כאן הסתיימה - באופן לא טבעי - ההתלבטות.
המשך ב [po]עכשיו בבית[/po]

להתראות!

איך להמשיך? יש הרבה מה לספר אבל נורא חם היום.. וגם אתמול ושלשום. במיוחד בקומה השנייה שם ניצבת לה המורה המהוללת - הטלויזיה - עם שיעוריה הבלתי פוסקים מבוקר ועד כמעט שקיעה...

סיפרנו לילדים לפני 3 ימים. השימחה היתה גדולה. הם בטוחים שבשליש השלישי הם חוזרים לבית הספר וזה בסדר מבחינתם.
אתמול הם מנו כמה דברים ש"יחסרו" להם: הפסקות משעממות, ילדים מציקים, שיעורי בית, מורים שלא מדברים אליהם יפה, שיעורי בית.
לא הכל הספקתי לרשום אבל הייה מצחיק לשמוע אותם.

לימודים: אתמול הצעתי שהם יכתבו שם לציורים שהם הנפיקו, תוך כדי צפייה.
הופתעתי ששניהם בחרו לכתוב בעברית. הבת יודעת לכתוב רק את שמה אז כתבתי והיא העתיקה.

הזמן מתרחב ומתערבב -
יש זמן לקום בנחת
יש זמן לסיפור לפני השינה [b]כל יום[/b] ואחר כך עוד לשחק קצת לבד
יש זמן למצות שיחה או רעיון או משחק
יש זמן וחשק לבשל ארוחת צהריים ולפעמים יוצא שכולנו אוכלים אותה יחד

האוטו אוסף אבק בחנייה
עשיתי קניות: משום מה הרגשתי שאני מתכוננת למצור - המקרר והמטבח מתפקעים עכשיו מכל טוב.
רציתי לצמצם למינימום את הפעילות המתישה הזו (למרות שבסופר יש את הרוב, אורז מלא יש רק במיני הזה, שמיר ופטרוזיליה במכולת ההיא, פיתות במאפייה שברחוב הראשי, נייר טואלט בחבילה גדולה רק בחנות על יד הבית, תחת העץ השמאלי מוכרים בננות טובות ובדרך לכספומט אולי אמצא את השזיפים הזולים).

אני מאד עסוקה. תאמינו לי - כמעט אין לי זמן להתעדכן ב"מה חדש"! (אל תאמינו לי...)
היום הייתי בבית הספר - הלב קצת נצבט. חשבתי על הדברים היפים שהיו.

(())

[u]זה בסדר, מותר![/u]
גם אני מרגישה שמותר.
אני לא חרדה במיוחד. אני מודעת למצב המיוחד שלנו בארץ זרה -
לבת יש התחלת קריאה וכתיבה באנגלית מבית הספר, האותיות בעברית די זרות לה.
הבן קורא וכותב בשתי השפות באופן די עצמאי.
בבית נדבר עברית. ואנגלית תגיע מהטלויזיה. גם מחברים וחוגים, למרות שזה יהיה מעט.
וכמובן, משחקים ומשחקי מחשב, שלטים ברחוב, אריזות מזון ועוד הם עוד גירויים לשפה.
מה לעשות - אני אוהבת שפה עשירה. וגם מדוייקת כמה שאפשר.

אני רוצה שיהיו "חומרים" זמינים שמתעורר הרצון, אפילו חוברות אם מישהוא מעוניין.

בשבוע הבא אני מתכוונת להודיע בבית הספר. אולי יצטרפו לחוגים אחר"צ. נבקש גם גישה לספריה.
אולי נזמין כמה שיעורים פרטיים בקיסוואהילי עם המורה שלימד בבית הספר כי הוא ממש ממש נחמד.
חוגים אחרים קשה למצוא כאן.

פעם [po]יונת שרון[/po] תיארה "נזילה" של חברים לתוך ביתם. כאן אפילו אדים צריך לארגן...
אני בוחנת פעילויות לא כל כך בשביל הערך האקדמי שלהן אלא בגלל האפשרות לצאת מהבית, לפגוש אנשים וילדים,לגוון את היומיום.
אין גינות ומגרשי משחקים. אין ביקורי משפחה מורחבת ויש מרחק בין המכרים, לא רק פיזי.
אבל שוב, בלי לחץ. זה הייה מספיק.

[u]הלימוד של שפה וחשבון הוא עניין שמאד חשוב לבן זוגי.[/u]
זה בסדר, מותר!
היתרון בשני התחומים האלה הוא שהם מופיעים כמעט בכל סבר שעושים. חשבון יש כמעט בכל משחק עם חוקים (החל ברביעיות, המשך דרך מונופול, וכלה בדברים כמו פוקימונים או יוגי-הו). שפה יש בכל דבר. במיוחד בספרים -- אם את מקריאה להם או הם מקריאים זה לזה או לעצמם, זו דרך מצויינת ללמוד שפה. השלב הבא זה פורומים באינטרנט. :-)
לכן, אן אין להם משיכה מיוחדת לחוברות ותרגילים, אולי כדאי שהשיעורים יהיו בעיקר באמצעות משחקים וספרים שהם נהנים מהם.

ווואו דגנית, איזה יופי של חדשות. במקרה ראיתי את הדף חזרה במה חדש והתרגשתי מאוד.
שמחה לשמוע על ההתפתחויות אצלכם ומאחלת לכם "התאקלמות" מהירה בחינוך הביתי.
אין לי שום עיצות ותובנות בעניין, אבל יש פה את המנוסות שעושות זאת. אני לומדת המון ממך ומהתהליך שאתם עוברים.
למרות שילדותי קטנות עוד (2.6) אני מוצאת את עצמי לפעמים מתלבטת האם אני צריכה ללמד אותן וליזום פעילויות לימודיות, או האם לזרום ולתת לזמן לעשות את שלו.
בכל מקרה מחזקת אותך מרחוק (האמת אני די קרובה...)

דגנית יקרה, הבטחתי לחזור והנה בינתיים חלק כבר כתבו עבורך דברים שחשבתי עליהם.
מוכרחה להגיד, שבפרספקטיבה הנורא נורא קצרה שלי בסיפור הזה גיליתי שזה באמת מדהים לראות מה קורה וכמה למידה הם יוזמים בעצמם (בלי להשתמש במילים המפחידות האלו...) אם רק עוזבים אותם בשקט. כל הזמןחשבתי לעצמי (ועדיין לפעמים) - למה שיראו עניין באותיות וכו' ? אולי כל החיים הם ירצו רק לשחק ולשחק ולשחק. והנה, אפילו הצעיר (2:8ש') מתחיל ללהג לי שמות של אותיות ומבקש שאוציא לו משקית החטיפים קודם "פה" ואח"כ "דלת" וכו' וכו'.
וגם, ראיתי, שכשאני באזור ומנסה לתווך להם את הלמידה, אני סתם מוסיפה מתח ועצבים (החזיר אותי חזק לתחושה שהייתה לי כשניסיתי ללמוד עם אד האחים שלי בימי בית הספר...). ואם אני עוזבת אותם לגמרי לבד, הם מגיעים להכל, הזמן ובקצב שלהם ומפנימים את זה הרבה הרבה יותר טוב.
הדברים לוקחים זמן וזה בעיקר אנחנו שצריכים להשתחרר מהמון המון דברים. כשחושבים על זה באמת, אין שום דבר באמת באמת חשוב שלמדנו בבית הספר ואת כל הדברים הערכיים שקשורים לאישיות וכו' - זה ממילא עלינו ...

בהצלחה (()).

קחו בחשבון שלא כל הימים יהיו רגועים ונעימים, ואם יש יום סוער,זה לא אומר שהדרך לא נכונה... ;-)

ושוב,ילדכם לא ישארו בורים! להיפך, הכל פתוח עכשיו בפניהם.

בהצלחה בדרככם החדשה. @}

[u]ורוב בורי החינוך הביתי[/u] זה לא טעות נכון?:-)

כן יונת - אשמח להפניות ורעיונות.

[u]אם תרשי לי, אם תניחו להם,הם יגיעו לזה בעצמם,[/u] מרשה, מרשה
הלימוד של שפה וחשבון הוא עניין שמאד חשוב לבן זוגי.
אני מאד מקבלת את החינוך החופשי אבל גם רוצה שההחלטה תהייה של שנינו. ששנינו נרגיש טוב בה.
ומדובר רק בלהציע, לעניין, לקרוא סיפורים.

לא במקרה הייה קל יותר להגיע להחלטה בזמן החופש.
אחרי כמה ימים סוערים של ריבים ורביצה אין סופית מול המרקע, נכנסנו למרתון של משחק מונופול ויש לנו ימים שקטים ורגועים.

אני מבשלת כל יום כמעט וחושבת כמה זה טוב יותר מלשלם לקנטינה ולא לדעת בעצם מה וכמה אם בכלל הם אוכלים.

אתמול ביקרתי בבית הספר עם בחורה שעומדת לעבור לכאן ומחפשת גן לביתה. המקום הייה נטוש.
עשבים גבוהים צומחים בדשא הצהוב.כיתות ומשרדים נעולים, אין אדם (חוץ מהשומרים).

בני שאל בעבר למה המורים (בארץ) אמרו שהילדים צריכים לראות בבית הספר בית - לשמור עליו ולהתנהג יפה
ואחר כך אומרים ש"כאן זה לא הבית שלכם - בבית תעשו מה שאתם רוצים אבל לא פה!"

הי דגנית.
מחבקת חזק.
שמחה שהשיחה עזרה לך להגיע להחלטה.
בקשר ללימוד של הילדים,אם תרשי לי, אם תניחו להם,הם יגיעו לזה בעצמם, בסופו של דבר יבקשו ללמוד קריאה וחשבון.
חלק מהדברים יגיעו מתוך החיים ("כמה עולים שלושה מסטיקים", "איך כותבים...", "היו לי חמישה ודר לקח לי שניים אז נישארו לי רק שלושה..." עוד ועוד),ונראה שדוקא עכשיו הם צריכים זמן מנוחה והתנקות בלי "צריכים" של לימודים על הראש.
ביטחו בהם. תגידי לבעלך שיתן להם זמן .זמן לחיות,להרגע, לזרום עם החיים וללמוד מהם...
הם לא ישארו בורים! כי יש סביבם מספרים ואותיות. הם מוקפים בזה,ולכן יגיעו אליהם בזמנם.
הדינמיקה בבית שונה.
ילד יכול לבקש בהתלהבות גדולה לעשות תרגילי חשבון במשך יומיים תמימים, ואז לעזוב את זה לחודשיים.
למשל,קניתי לאור חלילית לפני שנתיים לפחות. עוד בארץ. בהתחלה היא התלהבה ורצתה ללמוד לנגן. לימדתי אותה קצת,לאט לאט (היא היתה אולי בת שש או פחות), ואז היא עזבה את זה לחודשים ארוכים.
בחודשים האחרונים היא פתאום חזרה לחלילית ולימדה את עצמה מתוך חוברת ללימוד תוים את כל התוים,כמעט ללא עזרה...
זה מגיע אצל כל ילד בזמנו.
צריך לשנות חשיבה. זה קשה. "להוציא את בית הספר מתוכינו,ההורים" כתב כאן מישהו פעם, זה הכי קשה.

מזל טוב על ההחלטה!
מאחר ורוב בורי החינוך הביתי כאן הם בגישה של [po]חינוך ביתי חופשי[/po] אז כמעט לא כותבים כאן על לימוד שיטתי אבל עדין וכיפי יותר מאשר בבי"ס. אם זה מעניין אותך, יש לי כל מיני רעיונות וספרים מומלצים בנושא.

וואו דגנית !!! לא יכולה לכתוב הרבה אבל פתאם ראיתי שהחיית את הדף ואיזה הפתעות חיכו לי בפנים... בהצלחה ואחזור לפטפט בקרוב... {@

הייה לי קשה לחזור לכתוב כאן.
החופשה שלנו ניתקה אותי כמעט לגמרי מהמחשבות על החינוך הביתי. אבל לא לגמרי.
אני רוצה לחזור ולכתוב ולשמוע תגובות ולהתחזק.
אתמול דיברתי עם [po]אורית אוקו ערוסי[/po] בטלפון. כמה טוב שהיא התקשרה.
הבוקר התאמצתי לקום מוקדם לקפה עם בן זוגי. והחלטנו שכן. אנחנו ממשיכים את החופשה מבית הספר!
קצת רועדות לי הידיים
סיכמנו שאני אקדיש זמן ללמידה עם הילדים של חשבון, קריאה וכתיבה. לבן זוגי זה הייה חשוב מאד.
עוד לא דיברתי עם הילדים. מבחינתם ביום שני הבא הם בבית הספר.

יש לי עוד מה לכתוב אבל עם ידיים רועדות...

ממשיכה לעקוב אחריך גם אם לפעמים אני עושה זאת במומחיות של בלש (שקטה ונסתרת).
מאחלת לכם הצלחה וחופשה נעימה, ומי יודע באמת מה יהיה בסופה.......

חג חנוכה שמח!!!

