מה עושים עם בדידות אחר הצהריים: מוציאים את הילד מהגן בשלוש וחצי ומה אז?
יש דיון מעניין מאוד וכמה רעיונות בדף להפעיל אותם

זה מאוד נכון, גם אני מרגישה כמה ההתנהגות שלו שונה כשאני באמת איתו לבין כשאני איתו-אבל-לא-איתו, משחקת או מקריאה לו אבל בעצם חושבת ומתעסקת בדברים אחרים.

רוני, למגיבה הראשונה אין ילדים, יתכן ולכן היא הגיבה כל כך בביקורתיות.
בודאי שאת האמא ואת מרגישה מה הילד שלך צריך! והוא זקוק לאמא שלו במיוחד אם עד הצהריים הוא בגן. ו אני מאוד מבינה את זה כי גם אני אמא. אם הילד מרגיש שאני לא מספיק בפוקוס איתו ומנסה להתנער ממנו הוא דורש את היחס שהוא רוצה בצורה מאוד מאוד ברורה.

תודה רבה בנות.. רעיונות מעולים:)

ולמגיבה הראשונה, תודה גם לך, העלית נקודות חשובות אבל את לא מכירה אותי או את הילד שלי ואת לא יודעת מה כבר ניסיתי ובדקתי וזה גם לא הנושא אז מיותרת הנימה הביקורתית..

ולשאלתך למה אני חושבת שהוא זקוק ליותר זמן איכות איתי -
כי אני האמא ולכן אני כנראה יודעת הכי טוב מה הילד שלי צריך ומה חסר לו.
אחרי ערב עם פחות גירויים ויותר נחת וזמן איתי אחד על אחד (שהוא אגב דורש בצורה מאוד ברורה) הלילה נראה אחרת.
לכן ביקשתי רעיונות לפעילויות שיאפשרו לי לתת לו את זה.

הי רוני, מוסיפה לרעיונות של אננס:
להפריח יחד בועות סבון במרפסת
צפייה במכוניות - אפשר לשבת על ספסל בחוץ שפונה לכביש. זו פעילות שבחיים לא הייתי חושבת עליה לבד אבל ראיתי כמה הבן שלי נהנה ומתלהב כשיצא לנו במקרה ומאז אנחנו עושים את זה.
להעביר צדפים מקופסה לקערה.
להדביק מדבקות על דף - בהתחלה עם עזרה ולאט לאט כבר יצליח לבד.
להשתולל ביחד - אנחנו קוראים לזה משחקים של חתולים בעקבות הספר קרמר החתול של מאיר שלו. כשהוא מרביץ או מציק אני מרגישה שהוא צריך לנתב את האנרגיה הזו בדרך אחרת, אז אנחנו מתופפים על הספה, קופצים, מתגלגלים, נותנים כיפים, רוקדים, מוצאים כפיים.
ספרים - הוא מאוד אוהב שמקריאים לו ואני אוהבת להקריא.

הן רוני, גם אני אמא לילד בערך בגיל של בנך ומבינה אותך מאוד...
רעיונות לפעילות : להפעיל מכונת כביסה ביחד. הוא עוזר לך לסחוב ולהכניס דברים למכונה.
לקפל את הכביסה כשהוא לידך. להגיד של מי כל בגד.
להכין ביחד בצק, להושיב אותו לידך כשאת מבשלת ולתת לו לטעום...
לסדר ביחד איזו מגירה מבולגנת. לתת לו לזרוק לפח מה שלא צריך.
להפעיל מוזיקה לעודד אותו לרקוד .

אבל אני חושבת שהוא זקוק לזמן איכות איתי לבד בלי כל הגירויים מסביב
למה?

אני הייתי מנחשת שהוא מאחר את שעת השינה שלו, ולכן מתקשה להרדם, או שיש לו אלרגיה למזון, או שהוא מתעורר ורוצה לשירותים.

נראה לי שיש לך קונספט של "צריך זמן איכות", כך שבמקום לחפש מה הילד צריך, את מחפשת מה יאפשר לך לסמן וי על "זמן איכות".

הי,
אני אמא לילד בן שנה ושלוש ואני מוצאת את עצמי כמעט כל יום אוספת אותו מהגן ונוסעת לאנשהו רק לא הביתה, כי בבית הוא משתגע די מהר ומתרוצץ ומעייף גם אותי ובחוץ לא.
העניין הוא שהוא הרבה פעמים מגיע ללילה כשהוא עירני מדי ואז מתקשה להרדם וגם מתעורר כמה פעמים בלילה ובוכה, כנראה כתוצאה מעודף גירויים ועייפות יתר או מחוסר תשומת לב אישית ממני בשעות היום או הכל יחד.
אז לי אין בעיה של למצוא מה לעשות איתו אחהצ אבל אני חושבת שהוא זקוק לזמן איכות איתי לבד בלי כל הגירויים מסביב ואני פשוט לא יודעת באיזה אופן לתת לו את הזמן הזה כך שזה באמת יעניין את שנינו וגם ייחשב לזמן איכות של שנינו לבד.
אשמח לקבל רעיונות נוספים לפעילות אחד על אחד בבית מלבד צעצועים וספרים.
תודה!

באמת תהיתי לגבי ההבדל בין בקרים לאחהצ.
גם בשינה- למה בצהריים הם נשפכים כשהם רואים כרית, ולא משנה שבבקרים אנחנו כמעט ולא יוצאים ואי אפשר לטעון שהם מוציאים אנרגיה מי יודע מה, אבל בלילה השינה היא סיפור.
ולמה הבוקר טססס ואחה"צ מזדחל לו...
זה גם לא קשור לעייפות, כ לפעמים אני קמה בבוקר קרועה מעייפות ובכל זאת הבוקר עובר מהר, ולפעמים מצליחה לנמנם איתם צהריים וקמה רעננה ובכל זאת אחה"צ עובר לאט.

אני מאוד מזדהה. כשעלמה הייתה בת שנה, חיפשתי בפייסבוק קבוצה של אמהות האיזור והיו לנו ממש פעילויות קבועות, אבל לבוקר. אחה"צ יותר מאתגר... גם היום (והיא כבר בת רבע לשלוש!) אני מוצאת את עצמי מאותגרת כל אחה"צ.

ולעניין השעמום, זה פשוט משעמם. לעשות דברים של גדולים תמיד יהיה יותר מעניין לעניות דעתי.

