על ידי פלוני_אלמונית* » 22 מאי 2011, 14:57
אני מתארת לעצמי שאני אינדיגו,אבל...כבר אני מרגישה "שהפסקתי", אין לי כוח לכלום,אין לי חשק לכלום,לא איכפת לי כלום. פעם,באמת היה לי אכפת,וכשמעתי תינוקות בוכים הלב שלי פשוט ניקרע,הייתי די טלפתית,הייתי "מרגישה" את ההרגשות של האדם שנימצא מולי וגם את הסיבה להרגשות שלו ולתחושות שלו.
היום פשוט...כלום.לפני כמעט חצי שנה גיליתי שאני אינדיגו,או לפחות הייתי.הייתי בספריה וראיתי ספר ששמו "ילדי אינדיגו"-לי קרול וג'אן,ואמרתי לעצמי כאלו,מה אכפת ,אין לי משהו יותר טוב לעשות,בוא נקרא!
קראתי,והייתי בהלם,זה היה כול כך נכון,כאלו משהו צילם אותי ועשה על זה ספר,כמובן שזה היה נכון רק על השנים שעברו.עכשיו,אני רק מרגישה תחושת חיפוש של משהו,אבל אין לי מה להציע שלאחרים אין.
אני בת שש עשרה וחצי.1994 עשרה באוגוסט.
אני מתארת לעצמי שאני אינדיגו,אבל...כבר אני מרגישה "שהפסקתי", אין לי כוח לכלום,אין לי חשק לכלום,לא איכפת לי כלום. פעם,באמת היה לי אכפת,וכשמעתי תינוקות בוכים הלב שלי פשוט ניקרע,הייתי די טלפתית,הייתי "מרגישה" את ההרגשות של האדם שנימצא מולי וגם את הסיבה להרגשות שלו ולתחושות שלו.
היום פשוט...כלום.לפני כמעט חצי שנה גיליתי שאני אינדיגו,או לפחות הייתי.הייתי בספריה וראיתי ספר ששמו "ילדי אינדיגו"-לי קרול וג'אן,ואמרתי לעצמי כאלו,מה אכפת ,אין לי משהו יותר טוב לעשות,בוא נקרא!
קראתי,והייתי בהלם,זה היה כול כך נכון,כאלו משהו צילם אותי ועשה על זה ספר,כמובן שזה היה נכון רק על השנים שעברו.עכשיו,אני רק מרגישה תחושת חיפוש של משהו,אבל אין לי מה להציע שלאחרים אין.
אני בת שש עשרה וחצי.1994 עשרה באוגוסט.