[u]ואולי באמת הוא מתנה משמיים...[/u]
|Y| ;-)

[u]סתם בהמה חסרת רגישות (ולמה אני כאן מעליבה בהמות...)[/u]

:-)


[u]נראה שימיו בבית הספר ספורים.ואולי באמת הוא מתנה משמיים...[/u]

נסתרות הם דרכי האל (-;

חזקי ואמצי ושיהיה חג חמים ושמח.

אני רוצה להוסיף משהו כי נראה לי אולי לא ברור:

מנהל הPRIMARY הוא פגע רע בלי קשר לתכניות שלי.
הוא כאן מאוגוסט וכבר צבר "תיק" של פגיעות בילדים.
גם בבן שלי. היתה לנו שיחה וכמו שאומרים "אני איתו גמרתי".
זה אדם מאד חריג בין המורים כאן. הוא לא צועק או מרביץ. סתם בהמה חסרת רגישות.
(ולמה אני כאן מעליבה בהמות...)
נראה שימיו בבית הספר ספורים.

ואולי באמת הוא מתנה משמיים...

[u]מחשבות מעגליות וארגוני הטיול הוציאו ממני כמה צרחות מהלמטה האחורי של הגרון שהפילו מייד את כל מגדלי החינוך הביתי טרח על הרצפה.[/u]

מכירה את המחשבה הזאת יותר מדיי מקרוב. ובכל פעם שאני עצבנית / חסרת סבלנות / פורקת עליהם את חששותי וכו' אני חושבת, "אוי ואי, אני כנראה לא האמא המתאימה למשימה הזאת, מסכנם הילדים שלי וכו' וכו'" אבל נראה לי שהרעיון בחינוך ביתי הוא לא לעשות משהו מלאכותי ולא טבעי לנו אלא להיפך. כולנו בני אדם. גם הילדים שלי עצבניים / חסרי סבלנות / חוטפים קריזה לפעמים, אז מה רק לי אסור ? מה בדיוק אני מלמדת אותם בזה ?? שכמבוגר אתה חייב לדכא / להסתיר את כל התחושות הרעות שמתעוררות בך לפעמים ???

וחוצמזה, שכחתי להגיד כמה שמחתי לראות את הדף הזה מתעורר שוב (גם אם תכף תעלמישוב לשבועיים טיול...) {@

ואוו!
הכדור אצלך.
החיים לוקחים אותכם לכיוון של להישאר בבית.
ניפלא בעיני (ואני אובייקטיבית כאן... ;-) )
אפילו בן זוגך תומך ברעיון.
אני אומרת-לכי על זה!
תמיד תוכלו לחזור לבית הספר אם תרצו.
בהצלחה וטיול כייפי לכם.

get to the point dganit אני אומרת את זה לעצמי כי אחרי הרבה זמן אני חוזרת לכאן וראשי מלאאאאאא

תשובת המנהלת היא בעצם ציטוט ממנהל הPRIMARY : כדי לא לבלבל את הילדים, הוא מציע לקחת חופש של סמסטר ואז לראות. המנהל הזה הוא תוסף חשוב לדלק שמניע את גלגלי לכיוון היציאה מבית הספר...

עניתי מייד שבלבול הילדים הוא באחריותי ושתודה רבה ונראה וחופש נעים וכריסמס שמח וחנוכה זורח.
במסדרון/מדרגות/בבית חשבתי שיכולתי לעמוד על שלי ולדרוש בירור נוסף ובכל זאת לנסות חצי שבוע.
במחשבה שנייה, בשביל מה? אלה הם הכללים ואני חופשייה להחליט. לא רוצה להסתבך בקורי העכביש
יותר מידי.

עוד יומיים אנחנו יוצאים לטיול של שבועיים. אחר כך יש עוד שבועיים עד לתחילת הלימודים. בתקופה הזו יהיה לי לבן זוגי זמן לדבר עוד ולהחליט מה הלאה. הוא קצת בהיסוס, כבר די בעד החופשה המוארכת.

הריק החברתי לא נעלם. היו כמה נקודות אור זוהרות בימים האחרונים - ראיתי איך הם נהנים מאד מהפעילויות בכיתה. ומהצד השני, מועקת העיתון (יצא בזמן; בריא,שלם ויפה. שוקל 150 גר'...) מחשבות מעגליות וארגוני הטיול הוציאו ממני כמה צרחות מהלמטה האחורי של הגרון שהפילו מייד את כל מגדלי החינוך הביתי טרח על הרצפה.

אבל בשורה התחתונה - הם לא רוצים ללכת לבית הספר, ואני רוצה לחיות חיים יותר רגועים.
אז נחייה ונראה. יש חודש נפלא של חופש לפנינו שאולי יתארך.

ממשיכה להתגעגע ומקווה שתחזרי בקרוב !!!

הי.
כבר התגעגעתי.
הרבה התפתחויות ושינויים אצלך.
בעיקר בפנים.
את יותר בטוחה.
נפלא!
מתרגשת איתכם לקראת הטיול. ומקנאההההההה...

קודם כל - תודה על ההארות והתמיכה. ותודה גם לCIBERNETארושה שהחזירו את האינטרנט למצב פעיל...

דיברתי עם המנהלת. שיחה מאד קצרה. אמרתי מה שרציתי. היא הקשיבה בשקט.מבחינתה, היו 2 הערות
[list]
[*] "האם הילדים לא יתבלבלו?" מכיוון שהיא שאלה זאת כבדרך אגב ולא ממש חיכתה לתשובה, השארתי את זה תלוי
[/list]
באויר.
[list]
[*] העניין העיקרי הוא שילד שלומד חלקית גם משלם חלקית ו"תופס מקום" של ילד שמשלם מלא. אין כרגע ילדים שלומדים
[/list]
באופן חלקי. היא תתיעץ בעניין ותחזור אלי.

היא שאלה אם אני מורה מתוך מחשבה כנראה שאני רוצה ללמד את ילדי קצת יידיש-קייט או משהו כזה.

ואנחנו? ממשיכים כרגיל. מידי יום שני כמעט, הילדים לא רוצים ללכת. אני שואלת למה ואם יש תשובה קונקרטית (שתו לי, אכלו לי) אני פונה למורים. היום יש לי הרבה יותר בטחון עצמי, אני מדברת מתוך שכנוע פנימי שמה שאני רוצה בשביל הילדים, הוא לגיטימי וחיובי. וזה עוזר.

אחרי השיחה, חשבתי שוב על הצד החברתי. קראתי את הבלוגים השונים בנושא וראיתי שחלק מאנשי "החינוך הביתי" מתייחסים לזה כבעיה.

על פי תחושתי והכרותי עם המקום, אין מצב שילד רוצה להרשם ודוחים אותו מחוסר מקום. ברוב השכבות יש רק כיתה אחת והם שואפים לגדול.

אני מחכה לתשובה. מתכוונת לקבל אותה לפני סוף השליש, עוד שבועיים בערך.

בנתיים, אני נלחצת בגלל העיתון שנתקע עם מיני תקלות מעצבנווווות

ביום חמישי אני עוזרת עם הכיבוד שיוגש לכבוד הצגה שמעלים תלמידי התיכון (THE DEMON HEADMASTER).

וכולנו מתרגשים לקראת הטיול המתוכנן לדרום אפריקה.

דגנית יקרה. רק רוצה לחלוק איתך את התחושות המבלבלות והקצת מרתיעותהללו למול המסגרת. במיוחד כשאת עוד קצת חצויה. יותר קל כשיודעים בדיוק מה רוצים, כשהדרך יותר ברורה.
אני אחרי שלושה ימים עם הילדים, מאושרת אך גם מלאת פחדים ותוהה מה יקרה ביום ראשון. נראה לי שעברנו מין מחסום אלחזור, כי נגענו באמת ועכישו, כל דבר אחר ירגיש כמו שקר... המחשבות על המחויבות להצטדק או לפחות להסביר משהו למול המסגרת מאד מאיימות ומתישות.
מחזיקה לך אצבעות ושולחת הרבה תקוה לבטחון בהמשך הדרך...

[b]להשתמש בדפוס של מחמאה בהתחלה, מסר באמצע, מחמאה בסוף[/b]
מסכימה לחלוטין עם יונת. כל אדם אוהב לשמוע את הדברים הטובים., שמתחילים איתם ואז עוברים לטובים פחות ה"הלם" פחות מורגש ויש נטייה להתרככות.

בכל מקרה חושבת עליך המון ומחזיקה אצבעות!!!
עדכני אותנו (אני בלחץ יותר ממך...)

דגנית, מחזיקה לך אצבעות ובקרוב אמצא זמן לכתוב יותר...

הצעה לשיפור:
לעטוף את המסר הישיר (מעבר לחינוך ביתי) במחמאות גם לפניו וגם אחריו. דוגמא:
[list]
[*] אנחנו אוהבים את בית הספר כי יש פה אנשים, ילדים ופעילויות מאד מהנות ומעניינות.
[/list]
אנחנו עומדים לשנות את הסדרי הלמידה של הילדים שלנו מהשליש הבא. אנחנו רוצים שהילדים יהיו בבית.
בגלל ההערכה הרבה שלנו אליכם, אנחנו רוצים שיהיה הסדר המאפשר לילדים שלנו לבקר מידי פעם בבית הספר.*

לאו דווקא המלים האלה, אבל כן להשתמש בדפוס של מחמאה בהתחלה, מסר באמצע, מחמאה בסוף.

ואוו. את כבר בטכלעס.
מעולה.
אין לי הצעות לשיפור. את כבר עשית את זה מצוין בעצמך.
קצת כרדיט לעצמך!
ואולי הדמעות שלך דוקא יראו לה כמה את אוטנטית בדבריך וכמה מה שאת אומרת באמת חשוב לך ואמיתי וזה יגע בליבה?...

[u]ואני לא מאמינה שאני עושה שינוי בחיים שלי בגלל האינטרנט!!![/u]
קודם כל זה לא "ביגלל", אלא "בזכות"!
מה לעשות,בחרת לגור ב"חור" כמו ארושה.
זה מה יש.
>אורית כמובן נמצאת באותו מצב מחורבן :-P <

[u]אני מכניסה לתרמיל לא רק את כל שלמדתי כאן ואת כל מה שלמדתי מהמשפחה שלי אלא גם אתכם.[/u]
תודה.
אני באה.
אני יכולה גם לבכות וגם לחייך? ;-)
|Y| (())

חטיפים, מפה ונייר טואלט - זה:
תמיכה, הצעות לשיפור הנאום, רעיונות נוספים ממי שקורא.
אני מכניסה לתרמיל לא רק את כל שלמדתי כאן ואת כל מה שלמדתי מהמשפחה שלי אלא גם אתכם.
נגיד - אחת יושבת על יד המנהלת ומחייכת אלי, אחד מעביר לי פתקאות עם הערות, שתיים בוכות על ידי כדי שארגיש שזה נורמלי ומישהו מעביר מצגת POWER POINT ובה רגעים מתוקים מחיי המשפחה שלי.

[u]ממה את בעצם מפחדת?[/u] על פני השטח, מיידית, אני מפחדת לבכות לפניה
זה קורה לי לא פעם שאני מדברת עם מורים/גננות על הילדים שלי. כאשר אני אומרת להם שמשהו [b]לא[/b] מוצא חן בעיני (כי תמיד הייתי בין הראשונים לשבח אם משהו כן מצא חן בעיני).

אני רושמת את דברי כאן מראש. זה יעזור לי להצמד למילים כתובות:

[list]
[*] אנחנו, ההורים של בן ובת, עומדים לשנות את הסדרי הלמידה של הילדים שלנו מהשליש הבא.
[/list]
אנחנו רוצים שהילדים יהיו בבית.
אנחנו אוהבים את בית הספר כי יש פה אנשים, ילדים ופעילויות מאד מהנות ומעניינות. על כן, אנחנו רוצים שיהיה הסדר
המאפשר לילדים שלנו לבקר מידי פעם בבית הספר.*

אני כל כך מתלבטת עכשיו. קודם כל - להשתמש במילים הנכונות אבל מעבר לזה - זה מה שאני רוצה באמת?

אין לי שום מושג איך היא תגיב. היא מאד מאד נחמדה ותקשורתית ונעימה. באמת - יופי של בן אדם.

אני מרגישה שבכמעט שנה שאני קוראת כאן, רכשתי בטחון אבל האם זה מספיק?

אני יוצאת למסע ואני לא בטוחה שיש לי מספיק צידה לדרך.
<חטיפים, מפה ונייר טואלט יתקבלו ברצון...>

ואני לא מאמינה שאני עושה שינוי בחיים שלי בגלל האינטרנט!!!

[u]ולגבי להתחיל בחינוך הביתי לפני שעוזבים את המסגרת - נראה לי שהכיוון הוא: להתמקד יותר ב"את פתח לו" - לתת מקום לשאלות שלהם, מקום ללא תשובה, לתת זמן ומקום למחשבה לפני התשובה, לאפשר להם להגיע אל רזי הדברים. לתת לעצמי יותר זמן לשמוע אותם, להבין לעומק את מה שהם אומרים לי, להתפעל ממחשבתם המקורית והמדהימה, לצחוק לעומק מההומור הבריא והחדשני שלהם וכו' וכו'...[/u]

דגנית ואורית, אני מצטטת מדף שפתחתי שנקרא "[po]נשים בחינוך הביתי[/po]" ומעדכנת לגבי עצמנו...:

בינתיים, אני חוזרת לעבוד, הרבה פחות שעות בשבוע, כך שאוכל להוציא את עדו מוקדם כל יום (אולי פעם בשבוע האיש יוציא אותו...). המטרות יותר ברורות לי: קודם משפחתי ואני, אח"כ כל השאר. אני צריכה לעשות המון עבורנו וזה נותן טעם הרבה יותר מתוק לחיים.

