להתחיל מחדש זה לא פשוט. .
בנתיים, גם חגגנו יום ההולדת לבן עם הכיתה שלו. נורא פחדתי מזה. דחיתי ודחיתי עד שהוא אמר "נו!". מייד הכנו הזמנות וקפצנו למיים.
מה עושים בכלל עם ילדים בני 8-9?
בגלל אופי המקום, היו ימי הולדת עם פעילות גופנית למתקדמים - טיולים רגליים וקומזיצים, תחרויות ריצה בסגנון המבדקים האולימפיים, אומגות למינהן וכדומה. רציתי מדורה,משחקי לילה ואפיית פיתות אבל זה הייה מוריד את מספר הילדים לאפס בגלל המרחק בין הבתים ונסיעת לילה לא בטוחה.
נזכרתי במשחקי המגרש ששיחקנו בחברת הילדים בקיבוץ בערב, אחרי שההורים "החזירו" אותנו לבית הילדים.
בן זוגי לימד אותם "כדרים באים (קדרים?)" ו"שבויים". (יש לנו מגרש חנייה ענקי ומכוער שהראה הפעם שלכל מטבע יש שני צדדים), הוספנו משיכת חבל ופנייטה (לוקחים מקל עבה ומרביצים בעיניים קשורות בקופסת קורנפלקס מקושטת. כאשר היא מתבקעת, כולם משתטחים קמיקזית על הדשא לאסוף כמה שיותר ממתקים שנופלים החוצה ), חלקם עוד הפליאו במשחק כדורגל למרות החום. לא בני. הוא דוקא די התעייף מכל הריצות האלו.
העיקר שעשינו את הפנייטה. צילמתי אותה ואולי אוסיף פעם תמונה לכאן. הוא שירטט, מחזרנו חומרים, צבענו ויצא מקסים.
בדרך למסיבה, נסעו איתי באוטו עוד 3 ילדים שביקשו לנסוע עם הבן. זקפתי אוזניים והקשבתי לשיחות ביניהם. באמצע הספסל האחורי ישב ילד גבוה וחמוד. משהו כמו מלך הכיתה. מוכשר מאד בלימודים, זריז-פזיז כזה בגופו ובלשונו. הילדים שוחחו, התבדחו, צחקו, צעקו ודחפו. שאלתי על פ., אחד החברים של הבן שהייה אצלנו כמה פעמים ולא הצטרף. אחת אמרה שאבא שלו בא לביקור החודשי שלו. הוד מלכותו, לדעתי בתמימות גמורה, הוסיף שפ. אמר ש"לא בא לו לבוא כי הבן (שלי) הוא such a girl ". אופס!
על חיצי לשונו של פ. כבר שמעתי קודם. גם שמעתי את בני אומר לו שזה לא נעים. גם המורה הציעה לחפש חברים אחרים. ויש הרבה מה לכתוב על משפחתו ועקרונות "החינוך" של הוריו.
אבל אני קפאתי. הבן לא הראה את רגשותיו. הם המשיכו בפטפוט וצחקוק. "המלך" אמר לבני SHUT UP .
בני מדבר לאט. הוא מתרגם בין השפות ורוצה להתבטא באופן הכי מדוייק. לפעמים הוא נתקע לזמן ממושך גם במחשבה.
טוב, לא רוצה להתלונן על הבן שלי. אלא להגיד משהו אחר -
בבית הספר הטוב הזה אמנם הילדים לא מקללים כמו שקיללו בבית הספר בארץ (בכיתה א' היו:בן זונה, מטומטם, אדיוט, מפגר. זה התעופף שם בין הילדים כמו ניירות של סנדוויצ'ים).
אבל אפשר ללכלך מילים רגילות. וזה יכול להיות יותר כואב. ואת זה עושה ילד לילד על בסיס יום יומי.
ההורים לא תמיד יודעים שיש מישהו שמתנהג עם אוצרם היקר בצורה משפילה. המישהו הזה הוא ילד שנראה והוא בטח אכן כזה - מתוק ותמים כמו ילדי.
מאיפה זה בא?בגלל התחרות על תשומת הלב של המורים? השעמום? רגשות קשים מהבית? ככה עשו גם לי?
שעורי בית בחברת ילדים:
- צריך להראות COOL ולא לבכות לאמא ואז יעזבו אותך בשקט.
- אם מפעם לפעם אתה מראה שאתה חזק עם פני הפוקר שלך וההתגרויות "הנקיות" האלו - אולי אפילו תהייה מקובל.
ולדברי ההורים אין כמעט
שום השפעה על הרגשות האלה: אל תשים לב... הם ילדים רעים... תתרחק מהם...
לא טוב להם.. אתה ילד נהדר ואנחנו אוהבים אותך...
זה פשוט משחק במגרש אחר.
לשמחתי בני לומד לאט. הוא עדיין מתחבק ונוגע ומנשק ונפרד ובוכה.
ואני אומרת: מותר לך. לבכות, להתגעגע, לבוא הביתה.
מותר לך להיות בלי חברים.
<בפרק הבא של הטלנובלה - אני חושבת שחברים אפשר למצוא רק בבית הספר>
להתחיל מחדש זה לא פשוט. .
