על ידי אמא_מימה* » 22 נובמבר 2006, 16:18
עוד מעט סוגרים 3 חודשים (ברוטו) בגן ואני לא יודעת מאיפה להתחיל..
יש כאן שני מסלולי הסתגלות די מקבילים : אחד שלי ואחד של עידו, שניהם נפרדים
ואין סיכוי להתנגשות.
עידו הסתגל מהיום הראשון ואני סחבתי את הקשיים שלי עם הצעד הזה זמן רב. יום יום שקלתי מחדש- האם עשיתי טוב, אולי לחזור בי.
בעזרת תעצומות נפש ובעצת בעלי , אימי ועוד אנשים שמכירים אותי,
השתדלתי לעשות הפרדה בין הרגשות -רוויי- הפאניקה (מישהו חווה פעם התקף פאניקה?) שלי והאנטי הבסיסי שלי לגני ילדים לבין מה שהילד חווה ומרגיש.
הרי מהתחלה בחרתי גן שנראה לי מתאים לו ולא לי (הוא מסתדר ואוהב את הגננת ולא אני, הוא אוהב את הגן, על ילדיו וצעצועיו ומרחביו ולא אני. כמובן שהכל גם מקובל עלי, אבל עליו הכל אהוב).
היום הוא בן שנתיים ותשעה חודשים ורוצה ללכת לגן בבוקר וכך היה מהתחלה.
וזה אחרי שכל חייו לפני זה היו הרפתקאה גדולה עם אמא בלי יום משעמם וללא חסך חברתי.
היה קטע אחד לאחר מחלה ארוכה שלו, שהיה לו קשה לחזור לשגרה גם בשל חולשת גופו אולי, אבל התאקלם מהר בלי דמעה אחת. (לא נראה לי שהייתי עומדת בדמעות או בדרישה כלשהי לא ללכת לגן, נראה לי שבמצב כזה נסיון הגן היה מגיע לקיצו).
גן גדול- קרוב ל-30 ילדים , 4-5 בנות שעובדות שם, גדול מידי לטעמי אבל אין סובלנות לאלימות, הגננת בלבוסטה והילדים אוהבים אותה מאד, היא משקיעה כוחות נפשיים ופיסיים עצומים בילדים ובניהול העניינים . לא עושה לעצמה הנחות.
היה לי שבוע קשה ביותר כאשר בעלי היה בחו"ל והייתי אמורה לקחת את הילד לגן ולהחזירו. בשיגרה, בעלי לוקח ואני מחזירה
יותר קל לי להחזיר מאשר לקחת , זה דפקט משהו-לא-נורמלי אישי שלי (ואם מישהו נוסף לוקה בו, אודה על הכרזתו . כך אדע שאני לא לבד בעניין המוזר D-: )
אז הצלחתי פעמיים (!!) להסיע אותו לגן, להשאירו שם ולהחזירו כמובן.
אחרי השבוע הזה, הרגשתי שעברתי את הטסט, הייתי קצת גאה בעצמי וגם מלאת תקווה שלא אאלץ לעבור זאת שוב (-; (אבל כנראה שאצטרך..).
שהתחלנו עם הגן, עשיתי את הצעד עבור עצמי (וכמובן בעקיפין ואולי בישירות גם עבור עידו ובעלי) ועכשיו אני רואה שיש מישהו נוסף ואהוב שמרויח מכל העסק.
ככה זה אצלנו בינתיים, אחרי חיים צמודי-אמא לחלוטין ,
יש לנו ילד קטן שהולך לגן כבר 3 חודשים , כיף לו שם ואני כל יום, עדיין, פעורת פה ועיניים מהחזיון - יכול להיות לו טוב גם בלעדיי.
איך זה יכול להיות? 0-:
תודה למי שהגיע עד הלום.
עוד מעט סוגרים 3 חודשים (ברוטו) בגן ואני לא יודעת מאיפה להתחיל..
יש כאן שני מסלולי הסתגלות די מקבילים : אחד שלי ואחד של עידו, שניהם נפרדים
ואין סיכוי להתנגשות.
עידו הסתגל מהיום הראשון ואני סחבתי את הקשיים שלי עם הצעד הזה זמן רב. יום יום שקלתי מחדש- האם עשיתי טוב, אולי לחזור בי.
בעזרת תעצומות נפש ובעצת בעלי , אימי ועוד אנשים שמכירים אותי,
השתדלתי לעשות הפרדה בין הרגשות -רוויי- הפאניקה (מישהו חווה פעם התקף פאניקה?) שלי והאנטי הבסיסי שלי לגני ילדים לבין מה שהילד חווה ומרגיש.
הרי מהתחלה בחרתי גן שנראה לי מתאים לו ולא לי (הוא מסתדר ואוהב את הגננת ולא אני, הוא אוהב את הגן, על ילדיו וצעצועיו ומרחביו ולא אני. כמובן שהכל גם מקובל עלי, אבל עליו הכל אהוב).
היום הוא בן שנתיים ותשעה חודשים ורוצה ללכת לגן בבוקר וכך היה מהתחלה.
וזה אחרי שכל חייו לפני זה היו הרפתקאה גדולה עם אמא בלי יום משעמם וללא חסך חברתי.
היה קטע אחד לאחר מחלה ארוכה שלו, שהיה לו קשה לחזור לשגרה גם בשל חולשת גופו אולי, אבל התאקלם מהר בלי דמעה אחת. (לא נראה לי שהייתי עומדת בדמעות או בדרישה כלשהי לא ללכת לגן, נראה לי שבמצב כזה נסיון הגן היה מגיע לקיצו).
גן גדול- קרוב ל-30 ילדים , 4-5 בנות שעובדות שם, גדול מידי לטעמי אבל אין סובלנות לאלימות, הגננת בלבוסטה והילדים אוהבים אותה מאד, היא משקיעה כוחות נפשיים ופיסיים עצומים בילדים ובניהול העניינים . לא עושה לעצמה הנחות.
היה לי שבוע קשה ביותר כאשר בעלי היה בחו"ל והייתי אמורה לקחת את הילד לגן ולהחזירו. בשיגרה, בעלי לוקח ואני מחזירה
יותר קל לי להחזיר מאשר לקחת , זה דפקט משהו-לא-נורמלי אישי שלי (ואם מישהו נוסף לוקה בו, אודה על הכרזתו . כך אדע שאני לא לבד בעניין המוזר D-: )
אז הצלחתי פעמיים (!!) להסיע אותו לגן, להשאירו שם ולהחזירו כמובן.
אחרי השבוע הזה, הרגשתי שעברתי את הטסט, הייתי קצת גאה בעצמי וגם מלאת תקווה שלא אאלץ לעבור זאת שוב (-; (אבל כנראה שאצטרך..).
שהתחלנו עם הגן, עשיתי את הצעד עבור עצמי (וכמובן בעקיפין ואולי בישירות גם עבור עידו ובעלי) ועכשיו אני רואה שיש מישהו נוסף ואהוב שמרויח מכל העסק.
ככה זה אצלנו בינתיים, אחרי חיים צמודי-אמא לחלוטין ,
יש לנו ילד קטן שהולך לגן כבר 3 חודשים , כיף לו שם ואני כל יום, עדיין, פעורת פה ועיניים מהחזיון - יכול להיות לו טוב גם בלעדיי.
איך זה יכול להיות? 0-:
תודה למי שהגיע עד הלום.