ואולי לקראת הקיץ, אחרי שנעבור (בעזרת ה' ואחרי שגם נמצא לאיפה...) דירה ובכלל, ננצל את החופשה ונמשיך אותה לחינוך ביתי מלא. אולי ואולי לא. אני נותנת למחשבות האלו לשטוף אותי ואת נפשי ומחכה לראות אילו נתיבים הם יסללו בנו.

הרבה אור לכולנו בפתיחתו של שבוע חדש וחודש חדש (כסלו...).

וחוץ מזה, עם "ווישרים" כאלה לידך,תהיה נקיה תמיד ;-)

כשחיפשתי פעילות כאן לבנותי, ולא מצאתי חוגים שאינם בבתי הספר, החלטתי לפנות לוולדורף סקול.
היה לי ברור שאני לא שולחת אותן לשבוע מלא וקיוויתי שאולי יש פעילויות שבהן יוכלו כן להישתתף.
חששתי. כן. אבל הביטחון שלי במה שאני רוצה עבור בנותי עלה על החששות.
"הכי הרבה יעיפו אותי קיבינימאט".
והופתעתי מהתגובה שהיתה מקבלת מאוד.
אולי תופתעי גם את.
עדיין לא ניתקלתי כאן בתגובות עוינות לחינוך ביתי. להפך. תגובות מקבלות ולא עושים מזה עינין. ואני לא מדברת רק על בית הספר, אלא בכלל.
אני איתך בתהליך המדהים שאת עוברת. @}

דגנית.
ממה את בעצם מפחדת?
באמת.
ממה שהמורה תגיד?
so?
ממה שהמנהלת תגיד?
so?
ממה יחשבו ההורים האחרים?
so?
מה מפחיד אותך בכל הסיטואציה הזאת של להגיד למנהלת מה את רוצה לעשות עם ילדיך שלך?
כולם אנשים רגילים. שווים לך. פשוט בתפקידים שונים. התפקיד שלהם הוא להשאיר את הילדים בבית הספר,ושלך הוא להגן עליהם מפני מה שמזיק להם!
את מסתובבת סביב זה כבר די הרבה זמן. מה שקורה עכשיו עושה לך רע בנשמה (ומן הסתם גם לילדיך).
לכי בראש מורם, גאה.

פעם היפחיד אותך להשאיר את הילדים בבית ליום או יומיים. והנה ראית שלא קרה כלום. השמיים לא נפלו, והאדמה לא פתחה את פיה. הכי "נורא" שקרה, היה אולי שהמורה לא היתה מרוצה. so?

>אורית מקוה שלא הירגיזה<

(())

[u]ילדים - כמו ווישרים - יכולים לפעמים לנקות את כל הג'יפה המיותרת מהנשמה[/u]
דגנית, הייתי חייבת לגריין את זה... (-; זה כל-כך נכון, הרגשתי את זה (ועדיין) המון סביב המוותשל איילת. ובכלל, אני כבר מחכה לחזור לעבודה ולמפגש המיוחד הזה עם הילדים, לעיניים המבריקות שלהם, שלא נכנעות ולא מתמסרות בקלות לצחוק, ולכן כשכבר כן, זה ישר מהבטן !!!

תודה גדולה לשתיכן.
התשובות קלעו בול בלב.
[u]חשוב נורא לתת לעצמך לעזות דברים בקצב שנכון לך[/u] אני מפחדת שעד שאני אגיע - הילדים יסבלו. אני יודעת שזה לא כל כך נורא אבל כל הגישה שלי השתנתה או התרככה לגבי נחיצות בית הספר וזה משפיע על כך שהם יותר ויותר אנטי.

[u]שבי עם עצמך ונסי לבנות לך את כל התסריטים האפשריים. מהכי רצוי עד הכי גרוע[/u] רעיון טוב. עשיתי בעבר קצת. לא ברצינות ולא חשבתי שזה יעזור. אבל תמיד יצא סוף טוב :-D.


בנתיים קצת נרגעתי. בכיתה של הבת לומדים על THINGS THAT MOVE והילדים מביאים דברים להראות.
אחרי שהביאו צבים וחגב, הבת החליטה להראות את כלבתה האהובה. די התפתלתי. לא יודעת למה. זו כלבה שתמיד כאן
ולא יוצאת לטיולים בעיר. כמובן שנכנעתי בסוף. באנו בסוף היום. היא זכתה לתשואות הערצה מכל הסובבים. והבת היתה בעננים. גם הבן.

ילדים - כמו ווישרים - יכולים לפעמים לנקות את כל הג'יפה המיותרת מהנשמה.

[u]איך ניתן להרפות כאשר מקהלה של 1000 קולות מצווחת לך בראש: "זה מסוכן! תחזיקי חזק!"?[/u]
מתקשרים לאורית :-D
אבל ברצינות. באמת קשה לעשות זאת לבד, קשה בלי תמיכה מידית.
אני יודעת שבעבר בכל רגע של משבר או חוסר ביטחון הייתי מתקשרת לאורנה שפרון או לחדוה כשר והן תמיד ידעו איך להכניס דברים בחזרה לפרופורציה.
ובהמשך חיי, מדברת על כך במפגשים של החינוך הביתי.
כך בכל פעם שרציתי להרגיש שפויה.
היום אני מרגישה שפויה בכל מקרה, למרות שלא הייתי מתנגדת לשיחה עם שפויה נוספת מידי פעם...

דגנית,בליבך את יודעת שהכל בסדר, שזה לא באמת מסוכן, להפך.
התחברי למקום ההוא.
שבי עם עצמך ונסי לבנות לך את כל התסריטים האפשריים. מהכי רצוי עד הכי גרוע.
וזיכרי תמיד: [b]את עושה את הכי טוב עבור בנך. הוא בעדיפות ראשונה.[/b]

מה אומרת הבטן (כלומר: הלב) שלך ??? אני נורא מבינה אותך. אני מרגישה פחד היסטרי סביב הנושא. ולכן מחליטה לעבוד בקטן. במקרה עדו סדר לנו רצף ימי מחלה ואני עדיין לא חזרתי לעבודה. אבל אני כל הזמן אומרת לעצמי שבאוגוסט, כשהם בחופשה מהגנים, זאת תהיה הזדמנות מצויינת להתחיל לנסות. גם בשבילי וגם בשבילם. חוצמזה שאנחנו חושבים לעבור דירה לבית קטן עם חצר כך שנוכל לשלב את כל הדברים יחד. אתמול דיברה איתי בטלפון אמא קצת ותיקה בחינוך הביתי. היא סיפרה שכל התהליך לקח אצלה כשנתיים וחצי. אני מרגישה שחשוב נורא שאנחנו נשמע סיפורים כאלה ונשאל ישירות את כל השאלות (אותי נורא מרתיעה האנרכיה...). וגם, חשוב נורא לתת לעצמך לעזות דברים בקצב שנכון לך, לא לקצב שאתה מנסה לאמץ באופן חיצוני. היא גם סיפרה שהכניסה והוציאה את הילדים ממסגרות כשלוש פעמים !!!

שוב, קחי את הזמן, ולכי עם הלב שלך. ולגבי הממסד עצמו: נראה לי שהגננות של עדו כבר לא מאמינות לי שהוא חולה... הם חרצו את גורלי כקוקואית (תשמעו, לא נשאירם נורמליים אחרי שמאבדים תינוקת...(-; וסליחה על ההומור השחור...).
השאלה בסופו של יום (יחד עם כל הפחדים והכל) היא "מה עשינו היום למען ילדינו (בגדול) ולמען עולם טוב יותר (בקטן) ..

החלטתי להמיר שיחה צפויה עם המחנכת של הבן בשיחה הצפויה ( יום שישי הבא)
עם מנהלת בית הספר. נראה לי שאין טעם לדוש בקטנות. כלומר, העובדה שהיא מלחיצה אותו מצד אחד ושההעדרויות שלו גורמות לו להשאר מאחור - וזה גם מלחיץ - מצד שני.

איך אפשר להרגיש שאתה עושה את הדבר הנכון שמסביבך הרוב עושים בדיוק ההיפך?

איך ניתן להרפות כאשר מקהלה של 1000 קולות מצווחת לך בראש: "זה מסוכן! תחזיקי חזק!"?

[u]היום, היום השני שאני אוספת את עדו מוקדם, בהתחלה חשבתי שלא יתאים לי, אבל כבר אתמול בערב גיליתי שאני נורא מחכה לזה. לאכזבתי הוא שפוך לגמרי ונרדם לי כבר באוטו... לא נורא, אני מנסה ללמד את עצמי שאנחנו בתהליך שלוקח זמן ובהדרגה, כשהוא יתרגל שאני אוספת אותו באופן קבוע לפני השנ"צ בגן, אולי נצליח לוותר על השינה הזאת.[/u]

כבר אתמול רציתי לכתוב ולספר לכם, שהשינה הבלתי מתוכננת היתה בכלל סימפטום להתחלה של מחלה...ולשמחתי הרבה, היום הוא כבר מרגיש יותר טוב, ובמסגרת אי הליכה לגן, בשל יום התאוששות ממחלה, בילינו די נעים יחד. יש כמובן את הקטעים הלא פשוטים של לשלב בין צרכים שלי (לשטוף כלים, להכין ארוחת בוקר וכו') לבין הצרכים שלו... אבל אני מרגישה זכל התמודדות כזאת, פותחת אצלי מחשבות, וניסיונות למצוא את הדרך הכי טבעית ונוחה לעשות זאת. עוד דבר שחשוב לציין, בינתיים אנחנו סולו, כי נועם בגן עד ארבע. נראה לי שלעשות את זה בבת אחת עם שניהם קצת מורכב מדי. בעוד חודש אני חוזרת לעבודה, כבר הודעתי על שינוי הכיוון והפחתת השעות ("אני צריכה להוציא את עדו ב1320 מהגן..."). זה מרגיש מדהים איך בכמה מילים פתאם הכל מתחיל לנוע ולקרות. חוצמזה, היום החלפתי ספר מתנה שקיבלתי (הקפות ביער - דלין מתיה - מומלץ בחום רב, פשוט כבר יש לנו עותק אחד בבית...) בספר "חינוך ביתי-באופן טבעי". מבטיחה לחזור אליכן עם רשמים ומחשבות (שלי ושל האיש שלי) בעקבות הקריאה בו .
מה שלומכן ??

בנות יקרות, רוצה נורא לכתוב, אבל עייפה פיזית ונפשית נורא נורא. רק נכנסתי להגיד שאני כאן ואכתוב יותר בקרוב...

[u]יותר קל להגיע למרכז מאשר לגדר את הגבולות.[/u]
ואללה.
אני צריכה לחשוב על זה קצת.

אני נפעמת מהתובנות שמגלים אנשים יותר מבוגרים באתר.
ככל שמתבגרים דברים מתקבעים ומשתרשים. נראה לי שיותר קשה לשנות ולגדול.
את עושה זאת בצורה מופלאה ומסתכלת לכל הפחדים בעיניים.
כבר אמרתי לך שאני מתפעלת מהתהליך שאת עוברת?... @}

אפרת, מה שכתבת מתחבר לי למשהו ש [po]יונת שרון[/po] כתבה באתר שלה בקשר לגבולות. היא מצטטת את ד.לסרי.
מדובר על הגבולות שמוגדרים על ידי המרכז. בשבילי זה הייה גילוי אמיתי.

אני בתהליך של גילוי המרכז שלי - מה אני רוצה, מה אני אוהבת, מה עושה לי טוב, מה חשוב לי, באיזה כלים מתאים לי להשתמש וכדומה. המרכז מתרחב ומעמיק כל הזמן. ומשתנה.
אני מרגישה האספות, התלכדות, התבהרות, התחדדות. זה מקל עלי גם למצוא את קצה החוט הנכון כדי לשחרר תסבוכות שיש הקוראים להם "הצבת גבולות". לפעמים קצה החוט הזה הוא גם לא לעשות כלום...
ולפעמים - שינוי קיצוני ופתאומי (למתבונן מבחוץ). וגם שולי כמו -
ללכת בעיקר בנעלי ספורט.
אני מפתחת את שרירי הרצון, מגמישה את עצמות המסגרת ומזדכה על שומנים של התקרבנות.
אני מוצאת את התהליך מאד מחזק. מאד ממשי. עצוב לפעמים, מפחיד אולי אבל בלי סבל.

יותר קל להגיע למרכז מאשר לגדר את הגבולות.

אבל מה - אני נפעמת מהתובנות שמגלים אנשים כל כך צעירים באתר :-0 על רקע ירוק מקנאה.

