על ידי צפריר_שפרון* » 23 נובמבר 2003, 02:50
נועה,
הורינו מייצגים לעולם את עברנו. אנו עשויים לזכור עוולות, או ילדות קשה, מכל בחינה, נפשית, רגשית, רוחנית וגופנית, אנו עשויים אפילו להעלות טענות ומענות כלפיהם על כי נהגו כך ולא אחרת. אלו הם תמרורי עצור, אם ברצוננו להמשיך עלינו להניח את כל אלה בצד ולהתבונן נכוחה..
ניתנה בידינו ההזדמנות לשפר את הורות הורינו, כאשר אנו מפנים את המבט מהעבר אל העתיד.
התבוננות על צאצאינו והקשבה אליהם, גם לטענותיהם, "דרך תשומת הלב"
www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?gro ... le=[po]דרך תשומת הלב[/po], תאפשר להם לצמוח בעולם הטוב ביותר שאנו מסוגלים לנפק להם, שוב, מכל בחינה - רוחנית, נפשית, רגשית ופיזית.
בדרך זו אנו משפרים, או מעלים מדרגה, את האופן בו הורינו הנחילו לנו את מורשתם. כאן, לעתים מתפלצים ההורים שלנו מדרכנו, ואנו - רדופי עבר - מתחלחלים מדרך חייהם.
ברבדים עמוקים, בעצם המודעות לרגש העולה בעקבות חווית הילדות, טמון המפתח לשינוי הגישה כלפי אותה תמונת ילדות.
דבר זה אינו פשוט כלל ועיקר, עם זאת שינוי גישה כזה עשוי להתרחש כהרף עין. שכן מילותיה או טון דיבורה של אמנו, או מעשיו והתנהגותו של אבינו מזכירים לנו חוויה אשר מעוררת באופן אוטומטי תגובה.
תגובה זו יכולה להיות מאשרת את האושר ההוא עקב יחס אוהד מצד הורינו. אז, כאשר אנחנו מייצגים את מי שהיו הורינו אנו חשים בטוב, ומכאן עולה הערכה להורינו. זהו החוב המובן מאליו, החוב שאנו חייבים לילדינו, להניח להם רגעי אושר, שוב,
דרך תשומת הלב.
תגובה זו עשויה להיות מאידך מכווצת, סוקלת את אותו טוהר ילדות, כפי שהתרחש בילדותנו.
כאשר אנו מושכים במרפק או בזרוע, או כאשר אנו צועקים עליהם, על הקטנים התמימים האלה, במיוחד כאשר אנו חוזרים על תנועות הורינו, הזכורות לנו כמאיימות, בהכרח עולה האשמה כלפי הורינו, ולו מתוקף כך שאיננו מעונינים להמשיך בדרך זו. אבל בפועל, בינתיים, אנו חוטאים יום יום.
על פני האשמה או אשמה ניתן לעשות שלום עם הורינו, עם עצמינו. ניתן לסמוך על טוהר הילדות, על הילד עצמו, שידע ללמד אותנו את כל הדרוש. יש לו הכלים לכך, לא סתם הם כל כך חמודים.
על מנת שנוכל לעשות שלום עם הורינו ועם עברנו ראוי שנמצא את הדרך השתחרר מהעול של הורינו; מהעוול שנגרם לנו; ממשאות העבר. לשם כך יהיה עלינו להתבונן ממקום של חמלה ולאשר את תולדות חיינו דרך רגעי האושר; חוויות יחסי קרבה בריאים. את זאת נוכל ללמוד אך ורק דרך ילדינו, שוב,
דרך תשומת הלב.
במקביל ללמידת ההורות מתוך ילדייך ומתוך עצמך, על פני סתירה בין מי שאת היא כהורה ובין צנורות התודעה של הורייך, בין העצמי שלך בהווה ובין העצמי שלך בעבר, עשויה להתגלות השלמה, שהרי אין מי שמייצג את התודעה של הורייך בהורותך טוב ממך, את הרי יציר התודעה הזו.
ובכל מקרה, את עצמך, גם אם נראית ונשמעת ואפילו חושבת כמו אמך או אביך - הרי את עושה ועשית אלפי תיקונים (לא מודעים בחלקם) בהורות שלהם. בעצם היותך בתם, סללת גם את דרכם וגם יצרת תודעת הורות חדשה - עצמאית לחלוטין. תודעה עצמית זו כוללת גם את מה שקבלת מהורייך ומה שאת מקבלת מילדייך, הווה מתמשך - מאז ועד עכשיו, משם ועד כאן.
