על ידי אילנה* » 24 נובמבר 2011, 10:00
שלום
אהבת עולם,
בקשר ללידלוף: אני מפנה אותך לספר שלה, בגרסה העברית, לעמוד 83. ומשם אני מצטטת:
"ד"ר שון בולבי, מרפאת טאוויסטוק שבלונדון, התבקש ב-1950 על ידי ארגון הבריאות העולמי להכין דו"ח על גורלם של "ילדים חברי בית בארצות מולדתם [המשפט שציטטתי לפני מספר הודעות היה מהגרסה האנגלית שברשותי-א.פ], תוך התייחסות למצב בריאותם הנפשית{.} הוא בחן אלפי מקרים מהקיצוניים ביותר של חסך בטיפול אימהי, בכל אחת מהמדינות שבהן ערך המחקר. המידע שהוא אסף מן העובדים בשטח כיסה שנים רבות ומצבים רבים: ילדם ששהו מינקות במוסדות או אצל משפחות אומנות; ילדים שננטשו בידי הוריהם הביולוגיים; תינוקות וילדים ששהו בבתי חולים חודשים ואף שנים בתקופה המכרעת של התפתחותם המוקדמת; ילדים שפונו מאזורי מלחמה; וקורבנות של כל מצב אפשרי, שנמנע מהם אפילו המגע האימהי המועט שנחשב לנורמלי".
ואני גם מפנה אותך למחקר המדובר של בולבי אליו לידלוף מתייחסת:
http://whqlibdoc.who.int/monograph/[po]WHO MONO 2 [/po](part1).pdf
הכוונה באינסטרומנטליזציה של ההורות, לפחות לפי איך שאני משתמשת בביטוי זה מזה זמן מה, הינו הפיכת ההורות ל'כלי' ותו לא. כלומר, ההורות היא 'מצב', 'יחס' חברתי שתכליתו העיקרית הינו העברת הילד משלב הינקות לשלב הבגרות. המוטיבים הנפשיים-רגשיים, אם לנקוט בלשון מעט אקדמית, נדחקים לפינה לטובת התכליתיות.
המושג 'אינסטרומנטליזציה' הוא מושג פילוסופי-סוציולוגי והוא היה בשימוש בעיקר ע"י אסכולת פרנקפורט וביניהם בעיקר ע"י - הרברט מרקוזה, מחבר הספר 'האדם החד מימדי'. לדידם של חברי האסכולה, ומרקסיסטים נוספים, המציאות החברתית בקפיטליזם 'מרדדת' את הקיום האנושי, הופכת אותו ל'חד מימדי' ע"י העדפת או מתן בכורה (פעילות בלתי מודעת) לפעולה התכליתית (העבודה ושאר הפעילות הלא מהנות) מול דחיקת הפעילות הבלתי תכליתית (הפעילות המהנה). לפיכך, החיים הופכים ל'אינסטורמנטליים', טכניים, כליים וכדומה.
בעוד שהם לא עסקו בהורות בכלל, אלא בנושאים שונים לחלוטין, אני חושבת שניתן לאמץ את המושג לתחום דיוננו. ההורות נתפסת כשלב, כפרק זמן בו מצופה מאיתנו להתנהג באופן מסוים, המוכתב כמובן ע"י החברה. לכך התכוונתי שאמרתי שההורות הפכה להיות אינסטורמנטלית. אחת התוצאות של הורות אינסטורמנטלית זו היא צמצום תפקיד האמא (והאבא) בקשר ילד-אמא. האמא נתפסת יותר כספקית של מוצרים (פיסיים, חברתיים, רגשיים) ופחות כעולם שלם של תוכן ורגש.
ארחיב עוד קצת על עניין האינסטרומנטליזציה בהקשר למרקוזה, לעבודה ולסוציאליזם:
כשתיווצר החברה החדשה (חברה ללא מעמדות), כך מרקוזה טוען, הצרכים הישנים שלנו, ייעלמו ובמקומם יופיעו צרכים חדשים. הצרכים הקודמים שלנו, המאפיינים את החברה "הישנה", הבורגנית, הינם תוצר של תהליך חברתי שבבסיסו: הרווח והתועלת החומרית. צרכים אלה, שמרקוזה מכנה אותם "צרכים כוזבים" שולטים בחייהם של הבריות וכובלים את הפרטים למעגל צריכה וייצור אין סופי.
