רק בשביל להעיף כבר את סימן השאלה....
אולי בהמשך, אוסיף עוד תוכן.
זה בעצם מין סיפור מסע שכזה, שהתרחש בגוף, בנפש, בנשמה.
סוף אוק' 08
אני אחרי לידה יפה, פיזיולוגית, מעצימה (כן, המילה השחוקה הזו מיטיבה לתאר יותר מכל את החוויה הזו), עם מיילדת פרטית טובה.
אמא ל-3 בנים קטנים (בני 5, 4 ו-2), גאווה.
כבר בזמן ההריון ה-3 התוודעתי לנושא הלידה הביתית.התחברתי לזה מאוד, אבל כנראה שעדיין לא הייתי בשלה לממש אותו. תודה על הלידות הטובות שהיו לי עד כה בבי"ח. אני יודעת כמה שזה לא טריוויאלי.
כשעידו היה בן שנה ו-3 חוד', נכנסתי להריון סוף סוף (רצינו כבר קודם). הריון כזה מוזר, פתאום בחילות, הקאות, צרבות. מעולם לא היו לי כאלה דברים. הריון לא קל.
בפנים כבר ידעתי שאני רוצה ללדת בבית, אבל ליתר ביטחון, שריינתי את אביגיל (המיילדת של עידו) ממרכז הלידה בלניאדו ממש בהתחלה. ניסיתי להבין למה אני בוחרת הפעם בבית. אפילו המצאתי לעצמי סיבות "למה לא כדאי". וגם כשהיה נדמה לי שאני עוברת את המחסומים של עצמי, נותרה ההתמודדות מול בן הזוג.
די מהר, בעלי הפך שותף מלא, גאה ותומך בבחירה הזו.
דיברתי עם מס' מיילדות בית ונפגשתי עם מיכל בונשטיין בשבוע 22. ידעתי: זהו זה, איתה אלד את בתי. מפגישה לפגישה עם מיכל הלכנו והתאהבנו. בה, בלידת הבית, בחוויה שמתרגשת עלינו לטובה.
שבוע לפני הלידה
אחרי שבועות בהם היו הרבה צירים סדירים, מיכל מציעה בדיקה. 2 ס"מ, צוואר אחורי אבל רך ומקוצר. תינוקת לא גדולה. אופטימיות.
יום לפני הלידה
שבוע 40+5, ביקור אצל מיכל. מיכל בודקת אותי. פתיחה 3, תינוקת במשקל 3.6 (מאוחר יותר מיכל תאמר שחשבה בלילה שהערכת המשקל שנתנה לי היתה שגויה).
לי כבר נמאס מהמתח בו אני נמצאת, נמאס מחוסר הסבלנות שלי. להצעתה לקחתי הומאופטיה (מהלתי בבית במים) - קוהוש משהו, לא זוכרת בדיוק.
בערב הלכנו לחברים. היו צירים, אבל לא סדירים. כאלו שניתן להתעלם מהם.
בבית הבנתי שההריון הזה הולך למתוח את קצה גבול הסבלנות שלי.
חצות: נכנסתי למיטה, ציר. מממ......... זה מרגיש אחרת, כואב יותר. מנסה להמשיך לישון, ציר. בדיוק 10 דק' אחרי הציר הראשון. ככה עוברת שעה, בסופה הערתי את בעלי: "אני לא רוצה את הילדים בבית", אמרתי לו."נעביר אותם לאיילת (החברה שהיתה איתי בלידה). נחכה עוד קצת ונעביר אותם". לא רציתי שיהיו פה בזמן שכואב לי (הייתי בטוחה שיתעוררו מתישהו למשמע ההתרחשויות), או שיצטרכו את בעלי ולא יוכל להיות איתי.
2:30: טלפון לאיילת שמתרגשת מאוד. היא כבר מכינה מיטה לאסף ויואב. טלפון נוסף למיכל, עידכון קצר. הרי אי אפשר לדעת לאן זה יתפתח מכאן.
4:00: מיכל מתקשרת אליי. הכל בסדר, צירים תכופים, אבל לא כואבים. בעלי מקפיץ את אסף ויואב. עידו יישאר בבית, אין סיכוי שיתעורר, וגם ככה ב-7:00 הגן שלו נפתח. אמא שלי מגיעה אליי. אני מקפצת על הכדור בסלון, מסובבת את האגן עם כל ציר.
