באופן טבעי

על ידי ניצן_אמ* » 27 פברואר 2011, 15:24

אנהאטה שלום,
יש דף ישן באתר שמפנה אלייך, כנראה כינוי ישן. האם תרצי שנמחק אותו או שנשמור אותו?
<אם זה משיקולי אנונימיות, עדיף שנמחק ויעלם לתמיד מאשר שתשאר הפניה קבועה לשמך הנוכחי.>

על ידי אילה_א* » 01 ספטמבר 2009, 14:07

כן רוצה מאוד
אבל קשה ליח לאסוף דברים בימים אלה
תינוקת,חום אין אוטו
איפה את נמצאת?
0525209609

על ידי אהבת_עולם* » 02 יולי 2009, 21:37

אנהאטה, שלום לך יקרה. לאחרונה שוב לא ראיתיך כאן, לכן אני מקווה שאת קוראת.

לא מזמן קראתי שכתבת שטיפלת בעצמך והצלחת לרפא את עצמך מבעיות של שנים.
בגלל שאני מאוד צריכה עזרה בריאותית, תהיתי אם תוכלי לעזור לי.

את מוזמנת לענות לי בדף הבית שלי או במייל.
כתובת המייל שלי בדף הבית. אבל בכל מקרה, אני שולחת לך גם מייל.

על ידי שוות_נפש* » 08 מאי 2009, 20:35

אנהאטה , טיפול במגע ותנועה בעצם מגדיר את שיטת אלבאום .. טיפול בארבעת האינטילגנציות , שיכלית, גופנית, רגשית ואנרגטית לרוב בילדים ומבוגרים עם רגישות חושית .
העבודה בדרך כלל היא ע"י מגע , עיסויים כאלה ואחרים.. ותנועה פיזית.. תוך עבודה על קוארדינציה שהרבה פעמים הקשיים נובעים מחוסר בה..

שאלת אותי בזמנו מה עושים עם הרגישויות האלה...וראי איך הסנדלר הולך " רעב"

, אני עצמי לא הצלחתי לווסת את עצמי..
אם מעניין אותך כנסי לאתר של אלבאום דף נוסף... מאד מאד מעניין ומועיל בהרבה מקרים. שבת שלום

על ידי בן_עמי* » 20 אפריל 2009, 13:46

בס"ד
כמי שלא ותיקה באתר כאן, לא הרגשתי שחשפת פה אף אחד, לא הצלחתי להבין על מי מדובר ולא היה נראה לי שיש פה איזו בעיה מוסרית. השאלה היא עד כמה את רוצה להמשיך לכתוב בבלוג ולחשוף את עצמך. סה"כ לטשטש זהויות של אחרים זה לא קשה בכלל.
לא מדויק.
יתכן שאני את ורוב הקוראים לא מזהים.
אבל גם אים ייורידו פרטים מזהים על המשפחה-אנשים שגרים בסביבה הקודמת, אים מי מהם יכנס לאתר,
יזהה במי מדובר בקלות.
יש ערך חשוב מאוד לבלוג, השאלה היא עד כמה חשוב להמשיך לפרסם.
חשוב ביותר. כי יעזור לחברה שנמצאים במצב דומה.
יתכן שבהרבה מהבתים שם אין אינטרניט, אבל לפחות בכמה יש.

על ידי כוכב_נגה* » 20 אפריל 2009, 12:48

אנהאטה יקרה, נחשפתי לסיפורך המזעזע בימים האחרונים טיפין טיפין.
מודה שלא קראתי הכל - לא היה לי זמן שקט לשבת הרבה מול המחשב. אבל מזדהה מאד איתך ועם מה שעברת. מעריכה אותך מאד על הצעדים האמיצים שעשית ועדיין עושה.
כמי שלא ותיקה באתר כאן, לא הרגשתי שחשפת פה אף אחד, לא הצלחתי להבין על מי מדובר ולא היה נראה לי שיש פה איזו בעיה מוסרית. השאלה היא עד כמה את רוצה להמשיך לכתוב בבלוג ולחשוף את עצמך. סה"כ לטשטש זהויות של אחרים זה לא קשה בכלל.
נראה לי, מנסיוני האישי, שהכתיבה היא כלי עצום ונפלא, ואם זה עושה לך טוב, ובודאי אם לשפוט לפי התגובות שזה עושה טוב לפחות למי שקורא אותך, אז חבל מאד למחוק.
הייתי ממש שמחה להכיר אותך יותר, אבל גם אם זה רק במסגרת הזאת, אני רוצה להודות לך על השיתוף והכנות. עוזר לי מאד בתהליך האישי שלי.

המון הצלחה גם בהמשך!@}

על ידי בן_עמי* » 20 אפריל 2009, 09:24

בס"ד
נשארה רק האגוזית הקטנה בת החמש עשרה. אני מאמינה שגם איתה יהיה בסוף קשר.
אולי הוא יוכל לשוחח איתה, אים אי אפשר באופן ישיר..
או לפחות שתדע שהיא יכולה ליצור קשר אים תצתרך.

על ידי בן_עמי* » 20 אפריל 2009, 09:20

בס"ד
_בכל מקרה, דבר אחד טוב קרה לי בעקבות הכתיבה בבלוג: הרגשתי שאני ובני הבכור- בן 21 צריכים לשוחח. הזמנתי אותו אליי לשיחה והיתה שיחה כל כך טובה, כל כך בריאה ופתוחה. דיברנו על ה-כ-ל והוא זה בעיקר ששאל שאלות ואני סיפרתי.
בסופו של דבר אמרתי לו שאני לא שופטת ולא מאשימה אותו אלא אוהבת אותו - ואת כל האחים שלה.
מה שהכי הדהים אותי זה שהוא לא בא בטענות למה עזבתי, אלא להיפך, למה נשארתי כל כך הרבה זמן? למה לא עזבתי הרבה לפני! אלוהים, איזו הקלה._

על ידי ורד_לב* » 20 אפריל 2009, 09:03

מרגש לקרוא עלייך ועל בכורך!

על ידי שוות_נפש* » 19 אפריל 2009, 20:02

אנהאטה יקרה, מבינה מאד את הרגשתך שפתאום מרגיש לך שאת חושפת מידי . כשאני כותבת על אחי וחוליו הרבה פעמים אני שואלת את עצמי אם זה הוגן כלפיו ואולי מישהו יזהה ויעשה את הקישור.. אבל ברור לי גם שזאת ההרגשה שלי בלבד. משתדלת לא לחשוף פרטים אובייקטביים מידי ולא בגלל שלא נוח לי עם סיפור חיי, אלא רק בגלל שאני לא רוצה לחשוף מישהו שלא ביקש זאת.
לא הייתי רוצה לוותר על המקום של השיתוף לגמרי מתוך החשש הזה.

