על ידי אם_פי_3* » 16 יולי 2003, 23:37
אחרי ה"לידה" הראשונה, ביום השלישי, כל התסכולים האמיתיים שהיו (קשיים בהנקה, ילד אחד בתינוקיה במשקל נמוך, אחרי ניתוח, וכד') התנקזו לבכי חסר שליטה, שהיה ברור לי שמעבר לתסכולים האמיתיים, הוא גם הורמונלי. בלידת הבית, כאמור, לא היה. הייתי ממש באופוריה תקופה די ארוכה. אח"כ היו גם משברים (למשל, כשקפיצת הגדילה שלו התאחדה עם מחלה שלי, ולא היה עם מי להתחלק בקושי, בגלל ההנקה, שכמובן לא רציתי להפר.), אבל לא משהו שאני יכולה לקרוא לו דכאון, או דכדוך.
במהלך ההריון, היה לי קטע הורמונלי (בד"כ אני לא נוטה להאשים את ההורמונים בדברים שקורים לי, אבל זה היה ממש ברור), כשהבן הגדול בכה בגלל משבר, לא משהו רציני, משהו שאין לי בעיה להכיל בד"כ (ואני אפילו כבר לא זוכרת מה), מצאתי את עצמי ממש בוכה את הבכי שלו. זה היה קצת מביך כי זה היה בגן, וגם כי אני חושבת שזה הפריע ליכולת ההתמודדות שלי עם הבעיה שלו, והיה ללא כל יחס לעוצמת האירוע.
אחרי ה"לידה" הראשונה, ביום השלישי, כל התסכולים האמיתיים שהיו (קשיים בהנקה, ילד אחד בתינוקיה במשקל נמוך, אחרי ניתוח, וכד') התנקזו לבכי חסר שליטה, שהיה ברור לי שמעבר לתסכולים האמיתיים, הוא גם הורמונלי. בלידת הבית, כאמור, לא היה. הייתי ממש באופוריה תקופה די ארוכה. אח"כ היו גם משברים (למשל, כשקפיצת הגדילה שלו התאחדה עם מחלה שלי, ולא היה עם מי להתחלק בקושי, בגלל ההנקה, שכמובן לא רציתי להפר.), אבל לא משהו שאני יכולה לקרוא לו דכאון, או דכדוך.
במהלך ההריון, היה לי קטע הורמונלי (בד"כ אני לא נוטה להאשים את ההורמונים בדברים שקורים לי, אבל זה היה ממש ברור), כשהבן הגדול בכה בגלל משבר, לא משהו רציני, משהו שאין לי בעיה להכיל בד"כ (ואני אפילו כבר לא זוכרת מה), מצאתי את עצמי ממש בוכה את הבכי שלו. זה היה קצת מביך כי זה היה בגן, וגם כי אני חושבת שזה הפריע ליכולת ההתמודדות שלי עם הבעיה שלו, והיה ללא כל יחס לעוצמת האירוע.