אוליב, אני ממליצה גם למצוא חברה קבועה, ללפחות פעם בשבוע. כשיש מפגש בתדירות גבוהה, זו דינמיקה אחרת, כי זה נהיה פחות "פגישה" ויותר נינוח - אפשר להכין ביחד אוכל לילדים, ליצור פעילות משותפת, לתת להם להשתכשך ביחד במים באמבטיה או בבריכה קטנה, אפשר לקחת הפסקות קטנות בתורות... וגם הילדים מכירים את האמא השניה טוב, והיא מכירה אותם. אני מרגישה שיותר קל לי לקחת קצת אחריות על עוד ילד, ושיהיה עוד מבוגר שייקח קצת אחריות גם על שלי, מאשר להיות אחראית על שלי בלבד אבל לבד.
גם אם בהתחלה זה
כל אמא רצה אחרי הילד שלה ואי אפשר באמת לנהל שיחה והאמת שגם אין לי חברות אמהות בסביבה שלי, אז זו אמא מהגן שהיא נחמדה והכול אבל זה לא זה.
לאט לאט זה נהיה יותר. לא יודעת כמובן לגבי האמא הספציפית, אבל באופן כללי זה מאוד טיפוסי למפגש בין אמהות שיש מעט זמן ומעט רצף באמת לדבר. זה פשוט אומר שייקח יותר זמן עד שייווצר קשר משמעותי יותר.
אבל מאוד כדאי להשקיע בזה, כי מספיק שתהיה לך חברה אחת כזו, כדי ליצור לך אחה"צ דומה יותר למצב שבן הזוג בבית.

שואלת, מסכימה עם כל מילה! גם אני עם השהיה עם בת שנה וחודשיים שלא הולכת לגן למדתי שלא תמיד יהיה לה ולי כיף ומעניין, יהיו ימים טובים יותר או פחות, מה שכן חשוב לי זה להפוך את פעולות היוםיום למעניינות- לשים עם הרצפה קערת בצק ולהראות לה איך אני לשה , לתת לה ביד חתיכות ירקות בזמן בישול, להאכיל את הארנב, להפוך כל יציאה אפילו למכולת למעניינת: אני מראה לה חתולים וכלבים, ומלמדת אותה איזה קולות הם עושים.... אילו דברים שמשמחים מאוד את בונבונה. וכשטוב לה-טוב גם לי.

אוליב זה גם לגיטימי להשתעמם.

אני הבנתי בשלב די מוקדם שלא מהכל נהנים.
השאיפה היא כן ליהנות, אבל אם הייתי עכשיו בעבודה, הייתי נהנית מכל פגישה? מכל פרויקט? מהדרך לעבודה? מהחזרה? מכל שיחה, כל בוקר הייתי קמה בחדווה? הייתי נהנית בכל רגע? סביר שלא.
להיפך.

אולי הציפייה צריכה להיות אחרת, שבחלק מהפעים יהיה משעמם, בחלק מעניין, בחלק מלחיץ, בחלק נעים. וזה בסדר. אגב באותו מקום בדיוק יכול הלהיות חוויה יותר טובה וביום אחר- חוויה גרועה. תלוי מי שם ובאיזה מצב רוח וכן הילדים גדלים אז, גם זה משפיע.

מה שכן, למדתי שעם ילדים כדאי להתנסות בכל מיני שלא נראים לנו טבעיים במבט ראשון. למשל כתבת על הג'ימבורי, לקחתי אותם לראשונה בסביבות גיל שנה, ומאז משתדלים פעם בחודש, כי הם נהנים שם מאוד, אני לפעמים נהנית (כשלא עמוס), לפעמים סובלת (כשעמוס ואז אני בלחץ לשמור עליהם או כשאני סתם באנרגיות אל גבוהות שמתאימות למקום הזה), אבל ככה אני יודעת שהם נהנים במקום הזה לפחות פעם ב... ואני לא מרגישה מחוייבת ללכת כל יום.

לגבי הרכב, גם אני בלי רכב, אבל בגיל הזה לא חייבים לטייל בארץ, יש מספיק מקומות קרובים.

מבקשת שלווה, אני שמחה ומופתעת מהתגובה שלך. כי גם מה שאני כותבת כאן מרגיש לי... הנה מילת המפתח, טה טה אם... משעמם. גורם לי לחשוב פתאום על מה עוד משעמם אותי (לא מעט דברים) וזה מוזר כי תמיד חשבתי על עצמי כעל מישהי שלא משתעממת/משעממת בקלות.

תודה בטן, הכול בתנועה זו המנטרה שלי מאז שנהייתי אמא. הכול משתנה כל הזמן ונורא מהר. זו מחשבה שמאוד מחזקת ומעודדת אותי שקשה ומקרקעת אותי כשטוב.
תודה גם שואלת על ההצעות.
אני לא כל כך מצליחה לחשוב על מקום מתאים ללכת אליו, כזה שישמח אותי. הים לצערי מאוד מאוד רחוק מכאן. עוד נדבך של הבעיה מבחינתי הוא זה שאני בלי אוטו ולכן מוגבלת למה שבאיזור. אבל אנחנו כן יכולים לנסוע באוטובוס למקומות אחרים בעיר. מגן החיות הוא לא נהנה עדיין וקניונים אני לא כל כך אוהבת.
מנסה בכל זאת לחשוב על אפשרויות שאני יכולה לנסות: אולי אלך איתו למוזיאון? לספרייה? להסתובב במרכז העיר? אולי באמת אחפש בריכה שאפשר ללכת עם כרטיסייה. אף פעם לא היינו בג'ימבורי והרעיון לא מושך אותי אבל אולי זו גם אופציה. צריכה לנסות.

אוליב, זו יכולה להיות תקופה לא פשוטה. לא תמיד הכל כל כך ורוד, כמו שאמור היה להיות. אבל משתלם באופן יוצא מן הכלל להיות בקשר אינטימי שכזה עם הבן שלך. אלו זרעים חשובים ויקרים.
גני הילדים מתרוקנים מאימהות לילדים בני שנה. (בבקרים)
אני למשל לקחתי את בני הצעיר לטיולי רחוב בכלל, היינו יוצאים מהבית בלי עגלה, ומסיירים ברחוב עצמו. הרחובות היו לגן השעשועים.
עם בן אחר הלכתי לגן החיות, עשיתי מנוי ויום יום בילינו שם, כחצי שעה.
עם בתי השניה הלכתי בבקרים לבריכה. ועם הבכורה לגן שעשועים.
חפשי משהו שאת יכולה להינות ממנו, התינוקי מצטרף אליך, ולא את אליו, ואז זה אידיאלי.
אכן לג'נגל בין חברה ובין התינוק שלך, זה עשוי להיות מעייף ומתסכל.
וזכרי- הכל בתנועה כל הזמן. ואולי בכלל תלכו לים? 3/4 שעה בים זה תענוג צרוף.
בהצלחה.

מרתק לקרוא

אוליב גם אני נתקלת באתגרים בעניין הפארקים, מכיוון אחר, אני יכולה לחלום על להיות משועממת כי אני עם שניים בני פחות משנתיים ואצלי האתגר הוא לתזז בין שניהם. אבל גם, לפעמים מבאס ללכת לפארק כי בבסיס לא בא לך.