החברה הסוציאליסטית, האוטופית, כפי שהיא מתוארת בכתביו השונים של מרקוזה, מהווה שינוי רדיקאלי לעומת החברה הקודמת לה. החברה הסוציאליסטית היא בגדר מהפך ערכי, היינו מהפך באופני הערכה (כלומר, באופן בו אנו מעצבים את צרכינו), מהפך בעיצוב הערכי שמעצב האדם את עצמו ואת עולמו. מהפך זה הוא מעבר מאופן ההערכה של התכליתיות לאופן ההערכה של הבלתי-תכליתיות.
למה אנו מתכוונים בתיבה "בלתי תכליתית"? כל פעולה שתכליתה דבר שמחוץ לפעולה, כלומר, מחוץ לעצמה – היא פעולה תכליתית. דוגמא: אני עובדת בשביל כסף. העבודה היא פעולה תכליתית. ומהי פעולה בלתי תכליתית? פעולה בלתי תכליתית הינה פעולה שאנו עושים אותה למען עצמה. משחק, לצורך הדוגמא. אנחנו משחקים כדורגל, או מנגנים על הגיטרה בשביל המשחק או הנגינה. לא בשביל משהו אחר. אף אחד לא מתנשק בשביל משהו אחר... ברור אפוא, שפעולה תכליתית היא לא מהנה ופעולה תכליתית היא מהנה.
אצל מרקוזה, החינוך (וכפי שכתבתי מקודם - אפשר להרחיב את זה גם על האימהות וההורות) הינו חלק מהפעילות הבלתי תכליתית. מרקוזה מתחבט בשאלה: האם בחברה דמוקרטית, פתוחה וסובלנית, לא נכון הדבר שיוצרו צרכים חדשים? האם הדבר לא חלק אינטגראלי מתהליך ההתקדמות החברתי? תשובתו של מרקוזה הינה "כאן תפקידו הבסיסי של החינוך...דרושה הרחבה ודרוש גידול של החינוך...". יחד עם זאת, אין מרקוזה מזהה את ה"שפע" כפתרון לחברה הדכאנית. השפע, על אפשרויותיו השונות מאפשר הרחבה של הדעת, פיתוח, התמחות ובכל מקרה עדיף על הבערות והדיכוי המהווים חלק אימננטי מהמחסור.
יוצא אפוא, שמרקוזה איננו אויב של "צרכים חדשים" אלא הוא חפץ בחברה המארגנת את צרכיה לא בהתאם להגיון ה"שוק" והרדיפה אחר השררה והממון, אלא בהתאם לכוחות היצירה והחופש. לחופש זה ויצירתיות אלו מספר מאפיינים: חירות אינטלקטואלית, שחרור מעבודת אלילים (והדבר יכול להיות אלוהיות כלשהי או סגידה למערכת ערכית תוצרת ערוץ הקניות), שחרור מכוחה הדכאני של המדינה ועוד. בבסיסו של דבר – שחרור מאותם "מולכים" המעצבים וכובלים את תודעתנו. מארקס קרא לזה: "המעבר ממלכת הכורח לממלכת החירות".
אין לראות בכך איזה תפיסה אינפנטילית של "בוא לא נעבוד ולא נעשה כלום". נהפוך הוא. מרקוזה קורא לביטול האלמנטים התכליתיים והדכאניים בחיים. הרי, האם כתוב בכוכבים שבית ספר חייב להיות מקום תכליתי ומדכא? האם אדם לא יכול להרוויח את לחמו במקום שבו הוא ייהנה ויפיק מעצמו וסביבתו את המרב? מרקוזה, ביחד עם הוגים נוספים, חשב ששדה החינוך הינו המקום בו תתרחש הפעולה המהפכנית – כלומר, המקום בו הציבור יחנך את עצמו ויעניק לעצמו את יסודותיה של החברה החדשה, הבלתי תכליתית.
מרקוזה היה ער למה שקראו לו "הפרדוקס הדיאלקטי". בבסיסו של עניין עומדת הסוגיה: איך אפשר לחנך מתוך החברה הקיימת לחברה חדשה? לצורך הדיון כרגע, נתעלם מהשאלה האם המוסדות החברתיים יאשרו זאת? זאת שאלה מעניינת, אבל חורגת מדיוננו (הקושי ברור – מדוע שמוסד יאפשר לגורם כלשהו להתחיל תהליך שבסופו של דבר אמור להביא לפירוקו של המוסד עצמו). מרקוזה התלבט האם ישנה אפשרות לחנך ל"חדש" מתוך ה"ישן" – האם החברה ה"חדשה" לא תהיה ספוגה באלמנטים דכאניים של החברה ה"ישנה"? איך אפשר לחנך לחברה אנטי-רכושנית, שהמחנך (או ההורה) ספוג כולו בהוויה רכושנית? אלו הן השאלות שמרקוזה התחבט בהם עם עצמו ועם מחנכים צעירים.
