תודה רבה לך !

לפלוני ששאל אם חלק מהדף נמחק,
תודה. נמחק לי בטעות כשערכתי, שחזרתי עכשיו.

הדבר הראשון שעולה זה - הלוואי שהייתי הבנאדם שמצליח בדברים מהסוג הזה. שפשוט מצליח. שלא צריך לעבור דרך חישוקים בוערים של שכנוע בזה שהכל בסדר גם בלי זה. שהייתי יכולה לראות את המטרה הזו, לכוון אליה חץ, ובלי הרבה בלגן, לפגוע בה.
אני מבינה לגמרי .
תראי, כל אחד מביט על חייו מבעד לפצע הילדות הספציפי שלו ואומר ש"הלוואי ש...". אני חלילה לא מקלה ראש או מזלזלת בכמיהה הזאת שלך, זה הדבר הכי טבעי והגיוני שיעלה מתוכך כרגע. אני כן מציעה לשקול שהכמיהה נובעת כפי הנראה מהרצון שהפצע של "אני קטנה ונזקקת ולא מסוגלת" לא יכאב כל כך.

אדם עם פצע של "אני דחוי ולא רצוי" היה אומר שהלוואי שכולם היו רוצים בחברתו ואף אחד לעולם לא היה דוחה אותו.
אם היה לף פצע אחר, הכמיהה שלך היתה אחרת.

זה לא אומר שהכמיהה אינה לגיטימית. זה כן אומר שכדאי להביט על המנגנון שפועל ברקע ומייצר את אותה כמיהה.

וכמובן להביט על הפצע ועל הכמיהה בחמלה, ברכות ובהבנה. למשל: יש בי כמיהה להצליח בקלות ובפשטות במבחן. יש בי כמיהה לא לשהות בתוך הסיטואציה המכאיבה של אני לא מצליחה ולא מסוגלת. יש בי כמיהה שהפצע של תפיסת הערך לא יכאב לי כל כך. זה טבעי וסביר ונורמלי שתהיה לי הכמיהה הזאת.

מה דעתך להביט על זה כך?

.
בנוסף, אם מתאים לך, אני מציעה לערוך מפגש נוסף ומחודש עם כל השאלות של אתמול:

• האם את מסכימה להכיר בכך שאת בעלת ערך בלי קשר להאם את יכולה או לא יכולה לעשות את זה?
• האם את מסכימה להכיר בכך שאת נפלאה ונהדרת עם כל חסרונותייך וקשייך?
• האם את מסכימה לקבל אותך עם כל חסרונותייך וקשייך?
• האם את מסכימה להעריך אותך עם כל חסרונותייך וקשייך?
• האם את מסכימה לאהוב אותך עם כל חסרונותייך וקשייך?

הדבר הראשון שעולה זה - הלוואי שהייתי הבנאדם שמצליח בדברים מהסוג הזה. שפשוט מצליח. שלא צריך לעבור דרך חישוקים בוערים של שכנוע בזה שהכל בסדר גם בלי זה. שהייתי יכולה לראות את המטרה הזו, לכוון אליה חץ, ובלי הרבה בלגן, לפגוע בה.


האם את מסכימה להכיר בכך שאת בעלת ערך בלי קשר להאם את יכולה או לא יכולה לעשות את זה?
בעלת ערך, אחר. לא בעלת הערך הספציפי הזה.

האם את מסכימה להכיר בכך שאת נפלאה ונהדרת עם כל חסרונותייך וקשייך?
כן, אבל גם חסרה, במובן מסוים.

האם את מסכימה לקבל אותך עם כל חסרונותייך וקשייך?
לא בשמחה ובהתלהבות.

האם את מסכימה להעריך אותך עם כל חסרונותייך וקשייך?
הערכה על מה שיש - בטח ובשמחה.

האם את מסכימה לאהוב אותך עם כל חסרונותייך וקשייך?
(אנחה). לאהוב זו מילה גדולה, אפשר להתחיל עם לקבל?

ובכלל, כשאני מתחילה לגלגל את המחשבות אל העתיד, הן הולכות ומסתבכות ומסתבכות.
כן, ככה נראים לופים מחשבתיים שעולים כדי להגן מפני כאב.

בעיקר כי אני רוצה לדעת, באמת לדעת, לא רק להאמין באופן תיאורטי, שאני יכולה לעשות את זה. שאני, עם כל חסרונתיי וקשיי, את הדבר הזה - יכולה לעשות.

• האם את מסכימה להכיר בכך שאת בעלת ערך בלי קשר להאם את יכולה או לא יכולה לעשות את זה?
• האם את מסכימה להכיר בכך שאת נפלאה ונהדרת עם כל חסרונותייך וקשייך?
• האם את מסכימה לקבל אותך עם כל חסרונותייך וקשייך?
• האם את מסכימה להעריך אותך עם כל חסרונותייך וקשייך?
• האם את מסכימה לאהוב אותך עם כל חסרונותייך וקשייך?

אם מתאים לך לבדוק מה עולה, מוזמנת.
מזכירה שאין צורך לכוון לתשובה חיובית. לבדוק באמת מה עולה ולתת לזה מקום.

את מגנה על עצמך מפני האופציה הכי מכאיבה.
ניסיתי להמשיך ולחשוב על זה, ללכת עם המחשבה הזו. וחשבתי שזה באמת הגיוני, כי אם הסיבה שאני לא אתקבל לתוכנית שאני מעוניינת בה לא תהיה הציון, הסיבה תהיה כי אני לא מתאימה לתוכנית. זאת אומרת, אם אני אצליח להתעלות ולקבל את הציון הדרוש במבחן הזה, ועדיין לא יקבלו אותי, זה יעיד על כך שחוסר ההתאמה הוא במובנים הרבה יותר מהותיים. ובכלל, כשאני מתחילה לגלגל את המחשבות אל העתיד, הן הולכות ומסתבכות ומסתבכות.

כי גם אם אני אצליח לקבל ציון גבוה במבחן הזה, לתהליך הקבלה יש המשך, ואני אצטרך לגייס ממליצים ולכתוב באריכות למה אני רוצה (ולמה כדאי להם) שאהיה בתוכנית וכו׳ וכו׳. וכל שלב כזה, עבורי, ובאנגלית, הוא חציה של אוקינוס קטן וסוער. וגם אז (!) נניח שאעבור בהצלחה מסחררת את כל השלבים האלה, וכולם יגידו בהשתאות - וואו! היא בדיוק בדיוק מה שחיפשנו! גם אז, הקבלה היא, מטבע הדברים, רק השלב הראשון מאוד בתהליך עצמו. ואני לא רואה בדמיוני חלק אחד בתוך הדבר הזה שלא יהיה מאתגר - הקורסים שיגיעו אחר כך, עבודת המחקר.

וניסיתי לדבר עם עצמי יותר ויותר עמוק ולהקשיב לתשובות שלי - למה בכלל אני עושה את זה? אני יכולה לקבל הכרה מקצועית בלי זה, אני בהחלט יכולה להמשיך ולעבוד בלי זה, וללמד במדינה שבה אני חיה כרגע - אני בכלל לא רוצה. למה אני רוצה את זה? בעיקר כי אני רוצה לדעת, באמת לדעת, לא רק להאמין באופן תיאורטי, שאני יכולה לעשות את זה. שאני, עם כל חסרונתיי וקשיי, את הדבר הזה - יכולה לעשות.

והתלבטתי ביני לביני אם זו סיבה טובה מספיק וחשבתי שדווקא כן. שזו לא מטרה שמישהו אחר השליך עלי (אם מתעלמים מהחיבה של הוריי לאקדמיה), שלמרות שאני לא רוצה להמשיך לעד לעשות את הדבר הזה, הוא עשייה ראויה (אולי אני עוד קצת מתלבטת לגבי זה). טוב, נדמה לי שהמשפט האחרון חשף בלי ששמתי לב שההתלבטות כאן עוד בעיצומה. וגם זה דבר, כי יש כל כך הרבה עיסוקים בחיים (בטח בזמן קורונה עם כולם בבית) ועכשיו, אני באמת חייבת לדחוס גם את זה פנימה?

(אנחה).

איך אני יכולה להיות בטוחה שאני לא האדם הזה, שכשהוא הולך ברחוב כולם מתרחקים ממנו באופן טבעי והוא לא מדמיין שהוא חווה דחייה, הוא באמת דחוי מאוד. איך אני יודעת שזו לא מסכה של כשירות אקדמית שהחזקתי בה במשך כמה שנים, בקושי, ושאולי כדאי לי לנסות להבין - את זה את לא יכולה לעשות, במקום להמשיך לנסות לעשות את זה?
אני רק יכולה לומר לך שהשאלה הזאת נשמעת לי מהצד (כלומר מנקודת מבט אובייקטיבית ולא מעורבת רגשית ) כמו מנגנון הגנה. את מגנה על עצמך מפני האופציה הכי מכאיבה.
מסכימה לשקול את הרעיון הזה? לשהות איתו מעט?

תודה על ההסבר, אני מבינה תיאורטית מה את אומרת, ובעצם נדמה לי שאני שואלת איך אני יכולה להיות בטוחה שאני לא האדם הזה, שכשהוא הולך ברחוב כולם מתרחקים ממנו באופן טבעי והוא לא מדמיין שהוא חווה דחייה, הוא באמת דחוי מאוד. איך אני יודעת שזו לא מסכה של כשירות אקדמית שהחזקתי בה במשך כמה שנים, בקושי, ושאולי כדאי לי לנסות להבין - את זה את לא יכולה לעשות, במקום להמשיך לנסות לעשות את זה?

ברור לי שאת שואלת באמת
זו שאלה חשובה.
חשוב לעשות הבחנה בין המציאות החיצונית לזו הפנימית.

במציאות את לפעמים אכן לא מצליחה להבין או לפתור את התרגילים. אבל האמת היא שאת לא קטנה ונזקקת, לא לא-מסוגלת, ולא חסרת ערך. לפעמים את מבינה, חדה, מפוקסת, קולטת - ולפעמים פחות.

הרגעים בהם את מבינה פחות אינם מעידים על הערך שלך. כאשר את נמצאת בסיטואציה בה את לא מצליחה להבין משהו - הפצע ננגע וכואב ביתר שאת, ואז את מוצפת לגמרי. אני גם מאמינה שכאשר הפצע שלך לפתע מפציע, זה גורע עוד מהיכולת שלך להבין. כי את נזרקת לחוויה של "אני קטנה". ולכי תחשבי בבהירות ברגעים כאלה...

אני אתן לך דוגמא שלא קשורה אליך, ואולי זה יקל עליך להבין למה אני מתכוונת:
קחי למשל מישהי שיש לה פצע של "אני לא רצויה ולא אהובה". אז נכון, לפעמים במציאות החיים היא תחווה דחייה: היא תפגוש חברות או בני זוג פוטנצאליים שלא ירצו בחברתה.
אבל זה לא אומר שהיא אדם לא רצוי, או אדם שלא ראוי להיות נאהב. אם היא תחווה סיטואציה של דחייה, זה יכאב לה ביתר שאת (כמו שלך כואב הפצע שלך, האחר) כי זה ילחץ לה בדיוק על הנקודה הרגישה שלה, על הפצע. על התפיסה העצמית השגויה שלה, וזב יצבע לה את כל המציאות בצבע הכואב הזה.

יש תפיסה עצמית, שאם היא יושבת על פצע, היא כמובן שגויה. ויש מציאות. לפעמים במציאות נוצר מצב שמתכתב עם אותה תפיסה עצמית אבל זה לא אומר שזה מעיד על הערך האמיתי של האדם.

הצלחתי להבהיר? אם לא, בבקשה תשאלי עוד. זו נקודה ממש חשובה.

אני תוהה למה זה לא הגיוני לחשוב שהחששות שלי משקפים את המציאות באופן כן ושתפיסת הערך העצמי היא נאמנה למציאות? (שואלת באמת, לא מנסה לעצבן)

בשמחה רבה

זה שאת מוכנה לנסות למרות הקושי זה מעולה.
אולי התרגול יצליח לשנות משהו גם בתפיסה.

כי מבחינתי זו לגמרי האמת, ואין לי כל כך הוכחה שמשהו אחר הוא האמת. אני מבינה שזו סיבה ומסובב, ובכל זאת, למה שאגיד לעצמי שזו לא האמת אם עד כה זו כן?
את יכולה להתחיל מזה שאת יודעת שיש לך פצע שקשור בתפיסת ערך עצמי חסרה, כלומר שיש שם עניין עם ערך עצמי, ובהינתן הפצע סביר להניח שהוא משפיע איכשהו על תפיסת המציאות. מה את אומרת?

תודה רבה, עירית, אני מאוד מעריכה את העזרה שלך כאן.

אני לגמרי יכולה לנסות. המקום שבו קשה לי הוא זה של
זו לא האמת
כי מבחינתי זו לגמרי האמת, ואין לי כל כך הוכחה שמשהו אחר הוא האמת. אני מבינה שזו סיבה ומסובב, ובכל זאת, למה שאגיד לעצמי שזו לא האמת אם עד כה זו כן?

