "איך את יודעת שהיא רגישה לגלוטן? עשית ביופסיה של המעי?"
יעני, אני חייבת להתעלל בילדה ולהעביר אותה בדיקה שהיא חצי ניתוח כדי לאבחן משהו שידוע לי מראש. אין לי בעיה עם לעשות לה פעם בכמה זמן בדיקת דם (למרות שזה היה נורא נורא), אבל לא לסמוך על עצמי, על הניסיון, על האימהות בשם המדע? יש לי גבולות בהקשר הזה.

בקשר לעדשים, זה לא שאי אפשר בלי זה, זה פשוט שיש המון דברים שאי אפשר וזה מאד מצמצם את המבחר המצומצם ממילא. למשל במלחמה זה היה משמעותי כי הרבה פעמים אני מבשלת דגן עם חלבון, נגיד אורז ושעועית. בבתים של אחרים להתחיל להשרות שעועית ללילה היה סיפור, וגם לוקח יותר זמן לבשל. העדשים מתבשלים עם האורז ונגמר סיפור. אבל הכי מבאס שהיא פשוט אוהבת את זה.
היום היתה לנו עוד תגובה אלרגית למשהו די חדש. אדום ליד הפה, מכירה? הייתי אצל מכרה והיא ישר הבינה את הקטע ושכנה שלה שהיתה שם התחילה לנסות לשכנע אותי שזה לא, שזה צבע כזה אדום שירד מהשתיה וצבע את הפנים של הילדה באיזור הכוס, תפסה מגבון ורצתה להתחיל לקרצף את הפנים שלה להוכיח לי. איזה דברים משפילים שאני צריכה לעבור. לפעמים פשוט בא לי להישאר איתה בבית ולא ללכת לאף מקום (ואנחנו מאד אוהבות חברה).

[u]גם עדשים. לא מאד שלשול אבל גם לא מצב רגיל. כאילו אם תאכל מזה יותר מקצת אז כן יהיה כאן בלגן.[/u]
זה סימן שהיא אלרגית לזה.
אני אומרת: לא לתת לגמרי.
כי הרגישות גורמת לדלקת במעי, שמפריעה ךספיגה ועושה צרות. הרבה דלקת = שלשול, אבל מספיק קצת דלקת לעשות נזק.

[u]לאחותי לעומת זה עשו את הטסטים האלה ויצא שהיא לא רגישה לכלום[/u]
מותר להגיד מפגרים? בטח שיצא. הטסטים האלה בודקים רק רגישות מהסוג של אסתמה וכדומה. האלרגיה במעי היא עם נוגדנים מסוג אחר, שאין להם שום טסט גם היום. במקום להגיד לה שאין להם כלים לזהות את גורמי האלרגיה שלה אמרו לה שהיא לא אלרגית. מפגרים. הנה אמרתי.

[u]האמת היא שהרגשתי שיש פה התייחסות יותר עמוקה שלוקחת בחשבון יותר דברים, יותר גורמים, יותר ניסיון לברר מי הילדה ולמה היא זקוקה, אני מרגישה שזה ממש חיזק אותה. באייפק כשניסינו לטפל בגורמים רגשיים כאלה או אחרים זה כמעט לא הזיז כלום[/u]
את האייפק אפשר לקחת לעומק גדול. אני מרגישה שזה לא נעשה, מהתיאורים שלך. יש המון אפשרויות לתישאול, וצריך היה למצות אותן. קרה לנו שמשהו לא עבר, אז חזרנו לעוד ועוד טיפולים עד שניקזנו הכל. הופיעו דברים מגילגולים קודמים, ועוד ועוד, שילובים משונים (דשא עם זיעה למשל - לדשא לחוד הוא לא היה אלרגי אבל קיבל פריחה נוראה מדשא כשרץ והזיע. מי יכול היה לחשוב...). פשוט לא עזבתי שום דבר באוויר. אם עדשים הם אוכל כה מרכזי אצלך, אז ללכת לליאור ולגמור כבר את העדשים מכל הכיוונים.
תראי, הוא לא רוצה לעשות שום דבר שעלול להתפרש כלחץ עלייך לבוא לעוד טיפולים, אז את לא תשמעי את זה ממנו. אני מרשה לעצמי כי אני לא מקבלת מזה כסף. צריך לחזור, ושיבדוק מה הבעיה עם העדשים מכל הזוויות. יש לו טבלה, שיבדוק עליה את כולה. והעדשים זו רק דוגמא.

[u]לא יכול להיות ששיטה מסויימת לא תעבוד טוב עבור אדם מסויים?[/u]
כן.
נשמע לי שפרחי הבאך טובים לה מאוד. מצד שני, למה זה לא מרפא? אני תוהה. כלומר, ברגע שמפסיקים יום - הכל חוזר.

[u]ליאור לא דיבר איתך על מגוון הצורות שאלרגיות נוצרות? אני חושבת שזה לא מקרי שהאלרגיות שלה הן לדברים שיש בבית ושאת רוצה להאכיל בהם, ופחות לדברים שלא נחשפה אליהם.[/u]
נשמע מענין מאוד.