באם צריך לחנך את ילדינו בהתאם למודל של החברה ה"חדשה", ה"טובה" (קראו לזה "ילדי המחרת" בתנועה הסוציאליסטית בעבר), עלינו לעמוד על הקשיים הטמונים בכך, וכחלק מכך על חוסר הפופולאריות של גישה זו. חינוך שכזה ימזער את הגישה של המתחנך לתקשורת ההמונים, יחזק את החשדנות כלפי ה"מדיה" וכלפי כל "עובדה" שהחברה בכללותה מספקת ליחיד, יחנך להימנעות מצווים של מקבלי החלטות: המדינה, הצבא, מערכת הרווחה ועוד. בבסיסו של דבר, כמו שכבר אמרנו, חינוך שכזה, חינוך "ילדי המחרת" יחתור לשינוי ערכים בסיסי: הוא יחתור לחשיפת אי הצדק, לחשיפת אי-ההומאניות בתוך מה שנראה לכלל – כהומאני, להבדלה בין החלוצי לקיטש, בין האמונה למדע, בין הראוי לשיווקי.
אכן, צדקו אלה שאמרו שחינוך שכזה הוא בעיקרו "נגטיבי", אולם אין לראות זאת כחינוך "שלילי" אלא כחינוך "שוללני". חינוך שכזה יאפשר הופעתו של מרחב חדש שבו ניתן לכונן את החיובי וכיוצא מכך – את החברה החדשה. חינוך שכזה, פעולה שכזאת תאפשר את הרס האוטומציה, ותאפשר את האוטונומיה. אוטונומיה זאת היא שהצטמצמה בחברה הרכושנית והוכפפה לקריטריונים "חיצוניים" של מעמד, סטאטוס ורכוש. עם התחזקותה של האוטונומיה – התחזקות האפשרית ע"י חיזוק החינוך השוללני – יופיע הפרט האוטונומי. החופשי משלטון האלילים ויוצר עצמו יש מאין.
אני מקווה שהבהרתי את עצמי.
שלום [po]אהבת עולם[/po],
בקשר ללידלוף: אני מפנה אותך לספר שלה, בגרסה העברית, לעמוד 83. ומשם אני מצטטת:
"ד"ר שון בולבי, מרפאת טאוויסטוק שבלונדון, התבקש ב-1950 על ידי ארגון הבריאות העולמי להכין דו"ח על גורלם של "ילדים חברי בית בארצות מולדתם [המשפט שציטטתי לפני מספר הודעות היה מהגרסה האנגלית שברשותי-א.פ], תוך התייחסות למצב בריאותם הנפשית{.} הוא בחן אלפי מקרים מהקיצוניים ביותר של חסך בטיפול אימהי, בכל אחת מהמדינות שבהן ערך המחקר. המידע שהוא אסף מן העובדים בשטח כיסה שנים רבות ומצבים רבים: ילדם ששהו מינקות במוסדות או אצל משפחות אומנות; ילדים שננטשו בידי הוריהם הביולוגיים; תינוקות וילדים ששהו בבתי חולים חודשים ואף שנים בתקופה המכרעת של התפתחותם המוקדמת; ילדים שפונו מאזורי מלחמה; וקורבנות של כל מצב אפשרי, שנמנע מהם אפילו המגע האימהי המועט שנחשב לנורמלי".
ואני גם מפנה אותך למחקר המדובר של בולבי אליו לידלוף מתייחסת: http://whqlibdoc.who.int/monograph/[po]WHO MONO 2 [/po](part1).pdf
הכוונה באינסטרומנטליזציה של ההורות, לפחות לפי איך שאני משתמשת בביטוי זה מזה זמן מה, הינו הפיכת ההורות ל'כלי' ותו לא. כלומר, ההורות היא 'מצב', 'יחס' חברתי שתכליתו העיקרית הינו העברת הילד משלב הינקות לשלב הבגרות. המוטיבים הנפשיים-רגשיים, אם לנקוט בלשון מעט אקדמית, נדחקים לפינה לטובת התכליתיות.