נהדר שאת מתרגלת את זה!
זה גם מקל, כמו שאת מרגישה, וגם עושה עבודת ריפוי על הדרך.
לכן אם את מצליחה, אני ממליצה מאוד להמשיך. כמה שתוכלי.


שני דברים שצפים ותוקעים אותי שוב ושוב -
אני חושבת ששתי המחשבות הללו מעידות על כך שהסיטואציה הזאת של לימודים לוחצת לך חזק ובדיוק על הנקודה של תפיסת הערך העצמי. היא מגרה את הפצע ומציפה אל פני השטח כאב.

שתי המחשבות החוזרות הללו (איך אחרים יראו ומה אם זה לא יצליח) נראות לי מהצד כמו מנגנון הגנה שבודק את הגבולות, מכין אותך ל"גרוע מכל". שוב ושוב ושוב, בלופים. וזה, בעיני, מסמן לך שיש לך פה הזדמנות לשחרר את התפיסה השגויה והמכאיבה. לרפא את הפצע ולייצר עליית מדרגה במה שאת חושבת עליך.

מה שאת יכולה לעשות זה בכל פעם שעולה אחת המחשבות הללו – להזכיר לעצמך שזה מנגנון הגנה, ומעצם היות המחשבה מנגנון הגנה, היא כנראה לא האמת. כלומר לפרוק אותה מנשקה. למשל כך:

"אם אחרים יראו אותי האם הם יבוזו לי?
המחשבה הזאת עולה בי עכשיו כי אני חושבת על עצמי דברים לא טובים, אני בזה לעצמי על היכולות שלי, והבוז העצמי הזה מאוד מאוד כואב לי. בתגובה לכאב - אני מכינה עצמי לגרוע מכל: מצב שבו גם האחרים בזים לי. אני נשארת דרוכה ומוכנה מול אחד הסיוטים הכי גדולים שלי: שלא רק אני אבוז לי אלא שכולם יבוזו לי. אני מזכירה לעצמי שזהו מנגנון הגנה מול פצע ילדות. זו לא האמת."

"אם לא אצליח בבחינה?
המחשבה הזאת עולה בי עכשיו כי אני חושבת על עצמי שאני לא מסוגלת, לא מספיק חכמה ומוכשרת, והמחשבה הזאת מאוד מאוד מכאיבה לי. בתגובה לכאב – אני מכינה את עצמי לגרוע מכל. מצב בו אני באמת אכשל ולא אצליח. הנה אני כבר שם, מוכנה, דרוכה מול הכאב. אני מזכירה לעצמי שזה מנגנון הגנה מול פצע ילדות ולא האמת לגביי".


מה דעתך?
את יכולה להבין כיצד המנגנון הפנימי הזה פועל? אם לא, תשאלי ואנסה להבהיר עוד.
ואם כן, האם התרגול של לנטרל את המחשבות בזמן אמת נראה לך כמו משהו שאת יכולה לנסות?

מתרגלת את מה שהצעת, זה עוזר לי לשהות במרחב הקושי למשך זמן מעט יותר ארוך

שני דברים שצפים ותוקעים אותי שוב ושוב -

1. איך זה יראה בעיני אחרים?

למרות שאף אחד בכל העולם כולו (ממש אף אחד) לא יודע שאני לומדת למבחן הזה (בעצם חוץ מהקוראות כאן ) אני ממש מרגישה את התחושה הזו של... בוז? מין - כשמסתכלים עליך מהצד לא היינו מנחשים שתתקעי בשאלה הזו.

1. ומה אם בסוף זה לא יצליח? מדי פעם כדי לעודד את עצמי אני מספרת לעצמי סיפורים קצרים בראש על איזה נהדר זה יהיה כשאני אצליח. כשאני אגש לבחינה ואקבל ציון מהמם ומסחרר ואצליח ללמוד את מה שרציתי במשך כל הזמן הזה במקום מצוין. ואז אני חושבת... אבל רגע, מה אם זה לא יקרה? מה אם גייסתי את הזמן ואת המשאבים ואני מנסה, ואני נושמת, ואני נשארת כדי לפתור את התרגיל, אבל בסוף הציון לא יהיה מספיק גבוה? מה זה מעיד על היכולות האמיתיות שלי? מה זה מעיד על הסיפור של נשקיע ונצליח? ואני לא מצליחה אף פעם לסיים את המחשבה הזו ממש עד הסוף.

יופי שחזרת לשם.
התכוונתי לתרגיל האחר, זה של זמן אמת ברגע שבו את בחרדה או בחוויה של "אני לא מבינה".
מעתיקה לך אותו לכאן.
אני חושבת שהוא יכול להיות מועיל כרגע.
תראי אם מתאים לך:

"מבינה מתוך מה שכתבת שאת חווה את החוויה הזאת די הרבה בימים האחרונים.
ולכן, אני רוצה להציע לך למנף את המפגשים הלא נעימים הללו עם החוויה – למנף אותם לשחרור של הפצע. כדי שזה לא יסתכם רק בכאב, תסכול וחוסר אונים.
אם מתאים לך לנסות, הנה תרגיל אחד אפשרי:
בשלב ראשון (אח"כ נראה מה עוד) בכל פעם שאת חווה את החוויה את -

1. מזהה שנקלעת אליה.
2. מזכירה לעצמך שהיא תזכורת של פצע ילדות שעולה עכשיו אל פני השטח.
3. לוקחת נשימה עמוקה ומרחיבה את בית החזה (יכולה גם ממש למשוך את השכמות אחורנית). זה כתגובת נגד לכיווץ שרוב הסיכויים שעולה בך ברגע ההוא.

את יכולה בהתחלה לעשות את הפעולות הללו אחת אחרי השניה, ובהמשך את שלושתן במקביל.
זה יכול להיראות כך: "אני עכשיו בתוך החוויה של אני קטנה ונזקקת. אני זוכרת שהיא נובעת מפצע ילדות שצף כרגע". ותוך כדי זה את נושמת ומתרחבת.
ברגע האמת את כפי הנראה: מתכווצת, מתנגדת לחוויה, ומאמינה שהיא האמת לגביך.
התרגיל הזה מיועד לעצור את התגובה האוטומטית, האינסטינקטיבית (והטבעית! happy) הזאת ולסייע לך לעלות על נתיב של שחרור וריפוי הפצע.
אם משהו לא ברור כאן כמובן תשאלי."

זה מכאן: ביד רכה (2019-12-07T13:29:14)

• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה של "אני קטנה ונזקקת"? לא לא לא לא
• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה של "אני קטנה ונזקקת" על מנת לשחרר את המטען שלה מתוכי? אני יכולה להגיד שכן, אבל ברגע האמת אני לא מסוגלת לעשות את זה
• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה הלא נעימה הזאת ולהפסיק להימנע ממנה? אני באמת לא יודעת איך, זה כרוך בהרבה מאוד כאב וסבל להשאר נוכחת בנקודה הזו
• האם אני מסכימה לזכור שהיא נובעת ממטען מהעבר שלי? אני לא יודעת. בגלל שאני לא זוכרת משהו כזה, זו בעיקר מחשבה תיאורטית לא מעוגנת בשום זיכרון ממשי.
• האם אני מסכימה לנסות לזכור בזמן אמת שהיא לא האמת לגביי? אני מאמינה שזו האמת, לצערי.
• האם אני מסכימה להביט על עצמי בהערכה? על בסיס מה?
• האם אני מסכימה להביט על עצמי ולומר שאני נפלאה ונהדרת בדיוק כפי שאני?

בטוח יש איזו רמה של חרדה שמציפה אותי ברגע ש״זה סינית בשבילי״.
מה דעתך לנסות ברגעים הללו של חרדה או סתם של "אני לא מבינה", את התרגיל שהצעתי כאן:

ביד רכה (2019-12-07T13:29:14)

מה דעתך?

המממ... זו מחשבה מעניינת. בטוח יש איזו רמה של חרדה שמציפה אותי ברגע ש״זה סינית בשבילי״. העניין הוא שהרבה פעמים (או לפחות חלק מהזמן) זו באמת המציאות האובייקטיבית ולא רק סיפור שאני מספרת לעצמי...

אני מבינה
הנה כיוון המחשבה שלי. תבדקי מה דעתך:

אם עולות בך תחושות חזקות שגורמות לך לרצות לברוח מהסיטואציה של הלמידה, סביר להניח שמדובר בפצע כלשהו. כלומר שהסיטואציה נגעה במשהו כואב ולא פתור. בהכללה ניתן לומר שתגובה אינסטינקטיבית ובעוצמה חזקה מעידה על כך.

וכאשר הפצע (כפי שהגדרנו אותו בדצמבר) "אני קטנה ונזקקת" צף ומציף אותך – זה פוגע בביצועים שלך: את מתבלבלת, מתערפלת ו-פחות מבינה. ברגעים בהם את יושבת ולומדת והוא לא צף - הביצועים שלך כן טובים ואת כן מבינה.

מה שאני מנסה לומר זה שמה שאולי פוגע בביצועים שלך זה העירפול שנוצר בך כתוצאה מהצפת הפצע והכאב, ולא באמת היכולות שלך.

מה דעתך?
מוזמנת לכתוב כל מה שעולה לך ונמשיך משם.

אבל אני יודעת שזו לא האמת לגביי.
אני לא ממש מצליחה להאמין בחלק הזה. התחושה שלי היא שזה אמיתי, זאת אומרת, שהיכולת שלי היא מאוד מוגבלת, שלא משנה כמה מאמץ אני אשקיע, אני לא אצליח להתעלות מעבר לרמה מסוימת (שהיא ממוצעת מינוס ואליה אני יכולה להגיע גם בלי השקעה/מתיחת גבולות העצמי בצורה שלא נוחה ולא נעימה לי). ואין לי הוכחות אחרות כי עד עכשיו ההתנהלות שלי הייתה להגיד לעצמי את זה, ואז להפסיק את מה שגורם לי לתחושה לא נעימה, ואז להשאר בממוצעות.

היי אפי
כיף שחזרת!

ראשית, כל הכבוד על ההעזה והקפיצה למים.
כל הכבוד גם על המאמץ להישאר ולא לברוח מהסיטואציה המאתגרת, ועל הדיאלוג הנחוש עם הקול הפנימי.

בכל פעם שאני מנסה משהו ולא מצליחה זה גורם לי לתחושה מאוד חזקה של - זה לא נכון עבורי להיות כאן (ובכל פעם שאני מצליחה תרגיל, אני מפזזת בקלילות אל עבר התרגיל הבא).
אני רוצה להזכיר לך את הקישור שעשינו לפני כמה חודשים בין תחושת ההצלחה או אי ההצלחה - לתפיסת הערך העצמי. בגלל הקישור הזה החוויה שלך היא כל כך מטלטלת, לשני הכיוונים, כמו שאת מתארת כאן. וזה כאמור קישור מוטעה שגורם לסבל: הערך שלך לא תלוי בביצועים שלך!

אם את כבר מייצרת עם עצמך דיאלוג בזמן אמת, מה דעתך לנסות את הזיהוי שהצעתי אז?

• נזרקתי כרגע לחוויה של אני קטנה ונזקקת.
• זהו משקע או פצע מהעבר שעולה כעת אל פני השטח. הסיטואציה המסויימת הזאת זורקת אותי אל חווית העבר הלא פתורה הזאת.
• זה מרגיש כמו משהו אמיתי לגמרי אבל אני יודעת שזו לא האמת לגביי. אני יודעת שמה שמייצר את התחושה זה המשקע, הזיכרון, הפצע.

זוכרת את ההצעה ההיא לתרגול? בשלב הראשון לעשות את ההפרדה הזאת, כדי לא לסבול כל כך, כדי לא להיכנס לסרט המכאיב הזה. אחר כך זו גם הזדמנות לרפא את הפצע ולשחרר את הקישור השגוי הזה.
מה דעתך לנסות את זה בימים אלו?

ממשיכה לכתוב ומקווה שתגיעי לכאן

אני מנסה להקשיב לדיבור הפנימי, זה שהופך את זה כמעט בלתי אפשרי בימים האחרונים לשבת וללמוד. אני מסתכלת על בעיה, ואז שומעת את הקול הפנימי שלי אומר: ״זה סינית בשבילך״. ואז אני מנסה לדבר עם הקול הזה ואומרת לו - ״רגע, רגע, זו רק הבהלה הראשונית, בוא ננסה לקרוא, מה בכלל כתוב כאן?״. ואז אני מסתכלת על הבעיה לאט לאט. ולפעמים אני מצליחה להתיר את הסבך ופעמים רבות גם לא. יש לי קושי גדול מאוד עם ההרגשה שניסיתי ולא הצלחתי, זאת אומרת, שישבתי, וממש קראתי כל מילה, וכתבתי על הדף, ובכל זאת, לא הצלחתי לפענח את הדרך לפתרון. אני מנסה להגיד לעצמי שככה זה. ככה לומדים! לא מצליחים משהו ואז מסתכלים על הפתרון ולומדים ובפעם הבאה אני אצליח תרגיל כזה. אבל בכל פעם שאני מנסה משהו ולא מצליחה זה גורם לי לתחושה מאוד חזקה של - זה לא נכון עבורי להיות כאן (ובכל פעם שאני מצליחה תרגיל, אני מפזזת בקלילות אל עבר התרגיל הבא).

