בחזרה לאפריקה

שליחת תגובה

המאחד הוא המבדיל
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: בחזרה לאפריקה

בחזרה לאפריקה

על ידי פלוני_אלמונית* » 30 יוני 2007, 17:09

אני מקווה שהדברים מסתדרים לאורית פה בארץ. עוד שבועיים אני ומשפחתי חוזרים לחו"ל אחרי ביקור ארוך בארץ ............ לא קל.

בחזרה לאפריקה

על ידי אמא_של_יונת* » 27 מאי 2007, 22:50

אורית בארץ.

בחזרה לאפריקה

על ידי טליה_טקאוקה* » 27 מאי 2007, 03:08

אורית, פתאום ראיתי את הדף במה חדש ושולחת המון חיבוקים והמון אהבה וגעגועים
@} @}@}

בחזרה לאפריקה

על ידי אמא_לשלושה* » 27 מאי 2007, 00:11

אורית, פתאום ראיתי את הדף במה חדש ושולחת המון חיבוקים והמון אהבה וגעגועים

בחזרה לאפריקה

על ידי הגמד_חיוכון* » 27 מאי 2007, 00:08

אורית, פתאום ראיתי את הדף במה חדש ושולחת המון חיבוקים והמון אהבה וגעגועים (())

בחזרה לאפריקה

על ידי תמרי_ל* » 26 מאי 2007, 14:01

אורית יקרה,
נעלמת להמון זמן
מקווה שהכל טוב אצלכם, שם באפריקה הרחוקה
תשמרו על עצמכם
תמרי

בחזרה לאפריקה

על ידי בלה_שנדמה_לה* » 31 דצמבר 2006, 06:15

גם אני מקווה שזה זמני, ושאם וכאשר יתאים לך תחזרי
כבר מתגעגעת.
(())

בחזרה לאפריקה

על ידי הגמד_חיוכון* » 29 דצמבר 2006, 17:24

גם אני מקווה שזה זמני, ושאם וכאשר יתאים לך תחזרי
המון (()) והמון |L|

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 28 דצמבר 2006, 12:32

ואוו, תודה גדולה לכולכן.
אילה, ריגשת אותי מאוד.
האמת היא שהכתיבה חסרה לי מאוד.
בזמנים בהם כתבתי בחופשיות מהלב זה היה ממש תראפויטי.
לצערי, זה בלתי אפשרי עכשיו.
לכן אני מפסיקה, לפחות לבנתיים. :-(
להשתמע

בחזרה לאפריקה

על ידי אילה_א* » 28 דצמבר 2006, 00:33

בדיוק כשאני באתי לקרוא וקראתי את כל הדפים בסוף שבוע אחד ברצף כאילו זה ספר שאי אפשר להרפות ממנו
חבל

בחזרה לאפריקה

על ידי עירית_לוי » 27 דצמבר 2006, 23:59

גם אני מקווה שזה זמני, ושאם וכאשר יתאים לך תחזרי.
להתראות בינתיים, ותודה לך. {@

בחזרה לאפריקה

על ידי ציפורה* » 26 דצמבר 2006, 22:04

שלום אורית, שלום אור גאיה תומר ואייל
מה שלומכם? ואו כמה זמן עבר מאז שדיברנו אני ממש מתגעגעת
שולחת לכם חיבוקים חמים והרבה שמחה באהבה ענקית ציפורה (מי שהיתה ציפי אבל חזרה לשמה המקורי)

בחזרה לאפריקה

על ידי רוח_ערב* » 26 דצמבר 2006, 10:02

וגם אני מקווה שבכל זאת תמשיכי
קוראת סמויה כבר הרבה זמן..

בחזרה לאפריקה

על ידי הראל* » 26 דצמבר 2006, 09:53

וגם אני מקווה שבכל זאת תמשיכי

בחזרה לאפריקה

על ידי טליה_טקאוקה* » 26 דצמבר 2006, 02:10

גם אני מקווה..

בחזרה לאפריקה

על ידי קרוטונית_מהמרק_הגדול* » 25 דצמבר 2006, 22:02

מקווה שזו פרידה זמנית בלבד @}

(עוקבת קבוע, אבל בדיסקרטיות).

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 25 דצמבר 2006, 18:11

תודה לכן בלה וטליה.
האמת שאני חושבת להפסיק.
קוראים כאן גם אנשים שאני מכירה, ולצערי לעיתים דברים מוצאים מהקשרם ומובנים שלא כהווייתם.
עייפתי מזה.
לכן אני לא כותבת כמעט.
אני מוצאת את עצמי מסננת יותר מידי וכותבת לא בחופשיות ולא בכיף.

אז לכל קוראי הנאמנים, תודה לכם על התמיכה לאורך כל השנים.
נעמתם לי עד מאוד ועזרתם לי בתקופות קשות.
להשתמע.

בחזרה לאפריקה

על ידי טליה_טקאוקה* » 24 דצמבר 2006, 21:53

אורית, קוראת בפעם הראשונה..נעים להכיר..גם אני מקבוץ במקור וחייה בחול..שולחת לך חיבוק ובטוחה שאת מוצאת את הכוחות ..תמשיכי לכתוב..

בחזרה לאפריקה

על ידי בלה_שנדמה_לה* » 24 דצמבר 2006, 06:01

אורית, מה שלומכם? מקווה שאתם בטוב.
תכתבי, אני מתגעגעת.

נשאר לי לתת לך (())

בחזרה לאפריקה

על ידי הגמד_חיוכון* » 06 דצמבר 2006, 22:56

(()) קוראת כאן אחרי הרבה זמן. כל כך מבינה אותך שממש עומדות לי דמעות בעיני.
נשאר לי לתת לך (())

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 05 דצמבר 2006, 07:21

טוב, באמת לא נכנסתי כבר כמה ימים.
אולי התחלתי כבר לשעמם את עצמי :-)
שמחה למצוא שיש לי קהל אוהד. תודה גדולה לכן.

עשינו יומולדת לגדולה.
היא היתה מאושרת וקיבלה מתנות מגניבות.
אבל ... זה היה יותר כמו מפגש מבוגרים מאשר מסיבת יומולדת לילדה בת 10.
הבעל עשה על האש והזמין את הישראלים שכאן.
ילדים כמעט ולא היו, חוץ משני תינוקות והתאומות בנות הדוד.
כמו שאמרתי כבר, הילדה שמחה, כי היא נוחה עם אנשים, אבל לי היתה צביטה קטנה בלב.
השניה נהנתה מהאוכל והקטנה מחברת בנות דודותיה.
אה, והבעל נהנה מחברת גברים אמיתית... בחוץ התהותה "עזרת גברים" ובפנים "עזרת נשים".
מזל שאני ארחתי, כך מצאתי לעצמי מה לעשות רוב הזמן, אחרת הייתי משתעממת... :-P
מה לעשות, לא ממש מצאתי עם מי לדבר, ושוב הבנתי שכאן גם לא אמצא.

טוב, העיקר שילדת היומולדת יצאה שמחה מכל העניין.
בעוד חודש אחי מגיע לביקור.
לפחות יש משהו משמח לחכות לו.
אני באמת מבינה יותר ויותר בצורה מאוד ברורה שלפחות הבנות ואני צריכות להיות בארץ. הלואי וגם הבעל יבין את זה כבר.
כלומר, הבדידות שלנו כאן היא פסיכית. אין לאן ללכת, אני מתכוות פשוט ללכת קצת ברגל. הבאנו "הליכון" הביתה (כזה ללכת בסלון בשביל כושר), אבל באמת שנראה לי הזוי להכריח ילדות בגילן ללכת על ההליכון. בהתחלה היתה התלהבות, אבל היא שכחה מהר מאוד. וכולנו נהיים כאן פדלעות ברמה סופית. זועה.ילדות בגילן צריכות לרוץ וללכת ברחוב ובגן הציבורי.
האמת היא שיש עלי כבדות נוראית.
בכל יום אני אומרת לעצמי "היום אקח את כולן לים\בריכה", אבל לא מצליחה להזיז את עצמי ולהוציא לפועל.
כאילו "אין לי סטרטר".
טוב, ואז מתאספים להם ריגשות האשמה, והחגיגה גדולה.