האם יכול להיות שמעורבות שלנו הקוראות מלחיצה אותך ואת "שופכת" בקצב מהיר מידי? תבדקי את זה עם עצמך.. אם כן. אל תתני לנו להלחיץ.
מה שתבחרי מאחלת לך רק טוב..

_ממש ממש שמחתי לקרוא פה על השיחה עם הבן.
מרגש מאוד !_
מרגש מאוד מאוד|Y|

על ידי אהבת_עולם* » 19 אפריל 2009, 18:40

אנהאטה, גם אני הצטערתי לראות שמחקת את הבלוג.
חשבתי שזה נהדר שאת משתפת, וזה גם מאוד עניין אותי.
גם מהפן של החזרה בשאלה (שמוכר לי מחיי), וגם מהפן של לראות את הכוחות שהיו לך לעשות את זה ולקבל השראה.
אני חושבת שזה מאוד מחזק אנשים לקרוא דברים כאלה.

הייתי מציעה אולי, אם את רוצה - להחזיר את הבלוג ולערוך החוצה דברים שנראים לך חושפים אנשים אחרים.

חוצמזה, ממש ממש שמחתי לקרוא פה על השיחה עם הבן.
מרגש מאוד !

על ידי אנהאטה_א* » 19 אפריל 2009, 16:39

_תודה רבה על השיתוף,
[הקטן ביותר הקטן שבבנים, (ולא הקטן שבילדים) - הבנתי נכון?]
מאחלת לכם חיים מלאי אהבה ופיוס_
כן, הקטן בבנים. בכלל רציתי לכתוב 'הבן הקטן יותר'

ותיקון אחר:
אלא אוהבת אותו - ואת כל האחים שלה. = את כל האחים שלו.

על ידי מי_מה* » 19 אפריל 2009, 16:14

אחד הדברים שאהובים עלי באתר הזה, באופן טבעי, הוא הפורמט שלו. כל כך ידידותי ונוח. את בכלל לא צריכה להחליט. עכשיו התחשק לך לגנוז - אז הנה בקלי קלות גנזת. יום אחד אולי יתחשק לך להחזיר - שני קליקים על העכבר ואת מחזירה. ואם אחרי זה תרצי למחוק שוב - גם לא בעיה. אז דוקא על הנושא הזה את לא צריכה להתלבט ולא ללחוץ על עצמך לקבל החלטות. רק לעשות מה שמתחשק לך מתי שמתחשק לך. אין הרבה דברים בחיים שאפשר לנהוג בהם כך - אז אני אומרת תתפנני. בלי להתלבט ובלי להתנצל. התמיכה מובטחת לך כברירת מחדל.

על ידי אנהאטה_א* » 19 אפריל 2009, 16:08

אנהאטה, אנא החזירי הבלוג שלך!!!

מה קרה לבלוג שלך?!

מחקתי אותו. הרגשתי שזה לוקח ממני כוחות וגם שאני נקרעת בין הרצון לספר ובין החשיפה של אנשים אחרים שאני מספרת עליהם בבלוג. אגב, הדף כולו שמור עימי במחשב ואין בעיה להעלות אותו שוב. אבל יש פה שאלה של מוסריות: האם אני יכולה לחשוף אחרים- וביניהם אנשים שנמצאים במצב עדין (...) כאשר לא קיבלתי את הסכמתם לחשיפה במדיה הזו?

בכל מקרה, דבר אחד טוב קרה לי בעקבות הכתיבה בבלוג: הרגשתי שאני ובני הבכור- בן 21 צריכים לשוחח. הזמנתי אותו אליי לשיחה והיתה שיחה כל כך טובה, כל כך בריאה ופתוחה. דיברנו על ה-כ-ל והוא זה בעיקר ששאל שאלות ואני סיפרתי.
בסופו של דבר אמרתי לו שאני לא שופטת ולא מאשימה אותו אלא אוהבת אותו - ואת כל האחים שלה.
מה שהכי הדהים אותי זה שהוא לא בא בטענות למה עזבתי, אלא להיפך, למה נשארתי כל כך הרבה זמן? למה לא עזבתי הרבה לפני! אלוהים, איזו הקלה.
בסופו של דבר הוא הסביר לי למה לא היה איתי בקשר במשך כל השנים, התעלם ממכתבים שכתבתי לו וניתק לי את הטלפון כשהיה מזהה את קולי: "את חושבת שהיה לי קל להיות בקשר עם אמא כשאני עם אבא? זה לא קל להיות בין אמא ואבא"

אני שמחה שערכנו את השיחה הזאת ביננו והכל בזכות הכתיבה שלי שהביאה אותי למסקנה הזאת. אז יש ערך חשוב מאוד לבלוג, השאלה היא עד כמה חשוב להמשיך לפרסם. אני אשמח לשמוע דעות לכאן ולכאן ולפי זה להחליט.

על ידי ריש_גלית* » 19 אפריל 2009, 12:28

מה קרה לבלוג שלך?!

תודה רבה על השיתוף,
[הקטן ביותר הקטן שבבנים, (ולא הקטן שבילדים) - הבנתי נכון?]
מאחלת לכם חיים מלאי אהבה ופיוס@}

על ידי קוראת* » 19 אפריל 2009, 10:40

אנהאטה, אנא החזירי הבלוג שלך!!!

על ידי tאמא* » 19 אפריל 2009, 06:05

שלום לך, למה הבלוג שלך שלוש אפשרויות עולה כדף למחיקה? והייתכן שתחזירי אותו?

על ידי ריש_גלית* » 18 אפריל 2009, 22:32

לא מבינה בעריכה עד כדי כך. יונת שרון, מן הסתם... (-:.

על ידי אנהאטה_א* » 23 מרץ 2009, 14:35

בז מצוי
זה מראה לי שלעיתים יש צורך בעידכונים.
אז ככה: הבן הגדול שלי בן עשרים ואחת, לא יצר איתי קשר במשך ארבע שנים עד לפני חצי שנה לערך, ממש לפני החתונה שלו הוא בא אליי בפעם הראשונה הביתה והזמין אותי לחתונתו. הוא נישא לבחורה מקסימה שקיבלה אותי בצורה מדהימה בחתונה שלהם בחיבוקים ונשיקות. למרות שאני חילונית והם דתיים-חרדים היא קיבלה אותי כמו שאני ואני בטוחה שבזכותה בני חידש איתי את הקשר. הם גרים בצפון ובעיקר אנחנו מדברים בטלפון והם ביקרו אותי פעם אחת מאז. בינו לבין הבנות שאיתי אין קשר וזה חבל לי, אבל זה מה שיש.
השניה בת עשרים, איתה חודש הקשר לפני שנתיים בנסיבות מאוד לא נעימות (וגם עם אמא שלי-סבתה) בגלל צנעת הפרט והיות שלא קיבלתי ממנה רשות לפרסם את סיפורה האישי, לא אפרט מה קרה, אכתוב רק שמאז אנחנו בקשר הדוק, היא מתארחת אצלי בשבתות, חגים ובימות החול.
השלישית בת חמש עשרה, איתה אין קשר בכלל. כשהיא מזהה את קולי בטלפון היא מנתקת. יש קשר הדוק בינה ובין הקטנות שאיתי. הן נפגשות אצל אבא שלהן מדיי שבוע ואוהבות זו את זו. אולי דרך הבנות הקטנות יגיע השינוי, אולי.
הקטן ביותר, איתו הסיפור הכי קשה וזאת בעיקר בגלל אבא שלו. למרות זאת, מדי כמה חודשים הוא מבקש לבקר אותי ובדרך כלל המפגשים קשים, טעונים ולא נעימים לאף אחד מאיתנו. למרות זאת הוא מתכתב איתי לעיתים באינטרנט.