מה שאני יכולה להציע זה ראשית, מדי פעם כן לפרוק עול ולא לצאת גם אם יותר נכון עבורו היה לצאת וכאלה. לי זה עוזר לדעת שאני לא חייבת אבל אני רוצה.
עוד דבר חדש שגיליתי -
לקנות בימבה, אם זה עוד קטן לו, אז לייחל לזה שהוא ידע כמה שיותר מהר לרכב עליה, ואז ללכת למגרש - הם מחורפנים על נסיעה בבימבה ואת יכולה לשבת בנחת ולעשות מה שנראה לך (עם קשר עין).
עוד עצות, זה לנסות לגוון - נכון שבגינות וכאלה כיף להם אבל חשוב שיהיה גם לך כיף, אז בילוי יכול להיות להתהלך בקניון, אם הוא כבר הולך או בדרך, את איתו חוקרים את הקניון וזה יכול יותר לעניין.
לא ללכת למגרשי שעשועים שם את כמו שציינת חייבת לתווך ילדים אחרים ולהגן עליו, אלא לגינה רגילה מתוחמת, הם נהנים לא פחות להתעסק עם אבנים וחול ופרחים ולהתרוצץ בין שיחים ושם את יכולה הרבה יותר לנוח (אם כי אם הוא עוד מכניס דברים לפה אז כן השגחה צמודה). גיליתי שככל שיש פחות ילדים - אני צריכה פחות הלתרוצץ. לגבי השעשועים אפשר ללכת כשהם ריקים.
או לאכול יחד. להעביר את הארוחה לבחוץ, שתרגישי שאת עושה משהו פרודקטיבי זה גם אלמנט שממסמס שיעמום
ודווקא חברת אחרות יכולה לעזור אבל אני מזדהה איתך שזה עניין של כימיה ומצב רוח.

האמת שעם ילד אחד פשוט הייתי הולכת למקומות שיותר מעניינים אותי, ים, לחברה בבית, קניות. קניות יכולות לרתק ילד, אם את מושיבה אותו בעגלת קניות, נותנת לו משהו לאכול ביד ומסתובבת. או במנשא למקום קרוב ולרדת מדי פעם. אבל שאלת לגבי פארקים ושעמום, אז אלו העצות מנסיוני.

הנקודה על השעמום מאוד ברורה לי, לא הוא המשועמם אלא אני. מה שכן, אני חושבת שהוא יותר נהנה כשאנחנו בחוץ בגינה מאשר בבית. הימים בבית היו יותר קשים לשנינו, הוא בכה יותר והיה עצבני חלק מהזמן והרגשתי שאני צריכה להעסיק אותו. בגינה ממש כיף לו.
יש לי (קצת, האמת שעניין החברות הוא קצת בעייתי כרגע בלי קשר) חברות לא אמהות ונפגשתי בפארק עם שתיים מהן (כל אחת בנפרד). עם אחת היה נחמד (אם או בלי קשר, היא כן אמא, אבל לילדות גדולות ובאה בלעדיהן) אבל עם השנייה זה לא היה כל כך מוצלח. היא לא אוהבת ילדים והפארק שהיינו בו היה רוכש וצפוף (באתי במיוחד אליו כי הוא קרוב מאוד לבית שלה), השיחה לא קלחה כי כל הזמן הופסקה והופרעה כי הייתי צריכה להתעסק איתו ובסוף הרגשתי ששתינו לא באמת נהננו.
הבעיה עם הצעת הספר היא שהוא באמת קטן (בן שנה) ואני כן מרגישה שאני צריכה להיות איתו בקשר עין מתמיד במקומות כאלה. הם אף פעם לא סגורים הרמטית כי אנשים באים ויוצאים, יש ילדים גדולים יותר שנוסעים על אופניים או בנדנדות ובמגלשות (הוא אוהב לטפס מלמטה על המגלשה וכשהוא מתקרב לשם אני ניגשת כדי לתווך לו את הילדים האחרים, מתי הוא צריך לפנות ולתת להם, ומשגיחה שהם לא יתגלשו לו על הראש), כשהוא מטפס ועולה על מתקן וזוחל אני ניגשת ומשגיחה כי הוא עלול ליפול וזה די גבוה. גם כשהוא משחק בדשא או עם עלים ואבנים, מסתכלת על מה הוא מכניס לפה (עלים זה סבבה, בדלי סיגריות פחות...), כלומר לא באמת אצליח לקרוא ספר בכיף בלי להשגיח עליו. הוא קטן מרוב הילדים בגינה ועדיין לא הולך, אבל כן מתקדם מאוד מהר בזחילה ויכול לצאת לרחוב.

ומה עם לקרוא ספר בזמן שהוא זוחל וחוקר, מוצא עלים ואבנים, תולש דשא ?
אולי למצוא כזה מקום שבו הוא יוכל להסתובב בעצמו (בלי סכנה של כבישים וכאלה), וכל אחד ואחת יעסקו בעניינם?

והאמת שגם אין לי חברות אמהות בסביבה שלי
יש לך חברות בכלל בסביבה (סליחה אם נשמע גועלי... זו לא הכוונה!)?
כי בשביל להיפגש עם חברות הן ממש לא צריכות להיות אמהות בעצמן.
נראה לי שאת צריכה קודם כל להפיג את השעמום שלך, כי ילד בן שנה לא באמת יודע מה זה שיעמום...

כשהוא היה בן כמה חודשים היינו המון בבתי קפה, ממש בקרים שלמים. הוא ישן בעגלה או שיחק במשהו, מדי פעם הנקתי או שהוא ישב עלי. זה היה כיף. עכשיו זה נראה לי פחות מתאים כי הוא נייד, זוחל במהירות שיא ולא נשאר במקום אחד וגם מאבד סבלנות כשלא מתאים לו. כבר לא ישן בשעות האלה. כשאנחנו הולכים לגינה נחמד לו, הוא זוחל וחוקר, מוצא עלים ואבנים, תולש דשא. אני מרגישה שהסביבה הזו יותר מתאימה לו. אבל לי משעמם. גם כשניסיתי ללכת עם אמא נוספת הרגשתי ככה, קצת פחות בודדה אבל לא פחות משועממת, כל אמא רצה אחרי הילד שלה ואי אפשר באמת לנהל שיחה והאמת שגם אין לי חברות אמהות בסביבה שלי, אז זו אמא מהגן שהיא נחמדה והכול אבל זה לא זה.
לא כל כך שומעת מוזיקה בשנים האחרונות, בלי קשר לאמהות.
ותודה על התגובות שלך!

הוא ינק, אני דיברתי בטלפון.
כן, זה היה קשה כשהוא גדל יותר...

לשבת בבית קפה - אפשרי. אם כי צריך לבחור את הקפה הנכון, שיהיה שם מרחב ראוי, ומישהו בצוות שאוהד פעוטות. כמובן שגם צריך לקחת את המשחקים המתאימים. בקיצור - ללמוד איך עושים את זה... זה לא אותו הדבר כמו לשבת בלי תינוק, כמובן, אבל הרבה יותר טוב מלהיות כל הזמן לבד בבית.

מה בקשר למוסיקה? אוהבת לשמוע?

תמרוש, אבל איך יכולת לעשות את זה עם תינוק?
אני אוהבת מאוד לקרוא, אוהבת לשבת בבית קפה לבד או עם חברות, לראות סרטים ובעיקר סדרות, לכתוב לפעמים. אבל כל אלה דברים שאני לא יכולה לעשות עם תינוק בן שנה כשאני איתו לבד. כשהיה קטן יותר זה כן הלך, עכשיו כבר לא.