7:30: בעלי מקפיץ את עידו לגן. מיכל מתקשרת ושומעת אותי בציר: "אני מגיעה", היא אומרת.
בעלי שואל אם לסדר את הסלון, ואני אומרת שעוד לא. מדחיקה את העובדה הברורה מאוד הלידה קרבה ובאה.
בינתיים גם איילת מצטרפת. אני שמחה שהיא תהיה איתי וגם תוכל לצלם (בדיוק סיימה קורס צילום ב"קאמרה אובסקורה" ).
- "יום החולין הזה הוא יום שיש בו חסד
ובחסדו שורות אליך נכתבות" (שיר של יום חולין)*
8:40: מיכל הגיעה. אחרי התארגנות קצרה, היא שואלת אותי אם אני רוצה להיבדק. אני מהססת, כי החשש מאכזבה מאוד גדול. בסוף אומרת כן. הבדיקה מאוד מאוד מעודדת, פתיחה 5-6, ראש צף. בינתיים צירים נעים בין תדירות של כל 5 דק' לבין 10 דק'.
הכדור שהיה צמוד אליי בלידה הקודמת – ננטש. במקומו מיכל סידרה לי 2 כריות על שולחן האוכל בסלון. שם מצאתי עצמי נשענת בכל ציר.
10:30: מיכל מציעה כמה פעמים (וגם בעלי) שאכנס לבריכה. אני לא מעוניינת. יש לי תחושה שהצירים פשוט יתרחקו שם ואני כ"כ רוצה ללדת כ-ב-ר.
אחרי שראיתי שהצירים הפכו קצת יותר כואבים, נכנסתי לבריכה. נעים........ אולי נעים מדי? מהר מאוד מתברר שצדקתי, הצירים התמעטו והתרחקו. עם כל התחושה הנעימה שפשטה בגוף, העדפתי לצאת מן המים ולקדם את הלידה. יצאתי מהבריכה בשעה 11:30.
הייתי מאוד מאוד (!) עייפה, מכיוון שלא ישנתי המון זמן.
12:30: בעלי הציע שאבדק ואני סירבתי כמה וכמה פעמים. גם מיכל הציעה אבל מיד אמרה שהיא מסכימה איתי, שאולי לא צריך. הרי ארגיש בעצמי התקדמות או לחץ. לדעתי כמה התקדמתי בשביל הפיקנטריה – זה ממש לא נחוץ.
אבל מה? אני טיפוס סקרן . וגם כאן, הסקרנות הרגה את החתול. לאחר בדיקה, הגיעה אכזבה ענקית מצידי. אין שינוי בפתיחה, רק הראש ירד מעט .
פה קרה דבר מוזר. מיכל אמרה שזה הדהים והקסים אותה. היא רק סובבה את הראש אחרי שבדקה אותי ואני פשוט נרדמתי......
ישנתי שעה ו-20 דק' (!!), שינה עמוקה מאוד (חלמתי פעמיים), כשכל 10-12 דק' ציר כואב (בעיקר בגלל השכיבה). אני נוהמת ומתקפלת ומיד נרדמת חזק חזק. מאוד רציתי לקום, לקדם את הלידה. אבל מיכל עודדה אותי שהגוף זקוק למנוחה הזו ושבקרוב הצירים יהיו אינטנסיביים יותר. כמה שהיא צדקה.
13:40: בעלי מצטרף ושוכב לצידי על המזרן (שהבאנו מחדר השינה, כי הוא הכי נוח לי). אני עדיין שוכבת על צידי, לופתת את בעלי בכל ציר: "די כבר, נמאס לי, אני רוצה להיות אחרי הכל". נרגעת מעט ושוב ציר: "די!! למה זה כ"כ כואב?? בואי כבר ילדה שלי. כואב לי".
מיכל מאחוריי, קופצת אליי ומעסה בכל ציר. מעודדת שאוטוטו הציר נגמר ואני מתקדמת עוד קצת.
14:30, שעה לפני הלידה: מיכל בודקת. 7 ס"מ, צוואר מאוד דק, ראש -2. זה השלב שמיכל ציפתה לו. הסבירה לי שלפתיחה אין משמעות כ"כ בלידה רביעית שכזו. למצב הצוואר יש משמעות גדולה יותר ואני כבר אוטוטו שם.
בנק' הזו מיכל תיארה בדף מעקב הלידה שלה, את הצירים כך: צירים סוערים. וכאלו הם היו. טילטלו את גופי ונשמתי. צעקתי וזעקתי ונשכתי וכאבתי כ"כ. הצירים הגיעו כל 2-3 דק', נוראיים, כואבים, מבלבלים.
