על ידי הולכת_והרוח_בפניי* » 11 דצמבר 2018, 23:04
אני מחפשת איזשהו בסיס פנימי יציב, מדף סלע להישען עליו בתהליך הזה של החיפוש הפנימי, מסע החיים ושאר המילים הנרדפות. אני מחפשת להיאחז במשהו שאני יודעת בתוך כל ים אי הידיעה הזה. אני עובדת מהבית, ומגדלת תינוק בן 11 חודש (ואת אחיו הגדול. ואת בן זוגי. ואותי, מדי פעם). אני מאוד מודה על האפשרות שיש לי, להיות בבית עם התינוק שלי וגם לקבל משכורת. אבל - אני מרגישה שאני לא יודעת מתי העבודה הזו תיגמר (חלק ניכר מהזמן התחושה היא שהפרוייקט עלול להסתיים כל רגע), וגם סובלת מחוסר חברה אנושית ומחוסר תחושה שאני לומדת, מתפתחת, רוכשת כלים חדשים. מהסיבה הזו ניסיתי לחפש עבודה נוספת במשרה חלקית - אבל אני לא מוצאת כאלו. עושה רושם שזה הכל משרה מלאה... ניסיתי לגשש בתחום קרוב (השקעות והון סיכון) - ועושה רושם שגם שם הכל במשרה מלאה, במשרד. ואני מתוסכלת, כי אני מרגישה שהפתרון היחיד מול התקיעות הזו הוא לבחור - להיות בבית עם הילד, או לצאת לעבודה במשרה מלאה, גמישה במקרה הממש טוב. מצד אחד, להכניס ילד למסגרת ולצאת לעבוד כבר ניסיתי, בסבב הקודם (עם הבכור). מצד אחד זו אכן היתה הקלה, לצאת מהבית. מצד שני, סבלתי מאוד מהצורך להיפרד ממנו. אז לכאורה, מכאן עולה, שכל זמן שאני יכולה להישאר בבית, כדאי לי לנצל את ההזדמנות שנפלה בחלקי, אבל - נוכח הצורך להרגיש ביטחון לגבי תעסוקה עתידית והאתגר להישאר עם ילד בבית, אני מנסה לבדוק עם עצמי מתי, בעצם, אני כן ארגיש שאני רוצה שהילד יהיה במסגרת, ואני אצא לעבוד? בגיל שנה וחצי? שנתיים? שלוש? ואני לא יודעת. ואם אני לא יודעת, לא ברור לי עד מתי אני דוחה את ההחלטה. עד שהעבודה הנוכחית כבר לא תהיה אפשרית בשבילי? אני חוששת שגם ייקח לי זמן למצוא עבודה חדשה (והרי עדיף לחפש תוך כדי עבודה), וגם זה לא מספק לי מענה מול הקושי להיות לבד עם ילד בבית. אני מרגישה שאני לא יודעת יותר מאשר יודעת - האם להישאר בתחום הזה, שבו אין כל כך משרות חלקיות? האם אי פעם ארצה לחזור לעבוד במשרה מלאה, 9 שעות ישיבה במשרד, לא כולל פקקים? האם העובדה שלא נהניתי מהתפקידים שלי עד עכשיו מצביעה על התפקיד, או שפשוט לא מצאתי את החברה הנכונה? האם בכלל, לחזור לעבוד, משמעותו סיפוק והנאה, או שבל מקרה אשתעמם מול אנספור המצגות המיותרות, הלחצים והסטרס, תרבות ארגונית שלא מעניינת אותי וקולגות, שלאו דווקא אהנה לעבוד איתם? האם להתפשר לגבי הזמן שיש לי לבלות עם המשפחה כדי לנסות למצוא עשיה "משמעותית", או "להוריד את הראש" עד גיל 40, כשהילדים יהיו קצת יותר גדולים, ועד אז לנסות למצוא את המשרה הגמישה ביותר האפשרית?
מצד אחד החופש שלי יקר לי - היכולת לבנות את סדר היום שלי לפי החלטות שלי. זה פרמטר משמעותי בעיניי. גם היכולת לבלות זמן עם הילד שלי, לא להלחץ אם הוא חלילה חולה, להכין אוכל בריא. מצד שני - אני מרגישה צורך המשהו שימלא אותי, והרוטינה של כביסות-בישולים-קניות מתחילה לחנוק קצת. הייתי רוצה לשים אותה בצד לתקופה, לנוח מהמעגל הזה.