מה שהכי עזר לי זה להתנדב כמדריכת הנקה, והשעה החביבה עלי להיכנס לקו החם ולקבל שיחה או שתיים היתה בערך 4 או 5 אחה"צ.
נתן לי בוסט של אנרגיה עד שהבעל חזר מהעבודה

לא יודעת מה יכל לעבוד לך... מה את אוהבת לעשות?

12 שנים אחרי התגובות האחרונות בדף (הילדים שהוזכרו כאן כבר בתיכון, אם הם לא נשארו בחינוך ביתי...) אני שואלת את עצמי אותן שאלות. איך אני מעסיקה תינוק בן שנה ואת עצמי אחרי צהריים שלמים, בלי תסכול ושעמום? איך אני נחלצת מהשעמום הזה? מהבאסה של שעה שלוש בצהריים?
זה עוד חדש אצלנו, כי עד עכשיו גם בן זוגי היה בבית אחר הצהריים וזה היה יותר קל. עכשיו הוא התחיל לעבוד בעבודה בה הוא מגיע רק בשש וחצי ואני התחלתי לחזור מוקדם יותר מהעבודה ולהוציא מהגן ו... משעמם לי. אני נהנית להיות עם הילד שלי אבל מרגישה בדידות ושעמום.

גיליתי שהביקורתיות שלי כלפי אמהות אחרות לא עוזרת לי.
הפסקתי לפסול אנשים בגלל שהם שונים ממני והתחלתי לראות איך אפשר להחבר ב"קטן" לכל אחד.
מכירה את זה, שפתאם יש לי מצב רוח טוב, אז אני מצליחה להירגע ולהנות עם כל אחד,
אבל אחר כך זה חוזר העניין הזה-
אין לי על מה לדבר עם אמא שלו, פשוט אין.
ואם בסביבה רוב האמהות הן כאלה- זה הופך מדכא.

הפתרון שלי:
לגבש אותן בקבוצה. הקבוצה גדולה מסכום חלקיה...
ופיתרון לזה שמכניסים כל דבר לפה:
לשים לו מוצץ, כשהוא זוחל בהנאה ממקום למקום.

לצאת לטיולי טבע למי שישאפשרות שאני הייתי קטנה היינו תמיד מטיילים נגב טבריה צפון זה פותח לילדים מרחב אופקי יצירתיות אני גדלתי כך ועד הים אני צריכה את זה לצאת אל הטבע הרב פשוט נכנעים לשגרה אז פשוט תצאי עם הקושי שיש לכאורה זה לא באמת קושי גם הורי עשו זאת כשהייתי גם בת שנה ויותר עד גיל 10 אפילו ויותר מאוחר כבר טיילתי ברחבי הארץ לבד עם חברים החברה יכולה גם להגביל תנהיי עצמך - לכי על הרעיון הטבעי פשוט עשי זאת

בחודשי האביב והקייץ לא הייתה לנו בעיה כי יש בריכה ואפשר לטייל בחוץ או גן משחקים אך אני קצת מודאגת מחודשי החורף הקרבים
בחורף - גם להתעטף טוב-טוב במעיל וסוודר, ולצאת עם מגפיים לקפץ בשלוליות או לשחק בבוץ זו פעילות נהדרת (לא יותר גרועה מבחינת לכלוך מאשר ללכת לים...).

אבל למה כל ההתכבויות ישנות???
באתר הזה נשמרים כל הדיונים החל מתחילתו. לעתים קרובות הדיונים נשארים רלבנטיים גם אחרי שנים.
את בעצמך אומרת שאת מזדהה עם כל מילה ומילה כאן . כלומר, התאריך לא תמיד משנה.
יש המון הודעות חדשות יותר בדפים אחרים (המונים).

אני מזדהה עם כל מילה ומילה כאן (ויש הרבה מילים) אבל למה כל ההתכבויות
ישנות??? דהיינו לא משנת 2005 ???

בני עידו בן שנה וחצי , כשנולד פרשתי מעבודתי ונהנתי מחברתו , ככול שגדל מצאתי מסגרות שונות לפעילויות כגון גן חיות ,גמבורי במתנ"ס, מפגשים עם אמהות נוספות ,בריכה וסתם בבית כמובן, גרנו אז בעיר ומצאנו פעילויות בשפע. לאחרונה עברנו להתגורר מחוץ לעיר (באזור לטרון) ואני מוצאת את עצמי נוברת ומחפשת מסגרות למפגשים ופעיליות , עידו שובב גדול וחייב את "היציאה" מהבית לפרוק אנרגיות , בחודשי האביב והקייץ לא הייתה לנו בעיה כי יש בריכה ואפשר לטייל בחוץ או גן משחקים אך אני קצת מודאגת מחודשי החורף הקרבים.... עד כה לא מצאתי שום מסגרת באזור מגורי החדש וכך מצאתי את עצמי חוזרת העירה לאותן הפעילויות.... בעיקבות כך החלטנו לשלוח את עידו לגן בכדי "ליצור" חברים ולהכיר ילדים בני גילו . לי מאוד קשה הפרידה , אני מחפשת דרכים לשמור את אחרי הצהריים לפעילויות משותפות וחוייתיות, גם מחוץ לבית - בימי החורף בהם מחשיך כל כך מוקדם. פתוחה לרעיונות והצעות....

סתם משהו בשלוף כמו שאומרים , מה דעתך רקפת להכין ליד הבית ארגז חול קטן ? לשים כמה משחקים פשוטים ומים , אפשר לקחת בקבוקי קולה ריקים ולמלא במים ולהכניס גו "לות , נצנצים וכדומה , נראה לי שזה יכול לעניין את הפעוט הסקרן שלך . אגב יש לנו ארגז חול בגינה ומגיל כזה בערך הם בילו ולא להיתרגש אם הוא אוכל טיפה חול . . בהצלחה ומאחלת אחרי צהריים נעימים {לנסות לפני שמגיע החורף }

אבל כנרת, מה את עושה עם ילד בן 10 חודשים? הוא כל היום מסתובב בבית ומחפש מה לעשות. אני עוד לא ממש יכולה לעשות איתו עבודות יד. הכל הוא מנסה לאכול. נשמע שיש לי מה ללמוד ממך, אז אשמח לשמוע אם יש לך רעיונות. מה שאת מתארת הוא בדיוק מה שהיתי רוצה לביתי ומשפחתי. אז מה עושים עם פעוט, בישוב נידח, שומם וחם?