מציאת הדרך האישית אם כך אינה יכולה להתבצע במנותק ממורשת הורינו ומתולדות חיינו, כאשר נקבל זאת, שוב, ללא שיפוטיות, נוכל לקבל את עצמנו על חולשותינו, כולל התנהגויות אויליות. אז בהכרח נרגיש יותר טוב עם עצמנו, שכן נחוש אישור מתמיד להיותנו קיימים.
כך, נוכל לחיות עם הידיעה השלמה שהורינו אינם מושלמים, ושאנו לא מושלמים. כשאנו לוקחים את הטוב ומעלים אותו למדרגת טוב יותר, ככל הניתן, אנו נמצאים מעבירים את לפיד ההורות לדור הבא.
המפתח אם כן הוא עשיית שלום עם הורינו, שלום שיניח חיוך על שפתינו כאשר אנו מחקים את הורינו, חיוך על פני תרעומת. חיוך זה עשוי להניח שלמות שתניב את השינוי אשר אנו מבקשים אחריו.
על ידי כך נניח מבלי משים את האישור המתבקש לנהוג כך בעבור ילדינו. אז, כשיגדלו ויהיו להורים נוכל להתבונן בנחת ולראות כיצד הם מתקנים את הטעויות שלנו מבלי לחוש אלא שמחה על יכולתם להשתחרר מעולנו ומהעוול שבהכרח אנו גורמים להם. עוול זה אינו מכוון חלילה, ואנו עושים ככל יכולתנו על מנת לצמצמו, אבל מעצם הורותנו הוא נמצא שם בלית ברירה.
מורשת הורינו ספוגה במורשת הוריהם ועוברת דרכנו בדרכים בלתי אמצעיות, בצורה נסתרת, בדרכים ברורות ובצורה גלויה הישר אל ילדינו, דרך המסנן של מי שאנו, כהטבעת החותמ בדונג. כך ילדינו ימשיכו את אותה מורשת אל ילדיהם דרך הפריזמה האישית שלהם.
מאדם וחוה עד הרך הנולד, צועדת האנושות במסלולה כשההורות נוכחת וניצבת בסך, באפסיותה וברהב קיומה.
נועה,
הורינו מייצגים לעולם את עברנו. אנו עשויים לזכור עוולות, או ילדות קשה, מכל בחינה, נפשית, רגשית, רוחנית וגופנית, אנו עשויים אפילו להעלות טענות ומענות כלפיהם על כי נהגו כך ולא אחרת. אלו הם תמרורי עצור, אם ברצוננו להמשיך עלינו להניח את כל אלה בצד ולהתבונן נכוחה..
ניתנה בידינו ההזדמנות לשפר את הורות הורינו, כאשר אנו מפנים את המבט מהעבר אל העתיד.
התבוננות על צאצאינו והקשבה אליהם, גם לטענותיהם, "דרך תשומת הלב" www.beofen-tv.co.il/cgi-bin/chiq.pl?group=rs&title=[po]דרך תשומת הלב[/po], תאפשר להם לצמוח בעולם הטוב ביותר שאנו מסוגלים לנפק להם, שוב, מכל בחינה - רוחנית, נפשית, רגשית ופיזית.
בדרך זו אנו משפרים, או מעלים מדרגה, את האופן בו הורינו הנחילו לנו את מורשתם. כאן, לעתים מתפלצים ההורים שלנו מדרכנו, ואנו - רדופי עבר - מתחלחלים מדרך חייהם.
ברבדים עמוקים, בעצם המודעות לרגש העולה בעקבות חווית הילדות, טמון המפתח לשינוי הגישה כלפי אותה תמונת ילדות.
דבר זה אינו פשוט כלל ועיקר, עם זאת שינוי גישה כזה עשוי להתרחש כהרף עין. שכן מילותיה או טון דיבורה של אמנו, או מעשיו והתנהגותו של אבינו מזכירים לנו חוויה אשר מעוררת באופן אוטומטי תגובה.
תגובה זו יכולה להיות מאשרת את האושר ההוא עקב יחס אוהד מצד הורינו. אז, כאשר אנחנו מייצגים את מי שהיו הורינו אנו חשים בטוב, ומכאן עולה הערכה להורינו. זהו החוב המובן מאליו, החוב שאנו חייבים לילדינו, להניח להם רגעי אושר, שוב, [b]דרך תשומת הלב[/b].