תודה לך על המילים הטובות שכתבת לי.
אני דווקא חושבת ההיפך: בהתחלה נאבקתי על הקשר והם לא רצו. ואז החלטתי שאם הם לא רוצים- אין סיבה שאכלה את כוחותיי, אלא אוותר ואשקיע איפה שבאמת צריכים ורוצים אותי: הבנות הקטנות שלי. ודווקא אחרי שהרפיתי באמת, הם התחילו לחזור. נשארה רק האגוזית הקטנה

בת החמש עשרה. אני מאמינה שגם איתה יהיה בסוף קשר. ברור לי שלא יהיה זה קשר חזק ומלא אהבה כמו שיש לי עם הבנות הקטנות, אבל קשר יהיה, בטוח. ושוב תודה

על ידי בז_מצוי* » 23 מרץ 2009, 09:06

היי. הגעתי אלייך בעקבות משהו שכתבת...
ממה שאת כותבת כאן נשמע שעברת סיפור קשה ואוטומטית אני בעדך! מחזקת אותך (למרות שאת נשמעת חזקה מאוד.)

כמי שחידשה קשר עם אביה אחרי 20 שנה של נתק, יש בי תקווה שילדייך הגדולים ישובו להיות איתך בקשר טוב, צריך לתת לזמן לעבוד.
האמת שלא אני חידשתי, למעשה הרבה שנים לאבי לא היו הרבה כוחות נפשיים להלחם על הקשר (ובאמת חייתי הרבה זמן עם ההרגשה שהוא ויתר עלי- לפי מה שאת כותבת על המכתבים שלך אליהם ברור שזה לא המצב אצלך) אבל כשהוא הצליח לאסוף את עצמו ועשה עבודה פנימית, הראה לנו (לאחיותי ולי) כמה זה חשוב לו להיות בקשר (בלי ציפיות או דרישות מצידו מאיתנו) העקשנות שלו עלינו עבדה והיום אנחנו בקשר טוב ומפרגן.
אבל זה תהליך שכל אחד מהצדדים היה צריך לעבור. אני חושבת שמה שהשתנה אצלי זה שנולדו לי הילדים ואז בתור אם ראיתי דברים אחרת, הבנתי (תיאורתית) כמה כואב זה יכול להיות שילדיך מפנים לכך את הגב, פיתחתי חמלה ואז יכולתי לתת לו צ'אנס נוסף וכשאפשרתי גיליתי אדם נפלא.

מאחלת לך חיים שקטים ומאושרים.

התכוונתי : קודים תרבותיים

איזה כיף לשמוע אותן שרות את השירים של פעם

חופשי. נראה לי שיש לזה השפעה מכרעת על האישיות, את יודעת: שפה, קודם תרבותיים, אשנב לעולם של פעם וכולי.

על ידי מי_מה* » 19 מרץ 2009, 18:04

את יודעת, אני כבר כתבתי על הסיפור שלי כל כך הרבה מילים ועכשיו מחקתי וזה בסדר לי להכניס אותו לשני משפטים. אני שמחה שזה ככה, הולך ומתכווץ, אני כבר לא חייבת נוכחות גדולה של הסיפור רק נצמדת עדיין לתזכורת שהוא קרה.
אני יודעת שאת מבינה את זה. ואת יודעת מה עוד, אני זוכרת שכשקראתי אצלך, כשהדברים היו מאוד סוערים ולא הבנתי איך את יכולה לחיות עם סיפור כזה קשה בעוד שאת הקושי שלי סחבתי ככה, בלי לחשוב אפילו לרגע שזה לא אפשרי. הצרות שלנו, מסתבר, הן הצרות שהכי מתאימות לנו P-:

על ידי אנהאטה_א* » 19 מרץ 2009, 13:18

_אנחנו ממש נשמח לבית בובות!!!!
זה החלום של ביתי_
בו לילי זה בית בובות קטן וישן...

על ידי אנהאטה_א* » 19 מרץ 2009, 13:17

אני גרה ברמת גן

על ידי אנהאטה_א* » 19 מרץ 2009, 13:10

אני עונה לך כאן, כי הברכות לשמש ממש לא קשורות לדף של ההנקה....
ובכל מקרה שמחה תמיד לראות את שמך מופיע.

נשמע מעניין
אני לא חושבת שאנחנו מכירות...או שכן?

על ידי טלי_ופיצקה* » 19 מרץ 2009, 07:25

גם א-א-א-נ-י!
לכל הדברים...(אני מידה 38,יש לי ילדה בגיל,ובית בובות בוודאי...

)
<טלי עומדת בסבלנות בקצה התור...>

על ידי גילית_ט* » 18 מרץ 2009, 16:52

בגדים מידה 38 פאזל מעץ ובית בובות מתקפל_

גם אני בתור...
איפה את גרה???

על ידי עולם_ומלואו* » 18 מרץ 2009, 16:33

גם אני בתור...

על ידי אביטל_צ* » 18 מרץ 2009, 16:05

טוב, אני עומדת יפה בתור ל בגדי בנות בגילאי שבע, תחפושת כלה-מלכה-נסיכה-מלאך בצבע לבן, מצעים, פאזל מעץ ובית בובות מתקפל

על ידי בו_לילי* » 18 מרץ 2009, 16:01

אנחנו ממש נשמח לבית בובות!!!!
זה החלום של ביתי:-)

על ידי נבט_חיטה* » 18 מרץ 2009, 15:18

גם אני אשמח לבגדים, במידה שאלו מעליי לא לוקחות. (-:

על ידי אמת_וצדק* » 18 מרץ 2009, 15:08

אשמח לקחת ממך ממגוון הדברים שאת מוסרת. איפה את גרה?