אני חושבת הרבה על חזרה לארץ. רוצה שהפעם נהיה יותר מאורגנים, שארגיש יותר טוב ונוח.
אבל איך עושים את זה? כל כך טוב לי שיש לי בית מרווח משלי ושיש בו הכל. לא כל כך בא לי לחזור לדירה מצומצמת וריקה, ולישון על מזון ששכח שהוא מזרון ושהקפיצים שלא נתקעים לי בצלעות.
ברור לי שכשנחזור זה יהיה שוב לתקופה ארוכה, אז אני מאוד רוצה לארגן את הכל בצורה יותר ברורה וטובה.
עדיין לא הזכרתי את זה בפני בעלי,עבר רק חודש וקצת מאז שהיגענו, זה נושא כבד, אבל אני חושבת על זה כל הזמן.

ואיך עם הבעל?
שנינו לומדים מחדש אחד את השני, לומדים שוב לחיות ביחד.
הוא צריך גם להתרגל לחיות עם הבנות. זה לא תמיד קל.
הרבה ביקורת עפה באויר מצידי ומצידו.
אבל לאט לאט אנחנו מתחילים להרגע ולהנות, כך נדמה לי, מחיי המשפחה המאוחדת.
בעיקר חשבתי על זה כשהשניה התעוררה בלילה עם כאבי בטן, ושלחתי אותה לאבא לטיפול...
נזכרתי בתקופה בארץ כשהבנות היו חולות והכל היה עלי, יום ולילה.

הזמן עובר.
החשמל בא והולך, עדיין לא סידרנו את כל מה שצריך בבית, כי על כל דבר שמסדרים, מתקלקלים עוד שניים :-P .
עכשיו ,למשל, התקלקלה משאבל הלחץ של המים.
תשאלו למה משאבת לחץ. אז ככה:
יש מיכלי מים גדולים בחצר על הדשא, יש משאבה שמעלה מים למיכל שעל הגג, ואז המים "נופלים" לתוך הבית.
הבעיה שבשביל מקלחת זה לא לגמרי מספיק. יוצא זרזיף מים לא מספק.
אז יש משאבת לחץ שאם מדליקים אותה יש זרם נעים בתוש.
טוב, יש בתאוריה.
התקלקלה לפני כמה ימים. בא מישהו ותיקן.
עבדה יום אחד והתקלקלה שוב.
עכשיו ביקשנו מעל הבית שיתקון את זה.
הוא היגיע אתמול, שלי בעל מקצוע, עלה על הגג, בדק, הלך.
חזר עם מישהו שאמור להבין בזה (תעכלאס, יש בעלי מיקצוע שעומדים ברחוב, הוא אסף אחד משם...לא בטוח שזה שווה משהו...). בדקו, אמרו שצריך להחליף כבל ויחזרו מחר. כי צריך להביא כבל חדש...
רק להבהיר שבעל הבית בא ברגל, הלך וחזר ברגל.
כך עובדים כאן. באים, בודקים, רואים מה צריך, רק אז הולכים לקנות חלקי חילוף, ובאים, במקרה הטוב, למחרת.

יום נעים לכולם.

בחזרה לאפריקה

על ידי קוראת_בשקיקה* » 05 דצמבר 2006, 02:24

מחכה לשמוע איך אתן

בחזרה לאפריקה

על ידי אילה_א* » 04 דצמבר 2006, 10:24

גם אני קוראת אותך
תכתבי יותר שיהיה מה לקרוא

בחזרה לאפריקה

על ידי בלה* » 02 דצמבר 2006, 05:50

(())
קוראת וחושבת עלייך הרבה.

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 27 נובמבר 2006, 06:59

תודה לכל ה "תמשיכי תמשיכי..."
אז ממשיכה. :-)

רוזה לי, תודה על המתכונים. נשמע טעים . :-9 . שתי בעיות, אני אלרגית למוצרי חלב ואין לי מחבת פסים...:-D

לבעל היתה יומולדת.
כבר המון זמן הוא רוצה לצאת איתי, רק איתי, בלי הבנות. (מחכה לזה בערך 10 שנים... ;-) ).
יומולדת זה תירוץ מצויין.
הוא חזר מהעבודה, לקחנו את הבנות לדודים, ונסענו.
מוזר השקט הזה.
הלכנו למסעדה שאי אפשר ללכת אליה עם הבנות. מסעדה יפנית- עם סושי בר.
אף פעם לא הייתי בכזאת.
היה טעיייייייייייייייייייים.
נתן לנו הזדמנות ללבן בינינו דברים שהיו צריכים ליבון, להבהיר בינינו דברים שהיו צריכים הבהרה.
הבנות נהנו עד הגג.
הכינו לאבא מסיבת הפתעה.
חזרנו, האורות היו כבויים, הדוד חיכה עם מצלמה ביד, צעקו "מזל טוב" וקפצו עליו.
שרו שירי יומולדת, כיבה נרות, אכלו עוגה.
שמח.

הרבה תודה לדודים שנרתמו למשימה.
הבדידות כאן חונקת. אני מרגישה את זה כבר בעצמה רבה.
חושבת הרבה על חברות שהשארתי בארץ.
לבת יש יומולדת בסופ"ש. בת 10!
היא מאוד רוצה לעשות משהו, כלומר איזו מסיבה קטנה, להזמין את קומץ הישראלים שכא, רובם מבוגריםן (רק לדודים יש ילדים, ועוד תינוק אחד חדש) וגם את החברה היחידה שלה.
הבטחתי להן שכשנחזור לארץ נכין מסיבת יומולדת לשלושתן ביחד ונזמין את כל החברים, במתכונת האהובה עלינו (מפגש נעים, קצת משחקים.... כיבוד).
הפעם עשינו רק לשניה מסיבת יומולדת בארץ, כי התאריך שלה התקיים באותו הזמן. אבל הבנתי שאין תחליף למסיבה עם חברים וששוה לעשות מסיבת יומולדת לכולן גם בארץ, אפילו אם התאריך היה לפני חצי שנה. זה נותן להן כל כך הרבה.

בחזרה לאפריקה

על ידי עירית_לוי » 25 נובמבר 2006, 20:25

תמשיכי תמשיכי...
(())

בחזרה לאפריקה

על ידי רוזה_לי* » 25 נובמבר 2006, 16:12

עזבי קילוף! אפשר להכין פירה מדהים בלי לקלף לפני הבישול במיים:
פירה תפוחי אדמה
8-10 תפו"א לא מקולפים, מבושלים במי מלח
לקלף את תפוחי האדמ הרכים.
לאחר הסינון (לסנן היטב!!!) להוסיף:
25-50 גרם חמאה (תלוי במידת השחיתות...),
½ כוס חלב 3%
4 כפות שמנת מתוקה + 4 כפות שמן זית (או 8 כפות שמנת מתוקה.... שחיתות)
מלח ופלפל לבן (לבן!) לפי הטעם.
אפשרות לשיפור נוסף: 1/2 כוס זיתים שחורים מגולענים איכותיים (אבל אז הבנות אולי לא תאכלנה...).
בקיצור: למעוך הכל יחד. את תראי שיצא מרקם רך. אפשר לחמם מעט בנפרד את החלב, החמאה, השמנת ושמן הזית, ואז להוסיף. אבל למה ללכלך עוד כלים??
חשוב: לא להכין יום קודם!!!!! זה ממש לא זה!
טוב, מי הבישול בטח ייצאו מגעילים, אבל למי איכפת? לא שותים אותם... שופכים ישר לכיור.