[u]אני מרגישה פתאם כאילו לקחתי את הזכות לאהוב את הילד שלי מקרוב[/u]
(())
אני נהנית כל כך ליקרוא את התהליכים שאתן עוברות, דגנית ואפרת.
צריך הרבה כוח ורצון וביטחון בצידקת הדרך.
יש לכן את הנ"ל.

דגנית, כיף כל-כך לקרוא אותך ואיזה חיוך עולה על פניי לקרוא על העיתון שאת והילדים מוציאים, נשמע שאת הולכת בנתיבך, מחפשת ומוצאת לאט לאט את האהבות של חייך. תמשיכי לשתף, נוצר כאן עולם מעניין וצבעוני כל-כך.

היום, היום השני שאני אוספת את עדו מוקדם, בהתחלה חשבתי שלא יתאים לי, אבל כבר אתמול בערב גיליתי שאני נורא מחכה לזה. לאכזבתי הוא שפוך לגמרי ונרדם לי כבר באוטו... לא נורא, אני מנסה ללמד את עצמי שאנחנו בתהליך שלוקח זמן ובהדרגה, כשהוא יתרגל שאני אוספת אותו באופן קבוע לפני השנ"צ בגן, אולי נצליח לוותר על השינה הזאת.
אני מרגישה פתאם כאילו לקחתי את הזכות לאהוב את הילד שלי מקרוב (ושלא תבינו אותי לא נכון, אני נורא אוהבת את שניהם אבל פתאם האהבה מתממשת בזמן איכות יחד... חוץ מכשהוא ישן (-; ).

בכל אופן, גם אני עובדת עם ילדים ומרגישה שאיפה שהוא שם זה המקום הכי אמיתי ונעים עבורי. החלטתי לחזור לעבודה (אוף אילו רק יכולתי לחסוך את כל הרוח הרעה שנושבת שם מאנשים תחרותיים וקטנים בקומתם הבינ-אישית...) אבל בסדר עדיפויות חדש ושונה. אני אעבוד ארבעה ימים 5 שעות (8 עד 13) וביום אחד אחזור לעוד 3 שעות אחרי הצהריים. ככה נראה לי שגם ישמר האיזון שחשוב לי כרגע בין חיי המשפחה לעבודה וגם ארגיש שאני לא מכונה לטיפולים בשפב ודיבור אלא בנאדם שפוגש בנאדם אחר ומתחבר אליו לזמן מה בניסיון ללמוד ולחולל שינוי. (קודם היו לי כל-כך הרבה מטופלים ביום ורגשות האשם הכבדים בילד השביעי ביום היו קשים מנשוא, שלא לדבר על העייפות הגדולה...).

כמו שאמרתי, צעדים קטנים בדרך, אבל כיף להרגיש שיצאנו למסע...

[u]ראית שהדף הזה עלה לרשימת "החמים של השבוע"?[/u] לא. איזה יופי.
[u]דגנית,זה בסדר שמתנהל כאן דיון ששייך אליך רק בעקיפין?[/u] בטח שזה בסדר. זה מה שרציתי.
[u]דגנית, מעבר לזה שאת עכשיו בבית בגלל אילוצי הבן-זוג, מה עם עצמך ? כיצד את מספקת את הצורך שלך (אם בכלל) לעשייה עצמית ?[/u] התשובה המיידית שעולה - בבית הספר :-)
ילדתי את בכורי בגיל 37 אז יעני, ממשתי אותי לפני...
בעברי, ברובו קיבוצי, עבדתי בבתי ילדים. אהבתי להיות איתם אבל הרגשתי מידי פעם שהטיפול הכי טוב בילדים הוא הנוכחות של ההורים. עבדתי עם תינוקות, פעוטים, ילדי גן ושנה אחת קשה עם כיתה י'.
הייתי כזאת "בסדרית" שאפילו רכזתי את "הגיל הרך"; תקופה קצרה שנשרטה בזכרון הקולקטיבי כרצופת החלטות לקצר
את שעות העבודה של המטפלות ;-) למדתי, למדתי ולמדתי מכל הגננות, המטפלות,ההורים והילדים.
הנסיוןן הזה דחף אותי לבקש (מהיקום..) - ולקבל- הזדמנות לגדל את תינוקי בבית.

כמו כן עסקתי בתקשורת ותרבות - כתיבה לעלון, ארגון והנחייה של חגים ומסיבות ואהבתי הגדולה - ווידאו.
ראיון, עריכה, קריינות - חוץ מצילום (את זה עשה בן זוגי לעתיד [זה גם למה "אהבתי הגדולה"]אבל סחבתי ציוד...)
עשינו סרטים טובים.

כאן התחלתי חוג לילדי ד' ה' ו' של הוצאת עיתון. שעה בשבוע עם 4 ילדים. תענוג. כל אחד כותב על מה שהוא רוצה. עשינו סיור בבית הספר, כולנו זרקנו רעיונות (כולל על ציפור מתה על הדשא) והם כותבים ומציירים. חבל לכם על הזמן!!!
(רוצים לעשות מינוי?)
עכשיו כבר בשלב של הדפסת החומר בתוכנה מיוחדת לעריכת עיתון שמצאה לנו המורה למחשבים. גם היא שותפה
בחוג. אישה מעניינת ביותר. טנזנית נמרצת שחולשת על איזה 50 מחשבים.
בשליש הקודם עשיתי חוג בישול והשבוע ביקשה ממני המורה של הבת לבוא כל יום שישי לבשל עם הכיתה.

אני רואה הרבה יתרונות בפעילות בבית הספר
[list]
[*] הכי חשוב - אני נמצאת שם על יד הילדים שלי
[*] מצאתי את מקומי בשילוב של להיות עם ילדים ולעסוק בתקשורת. (כרגע אני שמה ברקס כדי שהעיתון
[/list]
לא יתמלא בכתבות [b]שלי[/b])
[list]
[*] אני מכירה את בית הספר הזה לעומק - מעבר להצהרות ומכתבים להורים
[*] תפיסונת שבי פצפונת - אני אוספת נקודות לזכותי בעיני המערכת כדי לחזק את עצמי בשלב הדילול...
[/list]

פעם למדתי דרמה, ווידאו, קצת בהתכתבות עיתונאות.
באוניברסיטה (היסטוריה) הערצתי את רוב המרצים ושתיתי את דבריהם.
נתקעתי בשלב שצריך להחליט אם כרטיסיות או פתקים... או בתור לצילום או לספרים המוגבלים.
לפעמים הייתי מסתובבת וחוזרת הביתה. הרגשתי שם כשלון אדיר.

חלומי הוא חנות ספרים. זה לא כלכלי אבל זה חלומי. ואם לא - משהו בעיתונות או רדיו (לפנסיונרים :-) ).

[u]כל חיינו הם סוג של פשרות וכל אחד צריך להתאים לעצמו את הפשרה הכי סבירה והולמת לו.[/u]
זה משפט עצוב.
לעניות דעתי יש דברים שלא מתפשרים עליהם! כל אחד צריך להחליט מה סדר העדיפויות שלו. זה כן.
ואת מתחילה עכשיו לסדר את סדרי העדיפויות שלך מחדש.
את יכולה גם להחליט על מה את מחליטה [b]לא[/b] להתפשר.
קחי אחריות על חייך ועל חיי ילדיך ומשפחתך. זה לא ניתן לפשרה. את זה את כבר מבינה. @}

דגנית,זה בסדר שמתנהל כאן דיון ששייך אליך רק בעקיפין?

הי דגנית
ראית שהדף הזה עלה לרשימת "החמים של השבוע"?
איזה הישג!
עכשיו אנחנו על המפה!!! :-D

ועוד רציתי להוסיף, שאנחנו בעצם בתהליך, עושים צעדים קטנים בדרך ומנצלים את הדף הזה לצורך כך.

שבוע טוב (זאת אותה אפרת רק בשמי הלגמרי מלא...),
אנחנו ממשיכים לקרוא את דני לסרי ובינתיים שוקלים גם ללכת לראות את "מיתר" וללכת יותר בכיוון של לגבש קבוצת הורים רלבנטית לקידום הנושא. בינתיים אני חושבת שהחלטנו להוציא את הגדול כל יום בשעה 1300 מהמסגרת החינוכית ולוותר על שנת הצהריים שלו בגן. אני חושבת שזה ישתלב בכיוונים שלי לגבי חזרה לעבודה בהיקף יותר מצומצם שיאפשר גם לי לתת טיפול יותר מקצועי לילדים שמגיעים אליי לטיפול.
זאת עשויה להיות הזדמנות מצומצת לטעום את נושא החינוך הביתי. בכל אופן, אני גם מתכננת (כל תוכנית היא בסיס לשינויים כמובן...) לקחת חל"ת באוגוסט כשהילדים יוצאים לחופשה.
[po]ב דחילו[/po], כתבתי פשרה ואין לי כרגע כח להסביר, אבל את צודקת שבעצם כל חיינו הם סוג של פשרות וכל אחד צריך להתאים לעצמו את הפשרה הכי סבירה והולמת לו.
דגנית, מעבר לזה שאת עכשיו בבית בגלל אילוצי הבן-זוג, מה עם עצמך ? כיצד את מספקת את הצורך שלך (אם בכלל) לעשייה עצמית ? אם נוח לך, ספרי קצת גם עלייך בכל התמונה הזאת ומה מוביל אותך למחשבות, מעבר לזמן הפנוי וכו'.

שבוע טוב, אפרת.

[u]הוא מדבר על בתי גידול, מקומות חמים שמבוססים קודם כל על אהבה (ולכן גם על גבולות וכו'), מקומות מאפשרי למידה[/u] לא קראתי, אבל אפרת, אם חינוך ביתי הוא פשרה (פשרה מול מה? ) כנראה שהכל פשרה, למה את מכאיבה לעצמך?

ובקשר ל "מחביאה את הצ'יפס".
אז שלא תרגישי לא נוח, היום נסעתי למרכז הקהילה, ששם יש לקנות גם מוצרים מהארץ, ובין היתר קניתי שוקולד למריחה ("פרה" של "עלית" :-9 )...

_קבעתי פגישה עם מנהלת בית הספר בנתיים הפגישה נדחתה 3 פעמים על ידי ועל ידה (משלשום).
מה אתם אומרים? יהיה או לא?_
יהיה,יהיה!!! מתרגשת איתך.
כל הכבוד.
עכשיו דיברתי עם בעלי ואמרתי לו שאת עוברת המון שינויים בקצב מאוד מהיר, ושזה ממש ראוי להערכה בעיני.
אז עכשיו גם את יודעת ;-) |Y|

[u]השינויים שהכנסת בחייך בתזונה ובכלל.[/u]
אופס! <מחביאה את השקית של הצ'יפס>

תודה. אחרי שכתבתי זה נראה לי קצת טיפשי כל הרשימה הזו אבל עשיתי אותה כדי לצאת מהמעגל של מחשבות
מחשבות מחשבות...

שחור על גבי לבן: אני מתקדמת! בצעדי תינוק קטנים, ומתנודדים שחוגגים את גילוי הצעידה על פני ההגעה לקו סיום.

[u]שבבית הספר יש חבר'ה, ובבית יש חברים[/u] חושבת שזה ציטוט מ [po]קלא אילן[/po]
זה בטוח בבית עם 7 ילדים ;-) אני אומרת שצריך חשיפה מתמשכת לכל מיני אנשים כדי שיווצר קשר.
את יודעת מה? אולי [b]אני[/b] צריכה. עם הבן זה מה שקרה עד כה. ובטח בטח שלא אומר לו:
חמודי, אני יודעת שרע לך בבית הספר ואני חושבת שזה באמת מקום לא בריא אבל רק שם בלה בלה בלה
כמובן גם לאור המצב שאין לו ממש חבר וכבר עברה שנה.
הבת בכל מקום הצליחה להתעטף ב1-2-3 ילדים קבועים שאליהם היא נאמנה בקנאה רותחת עד שברון לב.

הקיבוץ שלי בו אני נופשת, די נובל. על יד חדר האוכל אפשר "לשחק" בקלנועים המסודרים בשורה. החביירים הוותיקים שאני מאד שמחה לפגוש הפחידו את ילדי בהתחלה. עכשיו הם קיבלו כעובדה שקיבוץ זה מקום של זקנים.
[b]אבל[/b] אולי זה [b]הדבר האמיתי[/b] - מעלינו בדירה ששכרנו שם, גרה משפחה עם 3 בנים סביב גילאי ילדי. נפגשנו על הדשא ובבריכה ונוצר משהו ראשוני. ואולי אם היינו נשארים עוד, הייה נוצר קשר ממשי. לא חשבתי על זה כלל. חבל.
(אמם עבדה איתי, יחסינו טובים בסגנון קיבוצי אבל לפני שנסעתי לניתוח הקיסרי היא הודיעה לי מרום 2 ניתוחיה שלא מניקים אחרי...הנקתי).

[u]ועכשיו חזרתי משיחה מטורפת ועצבנית עם מנהלת המעון של הילדים. בלגאן עצום והשורה התחתונה: אנחנו לא לוקחים אחריות מלאה על ילדינו[/u]
אפרת מה קרה? על מה היתה השיחה?