דף מעניין . מדהים איך לכל האימהות יש כמעט את אותן בעיות , תהיות וכ "ו . אחר הצהרים אפשר לעשות ים של דברים עם הילדים כמו למשל לצאת לטיול באופנים , אפשר להזמין חברים ובכך עוזרים לחברה . . . והענין הופך הדדי וזה נפלא , מי מאיתנו לא זקוקה לשעה שעתיים של שקט , לישמוע את המוזיקה שאוהבים , לארגן את הבית בשקט , וכ"ו וכ"ו .השבוע עשיתי את זה , הילדים באופנים ואני ברגל , קינחנו בגן השעשועים וחזרנו הביתה עיפים ומרוצים . אגב יש לי המון רעיונות של עבודות יד חביבות לעשות עם הילדים שעשויות מחומרים המצויים בסביבה , שזה גם זול וגם מראה לילדים מה ניתן לשעות כמעט עם כל דבר , לילדים יש רעיונות יפים לאלה שאני גם לומדת מהם . ומשתדלת גם לקשר את העשיה לחג המיתקרב , וכדומה . למשל הילדים מאוד רצו לחגוג את חג האהבה , יצאתי להליכה של שעה , חזרתי לבית מקושט מקסים , חברה הכינה עוגת לב הילדות הכינו ריקוד יפה וחילקו מתנות קטנות עם ברכות והיה שמח ונעים.הייתי כל כך גאה בהן , נכון שהבית היה על גלגלים , תאמינו לי שתוך שעה הכל היה מבריק ! אני יודעת שהורים רבים נימנעים מילתת לילדים לחגוג כך בבית או לעשות יצירה מלכלכת , וזה ממש ממש חבל כי זה אושר גדול לבלות כך איתם .

איפה נפגשים עם ילדים אחרים?
בבתים של אמהות אחרות, או שלך. אולי יהיה לך נוח יותר להתחיל עם חברות שלך שיש להן ילדים.
באתר של קישורי אמהות

מה אתם עושים כשהקטן רוצה שתסתובבו איתו על הידים אבל אין לכם מה לעשות בבית שמצריך הסתובבויות?
שאלה טובה... לא יודעת. אני לא כ"כ מצליחה להזכר במצב הזה (אולי כי עם הגדולים היה לי קשה למלא צורך כזה, ועם הקטנה הוא כמעט לא קיים).
אני - כשמשעמם - שוכבת וקוראת, ומאפשרת לה לטפס עלי (עם כמה "צעצועים" סביבי)...

"צעצועים" - בהרבה מקרים זה לא צעצוע, אלא חפץ מענין אחר - ריבוע טישיו, בקבוק מים ריק, חוט, קופסה, מסרק, מברשת שיניים, קופסה, מקלדת ישנה...

איפה נפגשים עם ילדים אחרים? אגם מאד מתענין בילדים, בכל הגילאים. לפעמים כשאנחנו במרכז אז אני קופצת איתו לאיזה פעילות בדיאדה, פשוט בשביל החברה. הוא מאד אוהב להסתכל ולגעת בכל התינוקות האחרים. אבל באזור שלי נורא שקט. אפילו גן המשחקים של המושב תמיד ריק. פעם בשבוע אנחנו בבריכת שחיה לפעוטות והוא ממש מאושר שם. אבל זה רק פעם בשבוע. אני עושה לו בריכות בחצר והמון מקלחות (אנחנו נכנסים שנינו לחדר מקלחת, מציפים את כל הרצפה במים והוא משתולל שם, משפריץ ומדשדש במים).
מה אתם עושים כשהקטן רוצה שתסתובבו איתו על הידים אבל אין לכם מה לעשות בבית שמצריך הסתובבויות? אני מסתובבת איתו מחדר לחדר, מתסכלים על התמונות שעל הקיר, מבקרים את אבא בחדר עבודה, אבל תוך רבע שעה אני ממצה את הענין, מניחה את אגם שוב על הרצפה, והוא חוזר לרטון.

אה, וכמובן - היא באמת מכניסה כל דבר לפה. זכותה. יש דברים שנראים לי מוגזם, אז אני מחליפה לה (עיתון, אוכל שעוד לא מתאים, בדל סיגריה, שבר זכוכית).

להפגש עם ילדים גדולים יותר:
בת ה 10 חודשים שלי מעביקה שעות בלזחול "בין הרגליים" של הגדולים (3 וחצי שנים), להסתכל עליהם, לשחק בצעצועים שהם מפזרים...

רקפת, יש לי ילדה בת 9 חודשים ולא מזמן הרגשתי דומה, שפשוט משעמם לה. אנחנו גם משתדלות לצאת החוצה, אבל יש שעות שזה באמת בלתי אפשרי. כדי לפתור את בעית השעמום מהצעצועים אספתי את כל הדברים שהיא מתעסקת/משחקת בהם וחילקתי אותם לקופסאות ושקיות. כל פעם אני מוציאה קופסא או שקית אחרת ואת השאר אני שמה בצד. כך שהיא לא פוגשת כל הזמן את כל הדברים ואז הם יותר מעניניים לה. בנוסף אני יושבת איתה ובונה בעצמי בדברים שלה ואז זה פשוט הרבה יותר מעניין לה. אחרי כמה זמן היא כבר שקועה בדברים. לפעמים אני הולכת לעיסוקי ולפעמים לא. אחת הקופסאות החביבות ביותר היא זו ששמתי בה כל מיני דברים שקשורים במטבח, כמו אריזות ריקות של אוכל וכלי בית שכבר לא רלוונטיים. גם כשאני אופה אז את כל האריזות אני פשוט מניחה על הרצפה של המטבח במקום בפח והיא משחקת בהם.
עוד משהו שעשיתי כמה פעמים והיה מאוד מוצלח זה גיגית עם מים במרפסת קצת טריווילי אני מניחה אבל לקח לי בערך חצי קיץ להיזכר ולישם את האפשרות הזאת. תהנו.

אגם שלי בן 8 וחצי חודשים וקשה לי למלא את היום. מהצעצועים שלו נמאס לו מזמן, והוא גם מיצה את רב החפצים הלא שבירים שבבית. הוא ישן מעט מאד במהלך היום כך שיוצא שצריך להעביר איכשהוא שעות על גבי שעות בתעסוקות כלשהן. חלק מהזמן יש לי רעיונות לא רעים. לדוגמא הבוקר סידרתי לו כמה קעריות עם במבה (במקום הדוגלי של הכלבה שהוא נוהג ללעוס) והוא הוציא והכניס במבה, מעך אותו, האכיל את עצמו, אותי, ושיחק בערך חצי שעה. אחרי זה הלכנו להתקלח ביחד. אז יש שעות שהוא משחק עם עצמו או איתי וטוב לו. אבל לפעמים הוא לא רוצה לשחק יותר, אלא רוצה על הידים, וקצת נמאס לי להסתובב איתו הלוך ושוב על הידים. לשים אותו במנשא בבית זה טוב רק אם יש לי פעילות ניידת ביותר לעשות, כמו לסדר או לנקות. אבל כשאין, אני פשוט לא יודעת מה לעשות איתו. לפעמים אנחנו עושים טיול במושב עם העגלה והולכים לבקר את החמורים והאוזים. אבל כל כך חם עכשיו שרק מאוחר בערב אפשר לעשות את הטיולים האלו, ולפעמים הוא כבר ישן. סיפורים לא מענינים אותו כל כך. אז מה עוד אפשר לעשות איתו? אנחנו גרים במושב שהעיר הקרובה היא אשקלון, ואפילו שהוא נהנה לפעמים להסתובב קצת בחנויות, לא תמיד יש לי כח לנסע לעיר, לשים אותו במנשא, להסתובב בחום, להוריד אותו בחנויות, לרדוף אחריו שלא יוריד את כל הבגדים מהמדפים... אז איך אתם מבלים בבית עם תינוק נייד שזוחל בחופשיות ומכניס כל דבר לפה? דרך אגב, מתי זה עובר להם,הקטע עם הפה?