ובקשר לעוף - יש לך מחבת עם פסים, לסטייקים? אם כן - מזלך.
תסיר מהעוף את הגידים (אם יש) ואת רוב השומן, אבל לא הכל. תפרסי את חזה העוף לשניים (במקום לשטח). תחממי את מחבת הפסים, ותשימי בה מעט שמן זית (מעט, מעט!!!). כשהמחבת חמה, תטגני בה את חזות העוף. בגלל כמות השמן הקטנה, חזות העוף ייטגנו גם בשומן של עצמם (שיימס בזמן הטיגון).
אין צורך לצפות את חזות העוף.

בתאבון.

שולחת לך (())

בחזרה לאפריקה

על ידי הראל* » 25 נובמבר 2006, 15:42

תמשיכי תמשיכי... חוץ מזה שכף לקרוא אותך זה גם נותן הרבה מעבר...

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 23 נובמבר 2006, 19:20

הי הראל. האמת היא שאין לי מושג איך המקומיים אוכלים אותם.
הם בטח שמים בתבשילים עם אורז\שעועית\עגבניות, ומה שיש להם.

תודה גם לך, אינדי אנית.
את שתיכן אני רואה כאן בפעם הראשונה. :-)

אני חושבת שהחיבור לקיבוץ הולדתי התאפשר רק בגלל (או בזכות) הריחוק והשהיה בגלות.למדתי להעריך הרבה דברים שלקחתי כמובנים מאליהם פעם.
מוזר, לא?
לא יודעת אם ארצה לגור שם לצמיתות, אבל בהחלט היה כיף לשהות שם ולהנות מהטוב שם.
אני מאוד רוצה לגור באותו האזור. שם אני מרגישה הכי בבית. (אצבע הגליל).

טוב, האמת שכבר חשבתי להפסיק לכתוב, כי מישהו כתב לי כאן הודעה לא נעימה.
נעים לראות ששווה להמשיך.
תודה.

המרגיעון :"מה את רוצה?"
שאלה טובה...

בחזרה לאפריקה

על ידי אינדי_אנית* » 23 נובמבר 2006, 17:10

גם אני קוראת כל הזמן. היה נשמע שהיה לכם כל כך כיף בקיבוץ ומאוד עניין אותי כי אני גם מקיבוץ בצפון וניסיתי לנחש אם אני מכירה אותך, (לא נראה לי דרך אגב), וגם מאוד מצא חן בעיני שאת מצליחה ככה להתחבר בחזרה לקיבוץ שבו גדלת. אני היום רק מבקרת ולא יכולה לראות את עצמי ממש חיה שם. מקווה שיהיה לך יותר קל, ולדעתי מעבר להכל, הבחירה שבחרת להיות עם בעלך היא הכי חשובה שיש ואני רוצה לחזק אותך בה.

בחזרה לאפריקה

על ידי הראל* » 23 נובמבר 2006, 08:33

אורית, רציתי לומר שהפכתי לקוראה נאמנה שלך! אני מאחלת לך רק טוב.
בקשר לתפו"א, מעניין אותי לדעת איך המקומיים אוכלים אותם?

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 23 נובמבר 2006, 06:42

רוזה לי, כאן עדיף לקלף...
ובקשר לעוף, אשמח לשמוע רעיונות, אבל יש דברים שאנחנו אוהבים שדורשים לחתוך את חזה העוף, כמו שניצל, או ניתחי עוף .
גם לזה יש פתרונות שיכולים להקל...
הפיתרון הוא... לבקש מהעוזרת שתעשה את זה :-D .לפעמים אני מבקשת ממנה, ולפעמים עושה בעצמי.
זה היה סתם עוד "פינת קיטור".

בחזרה לאפריקה

על ידי אמא_בתיקון* » 22 נובמבר 2006, 20:48

תודה על מילותייך הטובות @} (בדף תהליך החלמה משפחתי )
מאחלת לך עוד הרבה רגעי הודייה על הטוב, שיביאו עוד טוב, ועוד ועוד ועוד הרבה טוב.

בחזרה לאפריקה

על ידי רוזה_לי* » 22 נובמבר 2006, 18:20

אורית, את ממש לא חייבת לקלוף תפוחי אדמה! יש מתכונים שלא מחייבים זאת, ואני אשמח לתת לך אותם.
ואם חזה העוף מגיע גולמי, גם לזה יש פתרונות שיכולים להקל...
את רוצה לשמוע עוד?

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 22 נובמבר 2006, 07:32

לוקח לי הרבה יותר זמן לבשל כאן.
למה?
את תפוחי האדמה צריך לשטוף היטב מהאדמה, ויותר קשה לקלף אותם, כי הם מלאים שקעים.
את האורז צריך לברור היטב. הוא מלא אבנים וליכלוכים.
העוף מגיע עם שאריות של נוצות.
חזה העוף מגיע גולמי. יש לנקות מהשומן ולפרוס לשניצלים או לחתוך לחתיכות (תלוי מה מבשלת).
הכל לוקח זמן.
מזל שיש עוזרת ששוטפת את הכלים אחרי...:-)

המורה לאנגלית לא היגיע. בעלה חלה פתאום.
בעסה.
סוף סוף הרגשתי שאני עושה משהו עם עצמי, ובשביל הבנות.
מקוה שהיא תבריא בקרוב ונוכל לקיים את השיעורים.
חייבת להתחיל להזיז את עצמי. ללכת לבריכה, לים. בשבילי ובשביל הבנות.
עדיין יש לי מן כבדות כזאת, מעיקה.
הבדידות מתחילה להעיק. לחנוק.
שאין למי להרים טלפון ואין את מי לפגוש. ככה סתם, בספונטיות, בכיף, בנינוחות.
ואוו, התחלתי לקטר. :-P
ועבר רק חודש אחד...

בחזרה לאפריקה

על ידי רסיסים_של_אור* » 21 נובמבר 2006, 22:13

_ועם הכל, אני מודה.
מודה על המשפחה המקסימה שיש לי, על האפשרות לחיות ברווחה, על האפשרות לאהוב.
תודה_

תודה {@ {@

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 21 נובמבר 2006, 07:52

נראה לי שלא כתבתי כבר הרבה זמן.
אנחנו עדין הרבה בבית.
היה ניסיון כושך עם חוג קרטה.
היום היתה אמורה להגיע מורה לאנגלית, חדשה. ביטלה ברגע האחר.
השניה בכלל לא רוצה לצאת. לא רוצה לנסות דברים חדשים ולפגוש אנשים חדשים. קשה לה עם חדש. רוצה להסתגר בבית.
הגדולה כבר נפגשה עם החברה האחת שיש לה כאן ונהנתה מאוד. עכשיו אני מנסה לקבוע עוד מפגש עבורן. לא פשוט לקבוע כאן מפגש, אפילו אם זה בין שתי ילדות... :-P
ואני,
הייתי חולה כמה ימים. מרגישה שעדיין לא התחזקתי לגמרי.
מרגישה שמדחיקה הרבה. לא קל.
רוצה מאוד שהזמן יעבור מהר ובשמחה. במציאות זה לא תמיד כך. אולי גם לי יותר נוח להיקבר בבית. אבל מבינה שזה לא בריא לכולנו. באמת היגיע הזמן להתחיל לצאת. ללכת קצת לבריכה, לים.
הנה, את המורה הזאת לאנגלית מצאתי כשטיילנו ביריד שהתקיים בסופ"ש. ראיתי שם איזו אישה שפגשתי פעם במפגשים שהתקיימו לפני שעזבנו, והיא היכירה לי את הבחורה הזאת. פשוט החלטתי לשאול אותן אם אולי הן מכירות מישהי שיכולה להיות מורה לאנגלית לבנות שלי.
דרך אגב, המפגשים ההם כבר לא מתקיימים. האשה שארחה אותם בביתה ילדה תאומים ולא פנויה לזה יותר.
אני רואה קשיי התסתגלות על כולם. כל אחת בדרכה שלה. השניה שלא רוצה לצאת (חוץ מלמסעדה :-) ), ופתאום מתחילה לבכות שקשה לה לפני השינה, הקטנה שמציקה לכולם ומתקשה להרדם, והגדולה שמנסה תמיד להיות בסדר, אבל מתגעגעת מאוד לחברים שלה.
ואני. שמדחיקה ביעילות רבה את כל הרגשות, ונהיית חולה מזה. |אוף|
אני, שנותנת לטלויזיה להישאר דלוקה כל היום. |אוף|
האם עדיין אפשר לקרוא לזה "קשיי התחלה"?? אפשר עדיין להתלות בתירוץ הזה??
לפעמים כשאני מבשלת במטבח, הראש מתמלא במחשבות, ובלי התרעה העיניים מתמלאות דמעות ואני מתחילה לייבב.