על ידי גי_לי* » 18 מרץ 2009, 14:15

אני שאמח לבגדים לנשים . מאיפה את??? אני בדף הבית

על ידי מי_מה* » 17 מרץ 2009, 21:33

אני עונה לך כאן, כי הברכות לשמש ממש לא קשורות לדף של ההנקה....
יש מן תרגול כזה ביוגה שבו חוזרים על הסדרה של ברכת השמש 108 פעמים. יש לזה המון הסברים שלא אלאה אותך בהם (אלא אם תבקשי). אני מאוד אוהבת את התרגול הזה, אז אני עושה אותו עם התלמידים שלי 4 פעמים בשנה, סביב ה 21 למרץ, יוני, ספטמבר ודצמבר. כלומר, סביב ימי השיויון בין יום ולילה, היום הכי ארוך והיום הכי קצר. ההחלטה להפסיק סופית להיניק, הבשילה בי כשחזרתי מהשיעור של הברכות לשמש ביוני, מה שאומר שעכשיו עברו 9 חודשים.
מקווה שעניתי לך... ובכל מקרה שמחה תמיד לראות את שמך מופיע.

על ידי בשמת_א* » 06 ינואר 2009, 18:16

החלטתי לשוב לאתר אחרי כמה שנים של העדרות.
ברוכה הבאה! השווה והשבה!

על ידי גמדה_קטנה* » 06 ינואר 2009, 15:56

ברוכה השווה @}

על ידי מי_מה* » 06 ינואר 2009, 15:42

ברוכה השבה!

על ידי אנהאטה_א* » 06 ינואר 2009, 15:38

רחל, תודה. רק עכשיו ראיתי את התגובה שלך ושל פלוני אלמונית. ערכתי את הדף מחדש ונמחק לי חלק מהתגובה שלך, אז סליחה. החלטתי לשוב לאתר אחרי כמה שנים של העדרות.
המרגיעון שלי כותב "נוכחותך חשובה לי מדעתך". אוקי. אז אני נוכחת שוב באתר ומקווה שנוכחותי אכן חשובה

שלום אנהאטה א, במסגרת מבצע תיוג סיפורי לידה ערכתי את הריון בשבוע 41 וראיתי שיש שם קישור לסיפור הלידה שלך שמחקת. אני מספרת לך כדי שתוכלי למחוק עקבות במקרה שתרצי.

חבל שנפגעת...אנשים לא כ"כ מכירים את הסיפור שלך, ולא יודעים מה באמת עברת. דרך אגב, רוקדת, שדבריה כ"כ הכאיבו לך, בכלל לבד...ללא בן זוג. עדיף להקשיב לכולם, ולקחת את מה שמתאים.

<אני בעדך, אם לא הבנת>

פגעתי בך?
<פפרי רגילה שאם כבר מתייחסים לדברים שלה- אז עושים את זה אצלה, אבל גם בדף של אחרים זה לגיטימי...פשוט זה לא היה לה ידוע,עד שהודעת.....>

כן מאוד ריגש....

שישה ילדים, ב"ה, ועוד שתיים באומנה? או באימוץ? או מה? או שזה חטטני, אז תתעלמי, ותמחקי?
ואם את מוכנה לספר, אני מאוד אשמח לשמוע, או שתפני אותי לדף שכן סיפרת.......!!

<פפרי רגילה שאם כבר מתייחסים לדברים שלה- אז עושים את זה אצלה, אבל גם בדף של אחרים זה לגיטימי...פשוט זה לא היה לה ידוע,עד שהודעת.....>

על ידי אנהאטה_א* » 15 נובמבר 2006, 15:00

אותי הסיפור הזה ריגש. מקווה שגם אותך

אנהאטה- תודה על המאמר שצירפת לדף חינוך ביתי במשפחה דתית ! תודה רבה!!!

ממממ. הכל קשור להכל...
לא ענית לי תשובות על מה ששאלתי אותך אז אני לא יכולה לתת עצות מלאות.
לגבי שינה בחלל פתוח - כן יכולה להיות עם זה בעיה לא אם כן את אדם ששש להיות במרחבים...אם תעשי את "השיעורי בית" שלך נוכל להתקדם....

על ידי אם_פי_3* » 08 אוגוסט 2006, 23:14

תודה
(את מתלוננת? עד שגיליתי מי את עם כל החלפות הניקים, אפילו שזה כבר היה מזמן....)
כנראה שקשה להיות גלויים כל כך בעולמנו...

על ידי עולם_ומלואו* » 05 מאי 2006, 00:06

הי, איזה כיף שאת דואגת לנו... עולמית הרבה יותר טוב. עצתך היתה נכונה ביותר. גם לי יותר טוב, וזה כמובן משפיע. לא שהכל מושלם,אבל בפרוש הרבה יותר טוב.
תודה!

כתבתי לא רק מתוך רצון לעודד אלא ראיתי גם מקרים של ניתוק מוחלט מהורה אחד בהשפעתו של ההורה השני ואח"כ הצעירים מתחילים לחשוב באופן עצמאי.
האם את בקשר עם הילדים שבפנימיה?

לגמרי במקרה הגעתי לדף שלך ואני מלאת הערצה. את אשה גדולה ואמיצה. משמח לשמוע שגם לילדים הנמצאים בפנימיה חיים טובים. אני משוכנעת שגם הגדולים יבינו בבוא העת שעשו משגה בכך שאינם רוצים להיות איתך בקשר. יש היום הרבה משפחות בהן ההורים נפרדו והילדים שומרים על קשר עם שני ההורים. גם הם יכירו בני נוער כאלה ויחשבו פעם נוספת. עכשיו הם בגיל ההתבגרות בו רואים הכל בשחור - לבן, אך ככל שיתבגרו יבינו שיש גוונים נוספים.
אני מכירה את גני הילדים של חב"ד והם באמת ליברליים, אבל כאשר מגיעים לביה"ס הכל משתנה ולכן כדאי יהיה לך לשקול לאיזה בי"ס כדאי לשלוח את הבנות.
אגב, פעם נפגשנו בדף באופן לא טבעי והפגישה הייתה בויכוח על הנקה של אחייניתי אבל לא ידעתי עליך שום דבר חוץ מזה.
אשמח אם תבקרי בדף שלי. אני רואה שהדף שלך לא פעיל בזמן האחרון.
עכשיו מאוחר. לילה טוב.

שלחתי לך מייל. תודה

על ידי אנהאטה_א* » 10 נובמבר 2005, 15:04

תודה ערסית

איזו אישה ענקית את...כל הכבוד לך....אני מאמינה בכח שלך להגשים את אשר תשאפי אליו..זה ניכר בכתיבה שלך....שיהיה לך אושר צרוף..

על ידי ורד_לב* » 30 אוקטובר 2005, 19:26

איזה נחמד לשמוע.
זה תמיד מפתיע אותי לאילו מקומות מגיעים דברים שכתבתי.
מקווה שזה יעזור לכן!