[u]רגע, ומה עשית אז? מה ליאור אמר?[/u]

בהתחלה אני הצעתי שאולי נחכה כמה זמן. היינו בלי שלשולים ושלשולים היו רק כשניסיתי להחזיר משהו, אז הצעתי שפשוט לא אתן דברים שנוקו ונחכה קצת, הוא הסכים איתי. גם היום הוא אומר שלדעתו היה צריך לחכות תקופה שהגוף יתחזק. אני כמובן מסכימה עם זה, זה בא ממני. אחר כך היתה מלחמה וכבר היינו חודשיים ככה בלי שלשולים או כמעט בלי. הוא לא טיפל במלחמה ואנחנו הסתובבנו בבתים שלא תמיד יכולתי לבשל וכו'. איכשהו נתתי משהו ש"נוקה" וחשבתי שזה בסדר. משום מה כשבשהות שלנו בבתים של אחרים התחילו שלשולים מטורפים לא קלטתי שזה מהמשהו הזה (עדשים היא נורא אוהבת וזה תמיד נראה מזין ובריא, לא?) והאשמתי מוצר אחר ואת זה שאנחנו לא בבית, את זה שאני מכריחה אותה להתחתל, את המתח, את אללה ולא יודעת מה עוד. בלי לשים לב יצא שגם לא נתתי עדשים וזה הפסיק.
כן נתתי דברים חדשים לאט לאט, לא מייד, אחרי חודש בלי שלשולים. מאד בעדינות, אחת לכמה ימים, דברים שלא חשבתי שעשויה להתעורר בעיה איתם ורובם באמת עברו בסדר.
במלחמה הייתי בקשר טלפוני עם ליאור וביצעתי טיפולים לפי מה שאמר לי. אחרי עוד כחודשיים ואולי שלושה, ממש לאחרונה, התחלתי לנסות מדי פעם דברים נוספים: גלוטן (לא חיטה, קוואקר אורגני), תירס. זה עובר סביר. גם עדשים. לא מאד שלשול אבל גם לא מצב רגיל. כאילו אם תאכל מזה יותר מקצת אז כן יהיה כאן בלגן. הטחינה היתה הדבר היחיד שפתאום עבר לגמרי, לא היה זכר לתגובה, לפחות לא משהו שמוכר לי מהעבר בהקשר הזה. נראה לי שמה ש [po]תמי גלילי[/po] הציעה, דיאטת סירוגין, זה בעצם מה שיעבוד במקרה שלנו. מה שהיא אומרת זה שאם יש דברים שילד מאד אלרגי אליהם אז לא לתת בכלל. אם יש דברים שרק קצת אז נותנים אותם פעם בשבוע וכל הזמן מחליפים בין הדברים.

בקשר לפלסטיק ולאוכל המעובד אני מבינה על מה את מדברת ואני לא נותנת לה כאלה דברים בבית. בבית אם רוצים חלווה מערבבים טחינה עם סילאן או עם מולסה אורגנית ובדרך כלל פשוט מעדיפים מישמש אורגני או דבלה. מצד שני, כדי להקל עליה מחוץ לבית, החלטתי כן להחזיק דברים כאלה שיהיה בשלוף במקומות בהם היא מאד מתוסכלת שהיא לא מקבלת מה שכולם. לצערי אנחנו לא חיות בעולם סטרילי, אני מנסה לתת לה את המקסימום, אבל זה המקסימום שאני יכולה, מה גם שאני כן יכולה לאכול הרבה דברים שהיא לא ולפחות מחלקם אני לא מרגישה שאני מסוגלת להימנע.

בקשר לליאור, אחד הדברים שהוא כן אמר לי לאחרונה זה שאי סבילות לא לגמרי לגמרי עוברת, שיש גם עניין של מבנה.
אצלכם הכל עבר לגמרי? אתם יכולים לעכל כל מה שפעם לא יכולתם?

זה לא דור שני של אלרגיה, התחלתי לחקור וגיליתי שגם לאבא שלי בימים הרחוקים ההם גילו אלרגיה לחלב, מסתבר שכבר אז עשו את הטסטים האלה עם השריטות.
לאחותי לעומת זה עשו את הטסטים האלה ויצא שהיא לא רגישה לכלום. זה היה בתקופה שהיא היתה בצבא וכל הזמן שלשלה (בילדות היא התגרדה), גם צליאק לא מצאו לה או משהו אחר, אבל כן הורידו לה פרופיל וכל מיני כאלה.
רק ממש לאחרונה דודה שלי, אני ממש כועסת עליה, סיפרה לי שהבת הבכורה שלה שכעט בגילי שלשלה עד גיל שנתיים ואז זה עבר "כנראה ש- את יודעת לא היתה אז מודעות לאלרגיה" הסיבה שאני כועסת שהיא סיפרה לי רק עכשיו בסוכות, היא כבר יודעת מזמן על הסיטואציה ועל מעקב FTT , והיא אחות (טיפת חלב ובתי ספר) היא אמנם מזמן הרגיעה אותי בקשר למשקל באמירה שהבת הנ"ל גם שקלה נורא מעט בגילאים דומים, אבל לא טרחה להגיד כלום על השלשולים.

