יומהולדת 36, בסימן מצברוח טוב והתפתחות, בניגוד לשנה שעברה שהיה בצל החרדה והדיכאון.
איזה שינוי מהיום ללפני שנה.
אמן שתהיה שנה נפלאה ומפצה.

תודה לך אני אברר אליהם באינטרנט

http://www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?[po]האם אני רוצה ומוכנה לאמהות[/po]

הי שואלת
הפסיכולוגית שלי היא תמר סיני, מקבלת בגבעתיים ומתמחה בטיפול פסיכודינמי.
לי היא מצוינת וגרמה לי לעשות עבודת עומק פנימית אמיתית של כל מה שלא טיפלתי בו לאורך השנים והצטבר.
היא כל פעם מפתיעה אותי מחדש בהבנות והבהרות שלה על המצב שלי ועוזרת לי להתיר את הפלונטר דבר אחר דבר, בהמון סבלנות וכנות.
את יכולה למצוא אותה דרך אתר כללית מושלם ברשימת פסיכולוגים מאיזור תל אביב.

הכדורים שלוקחת הם רסיטל ופראפנן.
אבל זה נורא אישי ופסיכיאטר צריך להתאים לך ובעיקר ניסוי וטעייה עד מגיעים לשילוב כדורים הנכון במינון הנכון.

לגבי כאבים בלסת ובעורף ובשכמות ממש ממליצה לך על רן כליף, מדקר יפני תותח על שגאל אותי מיסוריי ופתר לי בעיה בצוואר וביד שנמשכה שנתיים וחצי.
הוא מקבל בתל אביב ליד הסינמטק.

מקוה שתרגישי טוב וגם מאוד מבינה את הפחד שלך מלהיכנס להריון.
את יכולה לראות את השרשור שלי בנושא פחד מללדת ב האם אני _רוצה ומוכנה לאמהות

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מאוד מזדהה איתך, גם לי יש כאבים בלסת בעורף ובשכמות ככל הנראה מהפחד שלי להכנס להריון , ובכלל להתקדם בחיים. רציתי לשאול לגבי הפסיכולוגית שלך מה שמה ובמה היא מתמחית, ומהיכן היא. גם אני טופלתי שנה אצל פסיכולוגית ועזבתי אותה כי היא לא כ"כ עזרה לי. ושאלה נוספת אם אפשר איזה כדורים קבלת שעזרו לך. תודה

תודה תמרוש על המתכונים, נשמעים מצויין ובאמת יש לי את שניהם בקפואים.
הרגע הכנתי לי מרק ירקות גדול וטעים (-:

קרן, תודה, אשמח לשמוע פרטים נוספים.

בסוף מה שיש לקטנה זה וירוס הפה והגפיים, עם שלפוחיות כואבות בגרון.
עברנו 3 לילות לבנים. היום קצת חזר לה התיאבון, מקוה שזה אוטוטו מאחורינו.

אשמח לרעיונות למתכונים בריאים ודיאטתים שקל להכין


בקצרה:

• להפסיק לקנות את מה שאת שואפת לא לאכול. שלא יהיה בבית ולא יפתה אותך ולא יבלבל אותך.
• אחרי קניית פירות וירקות, לשטוף את כולם ולאחסן אותם במקום הנגיש ביותר שיש. שלפחות חלק יהיו לך מתחת לאף, בסלסלות על השיש או על שולחן המטבח או שולחן הסלון, זמינים לנשנושים ולניחומים.

והנה שני המתכונים המנצחים שלי, הכי קלים בעולם. אבל - השני מכיל קצת סוכר...
מתכון לאפונה
1 שקית אפונה קפואה (חצי קילו עד קילו)
3 שיני שום
מעט שמן לטיגון
מלח, פלפל
כפית שטוחה פפריקה מתוקה
כפית גדושה אבקת בצל
1-2 כפיות רוטב סויה
חצי כוס מים רותחים או בדרך לרתיחה (מעלים אדים)
הכנה: לקצוץ או לרסק את השום, לטגן קלות במחבת את האפונה עם השום.
לערבב את התבלינים בכוס, ולצקת עליהם את המים החמים / רותחים. לערבב ולהוסיף למחבת.
לבשל על אש קטנה 7-10 דקות.

מתכון לשעועית ירוקה
1/2 קילו שעועית קפואה
מעט שמן לטיגון
כף שטוחה (או פחות) סוכר חום-בהיר
חצי כפית מלח
רוטב סויה - לפי העין... אולי שתיים או שלוש כפות

לטגן את השעועית על אש לא גבוהה עד שמתחילה להחליף צבעים (מירוק לצהוב-חום-בהיר, להוסיף את התבלינים, להקטין אש למינימום ולבשל עוד כ- 1/4 שעה - אני אוהבת עד שהשעועית רכה מאוד ומשחימה. יש שאוהבים אותה קצת יותר טרייה וקראנצ'ית.

לי תמיד יש אפונה ושעועית בפריזר, כך שתמיד יש ארוחה זמינה תוך 1/4 שעה, ואני אוכלת אותם כבר שנים כמעט בלי שיימאס. שניהם הולכים נהדר עם עוף, בשר, דג, אורז או קינואה, מספיק אפונה / שעועית ועוד מאכל אחד מהרשימה, ויש לך ארוחה שלמה.

בהצלחה בדרך המקצועית!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אל הלב יקרה.
קראתי את מה שכתבת אחרי שחברה טובה הפנתה את תשומת ליבי ולא במקרה.
קודם כל רציתי לומר שאני ממש אוהבת את צורת ההתייחסות שלך :
במקום לקחת ללב את מה שאמר בן זוגך את רואה בדבריו קריאת השכמה ממוקדת! וכך בדיוק צריך לראות את הדברים...
וזה שאת גם רוצה לשנות בעקבות זה זה פשוט מדהים בעיניי!
אני בדיוק לקראת פתיחה של קבוצות שעוסקות בנושאים האלו ממש, לדעתי זה יכול לעניין אותך מאוד.
שמח מאוד לחלוק איתך כמה טיפים קטנים וחכמים שאספתי בדרכי וגם לספר לך קצת יותר.
מוזמנת מאוד לצור קשר ולשאול
שיהיה יום נפלא.
קרן
[email protected]

יום גשום ומאתמול אני באי שקט, מעין חרדונת קטנה ומתגנבת אט אט.
השמנתי המון בשנה האחרונה, כנראה גם בגלל הכדורים שלוקחת.
אתמול הבנזוג שיקף לי שאני פותרת את עצמי ולא מקבלת החלטה בקשר לבריאות שלי.
שאני אוכלת בבליסה וללא הגבלה, עולה ועולה במשקל ומסכנת את הבריאות שלי.
הוא צודק. אבל אמר זאת במילים חריפות שהטרידו אותי.
הוא מדגיש שהוא אוהב אותי כמו שאני, גם במשקל הזה ועם כרס, אבל שלא מסוגל לעבור עוד שנה בין כל שלל הרופאים והכאבים הגופניים שלי.
ואני מבינה ויודעת שהוא משקף לי מראה על קושי שאני בורחת ממנו המון שנים.
הקושי לשלוט באכילה שלי ולא להתנחם באוכל.
וזה ישר פוגע לי בברכיים ובהרגשת עייפות הבלתי נגמרת.
בקיצור וייקאפ קול לטפל בתחום הזה.
לתכנן את האכילה שלי, למצוא מאכלים בריאים שקל לבשל, להתחיל לאכול פירות כקינוח לארוחה במקום כל הממתקים והבצקים.
דבר נוסף שמטריד אותי הוא הכיוון המקצועי שלי, לאיזה עבודה ללכת.
התמקצעתי בהנהלת חשבונות בשנים האחרונות ובכל מקום אני מקבלת סימנים שאני צריכה לעבוד עם אנשים ולעזור לאנשים.
וזה לא ממש מסתדר עם התחום הזה.
מצד שני לא מתאים לי להיות בשלב זה עצמאית, אז זה המקצוע היחיד שיש לי כרגע כשכירה.
חשבתי להתחיל במשאבי אנוש מהתחלה אבל זה משכורות רעב ולא יודעת כמה זה באמת מעניין בשלבים הראשונים שעובדים בגיוס.
מעבר לזה באיש מתנגד מאוד ואומר שהגיע הזמן שארויח כבר משכורת נורמלית לאור העובדה שקונים בית ונתחיל מאפס ואיזה סיכוי באמת נתתי לזה, עבדתי רק במקום אחד שהיו בו בעיות אבל אולי במקום אחר כן יהיה לי אתגר וטוב.
יכול להיות, פשוט מטריד אותי שאולי אני לא עוסקת בכיוון שלי, ביעוד שלי לעזור לאנשים.
איזה משמעות יש לזה לעולם לעזור לחברה להרוויח יותר כסף?
מצד שני לעבוד בעמותה זה שוב משכורות רעב.
למה זה כזה או או. למה אי אפשר לעבוד בעבודה כשכירה בארגון שעוזר לקהילה בשכר טוב?
ואולי זה כן אפשרי ורק צריכה למצוא משהו. אבל שיתאים עם שעות של משרת אם. בקיצור קשה לי לחשוב בבהירות.
יודעת גם ככה שאעבוד במקום הבא עד הלידה הבאה, ככה שלא חייבת להיות עבודת חיי כרגע.
אולי כן לקחת את הנהלת חשבונות כעבודת גיבוי שאוכל לעשות בהמשך גם כעצמאית ולשלב עם תחומי עזרה לאנשים כעצמאית?
לא יודעתתתתתת מרגישה כרגע שעבודה יציבה תיתן לי מסגרת ומשמעות, גם אם זה לא יהיה ארגון שמציל את העולם.
אולי צריכה למצוא משהו ביניים, חברה יותר קטנה שאוכל לעשות בה עבודה מגוונת בהנהלת חשבונות כך שיהיה מעניין וארגיש משמעותית ולצבור ניסיון שבהמשך אוכל לקחת תיקים הביתה וכן להיות עצמאית, זאת אומרת להכין את הקרקע לשנים הבאות, שבהם יהיה לי כן מתאים להיות עצמאית.
מבולבלת.
אשמח לרעיונות למתכונים בריאים ודיאטתים שקל להכין וכן לתגובות על הכיוון המקצועי אם מישהי מבינה מהפלונטר שכתבתי פה מה כדאי לי לעשות.

אוי. כל כך כל כך מרגש. ונפלא. אין לי מילים ואין לי אייקונים להביע את מה שאני מרגישה.
יום אמא שמח גם לך!

