אולי דווקא לאפשר לה לבכות?
כן, ולתמוך בה ולהקשיב למה שיש לה לומר בלי לשפוט ובלי לנסות למצוא פתרונות,רק להקשיב
זה כל כך המון, ההרגשה שאתה איתה

אבל באיזה שלב היא של אחרי לידה?, צריך לשים לב אם זה רק דכדוך/התרגשות/הורמונים או ממש דכאון אחרי לידה שאולי צריך לפנות למישהו חיצוני כדי לבקש עזרה

אולי דווקא לאפשר לה לבכות?

אוקיי בנות-איך אני גורם לאשתי להפסיק לבכות אחרי לידה?

בלי קשר לדיכאון, בכיתי מהתרגשות עצומה כשהחזקתי את הקטנצ'יק, כמה רגעים אחרי הלידה.
לא זכור לי שבכיתי בלידות האחרות.
ועד היום יש פעמים שהוא מרגש אותי עד דמעות.

בקשר לעניין של הבכי בהריון יחד עם הילד. זה קרה לי לפני כמה ימים. היינו בבית אז הלכתי לחדר השני ובכיתי המון. איזו הקלה.

שתי לידות בבית יולדות, הראשונה במשגב לדך לידה טבעית לגמרי, אבל מיד אחריה כליל נלקחה לשאיבת נוזלים, שקילה וכו' לא הנקתי אותה ישר לא החזקתי אותה מספיק רק אחרי 4 שעות, ואני בכיתי ובכיתי שבוע רצוף, השניה לא נפרדה ממני לרגע ינקה ישר במשך שעה אולי, לא היה דיכאון ולא בכי (רק אכזבה שהיא לא בן, שעברה אחרי יום) היה בכי כמה שבועות אחר כך כשראיתי כמה קשה לגדולה כשהבינה שחייה השתנו לנצח, נראתה ממש אומללה.

אחרי ה"לידה" הראשונה, ביום השלישי, כל התסכולים האמיתיים שהיו (קשיים בהנקה, ילד אחד בתינוקיה במשקל נמוך, אחרי ניתוח, וכד') התנקזו לבכי חסר שליטה, שהיה ברור לי שמעבר לתסכולים האמיתיים, הוא גם הורמונלי. בלידת הבית, כאמור, לא היה. הייתי ממש באופוריה תקופה די ארוכה. אח"כ היו גם משברים (למשל, כשקפיצת הגדילה שלו התאחדה עם מחלה שלי, ולא היה עם מי להתחלק בקושי, בגלל ההנקה, שכמובן לא רציתי להפר.), אבל לא משהו שאני יכולה לקרוא לו דכאון, או דכדוך.
במהלך ההריון, היה לי קטע הורמונלי (בד"כ אני לא נוטה להאשים את ההורמונים בדברים שקורים לי, אבל זה היה ממש ברור), כשהבן הגדול בכה בגלל משבר, לא משהו רציני, משהו שאין לי בעיה להכיל בד"כ (ואני אפילו כבר לא זוכרת מה), מצאתי את עצמי ממש בוכה את הבכי שלו. זה היה קצת מביך כי זה היה בגן, וגם כי אני חושבת שזה הפריע ליכולת ההתמודדות שלי עם הבעיה שלו, והיה ללא כל יחס לעוצמת האירוע.

אני עברתי קיסרי ולא בכיתי בכלל אחרי הלידה. דווקא הייתי ב-היי. אבל אחרי חודשיים בערך התחלתי לחטוף התפרצויות בכי הורמונליות לחלוטין. הייתי די מדוכאת לכמה שבועות. לא ברמה של אי- תאבון ותפקוד אבל כבדות אדירה. אחרי זה זה עבר.

בראשונה, במשגב לדך - אני לא כ"כ זוכרת.
עכשיו, בלידה בבית, אחרי שבועיים תפסתי שאין לי בכלל דיכאון ובכי ביום השלישי וזה ממש לא הפריע לי. מה שכן, היה איזה יום אחד אחרי שבועיים שהייתי קצת עצבנית, אבל זה גם יכול להיות מחוסר השינה.

גם אני יזמתי בכי לאחר כמה ימים, במקלחת, כדי לשטוף ולהוציא. בכי ממש מתוך עצבנות וגם דיכאון חוויתי בתחילת ההנקה שהייתה מתסכלת ומאד מאד כואבת, וכשפחדתי שמרוב שאני בוכה הילד שלי כבר יפתח הפרעות אכילה (יקשר בין יניקה לכאבים ואמא עצבנית). כדי לפתור את זה (חוץ מלתת לזמן לעשות את שלו), גרשתי את כולם מהחדר ודיברתי אל התינוק, והסברתי לו שאני אוהבת אותו אבל קשה לי מאד, ושהוא לא צריך לחשוש לינוק ולהכאיב לי, שזה בסדר. ובאמת מהנקודה הזו ההנקה השתפרה מאד, גם הוא ינק יותר טוב, וגם אני הייתי יותר רגועה.