ועם הכל, אני מודה.
מודה על המשפחה המקסימה שיש לי, על האפשרות לחיות ברווחה, על האפשרות לאהוב.
תודה

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 16 נובמבר 2006, 07:42

תודה לכולכן.
אענה כשיהיה לי יותר זמן.

בחזרה לאפריקה

על ידי רסיסים_של_אור* » 15 נובמבר 2006, 23:32

הרבה אויר ולהצליח להכניס אותו לריאות בנשימות עמוקות עמוקות... (לא רוצה לייאש אותך ולכתוב שגם פה, בארץ הקודש, ההמלצה הזאת מתאימה, אצלי לפחות, כל יום, כל היום...).

חשבתי על הקטע עם הטלויזיה, אצלנו היא הוגבלה לשעות הצהריים אז היתה בריחה למחשב, הגדול מת על מסכים, השני נורא רוצה שהגדול ישחק איתו ולא רק לשבת ולצפות איך הגדול חורש את כל משחקי הוואללה כיף שיש... בקיצור, בשיחה משותפת עם שניהם, החלטנו להגביל גם את זמן המחשב. אין לי מילים לתאר כמה טוב זה עשה לכולנו (מישהו בוכה, אמשיך בהקדם...)

{@

בחזרה לאפריקה

על ידי בלה_שנדמה_לה* » 15 נובמבר 2006, 20:39

פשוט כי לא התארגנתי עם עצמי על אסרטיביות
שולחת לך קצת משלי, יחד עם (())

בחזרה לאפריקה

על ידי רוזה_לי* » 15 נובמבר 2006, 20:33

אני מניחה שכל אלה עדיין נחשבים לקשיים של התחלה.
ואני די משוכנעת שאילו רק קשיים של התחלה. מאחלת לך ימים טובים!
;-)

בחזרה לאפריקה

על ידי עירית_לוי » 15 נובמבר 2006, 17:26

(())

בחזרה לאפריקה

על ידי דליתוש_ב* » 15 נובמבר 2006, 14:44

@}

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 15 נובמבר 2006, 07:07

לפעמים נדמה לי שאפשר לעשות "חצי-חצי", כלומר חצי שנה כאן וחצי שנה בישראל. ואז אני מרגישה מן רגיעה שכזאת.
אבל ברגעים אחרים, כמו אתמול למשל, לא נראה לי שזה רעיון טוב, כי אין מספיק המשכיות ולא מספיקים לבנות מספיק וכבר צריך לעזוב.
הגדולה דיברה אתמול עם חבר טוב בטלפון, ואחר כך דרך ה"סקייפ" במחשב. לכמה דקות היא היתה מאושרת ממש.
אני הרגשתי צביטה בלב. כאילו, מה אני עושה? למה לקחתי אותה מכל החברים שלה??
לעיתים היא פוגשת חלק מהחברים במשחק מחשב אינטרנטי שכולם משחקים בו, אם הם משחקים בו זמנית איתה. אז הם מחליפים כמה משפטים (בכתב), ומשחקים קצת ביחד עם הדמויות שלהם.
אבל מי כמוני יודע שזה לא ממש מספק.
לא אמרתי לה כלום על ההרגשה שלי. רציתי שתאחז בשמחה שזה הביא לה.
עכשיו, כשהיא עדיין ישנה, אני מרשה לעצמי לבכות.

הקריזות של השניה מתמעטות.
עכשיו יש התמודדות קשה עם הקטנה.
בקיבוץ תמיד היה לה לאן לברוח- לטיול בחוץ או לחבר שלה או לבית של סבא וסבתא.
כאן אין לאן לברוח, אז היא מציקה לכולם עד שבא להכניס לה בומבה אדירה ולהעיף אותה קיבינימאט.
זה מאוד קשה.
היא תמיד היתה כל כך נוחה ופתאום זה התהפך. ואני לא בטוחה איך להתמודד עם זה. זה קשה לי.
לא תמיד יש לי כוח וסבלנות. זה ממש מתיש. בעיקר בשעות הערב.
ואני גם לא יכולה להעסיק אותה כל היום. יש לי עוד דברים שני צריכה ורוצה לעשות.
אולי אני צריכה לכבות להם את הטלויזיה ושיתחילו לשחק יותר. הטלויזיה עדיין דלוקה רוב שעות היום, פשוט כי לא התארגנתי עם עצמי על אסרטיביות. זוכרת איך הן היו משחקות ביחד. אני מתגעגעת לזה.
אני מניחה שכל אלה עדיין נחשבים לקשיים של התחלה.
הרבה אויר, הרבה אויר...

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 13 נובמבר 2006, 06:58

סתם יום של חול.
שבוע חדש.
אני מוצאת את עצמי, שבמקביללמחשבות על איך נעביר כאן את הזמן ומה אפשר לעשות היום ,או מחר, אני גם חושבת על מתי נחזור לארץ ואיפה נגור.
לגדולה קצת קשה. היא מתגעגעת מאוד לחברים שלה. יש לה כאן חברה אחת. אבל תמיד היא זו שצריכה ליזום מפגש. עוד לא קרה שהחברה התקשרה וביקשה להיפגש, למרות שהחברה אומרת שהיא מאוד נהנית כשהן נפגשות.
זה לא אותו הדבר. אין את הקלילות שיש עם החברים בארץ, ביחסים ביניהן.

ליד הבית הקודם היתה בריכת שחיה במרחק הליכה קצר. עכשיו צריך לנסוע לאותה בריכה. בשביל זה צריך אוטו ונהג ותכנון מראש. שונאת את זה. רוצה להחליט שעה מראש, לא יום קודם.לא תמיד אני יודעת מה יהיה מחר, איך נרגיש, מה יבוא לנו. מצד שני, גם לא רוצה לנהוג כאן בעצמי. מפחיד אותי. בארץ נהגתי קצת. אני לא אוהבת לנהוג בכלל, אבל שמחתי שכשהייתי צריכה היתה לי את האפשרות. כאן לעומת זאת, לא יודעת, הנהגים יותר פרועים, פחות מצייתים לחוקי תנועה, לא מתאים לי. אני עם שלוש בנות מאחור, ורק חסר שיסיחו את דעתי... אני לא טובה בלנהוג עם הסחות דעת, ועוד בצד ימין של הכביש. אוף.

עדיין הטלויזיה דלוקה רוב שעות היום , וזה מתחיל להרגיז אותי. צריכה לחשוב על פתרון.

בעלי הביא הביתה "הליכון", כזה כמו בחדר כושר, שאפשר ללכת עליו.
אמר שאם לא הולכים לשום מקום, לפחות שילכו בסלון. כרגע כולן מתרגשות מזה. נראה איך יזרום. לפחות זה עוד משהו לעשות, שהוא גם בריא.