בקשר לפרחי באך זה פשוט מדהים. זה לא רק פרחי באך, זה מעורבב עם עוד סוג שפחות מוכר בארץ ונקרא פרחי קליפורניה. התחלנו עם בקבוק מקרי בעניין רגשי שעשתה לי חברה. זה נגמר והיתה הרעה במצב מאד מאד. ככה שביקשתי ממישהו אחר שגם מכיר את הילדה יותר טוב וגם עשה לי תחקיר לעומק, לתת לנו תמציות וזה מדהים. האמת היא שהרגשתי שיש פה התייחסות יותר עמוקה שלוקחת בחשבון יותר דברים, יותר גורמים, יותר ניסיון לברר מי הילדה ולמה היא זקוקה, אני מרגישה שזה ממש חיזק אותה. באייפק כשניסינו לטפל בגורמים רגשיים כאלה או אחרים זה כמעט לא הזיז כלום. לא יכול להיות ששיטה מסויימת לא תעבוד טוב עבור אדם מסויים? אצלי זה עושה קסמים אבל זו אני ואולי לה יש צורך אחר.

סליחה שאני משתלטת לך ככה על הדף, כנראה יש לי הרבה לפרוק בנושא הזה.

[u]אני מתכוונת שאם טיפלנו ברגישות למזון מסויים (גם בהיבט המורכב יותר) ואחרי שבועיים ניסיתי לתת לה את המזון המסויים, אז היא שילשלה ממנו[/u]
רגע, ומה עשית אז? מה ליאור אמר?
(אני אחכה שתעני, כדי להמשיך)

[u]אבל לגבי כל האלרגיות העמוקות יותר שהתפתחו עם החשיפה היותר רצינית למוצקים אני כבר הרבה פחות בוטחת בו[/u]
זה נשמע לי מוזר, כי זה לא מתאים לשיטת אייפק. כלומר, אין שום צורך "לבטוח במטפל". זה טכני. אבל שוב, אני אענה כשתסבירי לגבי התשובה למעלה.

[u]עם הזמן והאלרגיות התחוור לי שאם אני אתן לבת שלי תירוש לא אורגני, ואבדוק באייפק מהעשה שילשול, יצא שזה דווקא הענבים[/u]
אז מה? זה לא קשור.
הסיבה להמנע מהמזונות שאינם "אוכל" (כאילו, אני בטוחה שייצא באייפק שהיא לא אלרגית לפלסטיק. אז מה? לצורך העניין, גם לאכול פלסטיק זה באותה מידה לא אוכל) היא לא מפני שהם גורמים לאלרגיה בטווח הקצר, אלא שהם מחלישים את כל הגוף ומונעים ויטמינים לטווח הארוך. החלשת הגוף קשורה באלרגיות, אבל באופן עקיף. לכן יוצא שהיא "לא אלרגית" אבל זה כן מזיק.

את אומרת לי שאחותך היתה אלרגית. כלומר, הבת שלך לא דור ראשון לאלרגיות, לך יש אלרגיות, לאחותך יש אלרגיות, ומי יודע מי עוד.ליאור לא דיבר איתך על מגוון הצורות שאלרגיות נוצרות? אני חושבת שזה לא מקרי שהאלרגיות שלה הן לדברים שיש בבית ושאת רוצה להאכיל בהם, ופחות לדברים שלא נחשפה אליהם.
אני בעד פרחי באך, אבל אני מחכה לתשובה שלך לשאלתי הראשונה.

נזכרתי בעוד משהו, בקשר לאוכל מעובד.
כשהתחלתי לתת מוצקים ועוד כשקראתי את הדף שלך, אז הייתי מאד נגד אוכל מעובד.
אני נוטה לאכול פחות מעובד בבית וזה היה נראה לי זוועות.
עם הזמן והאלרגיות התחוור לי שאם אני אתן לבת שלי תירוש לא אורגני, ואבדוק באייפק מהעשה שילשול, יצא שזה דווקא הענבים. התחוור לי לצערי הרב שלקרטיב מלא צבע מאכל (ואל תשאלי למה ואיך יצא לנסות, אבל יצא) היא תגיב בסדר, אבל לעומת זה לעדשים אורגניות היא תגיב די רע. אפילו אמרנט שמופיע בכמה מקומות כמזון מאד מתאים לתינוקות מגיל חצי שנה וניסיתי אותו כדגן חלופי לגלוטן, הסתבר כאסון גדול אצלנו.
אז ככה יוצא שמתוך הנחישות לתת רק מזון לא מעובד יצאה לי כל הרוח מהמפרשים והיום פחות ופחות איכפת לי לתת מזון שעבר עיבוד ואפילו שימור, אם רק אין בו תירס/גלוטן/ביצים/חלב ועוד כמה דברים... קשה למצוא, אבל כשאני מוצאת אז אני נותנת לה. בהתחלה היא בכלל לא התעניינה בזה, אבל היום כשהיא רואה אחרים אוכלים דברים מקופסא/אריזה היא רוצה גם ומאד קשה לי כל הזמן לאסור עליה.
לפני שבועיים קניתי ויטמינים מאד טבעיים ומאיכות מאד גבוהה, צריך להחזיק אותם במקרר ויש להם מספר שבועות מרגע הפתיחה עד שהם מתקלקלים. הם מאד יקרים. במקום לקנות את מה שאני קונה תמיד, קניתי מאותה חברה רק שמכיל דברים קצת שונים. חשבתי שאולי זה כבר לא יעבור בחלב, ירק מסויים שעשה לנו בעיות בעבר. כמובן הילדה התחילה לעשות גרפסים שלא היו מביישים שייך סעודי ועכשיו, כמה ימים אחרי שהפסקתי גם זה נפסק. מדובר בירק, רק ירק, כזה שנחשב בריא ומלא ויטמינים וברזל. לעומת זה אני כל הזמן לוקחת כל מיני ויטמינים מסונתזים וזה לא עושה לה כלום.
אגב, עם הטחינה התגלה לאחרונה במקרה, כשיום אחד התארחנו והיא טבלה יד בצלחת מלאה טחינה והחלטתי לבדוק מה יקרה ולתת לה, כי לא היה שם שום דבר שהיה מותר לה והיא לא רצתה רק מה שהבאתי מהבית אלא לטעום לפחות משהו משם. זה היה שוס גדול לגלות שהיא לא משלשלת אחר כך וגם לא כשנתתי לה חומוס שמכיל טחינה יומיים אחר כך.