קבעתי פגישה עם מנהלת בית הספר :-S בנתיים הפגישה נדחתה 3 פעמים על ידי ועל ידה (משלשום).
מה אתם אומרים? יהיה או לא?

ולך דגנית, מרוב התלהבות בכלל שכחתי להחמיא לך על השינויים שהכנסת בחייך בתזונה ובכלל.
שינויים מבורכים.
זה שאת נותנת לעצמך לעשות שינויים בשטח זה גדול. מאוד קשה בעיני לביצוע.
כל הכבוד!
המשיכי לספר.

אפרת יקרה. את יכולה לקחת אחריות רק על ילדיך שלך!
זה כל הרעיון!
מה עם למצוא להם מעון אחר? יותר לרוחך? סתם יורה באויר.
ומתוך העשיה [b]שלך[/b] הסביבה שלך תראה ותלמד. מניסיון.
שוב,לא כולם לומדים, אבל חלקם כן.

וואי, אני חושבת שעולה לי החום מעצבים. נכון, האתר הזה משגע לי את השכל והופך לי את הקרביים מבפנים החוצה סביב סיפור חינוך הילדים. גם דני לסרי לא חושב שחינוך ביתי זה הפתרון אלא הפשרה. הוא מדבר על בתי גידול, מקומות חמים שמבוססים קודם כל על אהבה (ולכן גם על גבולות וכו'), מקומות מאפשרי למידה. אני חושבת שזאת הדרך היותר נכונה. ועכשיו חזרתי משיחה מטורפת ועצבנית עם מנהלת המעון של הילדים. בלגאן עצום והשורה התחתונה: [b]אנחנו לא לוקחים אחריות מלאה על ילדינו[/b] וזה מזעזע ומבהיל נורא.
בא לי להתחיל מפגשי בית (נו איך קוראים לזה שעושים כל מיני מועמדים לפני הבחירות ??? ברחה לי המילה מרוב עצבים...) ולהפיץ את התורה, לנסות וגייס אנשים לעסק הזה. ואז ישר אני מרפה את ידיי: מה מבחינת תקצוב, ומקום וכו' וכו'. לפעמים אתה מעדיף פשוט לא לדעת כדי לא לייסר את עצמך אבל זה ממש חסר אחריות.
הצילו !! אולי צריך לנצל את האתר הזה ליזום משהו כזה ????

ועוד משהו. אני חוזרת ואומרת שבאפריקה, בגלל צורת החיים כאן, קשה יותר למצוא ולספק חברה לילדים. נכון!
אבל בארץ, מספיק טיול ברחוב, משחק בגן המשחקים השכונתי, פגישה בחוג במתנ"ס או בתנועה.
בחודש בו היינו בקיבוץ, לפני שהיגענו לניירובי, היינו הולכים בערב לחדר האוכל ומשחקים על הדשא שלידו.
ראיתי כמה קל לבנותיי להתחבר עם ילדים אחרים. בצ'יק, בלי בעיה. ניגשים, "רוצה לשחק איתי?", וזהו.
היתה ילדה אחת, עולה חדשה מרוסיה, שאור היתה משחקת איתה כמעט בכל ערב. ואני הייתי יושבת ומדברת עם האמא.
זה הפחדים שלנו ניכנסים כאן (שלנו, כלומר גם שלי...).
אני גדלתי בקיבוץ, מוקפת ילדים מבוקר עד ערב. ואני כותבת ילדים ולא חברים...
ואת,דגנית, מספרת שמכל מקום נשארה לך חברה אחת או שתיים. זה כל מה שצריך. אחד או שניים.
להיות מוקפים כל יום כל היום בעשרות ילדים ומורים לא בהכרח עושה טוב. הילד נאבד ושוכח מי הוא מרוב שעסוק כל היום בלרצות את כולם. ואחר כך קשה לחזור למרכז ,פנימה. למה שבאמת.
אז איפה הגבול? כל אחד צריך למצוא את הגבול המתאים לו.
בארץ, מבחינתי, רק בבית+חוגים,יציאות,מפגשים.הם לא נישארים מנותקים. וככל שגדלים ונעשים עצמאיים יותר, גם יכולים ללכת לבדם לאן שרוצים.
באפריקה,ממממממ,זה קצת יותר בעיתי, ויצר אצלי קונפליקט פנימי גדול.
לכן אור הולכת שלוש פעמים בשבוע לבית הספר.
אבל חייבת להגיד שבזמן החופשים כולם יותר שמחים ורגועים. וגם לומדים יותר,יוצרים יותר.
למשל,לפני פתיחת שנת הלימודים, אור היתחילה לכתוב עיברית בכתב, סתם ככה (את אותיות הדפוס היא כבר יודעת) .יש לה חוברות עבודה ומשם היא למדה בעצמה את אותיות הכתב.
עכשיו, כשהיא הולכת לבית הספר הישראלי (שמתקיים כאן בימי שבת), היא מסרבת לכתוב בכתב. רק בדפוס. כי זה מלחיץ אותה שלא תעשה מספיק טוב. :-P
אותי זה מעצבן. אבל אין לי ברירה כרגע,לצערי.

ואוו. יצא לי ארוך מאוד. תיכננתי לכתוב רק שני משפטים...
כניראה שזה נגע לי איפושהו...

_אז חשבתי שחברויות נוצרות תוך כדי שעושים משהו ביחד ולא כשמחליטים לצאת ולמצוא חברים.
צריך להיות יחד באיזה מצב שלא קשור כל כך לחברות. כשיש מקום וזמן להתבונן, לגלות שמישהו מוצא חן בעיננו,
להתיידד, להפרד ושוב להפגש. אולי להתאכזב ולנסות מחדש._
ואיפה כתוב שהיזדמנויות כאלה יש רק בבית הספר???! אפילו את היזכרת היזדמנויות שונות.
אז ילדינו לא הולכים לעבודה, אבל יש פעילויות שונות בהם אפשר להיפגש+ללכת לבקר בביתם.
מישהו כתב באתר הזה פעם (לא זוכרת מי ואיפה), שבבית הספר יש חבר'ה, ובבית יש חברים.
אני מתחברת מאוד למשפט הזה.
נו, באמת, דגנית. כבר חשבתי שהיגעת מעבר לזה.

_אז חשבתי שחברויות נוצרות תוך כדי שעושים משהו ביחד ולא כשמחליטים לצאת ולמצוא חברים.
צריך להיות יחד באיזה מצב שלא קשור כל כך לחברות. כשיש מקום וזמן להתבונן, לגלות שמישהו מוצא חן בעיננו,
להתיידד, להפרד ושוב להפגש. אולי להתאכזב ולנסות מחדש._

דגנית, מפתיע ומוזר, אבל כבר ממש חיכיתי שתכנסי ותכתבי והנה צדקתי, כתבת ישר אל ליבי ומליבי... (כתבתי ומחקתי כאן השתפכויות שונות...)
אני חושבת שבסופו של יום, חינוך ביתי זה לא לגמרי אני (סוג של חרוז, זה נחשב ??(-; )
אני אוהבת את ילדי ואולי אצטרך לדאוג טוב יותר שישתלבו במערכות חינוך שיתנו להם כמה שיותר כבוד כבני אדם וערכים וכו', ואת השאר אנחנו נשלים בבית. אני צריכה את הזמן שלי עם עצמי, בעשיה האישית והפרטית שלי (שכמו שזה נראה הולכת ומתכווננת לכיוונים של עשייה חברתית-חינוכית כלשהי...).

התקופה הזאת היא זמן של עיצוב והתלבטות, לא בגלל האובדן, אלא בגלל דברים שהיו שם גם קודם (כבר בהריון ידעתי שאני הולכת לכיוון של reshuffeling בחיי - לא יודעת איך לנסח בדיוק בעברית) ואני כל יום בונה מגדלים ומפרקת אותם ויוצאת פגועה אך נשכרת, מנסה למצוא מה הדבר שהכי נכון לי לעשות כרגע.

רוצה לחתום במשהו חזק ממני שרוצה נורא להיכתב: אוהבת אתכן על המקום הנפלא שיצרתן לנו כאן.

וזהו. אני בורחת מהבית לפני שהטיפות האלו יהפכו לגשם השתפכויות מחפיר...

אה ורק הוסיף והפעם לאפרת. קראתי את דברייך ולקח לי מספר שניות לעכל שאת היא אביב מאוחר.
עקבתי אחרייך בדף שלך וכאבתי את כאבך.
שולחת לך שוב מפה (()) ענקי.

הדברים שלך גם מדברים אלי ואני שמחה תמיד לקרוא ולראות את התובנות שלך.

דגנית יקרה,

כבר כמה ימים שלא יצא לי להיכנס ולראות את הדף שלך. אבל הנה אני כאן וואוו כתבת המון מאז....
אז כרגיל אני קוראת את מילותייך ועוברת את התהליך איתך- מתלבטת, מתחבטאת, מסיקה מסקנות, ורואה את הדברים דרך עינייך.
כאמור בנותי עוד פצקוליות בכדי לדון בנושא הזה בכל כובד משקלו. אבל גם היום אני חושבת המון על העניין ומדברת המון עם בן זוגי.
עשיתי מנוי ל"באופן" וקיבלתי את העלון הראשון בהתרגשות עצומה. אני קוראת עכשיו את "עיקרון הרצף" וגם מפה שואבת המון מידע מחד אך בלבלה רצינית מאידך.
בכל מקרה ממשיכה לעקוב וללוות אותך בדרכך.

אגב לגבי [u]חברים אפשר למצוא רק בבית הספר[/u] גם אני עדיין מתלבטת רבות בשאלה הזו.
אשמח לשמוע דעות והארות בנושא.

ותמיד יש קול קטן שאומר לי בשקט אבל בעקשנות מעצבנת שאני משלה את עצמי ו:
אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה
אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו
אי אפשר לרקוד בשתי חתונות
לא לעולם חוסן
יש חיים בשבי ויש חיי חרות

לא יעזור לכם - היום אני מתכוונת לסגור התחייבויות עד שאני ממש חייבת לנסוע.

[b]חברים אפשר למצוא רק בבית הספר[/b]

אני חושבת שחברים טובים, אפילו אחד, חשובים מאד מאד לחיים טובים.
עכשיו -
את כל החברות שלי הכרתי כאשר עשינו משהו ביחד.
בבית הספר - עד היום היא ראשונה בליבי ורחוקה כל כך
בצבא - שתיים כל כך מקסימות שאבד איתן הקשר
במקומות העבודה השונים - נוצרו קשרים נפלאים. כאלה שכל פעם שנפגשים ממש שמחים ומייד עוברים לדבר
כאילו רק אתמול...

בגלל נידודי, הקשר הוא קטוע למדי אבל ואולי בגלל, נראה שתמיד ישאר.

אז חשבתי שחברויות נוצרות תוך כדי שעושים משהו ביחד ולא [b]כשמחליטים לצאת ולמצוא חברים[/b].
צריך להיות יחד באיזה מצב שלא קשור כל כך לחברות. כשיש מקום וזמן להתבונן, לגלות שמישהו מוצא חן בעיננו,
להתיידד, להפרד ושוב להפגש. אולי להתאכזב ולנסות מחדש.

ולילדים יש הזדמנויות כאלו במערכת החינוך.

<מושחר...> סתאאאם

אפרת - שכתבת ולא ידעתי שאת גם [po]רסיסים של אור[/po], קיבלתי מכתיבתך אנרגיה של התרגשות, של שמחה.
אתמול אחרי שקראתי אותך, יצאתי מהאתר, כיביתי את המחשב, התיישבתי ושתיתי 2 כוסות מיים. אחר כך יצאתי מהבית
במרוצה ממש, לכל מיני "סידורים" - כל כך התרגשתי.
גם אני הרגשתי שלהתייחס אליך כאן רק דרך המסך של אבלך עלול להיות לא פייר כלפייך.
(זה משפט שנראה לי בעייתי. נסיתי לנסח אותו כמה פעמים, גם אתמול ותמיד יצא לי מוזר, לא רגיש. אבל אני מרגישה צורך להגיד את זה. אנא סלחי מראש אם יצא פוגע).
כל משפחה עושה דרך משלה. זה בנלי אבל אני אומרת את זה בהקשר הזה ומחוברת לזה מאד כי זה מרגיע אותי.

ב"ביצת ההפתעה" דני לסרי מדבר על הכשל היסודי של המורה המביא את הידע שעיבד בעצמו כגוף גמור וסגור ומצפה
מתלמידיו לקלוט את הדברים בלי תהליך של יצירת הידע בעצמם. וזה לא הולך. ויוצר תיסכול בו ובתלמידיו.
והידע - יפה ומושך ככל שיהיה - מתמסמס.