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 08 נובמבר 2006, 16:37

הבוקר שוב, החשמל הלך, הגנרטור נדלק, הגשם התחיל, הגנרטור נכבה, השניה חטפה חרעת (קריזה היסטרית) מזה שאין מאוור או מזגן... אני כבר הייתי על סף התמוטטות.
נו, תשאלו כבר :"מה, עוד לא תקנו את הגנרטור?"
אז זהו, שלא. עדיין לא. גם היום היו אמורים לבוא ולתקן, וגם היום לא באו.
גם מכונת הכביסה עדיין לא עובדת.
אני לוקחת נשימות עמוקות מאוד היום. והרבה.
הייתי כותבת כאן כמה קללות עסיסיות אם זה לא היה מקום פומבי...

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 08 נובמבר 2006, 07:24

יש לנו שלושה עצי קוקוס בחצר. קצת מסוכן. הקוקוסים הבשלים צונחים למטה בחבטה אדירה... לא נעים לחטוף אחד בראש.
בעלי שלח מישהו שיקטוף את הפרי הבשל.
היגיע הבנאדם. מפשיל את מכנסיו הארוכים. נשאר עם קצרים. כורך חבל סביב כפות רגליו, שנכרך סביב גזע העץ, ותוך שניות הוא בצמרת. כמו קופיף. מדהים.
את הסכין הגדולה, המכונה "פנגה" (panga), הוא אוחז בפה עד שמגיע לצמרת. ואז מתחיל לקצוץ במיומנות את הענפים התחתונים, שמתחילים להתיבש, לבסוף מגיע גם לפרי הקוקוס, מסובב ומסובב עד שנתלש, ואז משליך למטה.
הבנות ואני יצאנו החוצה לצפות במחזה. אני לקחתי גם מצלמה. בכל פעם שהרמתי לצלם, הוא קלט אותי, היה עוצר באמצע הטיפוס, עד שהורדתי את המצלמה. וגם כשהיה למעלה, אם ראה שאני מצלמת, היה "משפר עמדה" ונראה מרוצה מעצמו.
זה היה משעשע.
הוא עשה את מה שהוא בודאי עושה כל חייו, ואנחנו עמדנו וצפינו בו וצילמנו, כמו בהצגה.
כשסיים, קילף הכל על השפיץ של המקוש, גם, במיומנות מדהימה (כלומר, אין לי ספק שאני בחיים לא הייתי מצליחה לקלף אותם).
יש שני סוגים של קוקוס- הפחות בשלים, שה"בשר" עדיין רך, הם לשתיית המיץ שבפנים. והבשלים יותר, שה"בשר" שלהם קשה, הם מיועדים לבישול.
הוא יודע, לפי מראה הפרי והקשה על קליפתו, מה מצבו של הפרי.
העובדים שלנו שמחו מאוד על הקוקוסים, עשו "הפסקת קוקוס", שתו את המיץ המרווה (שאגב נחשב למאוד בריא), ואכלו מהפרי.
גם הבנות התרגשו מהמחזה, ביקשו לטעום מהמיץ, וחירסמו "בשר" קוקוס טרי טעים. :-9

המרגיעון שיצא לי :
השוויון האפשרי הוא שוויון הנפש.
אמן.

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 06 נובמבר 2006, 08:54

הזוי?
מוכר. :-)

בוקר חדש. שבוע חדש.
עונה מעצבנת.
גשמים.
קןראים לעונה הזאת "mango rains" , כי זאת העונה של המנגו. לח מאוד מאוד. עדיין לא מאוד חם.
מתחילים להתכונן לקראת חג המולד. כבר עכשיו. יש בזארים ,אנשים קונים-מוכרים שמונצעס לרוב.
אתמול היינו באחד כזה. לא גדול. סתם. שתי ילדות עשו דוכן ומכרו ספרים משומשים. קניתי מהן קצת ספרי ילדים. באנגלית .נראה מתי נגיע לזה. בנתיים יש לנו ערמה של ספרים בעברית לקרוא.

הנשיא החדש החליט שהוא "מנקה את העיר" מהבסטות הקטנות בשצידי הדרך.
פשוט הורידו הכל. עצוב לראות. דוקא אהבתי את הבסטות האלה. זה היה חלק מהיופי של העיר, בעיני.
אפילו את הבסטות של הירקות שבהן הייתי קונה הורידו. הן נמצאו שם שנים ארוכות, ולא היו קטנות כל כך.
נשארו באיזור שלנו שני מקומות לקנות ירקות, שבעבר היו בסדר. לא תמיד היה הכל. עכשיו, כל בסטה נהיתה אמפריה. הכל מהכל, שרות אדיב, מחירים בשמיים...
אין יותר בסטות של בגדים. דוקא בניתי עליהן. תכננתי לחפש לי ולבנות חצאיות. מעצבן.
עכשיו בשביל בגדים צריך לנסוע לשוק האימתני ההוא. אין לי כוח לזה, להיכנס לשם, לבנה יחידה, כולם מתנפלים עלי, דוחפים לי לפנים. איכס.
חבל על כל האנשים שאיבדו את הפרנסה שלהם.
אבל זה כבר לא מעניין את הנשיא... :-P

בחזרה לאפריקה

על ידי עירית_לוי » 05 נובמבר 2006, 22:45

((-)) (())

בחזרה לאפריקה

על ידי בלה_שנדמה_לה* » 05 נובמבר 2006, 21:42

רוצה להתקשר לחברות, לפגוש חברות!
כל אות!!! אני מוצאת את עצמי הולכת בסופר או ברחוב, ומדמה לפגוש אנשים מוכרים. (הזוי?!) (())

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 03 נובמבר 2006, 06:48

טוב, המשבר היגיע, ואולי רק ההכרה.
אני נזכרת לאט לאט למה ברחתי מכאן ולמה לא אהבתי לגור כאן , בלשון המעטה.
בימים האחרונים היתה שרשרת אירועים כדלהלן:
הגנרטור מפסיק לעבוד בכל פעם שיורד גשם חזק (וכמובן שהמומחים לא ממש מוצאים את הבעיה), מכונת הכביסה שבקה חיים והמתקן לא מגיע, מעמד הכביסה התמוטט גם הוא ולא היה לי איפה לתלות כביסה, כי בחוץ ירד גשם , וקשה למצוא מעמדי כביסה בעיר (כאילו מה? מעמד כביסה, לא יהלום נדיר! :-P ), האינטרנט התחרפן- אי אפשר להיכנס לאקספלורר, שלא לדבר על החיבור עצמו שבא והולך.(בנתיים התקינו לנו "מוזילה פייר-פוקס").
אנחנו כלואים בבית, לא כיף לצאת לרחוב לטיול.
דיייייייייי .
החיים כאן לא שפויים בעליל!
רוצה הביתה, לטיולים ברחוב (כל רחוב), להכל זמין, רוצה להתקשר לחברות, לפגוש חברות!
לא מודה בפני עצמי אפילו, אבל מתחילה להרגיש שוב קצת מחנק.
מנסה להמשיך לחייך (טוב, לא כל הזמן), מנסה להמשיך.
אבל זה לא קל.
גם גיסתי, שנפגשנו אתמול במסעדה, פתאום מבינה מה זה אומר להיות כאן שנה שלמה, כמה זה קשה.
עכשיו אני כאן רק שבוע וחצי, אחרי שבעה חודשים בארץ, שחשבתי בהתחלה שנתנו לי הרבה אויר...:-(
טוב, אני לא בדיכאון, רק הכתה בי ההכרה של מציאות החיים כאן, אחרי ששכחה ההתרגשות של ההתחלה.
בעלי חוזר ואומר "עוד כמה ימים נסדר הכל". אבל זה הוא גם אמר כשהיגענו, ועל כל דבר אחד שמסדרים מתקלקלים עוד שלושה, ובנוסף, גם התיקון לא מוצלח.
welcome to africa, no hurry in africa

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 31 אוקטובר 2006, 07:18

הוי רסיסים.
רציתי לצטט כל משפט שקראתי.
תודה תודה לך על המיקוד והראיה החדה.
באמת הכל נכון, ונעים לשמוע את זה מהצד .