היום הפיצית שלי בת שנה ואני חוגגת שנה לאימהות!!!!!
באופן סימבולי מופלא זה יוצא בדיוק על יום המשפחה/יום האם וגם על ראש חודש אדר, שהוא חודש של שמחה.
הבטחתי לעצמי שאם אשרוד את השנה הזו, אהיה במקום הרבה הרבה יותר טוב, ובאמת אכן כך.
היתה זו שנה סוערת, קשה, מכאיבה, מפחידה, שנה של חרדות ובכי וייאוש גדול והיום שמחה לומר שאני במקום טוב, בונה את עצמי מחדש,
הרבה יותר רכה, גמישה, אמיתית ומכירה את עצמי ברבדים פנימיים כפי שלא הייתי מחוברת לעצמי לעולם.
נכון שעדיין להיות אמא צעירה זה קשה ולא מצאתי את היעוד שלי ואת הכיוון המקצועי.
אבל אני בדרך, ואני מרגישה פיזית טוב טפו טפו ואני לא נבהלת מהחרדה כשהיא מגיעה והיא לא משתלטת עלי נפשית ופיזית כמקודם.
אני יכולה לומר בבטחון שאני חזקה ושורדת אמיתית ושלשמחתי עברתי את השנה הקשה בחיי והנה היא מאחורי.
אני כבר לא "אחרי לידה" ונפשי לא כזו פרוצה ובלתי יציבה.
מרגישה כמו התחלה חדשה.
שבאמת נולדתי מחדש.
כאישה נטולת הגנות, אמיתית, רכה, גמישה (וזה עלה לי בכאבי גדילה עצומים הגמישות הזו...).
אני בתקופה שמסיימת את התואר הראשון שלי, אוטוטו עוברים לבית משלנו, חדיש חדש ומחודש,
לשכונה קהילתית ומשפחתית כפי שמתאים לנו בשלב זה של החיים.
בעוד חודש וחצי שהלימודים יסתיימו אחפש לי עבודה שתעניק לי חדוות עשיה וסיפוק, גם אם זו לא תהיה עבודת חיי,
זו התחלה וכבר יש בי רצון לעבוד ולהיות יצרנית.
בינתיים נהנת מלרבוץ מול הטלויזיה ולראות ברצף את כל העונות של האנטומיה של גריי ולהתמכר, לקחת לעצמי את הזמן לחשוב ועשות דברים באיטיות.
להיות אמא של הילדה המתוקה בתבל וללמוד להנות ממנה יותר ויותר.
ובעיקר לשחרר. את הפחד. את התקיעות, את החשש שמשהו לא בסדר.
הכל נפלא, אני לומדת לההתגמש ולהבנות מחדש וזו הזדמנות נהדרת.
מרגישה ששפכתי את כל בארות הבכי והכעס הבלתי נגמרים שליוו אותי שנים ועכשיו באמת אפשר להתחיל מהתחלה.
ולהיות מי שאבחר בכל רגע ורגע.
מזל טוב לי ולפיצית הקטנה וגם לבעלי ששרדנו את השנה הזו ואנו עדיין ביחד ואוהבים, למרות כל הבעיות. נתמודד גם איתם לאט לאט ומקוה שנשקיע בזוגיות שלנו יותר השנה.
יום משפחה או יום אם שמח לכולנו.
תודה שהייתן כאן בשבילי.

רק בריאות
תודה יקירה, גם לך, הריון קל ולידה טובה וקלה.

בימים אלה אני מצטרפת לפרויקט של הורות עם מודעות ששיך למרכז לקבלה ויארגן שיעורי הורות יחד ובלי הילדים והתינוקות.
נשמע טוב

רק בריאות @}

והתפרון שלי הוא: פעילות התנדבותית.

כמה פעמים הזכרת מוסיקה. אולי היית רוצה ליצור קשר עם, נניח, בית אבות בסביבה שלך, ולתת שם הופעה קטנה? עם הפעוטה לידך
תמרוש את מעוררת השראה. אלו בהחלט אפשרויות טובות.
בימים אלה אני מצטרפת לפרויקט של הורות עם מודעות ששיך למרכז לקבלה ויארגן שיעורי הורות יחד ובלי הילדים והתינוקות.
מאמינה שבפרויקט כזה אצליח בהמשך לבוא עם הבת שלי בכייף.

כבר שבוע שהפיצית בבית כי היתה חולה ועכשיו עם דלקת עיניים. וסך הכל אנחנו מתמודדות יפה יחד.
אמא שלי באה לשמור עליה היום שאוכל ללכת לשרינקית וללמוד למבחן.
טפו טפו יש שיפור פיזי בשיניים ב3 ימים האחרונים, מקוה שימשך, שמתי לב שבשישי הייתי נורא לחוצה וכל הזמן שחררתי את הבטן ולקחתי רסקיו וזה עזר.

הבנתי שגם אני מוסיפה המון אש למדורה עם החרדות שלי והקושי לסמוך על האיש שלא יפגע בה.

איזה מקסימה את.

אחרי שכתבתי לך חשבתי על משהו... הדבר שהכי חסר לי בשנה הראשונה, והדבר שאני הכי בונה עליו שיהיה שונה בסיבוב 2 (אני בהריון), זה פעילות שתהיה משמעותית לי, מגייסת אותי, משהו שיש לו ערך מוסף אפילו מעבר ללהיפגש עם חברות ולהתקשקש אתן על ענייני יום-יום - שגם הם, הבה נודה, יכולים להיות משעממים עד מוות...

והתפרון שלי הוא: פעילות התנדבותית.
משהו שאת יכולה לעשות עם תינוקת / פעוטה צמודה, משהו שאנשים מעריכים אותך כל כךעל זה שאת בכלל שם,שהם גמישים ומבינים ולא דורשים ממך להיות שם יותר ממה שצרכי האמהות מאפשרים.
משהו שיזכיר לך את התשוקות והשאיפות שלך חייך, ויאפשר לך לבטא אותן, אבל בדרך גמישה ופתוחה יותר מאשר עבודה-בשכר.

מה מכל זה מדבר אלייך?

כמה פעמים הזכרת מוסיקה. אולי היית רוצה ליצור קשר עם, נניח, בית אבות בסביבה שלך, ולתת שם הופעה קטנה? עם הפעוטה לידך

_אנחנו נון-סטופ על הרגליים, בנתינה חד-צדדית: מגישות, מרימות, מורידות, מסדרות, פותחות, סוגרות, קושרות, מתירות, מקרבות, מרחיקות, מנגישות, מרימות, מורידות, מנקות, רוחצות, מייבשות......
זה מעייף!!! נורא!!!!!!_
תמרוש רוש המקסימה, את כל כך צודקת. משתדלת להיפטר מרגשות האשם שזה לא מעניין לי, זה שוחק וזו האמת, אין טעם להתווכח איתה.


קסם, שיאפשר לך לקפוץ ולבקר אתכן, את שתיכן בגיל 3-4, ולהראות לך כמה הרבה אור יש בהמשך המנהרה...
זה בהחלט מעורר תקוה, לדעת שלא לכל החיים היא תהיה תינוקת ואני עבד לצרכיה, לדעת שנעשה גם כייף ביחד.
חברה שלי אמרה לי שזה כולו שנתיים שלוש מהחיים המשותפים שלנו ומה זה כלום לעומת כל השנים שנחיה בע"ה ביחד בהמשך ונתקשר יותר.
זה נכון. עדיין קשה להיות בזה, בעיקר כשלא מרגישה פיזית טוב.
ואצלי זה מעין פרדוקס כי לא מרגישה טוב בגלל שמתוחה כמו קפיץ וכל הגוף שלי בסטרס. מזה הכאבים באים.
היום טפו טפו יום טוב, יצאנו לטייל אני האיש והפיצית בנמל והיה ממש נחמד.
לראשונה יחד איתם הרשתי לעצמי לנשום עמוק, לשחרר את הבטן ולהנות איתם.
וזה אחרי שיחה טובה של ליבון הריב של הלילה. הבנתי שגם אני מוסיפה המון אש למדורה עם החרדות שלי והקושי לסמוך על האיש שלא יפגע בה.
אני נכונה לשחרר וממשיכה לעבוד על זה.
מנסה להרגע ולהרגיע את עצמי כל פעם שהחשש שהכאב תיכף יתחיל. לא. אני יכולה להרגע, הכל בסדר, אני עם המשפחה שלי ואני מוגנת.
גם אם קשה, נעמוד בזה ביחד ונצלח את זה.
הכי חשוב להיות רגועה זה הבסיס להכול.
מאחלת לעצמי להיות רגועה כל רגע, לנשום עמוק ולהנות מכל רגע שאפשר במהלך היום.
יום בחירות מקסים לכן, מקוה שהלכתן לממש את זכות הבחירה.

תמרוש רוש, כל מילה.

זה מעין פרדוקס כזה שלא מתיישב לי במוח, היא כל כך מתוקה וחמודה אז למה זה לא ממלא אותי לכשלעצמו?
כי יכולת הנתינה שלה מוגבלת

יקירתי, כל פעם שאת מגיעה לנקודה הזאת אני כולי מתמלאת בערגה בלתי נדלית לעשות איזה קסם, שיאפשר לך לקפוץ ולבקר אתכן, את שתיכן בגיל 3-4, ולהראות לך כמה הרבה אור יש בהמשך המנהרה...
כי זה הדבר שגמר גם אותי בערך בתקופה הזאת, הדבר שהכריח אותי לצאת לעבודה: התינוקות והפעוטות שלנו הם מקסימים כשלעצמם, אבל: א. הם נזקקים לנו מאסיבית, וזה מתיש. ב. אי אפשר לדבר אתם. אי אפשר לנהל אתם שיחה. אי אפשר, עדיין, לחלוק אתם תחומי עניין משותפים.... וגם כשאפשר, קצת, פה ושם, הרגעים האלה טובעים ברצף של מאסה של רגעים אחרים שבהם אנחנו נון-סטופ על הרגליים, בנתינה חד-צדדית: מגישות, מרימות, מורידות, מסדרות, פותחות, סוגרות, קושרות, מתירות, מקרבות, מרחיקות, מנגישות, מרימות, מורידות, מנקות, רוחצות, מייבשות......
זה מעייף!!! נורא!!!!!!

(ולכן מבחינתי גיל 3 היה תחילת גן העדן, כי במקביל גם הילד נהיה אז יותר יצור שנושא את עצמו ומתחזק את צרכיו הבסיסיים, וגם הוא יכול לתת מעצמו יותר: יותר דעות, סיפורים, רעיונות, המצאות, בדיחות, שיתופים....)

ולמרות שהנוכחות הבסיסית של הקטנטנים האלה בחיינו היא משמעותית ויקרה וחשובה לנו, רצף הפעולות הטכניות-תחזוקתיות שנדרש מאתנו כל יום, כל שעה, הוא משמים, משעמם עד דמעות, שוחק, וכשלעצמו (הופ, המרפאה בעיסוק שבי נכנסת לדיון עם הז'רגון) איננו בבחינת "פעילות משמעותית".
ו"פעילות משמעותית" זה אחד מאבני היסוד של שגרה יומית שמחה. את חייבת למצוא משמעות במה שאת עושה. ברוב מה שאת עושה. ואת כמובן לא היחידה בזה.
זה עניין אנושי בסיסי.

וכאן יש נקודה מעניינת: כבני אדם בוגרים, אנחנו יכולים לקבל ולהכיל את העובדה שיש פעילויות שאינן משמעותיות כשלעצמן, שבחיים לא היינו בוחרים בהן מרצוננו החופשי, אבל הן מובילות אותנו לאיזו מטרה משמעותיית. למשל, קורס משעמם באוניברסיטה, ניגוב אף ותוסיק, תיוק מסמכים...
הנקודה היא, שיכולת ההכלה שלנו מוגבלת, וכשהפעילות עוברת איזה סף מסוים, מבחינת כמה שעות היא תופסת לך ביום וכמה ימים בשבוע, וכמה פעילויות אחרות יש לנו כדי לפצות על השעמומון הזה, אז נמאס לנו, והמטרה נשכחת, והמוטיבציה נעלמת, והתסכול גדל.
וזה המצב שבו את - יחד אתי בעבר ועם עוד הרבה מאוד אמהות, טובות ואוהבות ויקרות - נמצאת עכשיו ((-))(())((-))(())

את ממש גיבורה, גם להתמודד עם הקטנה וגם עם בן זוג - כל הכבוד לך
באמת עדיף שתכתבי כאן את הקשיים שלך במקום שתוציאי עליו

אגב, למה הוא לא רצה שהיא תלך לגן

את (ואני) עוד במצב טוב, יש נשים שגם קשה להם להתחבר ולאהוב את הילד שלהם, הכי טבעי בעולם שילדים זה גם קושי ופחד ומחויבות ואם את אוהבת אותה ומתגעגעת אליה את במצב טוב.
יפה אמרת. גם בדיכאון שלי זה הדבר היחידי שניחם אותי, שלמרות כל הסבל זה לא גורע מהאהבה שלי אליה.