15:00: נכנסתי שוב למים. מתחילה להרגיש לחץ באגן. נשענתי עם החזה קדימה על דופן הבריכה. בעלי כורע מחוץ למים מולי ואני כמעט נושכת אותו (ועוצרת, כי לא רוצה להכאיב לו), צובטת, שורטת, נאחזת. הגוף משתולל במים, כמו נכנס בו שד: "אני רוצה ללחוץ!!!" "תעזבי אותי ילדה, את מ-כ-א-י-ב-ה לי!".
מיכל מבקשת שאצא מן המים. היא חושבת שאולי התינוקת קצת גדולה והיא רוצה להשגיח ביציאתה, אולי קשה לה לרדת ככה. אני רוצה לצאת לקרקע מוצקה, אבל לא מאמינה שזה אפשרי בכלל.
- "ממעמקים קראתי אלייך בואי אליי
בשובך יחזור שוב האור בעיניי"(ממעמקים)*
15:20: קשה לי לצאת מהמים עם צירים תכופים וכואבים כ"כ. רק הוצאתי את 2 רגליי מחוץ לבריכה ותפס אותי ציר. אני נופלת ונאחזת בבעלי, מנסה לצרוח את הילדה החוצה: "די!!! אני לא יכולה, היא תקועה! היא לא תצא! אלוהים, כואב ליייייייי!". לוחצת ומרגישה את הראש יורד קצת.
מיכל מציעה לי לעמוד על 4 או 6 על המזרן, להישען על הכדור.
15:33: אני נזרקת על המזרן שהיה צמוד לבריכה מרחק פסיעה, מעיפה את הכדור משם ונשכבת כמו מוסלמי מתפלל. הטוסיק שלי באוויר וכל החלק העליון צמוד למזרן.
לחיצה על לחיצה והראש יוצא. מיכל אומרת: "שנייה, תנשפי, לא ללחוץ. וואו, יש פה משהו מדהים (השק שלם). שלא תיקרעי, היא עם היד על הראש, תנשפי".
הראש בחוץ ואני פשוט נשכבת על הבטן כמעט לגמרי (מיכל אמרה שאת זה היא עוד לא ראתה ). לחיצה אחרונה והגוף מחליק ממני, תחושה עילאית. אני זוכרת שבאותן שניות ממש המחשבה שעלתה לי בראש היתה: "יש!! זה נגמר".
מסתובבת על הצד להכיר לראשונה את בתי. מיכל אומרת שהיא נראית לה גדולה. מי גדולה? הפיצפונת הזו שלצידי? "יפה שלי", אני קוראת, "בואי מתוקה שלי, בואי אליי, אני רוצה אותך כל כך".
זה היה מעבר מדהים מדהים מדהים וכ"כ חד בין הכאב העז ביותר שחשתי בחיי, לבין אהבה ואושר עצומים. מעבר של שניות.
שילייה יוצאת בקלות, מלטפת אותי. אימי, בידיים רועדות, חותכת את חבל הטבור לאחר שסיים לתת לבתי את כל מה ששייך לה. אפגר 10 ושוב 10.
היא נשקלת: 4040 קילו, הקף ראש גדול של 38 ס"מ. איזה כיף! כל ההריון חששתי שתהיה קטנה.........
מיכל בודקת אותי ושמחה לבשר לי שאני שלמה. תודה תודה תודה!
זו היתה חוויה מדהימה שלא אשכח כל חיי (כמו את כל הימים בהם באו ילדיי אל העולם). משהו מיוחד שסחף את כל הנוכחים. בעלי ציין לאורך כל הלידה: "מי צריך ללכת לבי"ח? תראו איזה חדר לידה טבעי מושלם יש לנו כאן. הכי טוב ללדת בבית".
חברתי איילת אמרה למיכל שאם לידת בית היתה כוללת אפידורל, אז היא היתה שמחה ומעדיפה ללדת בבית .
תודה לאל על 4 ילדים בריאים, על בעל אהוב ועל מסע חדש וטוב שמתחיל מהנקודה הזו של חיי.
----משתפת עם התמונות שהן מזכרת מדהימה מהיום המופלא ההוא.
הראש בהכתרה:
מיכל מסירה את הקרומים מהראש של ליבי:
יד על הראש:
כמעט בחוץ:
זהו, ליבי בחוץ!