[u]בהקשר הזה אני יכולה להגיד לך שאלרגיה מהסוג הזה גורמת לאיבוד שליטה על הקקי.[/u]
אני יודעת, כשהיא משלשלת אז באמת אין בכלל שליטה. רק שבחודשים האחרונים רוב הזמן היא לא משלשלת.
[u]ולמה את מתכוונת כשאת אומרת "לא עבד".[/u]
אני מתכוונת שאם טיפלנו ברגישות למזון מסויים (גם בהיבט המורכב יותר) ואחרי שבועיים ניסיתי לתת לה את המזון המסויים, אז היא שילשלה ממנו. היום היא כבר פחות משלשלת בקלות מכל מזון. אם נותנים לה רק לטעום משהו שהיא רגישה אליו, היא לא בהכרח תשלשל, רק אם זו כמות גדולה או קיבלה יומיים ברציפות או אם זה משהו שהיא מאד רגישה אליו.

בקשר לשומשום, זה דווקא משהו שפתאום, ממש כמה ימים אחרי שהתחלנו את הפרחי באך, היא טעמה (טחינה) והגיבה ממש בסדר. אחר כך אכלה עוד כמה פעמים והיה בסדר כנראה. אני אומרת כנראה כי אני לא משוכנת ממה הפריחה שיש לה עכשיו על העור ויש לי אחות שכל הילדות התגרדה, כנראה מרגישות למזון. אצלה זה שילשולים, אבל אני אף פעם לא בוטחת בזה כי למשל כשאכלתי סלק אז היא לא שלשלה אבל פלטה בגיל שפליטות כבר לא היו ברפרטואר. אז התחלתי לתת לה שומשום. גם שקדיה נחשב אלרגן והיא דווקא ממש בסדר איתו.
בקשר לסויה, גם זה ידוע לי כאלרגן, אבל מסתבר שהיא דווקא בסדר איתו. אנחנו אוכלות טופו אורגני בבית וזה בסדר.
לעומת זה יש דברים שלא נחשבים אלרגניים וטופלו באייפק ועדיין זה לא נראה טוב- עדשים למשל... הגוף שלה היה נקי מספיק זמן, כמה חודשים לא נתתי לה שום דבר מהדברים שטופלו, ככה שכף עדשים לא עושה את הנזק שעשתה בעבר, אבל בכמות של אוכל בארוחה (והיא מתה על זה) זה ממש לא זה.

אנחנו מטופלות בצפון אצל ליאור טל, מטפל מנוסה וידוע. אני בטיפול אצלו ועלי זה עובד מצויין רוב הזמן, אבל לגבי כל האלרגיות העמוקות יותר שהתפתחו עם החשיפה היותר רצינית למוצקים אני כבר הרבה פחות בוטחת בו. מה גם שהיא מקבלת עכשיו פרחי באך שעשו ניסים בתחומים הרגשיים (ולא רק זה, בקבוק אחד נגמר ממש לפני יומיים ובמשפחתון היום אמרו לי "נסיגה", מזמן היא לא היתה ככה, זה ברור שאלו הן טיפות פלא) ועכשיו דיברתי עם מי שנתן לה אותם שיוסיף גם משהו לעניין האלרגיות והוא אכן יעשה זאת כשנסיים את הבקבוקים הנוכחיים.

[u]בגיל חצי שנה עבד נהדר , ובגיל שנה וקצת לא כל כך עבד.[/u]
מוזר.
מי המטפל/ת שלכם, תזכירי לי?
אולי זה לא ש"לא עבד" אלא הרגישויות נעשו מורכבות וכוללות הרבה עבודה רגשית? לאלרגים יש נטייה לייצר אלרגיות, וצריך לגמור את העבודה עד הסוף )-:
האלרגיות שעוד מביאות אותנו לטיפול מדי פעם הן העמוקות והמורכבות. הן אלה שמתגלות עכשיו.

ובקשר לדף השני, בהקשר הזה אני יכולה להגיד לך שאלרגיה מהסוג הזה גורמת לאיבוד שליטה על הקקי. באמת. זה סימן מובהק שהיא אכלה משהו אלרגני.
ממזון מעובד הייתי נרתעת מאוד. היא עלולה להיות אלרגית לחומרים שבו, וגם אם לא, זה מחליש את הגוף שלה באופן כללי, ומחמיר את הרגישויות הספציפיות. חלווה אגב עשויה משומשום, שהוא אלרגן רציני. היא לא אלרגית לשומשום? מעדן סויה נראה לי משהו שלא ראוי למאכל אדם, ולא הייתי נותנת לשום ילד רגיש להתקרב בכלל לדבר הזה. לא לסויה בכלל, ובטח לא למזון מעובד מסויה. בין אם הוא אלרגי אליו ספציפית ובין אם לא.