היום שוב עברנו לילה לבן, קמה ברבע ל11 ולא נרדמה שעתיים. לא הפסיקה לבכות, כל האסטרטגיות לא עבדו.
כנראה השיניים או האף הסתום הפריעו לה. בסוף התעלפה מעייפות ונרדמה.
וקמה בשש ומאז קוטרית נורא, לא שלחנו אותה לגן כי האיש לא הסכים ולמרות שעלה לי על כל העצבים בלילה ושוב היה לנו ריב קטן מהצעקות שלו שאלרגית אליהם כבר, זרמתי איתו ושיניתי את כל התוכניות שלי, כולל הפסיכולוגית, כדי להשאר איתה, רק שהוא לא ישאר כי ידעתי שאז העצבים שלו בכלל לא יעמדו בזה.
כל כך מעצבן שעם כל הקושי אין גם הבנה ותמיכה ממנו, הוא רק מקשה.
ויודעת שזה מתסכול שלו שלא יודע איך להרגיע אותה אבל לא מקובל עלי לתת לה לצרוח שעות (כמה דקות ניסיתי בשבילו וראיתי שזה לא עבד, ספרתי מהר עד חמש מאות בלב) וגם לא לצעוק עליה.
היא לא אשמה. נכון זה זוועה ומציק אבל זה מה יש. והוא מסרב להבין את זה והופך לשור זועם.

בבוקר לא היה לי כוח לדבר איתו אפילו. כששאל בהודעה איך הקטנה בבוקר עניתי בקצרה.
מנסה לא ליפול לקורבנות שכואבות לי השיניים, אני מותשת, אני כל הזמן בג'גלין להעסיק אותה ולהרגיע מהבכי הנודניקי שלה כל היום.
תיכף נצא לטייל כשתקום, בתקוה שאצליח לפתוח את העגלה.
אוף הכל קשה והשיניים פשוט מתסכלות אותי נורא. כואב כואב כואב. מציק ואין מה לעשות חוץ מלסבול את זה ולחכות שיעבורררררררררררררררררררר.

זה מעין פרדוקס כזה שלא מתיישב לי במוח, היא כל כך מתוקה וחמודה אז למה זה לא ממלא אותי לכשלעצמו?
אולי כי אנחנו זקוקים גם לחברה ?

זה פשוט לא. לצערי אני לא מהנשים שתשמעי אומרת שאני ממש מלאת אושר מהאמהות. כרגע זה בעיקר מחויבות, קושי ומפחיד. וזה כמובן לא קשור לכמה שאני אוהבת אותה וגם מתגעגעת כשלא איתה. ובכל זאת הלבד הזה, עכשיו כאמא מתחדד לי נורא, שזה פשוט לא טוב לי.
את מזכירה לי את בעלי שבטוח שלידה זה אושר צרוף וכבר שנים (ושישה ילדים) אני מנסה להסביר לו שלידה וילדים זה אושר ואהבה אבל גם המון כאב וצער ובדידות וקושי. את (ואני) עוד במצב טוב, יש נשים שגם קשה להם להתחבר ולאהוב את הילד שלהם, הכי טבעי בעולם שילדים זה גם קושי ופחד ומחויבות ואם את אוהבת אותה ומתגעגעת אליה את במצב טוב.

_זה לא בריא לנפש שלנו, זה לא נכון, זה לא מתאים, זה בלתי אפשרי להיות עם המתוקים האלה כל היום לבד
אני התחרפנתי לגמרי מכך, אני מתה על הילדים שלי וכל השנים גידלתי אותם בבית, טוב לי איתם. ועדיין, חד משמעתי זו התחושה הכי טבעית, ברורה ונכונה.
לרצות להיות בחברה._
תודה אבישג מקסימה שנתת את ההסתכלות שלך. מסכימה עם כל מילה.
לכן בשישי שבת זה הכי קשה אבל גם אחר הצהרים מרגיש לי בודד אם אנחנו לא פוגשים מישהו או לפחות שהאיש איתנו.
זה מעין פרדוקס כזה שלא מתיישב לי במוח, היא כל כך מתוקה וחמודה אז למה זה לא ממלא אותי לכשלעצמו?
זה פשוט לא. לצערי אני לא מהנשים שתשמעי אומרת שאני ממש מלאת אושר מהאמהות. כרגע זה בעיקר מחויבות, קושי ומפחיד. וזה כמובן לא קשור לכמה שאני אוהבת אותה וגם מתגעגעת כשלא איתה. ובכל זאת הלבד הזה, עכשיו כאמא מתחדד לי נורא, שזה פשוט לא טוב לי.
כשהייתי רווקה או נשואה בלי הילדה יכלתי למלא את זמני ככל שרציתי במפגשים חברתיים או להיות לבד עם עצמי, לחשוב, לחלום, לגלוש, לשיר.
וגם אז היו לי רקעים שהרגשתי לבד, כשהאיש היה עסוק בשלו ואני מיציתי את הלבד.
עכשיו זה קשה שבעתיים כי יש איתי מישהי שאחראית עליה ועל שתרגיש טוב ולכן זה כל כך עוזר כשנפגשים.
אתמו לנפגשנו בפיקניק על הדשא כל המשפחה שלי, האיש נשאר לעבוד על משהו שעושה במוזיקה. והיה לי ממש כייף.
כולם היו איתה ונהנו והרגשתי חופשיה וגם אלו היו השלוש שעות היחדיות ביום שלא היו לי כאבי שיניים וראש בכלל.
זה בטוח לא מקרי. כשנמצאת בסביבה שטוב לי בא אז גם פיזית אני בסדר.

משהו שרציתי לכתוב לך ביום שישי בעקבות מה שכתבת
נראה לי שהמשכתם על כך דיון אבל חשוב לי לומר זאת שוב ושוב ושוב :

אין דבר כזה להיות כל היום רק עם התינוק ולא להתחרפן, לדעתי את יכולה להרגיש טוב מאוד עם התחושות שלך בעניין
הרי את לא מדברת על מצב שבו את לא מסוגלת להיות איתה חמש דקות או שעה לבד נכון ? את מדברת על להיות איתה כל היום לבד ואני לא חושבת שיש מישהי שלא התנסתה בזה ולא התחרפנה
תרגישי בנוח ואם יש לך כוח לדאוג לעצמך לחברה עשי זאת
זה לא בריא לנפש שלנו, זה לא נכון, זה לא מתאים, זה בלתי אפשרי להיות עם המתוקים האלה כל היום לבד
אני התחרפנתי לגמרי מכך, אני מתה על הילדים שלי וכל השנים גידלתי אותם בבית, טוב לי איתם. ועדיין, חד משמעתי זו התחושה הכי טבעית, ברורה ונכונה.
לרצות להיות בחברה.

אני אישה, אמא מסורה ואיכפתית ומלאת אהבה ואיכפתיות ורצון להיות שם הכי טוב בשביל בתי ואני סובלת מדי פעם מחרדות וקושי
צודקת בעילום מקסימה (-:
לא להשוות עצמי לאחרות ולא לבטל את הקושי.
לתת לגיטימציה למה שאני עוברת ולדעת שאני מתחשלת ומתחזקת בכל יום שעובר.
אני צריכה למקד את עצמי בלעשות לימונדה מלימונים ולא למה יש לי לימונים.
זה מה יש בינתיים וזה בסדר.
בכלל אני מבינה שכל אחת ואחד עובר/ת משבר מתישהוא בחיים, אז אצלי זה עכשיו. זאת אומרת אחרי הלידה וכבר הרבה יותר טוב.
תודה על התזכורת

אבל עדיין יש אמהות שרק רוצות להיות בבית ונוח וכייף להם.

זה אחד המשפטים הכי מכופפים שאת יכולה לאמר לעצמך

לכל אחד ואחת מבנה אישיותי שונה וטוב שכך, זה הופך אותנו לייחודיים ומיוחדים ואנושיים

משפט כזה רק מוסיף לקושי שממילא יש לך. כמו שמישהי אמרה לי פעם: לא רק בחרת בדרך קשה, את גם מוסיפה עליה חתחתים..

חוץ מזה זה כמו הפרסומת על אראלה שמתקשרת לזוכה המאושר ורק "שכחו" לתת גם את הצד של כל מאות האלפים שיש להם כרטיס פיס ולא זכו.... יש הרבה מאד נשים שחוות קושי במצבך כיום.

אל תאבקי בקושי הזה. קבלי אותו.
קשה לך וזהו. יש כאלו שלא קשה להם בשנה הראשונה . יש כאלו שמאד קשה להן (גם לי היה ככה)

כשאת מקבלת את זה ככה את עושה הפרדה :

זה לא: אני דפוקה כי קשה לי כל כך אלא:

אני אישה, אמא מסורה ואיכפתית ומלאת אהבה ואיכפתיות ורצון להיות שם הכי טוב בשביל בתי ואני סובלת מדי פעם מחרדות וקושי

כשאת רואה את זה כך, את משאירה אצלך את הכוח והחוזק שלך להתמודד וזה חשוב.
(נשמע מוכר? נכון כבר כתבתי לך על זה בהתחלה....)

בעיני אולי תרגישי יותר טוב ביחס לשעמום אם תורידי את הדברים הלא אוטנטים
את צודקת, כשאני קולטת שאני מזייפת או עושה בכוח אני מפסיקה.
לא תמיד זה במודע, כי בלחץ לשעשע אותה.
שואלת את עצמי עד איזה גיל אצתרך להיות צוות הווי ובידור, האם יש לזה גבול, האם נורא שהיא משתעממת גם לפעמים.
אני לא יודעת למה זה כל כך מלחיץ אותי. זה וכשהיא לא נרדמת. אני בסטרס פיזי וכאבי שיניים ולסת מזויעים כמעט כל היום בשבועיים האחרונים.
קודם כשהרדמתי אותה קלטתי שאני בסטרס, אבל עניתי לעצמי שאני ככה כי כואבות לי השיניים ואין לי כוח לכלום וההתמודדות איתה מקשה עוד יותר אז עדיף לי שתישן.

אני חייבת לפתור את עניין השיניים והלסת. אתמו להייתי בדיקור. עשה רושם שזה עשה משהו אבל היום שוב כואב לי נורא.
כשקמה בבוקר לא כואב איזה שעה שעתיים ואז מתחיל בהדרגשה להציק.
קבעתי תור גם לפיזיותרפיה פה ולסת, נראה איזה תרגילים יש להם ללמד אותי כדי לשחרר את הלסת. המדקר הראה לי אתמול שאני נועלת גם בעירות, לא רק בשינה.


ברור שמשעמם לך לעשות קולות. את כבר יודעת איך עושה הפרה הגינרית.
(-: אשכרה. כאילו זה כל הזמן מזכיר לי את חוסר היכולת פשוט להיות בלי לעסוק במשהו לעשות שמעניין ומעסיק אותי.
ביאס אותי לגלות את זה על עצמי. אני מתחרפנת.
וגם כשלא עסוקה השיניים הרבה יותר כואבות.
אתמול התחיל לכאוב גם בשן ספציפית, אני מפחדת שבנוסף לצרות האלה יש לי גם איזה חור.
רוצה כבר שכל הבעיות הפיזיות נפשיות האלה יפתרו ואוכל לחיות בשקט, באופן יחסי כמובן.
מה זה אומר שכבר שנה כל פעם כואב לי במקום אחר?




