על ידי פלוני_אלמונית* » 03 יוני 2011, 20:03
נחשפתי לאתר המדהים הזה במהלך ההריון. גיליתי כאן המון אנשים שחושבים המון כמוני. איזה כיף.
קראתי כאן כבר לקראת הלידה, והעברתי שעות ארוכות של הנקה בקריאה של דפים רלוונטים יותר ורלוונטים פחות למצבי החדש.
אמא פעם ראשונה לילדה מהממת בת חודשיים, צמודת אמא וצמודת ציצי.
יונקת לפי דרישה, בממוצע כל שעה וחצי-שעתיים, ונרדמת רק על הציצי או במנשא כשהיא איתי (כלומר, סבא וסבתא מצליחים להרדים אותה גם בדרכים אחרות, אם כי זה לוקח יותר זמן).
אוהבת להיות בעיקר על הידיים, אבל "מסכימה" להעביר כל יום קצת יותר זמן בטרמפולינה/ בהיה במובייל/ עגלה.
היא סובלת הרבה מגזים, אבל אנחנו מקווים שזה יעבור, כמו שכולם אומרים, בשבועות הקרובים.
היא ואבא שלה מתקשים לבלות יחד. משום מה היא בוכה מאד בהרבה מקרים כשהוא לוקח אותה ונרגעת כמעט מייד אצלי.
אני אשה מאד עצמאית ומאד פעילה. יש לי חיים מלאים מאד. עד כה הם היו מלאים בעבודה, חברים, לימודים, תחביבים.
אני תמיד עסוקה בדברים שאני אוהבת לעשות.
מאז הלידה הזמן שלי לעצמי הצטמצם וכמעט ואינו קיים.
בשבוע הבא יש לנו אירוע בערב שאי אפשר לוותר עליו, ועלתה האפשרות להשאיר אותה לילה שלם עם הוריי, כפתרון הכי "הגיוני" מבחינת מרחקים ואילוצים אחרים, וגם כדי לאפשר לנו קצת זמן כזוג, זמן שאנחנו צריכים כמו אוויר לנשימה.
זה מעלה שתי בעיות. אחת טכנית והשנייה רגשית ושתיהן מעלות שאלה אחת גדולה שלי בפני עצמי.
א- כנראה שלא אצליח לספק מספיק חלב שאוב ונצטרך להשלים עם תמ"ל.
אני, כמו רובכן, מאמינה שעדיף שלא ודי מתבאסת מהמחשבה, אך באותו הזמן, תוהה אם זה נורא כל כך (בעיניי, קודם כל) לתת לה באופן חד פעמי מפעם לפעם, כשיש צורך אמיתי?
ב. לילה שלם שאינו צמוד אמא. נראה לי קשה לתינוקת צמודת אמא שרגילה לישון בכפיות ולינוק מתוך שינה במהלך הלילה.
אמנם היא מסתדרת איתם יופי גם ימים ארוכים, אבל לילה זה אחרת.
ותוך כדי תהיות על שתי הסוגיות הללו, פתאום עלתה בי המחשבה שאולי האידיאולוגיה, וה"אני מאמין" שלי לגבי אמהות זה דבר אחד, אבל גם השפיות שלי חשובה ובמילא, עוד מעט אני חוזרת לעבוד (ומאד שמחה על כך) ואצטרך להכריע בסוגיות נוספות מהסוג הזה.
אז כנראה שהשאלה הנשאלת היא: איפה הגבול?
והתשובה: הגבול הוא במקום שבו אני שמה אותו. במקום שבו אני מחליטה שזה יותר מדי לי. שעכשיו אני לא רק אמא אלא גם אני.
במקום הזה, נכנס רגש האשמה. במקום שבו אני עושה משהו שאני לא לגמרי שלמה איתו- לוקחת ממנה כדי לתת לעצמי את המקום להיות אני.
אשמח לתובנות ומילות חוכמה מאמהות מנוסות יותר.