התחושה הזו, השלילית החזקה, ממש יוצרת רתיעה, שמקשה אלי ללמוד בזמן שהחלטתי להקדיש לזה. מתסכל...

נסי ובואי לספר מה ואיך הולך .
היי,

ההודעה האחרונה כאן נכתבה בדצמבר, כך שבהחלט עבר זמן, אבל בעקבות הקורונה והשהות הממושכת בבית החלטתי לנסות ולגשת למבחן שאותו אני צריכה לעבור כדי להגיש מועמדות לתוכנית שאני מעוניינת בה.

הדברים התחילו ברגל ימין, באופן שהפתיע אפילו אותי (למרות שמאז ומעולם הייתי טובה בהתחלות, הבעיה היא אחר כך). למדתי, הצלחתי לדחוס רגעי לימוד משמעותיים וטובים בכל מיני זמנים מוזרים ובחלקי זמנים כשכולם בבית. ואז, משהו קרה. אני יודעת בדיוק מה זה היה - בתחילת הלימודים, באופן מודע מאוד, לא עשיתי לעצמי רשימת מטרות או זמנים. ידעתי שאני יכולה לקחת את הזמן (אם לא עשיתי את זה בעשור האחרון, זה באמת לא מאוד משנה אם עכשיו זה ייקח חודש או חודש וחצי או שלושה חודשים). אבל בשלב כלשהו תחושת הציפה בחוסר וודאות כבר היה יותר לא נעימה מכן נעימה וישבתי לכתוב רשימה מסודרת של הנושאים שצריך לכסות. זו הייתה רשימה ארוכה, מאוד, ואני הייתי בסעיף 4 מתוך 24 סעיפים, שכולם כבדים וקשים. וברגע זה, נפלה בי איזו תחושה של - וואלה, אין סיכוי. זה חמוד ויפה שהייתה לך מוטיבציה לכסות באופן מקיף ויסודי ארבעה סעיפים ראשונים, אבל אין סיכוי שתעשי את זה עם עוד 20 כאלה. זה יותר מדי, זה גדול עליך, גם רק הארבעה הראשונים גדולים עליך, אבל עם זה עוד איכשהו היית יכולה להתמודד, אבל עוד 20 כאלה? זה פשוט הפך ברגע למשימה בלתי אפשרית.

אם הייתי אני של לפני כמה שנים, לא הייתה דרך חזור מהנקודה הזו. אבל זו אני של עכשיו, ולמדתי כמה דברים בחיים שאני מנסה לעשות בהם שימוש. אז לא הפסקתי ללמוד. המשכתי, בקצב איטי הרבה יותר (מה שמבאס אותי מאוד, כי אם אני כבר רוצה לעשות את המבחן הזה, הלוואי שהייתי יכולה להתגייס לזה בלב שלם ולהשקיע בזה כמו שצריך). אני ממש מרגישה התנגדות פנימית. אני פותחת את ספר התרגול, ואחרי כל שאלה מחדש (ויש שם הרבה, הרבה, הרבה שאלות) אני רוצה ללכת משם. אני מרגישה את העיניים שלי מנסות להתרחק מהדף, כאילו אני ממש לא רוצה להיות שם (ויחד עם זה, בטח שאני רוצה, אני רוצה גם להיות מלאת מוטיבציה ואמונה עצמית לגבי זה).

ניסתי לנשום לנוכח התחושות האלה, אם יש לך עוד מחשבות או רעיונות לכיווני פעולה - יותר מאשמח לשמוע. תודה!

היי בתיה,

לאחרונה החל לומר, "אני שונא את עצמי ואת הבטלנות שלי"
_אני יודעת שמאחורי המילה "בטלה" או המילה "עצלות" וודאי יש דפוס כלשהו, מנגנון הגנה, שמשרת אותו, רק שאיני מצליחה בעצמי לפרק את זה.
האם יש לך כיוון, אולי?_

יש לי כמה השערות, תבדקי אותן:

משפט כזה של הלקאה עצמית עשוי להיות מנגנון הגנה מפני גינוי שעלול להגיע מבחוץ, מהסביבה. משהו כמו "להקדים תרופה למכה". כלומר להקדים מכה למכה שאולי תכף תגיע מבחוץ. אנחנו תמיד מעדיפים לתת לעצמנו על הראש ולא לשמוע את זה מבחוץ. יש תחושה שככה זה פחות יכאב.

כמו כן, יש סיכוי שקשה לו עם אי העמידה שלו ביעדים הגבוהים שהוא מציב לעצמו. הוא ניצב חסר אונים מול זה, לא מצליח לשנות את זה, ואז - הלקאה עצמית נותנת תחושה שהנה אני כן עושה משהו. אני מעניש את עצמי. אני מודע, אני נותן לעצמי בראש, וכך אולי משהו יזוז פה.

בנוסף, פרפקציוניזם עשוי להיות מנגנון הגנה מול כאב של תפיסת ערך עצמי חסרה. מחשבה לא מודעת כמו: "אם אני אעשה את זה ואת זה ואת זה מושלם, זה יהיה סימן שאני בעל ערך, סימן שאני כן מספיק טוב".

נקודה אחרונה - ההשערה שלי היא שיש לו רגישות כלשהי (מכירה את המונח אדם רגיש מאוד / ילד רגיש מאוד?). יש סיכוי שהוא חווה הצפות רגשיות אל מול המציאות ובתגובה לוקח צעד אחורנית ונמנע. אני לא חושבת שיש בו, בבנך, בטלנות או עצלנות אלא הימנעות. נעות ממשהו, מחוויה מציפה כלשהי.

מה דעתך? תראי אל מה את מתחברת.
ובנוסף, אם מתאים לך, כדי להרחיב את התמונה, את יכולה לספר עליו עוד קצת: בן כמה הוא בדיוק? איך נראים היחסים שלו אתכם? עם האחים שלו? איך הוא מבחינה חברתית? מה החוזקות שלו? מה הוא אוהב?

בכל מקרה, לא הייתי מנסה לשתף אותו בתובנות הללו באופן ישיר, אלא עובדת על ריכוך הגישה כלפיו וכלפי ההתבטאויות שלו. כלומר על מי להיות מולו. זו יכולה להיות דרך רבת עוצמה לתמוך בו ולהקל עליו.

אני פה אם תרצי להמשיך

שלום עירית
אני מתמודדת עם ילד/ נער שיש בו המון המון רצונות טובים, שאיפות, מוטיבציה גבוהה אפילו שמץ פרפקציוניזם, ומאידך סף תסכול נמוך מאוד.
יש אצלו פער גדול מאוד , גדול מדי בין המצוי לרצוי.
ומתייאש מהר כשלא מצליח במה שהוא רצה , לדעתי בגלל שהמטרה מראש היתה גבוהה מדי, רחוקה מדי, קשה מדי.
<אני תמיד אומרת לו שעליו לבחור מטרות קטנות יותר וברות ביצוע , ושעליו לשאוף להתקדם בצעדים קטנים יותר>
לאחרונה החל לומר, "אני שונא את עצמי ואת הבטלנות שלי"
אמרתי לו שאני לא מאמינה שהוא בטלן, ושוודאי היתה סיבה מדוע לא הצליח לעשות את מה שרצה . או שהיתה סיבה לכך שנמנע מלעשות משהו.
הוא תמיד אומר "שום סיבה זו רק הבטלנות שלי".

אני יודעת שמאחורי המילה "בטלה" או המילה "עצלות" וודאי יש דפוס כלשהו, מנגנון הגנה, שמשרת אותו, רק שאיני מצליחה בעצמי לפרק את זה.
האם יש לך כיוון, אולי?

יכולה לנסות.
נסי ובואי לספר מה ואיך הולך .
אם לא ילך נחפש כיוון אחר.



זה הגיוני שאני לא זוכרת שום פצע כזה?
בוודאי. לפעמים המערכת הרגשית עובדת חזק על להדחיק, כדי שלא יכאב.

יכולה לנסות.

זה הגיוני שאני לא זוכרת שום פצע כזה?

-האם אני מסכימה לפגוש את החוויה של "אני קטנה ונזקקת" על מנת לשחרר את המטען שלה מתוכי? אני לא רואה איפה אלמנט השחרור נכנס לתוך החוויה הזו, רק אלמנט התסכול
מבינה מתוך מה שכתבת שאת חווה את החוויה הזאת די הרבה בימים האחרונים .
ולכן, אני רוצה להציע לך למנף את המפגשים הלא נעימים הללו עם החוויה – למנף אותם לשחרור של הפצע. כדי שזה לא יסתכם רק בכאב, תסכול וחוסר אונים.

אם מתאים לך לנסות, הנה תרגיל אחד אפשרי:
בשלב ראשון (אח"כ נראה מה עוד) בכל פעם שאת חווה את החוויה את -

1. מזהה שנקלעת אליה.
2. מזכירה לעצמך שהיא תזכורת של פצע ילדות שעולה עכשיו אל פני השטח.
3. לוקחת נשימה עמוקה ומרחיבה את בית החזה (יכולה גם ממש למשוך את השכמות אחורנית). זה כתגובת נגד לכיווץ שרוב הסיכויים שעולה בך ברגע ההוא.

את יכולה בהתחלה לעשות את הפעולות הללו אחת אחרי השניה, ובהמשך את שלושתן במקביל.
זה יכול להיראות כך: "אני עכשיו בתוך החוויה של אני קטנה ונזקקת. אני זוכרת שהיא נובעת מפצע ילדות שצף כרגע". ותוך כדי זה את נושמת ומתרחבת.

ברגע האמת את כפי הנראה: מתכווצת, מתנגדת לחוויה, ומאמינה שהיא האמת לגביך.
התרגיל הזה מיועד לעצור את התגובה האוטומטית, האינסטינקטיבית (והטבעית! ) הזאת ולסייע לך לעלות על נתיב של שחרור וריפוי הפצע.
אם משהו לא ברור כאן כמובן תשאלי.

מה דעתך?

• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה של "אני קטנה ונזקקת"? זו החוויה פחות או יותר הכי מייאשת שיש בארסנל החוויות שלעולם יש להציע לי.
• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה של "אני קטנה ונזקקת" על מנת לשחרר את המטען שלה מתוכי? אני לא רואה איפה אלמנט השחרור נכנס לתוך החוויה הזו, רק אלמנט התסכול
• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה הלא נעימה הזאת ולהפסיק להימנע ממנה? לצערי, החיים זורקים לי את החוויה הזו לפנים שוב ושוב
• האם אני מסכימה לזכור שהיא נובעת ממטען מהעבר שלי? עבר, הווה, עתיד... זה מרגיש די אותו הדבר כרגע
• האם אני מסכימה לנסות לזכור בזמן אמת שהיא לא האמת לגביי? היום זה יום קצת קשה לשאלה הזו
• האם אני מסכימה להביט על עצמי בהערכה? פחחחח
• האם אני מסכימה להביט על עצמי ולומר שאני נפלאה ונהדרת בדיוק כפי שאני? לא...

נהדר שענית.
מתאים לך מחר לענות שוב על אותן השאלות?

• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה של "אני קטנה ונזקקת"? זה קשה לי ממש, מכווץ את הבטן וסוגר את העיניים
• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה של "אני קטנה ונזקקת" על מנת לשחרר את המטען שלה מתוכי? אני פוגשת אותה כל הזמן, אבל זה לא משהו שאני עושה בשמחה או ברצון
• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה הלא נעימה הזאת ולהפסיק להימנע ממנה? אולי
• האם אני מסכימה לזכור שהיא נובעת ממטען מהעבר שלי? כן, ויחד עם זאת התחושה היא שזה גם העבר הקרוב מאוד.
• האם אני מסכימה לנסות לזכור בזמן אמת שהיא לא האמת לגביי? אבל היא האמת לגבי.
• האם אני מסכימה להביט על עצמי בהערכה? במידה מוגבלת מאוד.
• האם אני מסכימה להביט על עצמי ולומר שאני נפלאה ונהדרת בדיוק כפי שאני? פחחחח.

בשמחה.
זו עבודה מדורגת, בסדר?
כלומר, אציע משהו, תראי מה עולה בך, תגיבי, ומשם נמשיך יחד.

כותבת לך כמה שאלות.
ממש חשוב שתעני עליהן מהבטן ולא מהשכל.
וגם חשוב שתתני לתשובה האותנטית לעלות ואל תנסי לכוון ל"כן".

• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה של "אני קטנה ונזקקת"?
• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה של "אני קטנה ונזקקת" על מנת לשחרר את המטען שלה מתוכי?
• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה הלא נעימה הזאת ולהפסיק להימנע ממנה?
• האם אני מסכימה לזכור שהיא נובעת ממטען מהעבר שלי?
• האם אני מסכימה לנסות לזכור בזמן אמת שהיא לא האמת לגביי?
• האם אני מסכימה להביט על עצמי בהערכה?
• האם אני מסכימה להביט על עצמי ולומר שאני נפלאה ונהדרת בדיוק כפי שאני?