לי יש עכשיו רגשות אשמה שאני במחשב והבת שלי בטלוויזיה...
גם לי לפעמים יש את זה כשכמה שניות משחקת לבד ואני רגע על המחשב.

הבעיה איננה את, הבעיה המבנה החברתי בזמננו
זה נכון, בתור סטודנטית לסוציולוגיה מאוד מאמינה בזה, אבל עדיין יש אמהות שרק רוצות להיות בבית ונוח וכייף להם.
אני לא מבינה איך שורפים כל כך הרבה שעות משעממות לבד.
בשישי שבת זה הכי גרוע מבחינתי כי היא בבית רצוף ואין גן.
ובעלי לא תמיד רוצה לצאת ולהיפגש עם אנשים. ואז אני בכלל מרגישה כמו אסירה שצריכה להעביר את הזמן עד שתלך לישון בלילה ויהיה לי שניה שקט.

יופי שאתם עוברים למקום עם קהילה זמינה יותר.

ובקשר לרגשות האשמה שאת משועממת.

מכירה את זה. לי יש עכשיו רגשות אשמה שאני במחשב והבת שלי בטלוויזיה...

בכל מקרה- בהמשך למה שאבישג כתבה לך:

אנחנו זקוקות לחברה!!!! הבעיה איננה את, הבעיה המבנה החברתי בזמננו. זה אומר שהעובדה שאת משעוממת היא טבעית לגמרי. לא את אחראית על התרבות שלנו ולכן, במקומך, הייתי מפסיקה לקחת על כך אחריות ולהרגיש אשמה...

אמא עם תינוקת לבד, שעות רבות זה קשה ומשעמם (וזה עובר )

ברור שמשעמם לך לעשות קולות. את כבר יודעת איך עושה הפרה הגינרית.
אצלינו היה משחק של חיקוי קולות של מכשירים בבית, טוסטר, מחשב, טלפון וכאלו, וגם המצאות שלי כמו "איך עושה סושי? "
דבר נוסף שעדיין שוס מטורף זה ניקיון ובמיוחד שוב אבק. הילדים שלי מוכנים לצפות שעות בליכלוך נישאב. על הדרך אני גם עושה דברים חשובים

בעיני אולי תרגישי יותר טוב ביחס לשעמום אם תורידי את הדברים הלא אוטנטים. לי למשל הרגיש נורא מטופש לעשות קולות של חיות. בחיים לא עשיתי את זה. זה כאילו משהו ש"צריך" לעשות, אבל - מי אמר?! במילא זה לא באמת הקול של החיה, נכון? עובדה שבשפות שונות אותן חיות עושות קולות שונים D-: . זו רק דוגמא אבל יש עוד כל מיני דברים שכאילו אמא צריכה עשות מסגרת ה"שעשוע" או גרוע מזה "לימוד והשכלה", אבל אם הם מרגישים לא אוטנטים הם גורמים לתחושה מטופשת. לא צריך, ובעיני אף מזיק כי הדברים האלה לא רק שלא נותנים כלום אלא שהילד מרגיש זיוף. הדברים האוטנטים משמחים אותם יותר מכל. דוגמא: השוס החדש של התינוק שלי (14ח) זה לפצ'פצ' במים לידי כשאני שוטפת כלים והוא עומד על הכסא אוכל שצמוד אליי, או אם אני מכינה אוכל הוא, שוב על כסא אוכל, מתעסק בכמה כפות וגזרים שאני מניחה עבורו לידי.

אחרי כמה דקות אני מרגישה שהסבלנות נגמרת לי ושאין לי מה לעשות איתה שיהיה לי גם מענין.
אוי, מוכר כל כך.....
<אין תובנות>

ממנוי לספריית צעצועים
זה גאוני!!! למה אין כאלה בישראל?


עוד משהו שתפס אותו חזק בגיל הזה, בעצם כמה חודשים מאוחר יותר, זה ספרים
כן, גם אצלי היא התחילה להתעניין, אבל יותר בספרים בלי המילים, רק של התמונות ולעיתים מעסיקה את עצמה כמה דקות בדפדוף בלתי פוסק בספר ואני עושה לה קולות של חיות תוך כדי בהתאם לחיה שבדף.

אני חושבת שאולי מה שהכי מעורר בי רגשות אשמה שזה משעמם לי.
אחרי כמה דקות אני מרגישה שהסבלנות נגמרת לי ושאין לי מה לעשות איתה שיהיה לי גם מענין.

בקצרה, אם טוב לך אל תתאמצי, אבל חשוב לי לומר שהרבה פעמים מצב הרוח שלנו מושפע
אבישג זה מאוד נכון. חזרנו הרגע מבית של חברה ותינוק שלה שבפעוטון עם הפיצית שלי והיה ממש נחמד.
היא כמובן התלהבה מהמשחקים החדשים שלו ואני שוחחתי בכייף עם חברה.
כשיצאתי קלטתי שאני מרגישה הרבה יותר טוב, גם פיזית מאיך שנכנסתי.
זה באמת קשה וגם לעיתי םמעורר חרדה בצורה בלתי מודעת להיות איתה לבד ולהיות עסוקה בלשעשע אותה כל שניה.
את צודקת שזה לא טבעי לגדל ילדים לבד, וברגעים האלה הכי הייתי רוצה לגור בשבט ככזה כמו פעם,
ודי שמחה שעוברים לשכונה מאוד קהילתית ממש אוטוטו, שרק יורדים לגינה ומכירים ונפגשים עם מלא תינוקות ואמהות ושכנים.
כי זה חסר לי. ביחוד שהאיש היקר שלי לא אוהב אנשים יותר מידי ומעדיף להסתגר עם עצמו באולפן שלו בזמן הפנוי או להיות עם הפיצית לבד בבית.
אני משתגעת, רק רוצה להיות עם אנשים, לדבר, לחלק את הקושי, להרגיש שלא מתמקדת בקושי ובלשעשע כל הזמן.

אז אני כן רוצה להתאמץ מצד אחד, מצד שני הייתי שמחה להיות איתה בלי להרגיש פחד וחרדה ושעמום.
בקיצור, חשבתי שהרבה יותר מעניין להיות אמא...

עוד עיסוק חביב עליו היה לטפס במדרגות בזמן שאני תולה כביסה במרפסת (יש לנו מדרגות חיצוניות כאלה ומרפסת שמתחברת לגרם, וזה היה בידור לא נורמלי בשבילו. הוא היה עולה, ואני הייתי נותנת לו דקה ואז הולכת ומורידה אותו.

וכמובן גני משחקים ושלוליות. הבנאדם בשנתו השניה שרץ בשלוליות שחבל על הזמן. כל החורף. היה לי בפלאפון הישן סרטון שלו זוחל על שש בשלולית... אני הייתי לוקחת בגדים להחלפה לכל מצב, כך שאף פעם לא היה אכפת לי שייכנס ויעשה בלגן. שנאמר: אין מזג אויר גרוע, רק ביגוד לא מתאים.
(ומצד שני, נשמע ששלך חוטפת הצטננויות יותר בקלות מהטרול שלי, אז אולי זו לא המלצה מתאימה)

_ומרגישה שהאטרקציות נגמרות. ואז היא מתחילה לקטר ולבכות.
אשמח לשמוע מה אתם עושות או עשיתן בגיל הזה עם הקטנים._
בגיל הזה הרגשתי שאני כל הזמן צריכה לרדוף אחרי התינוק שלי, ושהוא כל הזמן זז קדימה ורוצה / צריך משהו חדש. זה באמת היה מתיש.
בגיל הזה מאוד נתרמתי ממנוי לספריית צעצועים, והייתי בוחרת את הגדולים והמגניבים. יש חיה כזאת בישראל? אולי תנסי להחליף עם חברות? או למצוא מציאות ב"אגורה" או שוקי קחתן? ואז לשמור בצד ולתת לה אחד-שניים כל פעם?
עוד משהו שתפס אותו חזק בגיל הזה, בעצם כמה חודשים מאוחר יותר, זה ספרים. הוא היה מביא לי ספר, בדרך כלל כשהייתי מבשלת או עושה דבר אחר, וההסכם בינינו היה שהוא מדפדף ואני קוראת כל דף שהוא עוצר בו.
זו היתה חווייה מקסימה. פתאום גיליתי קצת איך נראה העולם מנקודת מבטו, שלקרוא ספר באופן ליניארי מהתחלה עד הסוף זה לא גליק גדול, שביאליק זה דווקא כן גליק, ומהן חמש הדרכים המועדפות לקרוא את "תירס חם" (מההתחלה עד שהם מגיעים לבית של אופיר, מהבית של אופיר ברוורס להתחלה, רק את הדף על הבית של אופיר, רק את הדף עם הפיתרון של שחף, רק את שני הדפים האחרונים עם סבא והתירס, וכו'...)
עוד משהו שתפס אותו בערך בגיל הזה, קצת אחר כך, זה עבודות בית. זה התחיל עם כיבוס חיתולים (היו לנו גם חיתולי בד, והייתי מכבסת אותם באמבטיה, והוא תמיד רצה גם) והמשיך עם רחיצת כלים. בכלל, תבדקי אם היא נתפסה כבר על הקטע של לחקור את פוטנציאל המטבח: סירים, קערות, ששת, קופסאות....

אוף נמחק לי כל מה שכתבתי לך

בקצרה, אם טוב לך אל תתאמצי, אבל חשוב לי לומר שהרבה פעמים מצב הרוח שלנו מושפע מדברים שנשמעים לנו מאוד קטנים ושוליים לכאורה, כמו למשל להיות עם חברה. רציתי גם להזכיר לך שבעבר, כשאמהות היו בבית עם ילדיהם, הם לא גידלו אותם לבד (ויש על כך דיונים ב"באופן" לא זוכרת איפה) - זה לא מצב טבעי, רגיל ונורמלי. לי היה מאוד קשה בתקופה שהיו לי תינוקות בבית ולא הייתה לי חברה, אני חושבת שזה שלב בחיים שאתה זקוק מאוד לתמיכה חברתית. אנחנו לא אמורות לגדל אותן לבד (וממילא גם לא לבדר אותן כל היום). אולי יש פתרונות פשוטים לחברה : לא חייבים בית קפה או להפגש בחבורה, אפשר אולי להפגש עם חברה אחת שגם ילדה או להצטרף למפגשי חינוך ביתי. אני יודעת שכשגרנו בגבעות היה לי מאוד קשה נפשית עם הגידול של הבנות לגמרי לבדי ובלי לפטפט עם אף אחד (וגם בלי טלפון, אינטרנט, טלוויזיה, או כל אמצעי תקשורת אחר) - די יצאתי מדעתי ולדעתי הדיכאון שהיה לי קשור גם לזה. כשירדנו לישוב החברה הפכה למאוד זמינה (מספיק לצאת לגן השעשועים שליד הבית) וזה מאוד מאוד עזר לי.

או שתצטרף אליך לפעילויות שלך.. קניות, חברות בתי קפה..
אפשרי מידי פעם אבל לא ברמה יומית, אין לי כוח כבר כל יום ללכת איתה לקניון או בית קפה ולרדוף אחרי חברות עם תינוקות להיפגש.
מכיוון שכבר לא בחרדה נוראית הרפתי קצת והן יוזמות פחות ככה שפחות נפגשות.