מור, קראתי עכשיו את מה שכתבת, די מזמן, על הקיבוץ, ורציתי לספר לך שיש מקום כזה, קוראים לו צבעון, ואם את קוראת את זה (או מישהו אחר שמתעניין)- אנחנו עדיין קולטים משפחות. צרי אתי קשר בדף שלי- רונית סלע

"יושבת" בבית...אח , הביטוי המעצבן הזה !
אצלי, אנשים מתפלאים שאני לא עונה לטלפון. איפה היית? חשבנו שאת כל הזמן בבית! כאילו אין סיבה לצאת מהבית אם את לא הולכת לעבוד.

איזה מזל, אצלינו כולם יורדים לגינה, יושבים על הספסלים, מדסקסים את המצב המדיני/פוליטי/כלכלי - והילדים משחקים עד החושך.

פשוט בחרת לך סביבה לא נכונה...

מה, אני לא היחידה בעולם שיושבת בבית עם פעוטה בת שנה וארבעה חודשים מבחירה וגם, רחמנא לצלן, עדיין מניקה?. אז למה הסביבה מתייחסת אלי כאל משוגעת? (מה שאוסר עלי כמובן להתלונן עלבדידות מדי פעם...)

נכנסתי לדיון ונדהמתי:חשבתי שרק אני מרגישה ככה! ועוד אתמול אמרתי לעצמי, זה בטח סימן שאני לא צריכה להיות בבית עם הילדים (בני שנה וארבע) אם לא בא לי לזחול כל היום במנהרה ולשחק בלגו נונסטופ. אבל אני כן רוצה להיות איתם! אני רק רוצה לפגוש עוד בני אדם (אני כבר שבוע ומשהו לא יוצאת מהבית כי הילדה עם חום כמעט כל הזמן אז אני קצת מנותקת מהציויליזציה) ורוצה כמובן איזה יום חופש וזה כל הזמן לא מסתדר.

היום למשל אנחנו ביום של לא לעשות כלום. אז מה שיוצא בעצם זה לא ממש שלא עושים כלום. אז ירדנו למטה לצייר בגירים צבעוניים על המקום שלנו בחניה, ללי(4 עוד מעט) העתיקה כמה מילים שאני כתבתי, עכשיו היא גילתה מאכל חדש והיא יושבת ברגע זה וזוללת פולי סויה קלויים ומומלחים, אחרי שבהתחלה היא אמרה איכס, אז למדנו שאפשר להנות ממשהו חדש שלא מכירים, שומעים דיסקים,אני גולשת קצת באינטרנט, אז זהו. מין יום כזה כיף!

הרגתן אותי עכשיו.
אתן יודעות כמה קיצורים של אחרים אני לא מבינה?
תעון - תעשיה וניהול.
ורד - פמ"ר (שלא תתבישי לשאול את ענת) - פרת משה רבנו.

מה זה תעו"ן?
<ורד חושבת שגילה היא מלכת הקיצורים>

כלום. אבל ממש כלום. ז"א - כל מיני.
ובסוף יהיה לי "תואר שני כללי בתעו"ן" מהטכניון.
זו מין משקולת כזו שרובצת עלי עוד (הרבה) מלפני ההריון.

מה את לומדת?

יגמרו לי הלימודים. (טפו טפו טפו, חמסה חמסה)

איזה כיף! אני עוד מחכה למהפך אצלינו.
(ויודעת שאהיה מסוגלת בעוד כחודש)

מה גורם לדברים להשתנות? איך דכאון או דכדוך או משבר עוברים? קראתי עכשיו את מה שהצבתי כאן לפני כחמישה חודשים ואני שמחה לבשר ש- דברים השתנו!.
פתאום אחרי הצהריימים לא נראים כל כך רייקניים. פתאום אני לא עושה תוכניות שלושה ימים מראש, רק כדי שיהיה לנו מה לעשות ועם מי להפגש. ולא יוצאת מהעבודה בשעה שלוש עם תחושה כבדה בבטן.
הייתי שמחה לבשר שהסיבה לשינוי היא איזה תובנה שהתגבשה בי, ראיית עולם שונה. אולי איזה שינוי שעשיתי בחיים. אבל לא (דברים כאלה מתרחשים כנראה רק בסרטים אמריקאיים).
אבל- פתאום- יותר קל: הילד גדל מעט, נותן מעט יותר מרחב. הביחד שלנו מגוון יותר- אפשר לדבר איתו. הוא יותר מצחיק ופחות מפרק דברים בבית. נפגשים מידי פעם עם ילדים מהגן- למדתי לחבב את ההורים שלהם. גיליתי שהביקורתיות שלי כלפי אמהות אחרות לא עוזרת לי. למדתי לא לצפות מכל אמא שתהיה כמוני בגישתה לחינוך ילדים, באיך שהיא רואה את הגן, ובכלל בגישתה לחיים. הפסקתי לפסול אנשים בגלל שהם שונים ממני והתחלתי לראות איך אפשר להחבר ב"קטן" לכל אחד. אני חושבת שהילד שלי לימד אותי את זה.
ארוע המפנה: לפנ מספר חודשים- הפעוט בן השנתיים (אז) נפגש עם שכן בן גילו+אמא שלו. אין לי על מה לדבר עם אמא שלו, פשוט אין. אבל- פתאום התחולל הנס. הילדים שיחקו זה עם זה כעשרים דקות רצופות בלי להקים אף אחת מאיתנו, ובלי לגרום נזקים בלתי הפיכים זה לגולגולות של זה. ישבנו. שתינו קפה. פתאום נפלה עלי שלווה שגם אם הייתי נוסעת שעתיים כדי להפגש עם החברה הטובה ביותר שלי, אני לא בטוחה שהייתי זוכה לה. פשוט לשתות קפה בשקט. פתאום גם האמא של תומר נראית נחמדה. והסיפורים שלה על ועד הבית - מענינים.
עוד ארוע נחמד- בשכונה ממש (אבל ממש) בורגנית, שבה אני מרגישה תמיד שונה משהו (בחיצוניות ובמאפינים של התא המשפחתי שלנו). אחר צהריים אחד חזרנו הביתה. הפעוט שיחק עם כלב, וכשהכלב נכנס לחצר של בית פרטי- הלך אחריו. התלבטתי לרגע. בכל אופן באזורנו גדרות של בתים מסמלים את הכוונה של בעליהם שלא נכנס למתחם שלהם. אבל הילדון החליט בשבילי. בעלת הבית הגיעה, ובשיא הטבעיות הזמינה את שנינו לביתה. שתינו תה ועוגיות והכרנו אשה מקסימה, שדומה לנו באמונתיה ובאורח חייה. אז האנשים האלה מסתתרים גם כאן, בשכונות, בין המיצובישים וההונדות עם סמלי החברה. צריך רק לחפש.

סליחה על ההשתפכות. רק רציתי להגיד תודה לכל מי שהיגבו כאן (חלק מהתגובות ראיתי רק היום). נו טוב, וגם להשתפך קצת.