אל תשכחי את שתי ההנחיות שפירטתי מעליהן .

את יכולה לענות על זה פה.
את יכולה גם לעשות עם זה כמה סבבים, ואז לכתוב פה תגובה כללית יותר ופחות תשובות ספציפיות. מה שנוח לך יותר.

אם את מתחברת לכיוון הזה אנחה אותך כיצד לגשת לשם.
כן, כן, כן, אשמח מאוד

יופי, ואת לא אמורה או חייבת לזכור בשביל לעבוד עם זה
שאלתי בעיקר כדי לכוון אותך לעשות את ההפרדה בין המשקע מהעבר והחוויה הרגשית שהוא מייצר בך - לבין המציאות והאמת לגבי האישה שאת:

משקעי העבר מייצרים אצלנו חוויות רגשיות מכאיבות, שצפות בסיטואציות מאוד מסויימות (כל אחד והכאב או הפחד שלו). וההצפה הזאת יוצרת סבל ומגבילה את החופש להתנהל באותה סיטואציה.
העניין הוא שזו לא האמת לגבינו. הפצעים הללו יוצרים חוויות שממש מרגישות כמו האמת, שמשחזרות רגע כואב מהעבר (או רצף של רגעים שהצטברו לכדי משקע אחד) – אבל הן לא האמת.

אחד הדברים שאפשר לעשות זה ללמוד להפריד בין החוויה לבין המציאות. ללמוד להתפקח מה"סרט" שהסיטואציה החוזרת זורקת אותנו אליו. בסבלנות, בעדינות, ומתוך הרבה כבוד למערך הרגשי והדרך בה הוא פועל כדי להגן עלינו מלחוות שוב כאב. אם את מתחברת לכיוון הזה אנחה אותך כיצד לגשת לשם.

וגם, במקביל, כפי שהצעתי קודם, להפנות הרבה חמלה לעצמך שחווה את החוויה הזאת כי היא מאוד כואבת. הנטייה האוטומטית שלנו היא לחבוט בעצמנו ("שוב פעם את סתם יושבת ולא לומדת? שוב פעם את לא מבינה?"). העניין הוא שזה להוסיף כאב על כאב. גם כך כואב לך. ועכשיו ההלקאה העצמית מכאיבה גם היא.

תראי אם את מתחברת (אם לא, נחפש דרך אחרת).
אם משהו לא ברור עד הסוף כמובן תגידי ואנסה להבהיר.

אני פה.

כן, למרות שאני לא מצליחה לזכור איפה זה התחיל (ובעיקר - למה??) אני מצליחה לזכור חוויות מוקדמות מאוד של התחושה הרגשית הזו.

מבינה מה את אומרת.
ואם אשאל לא על השורה התחתונה, אלא החוויה הרגשית שלך? את יכולה לשקול שאולי היא מטען או משקע שמגיע מאי שם מהעבר שלך? רק החוויה הרגשית, עוד לפני התוצאות שהיא מייצרת.

בתכלס, בשורה התחתונה, זו של הביצועים - זה אמיתי.

אם אני מדמיינת בנאדם אחר במקום הזה, אז כן, ברור לי שזה לא המצב.
יופי
עכשיו, האם את מסכימה לשקול את האפשרות, את הרעיון, שאת מרגישה קטנה בגלל פצע או משקע שנצרב בך אי שם בעבר, ולא בגלל שזו האמת לגביך? כלומר שזהו רגש שנובע ועולה בגלל משקע. הרגש מרגיש אמיתי. אבל האם השכל מוכן לשקול שזה לא אמיתי?

ממממ... נניח, אם אני מדמיינת בנאדם אחר במקום הזה, אז כן, ברור לי שזה לא המצב. ברור לי שלימודים כרוכים בין היתר בקשיים ובמכשולים. כשזה נוגע אלי, בתחומים מסויימים, אני מרגישה שזה חסר תקנה. שגם אם אני אנסה - אני לא אצליח.

אני מבינה שהיא נחווית כאיומה.
ומהתיאורים שלך אני גם מבינה שהחוויה הזאת יוצרת לך מעין מעגל שלילי: את יושבת ללמוד, ואז את לא יכולה לשהות בתחושה שאת לא מבינה (ובתהליך למידה תמיד ולכל אחד יש רגעים בהם הוא לא מבין), ואז את בורחת מעצם הלמידה (כי זה איום ובלתי נסבל), ואז את עוד יותר לא מבינה, כי לא באמת למדת. כלומר החוויה הבלתי נסבלת רק מתעצמת עבורך.

האם את יכולה לרגע, רק לרגע, לעשות מעין זום אאוט לחוויה, להביט על עצמך מהצד, ולראות שזו לא האמת שאת קטנה ונזקקת? לא להמעיט מהקושי, לא לזלזל בחוויה או להכחיש אותה. רק להתמקם לרגע קצר מחוצה לך ולראות שזו לא האמת לגביך?
מה דעתך?

תכתבי מה עולה בך. אם את לא מתחברת נמשיך ונמצא דרך אחרת לגשת לזה.

_הדבר השני הוא להתחיל להבין מה ולמה את חווה שם. אם מתאים לך, אפשר להתחיל משתי שאלות:

• מה מפחיד בלהרגיש שאת לא יודעת?
• מה מכאיב בלהרגיש שאת לא יודעת?_

אז זו באמת הרגשה די איומה עבורי. זה גורם לי להרגיש מאוד קטנה ונזקקת, מין הרגשה כזו שכולם כבר יודעים ומבינים, ורק אני לא מצליחה לפענח את מה שצריך. שגם אם יסבירו לי אני לא אבין. זה שם אותי במקום שאני לא רוצה להיות בו. אני לא רוצה להיות קטנה, אני לא רוצה להיות נזקקת, אני חוששת לא להבין גם אחרי שיסבירו לי, ושזה יהיה אבוד.

מעניין מאוד
תודה.

מעניין, ואולי גם רלוונטי

https://www.themarker.com/markerweek/1. ... 1CQYk2EVvE

_הרוח הייתה חיה.
היום אני חשה פחות בטוחה._
כן, החיים משאירים בנו חותם. מאמינה שאפשר לחדש את החיבור הנהדר שחווית...
.

בשמחה. איך עושים את זה?
מציעה להתחיל משני דברים.
האחד, הוא להביט שוב ושוב בחמלה על זו שבורחת כי הפחד והכאב גדולים מדי עבורה מכדי להכיל אותם. בכל פעם שעולה התבאסות עצמית, את מזכירה לעצמך שאת לא לא-בסדר! אלא שבאותם רגעים בהם את לא מבינה משהו בעת למידה (וזה נורמלי לא להבין. אי אפשר תמיד מיד להבין הכל), את חווה חוויה קשה ופועלת מתוך מנגנון הגנה.
בסדר? זה בהיר ונגיש לך כיצד לדבר אל עצמך ברכות ביחס למה שקורה לך שם?

הדבר השני הוא להתחיל להבין מה ולמה את חווה שם. אם מתאים לך, אפשר להתחיל משתי שאלות:

• מה מפחיד בלהרגיש שאת לא יודעת?
• מה מכאיב בלהרגיש שאת לא יודעת?

תנסי יותר להרגיש את התשובות ופחות לחשוב כאשר את שואלת את עצמך את שתי השאלות האלה.

היית רוצה לנסות ללמוד כן להכיל את הסיטואציה? זה משהו שיש לך חשק / כוח לנסות להתמודד איתו ולפגוש?

בשמחה. איך עושים את זה?

עירית,
תודה.
התשובה שלך מחברת אותי לשאלה שנשאלתי כשהייתי בת 28 בערך.
מישהו קרוב שאל אותי משהו כמו- למה אלוהים ברא את העולם, או - לו היית אלוהים היית בוראת את העולם/את החיים?
ואז פרצה ממני התשובה בשמחת חיים אדירה- כן!!! ככה!!!
הוא אמר שמעולם לא קיבל תשובה יותר טובה. הרוח הייתה חיה.
היום אני חשה פחות בטוחה.

_אני רוצה לספר לך שהמון אנשים מוכנים לא לנסות, בשביל האשלייה הזו שאולי אם היו מנסים - היו מצליחים
וזה בסדר.
זה מותר.
זה מנגנון שמגן עלינו._
דו כיפת, אהבתי!

.

אפי,

_את בורחת ממנה כי היא בה משהו שהנפש שלך לא יכולה להכיל. הנפש שלך בחרה מתישהו בעבר להימנע ממצבים כאלה. היא העדיפה להימנע על פני לחוות את הכאב או את הפחד הגדול שיש שם כנראה.
לגמרי. מסכימה עם כל מילה._
היית רוצה לנסות ללמוד כן להכיל את הסיטואציה? זה משהו שיש לך חשק / כוח לנסות להתמודד איתו ולפגוש?
.
.
יולי קו,

אשמח עם תרחיבי על כלים לביסוס תחושת הערך העצמי באופן בלתי תלוי בביצועים.
ניתן לומר, בהכללה, שתלות של ערך עצמי בביצועים מעידה על תחושת חוסר כלשהי בערך. כאשר הערך מבוסס דיו אין לנפש צורך לחפש על מה להישען. מה שאומר שההישענות הזאת היא משהו שבא לתמוך ולהגן. היא מגיעה כדי לתת תחושה של יש-ערך על פני אין-ערך ("יש לי תואר שני אז אני שווה". "אני מרוויח כך וכך אז אני שווה". וכו').

תחושה האין-ערך היא מכאיבה מאוד וההישענות על הצלחות, על ביצועים מוצלחים, היא פתח מילוט מפני הכאב הזה. בקיצור, אפשר להבין למה הנפש נוטה להישען . זה הדבר הכי שפוי מצידה לעשות בהינתן המצב.

אני מאמינה בדרך שמכוונת לחיבור של האדם לעצמו, שמכוונת להסכמה לפגוש את כאב חוסר הערך במקום לברוח ממנו, לפגוש אותו על מנת לקלוט כמה הוא שגוי ולשחרר אותו, ושמכוונת לשחרור האמונות השגויות של חוסר ערך.

אני יכולה להציע תרגיל אחד (שנדמה לי שכבר הצעתי פה פעם מזמן באחד הדפים אולי נתקלת בו). תרגיל שמכוון להסרת שכבות של הישענות ומתחיל לכוון לדרך שתיארתי בפיסקה הקודמת.
זו סדרה של שאלות שצריך לבנות און ליין בהתאם לתשובות שעולות. אפשר לעשות אותו עם חבר/ה ששואל את השאלות. השאלה הראשונה קשורה לזהות של האדם המדובר. לאחד הדברים שהוא נוטה להשעין את הזהות שלו עליהם.
למשל:
מי אני אם אני לא רואת חשבון? (ונניח שעולה התשובה: אני אמא של נועם ורוני)
מי אני אם אני לא אמא של נועם ורוני? (אני אשתו של נדב)
מי אני אם אני לא אשתו של נדב?
מי אני אם אני לא הבת של... אחות של... חברה של... גרה ב... טובה ב... וכו' וכו'. כל דבר שעולה – לשאול ומי אני אם אני לא הדבר הזה?
מטרת התרגיל היא לא להעלות תשובה שכלתנית - אלא לכוון לתחושה כלשהי. לחוויה רגשית כלשהי שמהותה חיבור למהות העמוקה של האדם.

אפי,
בקשר למה שכתבת מעלי כתגובה-

_לפני כל מבחן, הזכרתי לעצמי שעשיתי את הכי טוב שיכלתי.״

אז לגבי זה, אני ממש מרגישה שמעולם, אני חושבת, לא יכולתי להגיד דבר כזה. זה לא שאני לומדת חזק חזק חזק ואז מגיעה למבחן ומתרצת למה לא יכולתי ללמוד. אני יושבת ללמוד, ואז עושה מיליון דברים אחרים, או לומדת אבל לא מצליחה באמת לפצח את הנקודות שבהן אני לא יודעת, ומגיעה למבחן כשאני באמת לא מוכנה._

האם יש לך אפשרות ללמוד עם אנשים אחרים?
אני מצאתי שלימוד כזה עוזר לברר ביחד נקודות קשות
(מי שהבין מסביר לשאר, חלוקת מטלות, ...), וגם משמש מסגרת תומכת לעמידה בלוח זמנים.

שלום עירית, שלום אפי,

אני צופה שקטה, ומאוד מתעניינת בשיחה שלכן.

אפי, השאלות שלך מהדהדות אצלי עמוק.

שתי הפנינים שליקטתי:

• מוכנות לנשיאה בהשלכות של בחירה בכל אחת מהבחירות.
• חוויה רגשית שאני נמנעת ממנה ושמשפיעה על הבחירה- הזדמנות לעבודה להפרדת ערך עצמי מביצועים.

עירית,
אשמח עם תרחיבי על כלים לביסוס תחושת הערך העצמי באופן בלתי תלוי בביצועים.