לי היו פצעים היסטריים בפטמיות, שהתחילו דיי מהר. ולא ממש הצלחתי להחזיק את אומני עליי במשך כמה שבועות, וכאב לי כשהיא ינקה והתבאסתי שאני משהה אותה, כי פחדתי מהכאב ושהיא בוכה.
אז, כן, היו קטעים קשים ובוכיים, אבל (בעיניי) הם לא קשורים ל מדור לידת בית המקסימה והמדהימה שעברתי.
מי יודע אם הדמעות היו מופיעות בכל מקרה...?

באופן אישי, יצא לי להמליץ להרבה אמהות לבכות אחרי הלידה. "ספונטנית" לא יצא לי לבכות אחרי שום לידה, אבל עשיתי את זה באופן יזום, באמבטיה בבית אחרי כמה ימים, שתהיה שטיפה חיצונית ופנימית גם יחד של כל משקע קטן שאולי נשאר - הערה שנאמרה לא ברגישות המתאימה, כאב שעוד נשאר, פרידה מן המצב הקודם (בפעם הראשונה מלא-אמא, בפעם השנייה מאמא לבת יחידה), וכו'. והיו לי שתי לידות נהדרות, גם אם לא בבית.
נזכרתי בעצם שהיה בכי עם הראשונה, אבל זה היה אחרי יומיים שבהם היא לא הצליחה לינוק ואני לא הצלחתי להניק, וכבר ראיתי איך חלום ההנקה הולך להתמסמס לי (ועדיין כשאני מדברת על זה או כותבת על זה, ועברו כבר יותר משש שנים, עולות לי דמעות בעיניים).

בכיתי בלילה שלפני השחרור. לחץ הדם שלי סירב להתייצב והייתי בטוחה שמשאירים אותי באשפוז. גם היום הייתי בוכה מזה, לא נראה לי קשור לאופן הלידה.

אצלי, בבית חולים, זה בא פונקט ביום השלישי.
בצורה מטומטמת - זה קרה בחדר עם הרופאה שהייתי אמורה לשכנע שתשחרר אותנו הביתה. הרצינות בה היא התיחסה לנימוקי היתה בהתאם. למזלנו - היא פגשה את בעלי בפגיה, והתרשמה שנאחנו לא הורים מזניחנים.

גם אני, לא בכי אבל דרגה די בלתי ניתנת להתעלמות (וניסיתי) של דכאון לאחר לידה אחרי הלידה הטראומטית. היי ואושר אחרי הטובה בבית. ואני מתלבטת אם להמשיך להעלות השערות בנוגע לאיכות הקשר שנוצר עם התינוק, להנאה מהאמהות וחשיבותה עוד ועוד..

עד כמה שזכור לי, לא בכיתי אחרי שום לידה שלי. הראשונה לא היתה לידת בית, אבל היתה לידה טבעית עם מיילדת פרטית במשגב לדך, כך שהחוויה היתה גם כן - רק אני ובעלי עם המיילדת שלנו וזהו.

אני לא חושבת שזה קשור. הבכי ללידת בית. ילדתי בקיסרי (מאוכזבת כולי מכך שלא היתה לידה טבעית כמו שתכננתי) אבל לא בכיתי. אחותי עדיין מחכה לבכי שלי, שנה ו-4 אחרי.
אולי זה קשור מהכיוון ההפוך. אין בכי אחרי לידת בית. אבל לי לא נראה שזה קשור.

וואלה, לא חשבתי על זה, אבל גם אצלי לא היה בכי אחרי הלידה בבית (וכן בכיתי אחרי שתי הלידות שהיו בבי"ח). מעניין. עוד יולדות יכולות לתרום לנו למיני-סטטיסטיקה בנושא?

אגב דכאון לאחר לידה - אחרי הלידה של בני הקטן, שהיתה לידת בית, לא חוויתי שום דכאון או דכדוך. ובהחלט יש קשר בין עצמת הדכאון למידת השליטה של היולדת על מהלך הדברים (ברמת ניהול הלידה האנושי, לאו דווקא מהלך הלידה הטבעי).

מכירים את זה שכמה ימים אחרי הלידה פתאום זולגות הדמעות מעצמן?
למי זה קרה, ולמי לא? יש מישהי שזה קרה לה אחרי לידת בית? או אחרי לידה של תינוקת (בת)?