מה איתך ? לך לא חסרה חברה ? האם אפשר לארגן בבית מפגש של מס' חברות עם התינוקות שלהם ?
אני באמת מרגישה הרבה יותר טוב כשאנחנו עם עוד חברות ותינוקות.
העניין הוא שאחרי שברחתי מלהיות איתה לבד ועשיתי שמיניות באויר לתאם כל יום מפגש עם אמא ותינוק אחר קצת עייפתי.
וגם קצת פחות חרדה ומוכנה יותר להתמודד עם להיות איתה ועם זה שזה גם משעמם בחלק מהזמן.
גם נעשה קר ולא כייף להיות בחוץ או בגינה ומהקניון כבר נמאס והיא רוצה להסתובב אז באמת לוקחת אותה פעם בשבועיים לשיעור מוזיקה שהיא מאוד אוהבת.
פעם בשבוע למפגש אמהות ותינוקות בספריה שאני ארגנתי שזה אחלה.
אבל בגדול, התחלנו לתת לה ארוחת ערב בחמש וחצי ואם אנחנו בחוץ זה לא יוצא, כי היא עדיין לא ממש לועסת וזה יותר משחק בשבילה.
אצלנו בבית קומה רביעית בלי מעלית אז די קשה להזמין אלינו אנשים.
בקיץ אפשר להיות בחוץ אז זה מקל וסבבה, פשוט שואלת עצמי מה עושים עם תינוקת לבד בבית כל כך הרבה שעות?
גם בסופשבוע זה קורה ואנחנו כבר מטפסות על קירות.
אני גם שרה לה ומנגנת ואנחנו רוקדות וגם רואות טלויזה. אבל שואלת את עצמי מה עוד אפשר לעשות איתה בגיל הזה?

אויש זה נשמע כאילו כל הפעילויות של נשים הן בבילויים...נו שוין

או ללכת למפגשים של חינוך ביתי.. בטוח יש באזור שלך..
או שתצטרף אליך לפעילויות שלך.. קניות, חברות בתי קפה..
או גם וגם..

לא יודעת אם יש לי מה לתרום בעניין
אף פעם לא היה לי ילד אחד וזה באמת נראה שאלה מורכבת - מה עושים עם ילד אחד ?
אבל גם במקרה שלי היה לי מאוד חסר חברה - זה משהו שצריך כשאתה עם תינוק או פעוט אחד (וגם שניים ושלושה - עד שהם גדלים ואתה פשוט מאוד עסוק בבית וכבר צריך לדבר איתם ויש פחות זמן לחברות)
מה איתך ? לך לא חסרה חברה ? האם אפשר לארגן בבית מפגש של מס' חברות עם התינוקות שלהם ? - לדעתי יועיל מאוד גם לך גם למתוקה

תרגישו טוב
תודה רבה (-:
הלילה כבר היה כרגיל, קמה רק פעם אחת לאכול באחת והתעוררה בבוקר בעשרים לשש.
אכן מוקדם אבל זה סבבה, לפחות ישנו רצוף, זה עולם אחר לגמרי.

רציתי להתייעץ איתכן בעוד נושא, מה אתן עושות עם הילדים בבית בגילאים האלה של 11 חודש?
אנחנו משחקות במשחקים שלה, בונות מגדלים, היא אוהבת לטפס על הטרמפולינה ועל הגיגית, להתעסק כמה דקות בלהפעיל את המערכת ולכבות, לזחול למטבח ולחפש את אבא בחדרים האחרים. לשחק איתי בקוקו ובזריקת הראש אחורה כשאני תופסת אותה באויר , להוריד את הגרביים ולהתפקע מצחוק, כמובן לאכול ולעשות אמבטיה ולשחק במים במשחקים שלה.
אבל מה עוד אפשר לעשות איתה? נראה שהיא ממצה מאוד מהר כל דבר ומשתעממת.
אני מחכה לגיל הזה שאפשר כבר יהיה לעשות איתה עבודות יצירה, שתשחק בבצק, תצייר, תרכיב דברים.
מאוד קר בחוץ וחוץ מפעם פעמיים בשבוע שאנחנו הולכות לחוג מוזיקה, לג'ימבורי ולמפגש אמהות בספריה - אנחנו בבית.
ומרגישה שהאטרקציות נגמרות. ואז היא מתחילה לקטר ולבכות.
אשמח לשמוע מה אתם עושות או עשיתן בגיל הזה עם הקטנים.
תודה ויום מקסים

איזה יופי. נשמע הרבה יותר טוב.
בדרך כלל הדברים ההכי קשים האלה הם סביב מחלות, אבל זה מסתתר לפעמים כי זה מתחיל בערך שבוע לפני המחלה ומפסיק איזה שבוע או יותר אחרי, ואתה כבר שכחת מהמחלה,
אבל הילד עוד לא התאפס..
תרגישו טוב@}

שמחה לקרא

הוא בהחלט באפיסת כוחות אחרי תקופה של חוסר שינה של קרוב לשנה וכל המשבר שאני עברתי והוא תיפקד מעל ומעבר.
היא ישנה איתנו בחדר כי הבית קטן. בעוד 3 חודשים בערך אמורים לעבור לדירה משלנה בע"ה ואז יהיה לה חדר משלה והכל יהיה יותר פשוט כי אוכל לקום אליה מבלי שיתעורר.
הלילה היה קצת שיפור, היא התעוררה בעשר ורבע, כשהוא ישן ואני הייתי עוד ערה, לקחתי אותה עלי במנשא לסלון והאכלתי אותה. היא נרדמה על הבקבוק וחזרה לישון עד רבע לחמש רצוף. אז יחסית ישנו הלילה. ברבע לחמש הוא התעורר והחליף לה ושם טיפות ואני קמתי איתה לסלון והוא המשיך לישון עד שש וחצי. שמתי לב שהלילה הוא לא צעק בכלל והיה רגוע, כנראה בגלל שישן.
גם אחר הצהרים אמרתי לו שאני אהיה איתה והוא ינוח ובאמת עשינו את זה וזה נתן לו כנראה אויר.
גם למרבה הפלא הוא לא התערב לי (תמיד אומר לי לא לצאת לסלון בלילה כי קר שם) והיה לי יותר קל ככה.
אני עדיין לא מבינה למה היא מתעוררת ככה אבל זה מה יש, כנראה לא אדע וצריכה לעבור את זה.

_קשה לי מאוד עם התגובה של בעלי שצועק עליה שתהיה בשקט, כאילו זה בשליטתה.
מצד שני אני גם לא מצליחה להחזיק אותה כל הלילה על הידים, פשוט לא עומדת בזה פיזית._
יקרה, נשמע שהאיש זקוק לעזרה, אולי אחרי תקופה ארוכה שבה הוא היה צריך לתמוך בך, כעת הוא חווה בעצמו סוג של התמוטטות?
ואולי פשוט אפשר לפתור נקודתית את בעיית השינה שלו : יש דרך שהוא יוכל להמשיך לישון ? אולי תשנו תקופה קצרה בחדרים נפרדים ? למה בעצם הוא מתעורר גם (שינה חלשה?) היא ישנה איתכם בחדר ?

וגם חשוב לציין שלפעמים כשהוא צועק עליה היא מפסיקה לבכות. משהו מוזר.
עד לעוד כמה שניות או דקות.
אנחנו חלוקים בעניין הזה ומצד שני כשאני לא מצליחה להרגיע אותה הוא מתערב לי ואין לי ממש אפשרות לעצור אותו, רק לשמור שזה לא יחריף.
אני גם די מרחמת עליו הוא על סף שבירה כל הזמן כי הוא לא ישן טוב כבר שנה.

יקרה, הילדה חולה ולכן היא לא ישנה
אינדי אנית תודה על הפרספקטיבה שלך. נשמע מוכר. כן את כנראה צודקת, הנזלת מפריעה לה לנשום ולישון.
פשוט לא ברור לי למה יש לילות שהיא ישנה טוב למרות הנזלת ולילות כמו בשבוע האחרון שהיא מתעוררת כל שניה.
הבעיה עם ללכת לסלון זה שקפוא אצלנו כי לא ניתן לחמם גם את החדר שינה וגם את הסלון בו זמנית ככה שלצאת החוצה זה בעיתי.
בעיה נוספת שהיא כבר מאוד כבדה. היא 9 קילו ואני ממש מרגישה כאבי גב תחתון כשמרימה אותה לאורך זמן ובמנשא היא קופצת לי החוצה כמו מסרבת להיות בו.
אבל כנראה שאין מה לעשות, פשוט להיות בזה ולעבור את זה עד שתחלים.
הבעיה שנזלת זה משהו מתמשך מאוד אצלה. ובכל זאת לא היתה כזו הרעה בשינה.
קשה לי מאוד עם התגובה של בעלי שצועק עליה שתהיה בשקט, כאילו זה בשליטתה.
מצד שני אני גם לא מצליחה להחזיק אותה כל הלילה על הידים, פשוט לא עומדת בזה פיזית.

יקרה, הילדה חולה ולכן היא לא ישנה..מזכירה לך שזה לא המצב הקבוע. ילד חולה לא ישן כל הלילה בכל מקרה, יונק או לא יונק..
אלא בדיוק הלילות האיומים האלה שבהם אתה מטייל עם הילד כל הלילה במנשא ורק מתפלל שינק כבר ויוכל לנוח קצת..
אני במצבים האלה תמיד הייתי קמה איתה (או איתו, לא משנה יש לי שלושה) והולכת לשבת איתה בסלון כשהיא יונקת ואני הייתי רואה טלויזיה כדי לא לסבול יותר מידי. ואז אחרי יניקה של איזה שעה ( או יותר אני פשוט מנסה לא להפחיד אותך )הם מתישהו נרגעים ומצליחים לישון עוד קצת..
אני תמיד הרגשתי שמה שמרפא אותם זה הצמידות לגוף שלי וההנקה המרובה.. וכל כך שמחתי שיש לי את הכלי הזה לעזור להם..
(לקרוא בתמיכתיות ולא בשיפוטיות) @}

בגדול היא בדרך כלל היתה קמה פעם אחת לאכול סביבות שלוש, אוכלת ונרדמת ישר.
בשבוע האחרון היא מצוננת ומתעוררת כל רע.
הלילה שוב היה לילה לבן, הלכה לישון בשש וחצי. ישנה רצוף עד רבע לשתיים עשרה. קמה בבכי. אכלה בקבוק.
לא הצליחה להרדם והתעוררה כל דקה. הרמנו על הידים. נרדמה עלינו. הורדנו למיטה התעוררה שוב בבכי וככה לפחות עשרים פעם כל הלילה עד שקמה סופית בשש בבוקר.
שמנו טיפות אף, מכשיר אדים, טיפות אקליפטוס.
היא מבחינתה היתה רוצה לישון לי על הידים כל הלילה. הבעיה שגם זה לא נוח לה והיא מסתובבת עם הראש ובוכה.
בקיצור מתסכל.
בעלי כבר לגמרי חסר סבלנות ומותש מעייפות. רק רציתי שהבוקר יגיע כבר.

בן? בת? השישי במספר אם אני לא טועה נכון?
בת שישית, יפה שאת זוכרת ותודה על האיחולים.