[u]אז מה עושים עם זה עכשיו ?[/u]

אספר לך מה אני "עושה" (זה במרכאות כי יש עשייה שנראית מבחוץ יותר כמו: ישיבה-נון-סטופ-מול-המסך-כשיד-ימין-על-העכבר-זזה-רק-כדי-להרים-כוסקפה-או-לינוק....מהסיגריה):

[list]
[*] אני קוראת (בעצם גמרתי) את שני הספרים שלי ונורא נהנית מהקריאה.
[*] שמתי את הספרים בשירותים - גם בשביל בן הזוג
[*] הדף הזה
[*] כשהילדים שלי מדברים, על כל כל דבר, אני עונה יותר לאט. לפעמים רק בהממממ... אני לא שואלת כל כך הרבה שאלות
[/list]
והרבה פחות אומרת מה דעתי או מציעה פתרון.
[list]
[*] ממעיטה לאכול סוכר וקמח לבן; אספתי איזה מאה שקיות פלסטיק מהסופר והבאתי להם שישתמשו עודפם;יותר אורז
[/list]
מלא, רסק עגבניות לספגטי מגוון גם בעגבניות שאני חולטת לבד ולא רק מקופסאות. עשיתי יוגורט ולבנה.
[list]
[*] אני מתייחסת לתובנות שעולות אצלי בשיא הרצינות וגם משתפת בהן את בן זוגי וחברתי שמעבר לים. משניהם אני
[/list]
מקבלת המון תמיכה.
[list]
[*] השארתי את הילדים בבית כבר 3 פעמים "בלי סיבה".
[*] אני הולכת לחטוף על הראש מהמורה בגלל הסעיף לעיל וכתבתי לי כבר מה להגיד כדי שלא אשכח/אברח.
[*] אני יודעת שיגיע היום ואצעד, קצת בפיק ברכיים, למשרדה של המנהלת, ואדבר איתה על דילול השבוע באופן
[/list]
(טבעי) וקבוע.
[list]
[*] אני נהנית כל פעם שיוצא לי חרוז..
[/list]

קראתי את מה שנגה שפרון כתבה בבוגרי החינוך הביתי. שוב עלה הזמן והמקום [b]שצריך[/b] כדי להרגיש את הדברים עולים מבפנוכו. ואז אני מרגישה נדחפת למעשים בקלות. לקבל את ה[b]בינתיים[/b], את ה [u]טעינו בענק[/u]
אני מאד מאד מכירה אצל עצמי את ההזדרזות הזו לתקן ומהר את הכל.
לא הכל מקולקל. ממש לא.

רוצה רק להגיד תודה וכמה זה נעים וטוב שיש לנו פינה קטנה שבה אפשר לקיים דיון איכותי על דברים, לשתף בהתלבטויות, במחשבות ובכלל. כל היום התהלכתי לי בתחושה שיש מישהן בעולם שחושבות עליי ועל ההתלבטויות שלי ואני חושבת, בין השאר, עליהן ועל ההתמודדויות שלהן. לילה טוב, נקווה שבבוקר השרת של דגנית יעבוד טוב יותר...

כן, כן. כתבתי המון אחרה"צ וכשהוספתי לדף - הסתבר שהשרת מנותק בגלל הפסקות חשמל. אוףףףףףףףף
השרת חזר אבל כבר מאוחר ואני אמשיך מחר.

אפרת. נראה לי שצריך להתחיל מהתחלה. להראות להם ש[b]יש[/b] אופציה אחרת חוץ מללכת לגן.
להתחיל במילים, וכמו שדגנית עושה, במעשים מידי פעם.
גם אני שואבת כוח והשראה מילדי משפחת שיפרון, שהם הילדים הכי בוגרים שאני מכירה באופן אישי שגדלו בחינוך ביתי.
אם זאת התוצאה, זה שווה!!!...
את אמא רגישה וקשובה. את עוברת כל כך הרבה טלטלות כרגע וכל החלטה היא קשה עוד יותר.

דגנית,את איתנו??

אני כל-כך מבולבלת. כתבתי כאן אתמול בערב, הלכתי לישון מתוך כוונות לדבר וללבן את העניינים עם בן הזוג אבל נרדמתי מהר מדיי.. קמתי עם כאבי בטן שמעידים על התנהלות נפשית כלשהי...
אני ממש לא רוצה לחזור ליומיומיות הקודמת שלי. לא רוצה לחזור למקום העבודה. נכון, זה נורא מפחיד אותי לצאת מהמסגרת. אבל אני יודעת שלא טוב לי שם ובכל זאת האופציה של לחזור לשם עולה כל הזמן. יצאתי להליכה מוקדם בבוקר, כשחזרתי כולם עוד ישנו. בדרך התגבשה בי אמירה נורא חזקה. [b]מגיע לילדים שלי לגדול באהבה[/b] ואחר כך, [b]מגיע לכל ילדי העולם לגדול באהבה[/b]
יופי. אז מה עושים עם זה עכשיו ? לרגעים בא לי לצרוח על דני לסרי שהכניס לחיי כל-כך הרבה תובנות חדשות וקשות.
תכננתי לזרום עם הילדים ולהישאר איתם בבית. האיש שלי צפה מהצד ותהה עד לאן יגיע השגעון שלי... ואז שאלנו את עדו אם הוא רוצה ללכת לגן. טעינו בענק. אסור לשאול אותם. כמובן שהוא ענה שכן ומהר התארגנו ובכל זאת נכנסו למרתון הבוקר, כי יש ריכוז בגן, ואסור לאחר וכו' וכו'. אני נעשיתי נורא עצבנית. רק באוטו, ממש בפאתי הגן, הוא פתאם הבין שהיתה לו אופציה אחרת. זאת אשמתי. גידלתי אותו לרצות אותנו ובכלל, גידלתי אותו בתוך המערכת והוא לא הבין ממני שיש אוצפיה אחרת. אני מסכימה עם צפריר שיש החלטות שאסור להפיל על כתפי ילדינו.
אז מה עושים עם זה עכשיו ?
מצד אחד אני חושבת יותר ויותר שחייבים לגדל אותם אתנו בבית, מצד שני ידיי כל-כך רפות... ויש אלף ואחת שאלות ואני לא בטוחה שאהיה להם טובה. ואני לא בטוחה שלא אשתגע איתם בבית. ואני לא בטוחה שאפשר לממש את זה כשגרים בתוך דירה בבניין מגורים בלב העיר.
אז מאיפה מתחילים ?? יש לי מליון ואחת שאלות.
ואז קראתי גם את הדף [po]בוגרי חינוך ביתי[/po] או משהו בסגנון. גוני שפרון שברה אותי לגמרי, תקראו אותה, כל-כך עמוקה, כל-כך יפה בכתיבתה.
מה עושים ??????

[u]בית ספר=בית ספר.[/u]
זאת גם המסקנה שלי היום ,מהשהות של ביתי בבית ספר מקסים...:-P

ולך אפרת. לא ידעתי שאת [po]רסיסים של אור[/po]. עקבתי אחריך מיד אחרי שאיבדת את תינוקתך.
אני חושבת שאכנס לדף שלך [po]לדמותך הנעלמת[/po]. לא ידעתי שזה עליך ותהיתי איך את ממשיכה בחייך.

דגנית, ראיתי את ההזמנה שלך וכבר כמעט שלוש שעות שאני מתחבטת מה לעשות. לגלות טפח ו/או להסתיר טפחיים...
הנה אני צוללת, אבל מקדימה, לטראומה שלי יש דף נפרד לגמרי ([po]לדמותך הנעלמת[/po]) ואני לא רוצה שנגלוש לזה בדף הכל-כך חשוב שאת פתחת עבורנו. כן, יש לי דף בית אישי, אבל שם אני תחת הניק [po]רסיסים של אור[/po] ושם אני אמא של עדו ונועם אבל גם של איילת שאותה אבדנו בסוף ההריון. ולמה אני מסבירה את כל זה ? (גם כמו שכתבתי, כי אני לא רוצה לתפוס כאן את מקום המתאבלת וכו', בשביל זה יש דף נפרד ועמוס לעייפה, והדף הזה עם כל החלונות לנשמתך ובכלל שפתחת בו, הוא חשוב בפני עצמו. נקודה.) וגם כי אי אפשר להסביר את הזמן שיש לי ואת החופשה מהעבודה, בלי לגעת בטראומה ההיא... (חופשת לידה וכו'...).

האמת, זה אפילו יותר מזה:
האובדן הזה של התינוקת לה חיכינו כל-כך, מכריח אותי ואותנו לחשוב על מי שחי אתנו. על הילדים שלנו ולאן אנחנו מובילים אותם בעולם הזה. וגם גורם לך לחשוב הרבה על הטעם האמיתי של החיים הללו (מתחברת נורא גם לדני לסרי וגם ליאיר כספי בספרו "לדרוש אלוהים"- בעקבות המלצה של אחת הבנות באתר הזה...) ועל הייעוד שלך, ועל הרצון שלך לחיות חיים משמעותיים ולא כל הזמן לצפות לדבר הבא, להרגיש מאושר בהווה ולא לקוות ולייחל לאושר בעתיד. מבינה ? מבינות ?

אני מודה, יצאתי לחופשת הלידה הזאת נורא מבולבלת. אני קלינאית תקשורת, עובדת הרבה עם ילדים בטיפולים של אחד על אחד. נכון, לרגעים יש בזה המון סיפוק ועשייה, אבל בסופו של יום, אני לא משוכנעת שזה אני. אני נשחקת עד דוק, לוקחת כל ילד קשה, אל תוך הלילות המיוסרים שלי וכו' וכו'. ויש בזה, עבורי, המון התעסקות ברמת המיקרו, וגם מידת ההשפעה היא גבולית נורא. ובכלל, אני טיפוס שמחפש את עצמו. בצעירותי זרמתי יותר בקלות, נהניתי מעשייה חברתית זורמת, בלי לשאול יותר מדי שאלות, ובעיקר בהתנדבות. פתאם לתת עזרה, תמורת כסף, נעשה לי ממש לא פשוט.
אז אני מחפשת את עצמי, ואת הכיוון ובכלל.

בהריון של עדו (בן 3:10 ש') קראתי את עקרון הרצף, במקביל עבדתי קצת בבדיקות סינון שמיעתי של ילודים בתל השומר. קראתי את תיאור התינוקיה ונחרדתי עד כמה הוא היה מדויק ונכון. עדו נולד ובאופן בלתי מתוכנן נשאר במיטתנו עד גיל 8 חודשים ומאז הוא אורח קבוע בחדרנו (מזרון לידינו כשהוא מחליט לנטוש את מיטתו). ביליתי איתו 8 חודשים בבית. נהנתי להיות איתו אבל סבלתי נורא מהבידוד החברתי הקשה. כשנועם נולד (בן 2:6 ש') לא יכולתי להרשות לעצמי חופשה ממושכת וחזרתי מהר לעבודה. הם במסגרת, לפעמים טוב יותר לפעמים פחות, ואני כל הזמן בדילמה.

לפני הלידה הטראומתית הזאת, הייתי על סף ייאוש ממרתון חיי, מהצורך להיות תמיד בזמן ועם שעון שלא מפסיק לתקתק (טיפול ראשון ב 0800, הבא ב- 0845, הבא ב- 0930 וכו' וכו' וכו') כל הזמן מישהו שמחכה לי, כל הזמן בלחץ, בריצה, מהילדים לעבודה, מהעבודה לילדים וכו' וכו'.

נראה לי שאני מוכרחה לעצור קצת, כי הכתיבה הזאת סוחטת ממני את טיפות האנרגיה האחרונות בסופו של יום... את ואתן מוזמנות להגיב ובכלל. ואני אחזור כשאתמלא שוב. תודה.

אנחנו בבית ספר 'רגיל', אבל קטן מאוד, ביישוב קטן ובמרחק שתי דקות הליכה מהבית. אני לא מכירה את בתי הספר האלטרנטיבים. הבחירה שלי נובעת מהמכלול שאני אוהבת: קהילה, אמנם לא קהילה הומוגנית או חברים-לדרך או לנפש (אם כי יש כמה) אבל קהילה במובן שהילדים מכירים עוד משפחות וגדלים ליד עוד ילדים ומבוגרים. בית ספר אינטימי שבו כל ילד מוכר ויש דיאלוג עם ההורים.

בבית הספר פוגשים ילדים ותכנים - ובבית חיים וגדלים. המפגש עם בית הספר הוא לפעמים טוב ולפעמים רע - ובבית מנסים להפוך הכל לשיעור.
חלק מהמכלול, במקרה שלי, הוא שאני בפועל רוב הזמן (כולל סופי שבוע) לבד ובית הספר והגן נראים לי המקום המתאים לשהות של ילדים כשאני עוסקת ברומו של עולמי |H| (או בשיעור יוגה או אצל הספר, סתם דוגמאות מהיום).

לפעמים אני מפנטזת על שנה שנתיים של שינוי סביבה ובלי בית ספר וארץ אחרת נראית לי מקום קוסם להרפתקאה שכזו.

לפני שאסגור
אפרת - את מאד מוזמנת לספר עליך, על ילדך, על ההתלבטות שלך/שלכם.

לדוגמא - אני בבית כבר הרבה שנים. אין לי התלבטות בנושא עזיבת קריירה, משכורת שנייה וכו.
מה איתך? מה רלוונטי לגביך?
בקיסוואהילי אומרים קאריבו = ברוכה הבאה!