לגבי יוצאות לה העיניים: אני הבהרתי לילדים שלי ש"לנו אסור כי זה לא טוב לנו". לצערי מגיל אפס, ואני לא נגעתי בשום דבר שאסור היה להם. הם באמת לא נגעו ולא ניסו כי אני הייתי לגמרי סגורה על זה. מצד שני יש לזה מחיר כבד, והוא יצירת בסיס להפרעות אכילה בהמשך (אוכל הופך להיות דבר שנזהרים ממנו ומתנגדים לו, וזה רע מאוד). לכן: אייפק, גם אם צריך לטפל במשהו מעשרה כיוונים עד שזה מסתלק.

אבל קודם כל תזכירי לי למי הלכתן, ולמה את מתכוונת כשאת אומרת "לא עבד". פירוט יעזור לי לחשוב על משהו.

הי בשמת,
כבר כמה זמן אני רוצה להתייעץ איתך בנושא.
לא יודעת אם את זוכרת את הסיפור, אבל פיצקה בת שנה וחצי, עם הרבה רגישויות למיני מזונות.
היינו בטיפול אייפק בשתי תקופות. בגיל חצי שנה עבד נהדר , ובגיל שנה וקצת לא כל כך עבד. עזר לי מאד לאבחן, אבל לא הרבה מעבר לזה. מה שכן מצבה השתפר רק מזה שבמשך כמה חודשים היא כמעט לא קיבלה שום דבר שאסור. לאחרונה חל שיפור בעיקר אחרי שהתחלנו פרחי באך מסיבות אחרות ופתאום היא כנראה מגיבה בסדר לדבר או שניים שקודם היו בעייתיים. גם התגובות שלה התמתנו ומגיבה הרבה פחות גרוע לדברים שהיא כן רגישה אליהם, ככה שכשאנחנו מתארחים או נמצאים מחוץ לבית אני נוטה לאפשר לה לטעום קצת ולבדוק מה קרה עם זה עם הזמן.

בכל זאת ולמרות זאת רציתי להתייעץ איתך איך להקל עליה ואיך אני יכולה להסביר לה.
גם אם אני נותנת לה במקום מסויים לטעום תירס נניח, עדיין היא לא יכולה לאכול את האגסים שמציעים לה אחרי האוכל וכו'- אני משתדלת לא לבדוק יותר מדבר אחד בכל פעם.
היא נוטה לגשת לבד אם יש צלחות פזורות או דברים שאסור לה ויוצאות לה העיניים מלחם ודברי מאפה (גם אני אוכלת לפעמים בבית, אם כי משתדלת שלא). לפני כמה ימים חברה נתנה לבן שלה סנדויץ', הוא לא הסתכל עליו רגע והיא באה ולקחה (לא הספיקה לנגוס).
היא סקרנית, אוהבת לאכול (תודה לאל על זה עם המשקל שלה וכל ההסתובבות סביב אוכל ורגישויות) ורוצהמאד מה שכולם. אם כשהיא היתה יותר קטנה כולם אכלו עוגיות והיא היתה מבסוטית שנתנו לה פריכית אורז באותו זמן, היום זה כבר לא כל כך עובד. היא רוצה כמו כולם, כמוני וגם אם אני לא אוכלת (גם לי יש כמה רגישויות ויש מעט דברים שעוברים בחלב) היא עדיין רוצה מה שאחרים מקבלים ופחות מסתפקת בדברים אחרים.
אחת המסקנות שלי זה להכין כל מיני צ'ופרים שהיא לא מקבלת בבית ולשלוף ברגע האמת. עד עכשיו זה היה בלתי אפשרי כי המבחר היה מאד מצומצם, אבל עכשיו נראה לי שזה בסדר אם אתן לה חלווה או מעדן סויה נגיד, מדי פעם. זה נראה לי פתרון מבאס כי זה אוכל מאד מעובד, אבל אולי זה יעבוד לזמן מה.


וגם רציתי להגיד שראיתי אותך מתראיינת בתוכנית של אביגייל אריאלי (אין טלויזיה, אבל הייתי אצל הורי והיה פתוח) והיית מקסימה בעיני.