בנתיים, גם חגגנו יום ההולדת לבן עם הכיתה שלו. נורא פחדתי מזה. דחיתי ודחיתי עד שהוא אמר "נו!". מייד הכנו הזמנות וקפצנו למיים.
מה עושים בכלל עם ילדים בני 8-9?
בגלל אופי המקום, היו ימי הולדת עם פעילות גופנית למתקדמים - טיולים רגליים וקומזיצים, תחרויות ריצה בסגנון המבדקים האולימפיים, אומגות למינהן וכדומה. רציתי מדורה,משחקי לילה ואפיית פיתות אבל זה הייה מוריד את מספר הילדים לאפס בגלל המרחק בין הבתים ונסיעת לילה לא בטוחה.
נזכרתי במשחקי המגרש ששיחקנו בחברת הילדים בקיבוץ בערב, אחרי שההורים "החזירו" אותנו לבית הילדים.
בן זוגי לימד אותם "כדרים באים (קדרים?)" ו"שבויים". (יש לנו מגרש חנייה ענקי ומכוער שהראה הפעם שלכל מטבע יש שני צדדים), הוספנו משיכת חבל ופנייטה (לוקחים מקל עבה ומרביצים בעיניים קשורות בקופסת קורנפלקס מקושטת. כאשר היא מתבקעת, כולם משתטחים קמיקזית על הדשא לאסוף כמה שיותר ממתקים שנופלים החוצה ), חלקם עוד הפליאו במשחק כדורגל למרות החום. לא בני. הוא דוקא די התעייף מכל הריצות האלו.
העיקר שעשינו את הפנייטה. צילמתי אותה ואולי אוסיף פעם תמונה לכאן. הוא שירטט, מחזרנו חומרים, צבענו ויצא מקסים.
בדרך למסיבה, נסעו איתי באוטו עוד 3 ילדים שביקשו לנסוע עם הבן. זקפתי אוזניים והקשבתי לשיחות ביניהם. באמצע הספסל האחורי ישב ילד גבוה וחמוד. משהו כמו מלך הכיתה. מוכשר מאד בלימודים, זריז-פזיז כזה בגופו ובלשונו. הילדים שוחחו, התבדחו, צחקו, צעקו ודחפו. שאלתי על פ., אחד החברים של הבן שהייה אצלנו כמה פעמים ולא הצטרף. אחת אמרה שאבא שלו בא לביקור החודשי שלו. הוד מלכותו, לדעתי בתמימות גמורה, הוסיף שפ. אמר ש"לא בא לו לבוא כי הבן (שלי) הוא such a girl ". אופס!
על חיצי לשונו של פ. כבר שמעתי קודם. גם שמעתי את בני אומר לו שזה לא נעים. גם המורה הציעה לחפש חברים אחרים. ויש הרבה מה לכתוב על משפחתו ועקרונות "החינוך" של הוריו.
אבל אני קפאתי. הבן לא הראה את רגשותיו. הם המשיכו בפטפוט וצחקוק. "המלך" אמר לבני SHUT UP .
בני מדבר לאט. הוא מתרגם בין השפות ורוצה להתבטא באופן הכי מדוייק. לפעמים הוא נתקע לזמן ממושך גם במחשבה.
טוב, לא רוצה להתלונן על הבן שלי. אלא להגיד משהו אחר -
בבית הספר הטוב הזה אמנם הילדים לא מקללים כמו שקיללו בבית הספר בארץ (בכיתה א' היו:בן זונה, מטומטם, אדיוט, מפגר. זה התעופף שם בין הילדים כמו ניירות של סנדוויצ'ים).
אבל אפשר ללכלך מילים רגילות. וזה יכול להיות יותר כואב. ואת זה עושה ילד לילד על בסיס יום יומי.
ההורים לא תמיד יודעים שיש מישהו שמתנהג עם אוצרם היקר בצורה משפילה. המישהו הזה הוא ילד שנראה והוא בטח אכן כזה - מתוק ותמים כמו ילדי.
מאיפה זה בא?בגלל התחרות על תשומת הלב של המורים? השעמום? רגשות קשים מהבית? ככה עשו גם לי?
שעורי בית בחברת ילדים:
[list]
[*] צריך להראות COOL ולא לבכות לאמא ואז יעזבו אותך בשקט.
[*] אם מפעם לפעם אתה מראה שאתה חזק עם פני הפוקר שלך וההתגרויות "הנקיות" האלו - אולי אפילו תהייה מקובל.
[/list]
ולדברי ההורים אין כמעט [b]שום השפעה[/b] על הרגשות האלה: אל תשים לב... הם ילדים רעים... תתרחק מהם...
לא טוב להם.. אתה ילד נהדר ואנחנו אוהבים אותך...
זה פשוט משחק במגרש אחר.
לשמחתי בני לומד לאט. הוא עדיין מתחבק ונוגע ומנשק ונפרד ובוכה.
ואני אומרת: מותר לך. לבכות, להתגעגע, לבוא הביתה.
מותר לך להיות בלי חברים.
<בפרק הבא של הטלנובלה - אני חושבת שחברים אפשר למצוא רק בבית הספר>