רוצה לכתוב, אבל המילים לא באות.
לאט לאט אני יוצאת מההלם הראשוני.
מבינה שאצטרך להתחיל ולחפש תעסוקה לבנות מעבר למה שבבית. אבל עדיין מרגישה כבדות.
תבינו שבשבוע שאנחנו כאן יצאנו פעם אחת לים, ופעם אחת למסעדה. זהו.
וגם זה, בסופ"ש, עם בעלי.
לבדי, או רק עם הבנות לא העזתי לצאת עדיין. לא רציתי.
אולי היום אצא לקנות כמה דברים.
כשאני חושבת על מצוא חוגים ,קצת יוצא לי הקצת חשק שיש. שוב להתאמץ לחייך לכולם, לדבר אנגלית, לראות את הבנות נאבקות ליצור קשר, להבין מה קורה. לא בא לי.
בארץ הכל הרבה יותר ברור לנו ,מובן ונוח.
טוב, אני יודעת, אנחנו לא בארץ עכשיו, ואני חייבת למצוא להן משהו.
זה גם ניג'וס, כי מה אעשה עם השתיים האחרות בזמן שלאחת יש חוג?? זה תמיד בעיה כאן. נראה. נראה מה נמצא, ואז אראה איך אסתדר. קודם צריכה למצוא את החשק להרים טלפונים...

הבית באמת נעים יותר, רק חסר מקום בארונות. ולבנות יש ע ר מ ו ת של שמונצעס שאין לי מושג איפה לשים. בנתיים הכל מרוכז בחדר אחד, עד המיטות שלא ישנים שהן, ועל השולחנות. ערמות, כבר אמרתי...?
חדר המשחקים והצירה מתחיל לקבל צורה. עדיין יש עבודת מיון וסידור,אלבזה מתקדם.
חסרות מראות במקלחות, ברזים נוזלים שצריך לסדר, מכונת הכביסה עושה רעשים מפחידים, ועוד ועוד דברים קטנים שצריך לסדר ולתקן. עם הזמן נגיע להכל.

טוב, לא מרגישה שנונה הבוקר.:-P אבל מאוד רציתי לכתוב.
בוקר טוב לכולם.

בחזרה לאפריקה

על ידי רסיסים_של_אור* » 30 אוקטובר 2006, 23:03

ווא אורית. המחשב מקצר טווחים ונראה לא יאומן שאת שם ואנחנו כאן.
ואני יודעת שעוד יצא לנו להפגש, זאת רק הפוגה זמנית, ועוד מעט, איכשהו, יבוא אור גדול שיעזור לכם למצוא את המקום שלכם מחדש.

עברתם חתיכת תהליך ומסע בחודשים שהייתם כאן. אמנם חזרת לאפריקה אבל לגמרי לגמרי לא חזרת אחורה. לעולם לא תוכלי לחזור להיות מי שהיית באפריקה אז. את וגם הבנות שלך עברתן משהו מורכב, גדול, מיוחד ומרגש. תני לזמן לאפשר לכם להתבונן ולהתמלא תובנות ואחר כך בטח יגיעו תשובות וידיעות ברורות יותר.

לא תמיד אחנו בוחרים את ההתמודדויות שמגיעות לפתחנו בחיים, אבל אנחנו ללא ספק יכולים לבחור איך להתמודד איתן ואת בחרת בדרך אמיצה ונועזת. חשפת את עצמך להתנסות, התטלטלת מכאן לשם ובחזרה ובטוח בטוח שכל זה לא היה לחינם !

ובנימה קצת פחות פומפוזית - נשמע שהבית החדש שלכם נעים יותר מהקודם ובטח עכשיו עוד יותר, כשהוא סופסופ התמלא בכן {@

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 30 אוקטובר 2006, 14:52

תודה לך אורנה.

בחזרה לאפריקה

על ידי אורנה_שפרון* » 30 אוקטובר 2006, 09:22

אורית,

איזה יופי שבילינו יחד - גם אם בלילה.

שיהיה לכם שבוע נפלא!

חיבוק

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 30 אוקטובר 2006, 06:42

תודה לך רסיסים. כל מילה שלך מתקבלת בשמחה.
בלהשנדמהלה, אם זה ביקור קצר של חודש זה פחות קריטי. התקופה הארוכה שלא היינו כאן עשתה את ההבדל...

יום שני. שבוע חדש.
מוזר. יום שבת אינו שבת. בקיבוץ הרגשתי את השבת כל כך חזק, כל כך ברור. אפילו השתדלתי לא לעשות הרבה בשבת.זה באויר בישראל. אבל כאן השבת עברה עלי כעוד יום רגיל, חוץ מזה שבעלי חזר מוקדם יותר והעוזרת הלכה הביתה מוקדם יותר. שום "באויר" לא היה.
ואז שבתון ביום ראשון. חשוב, אבל אין את המיוחדות באויר, את הקדושה.
בעצם זה כמו התחושה כאן בחגי ישראל. כמה שמנסים לחגוג את החג, תמיד זה יוצא קצת ריק.

אתמול, יום ראשון-שבתון. בעלי היה בבית. פרקנו ארגזים, הזזנו, אירגנו, שמנו דברים במקום, עשינו מקום לעוד דברים.
תחושה נעימה כל כך שאני לא לבד, שיש מי שעושה את מה שאני לא מגיעה אליו, את מה שקשה לי. שיש שותף.
בערב הלכנו למסעדה הסינית האהובה עלינו. עכשיו אנחנו גרים ממש קרוב למסעדה הזאת. כל התקופה בארץ הקטנה דברה על "מרק חואן-טון" של המסעדה הסינית. והן היו חושבות בגעגועים על המנות הטעימות .
אז הגשמנו חלום. הלכנו לשם, הזמנו את כל המנות האהובות עליהן. :-9

ועכשיו, שבוע חדש.
היום בלילה לפני שבוע עלינו על המטוס שיביא אותנו לכאן.
אבל מי סופר...
נראה מה ילד יום.

<געגועים>

יווווווווווווווווווו, פתאום נזכרתי, ממש ברגע זה, שחלמתי על חדוה ואורנה, שאני אצלן, שהן אצלי, שאנחנו מדברות, אני חושבת שלקראת פרידה. עשה לי מצרמורת.
זה היה כל כך אמיתי, כל כך מוחשי, כל כך טעון רגשות.
אוהבת אותכן.
אוף.

בחזרה לאפריקה

על ידי בלה_שנדמה_לה* » 30 אוקטובר 2006, 05:32

אני זוכרת שלקח לה יותר משנה וחצי להסכים לאכול חומוס שאני הכנתי. לפני שעזבנו היא כבר אכלה אותו בשמחה. עכשיו, כששוב התרגלה (בשמחה רבה) לחומוס עם חומר משמר בארץ, בטח לא תרצה לחזור שוב לחומוס שלי.
אוי, הבהלת אותי! ;-) יובל מכין חומוס נהדר, וסופסופ הילדים אוכלים ממנו. מקווה שלא יתדרדרו בביקור בגלל חווית החומוס הקנוי... :-P

{@

בחזרה לאפריקה

על ידי רסיסים_של_אור* » 29 אוקטובר 2006, 13:11

משחילה מילה להגיד שעוקבת וחושבת עלייך ומקווה שאגיע בקרוב למחשב למשהו קצת יותר ארוך. (()) גדול