אפי,
זה בסדר מבחינתך שאני שואלת?

מהתמודדויות אחרות שלי למדתי, שכאשר אני נחשפת להתמודדות בדרך אחרת משלי, משהו בתוכי מתרחב.

מבינה לגמרי על מה את מדברת, ואני באמת מאוד שמחה ללמוד ולגלות על מנגנוני התמודדות והתנהגות שונים משלי (גם בדברים הכי טכניים של היום יום, כמו איך נשים אחרות מארגנות את הבישולים או כל דבר אחר). אז תודה רבה על זה!

לפני כל מבחן, הזכרתי לעצמי שעשיתי את הכי טוב שיכלתי.

אז לגבי זה, אני ממש מרגישה שמעולם, אני חושבת, לא יכולתי להגיד דבר כזה. זה לא שאני לומדת חזק חזק חזק ואז מגיעה למבחן ומתרצת למה לא יכולתי ללמוד. אני יושבת ללמוד, ואז עושה מיליון דברים אחרים, או לומדת אבל לא מצליחה באמת לפצח את הנקודות שבהן אני לא יודעת, ומגיעה למבחן כשאני באמת לא מוכנה.

היי, אפי יקרה
אני לא עירית
וגם לא אשת מקצוע
סתם קוראת שמשכילה ומשיגה הרבה פה באתר (מלשון מושגים)

אני רוצה לספר לך שהמון אנשים מוכנים לא לנסות, בשביל האשלייה הזו שאולי אם היו מנסים - היו מצליחים
וזה בסדר.
זה מותר.
זה מנגנון שמגן עלינו.

אני יכולה לשתף על עצמי, עברתי מסלול לימודים מפרך. היו את החבר'ה שבחוץ, לפני כל בחינה, היו חייבים לתרץ למה הם ממש-ממש לא יכלו ללמוד הפעם. וזה אחרי חודש-חודשיים של שינון. סוג של הגנה על עצמם מפני מקרה של חוסר מעבר. וזו זכותם.
אבל אני, הייתי להיפך.
לפני כל מבחן, הזכרתי לעצמי שעשיתי את הכי טוב שיכלתי.
וכשלא עברתי. וגם זה קרה. זה היה קשה. מאוד. אבל מה שחיזק אותי היתה הידיעה שעשיתי הכי טוב שיכולתי. לא פחות.

למה אני בוחרת לכתוב לך את זה כאן ועכשיו?

מהתמודדויות אחרות שלי למדתי, שכאשר אני נחשפת להתמודדות בדרך אחרת משלי, משהו בתוכי מתרחב. זה לא שמיד הדרך שלי להגיב או להתמודד משתנה, ממש לא. ואגב - זה גם לא אומר שדרך אחרת בהכרח תמיד טובה יותר מהשניה. אבל זה כן מרחיב את אפשרות הבחירה, ובחוויה שלי, גם את הנינוחות בדרך.

זה כמו ההבדל בין יום שאת ממהרת לאיסוף ילד מהמסגרת, ויש פקקים, ואת בלחץ אם תספיקי, לאותו המצב כאשר את יודעת ששכנה חביבה תהיה שם בשעה היעודה ותשמח לגבות אותך במקרה הצורך.
זה לא שבהכרח תשתמשי באפשרות הזו, וברור שחשוב לך להגיע בזמן, אבל משהו בלחץ נרגע ומאפשר לך שיקול דעת ובחירה.

מאחלת לך שתעשי מה שטוב לך @}
רחשי לבבך יורוך את הדרך (השקוף לסיהרא - לוחמי התמורות)

את בורחת ממנה כי היא בה משהו שהנפש שלך לא יכולה להכיל. הנפש שלך בחרה מתישהו בעבר להימנע ממצבים כאלה. היא העדיפה להימנע על פני לחוות את הכאב או את הפחד הגדול שיש שם כנראה.

לגמרי. מסכימה עם כל מילה.

מתחילה ממה שהרגיש לי כמו העיקר -
אם כך לדעתי כדאי להתמקד קודם בזה.
נראה לי שדיון על הסכמה לשאת בהשלכות יהיה אפקטיבי או רלוונטי יותר לאחר מכן.

היכולת שלי להשאר במקום שבו קשה לי, שבו אני לא מבינה, שבו אני לא מרגישה שהדברים ברורים לי, היא סופר נמוכה.
אבל כשרגע האמת מגיע, פעם אחרי פעם אחרי פעם, אני פשוט זזה הצידה כשנהיה קשה ומחכה שהגל יעבור ואני אוכל לצאת מתחת למים. איך זה גורם לי להרגיש? על הפנים. ממש על הפנים. כאילו פספסתי את השיעור בחיים שבו מלמדים אותך ללכת דרך חוסר ההבנה עד שיוצאים מבינים בצד השני.

קודם כל ולפני הכל, האם את מסכימה להביט על עצמך בחמלה פה?
האם את מסכימה להבין שהחוויה של "אני לא מבינה "היא כנראה בלתי נסבלת עבורך? כלומר שלא סתם את בורחת ממנה.
את לא בורחת ממנה כי את לא חזקה מספיק או לא חכמה מספיק או לא מפותחת מספיק או לא בסדר מספיק.
את בורחת ממנה כי היא בה משהו שהנפש שלך לא יכולה להכיל. הנפש שלך בחרה מתישהו בעבר להימנע ממצבים כאלה. היא העדיפה להימנע על פני לחוות את הכאב או את הפחד הגדול שיש שם כנראה.
את יכולה להביט על זה לרגע כך?

היי, שוב תודה.

מתחילה ממה שהרגיש לי כמו העיקר -
למשל, אם את חוששת שאם שוב לא תקבלי ציון מספק, תהיה לזה השפעה על תפיסת הערך העצמי שלך. כלומר תיזרקי לחוויה של נחיתות או חוסר ערך.

אין לי מספיק מילים בכדי להבהיר עד כמה זה המצב. עד כמה החשש הזה עצר אותי מלנסות. האופן שבו אני מתכוננת לבחינות הוא - מתחילה מלאת מוטיבציה, נתקלת בקשיים, חווה צניחה של המוטיבציה, מעבירה את הזמן עד המבחן, נבחנת ומקבלת ציון ממוצע מינוס. היכולת שלי להשאר במקום שבו קשה לי, שבו אני לא מבינה, שבו אני לא מרגישה שהדברים ברורים לי, היא סופר נמוכה. לפני נקודת ההתחלה (נניח, עכשיו) אני חושבת - הו, הפעם זה יהיה שונה. אני באמת אחפור במקומות האלה שבהם אני לא מצליחה, עד שאצליח. אבל כשרגע האמת מגיע, פעם אחרי פעם אחרי פעם, אני פשוט זזה הצידה כשנהיה קשה ומחכה שהגל יעבור ואני אוכל לצאת מתחת למים. איך זה גורם לי להרגיש? על הפנים. ממש על הפנים. כאילו פספסתי את השיעור בחיים שבו מלמדים אותך ללכת דרך חוסר ההבנה עד שיוצאים מבינים בצד השני.

אם תבחרי שכן לגשת לבחינה - האם את מסכימה לשאת בהשלכות של השקעת משאבים? האם את מסכימה לשאת בהשלכות של אי הצלחה?
העניין הוא שבשלב הנוכחי של חיי אני מרגישה שהשקעת המשאבים לא תבוא על חשבון דברים שלי אלא על חשבון דברים שקשורים בילדים/משפחה. ההשלכות של אי הצלחה יהיו בעיקר להשאר איפה שאני עכשיו.

ואם תבחרי שלא לגשת - האם את מסכימה לשאת בהשלכות של זה? מהן תהיינה? למשל - האם את מסכימה לשאת בהשלכות של ההרגשה שלך בעוד עשר או עשרים או שלושים שנה אם תוותרי? שווה גם לבחון מה עשויה להיות אותה הרגשה? החמצה? הלקאה עצמית? תסכול? תחושת קורבנות (מלשון הקרבה) כלפי בני המשפחה שלך? הרגשה אחרת?
מניחה שבמקרה הזה תהיה בעיקר תחושת פספוס. אבל יש משהו כמעט מנחם ומפתה במחשבה הזו של - אם הייתי מנסה, אולי הייתי מצליחה, אולי הייתי הופכת ל-X וכובשת את היעד Y, אבל היי, בכלל לא ניסיתי, ככה שכל האפשרויות הפוטנציאליות עדיין נשארות תיאורטית כמשהו שאולי יכול היה לקרות, לו רק הייתי מנסה.

מבינה.
כאשר עושים בחירה כדאי בעיני לבחון מוכנות לנשיאה בהשלכות. זה מה שאת בעצם עושה כרגע. אני רוצה להציע לך לשים לב שאת בוחנת את ההשלכות של שתי הבחירות, לא רק של כן לנסות אלא גם את ההשלכות של לא לנסות:

למשל, אם תבחרי שכן לגשת לבחינה - האם את מסכימה לשאת בהשלכות של השקעת משאבים? האם את מסכימה לשאת בהשלכות של אי הצלחה?

ואם תבחרי שלא לגשת - האם את מסכימה לשאת בהשלכות של זה? מהן תהיינה? למשל - האם את מסכימה לשאת בהשלכות של ההרגשה שלך בעוד עשר או עשרים או שלושים שנה אם תוותרי? שווה גם לבחון מה עשויה להיות אותה הרגשה? החמצה? הלקאה עצמית? תסכול? תחושת קורבנות (מלשון הקרבה) כלפי בני המשפחה שלך? הרגשה אחרת?

אז כיוון מחשבה אחד הוא לשים על כף המאזניים את ההשלכות של כל בחירה ולבחון אותן בכנות.

.
כיוון נוסף הוא לבחון האם ישנה כרגע חוויה רגשית שאת נמנעת ממנה ושהיא בעצם זו ש(אולי גם) משפיעה על הבחירה. למשל, אם את חוששת שאם שוב לא תקבלי ציון מספק, תהיה לזה השפעה על תפיסת הערך העצמי שלך. כלומר תיזרקי לחוויה של נחיתות או חוסר ערך. במקרה כזה, בעיני, זו הזדמנות לעשות עבודה על הפרדה בין ביצועים לבין תפיסת הערך העצמי. הזדמנות לתרגל תפיסת ערך עצמי שאינה נשענת על הצלחה או כישלון, והזדמנות לבסס עוגן פנימי עצמאי ובלתי תלוי. בקיצור, הזדמנות טובה לעליית מדרגה יפה ביחסים שלך עם עצמך.

אבל לפני הכל, תבחני מהם המניעים של שתי הבחירות. מניעים מכל הסוגים. אלה שעל פני השטח ואלה העמוקים יותר.

אני כאן

בטח, בשמחה - תודה!

למה כן לנסות?
אני פועלת בתוך עולם שבו להכשרה אקדמית יש חשיבות מאוד גדולה, גם מבחינת המשכורת וגם מבחינת יכולת התקדמות עתידית. זאת אומרת, אם אני לא אעבור את ההכשרה הזו היכולת שלי להתקדם (בנתיב מאוד מסויים, אבל זו הדרך שבה אני רוצה ללכת) ייחסם. כבר עשר שנים שהדרך הזו חסומה בפני, ואני מתקדמת בכל מיני כיוונים אחרים, אבל מאוד מאוד הייתי רוצה להיות מסוגלת להתפתח בדרך הזו. זה ייתן לי הכרה מקצועית, ובעיקר יפתח בפני דלתות שסגורות בפני כרגע.

למה לא?
קודם כל, כי אני מעריכה שמבחינה טכנית, גם אם אני אצליח לשפר את הציונים שלי לעומת הפעם הקודמת שבה ניגשתי לבחינה, לא יהיה מדובר בשיפור משמעותי דרמטי, ככה שאני מעריכה, באופן כן, שהציונים שלי לא יהיו פתאום באחוזונים העליונים, אלא יישארו ממוצעים מינוס. במצב כזה אני אבזבז הרבה זמן וכוח וכסף ומשאבים משפחתיים, לטובת משהו שבסופו של דבר (שוב) לא יעבוד, ואין ספק שזה לא מצב שאני רוצה להיות בו.
מעבר לזה, כמובן שבחינת הכניסה, היא רק - בחינת כניסה, ואחריה מגיעות שנים של עבודה. לכאורה, יש לי את הידע והניסיון והכישורים להתמודד עם דרישות תוכנית לימודים שכזו אבל בפועל אני מאוד חוששת שזה יהיה יותר מדי ואני לא אצליח להתמודד עם זה בהצלחה.

טוב, הכתיבה כאן הצליחה לשכנע אותי שמדובר ברעיון שסופו להכשל ממשיכה לחשוב...

היי אפי,
אני שומעת מבין השורות שלך מצד אחד תשוקה גדולה כן ללמוד בתכנית הזאת, ומצד שני חשש שגם הפעם לא תצליחי להתקבל, ומחשבה להימנע מלנסות שוב.
העניין שהכמיהה כן מדברת מתוכך ולא כ"כ מרפה, כבר עשר שנים, ונראה לי שזו גם הסיבה שאת לא מניחה מיד או בקלות לרעיון הזה .

