תמיד היו לי חברים.
במיוחד ידידים.
בנים. באותה תקופה הם היו בנים ,לפני שהם הפכו לבחורים ואחר כך לגברים...
בנים תמיד חיבבו אותי בתור ידידה, למרות שאני בכלל לא טומבוי.
אמנם אני לא בורגנית על עקבים...יודעים מה, כן, הייתי נחשבת לילדת הטבע של החבר'ה.
הכול יחסי.
ובערך בגיל 14-15 היה לי את ידיד נעוריי הראשון.
היינו מאוד קרובים,מדברים הרבה בטלפון ,מספר לי את קורותיו בישיבה התיכונית,
אני מקשיבה, צוחקת . "יש לך צחוק כ"כ מקסים" אמר לי באחת השיחות,
ואני ממש הייתי עיוורת אליו. ז"א לאפשרות אינטימית יותר מידידות.
באותה תקופה הוא היה מעביר לי דיווח על הבנים -מי מאוהב במי...
ופעם אחת הוא גם סיפר על בחור חמוד ביותר שמאוהב בי.
אותו בחור חמוד הדריך איתי בתנועת נוער, ומרגע שידעתי על כוונותיו הנסתרות ,
התחלתי משתמשת בקלף הזה כמו אשה נבזית.
יום אחד אחרי הופעות שערכנו לחניכים החמוד אמר לי :
"את חייבת להיות קצת פחות עצבנית, לפעמים מאוד קשה איתך".
ואני,במן בטחון שכזה אמרתי :" תקבל אותי כמו שאני, ואני.עצבנית."
ילדה קטנה.
כבר הייתי אז בת 17.
החמוד התחתן לימים עם המדריכה השניה שהדריכה איתנו. יש להם כבר שניים קטנטנים .
הידיד היה ממשיך להתקשר בלילות ובימים ,למרות שכבר נהיתה לו חברה.
אבל אני...אני הייתי מאוהבת בבחור אחר.
לגמרי מאוהבת.
והסתובבתי סביבו כל הזמן מנסה למשוך את תשומת ליבו.
בחור עדין, רגיש, שכולן לא כ"כ סבלו. היה יותר מדי חנון.
אבל אני התפעלתי מהיופי המתוק שלו ומהעדינות הכובשת.
הוא כתב לי מכתבים ...כ"כ תמימים. רק דתיים יכולים לכתוב מכתבים כ"כ תמימים.
"אולי ,את חושבת, שאולי, כדאי שאולי ,שנדבר על אולי להפגש."
פיוטי...
אז היינו במן סוג של קשר מוסתר ,מוחבא, מפחד, מוזר.
כמובן בלי מגע בכלל.ממש.ממש.
הנה. במקום כזה אני פשוט מתביישת.
איך הוא לא נגע בי? מה, לא משכתי אותו? אולי דחיתי אותו?
מה הבעיה שלי?
וכאן ,אני מתחילה קצת לשקר.
טוב.עד כאן להפעם.
זה מספיק אומץלהיום
תמיד היו לי חברים.
במיוחד ידידים.
בנים. באותה תקופה הם היו בנים ,לפני שהם הפכו לבחורים ואחר כך לגברים...
בנים תמיד חיבבו אותי בתור ידידה, למרות שאני בכלל לא טומבוי.
אמנם אני לא בורגנית על עקבים...יודעים מה, כן, הייתי נחשבת לילדת הטבע של החבר'ה.
הכול יחסי.
ובערך בגיל 14-15 היה לי את ידיד נעוריי הראשון.
היינו מאוד קרובים,מדברים הרבה בטלפון ,מספר לי את קורותיו בישיבה התיכונית,
אני מקשיבה, צוחקת . "יש לך צחוק כ"כ מקסים" אמר לי באחת השיחות,
ואני ממש הייתי עיוורת אליו. ז"א לאפשרות אינטימית יותר מידידות.
באותה תקופה הוא היה מעביר לי דיווח על הבנים -מי מאוהב במי...
ופעם אחת הוא גם סיפר על בחור חמוד ביותר שמאוהב בי.
אותו בחור חמוד הדריך איתי בתנועת נוער, ומרגע שידעתי על כוונותיו הנסתרות ,
התחלתי משתמשת בקלף הזה כמו אשה נבזית.
יום אחד אחרי הופעות שערכנו לחניכים החמוד אמר לי :
"את חייבת להיות קצת פחות עצבנית, לפעמים מאוד קשה איתך".
ואני,במן בטחון שכזה אמרתי :" תקבל אותי כמו שאני, ואני.עצבנית."
ילדה קטנה. :)
כבר הייתי אז בת 17.
החמוד התחתן לימים עם המדריכה השניה שהדריכה איתנו. יש להם כבר שניים קטנטנים .
הידיד היה ממשיך להתקשר בלילות ובימים ,למרות שכבר נהיתה לו חברה.
אבל אני...אני הייתי מאוהבת בבחור אחר.
לגמרי מאוהבת.
והסתובבתי סביבו כל הזמן מנסה למשוך את תשומת ליבו.
בחור עדין, רגיש, שכולן לא כ"כ סבלו. היה יותר מדי חנון.
אבל אני התפעלתי מהיופי המתוק שלו ומהעדינות הכובשת.
הוא כתב לי מכתבים ...כ"כ תמימים. רק דתיים יכולים לכתוב מכתבים כ"כ תמימים.
"אולי ,את חושבת, שאולי, כדאי שאולי ,שנדבר על אולי להפגש."
פיוטי...:)
אז היינו במן סוג של קשר מוסתר ,מוחבא, מפחד, מוזר.
כמובן בלי מגע בכלל.ממש.ממש.
הנה. במקום כזה אני פשוט מתביישת.
איך הוא לא נגע בי? מה, לא משכתי אותו? אולי דחיתי אותו?
מה הבעיה שלי?
וכאן ,אני מתחילה קצת לשקר.
טוב.עד כאן להפעם.
:)
זה מספיק אומץלהיום