על ידי מור* » 15 ספטמבר 2002, 22:14
ציירת הקומיקס, בעצם את מדברת על בעית הבעיות בהא הידיעה ב 3 סימני קריאה ובשאגה רמה.......
אלוהים, זאת צורת החיים המעצבנת הזאת שלנו.... כל אחד בקופסא שלו, בשבלול שלו.... לכל מקום ולכל צורך כמעט צריך לנסוע, להתארגן, להתלבש, להלחץ בדר"כ.....
והחברים הטובים, אלו שממש בראש שלך בדר"כ לא גרים לידך, אלא במרחק של שעתיים- שלוש (במקרה שלנו), וכשכבר מצליחים לארגן איזה פגישה זה קצר מדיי, לעיתים רחוקות מדיי ותמיד משאיר טעם של החמצה:" אח! אם רק היינו קרובים יותר...."
כן, וגם איתם הרבה פעמים זה לחוץ, הילדים מסביב ומאחר ואנחנו מכילים, מאפשרים, מכבדים וכו' זמן הנטו שנשאר לנו לשיחות מבוגרים הוא לא גדול, אבל זה חלק מהענין, לא? להסתגל לשינוי הזה שבדינמיקת החיים שלנו, לגדול איתו ולתוכו ולתת לו להעשיר אותנו ולשנות אותנו..... וכן, זה נורא קשה לעיתים..... כשהיה ילד אחד לא הרגשתי את זה כ"כ, עכשיו עם שניים אני מרגישה ביתר שאת.....
הפתרון שישר קופץ לראש הוא, כמובן, קהילה של אנשים שדומים ברוחם, חיים במקום קטן, קרוב לטבע, אם אפשר וגם שרב השירותים והצרכים של הקהילה מצויים באותו מקום.......
חה! יש דבר כזה? אולי הקיבוץ של פעם.... אני נתקפת בזמן האחרון בגעגועים עזים לילדותי בקיבוץ, כל ביקור בקיבוץ מרעיד את מיתרי ליבי ועם זאת אני לא חושבת שכיום כבוגרת אוכל לחיות כך, מה גם שכבר לא ממש יש קיבוצים היום.....
בקיצור, ציירת, אני כ"כ כ"כ מבינה לליבך, ואם יורשה לי להוסיף שמן למדורה, הבדידות היא לא רק אחה"צ......
כן, זה נכון שזה מצב פנימי, ואדם יכול להרגיש הכי בודד בעולם גם כשהוא מוקף באנשים, אבל בכ"ז תנאים חיצוניים ידידותיים יותר יכולים לעזור.....לא?
ציירת הקומיקס, בעצם את מדברת על בעית הבעיות בהא הידיעה ב 3 סימני קריאה ובשאגה רמה.......
אלוהים, זאת צורת החיים המעצבנת הזאת שלנו.... כל אחד בקופסא שלו, בשבלול שלו.... לכל מקום ולכל צורך כמעט צריך לנסוע, להתארגן, להתלבש, להלחץ בדר"כ.....
והחברים הטובים, אלו שממש בראש שלך בדר"כ לא גרים לידך, אלא במרחק של שעתיים- שלוש (במקרה שלנו), וכשכבר מצליחים לארגן איזה פגישה זה קצר מדיי, לעיתים רחוקות מדיי ותמיד משאיר טעם של החמצה:" אח! אם רק היינו קרובים יותר...."
כן, וגם איתם הרבה פעמים זה לחוץ, הילדים מסביב ומאחר ואנחנו מכילים, מאפשרים, מכבדים וכו' זמן הנטו שנשאר לנו לשיחות מבוגרים הוא לא גדול, אבל זה חלק מהענין, לא? להסתגל לשינוי הזה שבדינמיקת החיים שלנו, לגדול איתו ולתוכו ולתת לו להעשיר אותנו ולשנות אותנו..... וכן, זה נורא קשה לעיתים..... כשהיה ילד אחד לא הרגשתי את זה כ"כ, עכשיו עם שניים אני מרגישה ביתר שאת.....
הפתרון שישר קופץ לראש הוא, כמובן, קהילה של אנשים שדומים ברוחם, חיים במקום קטן, קרוב לטבע, אם אפשר וגם שרב השירותים והצרכים של הקהילה מצויים באותו מקום.......
חה! יש דבר כזה? אולי הקיבוץ של פעם.... אני נתקפת בזמן האחרון בגעגועים עזים לילדותי בקיבוץ, כל ביקור בקיבוץ מרעיד את מיתרי ליבי ועם זאת אני לא חושבת שכיום כבוגרת אוכל לחיות כך, מה גם שכבר לא ממש יש קיבוצים היום.....
בקיצור, ציירת, אני כ"כ כ"כ מבינה לליבך, ואם יורשה לי להוסיף שמן למדורה, הבדידות היא לא רק אחה"צ......
כן, זה נכון שזה מצב פנימי, ואדם יכול להרגיש הכי בודד בעולם גם כשהוא מוקף באנשים, אבל בכ"ז תנאים חיצוניים ידידותיים יותר יכולים לעזור.....לא?