_אצלנו יחסית בסדר למרות שעברנו לילה לבן והגבר מתחיל כבר לאבד סבלנות עם החוסר שינה הרציפה שלו כבר קרוב לשנה.
אחרי שנרגעו הרוחות החלטנו להתחיל גמילה מאכילת לילה וללמד אותה להרדם בעצמה.
יש רעיונות? תובנות? התותית כבר בת 11 חודש. נראה לי שהגיע הזמן, ולו רק כדי להחזיר את השפיות לאישי היקר.
אולי תפרטי קצת יותר (כמה היא קמה ? מה היא מקבלת לאכול לפני השינה ? איפה היא ישנה ? וכן הלאה) שנקבל תמונת מצב ואז נוכל גם לייעץ יותר

התאוששתי מעט מהלידה שלי ובאתי לראות מה שלומך ומה עדכנת כאן לאחרונה
אבישג יקרה המון מזל טוב
לא היה לי מושג שאת בהריון. לא הבנתי את זה מדברים שכתבת.
בן? בת? השישי במספר אם אני לא טועה נכון?
כל הכבוד לך, מעריצה אותך ושולחת לך הרבה כוחות.
תודה אינסופית על האיכפתיות וההתעננינות, אני לא יכולה לומר לך במילים כמה שזה מחמם את הלב ויוצר תחושה של בית וקהילת נשים שכל כך תומכת בי, התגובות החמות האלה באתר.

אצלנו יחסית בסדר למרות שעברנו לילה לבן והגבר מתחיל כבר לאבד סבלנות עם החוסר שינה הרציפה שלו כבר קרוב לשנה.
אחרי שנרגעו הרוחות החלטנו להתחיל גמילה מאכילת לילה וללמד אותה להרדם בעצמה.
יש רעיונות? תובנות? התותית כבר בת 11 חודש. נראה לי שהגיע הזמן, ולו רק כדי להחזיר את השפיות לאישי היקר.

התאוששתי מעט מהלידה שלי ובאתי לראות מה שלומך ומה עדכנת כאן לאחרונה

שמחתי לקרא יקרה שאת במגמת עלייה למרות הקשיים שחלקם עדיין קיימים, ועל הבת שלך והקשר האמיץ ביניכן
חזקי ואמצי

<ללא תשובות>

אני אוהבת אותך.
גם אני אותך תמרוש

היום מהבוקר הסתערתי מוקדם על עבודה שיש לי להגיש, למרות ויחד עם כאבי השיניים.
מצד אחד כבר לא נלחצת כמקודם מהכאבים ויודעת שהם קשורים לנפש שלי גם אם מרגישה נפשית טוב כרגע.
מצד שני שואלת עצמי מה אמורה לעשות כדי שיחלפו מעבר למה שעושה.
הם מציקים לי...אולי אעלה שאלה אצל עננים בקפה.

אח, יקרה. כל כך טוב לשמוע.
אני אוהבת אותך.
(וגם מזדהה)

מרגש לראות אותך כאן שוב..

איזה יופי. איזה עוצמה .איזו אישה!!!!

תודה מקסימות, כייף לגלות שיש מי שקורא אותי, גם אחרי הפסקה קלה (-:
אמשיך לעדכן.

איזה יופי. איזה עוצמה .איזו אישה!!!! @}

מרגש לראות אותך כאן שוב..
לא כתבתי כל כך עד עכשיו אבל קראתי אותך בהתמדה
הזדהיתי עם הרבה ממה שחווית והרגשת.
אני היום אמא כבר שנתיים. ומרגישה שהדברים נהיים יותר ויותר ברורים ושניתן להתמודד איתם.
קשיים יש לכל אורך הדרך, ורק לפני כמה ימים חוויתי שבוע קשה מאוד (גיל שנתיים... ולרגע נסחפתי למחשבות שזה מה שיש
אבל כל הזמן ניסיתי גם להזכיר לעצמי שאם יש משהו שלמדתי מהשנתיים האחרונות זה שגידול ילדים זה דבר כל כך דינמי ומשתנה, ותקופות שנראות לנו הכי קשות בעולם וטירוף לא נורמלי הן תקופות והזמן גם משנה המון בנו ההורים ובילדים שגודלים ומשתנים ללא הרף.
בקיצור מקווה שהעניינים ימשיכו וישתפרו גם אצלך
שמחה לקרוא אותך
שנה חדשה עם המשך למידה, התפתחות, מידי פעם סערות, וגם תקופות רגועות ונינוחות

אמנם כל אחת היא אחרת והסיפורים שלנו שונים אבל הזדהיתי איתך המון!!
תודה אינדי אנית, מחזק לשמוע שהזדהית עם חלק מהדברים, אכן לידה מחדש, מכאיבה אבל בסופו של דבר בטוחה שמתגמלת (-:

מקסימה את... תודה שכתבת את כל זה, נורא קשה להסביר למי שלא חוותה את זה, למה השנה הראשונה עם ילד היא כל כך קשה.
אמנם כל אחת היא אחרת והסיפורים שלנו שונים אבל הזדהיתי איתך המון!!

כיף לשמוע שאת אחרי זה. המעבר מלהיות בלי ילדים ללהיות אמא בשבילי היה ממש לידה מחדש ולימד אותי המון, ונקרא לי שאת עוברת תהליך דומה. זה קשה מאוד אבל גם מאוד מתגמל.
@}

שנת 2012 הקשה בחיי מאחורי ושנת 2013 מתחילה.
נאחל שתהיה שנה טובה וקלה יותר מקודמתה במיליון מובנים ואלפי מונים.

10 וחצי חודשים עברו מאז התהפכו חיי והדיכאון והחרדות פרצו במשבר ענקי ושמחה לבשר שמצבי טוב פי מיליון כיום.

8 וחצי חודשים היו בעיקרן סבל נוראי ומתמשך, מאז זה משתפר ככל שהזמן עובר.
ב10 חודשים עוד הקלה משמעותית והחרדות הפכו נקודתיות, לזמן קצר ופחות מפחידות, כי כבר התיידדתי איתן וידעתי שיחלפו ושהן משטות בי.
כיום מרגישה שרוב הזמן חיה חיים רגילים ורק לפרקים קצרים יש חרדה.

שלשום הייתי בהצגה על דיכאון אחרי לידה ולראשונה הרגשתי שאני אחרי.
נכון, עוד מחלימה ומתמודדת אבל הסיוט והחור השחור שהייתי בו, כמעט 8 וחצי חודשים רצופים ומכאיבים - עברו חלפו.
גם כאבי הגוף נעלמו וכרגע נותרו קצת כאבי שיניים מידי פעם, מאוד נקודתי ובמידה פחותה. לא הסיוט הרציף שהיה.
המדקר בשילוב הטיפול הפסיכולוגי המופלא שעוברת הצליחו לשחרר לי את היד והצוואר, בעיה של שנתיים וחצי שלא נפתרה בשום צורה אחרת.
כבר קרוב ל3 חודשים ואני משוחררת מהכאבים האלו וזה עולם אחר.
אפשר לחשוב, להרגיש, לתכנן תוכניות, להיות חיובית, לקום עם חיוך.

עדיין יש רגעים שמאוד מאוד קשה לי עם הפיצית, שהיא מתישה אותי, שדורשת תשומת לב אינסופית, שמקטרת מלא, שתלותית בי נורא.
אבל גם בגזרה הזו, אני לא בחרדות מטורפות עם כל בכי כמקודם, סומכת על עצמי הרבה יותר ויודעת שאני אמא נהדרת.
גם אם לא תמיד עושה את הדבר המושלם בשבילה, גם אם היא בגן למרות החלום שנישאר ביחד לפחות שנה.
היום יש לי פ]רספקטיבה אחרת, שהכל עובר, גם בתקופת כאבי השיניים והשלשולים הזו שאנו חווים כבר שבועיים וישנים מאוד מעט עקב כך.
יודעת שהכל עובר וחולף ומשתנה ופשוט צריכה להיות בזה ולתת לזה לחלוף, בלי לסבול מזה.
להבין שככה זה לגדל ילדה, זה קשה ושוחק ומתיש אבל זה מה יש.
והיא מהממת ומקסימה ומצחיקה אותי מלא.
כל היום מנשקת ומחבקת אותה ואומרת לה כמה שאני אוהבת אותה מאוד מאוד.
קשה לחשוב על החיים לפני. זה גלגול אחר מכל בחינה ובעיקר בצורת ההסתכלות שלי על החיים.

אוטוטו בת שנה ואני שנה אמא ואני מאוד מתרגשת מזה.

היום מארגנת מפגש אמהות ותינוקות ל15 בנות, מקוה שיהיה כייף ומוצלח.

יום מקסים ושנה אזרחית טובה לכולנו

_אני קצת עייפה, אולי מכך שזה שרף הרבה אנרגיו תלהיות על המשמר ובדריכות מתמדת.
אולי כי קמה כל יום בשש עם הפיצית._
אולי כי ילדים זה דבר מתיש במיוחד, לא דומה לשום מקצוע אחר (-: תתרגלי

היום היינו בישעור מוזיקה והיה ממש כייף.
הפיצית נהנתה מאוד, מסתמן שהיא מוזיקלית כמו אמא ואבא (-:
היום שיתפתי את האיש שטפו טפו טפו כבר 3 ימים בלי חרדה בכלל ובלי כאבים (-:

אני מרגישה שעליתי עוד שלב בהחלמה ובחזרה לחיים.
פתאום כייף לחיות ולנשום עמוק, בלי פניקה וחרדה משתקת.
בלי יאוש ודכאון, בלי סערת רגשות והרגשת כלא.

אני קצת עייפה, אולי מכך שזה שרף הרבה אנרגיו תלהיות על המשמר ובדריכות מתמדת.
אולי כי קמה כל יום בשש עם הפיצית.

בכל מקרה זו ההרגשה שיחלתי אליה כךל כך הרבה זמן - להגיד שאני בסדר, באמת.
וזה לא שאין קשיים, יש וגם אתגרים.
אבל יש לי כבר מסלול וסדר יום, חזרתי ללמוד ויש לי המון זמן לעצמי עד שלוש.
ואז אוספת את הפיצית ומבלות בגינה על הדשא ונרגעות ביחד.
ופוגשות חברות עם קטנטנים. והזמן עובר סבבה.
וחוזרים הביתה עייפים ומרוצים למקלחת ארוחת ערב והשכבה.
ובינתיים, חוץ מיומיים של כאבי שיניים, היא ישנה טוב ויש גם בערב קצת זמן לפני שנשפכת בתשע על הספה.

עברו 8 וחצי חודשים, ואני מאוד מקוה שמעכשיו זו רק מגמת עליה ובניה מחדש.
של אני טובה יותר, אומנם נטולת ההגנות מפעם, אבל גם פחות מתגוננת, יותר רכה, אנושית ומקבלת.
יותר מאפשרת לידי לאחרים. יותר חכמה וסלחנית.
ומאמינה ומקווה שהטיפול הפסיכולוגי וההבנות עומק שנחשפות שם, עוזרות לי כמו בצל לקלף את קליפות הכאב והשריון שעטפתי את עצמי.
עד להבנה שאין לי בהם צורך.
שיכולה לחיות אחרת.
בלי מתח. בלי לכסח אחרים. בלי פרפקט. בלי לתפוס כל רגע ורגע את הבמה או להרגיש מחוקה אם מישהו בסביבה יותר בולט ממני.
אולי סוף סוף אצליח דרך פתירת הפלונטר הזה להתחבר למוזיקה מחדש.
לשיר, ליצור, להופיע, ממקום שלו ונינוח, לא ממקום של אגו ותראו איזה טובה אני.
מקוה שאמצא גם תשובה במה רוצה לעסוק לפרנסתי.
בלי התפשרות, ללכת באמת על כל הקופה האמיתית של מה שמתאים לי.
בלי שיקולי כמה ארוויח. אם יהיה לי נוח.
אולי בתחום המוזיקה.
אולי בתחום האימון והעבודה עם אנשים.
אולי משולב.
אולי בעמותה.
אין לי מושג.
אבל סומכת על עצמי לראשונה מאז השבר הסורי אפריקאי הגדול שלי - שהתשובה תגיע.
לילה טוב

אני מדברת יותר על התת מודע.
אה....
עכשיו אני מבינה הרבה יותר טוב למה את מתכוונת.
(())(())(())(())

או במילה אחרת: הורות
כן הא? מסתבר (-:

מה למען השם אפשר באמת לעשות באינטרוולים כאלה???
במודע אני מבינה שאני יכולה לעשות דברים לזמן קצוב וגם לא תמיד בזמן שהיא ערה.
בסך הכל טפו טפו היא הולכת לישון בסביבות שבע וישנה לילה שלם, מקסימום קמה פעם אחת לאכול וחוזרת ישר לישון.
אז יש זמן גם לעצמי.
ועכשיו כשהיא במשפחתון בכלל יש זמן במהלך הבוקר בין הלימודים שלי.
אבל אני מדברת יותר על התת מודע.