אני ממשיכה.
כשעזבנו את הגיהנום הילדה הקטנה הייתה בת שנתיים והגדולה יותר בת חמש.
במשך חודשים ארוכים, כאשר האחים הגדולים היו מציקים לה, והיו אומרים לה את המילים המעליבות, את הקללה האיומה שהם היו מוציאים מפיהם כלאחר- יד, כדבר של מה-בכך: "זאת לא אמא שלך". בכל פעם כזאת שהטיחו בבת החמש במילים הפוגעות שאני, ח"ו לא אמא שלה, היא הייתה באה אליי בדמעות ואומרת לי: "את כן אמא שלי". בכל פעם כזו, הייתי מבטיחה לילדה האמיצה, הגיבורה והמסכנה הזו, שרק אלוהים יודע כמה כוחות סבל היו לה לסבול את הדברים הנוראים הללו, הבטחתי לה שיום יבוא ואוציא אותה משם ונגור יחד רק אני, היא ואחותה הקטנה. רק הבטחה זו הצליחה לתת לה כוח להמשיך לסבול הלאה.
בתזכיר הראשון שכתבה העו"ס נאמר עליה שהיא ילדה מופנמת וסגורה מאוד בתוך עצמה.
תוך שלושה חודשים חל שינוי מדהים ומהיר: ממש מהפך של מאה ושמונים מעלות בילדה הזאת.
אני חושבת שהיא גיבורה!! איך שהיא החזיקה מעמד בחיים שלפני, ויצאה נגד כל המשפחה!!
היא לא הלכה כמו כולם כפרד שמובל באפסר. היא השיבה מלחמה!

הקטנה לעומת זאת כמעט ולא דיברה. פה ושם מילים בודדות. אך לא משפטים.
זה קרה שבוע אחרי שיצאנו מבית אביה. היא קמה בבוקר ואמרה לי בנשימה אחת:
" אמא בית, X בית (אחותה) אני בית (ציינה את שמה). אבא לא בית. אבא צועק אמא."
ובמילים האלו, במשפטים הפשוטים הללו, בלי מילות קישור היא הסבירה לי ולעצמה את הכל:
אנחנו בבית חדש. עזבנו אי-שם את אבא ולמה? פשוט מאוד: כי "אבא צועק אמא"
מאז המשפט הזה, כמו נפרץ הסכר.
והיום היא מדברת, מספרת סיפורים, צוחקת, שרה. כיף איתה מאוד וכולם אוהבים אותה.

עכשיו. אפשר לספר לילדים שקרים והם יאמינו להם. השאלה היא כמה זמן זה יחזיק מעמד. יום אחד, ואני מאמינה שהיום הזה יגיע מהר יותר ממה שאני חושבת, והם יבינו שהם הלכו אחריי דמיונות-שווא, חזיונות והבטחות סרק.

עד היום, כל הדברים שאמרתי ושתכננתי התקיימו, ולעומת זאת, אבי ילדיי נשאר בממלכת- הדמיון. חי לו חיים מדוּמיינים.
אני תכננתי לעזוב אותו - וכך עשיתי!
אני תכננתי לחיות חיים מאושרים- והגשמתי!
אני הבטחתי לבתי במשך חודשים ארוכים שיום יבוא, ואני אוציא אותה מחיי הסבל שלה ואני והיא נגור במקום אחר- וקיימתי!
אני אמרתי לבני ולבתי שהם יוצאו מהבית הארור שלו - ויועברו לפנימיה- ואכן, זה התקיים!

כל הדברים שאמרתי ושתכננתי - התקיימו

לעומת זאת, כל מה שהוא חושב, הוזה ומבטיח הבטחות-שווא לילדים, לא מתקיים בכלל. הכל מתקיים רק במוח החולני שלו.
וכך יהיה גם הלאה: אני תמיד אצליח במטרות ששמתי לפניי ואילו הוא ימשיך לשבת על הספה בביתו, ויספר למי מהילדים שעדיין מוכן לשמוע, את הסיפורים השטותיים שלו. ואת יודעת מה? אני בטוחה במאה אחוזים שלא ירחק היום ויימאס להם לשמוע את הגיגיי-השיכורים שלו.
לבן הגדול שלי עוד מעט ימלאו 18 שנה. כמה אפשר להוליך אותו בכחש?!
אני סומכת עליו בעניין זה. מכיוון שהוא הבן שלי. ואם אני לחמתי על חיי, אף הוא יעשה זאת יום אחד. בעזרת השם, יום אחד הבן שלי ילחם וינצח! בטוח! כמוני, הוא עשוי מהחומר ממנו עשויים מנצחים.
ואני אחכה לו עד אז. אני מחכה לו תמיד!

סך הכל לא הפסדתי שום דבר בזה שעזבתי את ביתו.
אם מישהו חושב אחרת, ומרחם עליי. הוא טועה מאוד.
כי לא ברגע שיצאתי מביתו של אביהם איבדתי ארבעה ילדים, אלא הרבה הרבה לפני כן.
בזה שיצאתי את הבית שלו, בעצם לקחתי אחריות על החיים שלי.
אזרתי אומץ ויצאתי מחיים עלובים בהם שימשתי שק חבטות. בהם שימשתי שעיר לעזאזל.

ברגע שיצאתי, חיי השתנו מן הקצה לקצה בזכות עצמי. וזו רק ההתחלה!
הוא בעצם ממשיך לחיות בכוח האינרציה, ואילו אני חיה חיים של ממש בהם אני אדון על חיי. חיים בהם אני מחליטה את ההחלטות החשובות. ואני זו שמגשימה את כל הרצונות.

אני זכיתי בחֵרותי, זכיתי בחיי! ואילו הוא "זכה" ויזכה ב:
"הִנֵּה יְחַבֶּל-אָוֶן; וְהָרָה עָמָל, וְיָלַד שָׁקֶר. בּוֹר כָּרָה, וַיַּחְפְּרֵהוּ וַיִּפֹּל…"

ערסית, אני לא מבינה את השאלה שלך. מה כמו עבודת-אלילים?
ולגבי השאלה השניה, אני אספר לך משהו קטן שקרה לפני פסח:
פגשתי את אבי ילדיי וביקשתי ממנו משהו ששכחתי בביתו: מדובר בצמיד שהיה שייך לאבא שלי זכרונו לברכה, שדוד שלי (אחיו) הכין למענו כשהתגייס לצבא הבריטי עם שמו וציור של מגן דוד ומנורה-כאות ליהדותו. הצמיד עשוי מתכת. לא זהב ואפילו לא כסף. כלומר, אין לו שום ערך, פרט לערך רגשי.
ביקשתי ממנו את הצמיד הזה. הוא אמר שזה לא אצלו. שהוא נתן את זה לאחד הילדים והמשיך ואמר בחיוך: נתתי את זה לילדים ואמרתי להם "זה ירושה מאמא שלכם"
ובמילים האלו יצאה האמת לאור:

הוא רצה לקבור אותי חיים

וכמובן שהוא לא הצליח. אני חיה וקיימת ומאושרת.