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 28 אוקטובר 2006, 14:37

אתמול, כשהלך החשמל בבוקר, כצפוי, הגנרטור החדש והגדול שלנו סרב להידלק. בעסה.
מזל שעדיין לא חם מאוד. מיד הזעיק בעלי את הטכנאי, שהגיע יחסית מהר. בדק ובדק. החליט שצריך להביא עוד טכנאי. נסע על הטוסטוס שלו להביא אותו. השני בדק ובדק גם. החליטו ביחד על מקור הבעיה. עכשיו היו צריכים איזה מכשיר מדידה. טוב, הראשון נסע להביא. השני מחכה ומחכה ומחכה. שעה או שעתיים. יש זמן. no hury in Africa . בסוף הוא חזר, והם חיברו את מה שאפשר, להוציא כמה שקעים במטבח, שבחיבור שלהם היתה בעיה.
השניה כבר ניצלה את ההדמנות לצרוח צרחות אימה אדירות במשך איזה שעה ארוכה,כי מה פתאום אין חשמל ואים מזגן וטלויזיה ומחשב?! גם זה חשוב... ;-)
הבוקר הם באו לסדר את מה שנשאר לסדר. עדיין היה חשמל, אבל היינו צריכים לנתק הכל בכדי שיוכלו לעבוד. בהתחלה נלחצתי קצת. "מה, אני אכבה להן את המחשב והטלויזיה? אבל אני צריכה לבשל. לא יכולה להיות איתן עכשיו!".
בסופו של דבר זה היה נפלא. הן נכנסו לחדר שלהן, הוציאו עוד דברים מהארגזים ושמו במקום, ואחר כך הוציאו בובות והתחילו לשחק. ממש הצטערתי שחזר החשמל...

אני מתחילה להנות מהבית הזה.
הוא הרבה יותר נוח מהקודם. שלא לדבר על זה שאני נזכרת איזה כיף זה בית מרווח אחרי הדירה בקיבוץ.
עוד קצת דברים טובים- יש כאן אורז טעים מאוד :-9 , וכיף שיש עוזרת בבית.:-)
טוב, הברזים מצ'וקמקים והטושים גם. שוב יש בכיורים שבשרותים שני ברזים, אחד למים חמים והשני לקרים. מילא.

אני מתרגלת לאט לאט מציאות האפריקאית.

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 28 אוקטובר 2006, 07:10

ואני כבר מחלקת עצות...
חלקי, חופשי.
אולי תהיה לך הארה שאני פספסתי... ;-)

שבת.
סופ"ש.
מחר שבתון.
הבנות ואני התחלנו קצת לפתוח ארגזים. שמחת הפגישה עם כל חפץ אהוב שהשאירו כאן מדהימה.
וגם...הצימוק שבעוגה... אני זורקת המון. כל מיני ניירות וציורים ושברי דברים שכשעזבנו את טנזניה הן לא היו מסיכימות לזרוק, עכשיו הן שמות בשקית הזבל בלי להניד עפעף. איזה כיף.
אבל יש עוד המון עבודה.
אני רוצה שיהיה כבר חדר משחקים ושהכל יהיה זמין.כך שיוכלו להעסיק את עצמן במשהו שאין לו מסך שמרצד מול העיניים :_P

השניה כל הזמן מתלוננת שהאוכל כאן מגעיל ושאין לה מה לאכול.
בעיה.
אני זוכרת שלקח לה יותר משנה וחצי להסכים לאכול חומוס שאני הכנתי. לפני שעזבנו היא כבר אכלה אותו בשמחה. עכשיו, כששוב התרגלה (בשמחה רבה) לחומוס עם חומר משמר בארץ, בטח לא תרצה לחזור שוב לחומוס שלי. והקוטג' כאן (סוג אחד שגם לא תמיד יש...) לא טעים לה. וביום הראשון גם את המים לא רצתה לשתות, ועוד ועוד.
טוב, הכל יקח עוד זמן. נצטרך ללמוד להסתדר שוב עם מה שיש כאן.

היום התעוררתי, פקחתי עיניים, ומיד הציפה אותי הרגשה של "אוף, אני כאן". (כלומר בטנזניה).
הרגשה כזאת של "אין לי חשק לפתוח ארגזים ולארגן בית, ובכלל, לכל ההתנהלות האפריקאית".
אני לא בדיכאון, אבל קצת בקושי, אולי.
בסך-הכל עברו רק כמה ימים מאז שהיגענו (חמישה ליתר דיוק). לא הרבה זמן. עדיין קצת בהלם. עדיין צריכה להיזכר בקודי ההתנהגות וההתנהלות כאן.
היום או אתמול היו כאן מסיבות הלואין . ראיתי את ההודעות במייל על המסיבות, אבל ממש ממש לא היה לי כוח להתארגן על זה. עדיין גדול עלי.
כבר מדברים על כריסטמיס. מקוה שעד אז כבר יהיה לי כוח לקחת את הבנות שלי למסיבה...
ההתרגלות מחדש לוקחת ממני הרבה כוחות.
אני משתדלת להפנות את המרץ שלי (אם אני מצליחה למצוא כזה ;-) ) לכיוונים הרצויים, אבל כנראה שבפנים יוצאת אנרגיה על דברים שאני מנסה לא לחשוב עליהם. דברים שרק מידי פעם מצליחים לפלס דרך החוצה במעלה התודעה שלי, כמו געגועים.

בחזרה לאפריקה

על ידי בלה_שנדמה_לה* » 27 אוקטובר 2006, 17:53

מי כמוני, למודת מעברים רבים בשנים האחרונות, מכירה קשיי קליטה ו"תופעות לואי" נלוות.
כן, ברור שאת מנוסה. אפשר לחשוב, בסך הכל עברנו דירה פעמיים בחיים (עם הילדים כלומר...), ואני כבר מחלקת עצות... :-P

בחזרה לאפריקה

על ידי רוזה_לי* » 26 אוקטובר 2006, 19:49

ואני, ממקומי, עוד מקנאה בך על האומץ שלך...
סתם, מאיפה שאני נמצאת זה נראה כמו הרפתקאה (אבל בכל זאת ברור שזה לא זה...)
אני משוכנעת שתחזיקי מעמד ושתתגברי על הקשיים

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 26 אוקטובר 2006, 12:44

רק לדווח שהתאוששתי קצת.
כבר צהריים.
אנחנו נוסעות לקולנוע...

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 26 אוקטובר 2006, 07:30

בלה, מי כמוני, למודת מעברים רבים בשנים האחרונות, מכירה קשיי קליטה ו"תופעות לואי" נלוות. הכל נלקח בחשבון.
ואני גם יודעת שלוקח לי חודשים ארוכים להתאקלם ולהרגיש בבית. אצלי זה הרבה יותר מחודשיים... :-S
תודה לך.
אפשר לחשוב שיצאתם לאפריקה על גמלים או משהו :-D