חזרנו לקלמנטינות, חזרה האדמומיות בפות. היא מתה על קלמנטינות. לפחות לא מילאתי את הבית, כי לא הייתי בטוחה, נתתי להרק אצל אחרים. במשפחתון יש והיא מבקשת. אוף.
ביום שישי נתתי לה תירס. התארחנו איפשהו והיה והיא נורא רצתה. אמרתי מה יכול להיות. עם קשר או בלי היא היתה עצבנית במשך יומיים. לא היה שילשול כמו בפעמים הקודמות שאכלה תירס, אבל היו שתי יציאות לא יפות. כשתירס גמר לצאת, אחרי יומיים, מצב הרוח שלה נרגע.
קשור או לא, היא גם פיספסה בימים האלה פיפי כמו שלא פיספסה בכל השבוע שלפני. אולי זה סתם לא קשור.
ועכשיו אני נזכרת שלא נתתי לה טיפות פרחי באך לפני השינה הערב.
מה שברור הוא שיש שיפור. מפעם אחת תירס היו לה תגובות מאד קיצוניות ויש עוד דברים שהיא קיבלה לאחרונה שנראים שזה בסדר, או לפחות לא נורא אם תאכל מהם מדי פעם.
אחרי שהיא אוכלת מהשיבולת שועל שלי זה לא נראה טוב. אם לקחת את מה ש [po]תמי גלילי[/po] מציעה בדיאטת סירוגין, אז כדאי לוותר על גלוטן לגמרי, פשוט לשכוח מזה לאיזה חצי שנה לפחות, אולי שנה. לא פשוט, היא מנסה לקחת לחם בכל הזדמנות שהיא רק יכולה, בעיקר מחוץ לבית כי בבית אין בהישט יד ובכלל לא כל כך על ידה.

עוד משהו:
היום היינו אצל חברה. מישהי שהיו לי איתה קשרים בעבר המאד רחוק חזרה לגור מאד מאד קרוב, כמה בתים מאיתנו, עם בעלה ושתי בנות גדולות מבתי.
באנו אליהם היום. אחר צהריים אצלם זה בעיקר במבה ותפוצ'יפס. הבת שלה אכלה לפני כן, כי לא אכלה צהריים. אז החברה רצתה לתת למתוקה "רק אורז" אמרתי בסדר. הצצתי עליו לרגע ומיד ראיתי שיש בו אבקת מרק. אז היא רצתה להראות לי שאין בזה מונוסודיום גלוטומט, אבל זה היה חצי שעה אחרי השלשול של אחר הצהריים, זה מהפיתות של אתמול. הוא לא היה נוראי, אבל להסתכן בעוד שלשול או בהחמרה רק בשביל קצת אבקת מרק מגעילה? אם כבר אז שיהיה בשביל משהו טעים/מזין/שווה באמת. אז כרגיל, חתכו לה תפוח. בסוף היא אכלה שקית כמעט שלמה של תפוצ'יפס, כשבאנו הביתה לא נגעה בארוחת הערב.

אני לא רוצה לבחור את החברים שלי לפי מה הם אוכלים או נותנים לילדים שלהם לאכול, מצד שני אני שואלת את עצמי אם אני רוצה ללכת אליהם לעיתים קרובות, והקטע שהחצר שלהם ממש על הדרך שלנו כמעט בכל פעם שאנחנו בכלל יוצאות מהבית מעבר לחצר הפרטית, ככה שיהיה קשה להתחמק. האמת? גם לא רוצה להתחמק, נעים לי עם הבנות ואיתה חוץ מהקטע הזה וגם בעלה שראיתי קצרות נראה איש נעים מאד.

יש לה ממש כוויה בפות. כנראה הקלמנטינה שאכלה. אין יותר קלמנטינות. באסה.
הפיתות בטאבון התגלו כלא אסון גדול אבל גם לא מומלץ לשימוש יומיומי.
מסקנה: לעבור לדיאטת סירוגין.
בעיה, כי אם היא תקבל לחם פעם אחת היא תרצה כל יום. אני יכולה להחליט שהיא מקבלת גלוטן אחת לשבוע, כמו בדיאטת סירוגין שהציעה [po]תמי גלילי[/po] אבל בצורה של פסטה או קוסקוס ואז לא תהיה לה שליטה על לבקש את זה כי אני לא שואלת אותה מה לבשל. אפשר גם להחליט שרק מחוץ לבית אבל זה בעייתי. נראה.

הבוקר לא הייתי מתוקתקת כמו אתמול אבל בכל זאת העניינים עבדו יפה כי לא חשבתי מה לעשות קודם: הלבשתי, האכלתי. גם העברתי את ההלבשה מהסלון לחדר שלה בבקרים, מה שגורם לה מיד אחרי ותוך כדי להתחיל לשחק, במקום בסלון שהיתה רוצה לדלת, החוצה והיו המון גירויים שהם לא משחקים (אם כי יש שם משחקים) שתפסו אותה.
מחר יש משפחתון, נראה איך יהיה מחר.

כבר הבוקר היה הרבה יותר טוב:
היינו ארוזות כמעט לגמרי מראש, בגדים היו מוכנים ולא התחלתי להתלבט אם קודם נאכל או קודם נתלבש. אני הייתי ברורה והיא שיתפה פעולה. היא אפילו התחילה לשחק ויכולתי טיפה לשטוף כלים. חלפו שעתיים וחצי מההנקה של התעוררות הבוקר להנקה הבאה אחריה ובלי להיכנס לעימותים. היא גם לא ביקשה ישר לצאת לסבא וסבתא.
מה שכן, היה לי קשה, אין לי ממש שהות לתעורר ולהימרח ככה בבוקר. אני צריכה קצת זמן להתעורר והיא לגמרי בעניינים ישר. האמת היא שהיא למדה את זה ממני והיו ימים שזה היה הפוך, שאני דחקתי בה בבוקר להתעורר בכל מיני דרכים, אני מתכוונת שלא נתתי לה בבוקר את הזמן הזה שבין שינה לערות ועכשיו ברור לי שזו היתה טעות.