את מבינה? הוא מאוד נהנה לומר לי שהמסר שלו לילדים היה שאני מתה.
שימי לב: אני חיה וקיימת. אוהבת אותם רק בזכות זה שהם ילדיי, והמסר של אבא שלהם הוא שוב ושוב שאני מתה. אני לא קיימת יותר. "ירושה מאמא שלכם".
גם בדיונים בבית המשפט הוא כל הזמן חוזר על המשפט הבא כמו במנטרה: "את נטשת את הילדים!"

אז את עדיין תמהה שיש חלוקה ברורה?
אני לא מעבירה שום מסר עויין לילדות שאיתי על אביהם. ואלוהים עדי כמה זה קשה! ואילו הוא עורך לילדים שלנו שטיפת מוח ממש, במשך שנים, נגדי.
ומה חטאי הגדול כעת? הרי עד שלא יצאתי - החטא שלי היה שהייתי סוכנת סי.אי. איי.
עכשיו, נניח שזה נכון. הרי זה לא פגע בילדים פגיעה של ממש, נכון? - אבל בכל זאת כולם מהגדול עד הקטן רצו שאצא כבר מחייהם.
ואילו ברגע שיצאתי מביתו, החטא הגדול שלי הוא ש"נטשתי" את הילדים (...)

את יודעת מה? זה לא משנה מה אעשה ומה לא - תמיד תמיד אשאר זו שלא בסדר ולא חשוב מה יקרה אנהאטה א היא ילדה רעה וזהו . (אמא רעה בווריאציה הזו)

ועכשיו לחלק הקשה ביותר של שאלתך: איפה טעיתי? - בזה שלא עצרתי את זה לפני שנים!
אבל , מה שמוזר, אני לא מצטערת על כלום.
אני שמחה שהבאתי שישה ילדים לעולם, גם אם אין הם ילדיי במלוא מובן המילה.
אני שמחה שיצאתי מהבית שלו. זה היה הזמן הנכון עבורי.
אני מאושרת בחיי עכשיו ושמחה שיש לי שתי ילדות מקסימות.
יש לי עוד המון מה לכתוב. אני אמשיך מאוחר יותר.

זה לא נראה לך קצת כמו עבודת אלילים כל ההתעסקות הזאת עם הרב מילובביץ?
עד עכשיו לא הבנתי מה בידיוק האידיאולוגיה של הגן הזה...?
הוממממממממממ
סיפור סיפור יש לך......לא הבנתי איך זה שיש הפרדה ברורה כל כך בין "הטובים" ו "הרעים"
הרי מחלוקת היא תיק של שניים........מה החלק שלך? ואיפה את טעית?
טוב...חבל שלא הייתי כאן אז בישביל לשמוע את הסיפור במלואו!

רלוונטי. עניתי לך

לא נורא בכלל.
שמחתי שחזרת לכתוב, זה אומר שאת באמת בטוב.

עדיין נראה לי שצריך המון כוחות בכדי לעבור את מה שאת עברת ועדיין עוברת.
יישר כוח.
הולכת לכתוב לך מייל.
מקוה שזה שלמעלה עדיין רלוונטי...

ערסית מה הסנפת לאחרונהD-: הרי כתבתי שהדף ההוא ע"ה כלומר: עליו השלום. הוא מת! למרות שאצלי במחשב הוא חי וקיים. (שלומו טוב. תודה) ברור שיש סימן שאלה. הרי הדף הזה כבר מזמן לא קיים באתר.
בקשר לתמונות שלי ושל בנותיי באתר של חב"ד: כתבי לי למייל שלי, ואכתוב לך בדיוק איך להגיע לתמונות. הם מטיול שערכנו לפני ראש השנה.
למה חב"ד? אענה לך בשאלה: למה לא?
מצד אחד, חשוב היה לי שהילדות שלי תקבלנה חינוך דתי, מסורתי שורשי, כמו שאני קיבלתי; מצד שני חשוב לי גם שהן לא תקבלנה הטפה. בגן הזה לומדים זה לצד זה ילדים מבתים חילוניים, שומרי מסורת, דתיים ואף חב"דניקים. אין תלבושת אחידה, ואם לבת שלי מתחשק להגיע עם חולצה חושפת בטן ומכנסיים, מותר לה, בדיוק כמו שאם יתחשק לה ללבוש חצאית וחולצה עם שרוולים ארוכים. אף אחד לא יפצה פה ויצפצף. החברה הכי טובה שלה היא הבת של הרב. והחבר הכי טוב שלה, איתו היא רוצה להתחתן, אינו חובש כיפה. ואף אחד לא מכריח אותו לחבוש כיפה בגן.
הגננות מקסימות. חמות ונותנות את הנשמה. זה דבר שלא ראיתי בגנים אחרים. ממש כיף להיות בגן. לא סתם ציטטתי ואמרתי "גן חב"ד הכי נחמד". זה באמת כך.
ובטיול האחרון בגן של הקטנה, חוץ משני ילדים, לכל ילד היה הורה מלווה. אנחנו ההורים הרגשנו בעצמנו כמו בטיול
שנתי
D-: פשוט תענוג..
וכן. ראיתי את התמונה בדף שלך. מיד זיהיתי שזו כלה צדיקה (-:

אנהאטה, רק עכשיו נכנסתי לדף שלך.
לא ידעתי שחזרת לכתוב על עצמך.
ראיתי את שמך מידי פעם במה חדש, יותר ויותר.
מקוה שאת בטוב.
מצאת כוחות עצומים להתמודד עם המציאות שהיקום שלח לך. @}

עוד משהו שכועסים עליו הילדים הגדולים יותר:
הילדים האמצעיים הלכו למרכז חירום. השם הזה נשמע כאילו מקום איום ונורא. סך הכל מנסים להנעים להם את זמנם. יש לימודים ויש גם המון כיופים: משחקים, המון חוגים והילדים שלי נהנו להשתתף בהם: חוג דרמה, חוג צילום בווידאו, ועוד. יש טיולים ובריכת שחיה. המקום עצמו נעים. מספר ילדים קטן בכל פעם, שלושה ילדים בכל חדר. יש טלויזיה ומחשב. פינת חי. בכל פעם שהילדה שלי ניסתה לשתף את הגדולים יותר בחוויותיה היא נתקלה בקיר אטום. הם לא היו מוכנים אפילו לשמוע. הם הרגישו נבגדים. כאילו: "בסדר. הוציאו אתכם מן הבית- אבל ליהנות מזה? עד כאן" D-:

אורי, קצת התלבטתי אם לענות לך, ולבסוף החלטתי שכן. הדברים שאני כותבת פה, הם מזעזעים ביותר אך הם אמת לאמיתה. אלו היו החיים שלי עד שקמתי, שקמתי אם בישראל:

על מה רבתם למה אתם לא מדברים וזה, כי יש לי חברים יחסית קרובים שבסכסוך עם ההורים שלהם
אורי היקר. מילת המפתח היא "רבתם". דע לך שאני לא "רבתי" עם איש. אני לא בסיכסוך עם אף אחד מילדיי.
המצב שהיה אצלנו, שונה ממשפחה רגילה שיש בה חילוקי דיעות או מריבות, שזה דבר נפוץ וניתן לומר שקורה בכל משפחה נורמלית.
בביתו של בעלי, בו גרתי עד לפני כשנה וחצי, התרחש דבר נוראי: האבא יחד עם הילדים יצרו קואליציה נגד האמא. נגדי. נוצר מצב שעבורי היה בלתי אפשרי: בביתי שלי הושפלתי. התייחסו אליי לא כאל אם, אלא כאל יצור נחות, שניתן לדרוך עליו, לצפצף עליו ולא להתייחס אליו כלל. היה לי מעמד נחות יותר מזו של שיפחה. לא הייתה לי מילה בבית, והמוטו של אבא שלהם היה: "לָך- אין זכות דיבור".
אתה מבין אורי?
לי כאישה, כאם, לא הייתה כלל זכות דיבור. בקושי הייתה לי זכות קיום.

בביתי שלי הילדים לא פנו אלי אלא בשמי, באמרם שאני אינני אימם- יולדתם. כך בפרצוף הטיחו בי את השקר הנלוז שאמא אחרת ילדה אותם. כל זאת בניצוחו ובעידודו של אביהם.
גולת הכותרת היה שיר שחיברו, אותו נהגו לשיר בפניי. שיר שעיקרו: "אנהאטה א המשוגעת, לכי לך ועופי מכאן". כך, בלי שמץ של בושה, שרו ילדים לי, לאמם. ובעצם, השיר נכתב מהשראה של המילים אותם נהג להטיח בפניי אביהם.

למרות כל זה, אני לא שופטת אותם מכיוון שהיו נתונים למסכת הסתה נגדי. וכמו שכתבתי במכתב האחרון לבתי הגדולה, שהיא בת שש עשרה וחצי: "זה שהשתתפת בפועל במצב הנורא הזה זה רק אומר שחיית תחת הסתה כבדה. זה רק אומר שלא ידעת להבחין בין טוב לרע. זה רק אומר שחיית בדילמה איומה, שכמוה לא צריך לחוות שום ילד בעולם!"

אורי היקר. לפני כשנה וחצי היה לי האומץ והכוח לקום ולומר במעשה ממש:
עד כאן! לא עוד! די!
כשיצאתי מן הגיהנום, לקחתי עימי את שתי בנותיי הקטנות, שהיו אז בנות חמש ושנתיים, ובמעשה זה בעצם היצלתי אותן.
אחרי שיצאתי מן הבית העו"ס והפק"ס החישו את מאמציהם להוציא אף את שני הילדים הגדולים יותר מן "הבית" ולהעבירם למקום טוב יותר. ואכן, בצו בית משפט לנוער, הוכרזו שני הילדים האמצעיים כ"קטינים נזקקים" והוצאו ל"מרכז חירום לילדים במצוקה", כאשר אבא שלהם עושה כל מאמץ בכדי לטרפד את מבצע הצלתם. אך כאמור, לא הצליח בכך. טחנות הצדק טוחנות לאט, אבל בטוח.
משם הועברו לפנימיה, שם הם מקיימים אורח חיים נורמלי שמגיע לכל ילד. את הצלקות שהם נושאים - ואינני מתכוונת לצלקות גופניות- אינני יודעת אם ניתן לרפא.

לולא יצאתי, חלילה, מביתו של אביהם, היו מוציאים גם את בנותיי הקטנות ומעבירים אותן לפנימיה, או במקרה שלהן בגלל גילן הרך, למשפחה אומנת. בכך שיצאתי מהגיהינום, הצלתי גם אותן.
בבית שלי אנו מקיימים אורח חיים נורמלי, שלא כמו בביתו של אביהן, שם שרר כאוס מוחלט והילדים הורשו לעשות כאוות נפשם בעידודו של אביהם.

אני יודעת שהילדים הגדולים כועסים עליי, וזאת מכמה סיבות:
א.
הם היו בטוחים שכל הבעיות שלהם נגרמות בגללי. אבא שלהם הכניס להם את זה כל כך חזק, כאילו כל הבעיות נוצרות בגללי, וברגע שאלך, הכל יהיה נהדר. נדמה היה להם שכל הבעיות שלהם תעלמנה ברגע שאעלם והם יחיו בגן עדן (של שוטים הייתי מוסיפה D-: ) והכל יהיה נהדר. עולם מושלם. על כן חובר השיר בו הם מביעים את כמיהתם שאצא סוף סוף מחייהם.
והנה- יצאתי מביתו של אביהם - אך הבעיות שלהם לא נפתרו כתוצאה מכך…
ב.
ההסתה ממשיכה. אם זה על כך שאני "ברשעותי" שיתפתי פעולה עם ה"רעים" שהם העובדים הסוציאלים ופקידות הסעד. על כך ש"בגללי" הילדים האמצעיים הוצאו מן הבית. ואני רוצה אף להוסיף שאבא שלהם נטע בהם כל הזמן תקוות-שווא
שאו-טו-טו כבר הם חוזרים הביתה. ומכאן, שהשבר היה קשה יותר. וכמובן שאני האשמה. אני תמיד הייתי השעיר לעזאזל שאפשר להאשים אותו בהכל !
ג.
הם כועסים על זה שהילדות הקטנות נמצאות אצלי, ובעצם החיים שלהן איתי יפים, נעימים, שלווים, מאושרים ושמחים הרבה יותר ממה שהחיים עם אבא שלהם יכולים להציע.

ד.
הם (ואבא שלהם) חשבו שברגע שאני אלך, הם יישכחו מקיומי.
אבל זה לא קורה! אני ממשיכה לאהוב אותם כל הזמן. אני לעולם אשאר אמא שלהם ולא חשוב מה יקרה. אמא תמיד נשארת אמא. לעולם!
מה שהם יעשו בנידון, זה כבר תלוי בהם, אבל זהו קשר בל יינתק. גם אם הם החליטו להתעלם מקיומי, (למשל: ממשיכים להתעלם מהמכתבים שאני כותבת להם), גם אם ינסו בכל הכוח, לא יוכלו להוציא אותי מליבותיהם. לא יוכלו להוציא אותי ממחשבותיהם לעולם! היות שכך היא דרך העולם. ילד, גם אם הוא מתבגר, קשור לאמא שלו ויהי מה. יכול להיות קשר של אהבה, או חס ושלום להיפך, אבל הקשר יישאר לעולמי-עד גם כשיהפכו למבוגרים, גם כאשר יתחתנו, גם כאשר יהיו להם ילדים משלהם. וזה מרגיז אותם. ובטח ובטח שאת אביהם.