המושג 'אינסטרומנטליזציה' הוא מושג פילוסופי-סוציולוגי והוא היה בשימוש בעיקר ע"י אסכולת פרנקפורט וביניהם בעיקר ע"י - הרברט מרקוזה, מחבר הספר 'האדם החד מימדי'. לדידם של חברי האסכולה, ומרקסיסטים נוספים, המציאות החברתית בקפיטליזם 'מרדדת' את הקיום האנושי, הופכת אותו ל'חד מימדי' ע"י העדפת או מתן בכורה (פעילות בלתי מודעת) לפעולה התכליתית (העבודה ושאר הפעילות הלא מהנות) מול דחיקת הפעילות הבלתי תכליתית (הפעילות המהנה). לפיכך, החיים הופכים ל'אינסטורמנטליים', טכניים, כליים וכדומה.
בעוד שהם לא עסקו בהורות בכלל, אלא בנושאים שונים לחלוטין, אני חושבת שניתן לאמץ את המושג לתחום דיוננו. ההורות נתפסת כשלב, כפרק זמן בו מצופה מאיתנו להתנהג באופן מסוים, המוכתב כמובן ע"י החברה. לכך התכוונתי שאמרתי שההורות הפכה להיות אינסטורמנטלית. אחת התוצאות של הורות אינסטורמנטלית זו היא צמצום תפקיד האמא (והאבא) בקשר ילד-אמא. האמא נתפסת יותר כספקית של מוצרים (פיסיים, חברתיים, רגשיים) ופחות כעולם שלם של תוכן ורגש.
ארחיב עוד קצת על עניין האינסטרומנטליזציה בהקשר למרקוזה, לעבודה ולסוציאליזם:
כשתיווצר החברה החדשה (חברה ללא מעמדות), כך מרקוזה טוען, הצרכים הישנים שלנו, ייעלמו ובמקומם יופיעו צרכים חדשים. הצרכים הקודמים שלנו, המאפיינים את החברה "הישנה", הבורגנית, הינם תוצר של תהליך חברתי שבבסיסו: הרווח והתועלת החומרית. צרכים אלה, שמרקוזה מכנה אותם "צרכים כוזבים" שולטים בחייהם של הבריות וכובלים את הפרטים למעגל צריכה וייצור אין סופי.
החברה הסוציאליסטית, האוטופית, כפי שהיא מתוארת בכתביו השונים של מרקוזה, מהווה שינוי רדיקאלי לעומת החברה הקודמת לה. החברה הסוציאליסטית היא בגדר מהפך ערכי, היינו מהפך באופני הערכה (כלומר, באופן בו אנו מעצבים את צרכינו), מהפך בעיצוב הערכי שמעצב האדם את עצמו ואת עולמו. מהפך זה הוא מעבר מאופן ההערכה של התכליתיות לאופן ההערכה של הבלתי-תכליתיות.
למה אנו מתכוונים בתיבה "בלתי תכליתית"? כל פעולה שתכליתה דבר שמחוץ לפעולה, כלומר, מחוץ לעצמה – היא פעולה תכליתית. דוגמא: אני עובדת בשביל כסף. העבודה היא פעולה תכליתית. ומהי פעולה בלתי תכליתית? פעולה בלתי תכליתית הינה פעולה שאנו עושים אותה למען עצמה. משחק, לצורך הדוגמא. אנחנו משחקים כדורגל, או מנגנים על הגיטרה בשביל המשחק או הנגינה. לא בשביל משהו אחר. אף אחד לא מתנשק בשביל משהו אחר... ברור אפוא, שפעולה תכליתית היא לא מהנה ופעולה תכליתית היא מהנה.
אצל מרקוזה, החינוך (וכפי שכתבתי מקודם - אפשר להרחיב את זה גם על האימהות וההורות) הינו חלק מהפעילות הבלתי תכליתית. מרקוזה מתחבט בשאלה: האם בחברה דמוקרטית, פתוחה וסובלנית, לא נכון הדבר שיוצרו צרכים חדשים? האם הדבר לא חלק אינטגראלי מתהליך ההתקדמות החברתי? תשובתו של מרקוזה הינה "כאן תפקידו הבסיסי של החינוך...דרושה הרחבה ודרוש גידול של החינוך...". יחד עם זאת, אין מרקוזה מזהה את ה"שפע" כפתרון לחברה הדכאנית. השפע, על אפשרויותיו השונות מאפשר הרחבה של הדעת, פיתוח, התמחות ובכל מקרה עדיף על הבערות והדיכוי המהווים חלק אימננטי מהמחסור.