בתת מודע שלי אני מרגישה כנראה מאויימת, שאין לי באמת מקום להיות אני בלי מתח ודאגה ששואבת אותי לגמרי סביבה.
בשלושה ימים האחרונים סוף סוף הפסיק לכאוב לי מהכאבים המטורפים בשיניים וביד + חרדה שליוו אותי יום יום שעה שעה מהלידה.
זהו בהחלט שיעור נוסף, שדרכו הבנתי את השיעור הכי גדול בגוף נפש והקשר בינהם.
כשאני חיה במתח נפשי עצום, בגלל שבאופן לא מודע מתרגמת לי את המצב כמסוכן, ככזה שלא משאיר לי מקום לחיות ולהיות אני - הנפש והגוף שלי סובלים יסורים בלתי נסבלים.
ברגע שמשהו בהבנה משתנה (בזכות הטיפול כמובן), אני מצליחה להרגע - ואז כמטה קסם, פתאום לא כואב לי.
זה הזוי ומשמח בו זמנית (-:

השאלה איך לשלוט בהורדת המתח. כי הורדת המתח מוריד את החרדה והכאבים ושובר את הגלגל ואת הביצה והתרנגולת של הכאבים שמעוררים חרדה שמעוררת כאבים.
כי ההרגשה היא (שהיא כנראה כוזבת) שזה לא בשליטתי.
פתאום הפסיק לכאוב או הכאב ירד דרסטית והפך לנסבל וככזה שלא פוגם באיכות החיים וברצון לחיות.
כאילו לא בשליטה שלי. אבל זה בעצם כן. כי זה קשור להבנה שחרדה=מתח נפשי=כאבים בלתי נסבלים שמתבטאים בגוף.

חשבתי לעשות תרפיות של דמיון מודרך, אבל אני נורא בורחת מזה משום מה, תמיד זה מלחיץ אותי שלא אצליח להרגע....

מקוה שמגמת השיפור תמשיך ושאתפקד טוב כמו בימים האחרונים.


אני שמחה שאת משתפת אותנו ושמחה שאת מצליחה למצוא כל-כך הרבה נקודות של אור להודות עליהן.
תודה אבישג, את מקסימה וכייף להכנס ולראות שיש מי שקורא את מה שאני כותבת.
תודה רבה וליל מנוחה. (-:

כשהיא כזו בלי מאמץ אז זה כייף, אבל רוב הזמן היא מקטרת או דורשת תשומת לב שמרגישה שלא משאירה לי מקום להיות אני
איך הם קולטים כשאין לנו כוח אליהם, זה מדהים. תמיד כשהכי רציתי להיות עם עצמי בשקט ושיעזבו אותי קצת, הם היו הכי נדבקים והכי לא משחררים ואני הייתי מתחרפנת (עכשיו החברה גדלו ונהיה יותר קל עם הזמן)

אל הלב היקרה, אני עוקבת אחרי הדף מאז חזרת לכתוב, שמחתי לקרא על השיפור שחל, ובאופן טבעי ברור שיש עליות וירידות והקשיים עדיין קיימים. אני שמחה שאת משתפת אותנו ושמחה שאת מצליחה למצוא כל-כך הרבה נקודות של אור להודות עליהן.

שיעור רציני בדחיית סיפוקים ובהבנה שאי אפשר לקבל הכל מהר ועכשיו כמו שאני רוצה.
או במילה אחרת: הורות
(את יודעת אולי שיש לי מורה רוחנית. שהיה איזה זמן, לפני שפגשתי אותה, שחשבתי להפוך תלמידה של מורה אחרת, הודית, וללכת לשהות באשראם שלה לכמה חודשים, מתישהו. טוב, בסוף זה לא יצא, אבל בערך באותו זמן הדיונים בנושא הביאו לי את התובנה הבאה: ללכת למנזר או אשראם ולהתחייב לכמה חודשים למשטר אימונים נוקשה שילמד אותנו משמעת עצמית, סבלנות ואהבה תחת תנאים תובעניים ומאתגרים, זה תחליף לא-רע (אם כי רק תחליף) לגידול ילד...

היום אצל הפסיכולוגית התחדד לי שוב שהמתח הזה שחשה הוא מכיוון שלא מוצאת עדיין את הדרך לשלב בין לחיות את חיי תוך כדי להיות קשובה לצרכיה של הפיצית.
חמודה, זה לוקח שנים!
אני אוהבת לחיות במסגרת של תכניות חומש. זו לא תכנית מפורטת, אלא מטרה "בגדול" שעוזרת לי לזכור לאן (שוב, בגדול) לכוונן את עצמי. ותכנית החומש הנוכחית שלי (לגיל 35-40) היא אינטגרציה. אינטגרציה של כל מיני אלמנטים בחיי, אבל ברור שהאלמנט הכי מרכזי הוא בין חיי המקצועיים לחיי המשפחה...
וזה תהליך של שנים. שנים!

ונשאלת השאלה, מה ריאלי? כשצרכי הפיצית תובעניים ואינטנסיביים, האם באמת יש לאמא (כל אמא) יכולת לחיות את חייה "תוך כדי" מענה על הצרכים? בו זמנית?
או, לחילופין, אפשר לנסות לחיות את החיים האלה, אבל האם לא ריאלי לצפות לעשות את זה באינטרוולים של 10 דקות, בין הפרעה להפרעה?
ואז כמובן נשאלת השאלה, מה למען השם אפשר באמת לעשות באינטרוולים כאלה???
(וזו לא שאלה קלה...)

(ואוי, רק חכי ותראי מה מחכה לך בהמשך הדרך... שוב, דוגמה משל עצמי, אני עכשיו לומדת קורס מדריכות הנקה, ונפגשת עם חברות ללימודים לפחות פעם בשבוע-שבועיים. ואיזה כיף חדש, מרגש ובלתי מוכר זה לבוא לשם, להראות לילד את הדרך לחצר האחורית ואיפה השירותים, ו... פשוט לשכוח ממנו לארבע השעות הבאות. כמובן, עם הפסקות אוכל וקצת פתרון בעיות. היית מאמינה שזה אפשרי? לא בגיל 8 חודשים, ממש לא, וגם לא בגיל שנה ושמונה חודשים, אבל גם זה יגיע. בהינתן הסביבה הנכונה והחברה הנכונה. והכיף הוא שעד השלב הזה כבר למדת כל כך הרבה שאת כבר יודעת בשלף לנבא, במידה סבירה של דיוק, מה תהיה הסביבה והחברה הנכונה)

סבלנות. אני חושבת שחצי מהטריק, כרגע, הוא להציב לעצמך מטרות ריאליות, צנועות ומשמחות, כאלה שגם היית רוצה להשיג, וגם כאלה שאפשר להגיע אליהן בהינתן את, התינוקת, החיים וכל השאר.

תודה שאת כותבת
(-:

תודה שאת כותבת...תודה

בשבילי, שלושת השנים הראשונות היו קשות ואינטנסיביות, ולמרות שעשיתי את המיטב ליהנות מהבן שלי בשנים האלה, ואכן אהבתי אותו ונהניתי ממנו, רק מהשנה הרביעית ואילך התחלתי ליהנות באמת>
הי תמרוש רוש התגעגעתי אליך (-:
וואו, תודה שאת משתפת אותי וגורמת לי להבין שאני לא היחידה שחיה במתח מאז הלידה של הקטנה המהממת שלי.


חכי עד שהיא תגיע לגיל שלוש, ואחר כך ארבע, ואז נדבר. את לא תכירי, לא אותה ולא את עצמך
וואו, נשמע מדהים ומשהו בהחלט לחכות לו.
כמובן שכדאי לחיות גם עכשיו (גם ככה אי אפשר לשים את החיים על הולד) ולא לחכות 4 שנים, זה ה--מ-ו-ן זמן!!!!!!
שיעור רציני בדחיית סיפוקים ובהבנה שאי אפשר לקבל הכל מהר ועכשיו כמו שאני רוצה.

היום אצל הפסיכולוגית התחדד לי שוב שהמתח הזה שחשה הוא מכיוון שלא מוצאת עדיין את הדרך לשלב בין לחיות את חיי תוך כדי להיות קשובה לצרכיה של הפיצית.
זה מאוד קשה לי. אני מרגישה מחוקה כשאני חייבת לעשות שמיניות באויר שתהיה מרוצה ושמחה.
כשהיא כזו בלי מאמץ אז זה כייף, אבל רוב הזמן היא מקטרת או דורשת תשומת לב שמרגישה שלא משאירה לי מקום להיות אני.

בינתיים להגיד תודה על מה שיש, שהלילה ישנה טוב אחרי ששלושם לא ישנה כל הלילה מכאבי שיניים,
שיש לי זמן ללמוד ולטפל בעצמי כשהיא בידים טובות במשפחתון הכי טוב שמצאתי לה. שאוהבים אותה שם ודואגים לה.
תודה שיש לי איש אוהב ומקסים שעושה כל מה שהוא יודע כדי שאהיה מאושרת.
תודה שיש לי אמא שעוזרת לי עם הקטנה והפכה להיות קרובה אלי מאז הלידה.
תודה שיש לי פסיכולוגית מצוינת שעוזרת לי להבין ובתקוה גם להתיר את הפלונטר, שלב אחרי שלב.
תודה שכרגע אני לא חרדה.
תודה שיש מזג אויר נעים.
תודה שפירגנתי לעצמי ואחרי שנה (!) הלכתי סוף סוף להסתפר ויצא סבבה.
תודה שיש לי חברות מדהימות.

כמה נפלא לשמוע! (())(())

אין ספק שהמצב פי אלף טוב יותר אבל עדיין מאוד מתוחה ומרגישה שאין לחיי מטרה ושהשמחה כמעט ולא קיימת.
חכי, סבלנות.... זו הרגשה מוכרת כל עוד הקטנה כל כך קטנה וכל כך אינטנסיבית... ורק הרגע עלית מתוך מקומות גרועים בהרבה. את צריכה לתת לעצמך עוד זמן.
אין ספק בלבי שאת הולכת ומתקדמת וצומחת כל הזמן, אבל בגדול - חכי עד שהיא תגיע לגיל שלוש, ואחר כך ארבע, ואז נדבר. את לא תכירי, לא אותה ולא את עצמך

<בשבילי, שלושת השנים הראשונות היו קשות ואינטנסיביות, ולמרות שעשיתי את המיטב ליהנות מהבן שלי בשנים האלה, ואכן אהבתי אותו ונהניתי ממנו, רק מהשנה הרביעית ואילך התחלתי ליהנות באמת>

תודה לכן אום שלום וגם מכאן (-:

אתמול הייתי מאוד מודעת למחשבות השליליות בראש שלי ולמעשה רק בסוף היום הבנתי שהייתי בעצם חרדה.
אומנם ברמה נמוכה משהתרגלתי לאחרונה, אבל עדיין חרדה.
אם הכאבים הופכים בלתי נסבלים ואני חוששת שלא יעברו לעולם והכל נראה סבל מתמשך - מסתבר שזו חרדה.
היום למדתי והייתי ממש בסדר, בתוך החומר וכמעט ולא עלו מחשבות של הנה אני בסדר אבל עוד שניה בטח לא אהיה.
ואז הפלא ופלא לא כאב לי כלום.
בטוחה שיש קשר אדוק בין החרדה לכאבים הללו.
מקוה שאצליח לפרק את זה ולשחרר את עצמי מהמתח שאני נמצאת בו.
ליל מנוחה ואמשיך לעדכן ולכתוב, זו תרפיה טובה

עדיין, אין פתרון קסם, יש לי עוד דרך ארוכה לעבור עד שממש אחלים.
אל הלב יקרה, דוקא בגלל שעוד רבה הדרך, ואת מסתכלת בה, לצד החרדות, גם עם אמונה ותקוה, את גיבורה.