היינו היום בטיול כזה, פארק קהילתי, שארגנו [po]יוחננ ית[/po] ובן זוגה ועוד כמה. היה מאד מאד כיף. חששתי מה יהיה עם הפיתות על הטאבון שעשו שם. רגע של היסוס וחשבתי לעצמי: לתת לה פיתה/לחם בבית זה סיכון, אם היא מגיבה רע אני אצטרך להלחם איתה למחרת מה פתאום עכשיו היא לא מקבלת. דווקא בחוץ ועל הטאבן כשזה בכלל לא נראה כמו לחם וגם לא מכיל הרבה חוץ ממים, קמח ושמן זית, זו הזדמנות מצויינת.

אז הכנו פיתה ושמנו על הטאבון והיא טרפה אותה ואחר כך עוד אחת. את הבצק היא גם ניסתה להכניס לפה, לא לגמרי הבינה בהתחלה את הרעיון, בכל אופן בפיתה השניה אזרתי אומץ ושמתי לה שמן זית מעורבב עם זעתר. בזעתר המוכן שקונים יש שומשום ונראה שזה בסדר עכשיו עם הטחינה אבל אני לא סגורה על זה לגמרי, משהו שם לא נראה לי. מצד שני, אני חושבת שבמשפחתון נתנו לה בטעות עדשים ביום חמישי ואולי זה מה שנראה רע, צריכה לשאול אותם.

היא גם היתה מהבוקר בלי חיתול וכל הטיול עשתה פיפי על עצים. פעם אחת הייתי צריכה להחליף לה מכנסיים כי כשלקחתי לפשפש היא התחילה להשתין שניונת לפני הזמן וזה קצת נרטב, שלא לדבר על הפעם שהרמתי אותה ולא שמתי לב שהיא כבר עושה ושיניתי מיקום, התקרבתי לעץ אז קצת טיפטף עליי. ענקית היא היתה. אחר כך בבית כל רבע שעה פיפי במכנסיים, כולל זה שהיא לא ישנה צהריים למעט עשר דקות באוטו כשחזרנו, החלפתי לה היום לפחות עשרה זוגות מכנסיים.
הפות שלה אדום בימים האחרונים בערב אחרי האמבטיה ואני תוהה אם זה שוב שיניים (גם היציאות המוזרות עשויות להיות זה אבל לא לגמרי נראה לי ויש גם התעוררויות תכופות בלילה ששייכתי לדברים אחרים) או שאולי זה בגלל שכל היום היא משתינה בלי להישטף, שרק מחליפים מכנסיים, זה יכול לצרוב נראה לי.

בכל אופן היא היתה מדהימה היום ונראה לי שכל מה שעשה הבדל זה השעה הראשונה בבוקר ואחר כך כבר לא חייבים בכלל לצאת וכאלה. אבל אולי כדאי לצאת כי היא מעדיפה אדמה זרה על האדמה אצלנו בגינה.

וקומה ג', תודה שאת כאן להקשיב, לכתוב, להגיב.

נפל לי אסימון בקשר לקושי. זה יצריך ממני לעבוד יותר קשה, ואני צריכה לחשוב איך עושים את זה אבל כנראה שזה אפשרי.
אני הולכת לחוג הורים.
אחד הדברים שעלה שם זה הצורך בשגרה, בקביעות.
רוב ההורים אמרו שזה נורא קשה ואיך אפשר. מה שכן, דיברו בעיקר על הערב כי לרובם יש לפחות פעוט בן 2.5 ומעלה חוץ מהתינוק/פעוט הנוסף וגם מי שעם תינוק בבית דיברו על ילד שבעצם רואים מהצהריים/אחה"צ, דיברו על הערב ואני התסדתי. כי אצלנו באמת יש שגרה מאד מאד קבועה בערב, די כמו שעון.
פתאום הבנתי שבבקרים אין לנו שגרה. לא ברור אם קודם רוחצים פנים ומתלבשים או קודם אוכלים. שזה גם קשור להנקה כי אם השניההיא ינקה אז נראה לי דבילי להציע לה אוכל ואם היא עוד שניה אוכלת אז הרבה זמן היה לי חבל להלביש כי עוד שניה הבגדים ייראו כמו אחרי מלחמה ובכלל בשארית הקיץ שהיינו בבית היא הלכה ערומה.

אני יודעת ורואה שהחצי השני של היום יותר קל לה. אני יודעת שגם במשפחתון זה ככה. היא לא יודעת למה לצפות בבוקר ואני לא יודעת איך, אבל נראה לי שאנסה לייצר בכוח סוג של שיגרה עם שעה קבועה ליציאה מהבית, או לטיול בעגלה או לגן משחקים רחוק מחוץ לישוב (ממילא בישוב שלנו יש חבר אחד בלבד) או אפילו לסידורים וקניות. היא מתחרפנת ומחרפנת אותי וראיתי שבימים שיצאנו על הבוקר ועשינו כל מיני דברים אז אנחנו חוזרות ואני מספיקה לבשל כי היא משחקת לבד ומאפשרת מה שניסיתי לעשות לפעמים לפני היציאה מהבית והיה בלתי אפשרי.
להכין בערב תיק כמו בימים של המשפחתון, אולי אפילו לחתוך פירות כבר בערב. לדעת בדיוק מה תהיה ארוחת הבוקר. נכון, החיים מלאים שינויים והפתעות אבל מסתבר שהיא זקוקה למה שיותר יציבות ומשם היא תוכל להגיב טוב יותר לשינויים, אני מקווה. בימים כאלה, כמו היום, שדווקא הפרתי לגמרי את הסדר יום אבל יצאנו והיינו הרבהבחוץ ועוד בצהריים ולא היתה בעצם שנת יום, אני רואה שגם יותר קל לרווח בהנקות. אז זה לא מסתדר עכשיו עם להיות בלי חיתולים, אז אני אסתפק קצת בבלי חיתולים בבית ולהציע עצים בחוץ עם חיתול ואכבס הרבה חיתולים.