יוצא אפוא, שמרקוזה איננו אויב של "צרכים חדשים" אלא הוא חפץ בחברה המארגנת את צרכיה לא בהתאם להגיון ה"שוק" והרדיפה אחר השררה והממון, אלא בהתאם לכוחות היצירה והחופש. לחופש זה ויצירתיות אלו מספר מאפיינים: חירות אינטלקטואלית, שחרור מעבודת אלילים (והדבר יכול להיות אלוהיות כלשהי או סגידה למערכת ערכית תוצרת ערוץ הקניות), שחרור מכוחה הדכאני של המדינה ועוד. בבסיסו של דבר – שחרור מאותם "מולכים" המעצבים וכובלים את תודעתנו. מארקס קרא לזה: "המעבר ממלכת הכורח לממלכת החירות".
אין לראות בכך איזה תפיסה אינפנטילית של "בוא לא נעבוד ולא נעשה כלום". נהפוך הוא. מרקוזה קורא לביטול האלמנטים התכליתיים והדכאניים בחיים. הרי, האם כתוב בכוכבים שבית ספר חייב להיות מקום תכליתי ומדכא? האם אדם לא יכול להרוויח את לחמו במקום שבו הוא ייהנה ויפיק מעצמו וסביבתו את המרב? מרקוזה, ביחד עם הוגים נוספים, חשב ששדה החינוך הינו המקום בו תתרחש הפעולה המהפכנית – כלומר, המקום בו הציבור יחנך את עצמו ויעניק לעצמו את יסודותיה של החברה החדשה, הבלתי תכליתית.
מרקוזה היה ער למה שקראו לו "הפרדוקס הדיאלקטי". בבסיסו של עניין עומדת הסוגיה: איך אפשר לחנך מתוך החברה הקיימת לחברה חדשה? לצורך הדיון כרגע, נתעלם מהשאלה האם המוסדות החברתיים יאשרו זאת? זאת שאלה מעניינת, אבל חורגת מדיוננו (הקושי ברור – מדוע שמוסד יאפשר לגורם כלשהו להתחיל תהליך שבסופו של דבר אמור להביא לפירוקו של המוסד עצמו). מרקוזה התלבט האם ישנה אפשרות לחנך ל"חדש" מתוך ה"ישן" – האם החברה ה"חדשה" לא תהיה ספוגה באלמנטים דכאניים של החברה ה"ישנה"? איך אפשר לחנך לחברה אנטי-רכושנית, שהמחנך (או ההורה) ספוג כולו בהוויה רכושנית? אלו הן השאלות שמרקוזה התחבט בהם עם עצמו ועם מחנכים צעירים.
באם צריך לחנך את ילדינו בהתאם למודל של החברה ה"חדשה", ה"טובה" (קראו לזה "ילדי המחרת" בתנועה הסוציאליסטית בעבר), עלינו לעמוד על הקשיים הטמונים בכך, וכחלק מכך על חוסר הפופולאריות של גישה זו. חינוך שכזה ימזער את הגישה של המתחנך לתקשורת ההמונים, יחזק את החשדנות כלפי ה"מדיה" וכלפי כל "עובדה" שהחברה בכללותה מספקת ליחיד, יחנך להימנעות מצווים של מקבלי החלטות: המדינה, הצבא, מערכת הרווחה ועוד. בבסיסו של דבר, כמו שכבר אמרנו, חינוך שכזה, חינוך "ילדי המחרת" יחתור לשינוי ערכים בסיסי: הוא יחתור לחשיפת אי הצדק, לחשיפת אי-ההומאניות בתוך מה שנראה לכלל – כהומאני, להבדלה בין החלוצי לקיטש, בין האמונה למדע, בין הראוי לשיווקי.
אכן, צדקו אלה שאמרו שחינוך שכזה הוא בעיקרו "נגטיבי", אולם אין לראות זאת כחינוך "שלילי" אלא כחינוך "שוללני". חינוך שכזה יאפשר הופעתו של מרחב חדש שבו ניתן לכונן את החיובי וכיוצא מכך – את החברה החדשה. חינוך שכזה, פעולה שכזאת תאפשר את הרס האוטומציה, ותאפשר את האוטונומיה. אוטונומיה זאת היא שהצטמצמה בחברה הרכושנית והוכפפה לקריטריונים "חיצוניים" של מעמד, סטאטוס ורכוש. עם התחזקותה של האוטונומיה – התחזקות האפשרית ע"י חיזוק החינוך השוללני – יופיע הפרט האוטונומי. החופשי משלטון האלילים ויוצר עצמו יש מאין.
אני מקווה שהבהרתי את עצמי.