תודה על ההמלצה על השרינקית. @}
מקוה שיבואו ימים שמחים!

יקרה, תודה ששיתפת. @}

גם מכאן יקרה,
הפסיכולוגית שלי היא תמר סיני מגבעתיים.
מפחיד אותי בכלל לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי מגיעה אליה.
ועדיין, אין פתרון קסם, יש לי עוד דרך ארוכה לעבור עד שממש אחלים.

אין ספק שהמצב פי אלף טוב יותר אבל עדיין מאוד מתוחה ומרגישה שאין לחיי מטרה ושהשמחה כמעט ולא קיימת.
וזה מוזר כי הייתי הכי אנרגטית חיובית ושמחה כל יום ותמיד ציפיתי לבאות.
עכשיו הציפיה היחידה לחזור להרגישרגיל בלי שום כאב או חרדה, גם לא ברמה היותר נמוכה שהיא מלווה אותי.

תודה על המילים החמות והתגובה, זה מחזק אותי בדרך שלי.

היום בחורה שעושה סרט תיעודע על דכאון אחרי לידה קבעה איתי פגישה.
מקוה שאצליח לעזור לה ולא ארגיש שזה לוקח אותי אחורה.

מצאתי גם קבוצה בפייסבוק של נשים בדכאון כחרי לידה עזה מעמבורך. חבל שלא היתה קבוצה כזו לפני חצי שנה. זה היה עוזר לי להרגיש לאלבד.
אז תדעו שזה קיים אם מישהי רוצה לחפש בפייסבוק ולהצטרף.

אל הלב יקרה,
תודה ששיתפת במילים המשמחות. את גיבורה!

הפסיכולוגית המעולה שהגעתי אליה בפוקס של החיים.
אשמח להמלצה. (אם מתאים לך לפרסם).

בהצלחה ובהנאה!

עברו חלפו להם 3 חודשים נוספים ואני טפו טפו תודה לאל במקום יותר טוב.
היה לי מאוד קשה להכנס ולעדכן כאן, הרגשתי פתאום מאוד חשופה וגם שאני חוזרת על עצמי ומפילה את עצמי עוד יותר.

נכון לעכשיו ניתן לומר ששיא החרדות, הכאבים והסיוט היומיומי נמשכו 6 וחצי חודשים בעוצמה ואינטנסיביות.
לאחר מכן חשתי בהדרגה הקלה ושהחרדות הולכות ופוחתות, וכן גם הכאבים הפיזים.

היום אחרי 8 חודשים מרגישה עוד הקלה משמעותית בשבועיים האחרונים, החרדה נעלמה לגמרי, כמעט מרוב שעות היממה וגם הכאבים באים והולכים והפכו נסבלים.
יש שיפור משמעותי בעקבות הטיפול של המדקר שפשוט שחרר לי את הלסתות בצורה נפלאה (מה שגרם לכאבי שיניים ולסת) ורמת החרדה פחתה למינימום בעקבות הכדורים והפסיכותרפיה העמוקה והמצוינת עם הפסיכולוגית המעולה שהגעתי אליה בפוקס של החיים.

עדיין יש מחשבות של בלבול ואובדן דרך ושמחה, אבל מזהה שזה כבר השלב הבא - להבין את עצמי ולמצוא מה יעשה אותי מאושרת.

השיעורים שלמדתי בתקופה הזו הם אדירים ומשתדלת לא לדוש בהם ולנחתח ויותר לשחרר, להרגע ולהיות פעילה ולזרום עם החיים.
מוזר שעדיין יש לי כל הזמן צורך לנתח מה עבר עלי ואילו עוצמות חוויתי במהלך הסיוט שעברתי.
היום מבינה שחוויתי חרדות ופוסט טראומה, שהלידה היתה הטריגר שלהם לעלות.
שבעקבותיהם הייתי גם מאוד מדוכאת, מיואשת ועצובה.

עדיין יש דרך לעשות, אבל פחות נבהלת מהחרדה כשהיא מבקרת אותי ויודעת שהיא מתעתעת בי ותעבור.

הפיצית שלי גדלה ומתפתחת מדהים מיום ליום (בלי עין הרע) ולמרות שיש רגעים שקשה לי איתה, אני אוהבת אותה ומרגישה שעברנו כל כך הרבה ביחד.
היא כבר במסגרת, מה שמאפשר לי להתחיל השבוע את הסמסטר האחרון של התואר שלי ולהמשיך לטפל בעצמי.
גם עם האיש המצב השתפר מאוד, אחרי הכאוס הגדול והמתסכל שעברנו יחד.

אני חושבת שעוד יצאו מהמשבר המון דברים טובים ושאוכל לעזור להמון נשים.
בינתיים להמשיך להתחזק, להיות בטיפול ולחפש את רגעי השמחה והאור בכל יום ויום.

תודה לכן שהייתן כאן בשבילי בתקופת השבר הגדול שלי.

מיכל ירקוני היא חברת ילדות יקרה שלי:)
כהרגלנו, איזה צירוף מקרים (-:
מה שלומך מותק אי שם בצפון? מתגעגעת.

מיכל ירקוני היא חברת ילדות יקרה שלי:)

הייתי שמחה לפגוש אותך בעצמי אבל אני בעמק יזרעאל. חיבוק.
תודה רבה, אחפש אותה בגוגל (-:
חיבוק חזרה
(אגב, גם אני מ"העמק" במקור...)

יקירה, יוגה תרפיה כפי שאני למדתי אותה היא גישה שמאפשרת לכל אדם תרגול יוגה שמתאים לו באופן אישי ומדוייק מתוך ראיית השלם, ראיית האדם על כל חלקיו, החזקים וגם אלו הזקוקים לתמיכה. מתוך הגישה הזאת המורה-מטפל מחפש יחד עם המטופל כלים שיוכלו לתמוך באדם לטובת איכות חיים, ריפוי ונינוחות. הכלים באים מעולם היוגה- תרגול גופני, תרגול נשימה, מדיטציה, הרפיה ועוד...
אני ממליצה לך מאוד לפנות למיכל ירקוני מורתי המופלאה שהיא גם אישיות מקסימה במיוחד, חפשי אותה בגוגל. היא פוגשת מטופלים בקליניקיה בתל אביב, יתכן והיא עמוסה ואם אכן כך אשמח להציע שמות נוספים. הייתי שמחה לפגוש אותך בעצמי אבל אני בעמק יזרעאל. חיבוק.

שמפגשי יוגה תרפיה יוכלו לתמוך בך מאוד בתקופה הזו
הי אום שלום - אשמח לשמוע מה זה, לא מכירה את השיטה ואיפה יש באיזור תל אביב.

אל הלב היקרה, אני קוראת אותך כבר תקופה ארוכה, עלה בדעתי שמפגשי יוגה תרפיה יוכלו לתמוך בך מאוד בתקופה הזו, לא במקום הטיפולים שכבר התחלת אלא בנוסף, גם לטובת הקשיים הפיזיים וגם הנפשיים. אם זה מעניין אותך אשמח לתת לך עוד מידע ואולי להמליץ על מורה מתאימה.

@}

אני עוקבת יותר מרחוק לאחרונה, הייתי צריכה להתנתק קצת מהאתר
כן, מכירה את ההרגשה, לא תמיד עושה לי טוב להיכנס לאתר ולדף הזה ספציפית.
אבל תודה על המילים והאיכפתיות.

השבוע עדיין היה קשה מאוד אבל במגמת שיפור והזזת עניינים.
התחלתי לחפש משפחתון לקטנה לספטמבר, קיבלתי הצעת עבודה בחצי משרה שאבדוק,
התחלתי סמסטר ושיעורים באוניברסיטה וממשיכה לטפל פיזית בדיקור ביד, וגם בסד לשיניים ומקוה שזה יוריד את הכאבים בקרוב.
בנוסף העלתי את המינון לכדור וחצי ליום השבוע, יתכן וזה גם עוזר קצת ליצוב המצב.

ובעיקר להבין שמשנה את תפיסת המציאות השגויה שלי שאני מאויימת ולא מוגנת לכך שהכל באמת בסדר, הבת שלי מדהימה ולא באה על חשבוני בשום צורה ושגם הדברים עם האיש ירגעו ויסתדרו לאט לאט.
ופחות להיבהל כשתחושת חרדה או דכאון תוקפת אותי (תמיד בתחילת יום ובפעמים נוספות) ולנסות לדבר לעצמי כדי שזה ירגע.

שומרת על אופטימיות, הכל משתפר בלי עין הרע.
הקטנה היום בת 24 שבועות (!!!!) שזה הישג מדהים, לשתינו, וטפו טפו במגמת עליה, גם אם יש נסיגות וקשה לראות את ההתקדמות, היא קיימת.

שבת שלום מלאת בריאות ושלוה לכולנו.

_יש לי בת מדהימה ואיש אוהב שאוהבת מאוד.
אז גם אם החיים כרגע הם די סבל, להמשיך באמוק לעשות פעולות עד שזה ישתפר.
זה חייב להשתפר.
אני אבריא בעזרת השם._

אני עוקבת יותר מרחוק לאחרונה, הייתי צריכה להתנתק קצת מהאתר. אבל שמחה לשמוע שאת ממשיכה להאבק למען חיים טובים לך ולמשפחה שלך, שאת ממשיכה לחפש ולמצוא את נקודות האור והטוב.

לבצע גם בדיקות דם, הורמונליות בעיקר, בלוטת המגן, ברזל, ויטמין די.
עשיתי לפני חודשיים והכל היה בסדר חוץ מחוסר ויטמין די, שיש לי כבר שנים ולוקחת טיפות.


כדאי לקחת סרוקסט
למה ספציפית סרוקסט? במה זה שונה או דומה לרסיטל?

רציתי לציין לכל אלו שסובלות מחרדות ולחצים בלתי אפשריים לבצע גם בדיקות דם, הורמונליות בעיקר, בלוטת המגן, ברזל, ויטמין די.
ובכלל כדאי לקחת סרוקסט בהמלצת הרופא כי לפעמים הטלטלות הרגשיות מעוררות חרדות או קשיים נפשיים שהם בגדר מחלה ולא אפיזודה חולפת וכדאי להיעזר בתרופה שתאפשר לראות אתה אור בכל החושך הזה.

אשמח לעזור אם אפשר.
תודה לך, השיחה עמך נתנה לי כוח והזכירה לי לחשוב חיובי ושאעבור זאת.

לנוע, לעשות פעולות.