אני שואלת את עצמי לפעמים אם אני מגזימה. היום משהו בבוקר לא נראה לי ביציאה שלה, אבל זה לא היה שלשול. בערב ברח לה באמבטיה, זה לא קורה לה אלא אם יש מחלה/שלשול/שיניים וכו'. אולי פשוט לתת לה לאכול מה שבא לה ורק כשמתחילים שלשולים רציניים אז לעצור ולעשות רוורס.

המשפחתון- מהווה תמיכה מלאה. מתייחסים אליה באהבה וכבוד. לא קל לטפל בה ואני כל הזמן עם המשקע של לפני שנה שאחרי שלושה חודשים אמרו לי קחי את הילדה אי אפשר לטפל בה. כבר מזמן סלחתי לעצמי על זה שלא הייתי מספיק קשובה אז לטפל בקושי שלה, בעצם ניסיתי אבל לא הצלחתי. במקום החברה שעשתה לי את הפרחי באך, הפעם הכין לה "הגנן" את התמציות. באמת כשנגמרההתמצית חלה הרעה בהתנהגות שלה אבל זה גם קרה בדיוק כשבמקום להיות במשפחתון שעה שעתיים היא התחילה להישאר ימים יותר ארוכים והעניין קיבל אופי של קביעות ככה שקשה להגיד מה מהם יותר השפיע.

בכל אופן המשפחתון הוא בבית והאישה היא גננת וגם בעלה גנן. המשפחתון הוא שלה אבל לפעמים חלק מהיום גם הוא נמצא שם. ביקשתי ממנו תמציות כי חשבתי שללכת כל פעם לחברה יהיה יותר מורכב מאשר מישהו כזה נגיש וגם שרואה ומכיר את הילדה יותר לעומק. הוא התייחס מאד ברצינות, שאל שאלות על הלידה והתייחס למכלול של הדברים ולא רק לסימפטומים הרגעיים. מוכרחה להודות שהתייחסות מעמיקה כזו מרגיעה אותי, כי זה ברור שיש יותר מדבר אחד שקשה לה בעולם הזה, בגיל שנה היא עוד היתה בוכה לפעמים כשמישהו היה מתעטש בקול רם לידה, שלא לדבר על הבלנדר.

בתקופות שטוב לה, היא מדהימה וזורמת, קלה וטובה כאילו הכל נהדר וטוב, למשל כמו כשחזרנו הביתה מנדודי המלחמה. היה שווה לחזור באמצע ולסבול את הפחד והאזעקות רק בשביל איך שהיא היתה. בתקופות שקשה זה בלתי אפשרי.

[po]תבשיל קדירה[/po] הציעה במעלה הדף הזה שאנתק בין השלשולים שלה למצבי הרוח שלי.
אני מבינה שכשקשה לה אני לוקחת הרבה מזה על עצמי, מרגישה אשמה, מרגישה חסרת אונים. צריכה ללמוד לעשות את ההפרדה הזו, הקושי הוא שלה. יש דברים שקשים גם לי, אין ספק.
גם לי קשה להיפרד ממנה להרבה שעות, הייתי מעדיפה להיפרד ממנה למקסימום 4-5 שעות ולא לעבור את זה בשום מקרה. בפועל יש לי יום עבודה אחד שאנחנו נפרדות לשמונה שעות. בלי קשר לצרכים שלה, לי כאמא זה קשה, ארוך. אבל אני מבינה שאנחנו מפצות בימים אחרים וגם אני רואה שזה לא רק לוקח ממנה אלא גם נותן לה המון ושהיא לפעמים חוזרת משם כל כך שמחה ומרוצה שזה שווה ביותר. אז קשה, אז מה, אז הקושי יעבור, אבל אני לוקחת את זה קשה שקשה לה וזה מעצים את כל התחושות הלא טובות במקום לסמוך עליה שהיא תעבור את התקופה הזו ושכולנו נתמוך בה ויהיה בסדר.

(())

נשמע קשה-קשה.

[u]היא מסתכלת על הלחם שאצלי בצלחת, מצביעה ואומרת "סור, סור" (אסור, אסור) עם תנועת אצבע שמלווה[/u]
אני מתארת לעצמי שזה מקפיץ את רגשות האשם פי עשר. אבל בסה"כ אין לך מה להילחץ . שלי עושה אותה תנועה ביחס לשקע החשמל או הטלוויזיה. הם כולם עושים את זה, לא משנה על מה - בסך הכל, תמיד יהיה [b]משהו[/b] שאסור.

[u]יתן לה כוחות לעכל את העולם ואת הטוב שהוא מביא איתו[/u]
הלוואי @}