שאלה אחת - היא למה כן לנסות? כלומר מה שם מושך אותך? מה זה ייתן לך? איך זה ישמח אותך? וכו'. למה כן.
ושאלה שנייה - היא למה לא? מה מפחיד או מכאיב או מרתיע במחשבה שאולי שוב לא תתקבלי? לאיזו חוויה רגשית את נזרקת כשאת מדמיינת את זה?

אם מתאים לך לחשוב על שתי השאלות האלה, ולכתוב, נוכל לבדוק יחד מה כדאי.

היי עירית,

אני אשמח להתייעץ איתך לגבי משהו - אני מעוניינת להרשם לתוכנית אקדמית כלשהי, תחרותית במיוחד, ובשביל לעשות את זה אני צריכה לגשת למבחן ממיין. המבחן הוא באנגלית (גם הלימודים) וברמה גבוהה במיוחד (עם חלק מילולי, חלק כמותי וחלק של כתיבה אקדמית). ניגשתי למבחן הזה בערך לפני עשר שנים (כשעוד הייתי צעירה ויפה ובעלת שאיפות מרחיקות לכת ) וקיבלתי ציונים שלא היו טובים מספיק כדי להתקבל לתוכנית הזו. יש הרבה מכשולים בדרך (גם אם אתקבל, מדובר בלימודים עמוסים ותובעניים, שאני מאוד מאוד רוצה לעשות אבל לא יודעת טכנית עד כמה אהיה מסוגלת להצליח בהם, משלל סיבות). אני מתלבטת מאוד מה לעשות. לחכות - חיכיתי כבר עשר שנים, הדבר הזה עדיין מעניין אותי ומאוד הייתי רוצה לעשות אותו. לעשות - עשיתי פעם אחת וזה לא הצליח, אני לא יודעת מה יהיה שונה הפעם. לא לעשות - אולי הגיע הזמן להשלים עם זה שאין לי את היכולת לעשות את זה?

אשמח לשמוע מה דעתך!
תודה

אם מתאים לך, הנה סדרת שאלות להתחיל ממנה. אל תחשבי הרבה לפני שאת עונה. אין תשובה נכונה. המטרה היא להניע דיאלוג:

• האם את מסכימה לוותר על האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח?
• האם את מסכימה לשקול את הרעיון שהעולם הוא מקום טוב ובטוח?
• מה מפחיד בלוותר על האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח?
• מה נחוץ לך על מנת לוותר על האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח?
• על מה תצטרכי עוד לוותר כאשר תוותרי על האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח?
• מה יידרש ממך על מנת לוותר על האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח?
• מה לא תוכלי לעשות יותר לאחר שתוותרי על האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח?
• מי לא תוכלי להיות יותר לאחר שתוותרי על האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח?
• מה יתאפשר לך לאחר שתוותרי על האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח?
• האם את מסכימה לוותר על האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח?

מוכנה להיכנס איתה לדיאלוג? כן, למרות שהיא אכן מאוד מושרשת...

סיטואציות מציאותיות ונגישות, או כל דבר שעולה על הדעת?
תתחילי מכל דבר שעולה.

_את מערכת היחסים שלך עם האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח. עד כמה היא קיימת בתוכך? עד כמה מעצבת את המחשבות שלך, את הבחירות שלך.
מאוד. ממש. כמו שלט ענק מעל האיילון של ההכרה שלי. אני חישוב נתונים וסיכונים מהלך. כזו שלא מחזיקה תיק למקרי אסון בקנה מידה לאומי רק בגלל שאין מקום נגיש בבית..._
כן... מבינה לגמרי. בדקתי איתך את זה כי יכול להיות שלצד העבודה על הכלה של חוסר וודאות, יהיה מועיל לדבר קצת עם התפיסה הזאת. להטיל בה ספק. לחשוף אותה לאור, לפרוק אותה מנשקה. להביט עליה לרגעים כעל מנגנון הגנה ולא כעל האמת.
כי היא זו שמחזירה בקיום את הקושי הגדול להיות עם חוסר וודאות. אם מבחינתך התפיסה הזאת היא האמת, אז חוסר וודאות זו קפיצת התאבדות וודאית...
מוכנה להיכנס איתה לדיאלוג?

סיטואציות מציאותיות ונגישות, או כל דבר שעולה על הדעת?
את מערכת היחסים שלך עם האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח. עד כמה היא קיימת בתוכך? עד כמה מעצבת את המחשבות שלך, את הבחירות שלך.
מאוד. ממש. כמו שלט ענק מעל האיילון של ההכרה שלי. אני חישוב נתונים וסיכונים מהלך. כזו שלא מחזיקה תיק למקרי אסון בקנה מידה לאומי רק בגלל שאין מקום נגיש בבית...

הלוואי שידעתי. איך מגלים? אולי איזושהי כרית ביטחון, מקום בטוח לחזור אליו, מנטור להתייעץ איתו? לא בטוחה...
אולי תנסי לדמיין את הסיטואציה האידיאלית מבחינתך: שיש בה איזון נכון בין המינונים. בין ההתנסות והתחדשות - לבין גורמים משרי ביטחון וודאות.
מקום בטוח, מנטור, כמו שהצעת - וכל דבר אחר שיהווה רשת ביטחון ויתן לך שקט במידה מסויימת. סיטואציות שלא ירגישו כמו קפיצת התאבדות מסוכנת מדי. סיטואציות שמכבדות הן את הדחף להתפתח ולצמוח, והן את הצורך שלך בבהירות וביציבות.

מה יאפשר לך להרגיש שאת חופשיה לנוע בעולם ולבחור, מבלי שאת לוקחת סיכון שהוא עצום ובלתי אפשרי עבורך? הלוואי שידעתי. איך מגלים? אולי איזושהי כרית ביטחון, מקום בטוח לחזור אליו, מנטור להתייעץ איתו? לא בטוחה...

כפתור אדום גדול שנלחץ ומעיר את כל האזעקות הפנימיות. לא יכולה, גם לא כמה שניות.
אני מבינה. אם כך, ממש חשוב לכבד את מה שעולה. אם זה נחווה כמפחיד מדי, מפחיד עד משתק, כדאי להניח ולנסות להקיש על דלת אחרת של הנפש ..

בנוסף, מול מה שאת מתארת אני חושבת שאם הנפש מבקשת וודאות, חשוב כן לתת לה וודאות כלשהי ובהירות. אי אפשר להיכנס בה בכוח ורק לנסות להרחיב את היכולת לחיות בלעדיה. יש פה בעיני בקשה די ברורה של הנפש.

השאלה היא מה כן ייתן לך ביטחון? כלומר, מהו האיזון שנכון לך אישית לחיות בו, בטווח שבין וודאות ובהירות - לבין הלא נודע? מה יאפשר לך להרגיש שאת חופשיה לנוע בעולם ולבחור, מבלי שאת לוקחת סיכון שהוא עצום ובלתי אפשרי עבורך?

_אבל השדים שמרימים ראש אומרים ככה:
אין משרות שמתאימות למה שאת רוצה. גם אם המשרה גמישה - עדיין תצטרכי לעזוב את הילד להרבה שעות. יהיו פקקים, יהיה לחץ בבוקר ולחץ להספיק הכל_
שזה למעשה אומר לקחת כל מיני סיכונים. ללכת אל עבר עתיד שאף אחד לא מבטיח לך שיהיה וורוד. זהו סוג של חוסר וודאות.
מה שמוביל אותי לעוד מחשבה, שאולי כדאי לבדוק (אולי כבר בדקנו?:-) לא זוכרת) את מערכת היחסים שלך עם האמונה שהעולם הוא מקום מסוכן ולא בטוח. עד כמה היא קיימת בתוכך? עד כמה מעצבת את המחשבות שלך, את הבחירות שלך. תבדקי אם זה כיוון מתאים...

חשבתי על זה עוד, ומה שעולה הוא שחוסר הוודאות הוא לא מה שתופס את כל הנפח. אני במטוטלת של "רוצה לעבוד-לא רוצה לוותר על החופש שלי וזמן עם הילדים" לא רק בגלל החשש מחוסר יציבות תעסוקתי (שאכן קיים ומשמעותי) אלא גם בגלל שאני רוצה לצאת מהבית, ללמוד לעשות עוד, להתפתח, להרגיש שאני בונה ותורמת למשהו, וכן - גם מרוויחה עוד כסף. אבל השדים שמרימים ראש אומרים ככה:

אין משרות שמתאימות למה שאת רוצה. גם אם המשרה גמישה - עדיין תצטרכי לעזוב את הילד להרבה שעות. יהיו פקקים, יהיה לחץ בבוקר ולחץ להספיק הכל
הדינמיקה במשרד היא לאו דווקא מה שאת מחפשת מבחינת קשרים אנושיים. יכול להיות שכל אחד יישב בקיוביקל שלו ולא תחליפו מילה מעבר לישיבות משעממות ופוליטיקה משרדית
שוב המון שעות במשרד, ללא תזוזה, באור מלאכותי ואנשים חולים מסביב

אבל גם להישאר איפה שאני עכשיו לא גורם לי לתחושת שלמות. אני פשוט מניחה שאם אני חייבת לבחור בין שני העולמות - אני מעדיפה להישאר עם הילד בבית, כדי לנצל את ההזדמנות עד שהיא כבר לא תהיה קיימת, ואז לצאת לעבוד, כי זה מה שיש.

אבל העובדה היא, שהאי שקט עדיין שם...

היי עירית, שבת שלום

_ האם את יכולה להתחבר לרגע אל הלב ולהישאר מחוברת במשך כמה שניות לידיעה הזאת? תנסי. לכמה שניות. את יכולה לעצום עיניים כאשר את שואלת את עצמך את זה.
האם את יכולה לראות שהפחדים הם רק שדים, שעולים מהמקומות הלא שלמים אצלך, והם לא בהכרח האמת? לשקול את זה. להיות מחוברת אפילו רק לכמה שניות להבנה שאלה הם רק שדים.

מה עולה בך מול שתי השאלות הללו?_

כפתור אדום גדול שנלחץ ומעיר את כל האזעקות הפנימיות. לא יכולה, גם לא כמה שניות. כל הרציונאל מתחיל לצעוק עלי שאני מנסה לשכנע את עצמי לחיות בלה-לה לנד, שזה לא אחראי, שיש חיים אמיתיים שם בחוץ וצריך להתפרנס, ומווישפול טינקינג לא מגיעים רחוק, ואפילו כאן בפורום נשים שגידלו ילדים בחינוך ביתי כמה שנים כתבו כמה קשה היה להן למצוא עבודה אחר כך...ברדק שלם.
אני יודעת שזה סיפור שאני מספרת לעצמי, שאלו שדים, אבל המילים שהם אומרים מרגישים לי אמיתיים ומשכנעים מאוד. אני צריכה להכניס סיפור אחר במקום, לא מספיק לי לדעת שהסיפור שלהם לא דווקא אמיתי. אני מרגישה עד כמה הראיה שלי מוגבלת על ידי הסיפורים שאני מספרת: אני יכולה לעשות/לעבוד/להיות רק כך וכך, זו אני. אבל אני לא מצליחה להתעורר, להתבונן מעבר לשדים הללו. זה מרגיש לי כמו לשמוט מעקה בטיחות, כמו להסתכל לתוך חלל ענק וחסר נקודת אחיזה. מצד אחד - אני מאוד אוהבת גיוון והרפתקנות, מידה מסויימת של לא נודע, מצד שני - מעבר למידה מסויימת זה מכניס אותי לאי שקט.
באופן מסויים אני מודעת לאי ודאות, וחיה איתה, אבל רק תוך ניהול סיכונים ורציונאליזציה תמידית. לחיות לחלוטין באי ודאות ולהאמין שהכל יהיה בסדר מרגיש לי כמו להפקיד את עצמי בידי אלוהים, להיסחף ברוח, להתרפק על הגלים ולצוף. אלו לא דברים שאני טובה בהם אני יודעת שלא לחלוטין אני קובעת את מסלול חיי, ואני יכולה לעשות את המיטב בתוך מה שנתון, אבל בפנים יש אי שקט והסערה חוגגת

_מה שאומר שהשריר שאפשר לחזק כאן, והאתגר שאפשר לכוון אליו - הוא היכולת להכיל חוסר וודאות, ולעמוד מולו בטוחה ונינוחה.