אני יכולה מאוד להבין שילד גן לא ירצה לפגוש עוד ילדים אחרי הצהריים. היה לו מזה יום שלם. נראה לי שמה שהוא צריך זה קצת שקט והרבה אמא (שאגב, גם בילתה יום שלם עם מבוגרים, אז למה צריך גם אחר הצהריים?).
לפני כמה שבועות נפגשנו אחר הצהריים עם חברים שלהם ילד גן בגיל של בתי. הוא היה זקוק להמון פורקן ולהמון אמא, ובכלל לא היו לו משאבים לתקשר ולשחק עם בתי. זה לא קורה כשאנחנו נפגשים בשבתות, אז הם ממש נהנים ביחד.
המפגש בין ילדי גן לילדי בית אחה"צ מבאס גם כי סדר היום הוא שונה. בשבע בערב, שזה ממש תחילת הערב בשביל בתי, והיא עוד מלאת אנרגיות, הוא רגיל לאכול, להתרחץ ולשכב לישון.
זה די עצוב שקשה כל כך לשמור על קשרים בגלל שמהחינוך הביתי
נגזרים עוד כל כך הרבה הבדלים.

ציירת הקומיקס, בעצם את מדברת על בעית הבעיות בהא הידיעה ב 3 סימני קריאה ובשאגה רמה.......
אלוהים, זאת צורת החיים המעצבנת הזאת שלנו.... כל אחד בקופסא שלו, בשבלול שלו.... לכל מקום ולכל צורך כמעט צריך לנסוע, להתארגן, להתלבש, להלחץ בדר"כ.....
והחברים הטובים, אלו שממש בראש שלך בדר"כ לא גרים לידך, אלא במרחק של שעתיים- שלוש (במקרה שלנו), וכשכבר מצליחים לארגן איזה פגישה זה קצר מדיי, לעיתים רחוקות מדיי ותמיד משאיר טעם של החמצה:" אח! אם רק היינו קרובים יותר...."
כן, וגם איתם הרבה פעמים זה לחוץ, הילדים מסביב ומאחר ואנחנו מכילים, מאפשרים, מכבדים וכו' זמן הנטו שנשאר לנו לשיחות מבוגרים הוא לא גדול, אבל זה חלק מהענין, לא? להסתגל לשינוי הזה שבדינמיקת החיים שלנו, לגדול איתו ולתוכו ולתת לו להעשיר אותנו ולשנות אותנו..... וכן, זה נורא קשה לעיתים..... כשהיה ילד אחד לא הרגשתי את זה כ"כ, עכשיו עם שניים אני מרגישה ביתר שאת.....

הפתרון שישר קופץ לראש הוא, כמובן, קהילה של אנשים שדומים ברוחם, חיים במקום קטן, קרוב לטבע, אם אפשר וגם שרב השירותים והצרכים של הקהילה מצויים באותו מקום.......
חה! יש דבר כזה? אולי הקיבוץ של פעם.... אני נתקפת בזמן האחרון בגעגועים עזים לילדותי בקיבוץ, כל ביקור בקיבוץ מרעיד את מיתרי ליבי ועם זאת אני לא חושבת שכיום כבוגרת אוכל לחיות כך, מה גם שכבר לא ממש יש קיבוצים היום.....
בקיצור, ציירת, אני כ"כ כ"כ מבינה לליבך, ואם יורשה לי להוסיף שמן למדורה, הבדידות היא לא רק אחה"צ......
כן, זה נכון שזה מצב פנימי, ואדם יכול להרגיש הכי בודד בעולם גם כשהוא מוקף באנשים, אבל בכ"ז תנאים חיצוניים ידידותיים יותר יכולים לעזור.....לא?

ציירת הקומיקס, כמה ילדים יש בגן?
אצלנו, בכל שנה אני מסמנת לי מההתחלה (בד"כ באסיפת הורים, אבל לא רק) את ההורים שנראה לי שיהיה לנו משהו במשותף. ואז לפעמים ממשיכים ישר מהגן לפעילות משותפת - גינה, ים, ספרייה או אחד הבתים, שבד"כ הוא לא רחוק (לא ניקח בחשבון את השנה שבה הבכורה היתה בגן של יאפים שבאו אליו ממרחק קילומטרים, ולמדנו להכיר דרכם לא מעט מקומות...)
אם לא הולך על ההימור הראשון, ממשיכים הלאה... במקרה הגרוע, אירחת ילד (נחמד או לא) עם אמא מעצבנת, חייכת כמה חיוכים מאולצים, הכנת קפה, וזהו - לא חייבים להיפגש שוב. במקרה הטוב, יוצאת מזה חברה.
אם הציפיות פשוטות - מישהו להעביר איתו צהריים בלי שהעסק יסתבך (תסלחו לי על היעילות הסוציומטית) עדיף להמר על אלה שיש להם ילדים במספר ובגיל של אלה שלך. הכי ביאסו אותי ההורים שיש להם כבר שני ילדים מבוגרים מן הבכורה והחבר/ה לגן - כל הזמן הם עסוקים בחוגים ובהסעות, אף פעם אי אפשר לבוא אליהם, וכל הזמן הם רוצים להביא את הילד שלהם אלייך וללכת (-;
הכי טוב, כמובן, זה אלה שיילדו את הילד הבא בדיוק בזמן שגם את יולדת את שלך... שוב (-;

לא חייב להיות ככה.
אפשר למצוא חברים מהשכונה.
אפשר לתאם, אבל לא להתלבש.
אפשר לגור במקום קהילתי יותר.

נכון, ועדיין- חבל שבשלב כלשהו של החיים "חברים" הפוכים למשהו שצריך להתלבש יפה, לקבוע בטלפון ולסוע אלהם ולא משולבים איכשהו יותר ביומיום הרגיל שלנו (שלי, כלומר).

אני חושבת שאת שמה את האצבע על הבעיתיות במצב בו הורים וילדים לא חיים יחד (אני מתכוונת לשעות הרבות בבוקר בה כל אחד חי את חייו במקום אחר, בצורה שונה).
כך, אחה"ץ נהיה למשבצת ביום בה אפשר סופסוף "להיות בבית" (במובן של - להיות במשפחה), וקשה לעשות את המאמץ של להפגש עם אחרים.

אין לי פתרונות. סתם הגיג.

קודם כל תודה על התגובות. חששתי שאף אחד לא יגיב ואז בכלל אני ארגיש הכי משונה בעולם.
תודה למי שהציעו פעלויות- הבעיה היא לא במה לעשות (עם הילד). כי אני כן מצליחה להיות יצירתית איתו. לטייל, למצוא אצטרובל לחפש עוד אחד ופתאום עבר הזמן וכבר ערב .
ואלה באמת לפעמים אחרי הצהריים הכי מוצלחים. כשאני ממש איתו, ולא מחפשת "מה לעשות".
החוסר שלי הוא עדין לגבי מפגש עם אנשים מבוגרים (בכל אופן), יחד עם הילדים. ושיהיה נעים. לא מאומץ, לא מאולץ. זורם.