נחשפתי לאתר המדהים הזה במהלך ההריון. גיליתי כאן המון אנשים שחושבים המון כמוני. איזה כיף.
קראתי כאן כבר לקראת הלידה, והעברתי שעות ארוכות של הנקה בקריאה של דפים רלוונטים יותר ורלוונטים פחות למצבי החדש.
אמא פעם ראשונה לילדה מהממת בת חודשיים, צמודת אמא וצמודת ציצי.
יונקת לפי דרישה, בממוצע כל שעה וחצי-שעתיים, ונרדמת רק על הציצי או במנשא כשהיא איתי (כלומר, סבא וסבתא מצליחים להרדים אותה גם בדרכים אחרות, אם כי זה לוקח יותר זמן).
אוהבת להיות בעיקר על הידיים, אבל "מסכימה" להעביר כל יום קצת יותר זמן בטרמפולינה/ בהיה במובייל/ עגלה.
היא סובלת הרבה מגזים, אבל אנחנו מקווים שזה יעבור, כמו שכולם אומרים, בשבועות הקרובים.
היא ואבא שלה מתקשים לבלות יחד. משום מה היא בוכה מאד בהרבה מקרים כשהוא לוקח אותה ונרגעת כמעט מייד אצלי.
אני אשה מאד עצמאית ומאד פעילה. יש לי חיים מלאים מאד. עד כה הם היו מלאים בעבודה, חברים, לימודים, תחביבים.
אני תמיד עסוקה בדברים שאני אוהבת לעשות.
מאז הלידה הזמן שלי לעצמי הצטמצם וכמעט ואינו קיים.
בשבוע הבא יש לנו אירוע בערב שאי אפשר לוותר עליו, ועלתה האפשרות להשאיר אותה לילה שלם עם הוריי, כפתרון הכי "הגיוני" מבחינת מרחקים ואילוצים אחרים, וגם כדי לאפשר לנו קצת זמן כזוג, זמן שאנחנו צריכים כמו אוויר לנשימה.
זה מעלה שתי בעיות. אחת טכנית והשנייה רגשית ושתיהן מעלות שאלה אחת גדולה שלי בפני עצמי.
א- כנראה שלא אצליח לספק מספיק חלב שאוב ונצטרך להשלים עם תמ"ל.
אני, כמו רובכן, מאמינה שעדיף שלא ודי מתבאסת מהמחשבה, אך באותו הזמן, תוהה אם זה נורא כל כך (בעיניי, קודם כל) לתת לה באופן חד פעמי מפעם לפעם, כשיש צורך אמיתי?
ב. לילה שלם שאינו צמוד אמא. נראה לי קשה לתינוקת צמודת אמא שרגילה לישון בכפיות ולינוק מתוך שינה במהלך הלילה.
אמנם היא מסתדרת איתם יופי גם ימים ארוכים, אבל לילה זה אחרת.
ותוך כדי תהיות על שתי הסוגיות הללו, פתאום עלתה בי המחשבה שאולי האידיאולוגיה, וה"אני מאמין" שלי לגבי אמהות זה דבר אחד, אבל גם השפיות שלי חשובה ובמילא, עוד מעט אני חוזרת לעבוד (ומאד שמחה על כך) ואצטרך להכריע בסוגיות נוספות מהסוג הזה.
אז כנראה שהשאלה הנשאלת היא: איפה הגבול?
והתשובה: הגבול הוא במקום שבו אני שמה אותו. במקום שבו אני מחליטה ש[b]זה[/b] יותר מדי לי. שעכשיו אני לא רק [b]אמא[/b] אלא גם [b]אני[/b].
במקום הזה, נכנס רגש האשמה. במקום שבו אני עושה משהו שאני לא לגמרי שלמה איתו- לוקחת ממנה כדי לתת לעצמי את המקום להיות אני.
אשמח לתובנות ומילות חוכמה מאמהות מנוסות יותר.