תגובה זו עשויה להיות מאידך מכווצת, סוקלת את אותו טוהר ילדות, כפי שהתרחש בילדותנו.
כאשר אנו מושכים במרפק או בזרוע, או כאשר אנו צועקים עליהם, על הקטנים התמימים האלה, במיוחד כאשר אנו חוזרים על תנועות הורינו, הזכורות לנו כמאיימות, בהכרח עולה האשמה כלפי הורינו, ולו מתוקף כך שאיננו מעונינים להמשיך בדרך זו. אבל בפועל, בינתיים, אנו חוטאים יום יום.
על פני האשמה או אשמה ניתן לעשות שלום עם הורינו, עם עצמינו. ניתן לסמוך על טוהר הילדות, על הילד עצמו, שידע ללמד אותנו את כל הדרוש. יש לו הכלים לכך, לא סתם הם כל כך חמודים.
על מנת שנוכל לעשות שלום עם הורינו ועם עברנו ראוי שנמצא את הדרך השתחרר מהעול של הורינו; מהעוול שנגרם לנו; ממשאות העבר. לשם כך יהיה עלינו להתבונן ממקום של חמלה ולאשר את תולדות חיינו דרך רגעי האושר; חוויות יחסי קרבה בריאים. את זאת נוכל ללמוד אך ורק דרך ילדינו, שוב, [b]דרך תשומת הלב[/b].
במקביל ללמידת ההורות מתוך ילדייך ומתוך עצמך, על פני סתירה בין מי שאת היא כהורה ובין צנורות התודעה של הורייך, בין העצמי שלך בהווה ובין העצמי שלך בעבר, עשויה להתגלות השלמה, שהרי אין מי שמייצג את התודעה של הורייך בהורותך טוב ממך, את הרי יציר התודעה הזו.
ובכל מקרה, את עצמך, גם אם נראית ונשמעת ואפילו חושבת כמו אמך או אביך - הרי את עושה ועשית אלפי תיקונים (לא מודעים בחלקם) בהורות שלהם. בעצם היותך בתם, סללת גם את דרכם וגם יצרת תודעת הורות חדשה - עצמאית לחלוטין. תודעה עצמית זו כוללת גם את מה שקבלת מהורייך ומה שאת מקבלת מילדייך, הווה מתמשך - מאז ועד עכשיו, משם ועד כאן.
מציאת הדרך האישית אם כך אינה יכולה להתבצע במנותק ממורשת הורינו ומתולדות חיינו, כאשר נקבל זאת, שוב, ללא שיפוטיות, נוכל לקבל את עצמנו על חולשותינו, כולל התנהגויות אויליות. אז בהכרח נרגיש יותר טוב עם עצמנו, שכן נחוש אישור מתמיד להיותנו קיימים.
כך, נוכל לחיות עם הידיעה השלמה שהורינו אינם מושלמים, ושאנו לא מושלמים. כשאנו לוקחים את הטוב ומעלים אותו למדרגת טוב יותר, ככל הניתן, אנו נמצאים מעבירים את לפיד ההורות לדור הבא.
המפתח אם כן הוא עשיית שלום עם הורינו, שלום שיניח חיוך על שפתינו כאשר אנו מחקים את הורינו, חיוך על פני תרעומת. חיוך זה עשוי להניח שלמות שתניב את השינוי אשר אנו מבקשים אחריו.
על ידי כך נניח מבלי משים את האישור המתבקש לנהוג כך בעבור ילדינו. אז, כשיגדלו ויהיו להורים נוכל להתבונן בנחת ולראות כיצד הם מתקנים את הטעויות שלנו מבלי לחוש אלא שמחה על יכולתם להשתחרר מעולנו ומהעוול שבהכרח אנו גורמים להם. עוול זה אינו מכוון חלילה, ואנו עושים ככל יכולתנו על מנת לצמצמו, אבל מעצם הורותנו הוא נמצא שם בלית ברירה.
מורשת הורינו ספוגה במורשת הוריהם ועוברת דרכנו בדרכים בלתי אמצעיות, בצורה נסתרת, בדרכים ברורות ובצורה גלויה הישר אל ילדינו, דרך המסנן של מי שאנו, כהטבעת החותמ בדונג. כך ילדינו ימשיכו את אותה מורשת אל ילדיהם דרך הפריזמה האישית שלהם.
מאדם וחוה עד הרך הנולד, צועדת האנושות במסלולה כשההורות נוכחת וניצבת בסך, באפסיותה וברהב קיומה.