תובנות ותמיכה יתקבלו בשמחה.
אני מחפשת איזשהו בסיס פנימי יציב, מדף סלע להישען עליו בתהליך הזה של החיפוש הפנימי, מסע החיים ושאר המילים הנרדפות. אני מחפשת להיאחז במשהו שאני יודעת בתוך כל ים אי הידיעה הזה. אני עובדת מהבית, ומגדלת תינוק בן 11 חודש (ואת אחיו הגדול. ואת בן זוגי. ואותי, מדי פעם). אני מאוד מודה על האפשרות שיש לי, להיות בבית עם התינוק שלי וגם לקבל משכורת. אבל - אני מרגישה שאני לא יודעת מתי העבודה הזו תיגמר (חלק ניכר מהזמן התחושה היא שהפרוייקט עלול להסתיים כל רגע), וגם סובלת מחוסר חברה אנושית ומחוסר תחושה שאני לומדת, מתפתחת, רוכשת כלים חדשים. מהסיבה הזו ניסיתי לחפש עבודה נוספת במשרה חלקית - אבל אני לא מוצאת כאלו. עושה רושם שזה הכל משרה מלאה... ניסיתי לגשש בתחום קרוב (השקעות והון סיכון) - ועושה רושם שגם שם הכל במשרה מלאה, במשרד. ואני מתוסכלת, כי אני מרגישה שהפתרון היחיד מול התקיעות הזו הוא לבחור - להיות בבית עם הילד, או לצאת לעבודה במשרה מלאה, גמישה במקרה הממש טוב. מצד אחד, להכניס ילד למסגרת ולצאת לעבוד כבר ניסיתי, בסבב הקודם (עם הבכור). מצד אחד זו אכן היתה הקלה, לצאת מהבית. מצד שני, סבלתי מאוד מהצורך להיפרד ממנו. אז לכאורה, מכאן עולה, שכל זמן שאני יכולה להישאר בבית, כדאי לי לנצל את ההזדמנות שנפלה בחלקי, אבל - נוכח הצורך להרגיש ביטחון לגבי תעסוקה עתידית והאתגר להישאר עם ילד בבית, אני מנסה לבדוק עם עצמי מתי, בעצם, אני כן ארגיש שאני רוצה שהילד יהיה במסגרת, ואני אצא לעבוד? בגיל שנה וחצי? שנתיים? שלוש? ואני לא יודעת. ואם אני לא יודעת, לא ברור לי עד מתי אני דוחה את ההחלטה. עד שהעבודה הנוכחית כבר לא תהיה אפשרית בשבילי? אני חוששת שגם ייקח לי זמן למצוא עבודה חדשה (והרי עדיף לחפש תוך כדי עבודה), וגם זה לא מספק לי מענה מול הקושי להיות לבד עם ילד בבית. אני מרגישה שאני לא יודעת יותר מאשר יודעת - האם להישאר בתחום הזה, שבו אין כל כך משרות חלקיות? האם אי פעם ארצה לחזור לעבוד במשרה מלאה, 9 שעות ישיבה במשרד, לא כולל פקקים? האם העובדה שלא נהניתי מהתפקידים שלי עד עכשיו מצביעה על התפקיד, או שפשוט לא מצאתי את החברה הנכונה? האם בכלל, לחזור לעבוד, משמעותו סיפוק והנאה, או שבל מקרה אשתעמם מול אנספור המצגות המיותרות, הלחצים והסטרס, תרבות ארגונית שלא מעניינת אותי וקולגות, שלאו דווקא אהנה לעבוד איתם? האם להתפשר לגבי הזמן שיש לי לבלות עם המשפחה כדי לנסות למצוא עשיה "משמעותית", או "להוריד את הראש" עד גיל 40, כשהילדים יהיו קצת יותר גדולים, ועד אז לנסות למצוא את המשרה הגמישה ביותר האפשרית?
מצד אחד החופש שלי יקר לי - היכולת לבנות את סדר היום שלי לפי החלטות שלי. זה פרמטר משמעותי בעיניי. גם היכולת לבלות זמן עם הילד שלי, לא להלחץ אם הוא חלילה חולה, להכין אוכל בריא. מצד שני - אני מרגישה צורך המשהו שימלא אותי, והרוטינה של כביסות-בישולים-קניות מתחילה לחנוק קצת. הייתי רוצה לשים אותה בצד לתקופה, לנוח מהמעגל הזה.
תובנות ותמיכה יתקבלו בשמחה.