[po]ב דחילו[/po]
בני משחק לבד בדרך כלל. פעמים מספר על כך בצער. לפעמים זה בסדר מבחינתו.
רציתי לכתוב שאני מבדילה בין מקרה חד פעמי לבין סגנון מציק על בסיס קבוע (הנה, כתבתי) אבל הנקודה שרציתי להאיר היא שבבית הספר הזה, שנראה לי כל כך טוב, קורים דברים שקורים בבתי ספר רגילים.
בשבועות האחרונים הכיתה עסקה בTEASING כלומר התגרויות/הצקות בבית הספר. הם ראיינו ילדים מכל הגילים. ראיתי את השאלונים עם התשובות על הקירות. מסקנות - כמעט כל הילדים עוברים את זה שם! בד"כ, בזמני הפסקות.
אוקיי. צריך לפתח עור עבה. לא לקפוץ מכל דבר. לעודד את בני כדי שיהיה מספיק בטוח בעצמו ולא יפול מההערות האלו וכד. למה? אולי משהו בבסיס שגוי לגמרי?

[u]הידיעה שזו ממש חממה[/u] שוטטתי קצת באתרי בי"ס אלטרנטיביים בארץ. קשה לגבש עליהם עמדה דרך האינטרנט
אבל זו אופציה שתבדק כשנחזור ארצה.

(היום בדרך לאוטו, פ. עבר על ידינו ואמר "הי" בקולו המתוק. עשיתי לו דוקא ולא עניתי :-P גם הבן לא. אבל אולי הוא לא שם לב)

דברים שהבנתי מילדים על בית הספר:
בית ספר=בית ספר.
גם אם בעיני יש הבדלים של יום ולילה בין בית הספר בארץ לזה שכאן. אם יש מורים, שיעורים, שיעורי בית, הפסקות, חובות ומטלות אז מדובר בניואנסים בלבד.
או בית ספר או בית. כל השאר זה ריטוריקה של מבוגרים.

כל [b]מבוגר[/b] בבית הספר יש לו אותו מעמד בעיניהם - המחנכת, המורה לשחייה, המדריך בחוג טי קואנ דו וגם העובד בקנטינה: הם מחליטים ואיתם קשה להתווכח. אפילו אם אמא אמרה...

ובבית קורים דברים נהדרים בנתיים. אבל גם בבית הספר יש דברים נהדרים. ראיתי אותם. שמעתי מהילדים שלי.

שיר ששרתי המון כשהיו קטנים:

אוניה, אוניה, עם כנף כשל יונה
היא מתנדנדת, עולה ויורדת
על ה ג ל י ם

ככה אני מרגישה.

אורית, אני שמחה לקרוא אותך ואת הארותיך כאן. אני מקווה שלא השתמע מדברי שאני תומכת ב"מאשימים" למינהם, להיפך. רק ניסיתי לתת לדגנית הארה על כך שמישהו כבר חשב על הרגשות האלו שלה ושיש מוצא והמוצא לא חייב להיות "להכין את הילד לעולם הקשה שבחוץ...".

אני גם בתהליך מחשבתי ובכלל ואני חושבת שחלק מהתהליך אכן יהיה מפגש עם אנשים שעושים את זה כבר...

תודה בכל מקרה.

רוצה מאוד לענות כאן משהו, ודגנית, את מוזמנת לימחוק אם זה ניראה לך לא רלוונטי לדף שלך.
ילדים בחינוך ביתי לא מנותקים מהמציאות! אנחנו חלק מחברה, ובטח שבארץ, הילדים ניפגשים עם ילדים אחרים בגן המשחקים,ברחוב,בבתים של חברים ובחוגים. ככל שהילדים גדלים הם יוצאים יותר מהבית ונעשים יותר עצמאיים. כך הם לומדים גם על הדברים הלא נעימים שיש לעולם להציע.לומדים קודים חברתיים שונים ממה שנהוג בבית ולומדים להתמודד איתם.
אני מדברת מניסיון אישי, כי ילדי בחינוך ביתי (לאפרת שלא מכירה אותי), ומהכרות עם עוד ילדים שגדלים בבית.

[u]אבל כבר ראיתי שיש שם משהו באחרית דבר על זה שאנשים מאשימים אותו שהוא, במחשבותיו על קהילות למידה וכו', לא מכין את הילדים לעולם הקשה שמחכה להם שם בחוץ... התיאור שלך מעלה מחשבות כאלה ואני חושבת שבספר אולי נמצא כמה תשובות.[/u]
ההאשמה הזאת מופנית כלפי כל אנשי חינוך הביתי. זאת ואחרות חסרות שחר כמותה.
אפרת,את גרה בישראל. את מוזמנת ליצור קשר עם אנשים שעושים חינוך ביתי ולראות ולשאול שאלות.
אני מכירה ילדים שגדלו בחינוך ביתי שהם פיקחים ועצמאיים ומאוד מוכנים לחיים. הרבה יותר מהרבה ילדים אחרים.

דגנית - קודם כל: תודה שחזרת. אני לא יודעת איך זה בשביל האחרים, אבל עבורי לפחות, הכתיבה שלך היא כמו מים חיים. אני מחפשת אותך ומרגישה שיש לי מקום וזכות להחשף להתלבטויות של עוד מישהו סביב נושא שפתאם נורא מעסיק אותנו.
מה שתארת עושה קווץ' גדול בבטן. לדני לסרי יש ספר נוסף שנקרא "מקום לגדול". עוד לא הגעתי לסופו (אני משתדלת לכבד את התוכנית של הסופר לעשות סדר בבלגאן המחשבות שהוא כותב ולכן לא קופצת ישר רק למה שנוקר מושך אותי באותו הרגע...) אבל כבר ראיתי שיש שם משהו באחרית דבר על זה שאנשים מאשימים אותו שהוא, במחשבותיו על קהילות למידה וכו', לא מכין את הילדים לעולם הקשה שמחכה להם שם בחוץ... התיאור שלך מעלה מחשבות כאלה ואני חושבת שבספר אולי נמצא כמה תשובות.
דרך אגב, מה האיש שלך חושב על כל ההתבלטויות שלך ? האם הוא בתמונה ?
מזל טוב לבן ושוב תודה, אפרת.

[u]בפרק הבא של הטלנובלה - אני חושבת שחברים אפשר למצוא רק בבית הספר.[/u]
להבין את זה פשוטו כמשמעו??!!

קשה לראות ולשמוע דברים כמו אלה שתארת.
גם ביתי חווה דברים דומים בבית הספר שלה. היא מספרת לי ומוחה ובוכה.
אבל היא גם [b]בוחרת[/b] להמשיך ללכת לשם שלוש פעמים בשבוע. כך שאני צריכה לסמוך עליה בזה.
יש לך בן מקסים ורגיש.
בזכותך הוא מרשה לעצמו עדיין להודות ברגשותיו ולבטא אותם.
למרות מה שהוא נאלץ ליספוג מ"חבריו" בבית הספר.

דגנית, קוראת ומאוד מתרגשת. מזל טוב ליום ההולדת של ילדך המקסים @}

גם אצלנו בית הספר הוא חממה, ובכל זאת יום אחד ילד אחד קרא לבני לחזור לכיתה, כי המורה בקשה ממנו לקרוא למאחרים. בני היה עסוק בחפירות או משהו דומה - ואותו ילד גרר אותו עם הידיים מאחורי הגוף - תנוחה משפילה שמנציחה את פערי הכוחות. המורה חזקה אותו ו'עצרה' את יום הלימודים לברור הנושא. אני ובן זוגי כאבנו - והכאב נע בין לגונן עליו לבין הידיעה שזו ממש חממה והוא מוכר אהוב מאוד שם בזכות כשוריו ומזגו ואולי לומד שם משהו (חברתית) ובכל זאת..

(())

להתחיל מחדש זה לא פשוט. .

בנתיים, גם חגגנו יום ההולדת לבן עם הכיתה שלו. נורא פחדתי מזה. דחיתי ודחיתי עד שהוא אמר "נו!". מייד הכנו הזמנות וקפצנו למיים.
מה עושים בכלל עם ילדים בני 8-9?
בגלל אופי המקום, היו ימי הולדת עם פעילות גופנית למתקדמים - טיולים רגליים וקומזיצים, תחרויות ריצה בסגנון המבדקים האולימפיים, אומגות למינהן וכדומה. רציתי מדורה,משחקי לילה ואפיית פיתות אבל זה הייה מוריד את מספר הילדים לאפס בגלל המרחק בין הבתים ונסיעת לילה לא בטוחה.

נזכרתי במשחקי המגרש ששיחקנו בחברת הילדים בקיבוץ בערב, אחרי שההורים "החזירו" אותנו לבית הילדים.
בן זוגי לימד אותם "כדרים באים (קדרים?)" ו"שבויים". (יש לנו מגרש חנייה ענקי ומכוער שהראה הפעם שלכל מטבע יש שני צדדים), הוספנו משיכת חבל ופנייטה (לוקחים מקל עבה ומרביצים בעיניים קשורות בקופסת קורנפלקס מקושטת. כאשר היא מתבקעת, כולם משתטחים קמיקזית על הדשא לאסוף כמה שיותר ממתקים שנופלים החוצה ), חלקם עוד הפליאו במשחק כדורגל למרות החום. לא בני. הוא דוקא די התעייף מכל הריצות האלו.
העיקר שעשינו את הפנייטה. צילמתי אותה ואולי אוסיף פעם תמונה לכאן. הוא שירטט, מחזרנו חומרים, צבענו ויצא מקסים.

בדרך למסיבה, נסעו איתי באוטו עוד 3 ילדים שביקשו לנסוע עם הבן. זקפתי אוזניים והקשבתי לשיחות ביניהם. באמצע הספסל האחורי ישב ילד גבוה וחמוד. משהו כמו מלך הכיתה. מוכשר מאד בלימודים, זריז-פזיז כזה בגופו ובלשונו. הילדים שוחחו, התבדחו, צחקו, צעקו ודחפו. שאלתי על פ., אחד החברים של הבן שהייה אצלנו כמה פעמים ולא הצטרף. אחת אמרה שאבא שלו בא לביקור החודשי שלו. הוד מלכותו, לדעתי בתמימות גמורה, הוסיף שפ. אמר ש"לא בא לו לבוא כי הבן (שלי) הוא such a girl ". אופס!
על חיצי לשונו של פ. כבר שמעתי קודם. גם שמעתי את בני אומר לו שזה לא נעים. גם המורה הציעה לחפש חברים אחרים. ויש הרבה מה לכתוב על משפחתו ועקרונות "החינוך" של הוריו.
אבל אני קפאתי. הבן לא הראה את רגשותיו. הם המשיכו בפטפוט וצחקוק. "המלך" אמר לבני SHUT UP .
בני מדבר לאט. הוא מתרגם בין השפות ורוצה להתבטא באופן הכי מדוייק. לפעמים הוא נתקע לזמן ממושך גם במחשבה.
טוב, לא רוצה להתלונן על הבן שלי. אלא להגיד משהו אחר -

בבית הספר הטוב הזה אמנם הילדים לא מקללים כמו שקיללו בבית הספר בארץ (בכיתה א' היו:בן זונה, מטומטם, אדיוט, מפגר. זה התעופף שם בין הילדים כמו ניירות של סנדוויצ'ים).
אבל אפשר ללכלך מילים רגילות. וזה יכול להיות יותר כואב. ואת זה עושה ילד לילד על בסיס יום יומי.
ההורים לא תמיד יודעים שיש מישהו שמתנהג עם אוצרם היקר בצורה משפילה. המישהו הזה הוא ילד שנראה והוא בטח אכן כזה - מתוק ותמים כמו ילדי.
מאיפה זה בא?בגלל התחרות על תשומת הלב של המורים? השעמום? רגשות קשים מהבית? ככה עשו גם לי?

שעורי בית בחברת ילדים:
[list]
[*] צריך להראות COOL ולא לבכות לאמא ואז יעזבו אותך בשקט.
[*] אם מפעם לפעם אתה מראה שאתה חזק עם פני הפוקר שלך וההתגרויות "הנקיות" האלו - אולי אפילו תהייה מקובל.
[/list]
ולדברי ההורים אין כמעט [b]שום השפעה[/b] על הרגשות האלה: אל תשים לב... הם ילדים רעים... תתרחק מהם...
לא טוב להם.. אתה ילד נהדר ואנחנו אוהבים אותך...
זה פשוט משחק במגרש אחר.

לשמחתי בני לומד לאט. הוא עדיין מתחבק ונוגע ומנשק ונפרד ובוכה.
ואני אומרת: מותר לך. לבכות, להתגעגע, לבוא הביתה.
מותר לך להיות בלי חברים.

<בפרק הבא של הטלנובלה - אני חושבת שחברים אפשר למצוא רק בבית הספר>

[u]שלהחזיר את הילדים הביתה יהיה נורא קשה מבחינת הבידוד החברתי, אז אצלך זה על אחת כמה וכמה...[/u]
לדעתי, למי שיוצא מתוך המערכת כבר יותר קל מבחינה חברתית, מכיון שהקשרים החברתיים כבר קיימים. הוא פשוט לא "יתערבל " בהם כל היום, אלא פחות שעות ביום,כשיחפוץ בכך.
מה שבעייתי בעיני הוא ה"ואקום החברתי" של דגנית עצמה. שאין לך תמיכה מידית. שאת לבדך עם המחשבות וההתלבטויות.
חייבת להגיד שאת מתמודדת עם הכל באומץ רב. מרשה לעצמך להיכנס למקומות הכי עמוקים וקשים.
המשיכי לשתף. זה מרתק.