לעומת הכעס שלהם, אני כל הזמן שולחת להם אנרגיות של אהבה.
אני תקווה שיום יבוא והילדים שלי יבינו מה בדיוק אבא שלהם עשה להם. הילדים שלי חכמים ביותר ואני מאמינה שיום יבוא והם יבינו שבעצם מה שעשו להם היה דבר מרושע.
הם יבינו ויידעו שאבא שלהם סילק וגירש מחייהם את הדבר היקר ביותר שיש לאדם: את אמא שלו!

גרמו להם להיות יתומים, בעוד אמא שלהם חיה וקיימת!

הם יבינו שגזלו מהם סיכוי לחיים מאושרים.
יום יבוא והם יבינו בדיוק.

על ידי אורי* » 14 אוקטובר 2005, 09:49

אנאהטה, פעם ראשונה שאני בדף שלך, רציתי לבקש אם את יכולה להוסיף עוד פרטים לגבי הילדים שלך כי זה מעניין אותי מאוד, על מה רבתם למה אתם לא מדברים וזה, כי יש לי חברים יחסית קרובים שבסכסוך עם ההורים שלהם, ואולי אוכל להראות לך את מה שקורה מזוית שונה, תודה מראש.

הי,
הגעתי מדף החיים מתחילים מחדש אני אשה אמיצה.....
רציתי רק להבהיר שהתכוונתי "עצבני" במובן - דברייך נכתבו בסגנון ישיר/מנסה לנער/לא מתפשר/לא עושה הנחות. לא במובן עצבנות. מתנצלת אם לא הובנתי.

ובכלל, התחלתי את הפסקה בכך שהסכמתי עם דברייך-
אנהאטה א כתבה בעיני מילים כדורבנות ואני עדיין חושבת ככה. מאד. פשוט ניסיתי לחזק את דברייך מבלי שדשא תרגיש מותקפת.

לחיות כל יום את אותו היום בלבד_.... _לעבור את אותו היום בצורה הטובה ביותר
כל-כך נכון. גם אני אנסה לאמץ.
@}

על ידי אנהאטה_א* » 15 אפריל 2005, 12:23

אורנה, שלחתי לך מייל

שלום לך אנהאטה,

רוצה ליצור איתך קשר במייל או בטלפון.

המייל שלי: [email protected]

קצת דחוף לי....

תודה.

על ידי אנהאטה_א* » 15 אפריל 2005, 07:10

אני כאן.

,תודה

על ידי ענת_ג* » 14 אפריל 2005, 16:26

איזה כיף לראות אותך שוב! (או שאולי היית ואני לא הייתי?)
בכל אופן נחמד להיפגש שוב.

ואת התשובות למצב שלך, את צריכה למצוא בעצמך. להחליט מה את רוצה, ואחר כך למצוא את הכוחות לעשות את השינוי.
תודה על ההתיחסןת
ואני מסכימה
אף אחד לא יכול לתת תשובות לאדם אחר. בכל זאת תודה

אנהאטה יקרה.
תודה לך. על שאת משתפת בדברים כל כך קשים ועמוקים.
אינני זוכרת את הקטע שהיזכרת, זה בטח היה מזמן, כי כבר המוווווווון זמן לא כתבתי בעיתון.
אבל הנה, זה לקח אותי עד ניירובי שבקניה הרחוקה ודרך קושי גדול וקשה מנשוא.
דף התמיכה שלך עוזר לי להכניס דברים לפרופורציה ולקבל כוח לעמוד על שלי.
@}

על ידי אנהאטה_א* » 04 נובמבר 2004, 09:35

אה. לא סובלת את הספרים שלה.
בכל אופן, תודה. ותודה על החיזוקים. אני בסדר. לא לדאוג לי. (-:

על ידי אמא_נוגי* » 03 נובמבר 2004, 20:54

אנהאטה יקרה. שם ההצגה "מניין נשים" מבוססת על ספר מאת נעמי רגן.
חזקי ואמצי.

על ידי אנהאטה_א* » 02 נובמבר 2004, 20:01

לגבי
חסרים לי פיסות מידע ולא מצאתי איפה לקרוא עליהם, בין הלידה ועד היום
כתבתי הכל ב דף תמיכה לאנהאטה א

על ידי אנהאטה_א* » 02 נובמבר 2004, 14:05

יעלת מדבר. חשבתי וחשבתי מה לענות לך.
בסוף הגעתי למסקנה שאת צריכה לענות לעצמך.
סליחה אם אני מאכזבת אותך, אבל כל אחד צריך לחפש את האמת שלו בכוחות עצמו.
גם אם יש אי אלו דברים שנראים כאילו הם "אותו דבר", כל אחד חווה אותו אחרת.
ואת התשובות למצב שלך, את צריכה למצוא בעצמך. להחליט מה את רוצה, ואחר כך למצוא את הכוחות לעשות את השינוי.
אני מאחלת לך הרבה הצלחה. בכל דרך שתבחרי.

אנהאטה
לא יכולתי לישון - מוטרדת פתחתי את המחשב ומצאתי אותך.ולא סתם.
סיפורך מרגש אותי...קראתי את סיפור הלידה המרתק. גם אני איבדתי את אבי בגיל 18 , גם אני עברתי ניתוח (קיסרי) חסרים לי פיסות מידע ולא מצאתי איפה לקרוא עליהם, בין הלידה ועד היום. אני שואלת כי התהליך חשוב בעיני, ואני רוצה ללמוד ממנו.
מחפשת כוחות לעשות שינוי בחיי. אני לא מצויה במצב של התעללות אך פשוט לא מאושרת עם בן הזוג כבר הרבה זמן.
התוכלי לתת לי כוון?
תודה

על ידי אנהאטה_א* » 21 מאי 2003, 16:27

אנהאטה הוא המרכז האנרגטי הרביעי. הצ'אקרה הרביעית, היא צ'אקרת הלב.
הפירוש המילולי הוא: התוף ההולם תמיד.

על ידי אביב_חדש* » 21 מאי 2003, 16:06

מה פירוש השם?

על ידי **אנונימי** » 21 מאי 2003, 16:06

דפים למעקב ב-מה חדש:
סימני התעללות בזוגיות
חיסון פוליו
אנהאטה א

שליחת תגובה

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: אנהאטה א

כל הדברים שאמרתי ושתכננתי - התקיימו

הוא רצה לקבור אותי חיים

גרמו להם להיות יתומים, בעוד אמא שלהם חיה וקיימת!