מה דעתך על המטרה הזאת?
מה יתאפשר בחייך אם תרחיבי, ולו במעט, את היכולת שלך להכיל חוסר וודאות?_
זה מרגיש לי כמו מטרה טובה. אני לא יודעת מה ישתנה בחיי, אולי ארגיש רגועה יותר ופתוחה ליותר אפשרויות. אני חושבת שזה קשור לא רק לאי וודאות, אלא גם לתחושת היפר אחריות - שכל צרה/בעיה/ אתגר שעלול לעלות, אני אהיה זו שתיפול עליה האחריות להתמודד איתו. שהאחרים יפטרו את עצמם ב"אני לא יודע מה עושים/לא מסוגל להתמודד עם זה" ואני אהיה זו שצריכה להתמודד

תודה עירית

היי פלונית

_פעם שמעתי ממישהי כאן באתר (אולי עירית לוי) את הביטוי "לא לנשום את זה פנימה" - מה הכוונה?
האם אפשר להרחיב?
מה עושים בסיטואציה שבה צועקים עלי ומטיחים בי עלבונות, ואני רוצה "לא לנשום את זה פנימה" - ?_
לא ביטוי שלי, לא נתקלתי בו, אבל יכולה להבין למה הכוונה.
עד שמי שיצרה אותו תענה, אני יכולה לענות כמיטב הבנתי.
הייתי פועלת בשני רבדים:
.
רובד אחד הוא פעולות מיידיות:

1. יצירת כוונות שמפרידות בינך לבין הרעל שמגיע מבחוץ. למשל, לומר לעצמך בלב משפטים כמו: "זה לא שלי, זה לא קשור אלי, אני לא מאפשרת לזה להיכנס אלי פנימה, אני לא מאמינה למסר שמגיע, לא מזדהה איתו" וכדומה.
2. הפרדות אנרגטיות למיניהן: למשל, ברגע שזה קורה לדמיין כדור אור שעוטף אותך ושומר עליך. או רוכסן ענק שאת רוכסת ושמפריד בינך לבין אותו אדם והמסרים שלו. או כל דבר אחר כזה שתמציאי. אפשר לשלב את הדמיון המודרך הזה עם המשפטים מהסעיף הקודם.

.
רובד אחר של עשייה הוא עמוק יותר וזו עבודה לטווח ארוך, לא רק ברגע שבו מוטחת בך אלימות. כאשר את מזדהה עם המסרים המוטחים בך, קל להם הרבה יותר לחדור אליך, ואת "נושמת אותם פנימה" בלי לרצות ובלי להתכוון לכך. ב-מזדהה אני מתכוונת למאמינה להם ברמה מודעת, ולרוב ברמה הלא מודעת (מאמינה שאת כזאת כמו שהם אומרים / מאמינה שמגיע לך שיטיחו בך וכו').
.
ואז, אפשר לעבוד על אי הזדהות: לכוון לכך שאת תאמיני באמת בתוך תוכך שאת לא ראויה לספוג רעל כזה, שלא מגיע לך, שאת לא מאפשרת לדברים כאלה לקרות, ושאם במקרה הם מתרחשים לידך, הם לא קשורים אליך (אלא למשל לכאב או לקושי של אותו אדם), ואת באמת ובאופן טבעי יכולה לא להזדהות עם המסרים. ככל שמידת ההזדהות הולכת וקטנה, כך דברים כאלה פחות ופחות נוגעים בך, ובדרך כלל פחות מתרחשים מלכתחילה.
.
מה את אומרת? מתחברת?
אשמח להרחיב אם תרצי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני לא בטוחה שזה המקום לשאול, אבל אשאל בכל מקרה ואשמח להכוונה והנחייה מתאימה.
פעם שמעתי ממישהי כאן באתר (אולי עירית לוי) את הביטוי "לא לנשום את זה פנימה" - מה הכוונה?
האם אפשר להרחיב?
מה עושים בסיטואציה שבה צועקים עלי ומטיחים בי עלבונות, ואני רוצה "לא לנשום את זה פנימה" - ?

נהדר! נהדרת את. מרגש לשמוע

שלום עירית,
אני מבצבצת פה רק בכדי לספר שאני לומדת ונהנית. לא לגמרי באופן סדיר, אבל יותר מקודם, וזה משולב גם באירוע משפחתי וחופשה של הילדים שלי.
אני גם מקבלת את זה שיש זמנים שלא בא לי, ומרשה לעצמי להתפזר באהבה לנושאים אחרים, ואחר כך קצת יותר קל לי להתמקד.
במקביל אני מנסה לפתור ולהכיל פלונטרים רגשיים ואחרים, ויש מצב שזה עוזר לי לפנות כחות ללמידה.
תודה וחיבוק!

הולכת והרוח בפניי ,

הלב אומר כן - הכל יהיה בסדר. גם אם תישארי בבית 3 שנים, יהיה בסדר. המקצוע שלך מבוקש, יש לך ניסיון, את חכמה, מוכשרת, מודעת לצרכים ולרצונות של האנשים סביבך, אמביציוזית, אוהבת לקדם ולעשות.... אבל הראש אומר לא.
יש פה חוסר הסכמה בין הלב לראש, או במילים אחרות, בין הידיעה הפנימית שלך, המשהו הזה בתוכך שיודע שהכל יהיה בסדר - לבין הפחדים שמתרוצצים לך בראש, במחשבות, ושמפריעים למשהו הזה שיודע, לקחת את המושכות לידיים ולאפשר לך שקט, שלווה ונינוחות מול הסיטואציה.
.

ואז, מה שאפשר לעבוד עליו, זה על לחזק את המקום של הלב ושל הידיעה הפנימית העמוקה, שנקייה מפחדים,
ועל להרגיע ולשכך את הפחדים (או להישיר אליהם מבט כדי לראות שהם רק שדים).

1. האם את יכולה להתחבר לרגע אל הלב ולהישאר מחוברת במשך כמה שניות לידיעה הזאת? תנסי. לכמה שניות. את יכולה לעצום עיניים כאשר את שואלת את עצמך את זה.
2. האם את יכולה לראות שהפחדים הם רק שדים, שעולים מהמקומות הלא שלמים אצלך, והם לא בהכרח האמת? לשקול את זה. להיות מחוברת אפילו רק לכמה שניות להבנה שאלה הם רק שדים.

מה עולה בך מול שתי השאלות הללו?
.

גם אם היא הייתה חותמת איתי על חוזה, שכשארצה - אוכל להתחיל לעבוד בחברה שלה. כי אי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד והדברים משתנים כל הזמן.
נכון... גם אם תזכי בלוטו, שזה מה שנניח היה מרגיע אותך, אי אפשר לדעת מה יקרה עם הכסף הזה. גם כסף כזה יכול להיגמר פתאום. אפשר למשל להשקיע אותו בטעות כהשקעה גרועה והוא יכול להיעלם. אי אפשר אף פעם באמת לדעת מה יקרה בעתיד. אין תעודות ביטוח מהסוג הזה .
.

מה שאומר שהשריר שאפשר לחזק כאן, והאתגר שאפשר לכוון אליו - הוא היכולת להכיל חוסר וודאות, ולעמוד מולו בטוחה ונינוחה.

1. מה דעתך על המטרה הזאת?
2. מה יתאפשר בחייך אם תרחיבי, ולו במעט, את היכולת שלך להכיל חוסר וודאות?

.

כל עוד אני לא יודעת שזה חיוני לי מבחינה מקצועית - אני לא מצליחה להפנות לזה משאבים.
אני חושבת (ותבדקי) שגם הנקודה הזאת קשורה ליכולת להכיל חוסר וודאות ביחס לעתיד.
.

" האם את מסכימה לסמוך על כך שכאשר יגיע הרגע הנכון והמתאים תהיה לך תעסוקה מספקת ומשמעותית בעתיד?" ובכן - לא. כלומר כן, אבל לא הלב אומר כן - הכל יהיה בסדר. גם אם תישארי בבית 3 שנים, יהיה בסדר. המקצוע שלך מבוקש, יש לך ניסיון, את חכמה, מוכשרת, מודעת לצרכים ולרצונות של האנשים סביבך, אמביציוזית, אוהבת לקדם ולעשות.... אבל הראש אומר לא. הוא אומר - כבר חיפשת פעם עבודה במשך שנה. הוא אומר - שום דבר לא מובטח לך. הוא אומר - זה סיכון מאוד גדול שאת לוקחת. להניח ולקוות שהכל יהיה בסדר זה דבר אחד, אבל האמת תתגלה רק כשתתחילי באמת לחפש. ואני באמת פוחדת להתחיל לחפש, מתישהו, ולגלות - שטעיתי. ושאני בבעיה.
" האם את מסכימה להניח לדאגה לגבי תעסוקה עתידית?". הייתי רוצה להניח לה. הייתי רוצה להיות יותר בכאן ועכשיו. אבל העובדה היא שזה חוזר אלי, או שאולי אני חוזרת לזה, וזה מטריד אותי. יותר מזה - תשאלי אותי "מה היית רוצה שיקרה כדי לדעת בביטחון שהכל יהיה בסדר?" ולא אוכל לענות לך. אולי חוץ מזכיה בלוטו של סכום מאוד משמעותי, שנותן הרגשה של בטחון כלכלי.
" מה נחוץ לך כדי להניח לדאגה הזאת?" ועכשיו אני רואה שאת באמת שואלת... חוץ מסכום כסף שמהווה "כרית בטחון" - אין לי רעיון אחר. וכנראה עצם התחושה שהמרווח הכלכלי שלי לא ממש רחב (כלומר הגיבוי למקרה של בעיה לא גדול) מוסיפה לחשש.
" מה נחוץ לך כדי לסמוך על זה שזה יגיע? " אני מרגישה שאני באמת לא יכולה. פוחדת. חוששת. הודפת את הרעיון ממני והלאה. גם אם הייתי פוגשת אישה שאני מעריכה, עם ניסיון שרלוונטי לתעשיה שלי - שהיתה אומרת לי "אני מכירה אותך. אני מכירה את שוק העבודה. הכל יהיה בסדר, את תסתדרי" - לא הייתי מצליחה לסמוך על זה. גם אם היא הייתה חותמת איתי על חוזה, שכשארצה - אוכל להתחיל לעבוד בחברה שלה. כי אי אפשר לדעת מה יהיה בעתיד והדברים משתנים כל הזמן.
גם התחושה של חוסר עשיה מעיק עלי. אני מנסה למצוא מקום במשרה חלקית (לא רוצה להציע את עצמי פרו-בונו, אלא אם כן זה לתקופה), או קורס לעשות און ליין, וזה לא מתקדם. כל עוד אני לא יודעת שזה חיוני לי מבחינה מקצועית - אני לא מצליחה להפנות לזה משאבים. היות ויש כמה אפשרויות לימוד, אני בכלל לא מצליחה לבחור בינהן (זו תחושה של - ומה אם בכלל לא אשתמש בזה בעתיד?) ומה שמעניין אותי מבחינה אישית - גם כן לא מקבל משאבים.
מה דעתך?

אני לא יודעת מה לעשות במצב כזה
פלונית, רוצה לפרט?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני לא יודעת מה לעשות במצב כזה

אבל - נוכח הצורך להרגיש ביטחון לגבי תעסוקה עתידית והאתגר להישאר עם ילד בבית
הייתי מתחילה מהעניין של התעסוקה העתידית. לא מתעלמת מהקושי להיות עם ילד ועם תחזוקת בית, אבל מתחילה מהעניין השני
ושואלת -

• האם את מסכימה לסמוך על כך שכאשר יגיע הרגע הנכון והמתאים תהיה לך תעסוקה מספקת ומשמעותית בעתיד?
• האם את מסכימה להניח לדאגה לגבי תעסוקה עתידית?
• מה נחוץ לך כדי להניח לדאגה הזאת?
• מה נחוץ לך כדי לסמוך על זה שזה יגיע?

.
לא יודעת אם זה כיוון שנכון לך ללכת בו. תבדקי...