דגנית, זה מדהים אבל גם מרגיש לי נורא נכון, שהמחשבות האלו על החינוך הביתי לוקחים אותנו אחורה ופנימה, לתוך כל מי שאנחנו, כל עצם מהותנו, מערבלים מחשבות, תחושות, כאבים וגעגוע. זה לגעת בילדות שלנו, לחפש מה עשה לנו טוב, מה עשוי לעשות להם טוב. ולא בכדי מחשבות על אמא, על הצורך שלנו שמישהו יגונן עלינו, על הרצון שלנו להיות שוב ילדים של מישהו, גם לחזור למה שהיה טוב ומרגיע וגם מחשבות על תיקונים קטנים שלו יכולנו היינו עושים...

רציתי כבר מזמן להגיד לך, אחרי קריאה ב"מקום לגדול" של דן לסרי ובעקבות מחשבות שלי בנושא: קשה נורא לעשות ולקבל החלטה כזאת בואקום חברתי. את די לבד שם באפריקה הרחוקה... לעבור לחינוך הביתי כרוך בלהתנתק גם מהמעט קשר שיש לך עם אנשים שונים, וגם אולי לנתק את הילדים מהמעט חברה שיש להם. אני יושבת לי בלב רחובות ובכל זאת מרגישה שלהחזיר את הילדים הביתה יהיה נורא קשה מבחינת הבידוד החברתי, אז אצלך זה על אחת כמה וכמה...

אנא המשיכי לכתוב לנו, את נותנת לנו הזדמנות להצצה לרגעי צלילות נדירים ומיוחדים כל-כך.

וחוצמזה, (()) גדול גדול, וגם כתף וירטואלית להניח עליה ראש לרגע ולדמוע.

)': קראתי, כאבתי, התעצבתי....
(())

ןאוו!
קראתי ובכיתי.
איזה משפחה מקסימה.
@} (())
את כותבת מקסים.

אני עומדת על יד הכיריים ומערבבת מרק. בראשי מחשבות. צפות, מסתחררות, שוקעות ועולות שוב.
ועולה אלי מחדש, מסרבת לשקוע, הפרידה מאמא שלי.

[b]אמא שלי[/b]

אמא שלי נפטרה חודשיים אחרי הולדת בני.
באתי לארץ חודשיים לפני הלידה. גאה ופורחת, מצאתי את אמא שלי חולה.
חלשה, ורזה, מותשת ומובסת על ידי כאבים, בחילות ובדיקות שהעלו רק בשורות רעות.
במפגש האחרון במשרדם של המומחים היתה לבושה בשחור, רזה ואפורה. בעדינות אמרו לה שהיא הולכת למות. היא לא בכתה, לא צעקה, לא נלחמה. רק ביקשה לנוח מהכאבים והבחילות.
כל הכוחות של המשפחה כוונו כדי להקל עליה.
היא שכבה בבית. ביקשנו שתאכל משהו בין הכדורים החזקים שמשקיטים את הבחילה ומערפלים את ההכרה.
לפעמים היתה קמה, מתנודדת ורפה כמו עלה של עשב ברוח קלה.

ובנתיים אני הרה - גדולה, חזקה ויפה. בעלי בחו"ל אבל אני מלאה.

בני נולד. באנו הביתה והנחתי אותו על מיטתה. היא פתחה את קישורי בגדיו, הביטה בו בשקט ואמרה "הוא יפה".
לברית לא יכלה לבוא. אבא היקר התרוצץ קרוע בין שמחתו ורצונו לעזור לי לבין ההתמסרות הטוטאלית לה.
בעלי חזר לחו"ל ומזל שהייתי בקיבוץ - מכבסים, מבשלים, מברכים. אבל כשהבן בכה, כשהלילות היו לבנים, שעייפתי...
הרגשתי שנגזלת ממני השמחה השלמה. רציתי אני להיות במרכז ההתעניינות של כל המשפחה.
אבל איך אפשר להגיד שקשה לי? הרי לי יש תינוק ואנחנו בריאים מאושרים...
לאמא צריך לעזור. אצל אמא צריך לשבת. לאמא צריך להשיג את הכדורים הנדירים.
אני ובני היינו הציפוי המתוק לגלולה המרה. קרן השמש ביום סגריר. אנחת הרווחה בסוף היום.
6 שבועות אחרי הלידה, נסעתי בכאב עצום לבעלי בחו"ל. זו עכשיו המשפחה שלי. אותה רציתי לטפח.
אחרי כשבועיים, הגיע הטלפון. אמא נפטרה בבית. מוקפת באבי ואחיותי. בלעדי.
אני ובני חזרנו הביתה בטיסה ארוכה ומעייפת. כל כך רציתי לחזור שוב הביתה.
זמן השבעה הייה זמן של קסם. שעות וימים ישבנו ודיברנו. פתחנו אלבומים והעלינו זכרונות. ישבנו על הדשא באור השמש הסתווי.
לפעמים אבא הייה נסוג לכורסתו. שותק ומכונס בעצמו. נח מנוחה שלא ביקש.
במחלתה - הפכה תלויה בו בכל דבר. והוא - חתר בכל הכוח נגד הזרם של מותה הצפוי ושל הפרידה המתקרבת.
היא גמלה לו במבטים ומילים מלטפות של רוך ואהבה. מילים שמעולם לא שמעתי ממנה.
לא ידעתי כמה אהבו אחת את השני. כמה שלובים היו זו בזה. חברים זה לזו. זוג.

.

[u]מתעלמת בנוחיות מכך שהאסטרו. גם מתארים את בני המזל האינטלגנטי והתקשורתי הזה כ: גבוהים ורזים>[/u]
גדול!!
:-D
בקשר לסנדלים מהצמיגים. באחד הטיולים שלנו (לא זוכרת איפה, אולי כשניסינו להגיע אליכם ובסוף היגענו רק לאמבוסלי...)
עברנו בעירה שמכרו שם כאלה סנדלים. רק באיזורים של מסאים יש כאלה. רק הם נועלים אותם. אמרתי לאייל שבא לי ליקנות רק בכדי להראות בארץ את הדבר המוזר\מדהים\מצחיק הזה. אבל בסוף לא עצרנו ולא קנינו.
וזה מזכיר לי שפעם באמת כמעט היגענו אליכם. איזה קטע.
אז אייל אמר לי שאיזה משפחה של ישראלים גרים בארושה ודרכם סידרו לנו מקום במלון, ואני חשבתי לעצמי שזו בטח עוד משפחה כמו אלה שכאן שאין לי על מה לדבר איתם וזה סתם יחרב לי את הטיול...

[u](נראה לי שחשוב לא להבהל מזה שיש פער בין המחשבות למעשים,[/u]

תודה. המשפט הזה חשוב לי. אני מנסה ללחוץ על הברקסים. יש לי דימוי של עצמי כנסחפת ולא מחושבת
(ותודה לאסטרולוגים שגורפים את כל מזל תאומים לערמה של שיטחיים ומשתעממים מהר).
אני עושה הפסקות בכתיבה בכל פעם שמשהו בבית הספר מקפיץ אותי. וכרגע אני באויר...

<מתעלמת בנוחיות מכך שהאסטרו. גם מתארים את בני המזל האינטלגנטי והתקשורתי הזה כ: גבוהים ורזים>

תודה ושוב תודה. הרבה עידוד אני מקבלת מכן.
[u]אני מאמינה שהמנהלת תנסה לפחות להבין את ה"ראש" שלך....[/u] בקשר לראש:
לפני החופשה, הייה שבוע אירועים בבית הספר שנקרא HANDS ACROSS AFRICA . אמנים ובעלי מלאכה מכל הסוגים הציגו את עבודותיהם והתנסו עם התלמידים בכל מה שהידיים (והמארגנים הצליחו לארגן) עושות בטנזניה.

הביאו אומני TINGA TINGA (שרון, מכירה?) והילדים עשו עבודות בסגנון. בשלו, רקדו, תופפו וניגנו, שמעו סיפורים ושירים,
בנו בית אפריקאי ועוד ועוד. באחד הימים הושיבו בחור שהכין סנדלים מטייר מפונצ'ר. תיק תק והסנדל מוכן. תור ארוך של ילדים השתרך מולו. זוג סנדלים שהותאם באופן אישי עלו 3000שילינג שזה כמו 3 דולר. איזה גזלן הא?
המנהלת הסתובבה במקום וראשה עטור [po]מקלעת צמות[/po] שחביבה בדרך כלל על בנות העשרה.
זה הראש שלה...

גם אני עדיין פה. קוראת ונהנית מכל רגע. את כותבת נהדר, את מתבטאת נפלא.
אפשר ממש להרגיש שאני נמצאת שם בין גלגלי המוח שלך שעובדים בימים אלה שעות נוספות....
[u]מצב שבו אצטרך להסביר את עצמי. לספר עלינו, להתמודד בפעם הראשונה באופן לא ווירטואלי, עם ההחלטות שלי. עם הרצונות שלי.[/u]

אני מבינה את החששות. מסכימה עם אורית שהכל תלוי איך את מגיעה לשיחה הזו. שדרי חוסר ביטחון - תהיה שיחה קשה יותר. שדרי אמונה שלמה במעשייך והשיחה תתפתח לכיוונים טובים יותר.
כמו כן אכן חשוב לתאר ולפאר את גדולתו של בית הספר. לומר שבגלל שבית הספר טוב בעינייך חשוב לך כן להישאר שם. חשוב לך שהחינוך של ילדייך יעשה בשני רבדים במקביל- בבית שאת היא האחראית היחידה, ובבית הספר.
אני מאמינה שהמנהלת תנסה לפחות להבין את ה"ראש" שלך....
אבל שוב, קודם כל את צריכה להיות בטוחה שזה אכן הצעד הנכון.

חושבת עליך הרבה!

תמשיכי !!!! את עושה שירות חשוב ונפלא לנו ולעולם !!! (נראה לי שחשוב לא להבהל מזה שיש פער בין המחשבות למעשים, מחשבות תמיד צריכות להקדים את המעשים, שהרי: "סוף מעשה במחשבה תחילה...", לאט לאט תתקדמי גם בתחום המעשי !).

נ.ב.: לגבי העולם, אני ממש לא צינית (-;

קוראת,קוראת.
מרתק התהליך שלך.
אני מתאפקת לא להתקשר, אבל לא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן...;-)

כן אורית. ככה בערך ניסחתי לי את ההתחלה.

הבוקר חזרנו לבית הספר. גשום, סגרירי. אפור ומדכא. הם נכנסו לכיתות מייד. באנו אחרי הצילצול.
אחת המורות אמרה לי שהחוג שלי "עיתון" יוצא לפועל החל מיום רביעי . ואני בבית לבד. הבית גדול, קר וריק.
אני מתגעגעת אליהם. אל שגרת החופש שלנו. אני חושבת על מה הם עושים עכשיו בכיתה. עוד 5 דקות ארוחת צהריים.
הזמן עובר לאט. יש לי מצב רוח קודר.

לכיתה של הבת הגיעה הבוקר, ילדונת אחת על זרועותיו של הנהג שלה. ראיתי אותם כבר בחנייה, מתחת למטרייה.
מסתבר שהיא הקיאה באוטו. המורה לקחה אותה למשרד. בטח כדי לטלפן להורים. הסייע אסף את הילדים למפגש
והתחיל בבדיקת נוכחות. רק בילד השביעי או השמיני, נזכר לשאול גם "ומה שלומך היום?". מזל. זו היתה הבת שלי!!! כל ההחלקות הקטנות האלו של האנשים הטובים האלה. מה, לי לא יוצא על הבוקר דבר ראשון להגיד משהו כמו"תחלישו את הטלויזיה?".

[u]אבל קודם כל,כמובן, עלייך להיסתכל על פחדייך בעיניים...[/u]
זהו שאולי הפחדים שלי בכלל אחרים והשיחה עם המנהלת היא רק תירוץ.

[u]"אני צריך לקנות במכולת כדי לדעת מתמטיקה ... "[/u]
וגם - כדי לדעת מתמטיקה, צריך לעבוד במכולת.
על ידינו, נפתחה חנות מכולת חדשה. בחוץ, עומד דוכן ירקות ופירות צבעוני. המוכר נגיד בן 11-12 .
את הס"כ הוא עשה בראש ואחר כך, חישב את העודף בלי שום בעייה. וגם בלי טעות. וחשבתי, מה עוד הוא לומד שם?
שפות - כי קונים שם תיירים
שיווק - חיוך, מילה טובה, עזרה בסחיבה, אדיבות.
פרסום - אולי גם כרובית?
סדר ונקיון, אסטטיקה.
בטחון עצמי - הוא מרוויח כסף. אנשים מבוגרים מתייחסים אליו ברצינות.
סבלנות, דחיית סיפוקים.
הוא לא נראה כמו איזה "מבוגר קטן ורציני". וכיף לקנות ממנו.