לא נורא אמא לשלושה. עוד יהיו הזדמנויות רבות אחרות. :-)
תודה גם לך עירית לוי, שתמיד קוראת ומגיבה.
אתמול בא לי הדיכאון. ירד האסימון שאני כאן.
עדיין מסוחררת קצת, עדיין עייפות רבה, אבל ההבנה מחלחלת.
עדיין אין לי כוח להזיז את עצמי.
מזל שבעלי החליט לקחת אותנו לים אתמול. עשיתי לו פרצופים וניסיתי לרמוז רמזים עבים שילכו בלעדי, אבל זה כמובן לא עבד.
הלכנו כולנו. הבנות נהנו כל כך, אז היה שווה.
אני בקושי נכנסתי למים. ישבתי והסתכלתי מסביב, וקצת ריחמתי על עצמי.
כן, חוף ים יפהפה ונעים. אבל מה חוץ מזה??
האמת, לא רוצה לשקוע בדיכאון. לא מתאים לי. חוץ מזה שזה בא לי ממש בהפתעה, באמת שלא התכוננתי לזה, כי הרגשתי טוב לפני הנסיעה.
ובכל זאת, עדיין אין לי כוח להתחיל לחפש חוגים לבנות, למשל. ולא ממש בא לי להוציא את האף מהבית.יש המון דברים לסדר.
כשאני חושבת על חוגים, אני ישר משווה לשפע בארץ, ולעברית מול אנגלית, וזה מבעס אותי. האמת שאסור לי לעשות את ההשוואה הזאת. אנחנו כאן וצריך להשתמש במה שיש. אבל לא מצליחה להמנע.
באמת חשבתי שהפעם לא יבוא הדיכאון.
אולי שוב, אני צריכה לתת לעצמי להתאבל על הפרידה מכל מה שהשארנו בארץ, ורק אז אוכל להמשיך הלאה ולעבור את התקופה הזאת ביתר קלות.
ואולי אני צריכה להזכיר לעצמי יותר שיש כל כך הרבה שמחכה לנו בארץ, ושאנחנו לא מפסידות כלום, כלומר החברים עדיין יהיו שם ויקבלו אותנו בזרועות פתוחות כשנחזור.
זנ מצחיק, אבל אני רואה בכל פעם פנים של חברה אחרת, כל כך בבירור. מדמיינת אותן שוב ושוב, בכדי להרגיש קרובה, בכדי לשמר את התמונה היטב בראש, את ההרגשה הנעימה, את החיוך, את המבט.
והנה הדמעות כבר זולגות על הלחיים.
כולה נסעתי לכמה חודשים בכדי להתאחד עם בעלי. יש אנשים שמתים להרפתקאות שכאלה.
טוב נו, כנראה שאני לא מסוג האנשים הזה...

<הולכת לנגב את הדמעות ולהעיר את הישנים>

בחזרה לאפריקה

על ידי עירית_לוי » 25 אוקטובר 2006, 23:58

אני רוצה את הכל מסודר עכשיו, עכשיו!
כמה שאני מבינה אותך :-)

גם אני מאחלת התאקלמות קלה (())

בחזרה לאפריקה

על ידי אמא_לשלושה* » 25 אוקטובר 2006, 22:17

היי אורית
רק היום שמעתי את ההודעה שהשארת לי במזכירה |אוף| לא היה כתוב במכשיר "שיחה שלא נענתה" וגם לא "הודעה קולית".
איזה בעסה שלא יצא לנו להיפגש (אייקון של מורידה לעצמי כאפה).
מקווה שתתאקלמו מהר.

בחזרה לאפריקה

על ידי בלה_שנדמה_לה* » 25 אוקטובר 2006, 21:32

איזה קטע, אורית.
כל כך הופתעתי שכבר הגעתם, הרי רק לפני שלושה ימים עוד היית בארץ...... אפשר לחשוב שיצאתם לאפריקה על גמלים או משהו (-:

אתמול אפילו הספקנו לבקר את גיסי וגיסתי.
הי, איזה כיף לך שיש לך גיס וגיסה במרחק נסיעה מהבית! שווה לך!

אני רוצה לספר לך שלקח לנו חודשיים (!!!) עד שהתאקלמנו לבית החדש פה, למעבר לאזור חדש. ולא באנו מהאהבה העוטפת של החברים בישראל, "רק" עברנו דירה בארה"ב. (בעצם כן נפרדנו מהמון חברים...).
את בטח יודעת את כל זה, אבל רק כשזה נגמר הבנתי שכל מיני התפרצויות והתנהגויות לא מוכרות היו ביטוי לקשיים של המעבר. /-:

מאחלת התאקלמות קלה {@

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 24 אוקטובר 2006, 19:50

מאחלת חזרה לעצמך מהירה
תודה.

בחזרה לאפריקה

על ידי אם_הפנינה* » 24 אוקטובר 2006, 19:04

אורית, שיהיה לך בהצלחה בבית החדש. משנה מקום משנה מזל אולי יעבוד פה לטובה (מחזיקה אצבעות שכך יהיה).

מזדהה מאוד עם הבאסה של חזרה מהארץ למקום פחות רצוי. גם חזרתי לפני שבוע (למקום פחות קשה) וכבר אני חולה מאוד אבל אני מזכירה לעצמי מה אמרתי תמיד בטרקים בנפאל- אחרי כל ירידה תבוא גם עליה(:-)). אנחנו בנויים להסתגל, כנראה, מתישהו כבר מתחילים לראות את הדברים הטובים ומשתפר מצב הרוח.
מאחלת חזרה לעצמך מהירה.

בחזרה לאפריקה

על ידי אורית_אוקו_ערוסי* » 24 אוקטובר 2006, 15:12

היום שאחרי.
מוזר.
אני מנסה לארגן את הבית.
זה קשה יותר להתאקלם ולהתאפס, כי כל הדברים שלנו ארוזים, ואני צריכה לסדר מקום בארונות בשביל הדברים. ו...אני שונאת לעשות סדר. זה עושה לי סחרחורת. ויש לי סחרחורת גם בלי זה. תמיד לוקח לי לפחות שבוע לחזור לעצמי במעבר ממדינה למדינה. אז בנוסף לזה כל הבלגן. מבעס.
כלומר, יש סלון, טלויזיה, פינת אוכל, מטבח עם כל התכולה שלו וחדרי שינה.
אבל כל המשחקים ודברי היצירה והשמונצעס הרבים של הבנות, תחפושות, בדים וכולי וכדומה, הכך בארגזים ושקיות, מרוכז בחדר אחד, שאותו אני מיעדת להיות חדר משחקים.
וגם אין מספיק מקום בארונות, אז צריך להוסיף מדפים, וזה יקח כמה ימים . אבל אני ורצה להוציא את הבגדים מהמזוודות, לפחות, וזה מעצבן.
אני רוצה את הכל מסודר עכשיו, עכשיו!
גם מכונת הכביסה עדיין לא מחוברת. הבעל לא היה צריך אותה... מזל שלמקומיים לא אכפת לכבס ביד, כי הם גדלים עם זה, אז ביקשתי מהעובדת לכבס את הבגדים שממש צריך ביד היום.
טוב, נוח שיש עוזדת בבית. מודה.
אני פשוט רוצה שהכל יהיה כבר מסודר, שלבנות יהיו עוד עיסוקים חוץ מטלויזיה ומחשב, שנוכל לבנות שוב איזושהי שגרה.
טוב ,אז תגידו לי : "רק היגעתם, תני לעצמך זמן".
נכון, אני יודעת. ובכל זאת... :-)
ותגידו גם : "תתני לבנות לסדר ביחד את הדברים שלהם, וזה יהיה עיסוק נעים".
גם את זה אני יודעת. ...

סתם יש לי סחרחורת ואין לי כוח לסדר כלום :-P

צריכה גם להתרגל ללכת הרבה בתוך הבית.
אוהבים לבנות כאן בתים עם מסדרונות. בקודם היה מסדרון ומצדדיו חדרים, וגם בזה יש. קצת מבוכי (כמו מבוך).
פתאום צריך ללכת ממש ממקום למקום בבית.
לפחות בבית הזה יש חלל משותף של סלון ופינת אוכל, והמטבח צמוד לפינת האוכל. סוף סוף לא צריך להוביל את האוכל קילומטרים עד לשולחן.

טוב, כנראה שכבר התרגלתי לבתים בישראל, כי צריכה להתרגל שוב לעובדה שהכל מצ'וקמק. למשל, החלונות, שהם חולנות-שלבים, לא נסגרים עד הסוף, נזילות בכיורים ובשירותים, וכולי וכדומה.

אתמול אפילו הספקנו לבקר את גיסי וגיסתי. היתה פגישה מרגשת. הבנות שמחו כל כך על הפגישה. שחקו וצחקו וצווחו צווחות שמחה. זה היה כיף.

יצאו לי הרבה קיטורים.
אין לי עם מי לדבר על זה, אז זה יוצא כאן.
תודה על המקום. :-)

שלבי התרגלות.

בחזרה לאפריקה

על ידי אנונימי » 24 אוקטובר 2006, 15:12


חזרה למעלה