נקודה נוספת למחשבה היא שאצל מי שעובדות בשעות היום, ואני כזו וגם חברותי, אז אחרי הצהריים מתחיל קודם כל במעבר שהוא לא קל, מלהיות האדם שאני בחוץ לאדם שאני בבית, וכמובן גם לאמא.
וכשחושבים על זה, אז בעצם גם לילד (שנמצא בגן, כי אמא בעבודה), אז יש את המעבר הזה מחוץ לבית.

ושב- חבל לי שחברים, שאמורים להיות מקור תמיכה, לא נמצאים שם, ובתחושה שלי לפחות, אז כל אמא עם ההתמודדות שלה.

או שאני מפספסת כאן משהו???

אנחנו עושים המון עבודות יצירה : גזירת דפים/בריסטולים/סול .... הדבקות וציורים ואפילו בנינו ביחד בית מקופסת נעליים עם סלון , ספות שולחן ספריה עם ספרים קטנים . הדס צבעה הכל ואני הדבקתי לה , הכנו גם 2 דמויות , וזה נהפך לממש משחק מעניין ... זה מעביר את הזמן בכיף!
לפעמים אנחנו מדליקות מוסיקה וסתם רוקדות ... וכשנהיה נעים יותר בחוץ אנחנו מכינות "תיק מתקנים" שכולל סנדוויץ , שתיה וכו'... והולכים יחד למתקנים (=גן שעשועים) ... שם כבר פוגשים חברים או לא פוגשים אבל מעבירים את הזמן בכיף וכשמחשיך חוזרים הביתה כבר עייפים ו.. עבר עוד יום!
לפעמים לא בא לה לצאת מהבית , ואז היא משחקת במחשב או רואה וידאו (שאני לא אוהבת בכלל) ומנגנת קצת באורגן ושרה למיקרופון שלה וזהו.
אפילו בישול יכול להיות פעילות לאחרי צהרים! הדס (2.5) הרבה פעמים שמה כיסא לידי ונהנית לערבב ביצים או לגזור שקית של מקרוני וכמובן לצפות בזה מתבשל!
הקושי הוא שאני תמיד צריכה להיות פעילה יחד איתה וזה מ-ע-י-י-ף !! אבל זה מה יש ... העיקר שטוב לה והיא לא מקטרת ואז זה יהיה יותר מ-ע-י-י-ף !!!
שנה טובה !!!
אורית

אצלינו, אבא חוזר מהעבודה ב 5, השכנים חוזרים מהגן ב 4 וחצי, ואז הרחוב פעיל.
באיזור ה 4 - כשיש לי אומץ, אני פשוט פותחת את הדלת, וכשיש לי חשק - מחלחלת עם הילדים החוצה.
אם כי - כמעט תמיד עולה, באמת, "מה אתם עושים בשנה הבאה?". איכשהו - זה לא מציק לי.

אני דווקא כן שמחה להפגש עם חברות אמהות, אין לי בעיה עם זה שדרכינו החינוכיות שונות (למרות שאני לא בחינוך הביתי), וגם לא נתקלתי בהשוואות והישגים. יחד עם זאת, בגלל היותי יצור לא הכי חברותי בעולם (מפגשים מעייפים אותי מכיוונים אחרים), וגם אני לא אוהבת לגלות שבשעה 16:00 אין לי תוכניות עם הילדים (ואני לא אוהבת לשבת במגרש משחקים), סידרתי לי פעילויות קבועות שאינן תלוית בחברות. לדוגמא,
ימי ראשון ורביעי - ים או בריכה
יום שני - אורן נפגשת עם החברה הכי טובה שלה (אצלה או אצלנו) ואיתמר ואני מבלים יחד בבית
יום שלישי - יום אבא. דני מגיע מוקדם ואנחנו עושים משהו יחד, בדרך כלל בבית
יום חמישי - אני באופן קבוע עם הילדים אצל חמי וחמותי
ושישי שבת הם סיפור אחר.
ככה מצד אחד, אם בא לי, תמיד אני יכולה לשנות תוכניות ולפגוש חברות, מצד שני, אני לא תלויה במפגשים כאלה.

אוי אני נורא מבינה על מה את מדברת.... ולי יש 3 ילדים...
הילדים שלי מגיעים הביתה בצהריים, אוכלים, משחקים רבים ואז מגיעה השעה ארבע ולא תמיד אנחנו יודעים מה לעשות. לפעמים אני חושבת שהשעה הכי קשה ביום בשבילי ודרך זה גם להם זו השעה ארבע וחצי-חמש, אחר כך כבר הזמן מתחיל לעבור לי ונכנסים לערב. לא יודעת מה יש בשעה הזו שכל כך קשה לי. אולי זה קשור לילדות שלי? שאז היינו והלכים להורים? או שזה באופן קוסמי שעה קשה לאימהות, שעת בן ערביים כזו לא לכאן ולא לכאן. כן גם אני מה זה קוטרית, אבל ככה זה היום.

שלום.
אני קוראת אותכם לפעמים. בד"כ כשאני מגיעה לדיונים הם כל כך ארוכים ומסועפים שכבר אין לי מה להוסיף. בעיקר אני נהנית מהעובדה ש out there יש עוד כמה אנשים שחיים, מרגישים, מחפשים משמעות- בגידול הילדים ובכלל.
כמו כן אני אמא, אבל לא בחינוך ביתי.
ובכל אופן רציתי להעזר בכם.
מה עושים עם בדידות אחר הצהריים: מוציאים את הילד מהגן בשלוש וחצי ומה אז?
בשנה הראשונה לחייו ניסיתי להיפגש עם עוד חברות עם ילדים. לא לכל החברות שלי יש ילדים, אבל חשבתי שמי שיש לה זה יהיה נחמד.
אבל כמעט אף פעם זה לא היה נחמד. בד"כ הביקור כרוך בתיאומים מסובכים ובנסיעה של כחצי שעה. אוטו, פקקים, כן רוצה כיסא בטיחות , לא רוצה וכו'. ואז הביקור עצמו שגם בו יש מתחים (הילדים רבים, או שכל אמא שקועה בצרכים של הילדים, ולפעמים גם בהשוואה מלחיצה לילדים של החברה).
ומדובר באנשים שפעם היה לי ממש כייף איתם.
בגן השעשועים השכונתי פוגשים אמהות נוספות, שאיתן לא הצלחתי ליצור הרבה עניין. הן רואות את העולם אחרת ממני והשיחות הופכות להיות האם-אמא של כל הקלישאות .
אז נשארנו אני והוא.
פיתחתי שלל פעילויות בסביבה הקרובה: הולכים ל"יער" (חורשה עם שלושה עצים בקרבת מקום), לספריה, לקניות קטנות.

ועדיין- חבל לי, וגם לא כל כך ברור לי למה המפגש עם אמהות נוספות + ילדים הוא כמו רעיון המנשא (מבחינתי): נראה מקסים אצל אחרות...

אני אשמח לשמוע רעיונות וכיוונים למחשבה.

(ועל פי הנחית הכיתוב מתחת לחלון: קראתי שוב את מה שכתבתי- אני נשמעת מה זה קוטרית)