אני מחפשת איזשהו בסיס פנימי יציב, מדף סלע להישען עליו בתהליך הזה של החיפוש הפנימי, מסע החיים ושאר המילים הנרדפות. אני מחפשת להיאחז במשהו שאני יודעת בתוך כל ים אי הידיעה הזה. אני עובדת מהבית, ומגדלת תינוק בן 11 חודש (ואת אחיו הגדול. ואת בן זוגי. ואותי, מדי פעם). אני מאוד מודה על האפשרות שיש לי, להיות בבית עם התינוק שלי וגם לקבל משכורת. אבל - אני מרגישה שאני לא יודעת מתי העבודה הזו תיגמר (חלק ניכר מהזמן התחושה היא שהפרוייקט עלול להסתיים כל רגע), וגם סובלת מחוסר חברה אנושית ומחוסר תחושה שאני לומדת, מתפתחת, רוכשת כלים חדשים. מהסיבה הזו ניסיתי לחפש עבודה נוספת במשרה חלקית - אבל אני לא מוצאת כאלו. עושה רושם שזה הכל משרה מלאה... ניסיתי לגשש בתחום קרוב (השקעות והון סיכון) - ועושה רושם שגם שם הכל במשרה מלאה, במשרד. ואני מתוסכלת, כי אני מרגישה שהפתרון היחיד מול התקיעות הזו הוא לבחור - להיות בבית עם הילד, או לצאת לעבודה במשרה מלאה, גמישה במקרה הממש טוב. מצד אחד, להכניס ילד למסגרת ולצאת לעבוד כבר ניסיתי, בסבב הקודם (עם הבכור). מצד אחד זו אכן היתה הקלה, לצאת מהבית. מצד שני, סבלתי מאוד מהצורך להיפרד ממנו. אז לכאורה, מכאן עולה, שכל זמן שאני יכולה להישאר בבית, כדאי לי לנצל את ההזדמנות שנפלה בחלקי, אבל - נוכח הצורך להרגיש ביטחון לגבי תעסוקה עתידית והאתגר להישאר עם ילד בבית, אני מנסה לבדוק עם עצמי מתי, בעצם, אני כן ארגיש שאני רוצה שהילד יהיה במסגרת, ואני אצא לעבוד? בגיל שנה וחצי? שנתיים? שלוש? ואני לא יודעת. ואם אני לא יודעת, לא ברור לי עד מתי אני דוחה את ההחלטה. עד שהעבודה הנוכחית כבר לא תהיה אפשרית בשבילי? אני חוששת שגם ייקח לי זמן למצוא עבודה חדשה (והרי עדיף לחפש תוך כדי עבודה), וגם זה לא מספק לי מענה מול הקושי להיות לבד עם ילד בבית. אני מרגישה שאני לא יודעת יותר מאשר יודעת - האם להישאר בתחום הזה, שבו אין כל כך משרות חלקיות? האם אי פעם ארצה לחזור לעבוד במשרה מלאה, 9 שעות ישיבה במשרד, לא כולל פקקים? האם העובדה שלא נהניתי מהתפקידים שלי עד עכשיו מצביעה על התפקיד, או שפשוט לא מצאתי את החברה הנכונה? האם בכלל, לחזור לעבוד, משמעותו סיפוק והנאה, או שבל מקרה אשתעמם מול אנספור המצגות המיותרות, הלחצים והסטרס, תרבות ארגונית שלא מעניינת אותי וקולגות, שלאו דווקא אהנה לעבוד איתם? האם להתפשר לגבי הזמן שיש לי לבלות עם המשפחה כדי לנסות למצוא עשיה "משמעותית", או "להוריד את הראש" עד גיל 40, כשהילדים יהיו קצת יותר גדולים, ועד אז לנסות למצוא את המשרה הגמישה ביותר האפשרית?
מצד אחד החופש שלי יקר לי - היכולת לבנות את סדר היום שלי לפי החלטות שלי. זה פרמטר משמעותי בעיניי. גם היכולת לבלות זמן עם הילד שלי, לא להלחץ אם הוא חלילה חולה, להכין אוכל בריא. מצד שני - אני מרגישה צורך המשהו שימלא אותי, והרוטינה של כביסות-בישולים-קניות מתחילה לחנוק קצת. הייתי רוצה לשים אותה בצד לתקופה, לנוח מהמעגל הזה.
תובנות ותמיכה יתקבלו בשמחה.

אמש לא למדתי. במקום זה תמכתי בבני בזמן שכתב עבודה בהסטוריה באיטלקית (!) זה לא טריוויאלי לו. לא ההסטוריה, לא האיטלקית, אלא מה לכתוב.
היום עבדתי כל היום.
מחר!

יולי קו,
מול הפחדים הללו -
למה את זקוקה?
מה יקל עליך?
מה יתמוך בך?

פחד לצאת מהתנופה הנוכחית- רוצה לבסס הרגל למידה כחלק מהחיים. כמו תרגול מדיטציה וצ׳י קונג. כמו צחצוח שיניים.
פחד שלא יספיק לי הזמן- בדרך כלל כשאני לומדת אני זקוקה לארבעה סיבובים. הראשון הוא הכי ארוך ומתקדם לאט. יכול להמשך ימים או שבועות. האחרון קצרצר- יכול להמשך דקות, ממש רפרוף קליל, לוודא שבאמת הכל ברור.
עכשיו נשארו לי שבועיים וחצי , אהההה- בזכותך בדקתי ובעצם יש לי שלושה וחצי שבועות!!!! זכיתי בשבוע נוסף!!!! אבל מתוכם נהיה כמה ימים בנסיעה לרגל שמחה משפחתית, שאוכל ללמוד בה ממש מעט.
פחד מלא להבין, לא לזכור.

שמתי לב שכשאני בחרדה מלא ללמוד אני מתעוררת בלילה (הרבה פעמים בסביבות ארבע, אבל יתכן גם קודם או אחר כך, ואני מתעוררת ב׳בום׳ (כמו מכת אדרנלין), וזה מעיק באזור הבטן העליונה.
הפחדים של עכשיו ממוקדים יותר באזור הלב.

יולי קו, נשמע שיצרת תנועה ותנופה ממש יפה.
וגם נשמע שכבר אין הימנעות אלא להיפך. הפחד שינה צורה... אם הבנתי אותך נכון.

כותבת קצת מבולגן:

במקום ללכת ללמוד אצל חברה 8 שעות (בשביל מסגרת, היא לא לומדת איתי), נשארתי בבית.
למה? בני חולה ונשאר בבית, ולא ידעתי מה יהיה איתו. לא רציתי להשאיר אותו בעצמו. הוא ישן רוב היום ולא הפריע. ולמה שיפריע בעצם?
חוץ מזה ירד המון גשם בבוקר, ולא התחשק לי לצאת.
אז למדתי די הרבה, אבל גם בישלתי מרק טעים, וגם הפעלתי ותליתי שתי מכונות כביסה (כביסה מאוד קל לי לתפעל), ותחזוקת הבית הזו איווררה אותי. אני מעריכה שלמדתי אולי 4 שעות, אולי יותר. בלי לחץ. קמתי כל פעם שהתחשק לי לזוז, וגם היה לי קל להתרכז. קצת הייתי עם בני, ועכשיו הבנות הגיעו. אני נחה טיפה, ומתחשק לי להמשיך (!).
יש מחשבה ה שעולה לי:
אנחנו ניבחן על החומר של שני הסמינרים הראשונים (כל סמינר מורכב משלושה ימי הרצאות וחוברת עזר).
כרגע מסוכם לי בצורה טובה הראשון(חצי היה מסוכם כבר מלפני חודשיים), וקראתי חצי ממה שכתבתי בשני, ולא קראתי בכלל בחוברת (כ30 עמודים), ולא סיכמתי כלום עדיין, מה גם שקיבלנו לפני שבועיים במייל הרחבה שלה ל40 עמודים (מה זה? השתגעתם!!!).

אז אני מרוצה ממה שעשיתי, ושעשיתי בכלל!!!!

אבל... יש לי אבל...

כרגע אני צריכה עוד כמה ימים כאלה, אחרת לא אספיק. יש לי גם את שישי, אבל הוא רחוק, פוחדת לצאת מהשוונג. ברביעי יש לי שלוש שעות בבוקר. כלומר יש רגש של פחד. אני בהיכון מפני הטיגריס ששמו ׳אין מספיק זמן׳, אבל פחות מקודם.

תודה על התמיכה!!!

קראתי עכשיו את השאלה שלך עירית לגבי הפחד.
הנה אני מתבוננת בו:

היי מינה
מה דעתך לנסות את הדבר הבא: למשך כמה ימים, או אפילו רק יום אחד –
במקום להרשות לעצמך להרגיש את כל הרגשות - להרשות לעצמך לדחות את הטיפול בשיניים. יש הבדל בין לדחות ואז להרגיש פחד, דאגה ואשמה לגבי זה ולתת לרגשות הללו רשות, לעומת לדחות ולתת לזה רשות מוחלטת, לעצם הדחייה, למשך זמן תחום ומוגבל.
.
אני משערת (ותבדקי) שאולי כרגע לתת לעצמך רשות להרגיש את כל הרגשות שישנם שם מתחת לפני השטח, זה קצת יותר מדי עבור המערך הרגשי שלך (אולי מציף מדי, אולי גדול מדי לכרגע, ולא משנה למה), ולכן זה לא מצליח לך.
.

רק רשות לדחות. למשך זמן תחום שתחליטי עליו, שירגיש לך מרגיע מצד אחד, ולא חסר אחריות מצד שני.
מה את אומרת?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא זוכרת אם זה אחד המקומות מהם הבאתי את זה.אבל למדתי שלהרגיש מה שאני מרגישה מאוד עוזר להתקדם
זאת אומרת, אם אני עצובה להרשות לעצמי להרגיש עצובה, או מפוחדת או כועסת. להרשות לעצמי להרגיש באופן כללי, ולא לנסות לעשות רציונליזציה כל הזמן, או "להתקדם הלאה" בהחלטיות.
אני לא מצלליחה לעשות את זה עכשו
יש לי בעיה עם שן אחת. חור גדול כנראה.וגם סתימת אמלגם ליד. ואני מודאגת מאוד מהשן הזאת. ואני מניקה בנוסף לזאת. אז דחיתי ודחיתי ואי אפשר להתעלם עוד. חייבת לפחות בדיקת רופא ולא מצליחה להביא את עצמי לעשות את זה.
המון רגשות מעורבבים שאני דוחקת הצידה ובעיקר המון דאגה ופחד שאני דוחקת הצידה.

איזה יופי יוליקו!
תיהני מהלימודים!

תודה על התמיכה!!!!!
התחלתי ללמוד ברכבת ל(עיר בירה באירופה) עם הילדים לידי. אתן יודעות מה? זה היה כייף!!! למדתי שעתיים, ונהנתי. שיננתי, ונהנתי.
למחרת מוקדם בבוקר התעוררתי, מדטתי, התקלחתי (באופן טבעי, בלי שעון מעורר, לפני כולם), ולמדתי, ושיננתי, ונהנתי!
אז רק בקיצורצ׳יק:

1. תודה!
2. נשאר מה לברר, עירית, השאלות מעולות. זה מרגיש טוב לברר את זה, אבל לא הרגע, כי מיד עם שליחת הקטע הזה אלך למחברות שלי.
3. זה הרגיש מעולה לשים גבול.
4. לרוב הוא מאוד תומך! עכשיו הוא החליש וזה עשה לי טוב להבהיר תחומים וגבולות. הוא מכבד את הבקשה שלי.
5. להתראות פה בקרוב, ויום לימודים מוצלח ופורה!

מאז שהתחלתי ללמוד ואפילו קצת קודם הוא מביא לידיעתי כל מיני מחקרים שמראים שרפואה סינית זה שטויות, לא מדעי, לא מוכח
אלה לא מחקרים, אלא "מחקרים". כלומר משהו של אנשים עם אג'נדה, לא מדעי וחסר הבנה, שיש להם מטרה להלחם בכל רפואה שאיננה הרפואה הקונבנציונאלית מסיבות של סטאטוס, יוקרה וכסף.
כי גם אני מכירה מחקרים, ולי כן יש דוקטוראט בהצטיינות יתרה, אז לא יעזור לו להתנשא עלי.
אנשים שקוראים לעצמם מדענים אבל החשיבה שלהם מוגבלת והם לא מסוגלים להבין תיאוריות ששונות משלהם, אלה מוגבלים וצרי אופקים בכל תחום שהוא. מדע זה לא. וראי כמה הערות שציטטתי מהספר המוח המרפא, אודות צרות האופקים של המחקר ברפואה (שאיפשרה לתיאוריות שקריות של אנשים שרצו להשתלט על עמדות כוח להשפיע, ואת המחקר הטהור - סילפה ועיכבה לשנים רבות). ודרך אגב, חשיבה צרה ומוגבלת אופיינית במיוחד לדוקטורים במתמטיקה ובפיזיקה (ובכימיה). לא בטוחה שאני יודעת למה, אבל לדעתי זה נובע מאופן ההכשרה שלהם.

הוא חושב שהוא בא אלייך עם "האמת" האחת שאין בלתה?
ושאת טועה ומבזבזת את זמנך על קשקושים?
זה יחסו אלייך וזה מיטב שיפוטו לגבי החוכמה והאינטליגנציה שלך?
מה אני אגיד. מזה אני למדה שהוא בעצמו לא יודע לקרוא באופן ביקורתי את ה"מחקרים" הנ"ל, ושאין לו שמץ של מושג ברפואה סינית. די חבל.
כיוון שהוא נשוי לך, ואמור לדעת למי הוא נשוי, המינימום שהייתי מצפה ממנו, היה לבוא אלייך עם שאלות. לבוא עם ענווה וספק. לתהות. להניח שאת מבינה ויודעת מה שאת עושה (את בתחום כבר שנים) ושאולי המחקרים השוללים שמצא - דווקא לא מבינים ואולי פשוט טועים ומטעים.
גם אני מצטרפת ל-עירית לוי לגבי הגבול הברור. מצויין! את ממש לא צריכה שידכאו אותך ולא שיתקעו לך מקלות בגלגלים. (מזכיר לי את כל הנשמות הטובות שרצו להביא לי את כל האסונות שהיו אי פעם במשגב לדך כשרציתי ללדת שם. אבל כמובן את האסונות בלידה באיכילוב לא תביאו, כי יותר חשוב להניא אותי מללדת לידה טבעית עם מיילדת לפי בחירתי מאשר להתבונן נכוחה בסטאטיסטיקות לגבי לידות בבתי החולים...).

אז הצהרתי שיניח לי.
וסחתיין על הגבול!